לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב, בתיק 373450/2, בה עוכב הדיון הרכושי שבין הצדדים עד להכרעה שתנתן בעניני הסמכות על ידי בית המשפט המחוזי.

השתלשלות הדברים בתיק שלפנינו היא כדלהלן. המערערת פתחה ב-29.10.09 בתביעת גירושין כנגד בעלה בה כרכה במפורש את נושאי הרכוש. בהחלטת בית הדין מתאריך 30.12.09 נפסק, כי בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש; כי הגט יעוכב עד השלמת ההליכים בעניניים הרכושיים; כי ניתן לצדדים 60 יום להסדרת עניינים אלו; וכי במידה ולא תהיה הסכמה בין הצדדים, יתקיים דיון בנושא הרכוש בתאריך 7.3.10 (הדיון נדחה בהסכמה ל-26.5.10)

בתאריך 16.3.10 פנה בא כוח הבעל לבית המשפט לעניני משפחה בתל אביב בתביעת פירוק שיתוף במטלטלין. בהחלטה שניתנה ביום 25.7.10 קבעה השופטת שפרה גליק כי סמכות הדיון נתונה לבית המשפט, החלטה זו סומכת על שני טעמים מצטברים:

א) חוסר הכנות של האישה בתביעת הגירושין, מאחר ואמרה לפרוטוקול כי היא מעוניינת בשלום בית.
ב) טעמים מיוחדים המאפשרים לסטות מכלל הכיבוד ההדדי שבין הערכאות. לדבריה, טעה בית הדין האזורי בכך שלא דן בתנאי הכריכה, ובכך שלא בחן את טענת הבעל כי מדובר בהליך שאינו כן.

בא כוח האשה פנה בבקשה לבית הדין האזורי שימשיך לדון בנושא הרכוש ובענין זה ניתנה ההחלטה שעליה משיג ב"כ המבקשת בפנינו, ובה התייחסות לשני הטענות שהעלה בית המשפט, כדלהלן:

"...באותה עת לא נזקקנו לתת החלטה בשאלת סמכות בית הדין מאחר וסברנו כי שני הצדדים מעוניינים בגירושין. זאת, חרף דברי האשה בדיון על רצונה בשלום בית. דברים אלו ביטאו משאלת לב לא ריאלית, והיה ברור מדברי האשה כי לנוכח המצב העובדתי ביחסים שבין בני הזוג, היא מעוניינת להתגרש לאחר שבית הדין יכריע בנושא הרכוש. שאלת הסמכות לא היתה שנויה אז במחלוקת מהותית, וממילא לא היינו זקוקים להידרש להכרעה בה."

מוסיף בית הדין וקובע:
"מכל מקום, אין בדעתנו להיגרר לריב סמכויות. משניתנה החלטה מפורשת של בית המשפט לענין הסמכות, זכאית האשה להשיג על אותה החלטה בדרך הראויה בפני ערכאת הערעור דשם, קרי: בית המשפט המחוזי.

בשלב זה, לא ניתן החלטה לענין סמכות בית הדין בענין הרכוש ולא נדון בתביעה הרכושית לגופה."

על החלטה זו של בית הדין מבקשת האשה להרשות לה לערער.

לגופם של דברים, מתוך חילופי הדברים שהיו בדיון שהתקיים ביום 30.12.09 נראה כי אף שהאשה היתה מעדיפה שהמצב יהיה שונה, פניה לגירושין. בדבריה בענין זה, ביקשה האשה להבהיר כי למרות שהיא זו שהגישה את תביעת הגירושין, לא היא היוזמת אותם במובן המהותי. על רקע זה משתקפת ברורות עמדתו של בית הדין האזורי, כי לא מדובר על מצב בו האישה חפצה בשלום בית והסיבה היחידה שהיא תובעת גירושין היא כדי לתפוס סמכות בנושא הרכושי.

מדובר כאן באישה שהקרע בינה לבין בעלה הוא מציאות שהופנמה גם על ידה, ומשכך תביעתה לגירושין נתבעה בכנות. דברים אלו אובחנו על ידי בית הדין בהחלטתו בעקבות הדיון בו הוא אישר את הסכמת הצדדים להתגרש.

אלא שענייננו אינו רק האם הכריכה נעשתה בכנות וכדין, אלא בעיקר האם היה על בית הדין לקבוע כי הסמכות לדון בעניני הרכוש נתונה לו לאחר שנקבע על ידי בית המשפט כי הסמכות נתונה לבית המשפט.

בית המשפט קבע בהתאם להבנתו בהלכת פלמן כי מאחר ובית הדין לא ניהל דיון, ולא נתן נימוקים בנושא כנות הכריכה הרי כי אז למרות החלטת בית הדין להמשיך בדיון הרכושי, יכול שיחליט בית המשפט בעניין ואין זו חריגה מכלל כיבוד הערכאות.

אין אנו מקבלים את דברי בית המשפט. נצטט את הקטע מתוך פסק דין פלמן אליו הפנה בית המשפט:

"טול לדוגמה מקרה שענייני הרכוש נכרכו בו בתביעת גירושין בפני בית-הדין הרבני, ולאחר מכן נתבעו בפני בית-המשפט לענייני משפחה, ואחת משתי הערכאות פסקה כי היא המוסמכת לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג בלא לנמק החלטתה, ובלא שנערך דיון מקדים בשאלת התקיימותם של תנאי הכריכה טרם מתן ההכרעה. במקרה כזה מתעורר חשש כי היה "מחטף" סמכויות בניגוד למתחייב מן הכבוד ההדדי בין הערכאות. בנסיבות כאלה עשוי להתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק דיון של הערכאה השנייה בשאלת סמכותה להיזקק לתביעה הרכושית שבפניה".

עיון בפסק הדין יגלה כי דברים אלו אמורים ביחס למצב בו נפתחו הליכים גם בבית הדין וגם בבית המשפט, כי אז במידה ותבוא אחת הערכאות ותפסוק ללא נימוקים על סמכותה לא תכבול פסיקה זו את הערכאה השניה, זאת מאחר ויש כאן מחטף ביחס לערכאה השניה .

הענין העומד לפנינו אינו נוגע למצב זה, שכן נקודת הזמן בו ניתנה ההחלטה המדוברת על ידי בית הדין הייתה קודם לשלב שבו נפתחה התביעה בבית המשפט. אכן בנקודת זמן זו היו שני הצדדים מעוניינים שהתיק ידון בפני בית הדין, וכך לדוגמא מעיון בתיק עולה, כי בבוקרו של הדיון הצפוי בענין הרכוש הודיעו הצדדים על דחיה בהסכמה של הדיון עקב מחלת אחד הצדדים, רק לאחר מכאן פתח הבעל תביעה בבית המשפט.

משכך, אין הדברים נוגעים להלכת פלמן. שכן מדובר בהתנהלות תקינה של בית הדין, וודאי שמחטף אין כאן. נוסיף ונאמר, כי גם אין מקום לדברי בית המשפט כי יש כאן חריגה מכללי צדק טבעי שכן לא ניתנו נימוקים ולא נוהל דיון ביחס לדבריו של הבעל בענין הכריכה. מתוך הפרוטקול נראה כי הבעל הסכים לכריכה אם אכן היא כנה. משהגיע אם כן בית הדין למסקנה כי מדובר בכריכה כנה ואף ניתן פסק דין לגירושין, לא היה צורך בהכברת דברים. אכן, בא כוח הבעל לא התנגד לקביעת הדיון הרכושי בבית הדין, לא העלה טענות של חוסר סמכות ואף פעל לפי הנחיות בית הדין וניהל משא ומתן עם בא כוח האישה. כאמור, בבוקרו של יום הדיון הגיש בקשה לבית הדין לדחיית דיון בהסכמה עקב מחלה. מדברים אלו נראה כי בסופו של דבר גם עליו הייתה מקובלת גישתו של בית הדין כי הכריכה היא כנה וכי יש לנהל את הדיון הרכושי בבית הדין. מהיכן אם כן קביעת בית המשפט כי נפגעו כללי הצדק הטבעי?! אכן, אם להלכת פלמן ניזקק, יש לצטט את דבריה של השופטת ביניש בפיסקה 12 לפסק הדין:

"במצב שנכרכה בו הסוגיה של חלוקת רכוש בין בני-זוג בתביעת גירושין, ולאחר מכן הוגשה תביעה לחלוקת רכוש בבית-המשפט לענייני משפחה, וטרם ניתנה הכרעה על-ידי אחת משתי הערכאות בשאלת הסמכות לדון בסוגיה, יהא זה נכון לומר כי מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות מסור בידי כל אחת משתי הערכאות - בית-המשפט לענייני משפחה ובית-הדין הרבני - שיקול-דעת לעכב את הדיון בתביעה שבפניה כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה. ההחלטה אם להימנע מדיון ולהמתין לכך שהערכאה האחרת תכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה במסגרת בירור טענות כנגד סמכותה אם לאו נתונה לשיקול-דעתה של כל אחת משתי הערכאות, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. השיקולים יהיו מושפעים מנתונים רלוונטיים לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות... למשל כאשר תביעה לחלוקת רכוש הוגשה לבית-המשפט לענייני משפחה לאחר שסוגיית הרכוש כבר נכרכה בתביעת הגירושין, ובית-הדין הרבני כבר החל לדון בסוגיה הרכושית בלא שהועלתה בפניו טענה כנגד סמכותו, כי אז ראוי שבית-המשפט יימנע מדיון בתביעת הרכוש המאוחרת שהוגשה בפניו על-מנת שהתובע יעורר טענת סמכות בפני בית-הדין הרבני, ובית-הדין הוא שיכריע בה."

ודוק: פיסקה 12 הנ"ל, אינה קובעת כי דיון שהתנהל בבית הדין בהכרח מקנה את סמכות הדיון לבית הדין, אלא שהדיון בענין הסמכות צריך להתנהל בבית הדין אם כבר החל הדיון בענין הסמכות או שהחל הדיון לגופו של הענין שנכרך. משכך, במקרה העומד לפנינו טעה בית המשפט בכך שניהל דיון בענין הסמכות.

אמנם הדיון העומד לפנינו אין עניינו ערעור על החלטת בית המשפט אלא על החלטת בית הדין האזורי שבחר להמתין בהחלטתו לפסיקת הערעור המתנהל בבית המשפט המחוזי. בעניין זה אנו מקבלים את גישת בית הדין כראויה ונכונה בהתחשב בנסיבות.

לדעתנו לא היה מקום להחלטת בית המשפט לדון בנושא הסמכות, שכן בית הדין כבר החל לדון בענין הרכוש. דיון זה אינו חייב להגיע בהכרח לשלב מתקדם. גם במקום בו שמע בית הדין את דברי הצדדים ופסק בדיון מקדמי כי על הצדדים לנהל משא ומתן ולחזור לבית הדין, מספיק לענין זה.

אלא, שמאחר ובית המשפט קבע כי הסמכות נתונה לו, הרי המקום להלין על שיקול דעת זה לפי הלכת פלמן, אינו בבית הדין אלא בערכאת הערעור על בית המשפט לעניני משפחה.

החלטת בית הדין האזורי הינה החלטת ביניים שאינה קובעת מסמרות בסוגיה העיקרית שהועמדה בפניו, ורשות ערעור תינתן במשורה.

בהתאם לאמור, נדחית הבקשה למתן רשות ערעור.

ניתן ביום כ"ב בטבת התשע"א
(29/12/2010)

הרב ח.י. רבינוביץ – דיין