ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב מימון נהרי
הרב יוסף יגודה
הרב אברהם מייזלס
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 581579/1
תאריך: ה בשבט התשע"א
10/01/2011
צד א פלונית
צד ב פלוני
הנדון: שונות-הסבה
נושא הדיון: האם האשה זכאית לכתובה ומהו סכום הזכות

פסק דין
בפנינו תביעת האשה וב"כ לכתובה, כאשר מנגד טוען הבעל לשעבר וב"כ שהאשה הפסידה כתובתה.

הצדדים הגישו סיכומים לעמדותיהם מגובים בהוכחות, בהתאם להחלטת ביה"ד מיום 12/7/10.


הקדמת פרטים עובדתיים נחוצים:

א. הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י ביום 18/11/03.
ב. לצדדים אלו נישואין שניים.
ג. לצדדים אין ילדים משותפים מנישואין אלו.
ד. לאשה בעת נישואין אלו היתה ילדה כבת 10 שנים.
ה. האשה הגישה תביעת גירושין ביום 26/10/08.
ו. האשה הגישה תביעה רכושית בביהמ"ש לענייני משפחה ביום 22/12/08.
ז. במסגרת איזון המשאבים בביהמ"ש קיבלה האשה מידי הבעל לשעבר סך 72,227 ₪.
ח. הצדדים התגרשו ביום 12/3/09. להלן יכונו הצדדים - האיש והאשה, לחילופין התובעת והנתבע.


עיקרי טענות הנתבע וב"כ לפטור מכתובה:

א.
האשה מורדת היות ותבעה גירושין בביה"ד. וכן בעזיבתה מרצונה את מגורי הצדדים בלטביה, שהוכחה ע"י עדותה של הגב' ר' מ' בביה"ד.
ב. האשה סירבה לקיים יחסי אישות ללא קבלת אתנן. כהוכחה לכך המציא את כתב תביעתה של האשה לביהמ"ש.
ג. האשה אינה יהודיה. מוכיח זאת מדברי האשה המופיעים בפרוטוקול ביה"ד מיום 12/7/10, וכן מסמך המכס ברוסיה.
ד. האשה מחלה לאיש על חלק מכתובתה מהנימוקים שלהלן:
1. האשה וב"כ כתבו בסיכומים לביהמ"ש בדבר תביעתה למזונות אשה "במידה וביהמ"ש יקבע סכום סביר הנע עפ"י המוצע אשר כמובן יכלול את מזונותיה עבור 6 חודשים, ברור כי התובעת תבטל את תביעת כתובתה". תביעת האשה למזונותיה בביהמ"ש היו בסך 4500 ₪ לחודש, והיות ותביעת האשה שמזונותיה ישולמו ל – 6 חודשים, יוצא איפוא שהסכום הכולל בתביעת מזונותיה הוא בסך 27,000 ₪. ועל יתרת הסכום בגין הכתובה ויתרה האשה.
2. בתוספת לסיכומי הנתבע וב"כ מיום 25/8/10, מצרף הנתבע וב"כ הסכם גירושין שלא נחתם ונערך ע"י הצדדים וב"כ, ובמסגרתו הגיעו הצדדים לפשרה בתביעות הרכושיות של התובעת, כאשר הנתבע ישלם לתובעת סך 70,000 ₪ ועם פירעון סכום זה יסגרו כל תיקי התביעה של האשה כנגד האיש, כולל תיק התביעה בביה"ד הרבני לכתובה.
ה. לקבוע כי הסך אשר קיבלה האשה עפ"י פס"ד של ביהמ"ש בסך 72,227 ₪ מכסה את סכום הכתובה.


עיקרי תגובת התובעת וב"כ:

א.
באשר לטענת מורדת: 1) האיש לא הציג תשתית ראייתית לדבריו. 2) אשה שבעלה מתעלל בה באלימות מילולית ומבלה עם נשים אחרות, רשאית לעזוב את הבית.
ב. הגב' שהופיעה לעדות בביה"ד ואף הגישה עדותה בתצהיר פסולה לעדות, מאחר והיא חברה טובה של הנתבע. כהוכחה צירפו תמונות בהם נראית העדה מבלה בחברתו של הנתבע.
ג. הבעל סירב לקיים עמה יחסי אישות מחודש אפריל.
ד. הסכם הגירושין אותו מציג הנתבע וב"כ שבו הגיעו הצדדים לפשרה בנושא הכספי שעל הנתבע לשלם לתובעת. הסכם זה הוכן שלא בידיעת התובעת. ואפילו היה זה נכון כי הוכן מסמך הגירושין ע"י שני הצדדים, הרי מסמך שלא נחתם, ראוי לו שישמש לצור את פי הצלוחית.
ה. טענת האיש שהאשה גויה שקר, בידי האשה מסמכים מביה"ד המאשרים את יהדותה.
ו. הסכום הכספי אותו קיבלה האשה מידי האיש עפ"י פסיקת ביהמ"ש במסגרת איזון המשאבים כנגד זה אף האיש קיבל מזכויותיה של האשה אשר אינן מגיעות לו עפ"י ההלכה.


לאחר תגובת התובעת וב"כ ביקש ביה"ד מהנתבע וב"כ ביום 25/10/10 לשמוע בצורה ברורה יותר את עמדתם בנושא המרידה הדדית של הצדדים.


ביום 31/10/10 הגיבו הנתבע וב"כ לבקשת ביה"ד ובתגובתם חוזרים הם על עיקרי טענותיהם שכבר העלו בסיכומים בתוספת מספר הבהרות בנושא הנדרש.

א. דרישתה הנמרצת של האשה שהבעל (לשעבר) ישן במיטה נפרדת, וכך זה נמשך 4 שנים.
ב. התובעת עזבה את הבית בלטביה מרצונה הטוב למרות בקשות חוזרות ונשנות מצד הנתבע שתישאר, וכראיה מפנה לעדות שניתנה בביה"ד ע"י הגב' ר' מ'.
ג. האשה יזמה את הליך הגירושין הן בתביעתה לבית הדין, והן בעזיבתה את הבית, ולקיחת המטלטלין. וכן בכך שכתבה בכתב ידה הסכם גירושין בשפה הרוסית (שאמנם לא חתמה עליו לבסוף) ומשום כך ובהתאם להסכמת הבעל להתגרש, אין לך מורדים זה בזה יותר גדול מכך.


דיון בנימוקים להפסיד את האשה מכתובתה:

רוב הזוגות המצויים בהליך גירושין משתדלים לפתור את נושא הכתובה במסגרת הסכם גירושין כולל, כאשר אחד הסעיפים שבו, מסדיר את נושא הכתובה. זו ההתנהלות המועדפת מבחינת הצדדים, ואף מהבחינה ההלכתית סדר הדברים הרצוי הוא, שנושא הכתובה אם לפירעון או למחילה יוסדר קודם הגט.


אולם באותם מקרים שבהם הזוגות לא השכילו להסדיר את נושא הכתובה במסגרת הסכם גירושין, נאלץ ביה"ד לדון בנושא. בחלק גדול מאותם מקרים היות וזו טובת הצדדים או מסיבות אחרות, ביה"ד דוחק בצדדים לסיים את הליך הגירושין בסידור גט, ורק לאחר מכן לדון בנושא הכתובה.
וזהו המקרה הנדון לפנינו כאשר הצדדים כבר התגרשו, וכיום מתדיינים הצדדים האם הבעל לשעבר עומד בחזקת החיוב לכתובה, או שמא פטור הוא.



לשם כך עלינו לבחון את הנימוקים שהמציאו האיש וב"כ להיפטר מכתובה.

א. הנתבע: האשה סירבה ליחסי אישות.
ביה"ד: אין נימוק זה מהווה עילה מהטעמים הבאים:
א) האשה מכחישה בכתב תביעתה ולדבריה היו מתקיימים יחסי אישות באופן מוגזם, אף בזמנים שאינם ראויים עפ"י דרישתו של האיש.
ב) במידה ונימוק זה היה מוכח, פירושו שהאשה מוגדרת כמורדת, ומעולם האיש לא פנה לביה"ד בתביעה להכריז על האשה כמורדת.

ב. הנתבע: האשה אינה יהודיה.
ביה"ד: לדחות על הסף נימוק זה מאחר והאשה הציגה מסמכים מביה"ד המאשרים את יהדותה.

ג. הנתבע: האשה עזבה מרצונה את מגורי הצדדים.
ביה"ד: אמנם האשה מודה בכך שהיא עזבה את הבית וכך עולה אף מעדותה של העדה שהופיעה בביה"ד, אולם עזיבת האשה את מגורי הצדדים אינה מהווה עדיין עילה להפסיד כתובה כל עוד לא הוכח שהאשה עזבה ללא סיבה מוצדקת, כפי שכותב הרמ"א בשו"ע אהע"ז סוף סימן פ'. מטו"מ הצדדים במקרה דנן מתברר שאמנם קיימות הכחשות באשר לסיבת העזיבה של האשה, אולם שניהם מציינים שאחד הגורמים לחיכוכים והמריבות בין האיש והאשה, היא כתוצאה ממערכת יחסים עכורה בין האיש לבתה של האשה מנישואיה הקודמים.
כך שעזיבת האשה את הבית לא היתה ללא כל סיבה, ואין אנחנו נכנסים למהות הסיבה אם היא מוצדקת או לא. עכ"פ עזיבת האשה אינה שרירותית ולכן אינה מהווה עילה להפסידה כתובתה.

ד. הנתבע: האשה מחלה על כתובתה.
הנתבע מציין בסיכומיו שני טעמים למחילת האשה.
1) הנתבע: מאחר והאשה הסכימה בביהמ"ש לפטור את הנתבע מתשלום הכתובה תמורת תשלום מזונות עבור 6 חודשים לפי 4,500 ₪ לחודש סה"כ 27,000 ₪.
ביה"ד: הצעת האשה וב"כ לפתור את תביעת הכתובה בסכום הנ"ל היתה מותנית בכך שהאשה תקבל מזונות. תנאי זה לא התממש כפי שקבע השופט בסעיף 15 לפסק הדין "התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה ובנסיבות הנני קובע כי התובעת אינה זכאית למזונות אשה". הרי שגם אם היה מקום לראות הצעה זו כמחילה היא לא חלה.

2) הנתבע: קיימת מחילה מחמת הסכם גירושין שבמסגרתו הגיעו הצדדים לפשרה בתביעות הרכושיות כולל הכתובה.
ביה"ד: הסכם גירושין כל עוד הוא לא אושר בערכאה משפטית ולא ניתן לו תוקף פס"ד, הרי הוא בבחינת הצעה שכאמור אינה מהווה מחילה.

ה. הנתבע: האשה מורדת היות ותבעה גירושין בביה"ד.
ובתוספת לסיכומים כתב ב"כ הנתבע שהצדדים מורדים זה בזה, מציין לדברי רבנו ירוחם. האשה יזמה את הליך הגירושין, והבעל מסכים להתגרש.
ביה"ד: במקרה שבו אנו עוסקים, הנתונים אינם מתאימים לדין מורדים זה בזה הידוע בשם רבנו ירוחם.

דין מורדים עוסק במקרה כאשר מחד בני הזוג לא רוצים האחד את השני, ומאידך אחד מהם מעכב את הגירושין. לעומת זאת במקרה דנן האשה כאמור פתחה תיק לתביעת גירושין מבעלה ובמקביל הגישה לביהמ"ש תביעה כנגד בעלה לשמירת זכויות שהתפתחה בהסכמת הצדדים לתביעה לפירוק שיתוף והבעל בדיעבד הסכים לגירושין.


לגופו של המקרה האם חייב האיש בכתובה, דרוש לנו לברר בתביעת גירושין שהוגשה ע"י האשה, וקודם שנתבררה עילת התביעה לגירושין ע"י ביה"ד, כבר הקדים הנתבע (הבעל לשעבר) ונתן הסכמתו להתגרש האם האשה הפסידה כתובתה מעצם העובדה שהיוזמה לגירושין באה מצידה.


היות והכתובה כידוע מתחלקת לב' חלקים. עיקר הכתובה ותוספת כתובה לכל אחד מהם עיקרון בוחן שונה לחייב או לפטור את הבעל.
במקרה בו אנו עוסקים הנפקותא היא ביחס לתוספת כתובה בלבד. מאחר והתובעת כבר קיבלה סכום כסף מחלקו של הבעל במסגרת איזון המשאבים שנקבע ע"י ביהמ"ש. וסכום זה הוא מעבר לערך עיקר הכתובה, וכידוע, ביה"ד לא מחייב את הבעל בכפל תשלומים. א"כ האשה קיבלה כבר את המגיע לה. ולכן נותר לנו לברר האם העיקרון להפסד תוספת כתובה קיים כאן.


על נושא זה נכתב באופן כללי באריכות בספרי שורת הדין כרך ו' עמ' רפא' כרך יא' עמ' ריד' ובעטרת דבורה עמ' 244. גם אנו נברר נושא זה מזוית שונה ובאופן ספציפי למקרה דנן.


הקריטריונים הנדרשים להפסיד אשה מתוספת כתובה:

המקור לעיקרון הקובע אימתי האשה אינה זכאית לתוספת כתובה מצוי בראשונים, כגון באשה הבאה מחמת טענה [דהיינו שלזוג אין ילדים וגורם העקרות הוא הבעל, והאשה תובעת גירושין בטענה שרוצה להינשא לאחר על מנת שתוכל להביא ילדים שלעת זקנותה תוכל להישען עליהם]. כופין את הבעל לגרשה וכתבו התוס' ביבמות סה': ד"ה כי הא ודאי כפינן.

"פירש ר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתיים אית לה, אבל תוספות לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה".

א"כ זהו העיקרון המנחה לצורך בחינת חיוב תוספת כתובה. שאין הבעל מתחייב בתוספת כתובה במעמד החופה, אלא כל זמן שהאשה חפצה להיות עמו, אבל ברגע שהאשה היא זו שמוציאה עצמה ממנו, על דעת כן לא התכוון להתחייב בתוספת כתובה ולכן האשה תפסיד.

וכך בדיוק כותב הר"ן בפרק אלמנה ניזונית (דף נט: מדפי הרי"ף) "ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דוקא כשמוציאה הוא, אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת, דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת ובאה מחמת טענה וכו' דאין לה תוספת כיון שהיא רוצה לצאת ממנו. אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה, אע"פ שבדין מוציאה יש להן תוספת".

המתבאר מדברי הר"ן שכל גירושין הנובעים מיוזמתה של האשה היא מפסידה תוספת כתובה. יתירה מזו כותב הר"ן אפילו אם תביעת האשה לגירושין צודקת ואף מעוגנת בהלכה לחייב את הבעל בגט, כגון באשה הבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידה, מפסידה תוספת כתובה.
כלומר הגדרת העיקרון "שאדעתא למיפק לא אוסיף לה" פירושה לדעת הר"ן שבמידה והאשה יזמה תביעת גירושין ולמרות שהגורם לתביעתה הוא הבעל, מפסידה תוספת כתובה וזו ההדגשה בלשון הר"ן "כיון שהיא רוצה לצאת ממנו".

לעומת הר"ן מצינו בטור אבהע"ז סימן קיח' שכתב "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה. ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה וכו'. בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד') כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לה לא כתב לה וכו'.
ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה, או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת".

מלשון הטור מתבאר שאין זה מספיק שהאשה היא זו שיוזמת את הגירושין ע"י תביעתה, אלא צריך שהגירושין יצאו ממנה. כלומר שהסיבה לתביעה תהיה היא, ולא בעלה. אבל אם הסיבה לכך שהאשה נקטה ביוזמת גירושין היא בגין הבעל כגון במקרה שמובא בר"ן הנ"ל שהאשה באה מחמת טענה, אין האשה מפסידה תוספת.

וכך ביאר את דברי הטור בספר חק ומשפט (לרב חיים טולדינו) סימן קפה' שנשאל "במי שנשא אשה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה וכו' ובתוך עשר שנים עבר על שבועתו ונשא אשה אחרת". ותשובתו היא לחייב את הבעל כתובה ותוספת. מפני שאף אם האשה תובעת גירושין לא הפסידה את כתובתה מחמת תביעתה.

והביא ראיה לדבריו "ממ"ש הטור באבהע"ז סימן קיח' מי שאשתו תובעת גירושין ויצאו ממנה הגירושין שאין לה מן הדין לגבות וכו'. מבואר בהדיא דכל שהוא היה סיבה בגירושין חייב לפרוע לה כל מה שכתוב בכתובה.

והכא בנדו"ד אע"ג שהוא אינו תובע הגירושין, הוא נתן אצבע שעבר על תנאו וכמי שתובע דמי. וכן דייק לשון הטור ברישא, מי שאשתו תובעת הגירושין ויצאו ממנה הגירושין. ור"ל לאפוקי היכא שתובעת הגירושין אבל לא יצאו ממנה, כגון שבאה מחמת טענה כנדון דידן, שאע"פ שהיא תובעת גירושין לא יפחות לה כלום".


היוצא באופן ברור מהבנתו של תשובת חק ומשפט בדברי הטור שהתנאי הקובע להפסד תוספת כתובה הוא בגורם ליוזמת הגירושין, ואין זה משנה מי הוא היוזם.

לפ"ז אם הסיבה לגירושין זו האשה כגון שהאשה נטשה את הבית ללא הצדקה, על אף שהיא לא פתחה בתביעת גירושין אלא הבעל, האשה תפסיד תוספת כתובה היות והיא הגורם לתביעת הגירושין ע"י הבעל.

הגדרה מדוייקת לקריטריון שקובע הטור להפסד האשה מתוספת כתובה מצינו בחזו"א, למרות שהחזו"א לא הזכיר את דברי הטור. וכך כותב החזו"א אבהע"ז סימן סט' סעיף קטן כב' "והאומר אי אפשי אלא כמנהג פרסיים וכו' דאמר יוציא ויתן כתובה. נראה דיש להן תוספת וכש"כ במורד מתשמיש או אומר איני זן ומפרנס דמחייבינן ליה לגרש וכו' יש להן תוספת. וכש"כ במורד מתשמיש, או אומר איני זן ומפרנס דמחייבינן ליה לגרש וכו' יש להן תוספת. דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה לדעתו. וכ"כ בהגהות מרדכי בהדיא". המקרים שמציין החזו"א כשהבעל מורד או אינו רוצה לפרנס בודאי גורמים לכך שהאשה תתבע את גירושיה. ועל כך כותב החזו"א שהאשה מקבלת תוספת כתובה. מאחר שהבעל "מעיק" לאשתו בחייהם המשותפים, ובגרמתו נקטה האשה ביוזמת גירושין לכן אינה מפסידה תוספת כתובה.

העולה עד הלום בתמציתיות, שנחלקו הראשונים מהו הקריטריון הקובע להפסד האשה מתוספת כתובה. האם עצם היוזמה שנקטה האשה ותבעה גירושין בכך הפסידה תוספת כשיטת הר"ן. או שהכל תלוי מיהו הגורם לתביעת הגירושין ולא מי התובע את הגירושין כשיטת הטור.

נפקא מינה מאוד אקטואלית תיתכן בין שתי הגישות הנ"ל, במקרה והאשה תובעת גירושין שאינם מלווים במרידה מצידה, או כל עילה הלכתית המחייבת את הבעל לגרש. במקרים שכאלה הגישה המקובלת בבתי הדין שאם הבעל אינו מסכים לגירושין ביה"ד מחייב את הצדדים לפנות ליעוץ זוגי ובאמצעות יעוץ זוגי מתאים ניתן בחלק המקרים להציל את המשך הנישואין.

אולם במידה והבעל נותן את הסכמתו לתביעת האשה לגירושין ביה"ד מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש, ובכך נחתם על מוסד נישואי בני זוג אלו שעליו להתפרק.

מקרה שכזה הפסד תוספת כתובה לאשה יהיה תלוי במחלוקת העקרונית, האם אשה מפסידה מחמת שיזמה את הגירושין כדעת הר"ן, וא"כ גם במקרה זה נשלול מהאשה את תוספת הכתובה. או שהאשה מפסידה תוספת כתובה מאחר שהגירושין יצאו ממנה, ובמקרה שכזה הגירושין לא יצאו ממנה בלבד, שהרי היתה באפשרותו של הבעל למנוע גירושין אלו אם לא היה נותן את הסכמתו לתביעת האשה, וכל עוד לא יצאו הגירושין באופן בלעדי בגין האשה, לא תפסיד את זכותה לתוספת כתובה.

קיימת גישה עקרונית נוספת של הבית שמואל הקובעת קריטריון מאד מוגבל להפסיד אשה מתוספת כתובה.

דהנה בשולחן ערוך אבהע"ז סימן קנד' סעי' ז' כותב "אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבוא עליה ושואלת גט והוא מכחישה. יש אומרים שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה יתן לה כתובה".

כותב הבית שמואל שם בס"ק כ' "ואם מגרשה מעצמו וכו', ולענין תוספת כתובה משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון דמגרש מעצמו, כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דאין צריך ליתן תוספת כתובה דאדעתא למשקל ולמיפק לא אוסיף לה".

כלומר הב"ש קובע ע"פ תשובת הרא"ש שאימתי אשה מפסידה תוספת כתובה רק כשתבעה גירושין מחמת עילה שבגינה כופין את הבעל לגרשה. אבל אם האשה תבעה גירושין שיש בהם עילה לכפות את הבעל לגרשה, אולם הוא הקדים וגירשה מרצונו בלא שבי"ד כפו אותו אין האשה מפסידה תוספת כתובה.

גישה זו טעונה ביאור דמה בכך שהבעל הקדים והסכים לגרש את אשתו, וכי היתה לו ברירה לא להסכים, הרי אם היה מתנגד לגרשה ביה"ד היה כופה אותו לגרשה. א"כ הסכמתו לגרשה בלא שביה"ד נזקק לכפותו היא הסכמה מתוך אילוץ ולא מבחירה חופשית, ומדוע שהאשה אף באופן זה לא תפסיד תוספת כתובה.

חייבים לומר שבודאי גם באופן שהבעל הסכים לגרש את האשה קודם שביה"ד הפעיל את אמצעי הכפייה יחשב שהבעל גירשה מתוך כפיה.

לפ"ז צריך לומר מה שכתב הב"ש שאם מגרשה מעצמו נותן לה תוספת כתובה, פירושו שהאשה ביקשה מבעלה להתגרש בלא שהגישה תביעת גירושין לביה"ד, ובעלה הסכים לבקשתה, דאז אינה מפסידה תוספת כתובה שהרי הוא מגרשה מרצונו.

למדנו מדברי הבית שמואל שהאבחנה העקרונית האם להפסיד אשה מכתובתה נמדדת רק עפ"י עיקרון אחד והוא האם הבעל גירש את האשה מרצונו החופשי, או שנאלץ לגרשה בכפיה או מאימת הכפיה. ואין זה משנה מי פתח בתביעה או בבקשה לגירושין אם האשה או הבעל, וכן אין זה משנה אם תביעת הגירושין של האשה נגרמה בעטיו של הבעל או לא. אלא כל עוד הבעל מגרשה מרצונו הרי שהוא נקרא המגרש, ולכן אינה מפסידה תוספת כתובה. אבל אם האשה מייצרת כפיה כלפי הבעל לגרשה, הרי שהאשה היא שמגרשת את הבעל, ולכן מפסידה תוספת כתובה.

נפקותא מעשית הנובעת מביאור דברי הב"ש שאם האשה הגישה תביעת גירושין לביה"ד, וביה"ד קבע שהבעל חייב לגרש את האשה {ולא משום שהבעל פשע כנגד האשה}, ובעקבות החלטה זו הבעל הסכים לגרש את אשתו, ודאי שהיא מפסידה תוספת כתובה. שהרי אם הבעל לא היה מסכים לגרש את אשתו, התוצאה המיידית מהחלטת ביה"ד, שיש באפשרות האשה לבקש הטלת סנקציות כנגד הבעל, שפירושה כפיית הבעל לגרש.

לפיכך למרות הסכמת הבעל לגרש זו הסכמה כפויה, מאחר שאימת הסנקציות היתה לנגד עיני הבעל. והאשה מפסידה תוספת כתובה.


אבחנת מקרה דנן לאור האמור:

על מנת שנוכל לאבחן את המקרה הנדון האם הוא עומד במבחן התנאים הנדרשים כדי שהאשה תזכה בתביעתה לתוספת כתובה, עלינו לציין את העובדות הרלוונטיות שיכולות לקבוע האם האשה אכן זכאית אם לאו.

א. האשה עזבה את בית הצדדים בלטביה.
ב. לאחר עזיבת האשה את הבית הופיעה מספר פעמים בבית על מנת להוציא תכולה.
ג. מספר שבועות לאחר עזיבתה את בעלה יצאה מלטביה ונסעה לישראל.
ד. הגישה תביעה לגירושין בביה"ד.
ה. האשה לא הוכיחה בתביעתה לגירושין את טענותיה כנגד האיש.
ו. במקביל הגישה האשה לביהמ"ש תביעה לפירוק שיתוף.

נתונים עובדתיים אלו מצביעים באופן חד שהאשה לא רק יזמה את הגירושין אלא אף הנציחה אותם בבחינת גירושין דה פאקטו, שהרי כל הפעולות שהאשה ביצעה עם עזיבתה את הבית יצרו מצב של אל-חזור. כך שניתן בהחלט לקבוע שבמקרה זה קיימים כל האלמנטים העקרוניים הנ"ל הקובעים שהאשה אינה זכאית לתוספת כתובה שהם:

א. האשה פתחה בהליך הגירושין.
ב. כל עוד לא הוכח שהסיבה לגירושין היא מחמת הבעל לשעבר, הרי שהגירושין הם פרי מעשיה.
ג. מאחר והאשה כאמור יצרה עובדות שלא מאפשרות בשום אופן לבעל לשעבר להתנגד לגירושין, הרי שבאופן רציונאלי האיש חייב לתת הסכמתו לתביעת האשה לגירושין.


בשולי פסה"ד:

בדין בעל ואשה המורדים זה בזה ידועים דברי רבנו ירוחם, הקובע שבשלב ראשון "מסתברא דאין דנים אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכו'". כלומר לדעת רבנו ירוחם אין פוסקים על האשה דין מורדת כל עוד קיימת אפשרות שניתן להשיב את שלום הבית על כנו.

ולכן מקציב הרבנו ירוחם זמן המתנה לבחון האם המרידה היא מוחלטת.

נראה בפשטות לומר שבמקרה והאשה לא רק שמצהירה שאינה רוצה בבעלה ומבקשת להתגרש, אלא היא אף יוצרת עובדות המקבעות את הפירוד ללא אפשרות של השבת המצב לקדמותו, אין מקום להמתין פרק זמן שמא יחזרו בהם.

נפקא מינה מעשית להמחשה. אשה האומרת שאינה רוצה בבעלה ולכן הגישה תביעת גירושין ואף הבעל אומר שאינו רוצה באשתו, אלא שאינו מעוניין לגרשה. ובמקביל הוגשה תביעה לחלוקת רכוש הצדדים, ובמסגרת חלוקת הרכוש נמכר בית הצדדים, וטרם חלפה שנה מעת הגשת תביעת הגירושין ע"י האשה האם נאמר במקרה שכזה, היות והצדדים מוגדרים כמורדים זה בזה נמתין עד לסיום השנה כדעת רבנו ירוחם שמא יחזרו בהם הצדדים וישיבו עטרה ליושנה וישכון ביניהם השלום כאשר אין בית להשכין אותו. בודאי שההמתנה מיותרת.


לאור האמור המסקנא האופרטיבית :


התובעת אינה זכאית לעיקר כתובה ותוספתה.


הרב אברהם מייזלס - דיין


לאחר העיון במה שכתב ידידי ורעי הרה"ג א. מייזלס שליט"א, איני מסכים למסקנתו. נסיבות מקרה זה אינן מצביעות על כך שהאשה כפתה על הבעל גירושין וכפי שאציין לקמן.

לדעתי, הבעל בחזקת חיוב כתובה ותוספת, אלא שלא ניתן לחייבו בפועל יותר מסכום של שלושים אלף ₪, מן הנימוקים המבוארים להלן.

טעמי ונימוקי, מאחר ויש לראות ברצף של השתלשלות העניינים בין הצדדים מחילה ולכל הפחות ספק מחילה של האשה על כתובתה ותוספת הכתובה, שעל פי ההלכה מפסידה לכל הפחות חלק מכתובתה. אבאר דברי.

א. בתאריך 18/11/03 נישאו הצדדים זל"ז כדמו"י לשני הצדדים אלו הם נישואים שניים.
ב. בתאריך 7/04/04 ירדו בני הזוג ללטביה.
ג. בתאריך 1/10/08 חזרה האשה לארץ, הבעל חזר מאוחר יותר.
ד. קודם לחזרתה לארץ, הסכימו הצדדים להתגרש על בסיס הסכם גירושין שנכתב ע"י האשה. אולם לא נחתם על ידם. לדברי האשה, אולצה ע"י הבעל לכתוב. לדברי הבעל, ההסכם נערך מתוך הסכמה. (ראה פרוטוקול מיום א' אב תש"ע 12/07/010 עמוד 2).
ה. בהסכם זה נקבעו זכויותיהם וחלוקת הרכוש. כמו כן נקבע כי על הבעל להעביר לידי האשה סך של כתשעת אלפים יורו.
ו. האשה לקחה את חפציה מהבית בהתאם להסכם.
ז. בתאריך 12/03/09 התגרשו הצדדים בארץ לאחר שביה"ד אישר הסכמתם להתגרש כאשר נושא הכתובה ידון לאחר סידור הגט ולאחר קבלת החלטת ביהמ"ש בנושא הרכושי. ראה החלטת בית הדין מיום כ"ג שבט תשס"ט 17/02/09
ח. בתאריך 13/08/09 (כחצי שנה לאחר סידור הגט) כתב ב"כ האשה בסיכומיו לביהמ"ש (בתביעת הרכוש והמזונות) "במדה וביהמ"ש יקבע סכום סביר הנע עפ"י הממוצע אשר כמובן יכלול את מזונותיה בעבור ששה חדשים, ברור כי התובעת תבטל את תביעתה לכתובה".
מכאן מבקש ב"כ הבעל לטעון כי האשה מחלה על כתובתה.
ב"כ האשה טוען, כי אין ערך למחילה זו מאחר וביהמ"ש לא פסק לאשה מזונות.
ט. בתאריך 5/05/09 בדיון שנערך בביהמ"ש ותביעות האשה יצאו הצדדים וב"כ להפסקה ובמהלכה ניסו להגיע להסכם גירושין כולל.
ההסכם הוקלד, נערכו בו תיקונים לפי הערות הצדדים וביהמ"ש, בהסכם זה נאמר במפורש כי האשה מוותרת על תביעתה לכתובה.
והבעל מתחייב לשלם לה שבעים אלף ₪.
ההסכם לא נחתם ע"י הצדדים.
לטענת הבעל וב"כ וכן מופיע בפרוטוקול ביהמ"ש מאותו יום, סירובה של האשה לחתום על ההסכם נבע בגלל סעיף 17 אותו דרשה להוציא. לטענת האשה וב"כ, לא הגיעו לכלל הסכמה וע"כ נאלץ השופט ליתן פסק דין.

ב"כ הבעל דרש בדיון להשית על האשה הוצאות משפט.
ב"כ האשה טען שזו זכותה של האשה להתדיין אף שביהמ"ש בזבז את זמנו ולא הצליח.
מציין כי ההסכם שנערך בלטביה היה לנגד עיני השופט שהוציא את פסק הדין.

נוטה אני לקבל את גירסת הבעל וב"כ, כי האשה הסכימה להסכם זה, הכולל ויתור האשה על הכתובה תמורת סך שבעים אלף ₪ שתקבל מבעלה, והמניע לכך שההסכם לא נחתם, נובע מדרישתה של האשה להוציא את סעיף 17 מההסכם בו נאמר כי על המפר את ההסכם יוטל קנס כספי.

ב"כ האשה לא סתר את גירסת הבעל וב"כ כלל, ומדבריו בפרוטוקול הדיון בבית המשפט עולה, כי אבן הנגף לחתימת הצדדים על ההסכם לא היה בגין אי ויתור האשה על כתובתה, אלא סעיף אחר שמנע ממנה לחתום והוא סעיף 17. הצדדים הגישו סיכומים לביהמ"ש וגם שם חזר בא כחה של האשה על הסכמתה לויתור על הכתובה תמורת קבלת סך כעשרים ושבעה אלף ש"ח.

בתאריך 8/04/010, הוציא ביהמ"ש פסק דין לחלוקת הרכוש איזון משאבים ומזונות אשה ובמסגרתו חייב את הבעל לשלם לאשה סך כשבעים ושתיים אלף ₪.

לענ"ד, צירוף הנסיבות העובדתיות הנ"ל מעידות על מחילת האשה על תביעתה לכתובה באם ישלם לה הבעל תשעים ושבעה אלף ₪.

שלושה מהלכים נעשו ע"י האשה וב"כ מהן אני למד על כך.

א. האשה כתבה הסכם עוד בלטביה סמוך למועד הפירוד ביניהם וחזרתם לארץ. הסכם זה נכתב ע"י האשה שהודתה בכך בדיון השני. (בניגוד לגירסתה בדיון הראשון ולמה שנאמר ע"י בא כחה בהודעתו מיום 24/10/10 סעיף 7) ומצביע על כך שהסתפקה בקבלת סכום מסוים מבעלה.
זאת ועוד, האשה החלה בפועל לממש את ההסכם במה שנוגע אליה בלקיחת ציוד ופריטים מהדירה (לעניין זה ראה טור ושו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף י"ב ובערוך השולחן שם).
ב. הסכם הגירושין עליו הסכימו הצדדים וב"כ במהלך ההפסקה בביהמ"ש ובו ויתרה האשה על כתובתה תמורת הסכום של שבעים אלף.
הסכם זה אלמלא סעיף 17 היה נחתם גם ע"י האשה ומעיד על כוונתה למחילה בתביעה זו של הכתובה, גם אם נתייחס בזהירות לטענת האשה וב"כ שההסכם לא נחתם ונועד לצרכי פשרה בלבד, אין בטענה זו כדי לבטל את אומדן דעתה שכן האשה בפסק דינו של השופט קיבלה את הסכום שרצתה וגם סעיף 17 בו לא היתה מעוניינת לא בא לידי ביטוי בפסק דין זה. כך שהאשה קיבלה את מבוקשה.
יתירה מכך.
ג. בתאריך 13/08/09 כשלושה חודשים לאחר מכן כתב ב"כ האשה לביהמ"ש בסיכומיו שאם ביהמ"ש יקבע סכום סביר למזונותיה למשך ששה חודשים ברור כי התובעת תבטל את תביעתה לכתובתה.
גם מכאן ניתן ללמוד על כוונת האשה האמיתית לוותר על תביעת הכתובה מעבר לסכום של 27000 ש"ח.
נכון אמנם, שביהמ"ש לא פסק לה מזונות כלל אולם מאידך חייב את הבעל בתשלום שבעים ושתיים אלף ₪.

טענת האשה וב"כ בשפה רפה כי גם הבעל קיבל כספים מהאשה במסגרת פסק ביהמ"ש, אין בה ממש שכן המעיין בביהמ"ש יראה שהבעל הוא זה שהעביר מזכויותיו לאשה ולא להיפך. גם בעניין הרכב שנקנה ע"י הבעל והאשה השתמשה בו ומכרה אותו לא קיבל הבעל רק מחצית מתמורתו.

גם אם נניח שאין ערך למחילה של האשה שנעשית במסגרת מו"מ שלא צלח, וכדברי בא כחה "שווה הוא לצור על פי צלוחיתו" אין בכך מענה למה שכתב לשופט במסגרת סיכומיו, שם לא נאמרו דבריו במסגרת של מו"מ, אלא הבעת עמדה ברורה בפני השופט שדן בעניינם.

לא מקובל עלי שיש כאן מחילה על תנאי שלא קויים, שכן בית הדין רשאי ויכול לתת לאשה סכום זה במסגרת סמכותו לדון בתביעת האשה לכתובה ותוספת, וזאת בנוסף לסכום של 72000 ₪ שנפסק לאשה בבית המשפט.

לענ"ד, בפיסקה זו שנכתבה על ידי ב"כ האשה, בהאי לישנא "ברור שהאשה לא תתבע את כתובתה" יש משום גילוי דעת גמור שהאשה מעוניינת בסכום זה בכתובתה ותו לא, ויש לתת לה זאת במסגרת תביעת הכתובה שלה. טענת ב"כ האשה, שהאשה לא קיבלה זאת במסגרת בית המשפט,טענה קלושה היא, שכן מה לי אם האשה תקבל את מבוקשה במסגרת כזו (מזונות) או אחרת (כתובה)

לסיכום: מן התשתית העובדתית הנ"ל עולה כי האשה מחלה על תביעתה לכלל תוספת הכתובה. וגם אם נניח שיש ספק במחילתה על כך, האשה מפסידה חלק זה של כתובתה.

ועתה לפן ההלכתי:

נפתח בדברי הרמב"ם בפי"ז מהלכ' אישות הי"ט "המוכרת כתובתה בין לאחרים בין לבעלה לא אבדה שאר תנאי כתובה.
... אבל המוחלת כתובתה לבעלה איבדה כל תנאי כתובתה ואפילו מזונות אין לה עליו.
ומוחלת כתובתה אינה צריכה קנין ולא עדים כשאר המוחלים שאינן צריכין לא עדים ולא קנין אלא בדברים בלבד, והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן ולא יהיו דברי שחוק והתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה".

הדברים הללו שמחילה א"צ קנין ועדים חוזרים על עצמם בספרו של הרמב"ם בהלכ' מכירה פ"ה הי"א – י"ג.
הלכ' זכיה ומתנה פ"ג ה"ד ושלוחין ושותפין פ"ה ה"א.
ונפסקו גם בשו"ע חו"מ סימן י"ב ס"ו סימן רמ"א ס"ב.
נמצינו למדים מדברי הרמב"ם שדי במחילה בלבד של האשה על כתובתה כדי להפסידה מכתובה ואין צורך בקנין או עדים.

עוד מצאנו ברמ"א סימן פ"א סעיף ז' "מי שהתנה עם בחור ללמוד עם בן חבירו בפני אבי הבן ואבי הבן שתק שתיקה כהודאה דמיא, ואע"פ שלא דיבר האב כלום, דהוי ליה לאב לאסוקי אדעתיה ולמחות" מקור הדין מרדכי בפרק זה בורר, וראה שם בנתיבות סק"ה שהעמיד דברי הרמ"א באופן "שהבחור התחיל ללמוד עם בן חבירו בידיעתו משום הכי הוי כהודאה וריצוי לכולי עלמא".

וראה עוד מחלוקת מהרש"ל קצות החושן נתיבות המשפט, חו"מ סימן י"ב, לגבי מחילה בלב אי הוי מחילה או לא, ומסקנת הדברים שם כדברי המהרי"ט ח"ב סימן מ"ה דהיכא דידוע לכל העולם מה שבליבו לא הוי דברים שבלב דקיימא לן שאינם דברים, ואזלינן בתרייהו.(ראה שם קצות החושן סק"א, נתיבות סק"ה ובמילואי משפט)

ומכאן לנדוננו, יש לראות במעשים הנ"ל שנעשו במסגרת הסכמתם לגירושין, הן ע"י האשה, והן באמצעות בא כחה, אומדנא ברורה למחילה על חלק מכתובתה.

ובאשר לטענת האשה וב"כ שהבעל איים עליה ועל כן כתבה את הסכם הגירושין בלטביה. דבריה אינם נראים כנים, שכן במסגרת הסכם זה קיבלה האשה כספים ורכוש והטבות ואילו הבעל לא קיבל כמעט כלום.

מה גם שאיבדה את האימון בכך שסתרה עצמה למה שאמרה בדיון הראשון שהבעל כתב את ההסכם.

זאת ועוד, על האשה מוטל נטל הראיה לבסס את גירסתה, שכן מבואר בטור בשם הרא"ש אה"ע סימן קי"ח שכאשר אשה טוענת שעשתה המחילה מפני שבעלה היה לגרשה אין לזה טענת אונס. וכו' ועוד שאין האונס ידוע דלא מסרה מוכשר מעיקרא. וכ"פ השו"ע סעיף י"ג וראה עוד,ב"י סוף הסימן, ח"מ סק"כ, וב"ש סקי"ח.

גם אם נניח שעדיין אין הוכחה ברורה לכך שהאשה מחלה, מכלל ספק לא יצאנו, ובנוגע לספק מחילה של האשה בכתובה, רבו הפוסקים הסוברים שהבעל הוא המוחזק והאשה נחשבת למוציאה ממנו ועליה להביא ראיה.

מקור הדין מבואר במסכת ב"ב (דף קל"ב ע"ב) ובראשונים לגבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לבניו ושייר קרקע כל שהיא לאשה, ושם מבואר שהאשה מחלה על כתובתה מעצם שתיקתה לחלוקה זו של הבעל כאשר שמעה כל כך, והטעם כיוון שחלק לה כבוד עם הבנים.

הגמרא הסתפקה מה הדין בבריא שכתב כן, ונשארה בתיקו.

וביארו הראשונים צדדי הספק, שבשכיב מרע יש סבירות שהאשה מחלה מכיון שידעה שאלו כל נכסיו והוא עומד למות, א"כ ששתקה יש הוכחה שמחלה.
משא"כ בבריא אפשר ולא מחלה אלא ששותקת מפני שסוברת שבעלה עוד יקנה נכסים מהם תגבה כתובתה, ולכן לא נחשבת שתיקתה למחילה.

נחלקו הראשונים כיצד יש לפסוק להלכה בספק זה של הגמרא, אך רוב הראשונים סוברים שהבעל הוא המוחזק ועל האשה להביא ראיה. וכך הכריעו להלכה הרמב"ם (פ"ו מהלכ' זכייה ומתנה ה"ט) וטושו"ע (אה"ע סימן ק"ו ס"א). ובביאור הדבר כתב הנמק"י (שם) משום שלחוב הכתובה לא היתה שעת הכושר, ובאמרי בינה (חו"מ הלכות דיינים סימן מ"ו) ביאר דבריו כיון שיש ספק אם חוב הכתובה יגיע בסופו של דבר לגבייה, וזאת מכיון שהאשה יכולה להפסידה במקרים מסויימים שביארו חז"ל, או אם תמות קודם, א"כ חזקת החיוב רעועה, ולאשה יש דין המוציא מהבעל המוחזק.

וראה עוד במגיד משנה ביאור שיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים שאע"פ שלאשה יש שטר כתובה והבעל בחזקת חיוב, מ"מ קיימא לן כבית הלל שכל העומד לגבות לאו כגבוי דמי.

וראה עוד באורך בדין זה האם האשה מוחזקת בכתובתה או הבעל: הגהות מיימוניות (שם, אות ו') ב"ח אה"ע (סימן ט'), ב"מ (שם) ב"מ (סימן ק"ו ד"ה סין ובסימן ס"ו ס"ג), הגהות שי למורה, (שם סימן ק"ו סעיף א') ב"ש סימן ס"ו סק"ג, דו"ח לרעק"א (ב"מ דף ע"ו ע"א) הגהות רעק"א לשו"ע חו"מ סוף סימן ס"ה ובנו"כ השו"ע, שו"ת בית שלמה (חו"מ סימן ל"ו) שו"מ (מהדורה ו' סימן ל') אמרי בינה חו"מ (דיינים סימן מ"ו) אבן האזל ועוד.
ולא נעלם ממני ביאור האור שמח פ"ו מהלכ' זכייה ומתנה (ה"ט) ובהלכות טוען ונטען (ה"א) שלפני ביאורו במחלוקת זו של הראשונים אפשר ואין להביא ראייה לדין של ספק מחילה מסוגייא זו.

מ"מ רבים המפרשים את הסוגייא כפי שביארנו מדין ספק מחילה, והמעיין בדבריהם יראה שגם לשיטת החולקים, רבינו ברוך, הג"א, רי"ף לגירסא אחת, יש צד גדול בהלכה לומר שבמקרה דנן יודו, הואיל והצדדים הצהירו שהם מוותרים זה לזה על תביעותיהם במסגרת הסכם הפשרה אליו הגיעו, אשר על כן יש לראות את התובעת כתובה כמוציאה מן הנתבע המוחזק. וידה על התחתונה לכו"ע, ראה היטב הגהות שי למורה (שם) אלא שאין המקום להאריך בזה.

וראה עוד בספר תורת משפט לידידי הרה"ג יועזר אריאל (עמודים 326-328) אריכות גדולה ושם הביא שהדבר תלוי במחלוקת המרדכי והפוסקים. דלדעת המרדכי האשה מוחזקת בכתובתה, ולדעת רוב הפוסקים הבעל מוחזק ולכן כאשר יש ספק על האשה להביא ראיה. שו"ר שכבר דן בזה הראשל"צ הגרע"י יוסף שליט"א בפד"ר כרך ו (עמודים 101-108) ושם הביא דברי הרדב"ז בתשובה שהאשה מוחזקת כאשר יש ספק מחילה, אולם דחה דבריו מדברי הסוגייא הנ"ל והכרעת הפוסקים (יש להעיר שדברי הרדב"ז אפשר ומתיישבים עם ביאור האור שמח בסוגייא ויש להתיישב בדבר).
נמצינו למדים, שגם אם אתחשב בעמדת התובעת וב"כ, ונניח שיש ספק מחילה מ"מ כבר הכריעו הפוסקים שבמקרה זה, חובת ההוכחה מוטלת עליה.

לסיכום: לענ"ד, גם אם אקבל את עמדת האשה וב"כ בנוגע להסכמים שלא נחתמו שאין לראות בהם מחילה על כל כתובתה כיון שההסכמים נעשו לצרכי מו"מ בלבד, מ"מ גילוי דעתה של האשה וב"כ בסיכומיהם לבית המשפט שנכתבו שלא לצורך מו"מ גרידא ונעשו בקונסטלציה שקדמה לכך, יש בה אמירה ולכל הפחות גילוי דעת באומדנה המספקת על פי ההלכה, כדי שתפסיד תוםפת כתובה מעבר לסכום שהסכימה עליו בבית המשפט במסגרת הסיכומים,קרי,27000 ₪.
עם זאת, מאחר והאשה נאלצה לבוא בשערי בית הדין כדי לתבוע את כתובתה בגלל שבית המשפט לא קיבל את עמדתה והדבר היה כרוך בהוצאות,שיש לתת את הדעת עליהם.

לדעתי סכום נוסף של 3000 ₪ הינו סכום סביר, ויש לחייב את הבעל לשלם לאשה סך כולל של 30000 ש"ח בגין כתובה ותוספת.


הרב מימון נהרי - אב"ד



לאחר העיון במה שכתבו ידידי וחברי למותב בית הדין אב"ד הרה"ג מימון נהרי שליט"א והרה"ג אברהם מייזלס שליט"א, הסוברים שהאשה הפסידה את כתובתה, כל אחד ונימוקיו אשר עמו, איני מסכים לדעתם אפרט להלן את השגותי ואת מסקנתי.

לא אכנס לפירוט העובדתי אשר נתבאר באריכות בדברי חברי.

א. אב"ד נמק את הסבה להפסד האשה את כתובתה על פי הניתוח העובדתי של מהלכי האשה במסגרת הנסיונות של הצדדים להסדרת העניינים הממוניים שביניהם שמתוכם הסיק שהאשה מחלה על כתובתה או שלפחות ספק מחילה יש כאן, ולפיכך הפסידה כתובתה ותוספת הכתובה. לענ"ד אין בנדון דידן לא מחילה ולא ספק מחילה.

ב. המהלך הראשון ממנו הסיק אב"ד שיש מקום לראותו כמחילת האשה על כתובתה הוא הסכם הגרושין אותו ערכו בני הזוג בלטביה, במסגרת הניסיונות להסדרת הגרושין העניינים הממוניים שבין בני הזוג. ואין לדמותו לדין שובר שנכתב בכתב ידו של המתחייב כיון שהשובר נכתב כדבר לפי הבנתנו אין בעריכת הסכם הגרושין שניסו הצדדים לערוך ביניהם בין אם הכתיב לה אותו על כרחה ובין אם כתבה אותו לפי דעתה ורצונה משום מחילה מהסבות דלהלן:

1. אין בהסכם מחילה מפורשת על הכתובה אלא הסדרת חיובי ממון מלבד הכתובה, כך שאי אפשר להחשיבו כמחילה על כתובה, אף לא נאמרו בו כפי שמקובל לנסח בסיום הסכמים כגון אלו: שמלבד האמור בהסכם זה אין לצדדים תביעות זה על זה.
2. הסכם זה אף לא נחתם על ידי הצדדים כיון שלא הגיעו להשלמת ההסכמות ביניהם לכן הוא חסר תוקף מכל וכל.
3. אין לדמות הסכם זה אף אם נכתב בכתב יד האשה לדין שובר שנכתב בכתב ידו של המתחייב. שובר נכתב כדבר סופי ומחייב ולא כהסכם הנדון שלא הגיע להשלמה. יתרה מזו, מסתבר שאף אם הגיעו הצדדים להסכמות והשלימו את כתיבת ההסכם אפי' אם בכתב ידה של האשה נכתב "שאין לצדדים תביעות זה על זה" אלא שההסכם לא נחתם אין הדבר נחשב מחילה על תביעותיה ואין לדמות לשובר שנכתב בכתב ידו של המתחייב כיון שתקפו של הסכם כזה על פי המנהג ועל פי החוק הוא דווקא לאחר חתימת הצדדים עליו וללא החתימות אין גמירות דעת על הכתוב בהסכם ואין הוא מחייב את הצדדים וכך נוהגים במעשים שבכל יום.

אב"ד ציין כמקור לדבריו לסי' ס"ט בטושו"ע חושן משפט, כנראה כיון לנאמר בסעיף א', שאדם הכותב בכתב ידו "אני פלוני בן פלוני חייב לך מנה" מועיל כתב ידו לחייבו. אין הדבר דומה לנידוננו כלל וכלל כיון שאין בהסכם כל התיחסות מפורשת לכתובה כפי שכבר ציינו וכן הסכם זה אינו מיצג התחיבות חד צדדית אלא הסכם שנועד להסדרת הנושאים הממונים והאחרים בין הצדדים. לכן אי אפשר לראותו כמחייב אלא א"כ נחתם על ידי שני הצדדים. כמו שגם בארנו לעיל.

הטענה שבלקיחת החפצים על פי ההסכמות שפורטו בהסכם יש תחילת מימוש ההסכם וממילא נתינת תוקף להסכם, אינה מסתברת. אין בלקיחת התכולה כל ראיה לקבלת ההסכמות הנוספות, נפרדה דרכם המשותפת לכן נדרשו לחלוקת התכולה בעין, אבל אינה מוכיחה ויתור על הזכויות הממוניות. זאת ועוד, לא מסתבר שהאשה תוותר על זכויותיה הממוניות אם הבעל אינו ממלא את חלקו בתשלום חיוביו הממונים.

ג. המהלך השני ממנו הסיק אב"ד שהאשה מחלה על כתובתה היה מנסיון הצדדים בסיוע ביהמ"ש להגיע הסכם. ההסכם אמנם הוקלד ונערכו בו שינויים אבל בסופו של דבר לא נחתם בעקבות המחלוקת ואי הסכמת האשה לחתום על סעיף 17 בהסכם בו נאמר כי על המפר את ההסכם יוטל קנס כספי.

על פי העקרון הפשוט שהוזכר גם לעיל הסכם שלא נחתם אינו מחייב את הצדדים גם אם נזכרו בו ויתורים של מי מהצדדים על זכויותיו. ויתור שכזה בדרך כלל אינו ללא תמורה התמורה יכולה להיות ויתור של הצד השני על זכות המגיעה לו או נתינת תמורה ממונית או אחרת בכל מקרה כל עוד לא נחתם ההסכם הויתור אינו תקף שהרי התחיבויות שני הצדדים לא נכנסו לתוקף.

העקר להלכה שמועיל ויתור האשה על כתובתה בדבור ואין צריך קנין וכתיבה דווקא אבל יש הסוברים שלא מועילה מחילה כשיש שטר או משכון ביד המוחל. למרות זאת, גם אם התכוונה האשה לוותר על כתובתה מחילה במחשבה אינה מועילה קל וחומר בנדון דידן שהמחילה היתה בתנאים מסוימים ואינה מחיבת, כל עוד לא גמרה בדעתה לעשות כן, גמירות הדעת זה בחתימת ההסכם. לקמן נביא גם דעות הסוברות שגם מחילה מפורשת בתנאי אינה מועילה ללא קנין.

יתכן מאוד שאי הסכמת האשה לחתום על ההסכם נבעה מרצונה לממש את תביעתה לכתובה שהייתה מונחת, באותה עת, לפני בית דין דידן וכפי שעשתה בסופו של דבר.

ד. המהלך השלישי הוא, הצעת האשה המוזכרת בסיכומיה, מיום 13/08/09, שהיא מוכנה לוותר על כתובתה אם ביהמ"ש יפסוק לה סך סביר למזונות ששה חודשים. לדעתנו אין בהצעה זו שלא הגיעה לידי מימוש כל תוקף לא כמחילה ולא ספק מחילה לכל היותר יש כאן מחילה על תנאי שלא התקיים התנאי וממילא לא חלה המחילה. נוסף על כך, בהצעה המדוברת התחייב לבטל את כתב התביעה אם בית המשפט יפסוק את המבוקש, בית המשפט לא פסק ממילא התביעה שרירה וקיימת.
התנהלותה של האשה מוכיחה את ההיפך, שכוונתה אם לא תתקבל דרישתה להמשיך ולפעול על מנת למצות את תביעת הכתובה המונחת בפני בית הדין.
בית הדין אינו יכול להחיות את ההצעה אחרי שאבד עליה הכלח.

ה. נפרט בקצירת האומר את הבסיס ההלכתי לעמדתי.
ראשית בסיס עמדתי שמניתוח העובדות כפי שפרטתי לעיל אין מקום לטענה שהאשה מחלה על כתובתה. בנימוקי הבאים נוכיח שגם אם יעלה על הדעת לפרש את מעשיה כמחילה מחילה בנסיבות שכאלו צריכה קנין.
אכן הרמב"ם (הלכות אישות פרק יז הלכה יט) כפי שהזכיר אב"ד, סובר שמחילה אינה צריכה קנין וז"ל:
... ומוחלת כתובתה אינה צריכה קנין ולא עדים כשאר המוחלים שאינן צריכין לא עדים ולא קנין אלא בדברים בלבד, והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן ולא יהיו דברי שחוק והתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה.

כבר הקשו האחרונים שדבריו אלו סותרים למה לדבריו בהלכות מכירה (פרק יא הלכה יח) מהם עולה שמחילה צריכה קנין! וז"ל:
כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין, קונין מזה שהוא חייב לחבירו מאה דינרין, ואחר שחייב עצמו, קונין מבעל חובו שכל זמן שיהיה כך או שיעשה כך הרי החוב זה מחול לו מעכשיו, ואם לא יהיה או לא יעשה הריני תובעו בממון שחייב עצמו בו, ועל דרך זו היינו עושין בכל התנאין שבין אדם לאשתו בשדוכין ובכל הדברים הדומין להם.

כן פסק גם השולחן ערוך בחושן משפט (סימן רז סעיף טז).

הט"ז שם ישב את השאלה וכתב וז"ל: קונים מבעל חובו, אע"ג דמחילה א"צ קנין, הני מילי מחילה ברורה, משא"כ בזה שהיא תלויה, ודמי למוחל על ידי פשרנים שצריך קנין. עכ"ל. גם הפרישה על הטור שם סק"כ תירץ כן וכעין זה כתבו עוד אחרונים. אמנם יש שחולקים על החילוק הזה ולדעתם גם מחילה מותנית אינה צריכה קנין ואת דברי הרמב"ם ניתן לישב ולומר שאין הקנין הזה מן הדין אלא לחיזוק הדברים שלא יהיה חשש שהם דברי שחוק והתול, כמו שכתב הרמב"ם בדבריו בהלכות אישות הנזכרים לעיל. עיין שו"ת יביע אומר (חלק ה - חושן משפט סימן א) שהאריך בבירור ענין זה.

אם כן, בנידון דידן מדובר במחילה מותנית שהרי מחילת הכתובה היא חלק מההסכמות שבין הצדדים. לפיכך, גם אם נאמר כדברי אב"ד שיש כאן מחילה אין זה יותר ממחילה מותנית והרי זה תלוי במחלוקת הנזכרת. אמנם אם נאמר כן אזי הפסידה כתובתה כיון שהיא באה להוציא כתובתה והמוציא מחברו עליו הראיה.

ה. אולם נראה שההסכם שבנידוננו אינו נחשב כמחילה בלבד, אלא, כפשרה, שהרי ישנם ויתורים הדדיים משני הצדדים, כנגד ויתור האשה על תביעת הכתובה, והסכמתה לגירושין, ישנן התחייבויות מצד הבעל. על כגון זה נפסק שפשרה צריכה קנין. וזה לשון השולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיף ז):

אף על פי שנתרצו הבעלי דינין בפשרה בבית דין, יכולים לחזור בהם כל זמן שלא קנו מידם. הפשרה צריכה קנין, אפילו בשלשה; אבל אם קנו מידם, אין יכולים לחזור בהם אפילו ביחיד; ויש אומרים דדוקא בשנים.


הרמ"א הוסיף וכתב שגם שטר מועיל כקנין וז"ל:

וקנין לאו דוקא, אלא ה"ה אם נתן שטר עליו או אחד משאר דרכי הקניה...


מקור דבריו משו"ת הריטב"א (סימן קעז) הובאה גם בבית יוסף וז"ל:

נראה לי פשוט כי אם השטר שקיים הנתבע הוא עשוי כראוי הן בלשון הודאה הן בלשון חיוב כאותה שבריש פ' הנושא דשוב אינו יכול לחזור בו כי אין אחר החיוב כלום, ועדיפא הא מקנין.


הש"ך (שם סקי"ב) הוסיף הסתייגות, שהצורך בקנין הוא דווקא בפשרה על פי בית דין, אבל פשרה שעשו בעלי דינין עצמן ביניהן אינה צריכה קנין וזאת על פי תשובת מהר"מ מלובלין (סי' מ"ז).


על הנאמר יתכן ויש להוסיף, מכיון שהיום מקובל לא להסתפק בחתימת הצדדים על הסכם גרושין אלא אף לאשרו בערכאה שיפוטית, מצוי הדבר שצדדים החתומים על הסכם חוזרים ממנו כל עוד לא ניתן לו תוקף בבית הדין הלכך אפילו הסכם חתום יש מקום לראותו כדבר שאינו מוחלט.


לנדון דידן במהלך הראשון הנזכר לעיל לא היתה כלל מחילה על הכתובה כפי שנתבאר לעיל.

במהלך השני המחילה היתה מותנית בהסכמה כוללת שלא הגיעה לכלל מימוש וגם אם יעלה על הדעת להחשיב את הסכמת האשה לותר על כתובתה כמחילה גמורה על הכתובה אין לכך תוקף כיון שזה נידון כפשרה על פי בית דין (מדובר בפשרה בסיוע בית המשפט) הצריכה קנין והרי ההסכם גרושין שיש מקום להחשיבו כקנין לא נחתם.

לפי הבנתנו אין במהלכי האשה מחילה ואף לא מחילה בלב וכל שכן שאין כאן אומדנא דמוכח לכל העולם שהאשה מחלה אלא ההיפך, מהלכי האשה מורים על רצונה לממש את תביעת הכתובה.

ו. כעת נפנה להתייחס לדברי ידידי ורעי חב"ד הרה"ג אברהם מייזלס שליט"א.


מסקנת הדיון ההלכתי, של חברי, שאשה אשר במעשיה גרמה לבעל שיהיה מוכרח בניגוד לרצונו, כעין כפיה על ידי בית דין, להתגרש אינה זכאית לתוספת כתובה, הנני נוטה לקבל. למרות זאת, סבור אני, שנסיבות המקרה המפורטות בתיק הצדדים אינם מתאימות להגדרה הזו. שני הצדדים מסכימים שחיי הנשואים שלהם, אף על פי שראו ימים יפים, עלו על שרטון וכל אחד מלא טענות וחשדות כנגד זולתו ומתוך הבנה זו הגיעו להסכמה להתגרש כבר בלטביה עוד בטרם עזבה האשה את הבית. אמנם הבעל היה מעדיף שלום בית על פני גרושין אבל מתוך הבנת המצב הסכים להתגרש. מתוך העיון בתיק איננו רואים שהבעל עמד על רצונו לשלום בית בשום שלב, וודאי לא כשהגיעו לבית הדין, שהרי מיד נתן את הסכמתו להתגרש.


לכן בנסיבות אלה אי אפשר לומר שהאשה כפתה את הגרושין על הבעל. נשואין אלו, כטבעם של נשואין שניים, הינם רופפים יותר במיוחד לאור זאת שאין להם ילדים משותפים והאשה צעירה מהבעל ב– 21 שנים.


הן אמת נכון הדבר שהצדדים התגרשו מתוך מריבה, לאיש יש טענות כנגד האשה ולאשה טענות קשות כלפי האיש. אף על פי כן, גם אם מחמת המריבה הבעל הסכים להתגרש אין הדבר נחשב שהוא היה כפוי לגרושין, שהרי היה יכול לעמוד על רצונו לשלום בית ביתר תוקף. לפיכך בנסיבות מקרה זה אין כדי לקבוע שהאשה הפסידה את כתובתה. ראיה לדבר ניתן להביא מדברי הגמרא מסכת יבמות דף סג עמוד ב:
אמר רבא: אשה רעה מצוה לגרשה, דכתיב: (משלי כ"ב) גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון.


ובהמשך הגמרא:

הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה (ירמיהו י"א) - אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זו אשה רעה וכתובתה מרובה. נתנני ה' בידי לא אוכל קום (איכה א') - אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא: זו אשה רעה וכתובתה מרובה.


דהיינו שגם אם מחמת רוע האשה משתוקק הבעל לגרשה, חייב הוא בתוספת כתובתה אבל תשלום הכתובה הגבוהה מעכב אותו מלגרשה.

מסכים אני לדברי חברי ולטענות ב"כ הבעל שהאשה יזמה את הגירושין אבל עצם יזמת הגירושין אין בה כדי להפסיד את האשה את תוספת כתובתה.

על פי הסכמת האשה בהודעתה על ידי ב"כ מיום 24/10/10 סעיף 20, יש להעמיד את סכום חיובו של הבעל בגין הכתובה סך 128,000 ₪.


לאור האמור נראה לחייב את הבעל כדלהלן:
א. על הבעל לשלם לאשה סך 128,000 ₪ בגין כתובתה.
ב. בהתחשב במצבו הכלכלי של הבעל, הבעל ישלם לאשה את כתובתה בתשלומים חודשיים שווים ע"ס 500 ₪ כל אחד.


הרב יוסף יגודה - דיין



לפנינו תביעת האשה וב"כ לכתובה ותוספת.


בית הדין עיין בחומר שבתיק הכולל סיכומי הצדדים וב"כ והחומר המצורף ודן בעניינה של תביעה זו.
נחלקו הדעות בבית הדין.


דיעה א': הנתבע פטור.
דיעה ב': הנתבע חייב לשלם 30,000 ש"ח.
דיעה ג': הנתבע חייב לשלם 128,000 ₪.

לאור עמדות חברי בית הדין, בית הדין מחייב את הבעל לשלם לאשה סך 30,000 ₪ עבור כתובתה.


ניתן ביום ה' בשבט התשע"א
(10/01/2011)

הרב מימון נהרי - אב"ד
הרב יוסף יגודה - דיין
הרב אברהם מייזלס - דיין