בית הדין האזורי בת"א נתן תוקף פס"ד להסכם הגירושין בין הצדדים שנחתם בארה"ב. הצדדים התגרשו שם, ובקשת המשיב היא לאשר את ההסכם בתוקף פס"ד. בקשה זו מתבססת על האמור בהסכם הנ"ל (סעיף 33), כי יש צורך באישור משולש להסכם: בית הדין מכון להוראה בניו יורק, בית המשפט האזרחי שם, ובית הדין הרבני בישראל. ואכן, ההסכם אושר ע"י שתי הרשויות הראשונות. בפסק הדין נשוא הערעור קובע בית הדין האזורי בת"א שיש לאשר את ההסכם בתוקף פס"ד, חרף התנגדות המערערת. על כך הערעור.

בכתב הערעור טוען ב"כ המערערת כי מרשתו נאלצה לחתום על ההסכם עקב מצוקתה, וגם מסרה מודעא בארה"ב, לפני האישור בבית המשפט. על כן היא אינה מסכימה לאישור ההסכם ע"י בית הדין.

לכאורה, לפי החומר שבתיק, אין מקום לטענת המערערת. ההסכם נחתם ובוצע. הגט ניתן על יסוד הסכם זה. קודם לכן, החליפו הצדדים ביניהם טיוטות של הסכמים, והמערערת לא קיבלה באופן עוור את הנוסח הראשון. אין מקום לבוא עתה, לאחר שהגט בוצע, וגם חלקים ממוניים בהסכם הופעלו, ולטעון טענת אונס.

גם בית הדין האזורי היטיב לבאר את הדברים, וקבע שאין לטעון טענת אונס ב"אונסא דנפשיה" - אונס שבא לה מעצמה - עקב רצונה בגט. כמו"כ ציין בית הדין שאין להתייחס למודעא שמסרה מאחר ובעת הגט מבטלים מודעות.

לגופם של דברים, לא ראינו אונס גלוי בטענות המערערת. נקבעו בהסכם מזונות בסך 2,000 דולר לחודש עבור 6 ילדים. זה לא סכום מבוטל בתנאי הארץ, והמערערת וילדיה מתגוררים כאן. כמו כן נקבעו 70,000 דולר למדור ועוד. סכום זה אינו מספק מזונות ברווח, אבל גם אינו בצמצום.

נכון שאין איזון בחלוקת הרכוש, וההסכם קובע שכל רכוש על שם מי מן הצדדים יעבור למשיב. עיקר תלונתה של המערערת היא על חוסר האיזון בחלוקת הרכוש. אולם אין לדעת אם על פי דין תורה ומנהג המדינה בארה"ב היתה המערערת זכאית לקבל יותר.

על כן היה נראה לי במבט ראשון לדחות את הערעור ולקבל את פס"ד של בית הדין האזורי.

חזרתי והתבוננתי במבט שני, ויש לי הרהורי דברים. ההסכם קובע במפורש שיש לאשרו בישראל לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. חוק זה קובע ברורות לגבי בית המשפט או בית דין רבני (2 א) "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה או בית הדין הדתי". סעיף 2 ב קובע: "האישור לא ינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו".

אישור לפי החוק הנ"ל אינו אוטומטי. בית המשפט או בית הדין חייבים לדעת שמדובר בהסכמה חופשית. ההסכמה החופשית חייבת להישמע באולם בית המשפט או בית הדין. לא די במה שיביא הבעל עדים שהאשה הסכימה בשעתו להסכם וחתמה עליו מרצונה. כל עוד לא נשמעה ההסכמה באולם המשפט, לא ינתן אישור. זאת נעשה במטרה שלא יופעל לחץ לא הוגן ע"י בן זוג כלפי רעהו מחוץ לאולם המשפטים, ולאחר מכן יאושר ההסכם בתוך האולם. מעולם לא שמעתי כי בית משפט או בית דין יאשר הסכם חתום בין בני זוג, כאשר אחד החתומים צווח שאינו חפץ בהסכם ושנעשה שלא לרצונו, ובית הדין או בית המשפט יכפה עליו את ההסכם שבשעתו הסכים לו, ועתה חוזר ממנו.

נימוקיו של בית הדין האזורי נכונים, כפי שכתבתי לעיל. ואעפ"כ, היות וההסכם כפוף לאמור בחוק, אין מנוס מהליכה לפי המקובל בחוק זה. אם אכן כך הם הדברים, הרי למרות אישור ההסכם ע"י בית המשפט בארה"ב ובית הדין של ועד הרבנים, היות והצדדים הכפיפו את ההסכם לאישור נוסף של בית דין בארץ ולפי חוק יחסי ממון, אין מנוס מן הבעיה הכרוכה באישור הסכם כשאחד הצדדים חוזר בו. אינני מתייחס לבעיה של הגט או לחלקים של ההסכם שבוצעו, אבל יש לי בעיה האם ניתן לאשר לכתחילה הסכם שצד אחד אינו רוצה בו, בין אם הוא צודק או לאו. כשאחד אינו רוצה בהסכם, אין זה הסכם.

כאמור, לא החלטתי עדיין בדעתי, ואחרי שאראה את חוו"ד של כבוד עמיתי, אחליט בדבר.
(-)שלמה דיכובסקי

א. בין הצדדים נערכו שני הסכמים של פרוד. האחד, בנוסח עברי בחודש מרץ 2002 בסמוך לפני הגט הדתי; והשני' בנוסח אנגלי בתוספות ושינויים אחדים שנערך במרץ 2003 עובר לגט האזרחי ואושר ע"י בית המשפט בניו יורק. בהסכם השני נאמר שהוא מושתת על ההסכם הראשון ובמקום שיש סתירה כי אז הנוסח הראשון העברי גובר' פרט לסעיף P שבהסכם השני' שהוא גובר על הנוסח העברי.

הצדדים חתמו על שני ההסכמים ובהסכם השני יש הכללה של ההסכם הראשון' כולל סעיף 31 של ביטול מודעות. לכן המודעות שניתנו לאחר הגט ולפני ההסכם השני נתבטלו.

ב. בהסכם הראשון בסעיף 33 הצדדים מבקשים מכב' בית הדין של מכון להוראה לאשר הסכם זה וליתן לו תוקף של פס"ד. הגיע לבית הדין כאן הבהרה שבית הדין של מכון להוראה אישר רק שההסכם נעשה בפניו, ובפניו חתמו הצדדים ולא נתן תוקף של פס"ד. ובעצם למה מתבקש מהם תוקף פס"ד הרי אין הם מוסמכים ע"י הרשויות ולא ניתן לאכוף פס"ד שלהם. ובדין תורה אין מושג של פס"ד כאשר אין ריב. כל המושג של פס"ד בהסכם הוא רק כוח לתת תוקף לביצוע' ולבית הדין של מכון להוראה אין סמכות לביצוע. על כרחך, שמה שנתבקשו הוא אכן רק לאשר שההסכם נעשה בפניהם ולאשר החתימות.

הרישא, בה נאמר "הצדדים מבקשים" מוסבת גם אל משפט ההמשך "וכן לקבל תוקף בבית המשפט בארה"ב ובמדינת ישראל לרבות לפי חוק יחסי ממון בין בני הזוג".

ג. ההסכם בגלגולו השני ממרץ 2003 (כשהוא כולל את ההסכם ממרץ 2002) הוגש אכן לאשור בית המשפט בניו יורק, בפסק דין הגרושין שניתן ב - 9/7/03 נקבע כי "ההסדר אליו הגיעו הצדדים ב - 6 למרץ 2003 וב - 17 למרץ 2002 ... הינם חלק בלתי נפרד מפסק הדין ומחייבים את הצדדים ... בית משפט זה יהיה בית המשפט המוסמך לענין ביחד עם בית משפט למשפחה (של מדינת ניו יורק) לצורך אכיפת הוראה מהוראות הנקובות בהסדר. פרשנויות מי מההוראות וכו'.

שני הצדדים היו מיוצגים שם בבית המשפט בניו יורק והפסיקה היתה לפי ההסכם שהוצגו לפני השופטת. מזה נלמד שהבקשה לאשר את ההסכם "גם בבית דין רבני ולרבות לפי חוק יחסי ממון" היתה ל"אלומי שטרא" ולא לעכובא.

גם אם נטיל ספק ונאמר שהבקשה בהסכם "הצדדים מבקשים לקבל תוקף מבית המשפט בארה"ב ובמדינת ישראל לרבות לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג" היתה מתחילתה לעכובא מ"מ בגלגול השני (כשההסכם הראשון הוגש כשהוא כלול בהסכם השני לבית המשפט בניו יורק) שהיה אחרי הגרושין וכבר לא היו בני זוג יש סברא לומר שהתוספת "לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג" לא היתה לעכובא.

אולם גם אם נקבל את דעת חברי הגר"ש דיכובסקי שנוטה לומר שהתוספת "לפי חוק יחסי ממון" היא לעכובא ולא ניתן להשלימה ולבצעה בדרך כלל כאשר צד חוזר בו בטרם ניתן האישור, הרי שבנתונים החלים בתיק זה יש לדעתי פתרון.

כבר ב-21.3.01 הוגשה לבית הדין בת"א תביעת גרושין בכריכה של עניני החזקת הילדים ומשמורתם וחינוכם. התיק הוגש לעיון בית הדין בת"א אשר החליט ביום ד' בניסן תשס"א 28.3.01 להעבירו לבית הדין בירושלים. באותו מועד הוגשה ג"כ בקשה לעכוב יציאה שנתקבלה ובקשה לבטול העכו"י שנדחתה וכ"ז כבר ע"י בית הדין בירושלים. התיק הועבר לדיון במסגרת ערעור על בטול עכו"י לבית הדין הגדול בירושלים. יש לציין כי הבעל הפקיד הרשאת כו"ת בכספת בית הדין בירושלים לצורך בטול עכו"י והיא קיימת שם עד היום. ושם ניתנה החלטה כדלקמן:

"הואיל וגם אם יתנהלו הדיונים בארה"ב - כדרישת המשיב - וינתן פס"ד המחייבו במתן גט לאשתו המערערת עלולה גם אז המערערת להשאר עגונה ללא גט... ולכן ע"מ למנוע חשש עיגונה של המערערת מחליט בית הדין:

א. המשיב יהא רשאי לצאת את הארץ כפוף לתנאים דלהלן:

1. ייקבע מראש בית דין בארה"ב מקום מגוריהם הנוכחי של הצדדים שבפניו יתקיימו הדיונים בכל תביעה שתוגש לפניו ע"י הצדדים.

2. המשיב יצהיר בכתב שאם יינתן פס"ד בכתב ע"י בית הדין בארה"ב והוא יסרב לקיימו רי הוא מקבל עליו סמכות בית הדין הרבני בישראל שיהיה מוסמך לדון בכל תביעה אשר תוגש נגדו ע"י המערערת וכל פס"ד שינתן יחייבו אותו כאילו ניתן בסמכות מלאה.
..."

המשיב הבעל מילא את הדרישות הנ"ל ואחרות ועיכוב היציאה בוטל. כעבור שנה מילא הבעל את התחייבותו הראשונה והופיע לפני בית דין בארה"ב וערך בפניו הסכם בקנין וכדין תורה בהסכמה ובחתימת יד של שני הצדדים. בשנת תשס"ג הוגשו מטעם הבעל שתי בקשות לבית הדין בת"א האחת לאשר את ההסכם הראשון. הבקשה הוגשה לפני שנערך ההסכם השני. כמו"כ הוגשה בקשה לאשר את סדור הגט שנערך בין הצדדים. לפני הנתונים שבתיקים ההסכם הראשון והגט נערכו ב - 14.3.02. הבקשה לאשור הגרושין אושרה ביום כ"ו בשבט תשס"ג 29.1.03 והבקשה לאשור ההסכם הושרה ביום למחרת כ"ז בשבט תשס"ג 30.1.03. אשור הגרושין ניתן ע"י האב"ד הרב יעקב חיים סלומון בת"א. הבקשה לאשור ההסכם ניתנה ע"י הדיין הרב ד. דומב בבית דין ת"א.

כעבור כמה שבועות ביום ט"ו באדר א' תשס"ג ביטל הדיין הרב דומב את אשור ההסכם שניתן על ידו משום שאין בית הדין יכול לאשר הסכם כאשר שני הצדדים אינם לפניו ואינם מביעים הסכמתם לאשורו והמצב הוא שצד אחד מבקש לאשר את ההסכם והצד השני מתנגד לכך. בהחלטה אחרת מפנה הדיין הרב דומב שאלה למשרד המשפטים ע"ס איזו החלטה נרשם הבעל כגרוש ולא ידע כי עמיתו בבית דין ת"א החליט על כך כמתואר לעיל.

כעבור שנה התגלגלה הבקשה לאשור ההסכם לפתחו של ראב"ד ת"א (ואז כבר היה מדובר גם על ההסכם השני) וניתן פס"ד נשוא הערעור.

יש להוסיף כי בשנת תשס"ד 26.11.03 הוסכם בכתב ע"י שני הצדדים כי הם נותנים את הסמכות לדון בכל המחלוקות שביניהם לרבות ענין האכיפה של פסק דין חוץ (של בית משפט בארה"ב) בישראל לבית הדין הרבני בת"א.

העולה מכל זה כי הטענה שכביכול כל ענין אשור ההסכם הוא יצירה שנולדה אחרי הגרושין אינה נכונה. היתה כאן תביעת גרושין מצד האשה בניסן תשס"א. הבעל הסכים בפני בית הדין הגדול במסגרת ערעור של האשה לקבוע בית דין בארה"ב ששם ידונו עניני הגט. בתום שנה נערך הסכם שבית דין בארה"ב אישר שנעשה בפני בחתימת הצדדים ועל ידם וכדין תורה.

עתה לאחר הגט מתבקש בית הדין בישראל לתת תוקף להסכם. מתן תוקף להסכם זה דינו כאשור ומתן תוקף להסכם גרושין שתחילתו בתביעת גירושין בפני בית דין בארץ ועשייתו בחו"ל בהתאם להנחיית בית הדין הגדול.

ישנה סיבה נוספת לראות את ההסכם כהסכם גירושין, שכן ההסכם הוגש לאשור יחד עם בקשה לאשור הגרושין. הבקשה לאשור הגרושין אושרה מיידת והדיון באשור ההסכם עבר גלגולים רבים עד שניתן הפס"ד נשוא הערעור.

מכל האמור אנו יכולים לקבוע בודאות, שההסכם שבית הדין האזורי נתן לו תוקף דינו כהסכם גרושין שהוא חלק מפס"ד הגרושין של בית הדין. הפס"ד החל באשור הגט והושלם באשור ההסכם כולו.

בסעיף 2 לחוק יחסי ממון סעיף ב' נאמר "האישור לא ינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו".

על יסוד סעיף 2 פירש הגר"ש דיכובסקי שלא די שבשעת חתימת ההסכם תהיה ההסכמה מרצון קיימת אלא שבשעת האשור של בית דין צריכים הצדדים להצהיר בפניו על הסכמתם (למרות שלא כתוב כך במפורש).

באותו סעיף בחוק בסעיף 2 ד' נאמר כי "הסכם בין בני זוג שאושר בפסק דין גרושין על ידי בית הדין דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעיף זה". בסעיף זה סעיף ד' אין זכר לשום דרישה של הצהרה בפני בית דין שעושים ההסכם ברצון חופשי. ברור שחובה על בית הדין לדעת שבשעת החתימה נעשה ההסכם ברצון אבל אין צורך שבשעת הבקשה לפני בית הדין היה הסכמה מרצון. די אם בית דין יכול לתת להסכם תוקף כחלק מפס"ד גרושין, די בכך כדי שהוא יחשב כמי שנעשה לפי חוק יחסי ממון. בנדון שלנו נתברר ע"י בית הדין האזורי שההסכמה היתה ברצון מלא בשעת החתימה (ולא באונס) וגם בפנינו התברר שאין יסוד לטענת האשה שהיתה אנוסה בגלל לחץ כספי, ועכ"פ אין בטענת אונס זו כדי לבטל הסכם. לכן די בכך שבשעת החתימה של ההסכם נעשה הכל מרצון ובפני בית דין בארה"ב, כדי שבית הדין כאן יוכל להשלים את תביעת הגרושין במתן פס"ד לגרושין שהוא כולל את אשור ההסכם.

ליתר תוקף אוסיף: באם הבקשה שבהסכם ליתן תוקף בבית דין רבני בישראל אינה לעכובא אלא לשופרא דשטרא, הרי יש להסכם תוקף חוקי מכח האשור בבית משפט בארה"ב או מכח ההסכם שנתן תוקף להחלטות בית הדין בת"א. ואם הבקשה שבהסכם היא לעכובא ואנו נאמר שבעקבות סרוב האשה לאשר בארץ או עקב הגשתו לאשור אחרי הגרושין - אין סמכות ואין יכולת לאשרו - כי אז נופל ספק בכשרות הגט מלמפרע. כי כידוע בטול ההסכם שהיה מונח ביסוד מתן הגט הוא גרוע מאי מילוי התחייבות ויש חשש לגט בטעות. נמצא כי פסיקת בית הדין לאשור ההסכם נחוצה כדי לתת תוקף לכשרות הגט, וענין כשרות הגט הוא ללא ספק בסמכות בית הדין גם לאחר מתן הגט. נמצא כי אשור ההסכם הוא בו זמנית גם מענה לתביעה של הבעל והאשה למתן גט כשר, ולכן בכרוך לו ועמו, ניתן לאשר הסכם כחלק ממתן פס"ד לגרושין.

זה גם מונח ביסוד הסברא שכתבנו לעיל שעצם התביעה לאשור גרושין מקנה לבית דין סמכות ליתן פס"ד לגרושין. כי כל זמן שלא אושר הגט אין אנו יודעים אם הגט סודר כהלכה ואין בו ספקות. לפיכך בכל מקום שאגב התביעה לאשור גרושין יש תביעה לאשור הסכם יש להסכם זה תוקף של פס"ד לגירושין.

בנוסף לזה, באם הנוסח של "מבקשים מבית דין בישראל" אינו לעכובא, כי אז יכולים לתת תוקף גם לפי ההסכם שחתמו בפנינו להעביר את כל המחלוקות שביניהם לבית דין בת"א.

לאור הנ"ל דעתי לדחות את הערעור.
(-) חגי איזירר

בתיק זה חוויתי את דעתי עוד לפני זמן רב, והשארתי בצריך עיון את השאלה, אם יכול בית דין או בית משפט לאשר הסכם גרושין בין הצדדים, שנחתם בשעתו בדעה צלולה ובכנות מלאה, כאשר אחד הצדדים חוזר בו בעת הדיון המשפטי, ומבקש שלא לאשר את ההסכם.

נקודת הספק היתה, האם האישור המשפטי, נועד לתת תוקף להסכמה שהיתה בין הצדדים באותו רגע של עת החתימה, ואז די לבית המשפט או לבית הדין לבדוק מה התרחש בזמן החתימה, והאם יש חשש ללחץ בלתי סביר על צד זה או אחר לחתום על ההסכם. אפשרות אחרת היא, שמעשיהם של הצדדים בעת החתימה על ההסכם אינן מעלים ואינם מורידים. גם אם היה הסכם מלא שיש בו את כל התנאים ההוגנים להסכם מרצון ועליו חתמו הצדדים, עדין לא הגיע רגע האמת, עד האישור בבית המשפט או בבית הדין. ואם נוכח בית המשפט, שהצדדים אמנם רצו את ההסכם בשעתו וההסכם היה הוגן לשניהם, אלא שאחד מהם החליט מטעמים השמורים עימו לחזור בו מן ההסכם, אזי ההסכמה והחתימה בטלים, ולא ניתן לאשר את ההסכם.

לאחר עיון נוסף, הגעתי למסקנה, שהקובע לגבי אישור הסכם גרושין בין בני זוג, הוא רגע ההופעה בבית המשפט. כל אחד מן הצדדים יודע שחתימתו אינה מחייבת, כל עוד לא בא אישור משפטי לכך. על כן, גם גמירות דעתו שהיתה בעבר, היא גמירות דעת שאינה סופית, כי הוא יודע שכל עוד לא הגיע האישור המיוחל, אין ערך לחתימה. כל זאת באופן עקרוני, ועדיין הדבר צריך עיון.

אולם בנידוננו, אני מסכים למסקנת כבוד הגר"ח איזירר שליט"א, שיש לדחות את הערעור, ולקבוע שהסכם הגרושין בין הצדדים תקף.

זאת, מסיבות אלו:

א. מדובר כאן במצב נדיר, שבו בקשו הצדדים לאשר את ההסכם בשלש ערכאות: בית הדין הרבני בניו יורק, בית המשפט האזרחי בניו יורק, ובית הדין הרבני בישראל. קשה מאוד להניח שגמירות דעתם של הצדדים לא הסתיימה לאחר שההסכם אושר בבית המשפט האזרחי ובבית הדין הרבני שם. הצדדים הופיעו בפני ערכאות משפטיות, אזרחית ודתית כאחת. אין לי כל ספק, שבשעה שאדם סביר מופיע בבית משפט וגם בבית דין - גם אם מדובר בבית דין שאין לו סמכות אכיפה חוקית - הוא עושה לעצמו את חשבון הנפש המלא, בטרם יאושר הסכם הגרושין. על כן, אישור ההסכם באותן ערכאות, משקף גמירות דעת מלאה של שני הצדדים, שלא ניתן לחזור ממנה. הצורך באישור נוסף של בית הדין הרבני בישראל, נועד לתת תוקף להסכם גם לפי דיני מדינת ישראל, במידה והאישור לפי דיני מדינת ניו יורק אינו מספק.

ב. מדובר בהסכם שבוצע בחלקו. ראשית, ניתן גט. אילולא גמירות הדעת המוחלטת לאישור ההסכם, לא היה ניתן הגט. שנית, חלק מן ההסדרים הממוניים שבין הצדדים בוצע גם כן. כאשר הסכם גרושין מבוצע בפועל, ולו בחלקו, לא ניתן לחזור מן ההסכם ולומר שהכל בטל ומבוטל. בודאי, לאחר שסודר הגט, ואף אחד מן הצדדים לא מתכוון לחזור בו ולפגום בכשרות הגט.

אי לכך, הגעתי למסקנה שבנסיבות המיוחדות של תיק זה, יש לאשר את הסכם הגרושין ולדחות את הערעור.
(-) שלמה דיכובסקי

מצטרף.
(-) אברהם שרמן

לאור האמור לעיל מחליטים לדחות את הערעור.

ניתן ביום ח' שבט תשס"ו (06/02/2006)

(-) שלמה דיכובסקי - דיין, יו"ר        (-) אברהם שרמן - דיין        (-) חגי איזירר - דיין