האשה והבעל נישאו זל"ז בשנת 1995.

מנישואין אלו נולדו לבני הזוג שני ילדים קטינים.

בתאריך י"ג תשרי תש"ע (01/10/09), הגיש הבעל תביעת גירושין וכרך אליה את נושא הרכוש.
ב-02/10 עזב את הבית.

סיכומי הבעל הונחו של שולחן בית הדין ב-01/06/10. וסיכומי האשה בתגובה ב-28/07/10.
מוקד התביעה הרכושית עוסק בשני נושאים: הדירה ותגמולי הפיצויים מהולנד.

הדירה המדוברת הממוקמת ב[...], רשומה בכ-33% על שם הבעל ובכ-67% על שם האשה. הצדדים נשואים כ-15 שנה, והדירה נקנתה לפני כ-5 שנים.

הבעל תובע כי ערך הדירה יחולק בין שני בני הזוג בחלקים שווים לאור התנהגות הצדדים, כוונתם בשיתוף ומכוח חוק יחסי ממון.

הבעל שילם את תשלומי המשכנתא מהחשבון המשותף של הצדדים, ולאחר עזיבתו, שילם את המשכנתא מחשבונו הפרטי.

לטענתו, תשלומי המשכנתא, תשלומי הביטוח על הדירה ותשלומי הטלפון ומוקד השמירה על הבית, מגלים על שותפתו בחלקים שווים בדירה. לטענתו, החלוקה הבלתי שווה בדירה, לא היתה מוסכמת על ידו והיא נעשתה בכפיה על פי דרישה ותנאי של אשתו, כחלק מההתנהלות בבית, מריבות, העלבות וכוחנות.

בנוסף טוען הבעל, כי הדירה מומנה אמנם בעיקרה מכספי האשה, אולם כספים אלו דינן ממילא להתחלק בין הצדדים. הבעל מצטט בסיכומיו את דברי האשה מפרוטוקול הדיון מיום ט"ו אייר תש"ע (29/04/10), בו נאמר כי הורי האשה השקיעו 50,000$ ועוד 30,000 יורו, ועוד 40,000 יורו מכספים שקיבלה האשה ממשלת הולנד.

כמו כן מהשתכרותה הגבוהה של האשה אשר עמדה על סך 20,000 ש"ח בחודש, מלבד משכורתו של הבעל ע"ס 6,000 ש"ח בחודש, חסכו הצדדים 400,000 ש"ח. כמו כן, קיבלה האשה כספים מקרן השתלמות. כנגדה הורי הבעל הכניסו סך של 25,000$.

על אף האמור, טוען הבעל כי הכספים כמו כל צבירה הנעשית על ידי אחד מהצדדים בתוך תקופת הנישואין, שייכים לשניהם גם יחד. לטענת הבעל, עם אישור האשה כי הדירה מומנה מהכספים הנ"ל, ע"פ חוק יחסי ממון ובהעדר הסכם ממון בין הצדדים, אזי הרישום הפורמאלי בלשכת רישום המקרקעין אינו נחשב כראיה כלל.

מלבד זאת, דורש הבעל חלוקה שווה בכל זכויותיה של האשה כולל הפיצויים מממשלת הולנד הרשומים על שם האשה בלבד.

האשה בסיכומיה כותבת כדלהלן.

האשה הינה ילידת הולנד, בת לניצולי שואה. בהתאם למדיניות ממשלת הולנד, הוכרה האשה כזכאית לקבל גמלה חודשית. משנת 2006 מקבלת האשה כל חודש סך 3,000 יורו. בנוסף, קיבלה פיצויים רטרואקטיביים ממועד הגשת הבקשה. האשה הפקידה את הפיצויים בפקדון מט"ח נפרד על שמה, שמידי פעם על פי החלטתה והסכמתה העבירה משם כספים לחשבון המשותף, כהשתתפות מטעמה במימון הוצאות המשפחה.

בשנת 2006, 3 שנים קודם הגשת תביעת הגירושין, במצב יחסים קשה ומתוח (לפי דברי הבעל עצמו בכתב סיכומיו, תביעתו ועדותו), רכשו הצדדים את דירתם שערכה עמד על 331,000$ שחלקו הגדול מומן על ידי צד האשה.

לטענת האשה, בעקבות השוני בהשקעה שבין הצדדים, קבעו בהסכמה כי רישום הטאבו ירשם על פי ההשקעה, וכי כך הנוהג בהולנד, מקום הולדתה, בין בני זוג. (הבעל לא כפר בדיון בעובדה זו).

בכל כתב תביעתו חוזר הבעל שוב ושוב על תיאור יחסים גרועים, מחלוקות, מריבות ועימותים. "שיאו של המשבר הוא לפני שנים", כדבריו, וכו'.

לטענת האשה, הבעל עצמו אמר בדיון כדלהלן:

"ביה"ד: למה לא לרשום עליך רק 10%, האם היית מסכים?
בעל: לא הייתי מסכים.
ביה"ד: כי אתה יודע שנתת 30%?
הבעל : כן".

נמצא שהרישום כפי שהוא, לא נעשה בכפיה. שהרי באחוז אחר מכפי שהשקיע, לא היה מסכים. הרי כי הסכמתו על רישום 30% שהשקיע, באה בהסכמה מלאה.

כמו כן, נטען על ידי האשה כי הרישום המיוחד, הינו ככריתת הסכם כתוב "הסכם ממון" בין הצדדים, שהחוק בסעיף 5(א) סעיף 3 ממעטו מאיזון הנכסים.

גם ביחס לגמלת הפיצויים מהולנד, טוענת האשה כי גם היא כלולה בסעיפים המתמעטים בחוק וכפי שנכתב שם בסעיף 2:

"גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי או גמלה או פיצוי, שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בכל נזק גוף או מוות".

נושא הרישום בטאבו נידון מההיבט ההלכתי במקומות רבים. ראה פד"ר ח"ו עמ' 264, חי"א עמ' 257, חי"ג עמ' 121. הנידון המדובר בפסקי הדין הנזכרים עוסק בהשקעה שאינה שווה בין בני הזוג, אולם ברישום בטאבו נכתבו בני הזוג יחדיו בבעלות משותפת, והשאלה אם לדון על פי ההשקעה או על פי הרישום.

בנידון דנן הרי המקרה הוא שהרישום הינו במדויק על פי ההשקעה. וא"כ אין שום ספק שהדירה שייכת לצדדים בחלקים שאינם שווים וכפי שנכתב במדויק ברישום.

בני הזוג פעמים אין ספור ביקשו בעל-פה ובכתב כי בית הדין ידון בעניינם על פי חוק יחסי ממון. גם על פי חוק זה, צודקת האשה כי הרישום הוא הקובע בבעלות הדירה.

בפסק דין דקר (ע"א 66/88), מיום 26/03/89, נכתב בין השאר כדלהלן:

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע דחה את תביעתה של המערערת לפירוק השיתוף. לא היה חולק, שזכויות החכירה בדירה נרכשו על שם שני בעלי הדין, היינו, כי לפי הסכם הרכישה שנערך בין בני הזוג לבין חברת שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, שוות זכויותיהם של הבעל והאישה ולכל אחד מהם מחצית הזכויות בדירה. הווה אומר, האישה לא ביססה את תביעתה על חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג אלא על יסוד הרכישה המשותפת של הדירה על-ידי שני בעלי הדין ועל כך שחוזה הרכישה נערך על שמם של שני הצדדים.

טענותיו של המשיב היו אלה: הוא רכש את הדירה מכספים (952, 49מרק גרמני) אותם קיבל תמורת דירה אחרת שהייתה בבעלותו בלבד, אשר אותה מכר לצורך רכישת הדירה שבמחלוקת. הוא אמנם קיבל גם הלוואות, ביניהן הלוואה מאביה של המערערת, אך הדירה נרשמה בחוזה על שם שני בעלי הדין, מכיוון שרק בדרך זו ניתן היה לממש את תעודת הזכאות להלוואה מסובסדת ממשרד השיכון. . . .

אשר לחלוקת הזכויות בין המערערת והמשיב לבין עצמם, דעתי היא, כי השיתוף בזכויות, כפי שהוא עולה מן החוזה, מהווה ראיה לכאורה לכך שהמדובר בנכס שבבעלות משותפת בחלקים שווים. ההלכה היא, שפתיחת חשבון משותף משמשת ראיה לכאורה לרצון בעלי החשבון לקים שותפות בכל הנוגע לחשבון כזה (

ע"א 679/76

[1], והאסמכתאות המובאות שם, ו

ע"א 575/78

[2], בעמ' 139). בדומה להנחה בדבר שיתוף העולה מפתיחת חשבון בנק משותף, כך גם ניתן להניח, כי בני-זוג, המתקשרים יחדיו עם חברה קבלנית בהסכם לרכישת דירה למגורים, מתכוונים להחיל משטר של שותפות על הנכס שיתקבל על-פי ההסכם.

העובדה, שהחוזה נערך על שם שני הצדדים כדי לממש את הזכאות להלוואה מסובסדת על-פי כללי משרד השיכון, אין בה, כשלעצמה, כדי לסתור את ההנחה בדבר שיתוף העולה מן החוזה. כדי לסתור את הנחת השיתוף אין להסתפק בהצבעה על מניע, אלא יש להביא ראיות סותרות ממשיות, המצביעות על עובדות השוללות קיומו של שיתוף בחלקים שווים, כפי שהוא עולה מן החוזה. נטל השכנוע רובץ על מי שמבקש לסתור את ההנחה.

טענת המשיב היא, כי הוא תרם את חלק הארי של הכספים לרכישת הדירה. גם אם נכונה טענה זו, אין די בכך כדי לשלול את זכויותיה של המערערת. כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על-ידי שני בני-זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה. . . .

אכן, בענייננו אין המדובר בניסיונו של אחד מבני-זוג לסתור רישום זכויות בנכס מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין. על-פי סיכומי המערערת בבית המשפט קמא, "מאחר ובאילת אין רישום בטאבו של נכסי המקרקעין, גם הבית הנוכחי אינו רשום כך". המדובר, לפיכך, בתיק שלפנינו בזכות חוזית לקבלת חכירה לדורות בדירה שבמחלוקת, כאשר זכות החכירה עצמה טרם נרשמה. ואולם, כפי שביארתי לעיל, דעתי היא, כי העובדה, שהמערערת והמשיב חתמו בצוותא חדא על הסכם הרכישה מחברת שיכון ופיתוח, מעידה על כוונתם ליצור שיתוף בזכויות לגבי הנכס הנרכש. הנחה זו בדבר שיתוף לא נסתרה על-ידי המשיב. אין במניע כלשהו, שהיה לבני הזוג עובר לחתימה המשותפת, כדי להוות בהקשר זה ראיה לסתור, וכן אין בעובדה שאחד מבני הזוג תרם יותר מחברו לרכישת הנכס ממקורותיו העצמיים, כדי להפריך את הנחת השיתוף והאיזון העולה מן ההתקשרות המשותפת עם המוכר".

בפס"ד אבו-רומי בביהמ"ש העליון מ-27/08/02 נכתב:

נושא יחסי הממון בין בני-זוג שנישאו לאחר יום 1.1.1974 מוסדר בחוק יחסי ממון. החוק נחקק שנים מספר לאחר שבית-משפט זה החל בפיתוח הסדרי ממון יציר הפסיקה בדמות הילכת שיתוף הנכסים תוך שהוא קורא למחוקק להסדיר את הנושא בחוק חרות. בחוק יחסי ממון בחר המחוקק בשיטת השיתוף הדחוי, שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני-הזוג במהלך הנישואין (סעיף 4), כאשר עם פקיעת הנישואין הרכוש מתחלק בין בני-הזוג על-פי שוויים של כלל נכסי בני-הזוג, למעט נכסים מסוימים המפורטים בחוק (סעיף 5). האיזון נעשה על דרך שומת נכסיו של כל אחד מבני-הזוג ותשלום ההפרש (סעיף 6). מפאת חשיבותם של סעיפים 4 ו-5 לחוק אביאם כלשונם:
"העדר תוצאות במשך הנישואין.
אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".
"הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין.
(א) עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג (להלן – פקיעת
הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
(2) גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גמלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.
(ב) בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לעניין הזכות, לאיזון המשאבים,
יורשיו במקומו".
הסדר השיתוף יחול על בני-הזוג כל עוד לא קבעו אחרת בהסכם ממון. בהיעדר הסכם ממון יראו בבני-הזוג כאילו הסכימו להסדר איזון המשאבים (סעיף 3)".

ובסוף פסק הדין סוכם:

"בענייננו אינני נדרשת להכריע בסוגיות האמורות, ואני משאירה אותן בצריך עיון. הטעם לכך הוא שמן העובדות המוסכמות שנקבעו על-ידי הערכאות הקודמות עולה כי לא הובאה הוכחה כלשהי להקניית זכויות לאישה בדירה. לבד מן החיים המשותפים הממושכים וגידול הילדים המשותפים בה, לא הוכחו עובדות נוספות שניתן להסיק מהן קיומן של זכויות כאלה. הוסכם כי הדירה נבנתה מכספי הבעל קודם לנישואין על מקרקעין שקיבל בירושה מאביו המנוח ושהיו רשומים בטאבו על שמו בלבד. כאמור, אין די בעצם קיומם של חיי נישואין כדי להקים זכות במקרקעין מכוח דין כללי כלשהו, ולא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית למקור כלשהו שנובעת ממנו זכות כזו. מטעם זה דין הערעור להידחות".

נמצא כי רישום משותף בטאבו הוא הקובע גם אם השקעת צד אחד היתה גדולה פי כמה, אלא א"כ תוכח כוונת שיתוף כדלהלן. עצם הרישום על שם שניהם מהווה מתנה.

בנידון דנן, הרי לא ניתנה מתנה, והרישום היה במדויק על פי ההשקעה. במקרה שכזה, לא עלה על הדעת כלל אפשרות של חלוקה שווה.

כאמור בפסה"ד אבו-רומי, בו מדובר שהרישום הינו ע"ש הבעל בלבד. היא נקנתה קודם הנישואין מכספים שקיבל בירושה. אין בעצם קיומם של חיי הנישואין כדי להקנות זכות במקרקעין.

נציין כאן את פסק דינו של ביה"ד הגדול 3369-21-2 בראשות נשיא ביה"ד הגדול הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א שכתבו בתוך דבריהם בזה"ל :

"על הצדדים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, שכן הם נישאו בשנת 1977. בחוק זה קיימים שני סעיפים מפורשים השוללים שיתוף נכסים בנכס שהיה למי מן הצדדים קודם הנישואין.

כך נאמר בסעיף 4 לחוק:

"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם, כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".

בסעיף 5(א)(1) לחוק נאמר:

"עם פקיעת הנישואין עקב גירושין...זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט: נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין".

מן האמור עולה שכל נכס - אין בחוק יוצא מן הכלל - שהיה למי מן הצדדים ערב הנישואין, אינו בר איזון.
אף על פי כן, קיימת נטייה של חלק מבתי משפט לראות את דירת המגורים כעומדת בפני עצמה בגין מעמדה המיוחד במשפחה, ובהסתמך על ראיות לפיהן הסכימו הצדדים לראות את הדירה כנכס משותף, גם אם במקור היא שייכת לאחד מהם בלבד.
המעמד המיוחד מסתמך במידה גדולה על "הלכת השיתוף". אמנם דעת הרוב בפסיקת בית המשפט העליון היא, שהלכת השיתוף בכלל נכסי בני זוג אינה חלה סימולטנית עם משטר איזון הנכסים, אשר חל על פי החוק על בני זוג שנישאו משנת 1974 ואילך. אבל גם לפי גישה זו, חייב בן זוג להוכיח כי הייתה כוונת שיתוף ספציפית בנכס מסוים שהובא על ידי בן הזוג האחר, מחוץ למסגרת הנישואין.
אולם במה דברים אמורים, כאשר אכן נהגו הצדדים בדירה כנכס משותף מתוך כוונה מוכחת לשתף את בן הזוג האחר בבעלות הקניינית בדירה. נטל ההוכחה לעניין זה מוטל על בן הזוג הטוען לכוונת שיתוף ספציפית. על אחת כמה וכמה, כאשר קיים גילוי דעת ברור להיפך, שאין לחרוג מן האמור במפורש בחוק.
בנידוננו קיים גילוי דעת ברור לאי שיתוף בדירה. הדירה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בשנת 1986 - כ-9 שנים לאחר הנישואין - על שם המשיב בלבד. זו הייתה הזדמנות טובה למסד את השיתוף בדירה, ובמפורש נמנעו הצדדים מכך. בנוסף, חשבונות הבנקים של הצדדים היו נפרדים - דבר המראה על חוסר רצון לשיתוף מלא. עצם המגורים המשותפים אינו עילה מספקת לקביעת בעלות המערערת בדירה, בניגוד לאמור בחוק, ללא ראיה מסייעת גדולה. פרופ' פרימר טוען שהמערערת לא הרימה את הנטל הראוי להוכחת השיתוף בדירה ולהחרגת הדירה מן האמור בחוק - והצדק עמו. הדברים מנותחים היטב בחוות דעתו, ודי אם נצטט את דברי השופטת טובה שטרסברג כהן בפרשת אבו רומי (רע"א 8672/00 שהלה אבו רומי נ' חאלד אבו רומי, נו (6) 175), שבה אמרה:

"לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירה מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת האחורית את חזקת השיתוף שלשיטתי אינה חלה במקביל לחוק יחסי ממון. ...על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה ע"ש בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק מכוח הדין הכללי, הקניית זכויות בדירת המגורים".

על פסק דין זה הוגש ערעור לבג"צ 1727/07 בו נדחה הערעור, ופסק דינו של ביה"ד הגדול נותר על כנו.

בנידון פסק הדין דנן. הרישום בטאבו בחלקים לא שווים המתאימים במדויק להשקעה הבלתי שווה של הצדדים על פי הודאתם, כמוה כראיה ברורה ומוצקת על כוונת שיתוף בלתי שווה בחלקים של הצדדים. היא גם נחשבת לדעתי, ככריתת הסכם כתוב בין הצדדים. במיוחד שכך, לטענת האשה (הבעל לא כפר בכך), הנוהג בהולנד, משם באה האשה.

לא הוצגה שום ראיה הסותרת את ההנחה הפשוטה של שיתוף לא זהה בנכס. אדרבא, הוצג לבית הדין מסמך (נספח יא לסיכומי האשה) בו הבעל בכתב ידו מחשב את אחוזי ההשקעה של כל צד בדירה לפי 67% ו-33%. במסמך זה צוין מחיר הדריה וההשקעות המפורטות של האשה והוריה מנגד השקעתו של הבעל וחישוב האחוזים המדויקים.

טענתו של הבעל שמשלם את הביטוח לדירה, שמירת הדירה וטלפון, אין בה כדי ללמד על כוונה לשיתוף ספציפי בדירה בניגוד למצב רישום זכויות הצדדים בדירה, זו הרי חובתו הבסיסית לאשתו וילדיו.

כמו כן, תשלום המשכנתא נעשה כל השנים לא מחשבונו הבלעדי, אלא מהחשבון המשותף שבו רוב רובם של הכספים באו מהאישה, הכנסותיה ותגמוליה (מלבד 6,000 ש"ח – משכורתו הקבועה של הבעל). רק לאחר עזיבתו את הבית ב-02/2010, החל הבעל משלם את תשלום המשכנתא לבדו.

אין זו ראיה על שיתוף מלא בבעלות הדירה. ובכלל, חייב הבעל והאב במדור אשתו וילדיו. ומלבד זאת, לטענת האשה בסיכומיה, העבירה מאות אלפי שקלים לתשלום המשכנתא בשנים 2006-2009.

מלבד זאת, גם אהבה וחום תחת קורת גג אחת, אין בהן די להוכיח על שיתוף אחר מן הכתוב. על אחת כמה וכמה שחיי הנישואין היו במשבר ובמריבות שנים רבות, לפי הודאתו של הבעל בכתב התביעה ובעדותו.

גם תגמולי הפיצויים שבחשבון הנפרד של האשה שזכאית היא להם מחמת הפגיעות הנפשיות של דור שני ליוצאי שואה, אינה בכלל האיזון והם בכלל הסעיף הנזכר המתמעט מהאיזון, בו נכתב:
5. (א) (2)

גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או הגיעו על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בכל נזק גוף או מוות".

לפיכך גם תביעה זו [פלונית] להדחות.

בענין שאר זכויות הצדדים. בית הדין יוציא צו לגילוי מסמכים לפי בקשת הצדדים, באם לא יגיעו לעמק השווה ברמת הזכויות, והם יחולקו באיזון.

בעניין תביעת הגירושין ותביעת הכתובה שכנגדה. הבעל טוען (בדיון מיום ט"ו אייר תש"ע, 29/04/10) שהאישה התעמרה בו , איימה עליו כל הזמן בגירושין. נצטט מהפרוטוקול:

"לפני כשנתיים היא אמרה לי בנוגע לאחיין שלי, שאם אלך לבר מצווה, אז היא תתגרש ממני, היא תיקח לי את הבית, היא הסיתה מריבות, הסתות של שעות על גבי שעות כמה רעים המשפחה והחברים, הייתי מבודד ומפוחד לגמרי, תקופה הכי שפלה, הרגשתי שהיא אמרה שתחליט איזה איבר לחתוך, תאבד את המשפחה או אותי, היא אמרה לי המון פעמים, או אני והילדים או המשפחה שלך, זה היה לאורך כל הזמן, כשאני רציתי לקיים יחסים עם המשפחה שלי, לרפא את היחסים, כל השנים של מריבות, אני הבנתי שהמצב שהייתי נשוי, גדלתי מאז ,הבנתי שהמצב חולני, המריבות הם קטנוני. לדוגמא, היא אומרת שאי אפשר לסמוך, שהוא הבטיח גלידה ולא ניתן לסמוך, על דברים שטותיים, זה שטיפת מח יומית, סיוט, הרגשתי כמו מעיל של עופרת שנמצא עלי, כל דבר קטן יש "חוקים" אסור לעשות כך וכך... צועקת, הכל יכול להיות בסדר, והיא צועקת בלי שום התראה מראש, כולם הולכים על קצות האצבעות בשביל שהיא לא תצעק, היא צועקת על כל אחד, עלי, הילדים, הורי, על הגננת על כל אחד. שנתיים אסרה על הילדים לראות את ההורים, כי כולם רעים!! הם שטניים, כל משפחתי כל שטניים, אנשים רעים, אסור! והיא מנסה בכל דרך למנוע ממני לקחת את הילדים, כל הסדרי ראיה היא מנסה לצמצם, רוצה שהילדים יחזרו יותר מוקדם, הילדים בלחץ בשביל לחזור מהר, והיא "נוגסת" בהסדרים, היא לא נותנת לי לראות.

והם אומרים לי הלוואי שתמות, אבא מניאק, הייתה נוקטת באלימות מילולית, גידופים, חסר עמוד שדרה, מטומטם. כל דבר שקרה זה אשמתי. אהבתי אותה עד שהיא התחילה להתנהג באכזריות. כל השנים מתנהגת באכזריות. אהבתי אותה. האכזריות לפני שנתיים וקצת, שאם אתה בוחר במשפחתך (-הוריך. ש.פ) אז אתה מאבד את משפחתך – אשתך והילדים. היא באה אלי באכזריות. אשתי הסיתה אותי נגד משפחתי. שהם משפיעים עליך. לא אוהבים אותך, מנצלים אותך".

בענין הטיפול הזוגי, נכתב בפרוטוקול:

"ש: אתה היית עם [פלונית] בטיפול זוגי.
ת: כן.
ש: לפני שהתחלתם רצת לביה"ד.
ת: כן.
ש: הודעת לה שהגשת תביעה ביום שהלכת לטיפול.
ת: היא צעקה עלי, היא צחקה עלי, היא אמרה שאני חולה נפש, לא רצתה ללכת, והתחלתי להבין שאין מקום לטיפול זוגי, זה מצב שהיא רואה את החיים כשחור או לבן, אין פה הבנה שלה, ללכת לטיפול זוגי . . .
ש: [פלונית] התנגדה לטיפול הזוג.הרי היא הביאה כסף.
האשה : הוא הביא מישהו ב-650 ₪ לפגישה, אני אמרתי שזה מאד יקר, ואמר "זה או כלום" אמרתי בשביל לשלו"ב, אני מוכנה. אמרתי שהוא יקבע את המפגשים ומצאתי מישהו אחר, ובין לבין הוא הגיש תביעה.
ש: חשוב לך להיות מסכן אצל הרבנים.
ב"כ ב: אני מתנגד.
ש: ידעת להגיד ל[פלונית] לא על הפסיכולוג שהיא הביאה.
ת: לא הבנתי את השאלה.
ש: היא אמרה להביא פסיכולוג ואתה לא הסכמת. ידעת להגיד לא שלא התאים לך
ת: לגבי מה.
ש: היא הביאה פסיכולוג.
ת: הסכמת ללכת.
ש: [פלונית] הציעה שם של פסיכולוג, לא ב-650 ₪, ולא הלכתם.
ת: כן הלכנו פעמיים, זה פסיכולוג שהלכנו.
ש (האשה): אני באתי עם יועץ נישואין מרעננה, ויכלה לקבל אתנו ביום שלישי בבוקר, ואתה אמרת לא?
ת (הבעל): כן.
ש: אז בקשנו מטפל אחר מהרצליה ב-650 ₪, ואמרתי שזה יקר, אתה אמרת שזה היחיד שאתה מוכן, תסכימי או לאו.
ת: לא אמרתי דבר כזה.
ש: זה קרה ביוני 2009, שכבר התחלת בתהליכי גירושין.
ת: לא זוכר חודש, לפני התביעה כן רציתי לפסיכולוג ואת לא רצית.
ש: אם זה היחידי אני הייתי מוכנה ללכת.
ת: לא אמרתי.
ש: הסכמנו ללכת להולנד ואח"כ להתחיל.
ת: יכול להיות.
ש: אמרתי שאקח טלפון אך לא נתתי לי.
ת: לא.
ש: האשה : כן.
ש: מצאתי עוד מישהי אחרת ואני הסכמתי".

בהמשך אמר הבעל שנסע עם משפחתו להולנד (05/08/09) לאחר שהתחילו בטיפול, בד בבד עם זאת, נתן יפויי כוח לב"כ לייצגו בבית הדין הרבני.

הבעל אמר על כך: "האמנתי שהיא מתכוונת להתגרש ממני".


האשה בתשובתה אמרה שהיא מופתעת מדברי בעלה, [פלוני]. וז"ל האשה בפרוטוקול הדיון (29/04/10):

"אני מאד מופתעת על מה שאומר [פלוני], [פלוני] אומר לי הרבה פעמים שהוא סבל מהמניפולציות של משפחתו. אביו זרק אותו, ופיטר אותו, וביקש להחזיר את המפתחות, והוא אמר לי "עכשיו אני חופשי", הוריו לא היו איתנו בקשר שבע שנים, הם נמנעו מאיתנו . . .

אני לא התקשרתי הם לא סבלו אותי, שבוע לפני הנישואין הוריו ואחיו וניסו לשכנע אותו שלא יינשא לי,
. . . . . . . . . . . . . . . .
הבר מצווה של האחיין, זה היה בינואר 2008 קיבלנו הזמנה, ועל התמונה של ההזמנה, על העטיפה כתוב שבעה נכדים מתשעה, בלא הילדים שלנו שבתוך ההזמנה, זה הצטברות של המון דברים שהתרחשו, ואמרתי שילדנו לא נכנסו להזמנה, זה ממש עלבון, אתה כאב של הילדים לעמוד על הרגלים שזה לא דבר נכון, והוא סרב. הוא אמר שהוא הולך בכל מקרה, ואמרתי שאני מאוכזבת, ואתה סתם עובר על זה בקלות . . . . . . . . . . . . .
הם היו ברוגז במשך 7 שנים פעם חמש שנים. ג'סיקה נולדה וביקשתי שנודיע זאת להוריו . . . [פלוני] התקשר, היא לא באה לראות ולא לומר מזל טוב. הם ברוגז שנים רבות. אפשר לכעוס אך עוברים על זה ושלום על ישראל. אך הם ברוגז ולא יכולים לראות אותנו 7 שנים, חמש שנים ושלוש שנים, וכך הגענו ל-14 שנים.
בינואר 2010 שאלו על שלו"ב, ואמרתי הכין תביעת גירושין, במשך שנתיים, לא ידעתי מזה, לא היו סימנים .
ערב סוכות שאנו חזרנו מיועץ הנישואין הוא אומר שהוא מתגרש ממני והכין הכל . . . למחרת קיבלתי מכתב מכבוד ביה"ד הרבני. אני הייתי מושפלת בצורה ש[פלוני] רוצה להשליך אותי אחרי 14 שנים, במשך 14 שנים עשיתי שיהיה לנו בית נעים, שלו"ב, נטפל בבעיות עם המשפחות, ואני קיבלתי סטירת לחי, איך אני יכולה לסמוך עליו, איך אקבל אותו, איך אאמין בו, כל נקודות שכתב נגדי הם שקרים . . . בודאי שאמרתי לא (לשלו"ב) לא אחזיק בגבר נגד רצונו".

הופיעה אם הבעל. עדותה בכל מקרה היא עדות קרוב. בעדותה נכתב:

"ש: למה לא רשמו את הנכדים בהזמנה?
ת: לא היו תמונות. מצגת משותפת לד' עם הילדים כי גיל (האח) עשה זאת בלחץ.
ש: זה לא תירוץ להוריד שני נכדים.
ת: מצגת, לא היה תמונות ...
ש: מי שמשמיט נכדיו למה שיבוא לבר המצווה?
ת: הייתה טעות והתנצל. זו הייתה בר מצווה קטנה ולא היו לו תמונות שלהם ביחד עם ד'. וגם מהצד השני לא היה של אח של גיל, הם לא סימנו אותם".

גם אביו של הבעל העיד. וגם עדותו עדות קרוב.

בסיכומי האשה מיום 28/07/10, סעיף 11, צורפו מכתבים ורישומים של הבעל בשפתו, שפת האנגלית, בכתב ידו ממהלך השנים, בו מביע הבעל רגש זעם וכעס עצורים וקשים כנגד התנהגות הוריו אליו, המעידים לטענתה, על מערכת יחסים עכורה, בעייתית, פתולוגית בין הבעל ובין הוריו שנים רבות, ללא קשר לאשה, והאשה לא מוזכרת כגורם אף לא פעם.
נצטט חלק מהדברים:

"העלבתם אותי לגמרי. כל השבחים לבתכם היקרה, המלאך שלכם, אבל כלום לבן שלכם. כלום עבור כלתכם היחידה. אבל את החברה של י' אתם מהללים. [פלונית] נכנסת ועיניכם מאירות כמו פנסים והיא רק באה למספר דקות, לבד בלי בעלה, ויורקת עליכם ואתם בולעים את זה- בעת שאת בנכם היחיד לא רק לא משבחים אבל אפילו מעליבים – זה גועל נפש".
* * *
"הרגשתי עלבון בגלל המכתב שלכם . . . כשסתרתם והתעלמתם ממילותי הקודמות לגבי העובדה שאני לא חוזר לחגים . . . אתם השוותם את ההתנהגות שלי להתנהגות של רובוט".
* * *
"הם רוצים את הבן שלהם בחזרה? שקודם יהיו הורים. שקודם יתנהגו כמו הורים. לשם מה הם רוצים את הבן שלהם? לשרת אותם? שיהיה להם מישהו שעליו יפעילו מניפולציות? מישהו לדחוף אותו לפינה ולומר לו לשתוק? כשהם יתחילו להראות שאכפת להם ממני ומכבדים אותי, את חיי ואת משפחתי, את אשתי, אז הם יכולים לקבל את הבן שלהם בחזרה . . .".
* * *
" . . .תיקונים בכתב לגבי כל דבר שבו רימיתם אותי בהווה בעבר ובעתיד.
רימיתם לגבי מס הכנסה (המשכורת שלי).
לקחתם ממני במרמה את השמחה שלנו (הציורים שלי).
רימיתם אותי בהטחות שלא קיימתם.
לקחתם במרמה ממני עתיד מכובד (הקומיקס).
רימיתם אותי לגבי פיצויים מהזמן שעבדתי ב"[...]".
אם אתה תגררו אותי למטה, אני אגרור את כולכם איתי. גרמתם לי ולאשתי כל כך הרבה עוול, אני אראה לכם מה זה לפגוע בי.
ולא אכפת לי יותר. זה לא איום זאת הבטחה ואני מקיים את ההבטחות שלי".
* * *
"יש לי מספיק הוכחות לאורך השנים כדי לפגוע בכולכם . . .
...אם הם יעמדו בדרכו של [פלוני] החדש, אני אהרוס אותם פי שלוש. יש לי הזכות להגן על עצמי...".

מכל האמור והמצוטט, נראה כי כשנתיים לפני הדיונים, עת ארע המקרה עם בר המצווה של האחיין, ובאותה תקופה בלבד מעיד הבעל שהחלה האשה ב"אכזריותה".

מניעת האשה מהליכה לבר מצווה באה מפגיעה קשה ומוצדקת, בה ובילדיה כפי המצוטט (כאשר "התירוץ" על כך ע"פ אם הבעל חלש) דבר שהבעל לא הסכים עמה, התנהלות שהחריפה את החיכוך.

האשה הכחישה את טענותיו של הבעל וכפי המצוטט, הטענה כי היא זו שהרחיקה בינו לבין הוריו, נחלשת עם האירוע של הבר מצווה ובתוספת החיזוק ממכתביו של הבעל המגלים על אופים של ההורים והתנהלותם כנגדו, השפלתו עד עפר, עד שהפך למתוסכל, פגוע, מלא זעם וכעסים על הוריו, עניין המערער את טענותיו שאשתו זו שגרמה לנתק. ובמיוחד שהאשה הסכימה ליטול חלק בטפול כדי לחזק את שלום הבית. אלא שהבעל הפסיק את הטיפול ופנה לתביעה לביה"ד הרבני (תוך נסיעה משותפת להולנד). לאמור, כי בידי הבעל היה להציל ולשקם את הנישואין, והוא במו ידיו עצר את התהליך ומנע ברגע האחרון את בניית הבית מחדש. טענתו כי התנהגותה וקללותיה הביאוהו למחשבה שאין סיכוי לטיפול, טעות ביסודה כי הטיפול היה עוזר גם בענין זה.

די בטעם זה בלבד כדי לדחות את תביעתו.

אמנם, על פי חוו"ד של היועצות, האשה התנהלה בתוקפנות וסרבנות בזמן הקשר עמן, אך זו עדיין לא עילה לגירושין. ובמיוחד שהדבר ארע בתוך הדיונים ולאחר פתיחת התביעה, התנהגות שלא בהכרח משקפת את התנהגותה בימי הנישואין, אלא מגלה אולי על פגיעות, השפלה וכאב מהרס הבית. הקללות שספג האב בכתב מילדיו הם אות קלון לאשה, אם האשמה בה, ואולם הם אירועים שלאחר פתיחת התיק. סביר אולי שההתנהלות עם האשה לא קלה, אולם התנהלות שאינה קלה אינה מהווה כשלעצמה בסיס לחיוב גט.

משלא הוכחה תביעת הגירושין ואף להיפך, האשה זכאית במלוא כתובתה בסך 54,000 ש"ח.

אין סיכוי לאחות את הקרעים בין הצדדים. בית הדין ממליץ להם להתגרש. הצדדים גם הצהירו כבר בדיון הראשון שאינם רוצים זה בזה ומעוניינים להתגרש.

לפיכך בית הדין פוסק:
א ) הצדדים יתגרשו בהסכמה לפי המלצת בית הדין.
ב ) הדירה תחולק לפי הרישום בטאבו.
ג ) בית הדין מוציא בזאת צו לפירוק השיתוף בדירה.
ד ) ישנה עדיפות ראשונה לאחד הצדדים לקנות את חלק רעהו בדירה.
ה ) באם לא תימכר הדירה בתוך 120 יום, ביה"ד ימנה את ב"כ הצדדים לכונסי נכסים.
ו ) בית הדין יוציא צו לגילוי מסמכים לפי בקשות הצדדים.
ז ) הזכויות של הצדדים יאוזנו, מלבד הפיצויים שמקבלת האשה מאת ממשלת הולנד.
ח ) הבעל ישלם לאשה את מלוא כתובתה.
ט ) הסדרי ראיה נקבעו כבר בין הצדדים.
י ) הילדים יהיו במשמורת האם.

(-)שניאור פרדס
דיין


אנו מצטרפים לפסק דינו המנומק של חברנו הרה"ג רבי שניאור פרדס שליט"א

(-)מיכאל עמוס (-)אריאל ינאי
אב"ד דיין
אנו פוסקים כאמור.
ניתן לפרסם ללא פרטים מזהים.



ניתן ביום י"ב במרחשוון התשע"א
(20/10/2010)

הרב מיכאל עמוס - אב"ד הרב שניאור פרדס - דיין הרב אריאל ינאי - דיין