ב"ה
בית הדין האזורי תל-אביב - יפו
בפני כבוד הדיינים:
הרב צבי בן יעקב
הרב משה בצרי
הרב בן ציון הכהן רבין
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 1404656/4
תאריך: כ"ט בסיון התשפ"ג
18/06/2023
תובע פלוני
בא כוח התובע עו"ד אהרן טירר
משיב פלונית
בא כוח המשיב עו"ד מאיר בר מוחא
הנדון: באלו נסיבות יתן בית הדין צו הסרת חיסיון רפואי
נושא הדיון: באלו נסיבות ייתן בית הדין צו הסרת חיסיון רפואי

החלטה
ענינה של החלטה זו - הסרת חיסיון רפואי במסגרת הליך משמורת והסדרי שהות.

הצדדים נשאו כדמו"י בשנת 2009. מנישואין אלה נולדו לצדדים 3 ילדים: א', ר', ד'.

בתאריך 5.3.23 תבע הבעל גירושין, ולתביעתו כרך בין השאר גם את ענייני הילדים - זמני שהות ואחריות הורית. בעניין הצדדים התקיים דיון עוד בהליך של ישוב סכסוך, בסעד זמני דחוף שהגישה האישה, ובהמשך התקיים קדם דיון בתביעות בתאריך 9.5.23.

לאור הטענות שנדרשת התערבות דחופה ומיידית של מומחה, לבחינת עניין אחריות הורית וזמני שהות ומצבם של הילדים, בית הדין מינה את ד"ר נעמי כהן ממכון מרחבים, על מנת שתתן חו"ד על מצבם של הילדים, וכן המלצות על אחריות הורית וזמני שהות.

בתאריך 29.5.23 פנתה ד"ר כהן לבית הדין בבקשה לשוחח עם המטפלים הקודמים של בני הזוג, ועקב היות המקרה מורכב ביותר, בקשה אף לשוחח עם הפסיכולוג במכון טל שטיפל בשני ההורים, ובעיקר הפסיכיאטר ד"ר אילן טל, שטיפל בנתבעת.

בתאריך 13.6.23 הודיעה ד"ר כהן על סירוב מכון טל להעביר אינפורמציה הקשורה בטיפול שעברה הנתבעת במכון. ויאמר, בית הדין נתן אישור, אך על מנת ליתן אינפורמציה, נדרש צו להסרת החיסיון הרפואי. בית הדין ביקש את תגובת הנתבעת עד לתאריך 18.6.23 שעה 11.

לאחר העיון בבקשה ומתן זכות תגובה, בית הדין מחליט כדלהלן:

בסעיף 19 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן: ״חוק זכויות החולה״) נכתב:
״מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.

מטפל, ובמוסד רפואי – מנהל המוסד, ינקטו אמצעים הדרושים כדי להבטיח שעובדים הנתונים למרותם ישמרו על סודיות העניינים המובאים לידיעתם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם״.
החיסיון הרפואי מעוגן בסעיף 49 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: ״פקודת הראיות״):
״רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא, והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה; והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא, תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא.

הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות רופא או לעבוד כאמור בסיפה לסעיף קטן (א).

נטען חיסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בטענה בדלתיים סגורות; החליט בית המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות״.
הכלל העולה שעל הרופא המטפל קיימת חובה לשמור על סודיות רפואית, הן מכוח חוק זכויות החולה והן מכללי האתיקה המקצועית. מנגד - החיסיון הרפואי הוא במישור שבין בית המשפט לבין הרופא המטפל, הנדרש להמציא את החומר החסוי, אם בתורת עדות או בגילוי מסמכים, לערכאה השיפוטית או למומחה מטעמו. מקובל לומר שהחיסיון הרפואי הוא זכות שקיימת לרופא שלא למסור מידע על מטופליו, בניגוד לסודיות הרפואית שהיא חובה מקצועית/ חוקית.

בהתאם לסעיף 49 לפקודת הראיות, יכולה ערכאה שיפוטית להורות על גילוי ראיה לשם עשיית צדק, במידה ועשיית הצדק עדיפה מסודיות הראיה. על הערכאה השיפוטית לקחת בחשבון גם את הזכות לפרטיות המעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו:
״כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו. אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו. אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו. אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו״.
וראה גם בהמשך בסעיף 8 שם, ובסעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א 1981.

וראה בעניין ברע"א 5906/19 פלוני נ' לאומית שירותי בריאות (05.11.2019) על חובת הערכאה השיפוטית לבחון את רלוונטיות הראיות המבוקשות לעניין הנדרש להכרעה השיפוטית, ומציאת האיזון בין החומר החסוי לחקר האמת, ובחינה של מה גובר (הדגש אינו במקור):
״כידוע, בבחינתה של בקשה לעיון במסמכים נדרשת הערכאה הדיונית להכריע, בראש ובראשונה, ברלוונטיות המסמכים המבוקשים לסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים. ככלל, נוהגת גישה ליברלית ומרחיבה בבחינת הרלוונטיות של מסמכים בהם מבקשים בעלי הדין לעיין, וזאת על מנת לקיים את ההליך המשפטי, עד כמה שניתן, "בקלפים פתוחים", ולמען קידום חקר האמת, היעילות וההגינות דיונית. נוכח האמור, נקבע כי המבקש לעיין במסמך זה או אחר אינו נדרש להוכיח באופן ודאי את הרלוונטיות של מסמך זה כאמור, אלא די בכך שיוכיח כי המסמך עשוי להיות רלוונטי לבירור התביעה (ראו: רע"א 2376/13 רמי לוי שיווק השקמה תקשורת בע"מ נ' דהן, [פורסם בנבו] פסקה 12 (8.7.2013) (להלן: עניין רמי לוי); רע"א 7586/15 בן צבי נ' אלשיך, [פורסם בנבו] פסקה 12 (24.1.2016); רע"א 8181/15 אריה את עופר עבודות בניה נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 20 (31.1.2016)).
[...]
לא סביר כי אדם המגיש תצהיר או מעיד בהליך משפטי, יהיו קשריו להליך זה אשר יהיו, יעמיד עצמו מיניה וביה בסיכון של הסרת חיסיון רפואי ופגיעה ניכרת בפרטיותו; והדברים ברורים. עוד יצוין בהקשר זה כי נוכח הפגיעה הקשה הטמונה בעיון במידע חסוי של גורמים אשר אינם מהווים צד להליך המשפטי, נקבע בפסיקה כי "מצבים המתירים פגיעה בפרטיות של צד שלישי על דרך הצגת מידע מוגן הנוגע אליו במשפט לא-לו הם נדירים ויוצאי דופן ביותר". כזאת ייעשה במקרים בהם הוּכחה ברמה גבוהה של הוכחה נחיצותו של מידע זה להליך המשפטי, וכן מתקיימות נסיבות חריגות כגון קנוניה בין הצד השלישי לבין אחד הצדדים לתביעה, או קרבה ייחודית בין השניים, המעידה על מעורבות כלשהי של הצד השלישי בהליך (ראו: בע"ם 3542/04 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 14 (20.6.2005)״.
כאשר עשיית צדק ודין מחייבת הצגת עניינים חסויים, כי אז הערכאה השיפוטית רשאית להגביל את החיסיון או להתיר אותו, וזאת על מנת להגיע לחקר האמת, ועל מנת להוציא דין אמת וצדק. בפרט כאשר הדבר נוגע לעניינים של פקוח נפש, כמו מצבם של ילדי בני זוג, זמני שהות, אחריות הורית וכד'. בית הדין אינו יכול לאפשר הסתתרות תחת מעטה של חיסיון, דבר שעשוי לגרום לכך שבית הדין לא יוכל לפסוק כראוי, והילדים יפגעו, לעיתים באופן אנוש ביותר!

כך מוצאים אנו גם בפסיקת בג"ץ 1347/18 (ההדגש לא במקור):
"אקדים ואומר כי חלק נכבד מהדברים שייאמרו להלן, רלוונטיים גם לחיסיון של עובד סוציאלי בכובעו כמטפל. לכן, העדפתי להשתמש בביטוי "מטפל" או "פסיכותרפיסט", ולאו דווקא "פסיכולוג". כך, בפסק הדין המנחה בארצות הברית (Jaffee v. Redmond, 518 U.S. 1 (1996)) היה מדובר באירוע במהלכו שוטרת ירתה באדם למוות. השוטרת קיבלה טיפול פסיכולוגי מעובדת סוציאלית מוסמכת והתעוררה שאלת החיסיון. בית המשפט העליון קבע כי יש להכיר בחיסיון מוחלט בין הפסיכותרפיסט לבין המטופל, בדומה לחיסיון בין עורך דין ללקוח. זאת, מאחר שהסודיות והאמון טבועים ביחסים אלה, מאחר שהחיסיון מסייע במתן טיפול נפשי, וגם מאחר שתועלתו הראייתית של החומר היא מועטה.
[...]
במאמר מוסגר: דומה כי בקרב הציבור, ולעיתים גם בקרב המשפטנים והשופטים, החיסיון של הפסיכולוג נתפס "כחזק" יותר מחיסיון של עובד סוציאלי. זאת, בשל אי הכרה מספקת של הציבור את מקצוע העבודה הסוציאלית על מגוון השירותים והטיפולים שניתנים על ידי העובדים הסוציאליים, אשר כוללים גם טיפול פרטני, זוגי, משפחתי, או קבוצתי, בדומה לפסיכולוגים (וראו ההגדרה הרחבה של "עיסוק בעבודה סוציאלית" כאמור בסעיף 1 לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996) (להלן: חוק העובדים הסוציאליים). עובדים סוציאליים העובדים במוסד רפואי מוגדרים כ"מטפלים" כאמור בסעיף 2 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה) (ראו "הודעה על הכרה בבעלי מקצוע כמטפלים בשירותי הבריאות לפי חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996", י"פ 4615, 2178 (3.2.1998). הצעת חוק מקיפה להסדרת נושא הפסיכותרפיה מעולם לא הונחה בפני הרשות המחוקקת, ומשכך רשאים לעסוק בפסיכותרפיה גם מי שאינם עובדים סוציאליים או פסיכולוגים (וראו, בהקשר זה, פירוט של סוגי המומחים בתוספת לתקנות הפסיכולוגים (אישור תואר מומחה), התשל"ט-1979; ראו גם רע"א 3750/10 רשתי-דנינו נ' פישלר(4.12.2012.))

מדוע בכלל מכיר המחוקק בחיסיון מטפל?

"הדיסקרטיות והסודיות היא אבן הבסיס של הקשר הטיפולי, מעין אקסיומה ביחסי מטופל-מטפל, אמון שהוא הכרחי כדי שהמטופל יסכים להיחשף בפני המטפל, והחשיפה בתורה, הכרחית לשם אבחון והתערבות טיפולית. המטופל אינו רגיל לחשיפה של עולמו הפנימי, ונכונותו לחשוף את המעיק עליו, נושאים עליהם אינו מעז לדבר אף בינו לבין עצמו, מבוססת על ההנחה שהדברים יישארו בינו לבין המטפל. המטפל מצידו, מעודד את המטופל לחשוף מידע פרטי ואישי, לעיתים אינטימי ביותר, תוך הבטחה לשמור על סודיות. יש הגורסים כי האמון שנוצר אצל המטופל בשל הבנתו כי 'הסודיות מובטחת' היא קריטית כדי כך, שבלעדיה אין תקומה לקשר העדין והמורכב ביחסי מטפל-מטופל.
[...]
נשווה נגד עיננו את המטופל, או המטופלת, המגלה אוזנו של המטפל על רגשותיו, חולשותיו, על יחסו לסובבים אותו, על תחושותיו כלפי בת זוגו, על חיי המין שלהם, על מערכות יחסים שקיים מחוץ לקשר הנישואין וכיו"ב עניינים אינטימיים ורגישים ביותר שסיפר למטפל. כל אלו, עשויים למצוא דרכם לתיק בית המשפט או לעיני הצד שכנגד, בשל תביעה שהוגשה על ידו או כנגדו. הסרת החיסיון כעניין שבשגרה במסגרת הליכי בית משפט, עשויה לפגוע קשות במהלך הרגיל של הטיפול, הן מתוך חשש של המטופל שדברים שיאמר ישמשו בעתיד כנגדו או שייחשפו ביום מן הימים לעיניים זרות, והן מתוך חשש של המטפל כי דברים שיירשמו על ידו, עשויים ביום מן הימים לשמש גם כנגדו, ושמא גם לפגוע בפרטיותו שלו כמטפל" (עניין פלוני, בפסקאות 20-18).

"המטופל פותח בפני המטפל את סגור ליבו, וחושף בפניו את תחושותיו וחוויותיו האינטימיות ביותר. פתיחת גבולות החיסיון [...] משמעה פגיעה ביכולתו או ברצונו של מטופל לדבר באופן חופשי עם מטפלו, שכן לעולם יקנן בו החשש כי סודותיו הכמוסים ביותר יהפכו לנחלתם של אחרים. עלולה להיות בכך כדי לפגוע במערכת היחסים הרגישה בין המטפל למטופל, ואף באפקטיביות הטיפול כולו, ולהרתיע נפגעי עבירה מפני פניה לטיפול או מפני הגשת תלונה" (השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין בבש"פ 8555/06 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה ז(5) (9.11.2006); להלן: בש"פ 8555/06).

הדברים מובנים מאליהם. דומני כי מרבית המטופלים וגם מרבית הפסיכותרפיסטים, אינם מעלים על דעתם כי ביום מן הימים, הדברים שנאמרו על ידי המטופל ב"מרחב המוגן" של חדר הטיפול, עשויים למצוא דרכם לאולם בית המשפט, מאחר שהמטופל הגיש תביעה בעקבות תאונת דרכים או תאונת עבודה או תקיפה או הטרדה מינית. אכן, החיסיון של פסיכותרפיסט הוא יחסי, אך אין משמעות הדבר שהוא פרוץ לכל רוח. לחברה יש אינטרס בשלמותם הנפשית של נפגעים, לא פחות מאשר בשלמותם הגופנית. ככל שבתי משפט יורו על חשיפת הרישומים של תכני טיפול פסיכולוגי, קיים חשש ממשי ל"אפקט מצנן" בגינו יימנעו ניזוקים ונפגעי עבירות מין מקבלת טיפול נפשי, על כל המשתמע מכך (לרציונל שבבסיס חיסיון פסיכולוג ולהשלכות גילוי תכני הטיפול ראו, בין היתר, משה אלמגור "חיסיון בטיפול פסיכולוגי: סוגיות משפטיות" רפואה ומשפט 32 119 (2005); יורם צ. צדיק "החדר הפרוץ – על כירסום הסודיות המקצועית על ידי חקיקה" שיחותו(2) 193 (1992); יורם צ. צדיק "שבירת החיסיון ביחסי מטפל-מטופל בבריאות הנפש" רפואה ומשפט 38 146, 149(2000))

נוסחת האיזון הקבועה בסעיף 50(א) לפקודה מורה, כמו בכל החסיונות היחסיים, כי הסרת החיסיון תיעשה רק במקרה בו "הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". האיזון בין האינטרס של גילוי האמת לבין החיסיון צריך להיעשות בתבונה וברגישות ובמידתיות הראויה. בהינתן שחוות דעת הפסיכיאטרית מטעם העותרת אינה נסמכת כלל על רישומי הפסיכולוגיות, איני רואה כל סיבה בגינה יש לחשוף רישומים אלה דווקא בפני הפסיכיאטר מטעם המשיבים, שגם הוא יכול להסתמך על כל המסמכים עליהם נסמכה המומחית מטעם העותרת. כאמור, כך נעשה כדבר שבשגרה בכל תיק נזיקין, וכך ניתן היה לעשות גם במקרה שבפנינו".
לכן גם בבואנו להתיר את החיסיון בנדו"ד, עלינו לפעול בדרך של רגישות, המשאירה את החומר חסוי, אך מאידך תאפשר למומחית מטעם בית הדין, ד"ר נעמי כהן, שהיא פסיכולוגית קלינית ידועה ובעלת ניסיון, שנועדה לבחון את מצב הילדים, ואת עניין האחריות הורית וזמני שהות, להגיע למסקנה הנכונה לטובת הילדים.

בבע"מ 3542/04 פלוני נ' פלונית (נבו 20.06.2005) נפסק (ההדגש לא במקור):
״ערך עשיית משפט צדק הוא ערך ההולם את ערכי המדינה והוא נועד לתכלית ראויה; מקום שלהגשמת תכלית זו נדרש לחדור לצנעת פרטיותו של אדם, ובלעדי חדירה כזו לא ניתן להגשימה, יש ואין מנוס מפגיעה בזכות היסוד. עם זאת, האיזון בין זכות ההגנה על הפרטיות לבין צורכי עשיית משפט צדק מחייב עמידה על דרישת המידתיות. הפרת הפרטיות מוצדקת רק מקום שקיומו של הליך שיפוטי תקין מחייב פגיעה כזו; כל חלופה קיימת המאפשרת קיום משפט תקין בלא פגיעה בפרטיות ראויה למיצוי. בהעדר חלופה כזו, שיעורה של הפגיעה צריך להצטמצם אך להכרחי ביותר, כנדרש לצורכי המשפט. נדרשת, אפוא, מידתיות בפגיעה בזכות לפרטיות, ובהחלטה האם לפגוע בה ובאיזה שיעור על בית המשפט להשתכנע בחיוניות החומר המוגן לצורך המשפט, ועליו לצמצם את הפגיעה בפרטיות אך למידה החיונית לצורך השגת התכלית הראויה
[...]
אלא שחובה זו מסוייגת וכפופה לתנאים לפיהם, ראשית, מדובר בחומר רלבנטי למשפט; שנית, כי קיים צורך ממשי בחשיפתו של החומר המוגן לניהול משפט תקין. בחינה זו יש לערוך בזהירות ובקפדנות תוך שיקלול מתחייב בין הערך המחייב קיומו של משפט הוגן, לבין הזכות החוקתית לפרטיות הנתונה לבעל דין (א' שטיין, חיסיון בנק-לקוח בדיני הראיות, משפטים כ"ה, עמ' 45, 73; קדמי, על הראיות, חלק שני תשס"ד-2003, עמ' 999 – 997; רע"א 8551/00 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י נה(2) 102). באיזון הערכים כאמור, כדי להצדיק חשיפת ראייה הפוגעת בפרטיות, הצורך בגילוייה לשם עשיית צדק צריך להיות עדיף על פני העניין שלא לגלותה (השווה סעיפים 44 ו-45, לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971; בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל, תק על 2001(2) 244, פסקה 3)״.
כאמור במקרה שלפנינו אין מדובר בבקשה של צד להליך אלא של המומחית, פסיכולוגית קלינית, שמונתה על ידי בית הדין לבחון את מצבם של הילדים וטובתם. אין מדובר בשאלה ממונית אלא בשאלה מהותית של טובת ילדים, ויש לבחון לעומק את טובת הילדים, באמות מידה של אמת וצדק. ומשכך חובת בית הדין להיענות למבוקש, ולהפעיל את סמכותו בהתאם לסעיף 3 לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) התשט"ז – 1956, ובהתאם לסעיף 49 (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971, וליתן צו להסרת החיסיון הרפואי והטיפולי.

לאחר שעיינו בבקשה ובחומר שבתיק בית הדין פוסק כדלהלן:
א.
ניתן בזאת צו למכון טל או/ו לד"ר אילן טל (מנהל המכון, פסיכיאטר מומחה) או/ו לכל הגורמים במכון שטיפלו בבני הזוג פלוני ופלונית הנ"ל, וכן בכל אלו שטיפלו בפלונית הנ"ל, ליתן בידי ד"ר נעמי כהן כל מסמך וחומר שתבקש בגין הטיפולים שעברו הנ"ל.

ב. בתוקף סמכותנו מכוח סעיף 3 לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) התשט"ז – 1956, ובהתאם לסעיף 49 (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971, ניתן בזאת צו להסרת חיסיון רפואי וחיסיון של המידע שנמצא אצל הגורמים הנ"ל בסעיף א'.

ג. ד"ר נעמי כהן שתקבל את המידע המבוקש מהנ"ל, לא תפרט בחוות דעתה פרטים העלולים לפגוע במי מהצדדים, אלא תסתפק באמירה כללית שבהתאם לחומר הרפואי/ פסיכולוגי/ פסיכיאטרי שקיבלה הגיעה למסקנה מסוימת, בנוסף לנימוקים שתוכל לכתוב בחוו"ד לבית הדין, ואינם מסתמכים על החומר שקיבלה מהנ"ל בסעיף א'.

ד. ככל ויהיה בכך צורך, תגיש ד"ר כהן תוספת של נימוקים חסויים, שיהיו לעיני בית הדין בלבד, תוך שמירת האיזון בין הצורך לנמק את מסקנותיה, לבין הצורך בגילוי פרטים מהמסמכים החסויים והחומר החסוי.

ה. ככל ולמי מהצדדים יהיו השגות על חוו"ד של ד"ר נעמי כהן, בית הדין ישקול איזה פרטים הוא נצרך לחשוף ואיזה לא, הכול לפי העניין.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטי זיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ט בסיון התשפ"ג (18/06/2023).

הרב צבי בן יעקב – אב"ד
הרב משה בצרי הרב בן ציון הכהן רבין


עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה