לפני ביה"ד תביעת האישה לאפשר לה לגבות דרך ההוצל"פ מזונות עבר למרות שעברו מעל שנתיים מאז מועד החיוב.

רקע ועובדות
הצדדים התגרשו בשנת תש"ע (2010). נערך הסכם גירושין בין הצדדים בביה"ד בארה"ב, וביום ט"ו תמוז תש"ע (27.6.2010) ניתן בבית הדין בירושלים פסק דין לאישור ההסכם, ולפיו התחייב האב לשלם לשלושת בנותיו סך של $225 לחודש לכל בת, עם הצמדה למדד אחת לשישה חודשים.

בת אחת בגרה ב-2014, השנייה ב-2016, והשלישית עדיין קטינה ותהיה בגירה באוקטובר השנה.

החל מאוגוסט 2012 הפסיק האב לשלם מזונות.

התקיים דיון ביום י"ט אייר תשפ"ג (10/05/2023), בהשתתפות האשה ובאי כוחה, וכן ב"כ האיש. אך האיש עצמו שוהה בחו"ל ולא התייצב לדיון.

לאחר הדיון התבקשו סיכומים.

להלן עיקרי טענות הצדדים:

האשה טוענת שהחל מאוגוסט 2012, לא שולמו דמי המזונות ללא הצדקה וללא שהייתה מחילה מצידה, היא לא ניסתה לגבות עד כה עקב הקושי בגבייה, שכן האיש אינו שוהה בארץ, היא אינה יודעת את כתובתו, ארה"ב אינה חתומה על אמנת ניו יורק וכו'. היא גם מציגה מכתב שכתב האיש ב-2018 שבו הוא מודה בחוב שלו ומבקש לסגור את נושא החוב הזה ולפרוע אותו.

ב"כ האיש טוען כי אין שום קושי בגבייה: בדיון הזכיר את אמנת ניו יורק המאפשרת גביית חוב מזונות שנפסק בארץ, אך בסיכומים דיבר על מזכר הבנות בין ישראל לארה"ב בנושא זה מ-2009. באשר לטענה שלא ידעה היכן הוא גר – אין זה נכון כלל, האשה ידעה היכן הוא גר, ביקרה אותו ב-2012, שלחה מכתבי נאצה לאשתו הנוכחית וכו'. גם נטען כי הבנות אינן בקשר עם האב בעטיה של האם, ולפיכך אין לחייבו במזונות. עוד נטען כי לאור השיהוי הרב אין לאפשר לאישה לגבות את מזונות העבר, שכן שיהוי חזקתו מחילה. גם המכתב שצירפה האישה מ-2018 מורה על מחילה, שהרי האיש ביקש לשלם את החוב, והאישה נמנעה מלקבל את התשלום.

בירור ההיבט המשפטי
עד כה לא תבעה האשה את האב לשלם את חוב המזונות, ורק לאחרונה פנתה להוצל"פ, ולדבריה נחוץ אישור מבית הדין שיאשר ללשכה להוצל"פ לאכוף את תשלום חוב העבר.

האישור לכאורה נחוץ עפ"י סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959 הקובע, כי:

"מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט".

אך יצוין להחלטה שניתנה בפני הרכב זה, שבו השתתפו שניים מתוך שלושת דייני המותב הנוכחי, החלטה מיום י"ב כסלו תשע"ח (30/11/2017) בתיק 742826/3 (לא פורסם) שבו הבאנו את הדיון המשפטי אודות השאלה הבאה: האם סעיף 11(ב) הנזכר מתייחס גם לבעלי דין שהחיוב במזונות המתייחס אליהם נובע מהוראות הדין האישי.

במסקנת ההחלטה הנזכרת נכתב:

"בנידון זה מאחר שחובת המזונות הינה מכח הדין האישי המעוגנות בהסכם הגירושין, סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959 אינו רלבנטי, ובית הדין מאשר שניתן להמשיך לגבות את חוב המזונות לרבות בתקופה של מעל שנתיים, וכל טענת "פרעתי" תוכל להיות מוצגת כמקובל".

יסוד פסיקה זו מיוסד על כך שבסעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959, נכתב:

"אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".

משמע גם ההוראה שבסעיף 11(ב) אינה מתייחסת למזונות אלו.

אכן, שאלת היקף תחולתן של הוראות סעיף 11(ב) לחוק, גם על מי שהחיוב במזונות נובע מהוראות הדין האישי נדונה בהרחבה בע"א 779/76 שוחט נ' שוחט, פ"ד לב(1) 580 . בשאלה זו נחלקו הדעות בפסק הדין הנזכר, כאשר בהתאם לדעת הרוב, יש לקרוא את ההוראות בסעיפים 2(א) ו-3(א) כפשוטן, באופן שהוראות אלו חלות ביחס לכלל הוראות החוק, הן המהותיות והן הפרוצדוראליות. כאשר השופט שמגר נותר במיעוט. לדידו, יתר הוראות החוק, מסעיף 8 ואילך, אין נפקא מינה אם חובת המזונות עולה מן הדין האישי או מכוח הקבוע בסעיפים 4 עד 7 לחוק. היינו, ההוראה המסייגת בסעיף 11(ב) לחוק – שהינה הוראה פרוצדוראלית במהותה – חלה גם עם מי שהחיוב במזונות חל עליו מכוח הדין האישי.

במרוצת השנים הובאה הסוגייה כאמור לפתחו של ביהמ"ש העליון פעמים נוספות. בע"א 610/88 קופלוביץ נ' קופלוביץ, פ"ד מג(1) 834 (11.6.89), קבע הנשיא שמגר, כדלקמן:

"השאלה אלו מהוראותיו של החוק לתיקון דני המשפחה (מזונות) חלות על יהודי, מוסלמי, דרוזי או חבר אחת העדות הדתיות המפורטות בתוספת הראשונה לפקודת הירושה, ומה משמעותן ומטרתן של המלים "הוראות חוק זה לא יחולו ....", עלתה כבר מספר פעמים בהתדיינויות שונות לפני בית-משפט זה. על פי דרך הפרשנות שנקטתי, ראיתי להבחין בין עצם קביעתה של חובת המזונות לבין ההוראות של החוק, מסעיף 4 ואילך; אולם דעתי נותרה דעת מיעוט. התיזות החולקות בוטאו לאחרונה באופן ממצה בע"א 250/83, ואין מקום לשוב ולהציגן כאן. די כי אסכם את ההלכה המחייבת, לפיה המילים "והוראות חוק זה לא יחולו", שוללות תחולתו של החוק כולו, למעט סעיף 2 שבו ... פרשנות זו אמנם מרוקנת, לדעתי, עם כל הכבוד, את החוק ממשמעותו וממטרתו ... אולם זוהי הלכה מחייבת, שזכתה לרוב של ארבעה מתוך המותב של חמישה שופטים שדן בע"א 250/83 הנ"ל, ועל כן איני רואה, במצב הקיים, מקום לסטות ממנה. מקובלת עלי לעניין ההלכה המחייבת עמדתו של השופט ש' לוין שהובעה שם, בעמ' 147, ולא אוסיף".

וכן בע"א 596/89 חקק נ' חקק, פ"ד מה(4) 749 (16.9.91), נפסק, כי המילים "... והוראות חוק זה ..." בסעיף 2(א) לחוק, משמען כפשוטן: כל הוראות החוק.

וכן בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון, ע"א 6763/93 סורק נ' סורק אשר נפסק לאחר שנכנס לתוקף חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובע כב' הנשיא שמגר בהאי לישנא:

"המערער טען כי במקרה דנן יש לפנות להוראותיו של סעיף 12 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959. לצערי שרירה וקיימת בעניין זה הלכת הרוב לפיה – במקרים בהם חל הדין האישי לפי סעיף 3(א) לחוק הנ"ל, אין יתר הוראותיו של החוק הנ"ל חלות (ע"א 779/76 שוחט נ' שוחט, פ"ד לב(1) 580; ע"א 13/78 ספורטה נ' ספורטה, פ"ד לב(2) 709)".

וכך חוזר וקבע הנשיא שמגר בע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט(2) 578; ובע"א 321/78 פלונית, ואח' נ' פלוני.

למרות האמור, ומאחר והיו פסיקות אחרות בערכאות שונות, תמ"ש (ת"א) 79052/98 פלונית נ' פלוני, ו - ש.מ. נגד א.ד. תמ"ש (נצרת) 6929-04-13, נתייחס לגופה של הבקשה.

דיון והכרעה
אין חולק שהאיש לא שילם עבור מזונות הבנות החל מחודש אוגוסט 2012.

באשר לטענה כי שיהוי חזקתו מחילה, הדבר נסתר מדברי השו"ע חו"מ צח ס"א שפסק:

המלוה מוציא שטר חוב מקוים אומרים ללוה שלם אפי' שהה כמה שנים ולא תבעו אין אומרים מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו ואפי' שמענו שנתייאש מהחוב לגמרי ואמר וי לחסרון כיס אינו יאוש (ואפילו ראה המלוה שכתב כל נכסיו לבניו ולא כתב למלוה רק קרקע כל שהוא ושתק אפ"ה לא אמרי' דמחל) (טור) ואפי' אין שטר חובו יוצא מתחת ידו אם החייב מודה.

אומנם בסעיף ב' כותב השו"ע שצריך לבדוק ולחקור שטרות ישנים למה לא נתבעו עד כה, והאם יש רמאות:

צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם מדוע לא תבעו עד עתה, אם יראה לו צד רמאות כדי להוציא הדין לאמיתו.

לשם כך מתנהל הליך זה, לבדוק האם יש סיבה כלשהי שבעטיה יש לפטור את האיש. אומנם שיהוי גרידא אינו עילה כלל שלא לגבות את החוב, ואינו מורה על מחילה כפי שהתבאר לעיל בדברי השו"ע.

עוד יצוין כי במשך השנים החל מ-2015, בתיקים שהאשה פתחה בבקשות שונות, ציינה שהאב אינו משלם מזונות, ומשמעות דבריה, שהיא לא מחלה על המזונות.

הטענה היחידה אפוא שהיה מקום לדון בה היא האם הבנות סרבניות קשר, אך נושא זה לא נבחן כלל, האיש אף לא פנה כל השנים לביה"ד לבקש לראות את בנותיו, ולכן אין לדון כעת בשלב הסיכומים בטענה זו.

מסקנה
סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959 אינו מתייחס למזונות שהאדם חייב עפ"י הדין האישי כגון מזונות ילדיו, וכי על כן אין מניעה לגבותן גם כעבור שנים ויותר.

גם לולי האמור, בנידון זה אין יסוד לטענה שהאשה מחלה על דמי המזונות או התקיימה עילה שהצדיקה התעלמות האב מצרכי בנותיו, ושלא ימלא את חובתו על פי ההסכם. על כן אין מניעה לנהל הליך בלשכה להוצל"פ לגביית המזונות.

פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ט בתמוז התשפ"ג (18/07/2023).

מסמך זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה