אחרי כותבי את פסק הדין בתיק זה, ראיתי מ"ש חברי ועמיתי הרה"ג אריאל ינאי שליט"א כי איננו מסכים לדברי וחולק הוא על מ"ש גם במישור העובדתי וגם בחלק ההלכתי.

הנה אחר שקראתי את דברי חברי תמיהתי גדולה עליו, גם על הניתוח העובדתי וגם ההלכתי, עד כדי כך שלרגע חשבתי שאין מדובר כלל בתיק זה. עם כל הערכתי לידידי, מכל מקום האמת גדולה יותר.

החלק העובדתי
חברי מתעלם מטענות הצדדים הנאמרים בפירוש ובונה לעצמו תאוריה ואח"כ מפרש את דברי הצדדים להתאימם לאותה תאוריה שכתב.

בתחילה כותב חברי כי הבעל רק לפעמים חילל שבת. לא ידעתי מנין דברי נביאות אלו לומר בזמן שהאשה וגם הבעל לא הכחישו כי שמירת שבת היתה לסירוגין, כלומר אף פעם לא שמר שבת ברצף כמו שצריך. אז מדוע לומר "לפעמים הוא מחלל שבת". זאת ועוד הבעל אמר במפורש כי משפחתו אינה שומרת שבת וכשהוא נוסע לשם בשבת אי אפשר לשמור שבת.

חברי כתב זאת במפורש כי הבעל מודה כי מחוץ לבית או בבית הוריו הוא מחלל שבת בפרהסיא.

עוד מפרש חברי את דברי הבעל:

"בחלק הדתי אני לצידה . . . לכן נישאתי לה. מהעולם שבאתי זה להקריב את החיים".

לא הבנתי מה רצה לומר בזה, הרי בפועל הבעל שמונה שנים לא מצליח לשמור שבת ומחלל שבת בבית (מפעיל מחשב) ובפרהסיא (נוסע בשבת). אז מה אם הוא אמר "בצד הדתי אני לצידה", כבר אמרו חכמינו "לא המדרש עיקר אלא המעשה".

עוד כותב חברי:

"אי שמירת הדת מצידו של הנתבע היו לצנינים בעיניה של התובעת ... לא נתקבלה כל עדות כשרה על אלימות פיזית או מילולית. אותה אלימות מילולית בדמות הטחת עלבונות ("כלבה", "חולת נפש") היתה לדברי הנתבע רק בשעת מריבה וכעס ולא כדבר יזום מצידו. יתרה מכך, נראה כי במידה מרובה יש להטיל את האחריות למשבר הקשה שנוצר בין הצדדים דוקא על התובעת, כפי הנראה בקטע הדתי ציפיותיה מהנתבע בתחום הזה הכזיבו וגרמו לה ולמעגל המשפחתי מפח נפש גדול ...".

דבריו אלו לא רק דברי "נביאות" אלא אף רחוקים מאד מהסברא הישרה פלא עצום.

הבעל מתחייב לחיי משפחה על פי דת משה וישראל ושמונה שנים לא עמד בהתחייבות זאת, רק הצהרות מהפה ולחוץ. אם לפעמים שומר שבת מאהבת אשתו ולא מאהבת ה' יתברך א"כ הוא אינו עומד בהתחייבות שקיבל על עצמו וזה לצנינים בעיני האשה, אז האשה אשמה !

על זה כבר אמרו "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא".

עוד הוסיף וכתב חברי דיש דיון בפוסקים שאשה המקללת את בעלה מחמת שהוא מצער אותה, נפסק שאין לדונה כעוברת על דת מאחר וקללותיה באו כתגובה למעשיו הנלוזים של הבעל. ונראה לי שדברים אלו נכונים לא רק בגידופים וקללות, אלא גם כשהם באים כתוצאה ממריבות ובמיוחד כשיש מניעה של יחסי אישות מהבעל, ובפרט כאשר הרקע לזה הוא רקע דתי, דהיינו כאקט ענישה או מאיסות.

ומסייע דבריו מדברי ה"לחם רב" (סימן נ"ד) והנה לך דבריו וז"ל:

"אע"ג במשנה הוזכר סתם המקללת יולדיו בפניו דבכל גוונא מפסדת כתובה. מכל מקום אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערה הרבה, דאין להפסיד כתובתה בשל כך דאין אדם נתפס על צערו ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתו ואין להפסידה. ומוכח כן לכאורה מלשון הרמב"ן שהבאתי שאמר אם מקללתו בחינם הדין עמו . . . ".

הנה אחר העיון בדברי ה"לחם רב" אין דבריו דומים כלל לנידון דידן.

חדא – ה"לחם רב" דיבר כאשר קללות אלו באו כתגובה למכות ומתוך צער המכות הגיבה בקללות. בנידון דידן האשה לא רק שלא הכתה את בעלה אלא אף טענה כי מעולם לא קיללה אותו וזאת הבעל לא הכחיש. וכל השפלותיו ועלבונותיו כלפי האשה באו כתגובה לבקשת האשה שיצא לעבוד ולפרנס, שהרי משכורתה אינה מספקת לכל צרכי הבית, וחזרו צ'קים של שכ"ל של הגנים.

שנית – ב"לחם רב" דיבר לענין הפסד כתובה. באם הקללות באו כתגובה, לא מפסידה כתובה. אבל מעולם לא כתב ב"לחם רב" שקללות שבאות כתגובה לא גורמים לצד השני למאוס במי שמקלל אותו.

שלישית - כותב חברי כי הקללות וההשפלות של הבעל כלפי אשתו נבעו מתוך שמנעה ממנו יחסי אישות. דברים אלו הם בניגוד גמור למה שנכתב בפרוטוקול.

בדיון בתאריך 20/06/2010, הדיון היחיד שהיה בתיק זה כדיון הוכחות, מוכח ממנו כי הקללות וההשפלות החלו הרבה זמן קודם שהאשה מנעה מבעלה יחסי אישות.

בשורה 20 לפרוטוקול אומרת האשה:

"הוא מזלזל בי, מתייחס אלי לא יפה, רב ליד הילדים, מתבטא לא יפה, הוא לא בן אדם דתי. הוא גורם לי סבל".

ובשורה 28 נכתב:

"ביה"ד: זרקת אותו לפני שנתיים.
האשה : כן, אני ביקשתי ממנו להשתנות, והוא זלזל בי, חוסר כבוד,
ביה"ד: בגלל זה החלטת לעזוב.
האשה : אלימות מילולית,
ביה"ד: איזה מילים.
האשה : קרא לי כלבה, חולת נפש, מטורפת,
ביה"ד: ניסת גישור.
האשה : ביקשתי ממנו ולא רוצה ללכת ליעוץ".

ובשורה 128 אמרה האשה:

"אתה לא מבין, אחיך (ב"כ הבעל הוא אחיו) מתנהג אלי לא יפה, בחוסר כבוד, הוא מזלזל בי הוא מקלל אותי, איני מצליחה להבין".

ובשורה 162 אמרה האשה :

"חמש שנים התחננתי שאחיו ישנה את דרכו, ולא רצה, חמש שנים אני מתחננת לפניו שילך ליעוץ, אחרי שאני פונה לביה"ד הוא מסכים ייעוץ, איני רוצה אותו יותר, אני חמש שנים בוכה שהוא מתעלל בי, אני גם בן אדם".

ובשורה 431 נכתב:

"האשה: הוא אינו שומר מצות, אני שמה זאת בצד, הוא לא יציב נפשית, לא רוצה לחיות איתו".

גם בכתב התביעה שורה 19 נכתב:

"כשהיתה התובעת מנסה לברר עם הנתבע כיצד בכוונתו לסייע לכלכלת הבית, הוא היה מתפרץ כנגדה ואומר כי היא תוקעת לו מקלות בגלגלים וקורא לה בשמות גנאי כגון 'חולת נפש', 'מטונפת', 'כלבה'.

הנה לך, מוכח מכל הנ"ל כי הקללות, החירופים וההשפלות לא נבעו מאי קיום יחסי אישות, הרי האשה אמרה במפורש "חמש שנים מתחננת לפניו שישנה דרכו", זה ודאי לא נגרם בשל אי קיום יחסי אישות, היות ואי קיום יחסי אישות היו רק בשנתיים האחרונות ואילו האשה חמש שנים מבקשת יעוץ. וכי על זה שהוא לא שומר שבת צריך יעוץ? א"כ על מה יעוץ ? ודאי על המריבות שנבעו בין הצדדים בגלל חוסר יכולתו או אי רצונו של הבעל לעבוד ולעזור בכלכלת הבית.

גם בכתב התביעה נכתבו הדברים במפורש כי הקללות, הגידופים וההשפלות באו בעקבות תלונות האשה כי הבעל אינו מסייע בכלכלת הבית. עוד עולה, כי גם בגלל שהבעל אינו שומר מצוות בלשון המעטה, האשה אמרה "את זה תעזוב בצד", משמע שזה לא עיקר הסיבות שלה למניעת יחסי אישות.

ושוב אחד מחברי ביקש לזמן את הצדדים ולברר שנית, בעקבות מה באו ההשפלות והקללות של הבעל. ואכן ביה"ד זימן את הצדדים עם ב"כ בשנית.

בדיון שהתקיים ב-ט"ו בטבת התשע"א, 22/10/2010 (ופסק דיננו כבר נכתב), ובדיון זה התברר מבלי ספק כי הקללות וההשפלות של הבעל כלפי אשתו ודאי שלא נבעו מאי קיום יחסי אישות שלא היו בגלל אשתו, אלא קללות והשפלות אלו היו כבר מתחילת ה

נישואין, שנים רבות קודם מרידת האשה, ואלו באו בעקבות תסכולו של הבעל שלא עבד.
וז"ל הפרוטוקול מתאריך 22/10/2010, עמוד 1 שורות 6-11:

"הבעל : המילים הלא יפות נאמרו לפני המון שנים, וזה היה סכסוך בין בני הזוג.
ביה"ד: מה קרה?
הבעל : התסכול, אני זה שטיפלתי בילדים, ועושה אוכל, ולא נמצאת בבית, והייתי מתוסכל.
ביה"ד: היכן היתה.
הבעל : עבודה ולימודים, אני קיבלתי את כל העומס, עומס נפשי, לחץ גדול מאד, והיא חוזרת הביתה ויש לה "עוד תלונות" כשיש לנו שני ילדים, זה היה לפני כשנתיים".
וכן בעמוד 2 שורות 20-41 נכתב:
"ביה"ד: היו עוד סיבות שהגיעו הקללות.
הבעל : תסכול עמוק שלי, חוסר מהכל, אני מרגיש שאני נותן הכל, ולא מקבל כלום. היא מתעצבנת שיש כלים, אני צריך לשחק עם הילדים, לקלח, ולהאכיל אותם, והייתי מתעצבן על זה, וזה מתסכל מאד. אני מרגיש מנוצל.
ביה"ד: כמה פעמים.
הבעל : לא הרבה,
ביה"ד: 10.
הבעל : פחות.
ביה"ד: זה היה הדדי.
הבעל : לא באופן מפורש קללות, התנהגות שלה, הקנטות, עקיצות בנקודות כואבות, עבודה,
ביה"ד: התלוננה על עבודה.
הבעל : על עבודתי, שפעם עבדתי ופעם אין מספיק כסף בבית. מפרנס העיקרי זה היה אני, לא הרגשתי תמיכה ממנה שלש שנים. זה מתסכל מאד.
ביה"ד: את רוצה להשיב?
האשה : כן.
ביה"ד: כמה פעמים היו קללות.
האשה : זה לא נפסק, כלבה מבחינתו לא קללה, והיו עוד, להוציא מזוזה מהקיר, מנורה שפוצץ. טריקת דלתות המזוזה קרתה לפני כחודש.
ב"כ ב: לטעון טענות שכאלה, הדריכו אותה.
ביה"ד: מתי התחיל הכלבה, חולת נפש
האשה : [פלוני] הוא לא בן אדם רגוע, הוא מתעצבן מהר מדי, מה שלא מתנהל מצידו אז הוא מקלל, זרק לי את הבגדים לריצפה בתקרית המזוזה, זה יכול להיות כי המריבה על הילדים, על הגט".

סוף דבר. דברי חברי כי הקללות וההשפלות באו כתוצאה ממניעת יחסי אישות, אינם אמת ודינם להמחק, אלא אם כן הופיעה רוח הקודש בפס"ד ואמרה לו זאת. ואפ"ה עדיין זה סותר את דברי הפרוטוקול שנאמרו מפי הצדדים ובפני ביה"ד. וכבר אמר רבי יהושע "לא בשמים היא".

החלק ההלכתי
בתחילה כותב חברי:

"הלכה פסוקה וקביעה הלכתית ברורה כי אין לחייב בגט בטענת "מאיס עלי" אפילו באמתלא מבוררת (שלא כדעת יחיד הרמב"ם) מדובר במסורת של פסיקה בבתי הדין הרבניים מקדמא דנא".

א) לא ידעתי מה חידש חברי בדברים אלו. הרי דברים אלו נכתבו ונשנו ונשתלשו בפס"ד שכתבנו ומהם עיין פס"ד פרטו, כי אין לכוף בטענת "מאיס עלי".

ב) עוד כותב חברי כי דברי הרמב"ם הם דעת יחיד. גם זו טעות בידו. הנה לך מה שכתב שר התורה ופוסק הדור בשו"ת "יביע אומר" חלק שלישי אבה"ע (סימן י"ח אות ב), שכמה פוסקים ס"ל כהרמב"ם וראשון להם הרשב"ם ס"ל כרמב"ם שהובא ברא"ש (פרק אעפ"י סי' לד). ובפס"ד אחר הסברנו את שיטת הרשב"ם בטוב טעם ודעת ואכמ"ל.

ועיין רש"י בכתובות (דף סג) גבי 'מאיס עלי':

"לא כייפנין לה להשהותה אלא נותן לה גט ויצאה בלא כתובה". עכ"ל.

וכתב על זה הריטב"א בחידושיו:

"ונראה מלשונו שהאומרת 'מאיס עלי' כופין אותו לתת גט ותצא בלא כתובה ואף הרמב"ם כתב כן".

וכן מבואר בסמ"ג (לאווין פ"א) ובמרדכי (ס"פ אעפ"י). ובשו"ת מהר"מ מרוטנבורג (ס"ס תתקמו) בשם רש"י.

אולם בתוספות בגיטין (פרק ד') כתבו דרש"י ור"ת ס"ל שאין כופין. וכ"כ בב"ח והכנה"ג בדינא דחיי (לאווין פא דפ"ח ע"ב) כתב דט"ס הוא בסמ"ג וצ"ל ר"ש והיינו רשב"ם.

וכתב בשו"ת "יביע אומר" נראה דהואיל ורבו הראשונים שמעמדים כן בשם רש"י הכי נקטינן כדעתו ז"ל ואין לשבש הספרים בחנם.

וכן העיר בגדלו מהר"א בן טוואה בשו"ת "חוט המשולש" (סימן לה) שדעת רש"י, רשב"ם הסמ"ג ור"י (ר"ל רבינו יהודה) שכופין בטענת "מאיס עלי".

וגם ב"פני יהושע" (כתובות סג:) בתד"ה אבל כתב להוכיח שכן היא דעת רש"י עיין שם.

וכן כתב בשו"ת ב"י חלק אבה"ע (דיני יבום וחליצה סי' ב') דלשיטת רש"י, הרי"ף והרמב"ם כופין אותו לגרש בטענת "מאיס עלי".

ועיין שם במהר"א בן טוואה שכתב שכן דעת הראב"ד וכ"כ בשו"ת "פרי צדיק" ובשו"ת "צל הכסף" פירש שכן היא דעת הראב"ד.

א"כ הנה לך שבעה גדולי עולם דס"ל דכופין בטענת "מאיס עלי" הלא המה הרמב"ם, הרשב"ם, רש"י, סמ"ג, ר"י (ר' יהודה), הראב"ד והרי"ף. אם כן מדוע כותב חברי כי זאת דעת יחיד, דהיינו דעת הרמב"ם בלבד.

ג) דעת הסוברים דמתקנת הגאונים כופין ב"מאיס עלי".
עיין בשו"ת "יביע אומר" (חלק שלישי אבה"ע סי' י"ח אות ו') שכתב את השיטות דס"ל דמתקנת הגאונים כן כופין בשו"ת הגאונים (חמדה גנוזה סי' קמ) בתשובה לרב שרירא גאון דכתב וז"ל:

"רק ראינו ששורת הדין היתה מעיקרא שאין מחייבין את הבעל לגרש את אשתו אם בקשה גירושין חוץ מאותן ששנו רבותינו בהם שכופין אותם להוציא ... ואחרי כן רבנן סבוראי כשראו בנות שיראל הולכות ונתלות בגויים ליטול מהם גיטין בכפיה מבעליהן ויש כותבים גיטין באונס ומספק גט מעושה כדין או שלא כדין וקא נפיק מיניה חורבא תיקנו בימי רבה בר רב הונא להמורדת ותובעת כתובה שכל נצ"ב ואפילו מה שבלה ואבד ישלם לה וכופין את הבעל וכותב גט לאלתר וכזאת מתנהגים זה כשלוש מאות שנים ואף אתם עשו כן". עכ"ל.

ותשובה זו הובאה להלכה בתוספות רי"ד וכן בספר העיטור ובהג"א (כתובות סג:) בשם רב האי גאון.
אולם הרב בעל המאור העיר על דברי הרי"ף בשם בי דינא דמתיבתא הנ"ל וכתב:

"ומסתברא לי שתקנה הזאת הוראת שעה היתה לפי הצורך ממה שהוא בדורנו. אבל בדורות הבאים בדינא דגמרא דיינינן לה". עכ"ל.

וכ"כ הרשב"א בתשובה (חלק ו' סימן עב) וז"ל:

"גם מה שתמצא בהלכות הרי"ף שהגאונים תיקנו לכוף הגט, לא ראינו בדורות הללו מי שעשה מעשה ולא פשטה תקנתם זו ברוב המקומות ואף הם שמא לא תקנו אלא אם לדורם לצורך שעה. אבל עכשיו אין מקילין בדבר וכ"כ הרא"ש (כלל מג סימן ח) ועוד אני אומר שהגאונים שתיקנו תקנה זו, תקנוה לפי הדור ההוא שהיה נראה להם לפי צורך השעה בשביל תקנת בנות ישראל והאידנא נראה הענין בהיפך, שבנות ישראל בדור הזה שחצניות הן ואם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ויתנו עיניהן באחרים וימרדו בבעליהן, לכן טוב להרחיק הכפיה". עכ"ל הרשב"א.

אולם הרמב"ן במלחמות כתב (בפרק אעפ"י) על דברי הרז"ה הנ"ל וז"ל:
"ומ"ש בעל המאור שתקנת הישיבה הוראת שעה היתה הלא רבינו הגדול הרי"ף ז"ל יודע תקנות הגאונים יותר מכולנו ומדבריו ניכר שלדורות תיקנו. אבל אין דברי בעל המאור כאן אלא פתוי דברים שהוא רוצה לחלוק עליהם ולומר דבדינא דגמרא דיינינן ואמרה בלשון נקיה אבל באמת תיקנו לדורות ונהגו בה עד ימי רבינו ז"ל וכחמש מאות שנה שלא זזה תקנה זו מבניהם וכמו שידוע בתשובות שלהם ותמצא זה ג"כ מפורש בהלכות הראשונים לרבי שמעון קירא ובכל חיבורי הגאונים ראשונים ואחרונים והם ידעו היאך תיקנו ומכל מקום מי שרוצה להחמיר שלא לכוף בגט כדין הגמרא לא הפסיד". עכ"ל הרמב"ן.
ועוד הוסיף הרמב"ן בחידושיו (כתובות סג:) וז"ל:

"ולעולם לא הייתי חולק ח"ו על תקנת הגאונים כי מי אנוכי לחלוק ולשנות במה שנהגו גאוני הישיבות מרבינו. ולא עוד אלא שאני קורא תגר על האומרים שאין ראוי לילך אחר תקנתם אלא בדין התלמוד, אלא ראוי היה לשמוע להם ולעשות כתקנתם והמחמיר בכגון זה לא הפסיד". ע"כ.

ד) השיטה דס"ל ד"מאיס עלי" לא כופין אבל מכל מקום פסקינן דחייב לגרש.
בשיטה מקובצת (כתובות סד.) כתב רבינו יונה דאע"ג דאין כופין לתת גט ב"מאיס עלי" היינו כפייה בשוטים, אבל בית הדין מודיעין אותו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה. ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ) האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקריה עבריינא. ור"ת ז"ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו אלא שאם ימלך, ב"ד נותנין לו עצה לגרש לאלתר.

ורמ"א ביורה דעה (סי' רכח סוף סעיף כ') כתב שהאומרת "מאיס עלי" חייב להוציא ואף שהט"ז שם ס"ל דזה דעת הרמב"ם אבל לא קימלן הכי. מכל מקום לפי מ"ש לעיל דדברי הרמ"א הם על פי דברי רבינו יונה ולא ע"פ דברי הרמב"ם.

ועיין בשו"ת "ציץ אליעזר" להגרא"י וולדנברג חלק ה' (סי' כו אות ד) שהביא את דברי ה"נודע ביהודה" קמא (חלק יורה דעה סימן סח) שהביא את דברי הרמ"א הנ"ל לפסק הלכה ותומך בה יסודותיו אלמא דיש לשיטה זו מקום להשתמש בה בכל עת מצוא לפי הענין ולפי הצורך בזמן השעה בהתאם לנסיבות, והכל לפי ראות עיני הדיין. עכת"ד של הבעל "ציץ אליעזר".

ועיין עוד בשו"ת "יביע אומר" חלק שלישי (סי' יח) שכתב וז"ל:

"וגם אני בעניי אומר שבזה"ז דאחסור דרי בארצות החופש והדרור ואיש הישר בעיניו יעשה, ורבתה החוצפה בעולם, והנסיון הורה שכאשר עוזבות את בעליהן בטענת מאיס עלי, ואשתהויי אשתהו מבלי לפטרם בגט, הולכות ויושבות עם גברים אחרים, וגם בוש לא יבושו גם הכלם לא ידעו. ומרבין ממזרים בעולם. ובכה"ג אמינא קלקלתן תקנתן, דמ"ש הרמב"ן (כתובות סג:), וח"ו לא הייתי חולק על תקנת הגאונים לכופו להוציא, ולא עוד אלא שאני קורא תגר על האומרים שאין ראוי לילך אחר תקנתן אלא בדין התלמוד, אלא ראויים הם לשמוע להם ולעשות כתקנתן, אלא שעכשיו ראוי לחוש הרבה בדבר שלא לנהוג כן שכבר בטלה מפני פריצות הדור. ע"כ.
היינו בזמנו שאף שהיו מעיזות לומר מאיס עלי, אבל לא הגיעו לשיא החוצפה לשבת עם גבר זר מבלי גט, כאשר עלתה בימינו בעוה"ר. אבל בעקבותא דמשיחא כי השתא ראוי להתחשב מאד בתקנת הגאונים. ומכ"ש כשהיא צעירה ויש חשש ממשי שתצא לתרבות רעה, ואין סיכויים כ"כ שתחזור לבעלה. שנראה שהרוצה לעשות מעשה לכופו להוציא יש לו ע"מ שיסמוך. שהרי חזרה חששת הגאונים פן תצא לתרבות רעה למקומה. והכל לפי העת והזמן. וכן ראיתי לגדול הדור האחרון הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' לה), בנידון בעל נכפה, שדעת כמה פוסקים ומרן הב"י שאין לכופו להוציא, וכתב, דמ"מ לכ"ע אין כופין את האשה לדור עמו. ולכן כל שעברה שנה או שנתיים לכל היותר מיום שנפרדו זמ"ז, נראה דכופין אותו לגרש. דאיכא תרתי, לאיש שלא יוכל לעמוד בלא אשה (וכל היכא דאגיד בה לא יהבי ליה איתתא אחריתי). וגם לאשה עצמה שאינה יכולה לעמוד בלא איש.
וכ"ש היכא שהיא ילדה דחיישי' דילמא נפיק מינה חורבה, בהיותה אסורה בכבלי העיגון, ופוק חזי כמה הקילו הפו' בעיגונא דאיתתא, ובפרט כשהיא צעירה, עד שהפריזו לומר דסמכינן על סברא יחידאה. וכ"ש שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה, כדי שלא יבאו לידי תקלה מצד האיש ומצד האשה. עכת"ד. והוא אילן גדול שראוי לסמוך עליו. כ"ש בזמנינו זה. וה"ה בכל נידון שאפשר לצרף מחלוקת הפוסקים, לבד טענת מאיס עלי, דעבדינן עובדא להקל.
וע"ע בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' קיב), שאם יש מחלוקת בין איש לאשתו והאשה רוצה להתגרש והבעל מסרב, יש לתת זמן וקצבה לדבר, ואם המתינו עד י"ח חדשים וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ונראה לב"ד שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזוג, ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני.כ"ז כתבתי לכבוד השי"ת ותורתו. עכת"ד. ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה. וכדעת רבינו יונה והרמ"א הנ"ל".

ה) ועיין בשו"ת "יביע אומר" (חלק שלישי סימן י"א ס"ק ד) שכתב דבכגון זה עושין ספק ספקא ואף לכוף וז"ל:

"ומכ"ש שיש כאן ספק ספקא שמא הלכה כהרמב"ם שכופין אותו לגרש בטענת מאיס עלי מעיקר הדין ואפילו בלא אמתלא ברורה. ואת"ל שאין כופין מעיקר הדין בכיוצא בזה שמא נתנה עיניה באחר שמא אם יש אמתלא ברורה לדבריה שנסתלקא חששא זו שפיר כופין להוציא ואת"ל שגם בזה אין כופין מעיקר הדין שמא הלכה למעשה יש לפסוק כמ"ש הרי"ף בשם __ דינא דמתיבתא דתקיני דיהיב לה גיטא לאלתר, יכול על ידי כפיה"

ושוב חברי באות ג' לדבריו שכותרתו "מתי ניתן לעשות 'צרופים' הלכתיים לצורך חיוב או כפיה בגט".

חברי כותב חילוקים שונים ומשונים אשר לא רק שאין בהם כל בסיס הלכתי אלא הם נוגדים בתכלית את דברי רבותינו אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים מבוססים על ראיות ראשונים גם אחרונים בדרך הסברא הישרה והאמיתית ולא בנויים על סברא זו או אחרת. שהרי על זה כבר אמרו בגמרא אם קבלה נקבל ואם לדין, יש תשובה. פסיקה בדרך זו תביא את הכותב פס"ד להחמיר במקום שא"צ להחמיר, ופעמים להקל במקום שאין צריך להקל. ועל כגון זה כתב הרשב"א דהמחמיר במקום שאין צריך להחמיר "חמורו יגיד לו", והמקל במקום שאין צריך להקל "מקלו יגיד לו".

ועתה נשיב על דברי חברי.
א) חברי כתב:

"תחילה תמה הכיצד ניתן באמצעות שני טעמים שלכל אחד מהם אין כדי עמידה לצרף אותם אל פונדק אחד ולבנות מהם עילת גירושין בראיה מוצקה? אתמהי. הדבר הלא משולל כל הגיון". עכ"ד.

אבהיר לחברי כבר אמרו חכמינו "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן".

אם אינך יודע ותמה צא לך ועיין בדברי רבותינו ולא להכריע ע"פ סברא בלא כל ראיה.

הנה הבאתי לך לעיל את דברי מופת הדור מר"ן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת "יביע אומר" (חלק שלשי סי' י"ח) שכתב שגם בכפיה על גט יש לעשות צרופים. עיין שם מה שהבאתי שעשה שלושה ספק ספקא כדי להקל.

וזה ודאי יודע כבודו על מה בנוי ההיתר על ספק ספקא על כך שהספק הראשון הופך את האיסור לאיסור דרבנן וספק שני נופל על איסור דרבנן וממילא ספקא דרבנן לקולא או אם זה בנוי כך שהופך את הדין לרוב ומיעוט והולכים אחר הרוב.

וכן כתב מהר"ם אלשקר דבמשומד כופין אעפ"י שזה רק דעת הרוב.

ועיין בדברי רמ"א (סימן קנד סעיף א') שהביא מחלוקת בין ה"אורחות חיים" (חלק ב' הל' גיטין) ומרדכי כנגד תשובת מהר"ם בהגהות מימוני (פרק כב מהל' אישות הלכה ד') אם כופין משומד לגרש.

וב"פתחי תשובה" כתב בשם תשובת מהר"מ אלשקר (שהיה דיין בארץ מצרים ושקיל ושרי עם הרא"ם, מהד"ק ומהר"י בי רב וסיעתם ומר"ן מזכירו ב"כסף משנה" הלכות יסודי התורה) סימן עג שיש לפסוק כדעה ראשונה וכתב דברי מהר"ם שכתב בפירוש שאין כופין דבריו בטלין ברוב מנין ובנין.

הנה לך מפורש שכותב מהר"ם אלשקר שגם בכפיה הולכים אחר הרוב וכלשונו (מלשון מהר"מ) "בטלין ברוב מנין ובנין".

ועיין עוד שם שכתב בשם "עבודת הגרשוני" (סוף סי' לט) דכיוון דהוי פלוגתא (בכפית גט על משומד) דרבוותא אין לנו להקל כי ספיקא דאורייתא. משמע מדבריו דכיוון דאיכא ספק אחד, אזלינן לחומרא, משמע דאם יש עוד ספקות ודאי, מצרפין לספק ספקא כמו בכל איסור דאורייתא.

הנה לך גדולי עולם פסקו דאף בכפיה על גט, אזלינן בתר רובא ולא חוששין לדעת מיעוט.

ב) עוד כתב חברי כי יש לחלק בין פס"ד להתיר עגונה לפס"ד לכפיה לגט וז"ל:

"התשובה (למה יש לחלק בין פס"ד בהיתר עגונה לפס"ד לכפיה על גט) לכך היא חדה ויסודית בהתרת עגונות ובהתרות ממזרות מדבור בהגיון הלכתי טהור וכללי הפסיקה המקובלים עומדים בו, פוסקים לפי רוב הפוסקים וניתן לצרף כמה צדדים כדי להקל וכיוצא בזה. כך גם בהלכות שבת החמורות וכך בכל חלקי התורה כולה, כפיה וחיוב בגט הוא יוצא מן הכללים הללו. נכון אמנם שהנידון הוא הלכתי, אולם נשוא הנידון הוא רצון הבעל. כפיה בגט אמנם מסתיימת בתביעה הלכתית שהבעל חייב בגט.
ההכרעה הזו משמשת כאמצעי ליצירה ולבניית רצון אצל הבעל. דרך הבניה הזו נתבאר ברמב"ם – כי אי רצונו של הבעל לתת גט נחשבת כעבירה מהתורה וכופין את יצרו הרע כדרך שכופים עוברי עבירה ואז מתגלה רצונו האמיתי.
אשר על כן לצורך הכפיה הבונה הזו נדרשת הכרעה חד משמעית שאי מתן גט במצב זה הוא עבירה גמורה לפיכך באם לדעתם של חלק מהפוסקים לא ניתן מבחינה הלכתית לכוף את הבעל, אין כאן רצון אותו דרשה התורה. אשר על כן באם לפי דעתם של מקצת הפוסקים אין בסיס הלכתי לכוף את הבעל, לא ניתן למרות שמדובר בדעת מיעוט – לא ניתן לכוף את הבעל בהתאם לדעת הרוב. בכדי לעשות "ודאות" נדרשת תמימות דעים אצל כל הפוסקים". עכ"ת דבריו".

הנה דבריו תמוהים ומתמיהים. נתחדשו לנו כללי פסיקה חדשים בכפיה לגט. הכלל של אחרי רבים להטות שקבעה התורה וכן פוסקים מקדמא דנא, בא ידידי וקובע שאין כלל זה חל על כפיה בגט.

היכן מצא כלל זה או היכן נרמז כלל זה שלא פוסקים כדעת הרוב בכפיה לגט ? איפה גזירת הכתוב שאותה קיבל בהר סיני ?

איך יתכן לדחות דבר יסודי ועיקרי בפסיקה בגלל הסבר שכתבו הרמב"ם נעקור, נסלף ונמחק פסוק מהתורה ויסוד של אחרי רבים להטות בהלכה.

במקום שהתורה רצתה שלא יפסקו ולא ילכו אחר הרוב, התורה כתבה זאת כפי שחברי בעצמו כתב בשם השיטה מקובצת בב"מ (דף ז) בסוגיית "תקפו כהן" בדין מעשר בכור גוזרת התורה שלא מועיל רוב ותדרש ודאות גמורה בכור ודאי ולא ספק בכור.

וכן גבי ממזר – ממזר ודאי ולא ספק ממזר כמ"ש השב שמעתתא (ש"ב פ"ק ט"ו).

אבל בכפיה על גט מנין לנו זאת ?

ג) ההסבר הנכון בדברי הרמב"ם הוא שכאשר אנו פוסקים כדעת הרוב ממילא זו ההלכה ולמי שנפסקה ההלכה צריך לנהוג כפי שפסקו לו, לא משנה אם יש דעה חולקת כי הדעה החולקת נדחתה בגלל שאזלינן בתר הרוב. ושוב אם לא רוצה לקיים ההלכה הרי זה בגלל יצרו הרע וצריך לכופו כדי לקיים מצות חכמים כי זה רצונו האמיתי ותו. לא יכול לומר יש דעה אחרת כי דעה זו נדחתה מפני דעת הרוב. ויש לכוף את יצרו לקיים את דעת הרוב שזו ההלכה האמתית, וכפיה לעשות מה שפסקה ההלכה אעפ"י שההלכה נפסקה ע"פ דעת הרוב, היא יוצרת את הדין שצריך שיהיה לאיש רצון בשעה שמגרש.

ואחרי שכתבתי את דברי שוב חברי גילה מהיכן לקח סברתו, וכתב את דבר "החתם סופר" בסימן קט"ז שדן בדין כפיה בגט לאיש שהוא נכפה שלכאורה דבריו נראים דלא כמ"ש בהסבר דברי הרמב"ם.

אולם אחר העיון הפשוט והישר ודאי שגם דברי "החתם סופר" מתאימים למ"ש בדברי הרמב"ם וכן מצאנו שכ"כ מופת ופוסק הדור מר"ן הגאון יוסף שלום אלישיב שליט"א בקובץ התשובות (סימן פ"ג) וברוך שכוונתי לדבריו. והנה לך דבריו:

"והנה זה פשוט, במילתא דפליגי בה רבוותא אם כופין או לא ולא הוכרעה הלכה כדברי מי, ודאי שאי אפשר לכפות שלא יהא גט מעושה שלא כדין. גדולה מזו כתב הח"ס באה"ע סי' קט"ז, דבכה"ג י"ל דהגט פסול לא מטעם ספק אלא מדין ודאי. אף אם קמי שמיא גליא דהלכה כמ"ד כופין. מ"מ הואיל ואין אתנו ידוע להכריע, מילא אם עבר וגירש על ידי עישוי, הוי אשת איש דאורייתא בוודאי, וטעמא אני אומר שהרי גט מעושה אפילו כדין ואומר רוצה אני, מכל מקום אינו כשר אלא מטעם אחז"ל מסתמא ניחא ליה לקיים דברי חכמים שאמרו לכופו להוציא ...והיינו כשברור גם להמגרש שהעישוי כדין.. אבל הכא יאמר גם המגרש, מאן לימא לן שמצוה לשמוע דברי הרא"ש דילמא מצוה לשמוע דברי המרדכי.
ברם במקום שלפי כללי ההלכה המסורה בידינו, הדין הוא שכופין, למשל, במקום דפליגי יחיד ורבים ולפי דעת הרבים כופין, בזה ודאי מן הדין יש לצוות לכפות לבעל לתת גט והגט יהי כשר כד"ת. ואטו דיני כפיה עדיפא מדיני גיטין, אשר רבו החולקים בכמה וכמה הלכות הנוגעות לשורשו וכשרותו של הגט, הללו פוסקים והללו מכשירים, ואם לפי הלכה הדין הוא כהמתירין והוא מקום עיגון ואין אפשרות לקבל גט שני, מתירין אותה להינשא אף שזה נוגע לענין אשת איש החמורה. אף בגט שסודר ע"י כתבו ותנו, היינו שהסופר והעדים לא שמעו מפי הבעל, אלא מפי כתבו, אשר בזה הרבה מגדולי הראשונים פוסלים את הגט, ועם כל זאת במקום עיגון גדול מתירין לה להתחתן בגט כזה (עיין פ"ת סימן ק"כ סקי"ח).
אכן באחרונים אנו מוצאים שחששו לאחוז באמצעי כפיה גם אם לפי הדין יש לכופו, עיין גבו"א סימן מ"ה .... במונע ממנה כל עניני אישות דנראה עיקר לדינא דכופין להוציא אפילו אינה באה מחמת טענה וכמש"ל, מכל מקום למעשה יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף דלא להוי גט מעושה ובניה ממזרים.
וצ"ל דדבר זה ניתן לשיעורים ויש לשקול את הענין לפי מסיבותיו, ובאופן שקיימים סיכויים שבהמשך הזמן עוד ישובו וישלימו אהדדי, בגוונא דא כשר הדבר וראוי להחמיר ולחוש לדעת אלה הסוברים שאין כופים. אבל במקום עיגון גדול כשאין האשה מסוגלת לשוב ולחיות איתו, ובפרט כעובדא דנן שעברו כבר שמונה שנים שהאשה יושבת בעיגונה, הרי במקרה נראה כי יש לפסוק כפי ההלכה, ויקוב הדין את ההר".

הנה לך שגם הגאון הרב יוסף שלום אלישיב לא כתב כדברי חברי, אלא כדברינו ות"ל.
ד) עוד כותב חברי "כי נדרשת תמימות דעים אצל כל הפוסקים".
עוד מוסיף חברי:

"וזאת כדי שהבעל יהיה חייב בכפיה בגט וזה כאמצעי ליצירה ולבניית רצון אצל הבעל לתת גט.
אולם בפסיקה להתרת עגונות והכשר ממזרים, מדובר בפסיקה הלכתית רגילה ....".

תמוה מאד וכי התרת עגונות לא צריך שאחר הפסיקה יחשב הבעל כמת. היעלה על הדעת שנחזיק את הבעל כחי אחר הפסיקה ונתיר לאשתו להנשא. וכן הדין בממזרת. אלא ודאי אחר שנקבע כי פוסקים כדעת הרוב – שוב אין עוררין בגלל שיש דעת מיעוט (מלבד בתפיסה בממון שנתחדש קים לי).

ואם לא שמע הרי זו עבירה בידו וזה יצרו הרע וצריך לכופו כדי לקיים דעת חכמים שזהו הרצון האמיתי של כל איש ישראל, אלא שיצרו הרע מונע ממנו מלקיים דברי חכמים.

ו"צאי לך בעקבי הצאן", ראה מ"ש רבינו חיים פאלאג'י זצוק"ל שחי לפני למעלה ממאתיים שנה שחיבר שבעים ושניים ספרים שכתב בספרו שו"ת "חיים ושלום" (חלק ב' סי' לה) שיש לצרף טענת "מאיס עלי" עם טענת איש שנכפה, אעפ"י שיש חולקים אם באיש נכפה כופין ופוסק שיש לכפות את הגט ועוד כתב שיש להקל בכפיה יותר מאשה עגונה, ובעגונה הקלו עד שהפריזו על המידה דסמכינן על דעת יחיד.

וז"ל השאלה והתשובה :

"נשאלתי על מי שי"ל חולי הכפיה אי כופין אותו להוציא.
תשובה - איתא כסימן קנ"ד ס"א אלו שכופין אותו להוציא וכו' ועיין במרדכי פ' המדיר והביאו מרן בב"י בסימן זה שהוא מחלק בין אשה נכפית שכופים אותה להוציא ובין איש נכפה, דאשה בכל דהו ניח"ל. והרא"ש בתשובת כלל כ"ב סימן כתב בשם רבי יואל דהיה מספק בדבר, דבאיש אין כופים. והביא שם תשובת הרב חיים בר יוסף שאחר שרבינו יואל הוה מסופק אין לו להכריע ולהכניס ראשי בין הגדולים. אבל הרא"ש כתב דהוי מום לגבי איש שכופין אותו להוציא ומור"ם בהגהות בסימן זה ס"ה הביא מחלוקת זה דלדעת המרדכי לא הוי מום באיש. וי"א דכופין שהוא דעת הרא"ש יע"ש. וכ"פ מהרימ"ט בת"א סי' קי"ג ועיין בכנה"ג בסימן זה בהגב"י אות ו' יע"ש ובבאח"ט סק"ג יע"ש.
ולענין הלכה למעשה נראה דאם האשה אינה יכולה לסבול הצער הזה וכבר נתפרדו זה מזה זמן רב ונלאו לקרבן ואינה שומעת כי אינה יכולה לסבול כי בלא"ה כ"ע מודו דאפי למ"ד דאין כופין לאיש לגרש. מ"מ אין כופין אותה להיות יושבת עם בעלה וכיוון שכן כל שעבר שנה אחת תמימה ולמרבה שתי שנים אזי נראה דכופין אותו לגרש דאיכא תרתי לאיש שלא יוכל לעמוד בלא אשה דאף דימצא אשה אחרת שיכולה לסבול צער זה ולא יהיה עומד בלא אשה. וגם האשה עצמה מדינא אינה יכולה לעמוד בלא איש וכמ"ש מהרד"ך בית.
וכ"ש כשהיא ילדה דחיישינן דילמא נפיק מינה חורבה בהיותה אסורה בכבלי העיגון ופוק חזי בפוסקים כמה הקלו בעיגונא דאתתא שנעלם בעלה דאיכא משום ספיקא שמה יהיה חי ואסורה משום א"א עם כל זאת כמה הקלו קולות רבות כדי שלא תהיה עגונא ובפרט כשהיא בחורה עד שהפריזו על המידה ולא דסמכינן על ס' יחידאה וכמ"ש הפוסקים באבהע"ז סי' טו"ב ובסה"ק נשמת כל חי חאה"ע סימן נ,ו ובפסק שכתבתי במקום אחר בס"ד וכ"ש שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה כדי שלא יצאו לידי תקלה מ-ב' צדדים מצד האיש ומצד האשה בהיותם אסורים בכבלי העיגון יכיל על מגן בלי תקוה ועמ"ש בעניותי בסה"ק חו"ש ח"ח סי' א' בס"ד ועיין בספר שמן המשחה".

אמנם הגאון החתם סופר (סימן קטז) לא פסק כדעת רבינו חיים פלאג'י. מכל מקום שם בקובץ תשובות (סימן פג) הביא את דברי רבינו חיים פאלג'י להלכה וכן הביא שם גם מהרי"ט חלק א' סימן קי"ג.

וכן בשו"ת מהרא"ל צונץ חלק אבה"ע סימן כב. ובשו"ת מהריא"ז ענזיל סימן ט פ"ח. וכן הרדב"ז חלק א סימן נג, וכן מהרח"ש סימן לג. וסיים שם בקובץ תשובות "ואף שרמ"א הביא דעת ראב"ד שאין כופין בנכפה, היינו שראוי לחוש לשיטת האוסרים את הכפיה. מכל מקום יש לשקול ולדון כל מקרה לפי מסיבותיו כאמור בתחילת דברינו ואם הוא מקום עיגון יש לפסוק כפי שורת הדין.

ועיין שו"ת "חיים ושלום" (חלק ב' אבה"ע סימן לה) שכתב:

"ולענין הלכה נראה דאם האשה אינה יכולה לסבול... נראה דכופין אותו לגרש ... דחיישינן שמא נפיק מיניה חויבא בהיותא אסורה בכבלי העיגון ופוק חזי בפוסקים כמה הקלו בעיגונא דאתתא". עכת"ד.

מבואר מכל הנ"ל דגם בדין כפיה, אזלינן בתר רובא, ורק היכא דאי אפשר חיישינן לדעת המיעוט שלא לכוף ובזה נדחו דברי חברי.

גם מ"ש להסביר בדעת ר' חיים פלאג'י בתשובתו בסימן לה, רחוק מן הפשט ורחוק מן הדרך הישרה ואינו אמיתי בלשון המעטה.

במפורש בתשובה זו מצרף רבנו חייים פלאג'י את דין "מאיס" עם דין בעל שנכפה כדי לכוף. ומה שמנסה חברינו לומר כי פולמוס ורבים דנו בדברי רבינו חייים פלאג'י ונתנו כל מיני הסברים לדבריו אינו נכון הם דברו על התשובה בסימן קיב. ועובדא שגם מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב לא הבין את התשובה כדברי חברי אלא כדברינו. עיין שם.

ומותר לדיין לטעות. אולם מצוה רבה עליו לחזור בו במקום שגדולי עולם לא כתבו כמותו

ה) עוד יש לתמוה לשיטת חברי דלא ניתן לעשות צירוף היכא דאיכא בזה פלוגתא. א"כ לפי דבריו מ"ש הרא"ש בתשובה (כלל לה אות א) בענין אדם שלא עשה כהוגן וקידש אשה ברמאות ובתחבולה שהמדובר שם באדם שהציג עצמו כתלמיד חכם, כאדם חשוב ופיתה אשה "בת גדולים" שתינשא לו ולאחר הנישואין נתגלתה תרמיתו.

כתב הרא"ש:

"אם נראה לכם רבותי (לביה"ד השואל) הקרובים אל הדבר שאם המקדש אינו אדם ראוי והגון לדבוק בבת טובים ובנכל וברמאות פיתה אותה וקרוב הדבר לדמותו לעובדא דנרש (יבמות ק"י) משום שעשה שלא כהוגן הפקיעו הקידושין גם זה שלא עשה כהוגן נהי הקידושין לא נפקיע. מכל מקום יש לסמוך בנידון דידן זה על דבר קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת וכופין אותו לגרשה אמנם יש לנסות אם יוכל לפייסה בריצוי כסף ואם לא יאות אני נגרר אחריכם- לכופו לגרשה".

וחברי הסביר את שיטת הרא"ש ע"פ תשובת הרא"ש עצמו (כלל מג סי' ו) דשם כתב דאין לעשות כדברי הרמב"ם לכוף, ומ"מ אם נעשה, אם סמכו על דעת רבינו משה מה שעשו, עשו. והסביר דשיטת הרא"ש בדיעבד אם עשו כשיטת הרמב"ם, מהני.

ושוב הביא את דברי הרב המגיד שכתב:

"ודע שיש בכל מה שהזכרתי שיטה אחרת להרבה מן המפרשים וכל ימי שראיתי דבריו כתב שאין כופין את האיש להוציא באומרת 'מאיס עלי' ועל זה הרבו בראיות ברורות וקראו תיגר על כל הנוטה מדבריהם וסוברים הם שאפילו נישאת בגט שניתן מחמת כפיה זו תצא וכבר פשטה הוראה זו".

וכותב חברי דלשיטה זו (דהיינו לשיטת הרב המגיד) לא ניתן לעשות כל צירוף לצורך חיוב בגט. בשלמא הרא"ש בהתאם לשיטתו שאם נשיאת לא תצא בכפיה, במאיס עלי יכול היה לצרף את שיטתו של הרמב"ם אך הדבר משולל לחלוטין לפי שיטתו של הרב המגיד.

וא"כ כאן התמיהה הגדולה על חברי, הרי רמ"א ודאי ראה את אותה שיטה שהרב המגיד מדבר עליה דס"ל דשיטת הרמב"ם דחויה אף בדיעבד.

א"כ איך הרמ"א דראה שיטת הרב המגיד ופוסק את דברי הרא"ש להלכה לסמוך בדיעבד על שיטת הרמב"ם, הרי לשיטת חברי אין לצרף לכפיה בגט רק דעה שאין בה מחלוקת כלל.

והנה רמ"א פסק (בסימן עז סעיף ג) את דברי הרא"ש וז"ל:

"אם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות כופין אותו לגרש".

ואיך לא חשש רמ"א לשיטת הרב המגיד דס"ל דאף בדיעבד לא מהני, א"כ מדוע פסק כדעת הרא"ש לכוף.

ואין לומר דרמ"א ס"ל כדעת הרא"ש דמה תרופה יש בזה ? הרי לשיטת חברי כיוון דיש חולקים (ובנידון דידן הרב המגיד חולק), א"כ תו לא ניתן לצרף את דעת הרא"ש.

גם מ"ש חברי דבגט ליכא הסברא דתלייהו וזבין, גם זה אינו. רבים ראשונים גם אחרונים דס"ל דגם בגט איכא סברא דתלייהו וזבין.

והנה לך מ"ש בשו"ת "יביע אומר" (חלק ו' סי' י' אות יא):

"ומ"מ משום חומר איסור ערוה החמורה יש לנהוג לאחר כפיה עד שיאמר רוצה אני, לפייסו ברצי כסף, כפי שהצהירה התובעת שמוכנה לשלם לו חמש מאות ל"י, בכדי שיהיה בגדר תליוה וזבין זביניה זביני, לדעת כמה פוסקים, וכמ"ש בשו"ת "חוט המשולש: שבסו"ס התשב"ץ (סי' לה): שמאחר שנתרצה לבסוף ברצי כסף לגרשה בגט, הוי גיטו גט כשר, וכ"כ רשב"ם והעיטור שגט שיש בו מעות למגרש הרי הוא כמכר, וכ"כ קצת מרבותינו הצרפתים. וישרה סברא זו בעיני האחרונים. והריב"ש ז"ל עשה בה מעשה. וא"ז הרשב"ץ כתב לחכמי איטליא שלא מצא לשום פוסק שיחלוק ע"ז, חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עלה, ולכן אם לא מסר מודעה אפי' היה הגט מתוך אונס כשר, דאגב זוזי גמר ומקנה.עכ"ל.
וכן ראיתי ב"אור זרוע" הגדול ח"א (סי' תשנד דק"י רע"א) בתשו' רבינו ישעיה הא', שכ', שכל שנתרצה ליתן גט אפי' ע"י עישוי גיטו גט, שיש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים תקנת ב"ד הגדול וטענה גדולה שיש לה. ועוד שהרי יש כאן נתינת ממון ואמרי' בחזקת הבתים תליוה וזבין זביניה זביני דאגב זוזי גמר ומקנה. וה"נ לגבי גט כזה שהוא כשר ויכולה להנשא בו לכתחלה. ע"ש. (וכן הוא בתשובות הרי"ד סי' כב דקכ"ז ע"ב).
וכן מוכח בתשו' הרשב"א שהובאה בב"י אה"ע (סי' קלד) שכל שקיבל כסף ממש גמר ומגרש. ע"ש. (וע"ע בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' קכו). אמנם ראיתי להמאירי (ב"ב מח עמוד רסט) שכ', שלא אמרו כן אלא במכר שנתינת המעות תמורתו ראויה בו אצל כל בני אדם, וזה שאנסוהו ונתנו לו מעות חזר לו לנוהג העולם וגמר והקנה, אבל גט שקיבל עליו מעות הואיל ונאנס אין אומרים שמפני המעות גמר והקנה. ומעתה גט מעושה אין כסף מטהרו. וכן נ"ל ברור. ואף לגדולי הדורות שלפנינו מצאתיה כן. ע"כ.
וע' בשו"ת עבודת הגרשוני (ס"ס לה) שכ' בפשיטות שכל שיש שם מתן מעות למגרש, גמר ומגרש. ע"ש. וע"ע בס' בית מאיר (ס"ס קלד) ובפתחי תשובה שם. ובשו"ת בית אפרים (חאה"ע סי' קכה) ד"ה ולענין. ובשו"ת דברי מרדכי גלאנטי (דף קמה סע"א). ואכמ"ל. מ"מ כיון שמצאנו כמה פוסקים שסוברים להקל בזה. והריב"ש עשה מעשה רב להקל בכה"ג. שפיר סמכינן עלייהו בנ"ד שבלא"ה יש כמה צדדים וצדי צדדים לכופו ליתן גט. [ומכ"ש שלד' הרמב"ם (ספ"ב מה' גירושין) גט המעושה שלא כדין בישראל אין הגט פסול אלא מדרבנן. וכן דעת מרן הש"ע (סי' קלד ס"ז). וכ"כ הכנה"ג (שם הגב"י אות כא) בשם המהרשד"ם (חאה"ע סי' סג). ע"ש. ומ"ש הבית שמואל (שם סק"י). אינו מוכרח, וכמ"ש בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חאה"ע סי' רסב אות ט). ובמקום אחר הארכתי בזה בס"ד. וא"כ בדרבנן בודאי דשפיר סמכינן על כל הפוסקים הנ"ל להקל]. והנלע"ד כתבתי".

אין אני רוצה להאריך עוד בדברי חברי. די במה שכתבנו שסותר מן היסוד את דבריו ומשנה ראשונה במקומה עומדת.

הנלע"ד כתבתי, וצור יצילנו משגיאות אמן
( - ) מיכאל עמוס - אב"ד



כבוד הדיין הרב שניאור פרדס:
אני מצטרף למסקנת האב"ד כי מדובר לפנינו במקרה של "מאיס עלי" באמתלא מבוררת, והנני מוסיף על דבריו ומחזקם.

מאיסותה של האשה זועקת לשמים. דמעותיה כנות אל מול בעלה בכל מהלכי הדיונים, גם בדיון ההוכחות וגם בדיון האחרון.

חמש שנים רצופות מתחננת האשה לבעלה ללכת ליעוץ והוא מסרב!

ביה"ד זימן את הצדדים לדיון נוסף לאחר הגשת הסיכומים כדי לברר כמה נקודות.

בדיון זה כמו כבר בדיון הקודם לו, נתברר שוב מעל כל ספק כי האשה מואסת מאיסות גמורה בבעלה.

בדיון ההוכחות מתאריך ח' בתמוז התש"ע (20/06/10), אמרה האשה שיצטרכו "לכבול אותי באזיקים ולאנוס אותי", כדי שתבעל לבעלה.

בדיון הנוסף מיום ט"ו טבת תשע"א (22/12/10), אמרה האשה במבט של דחיה, גועל ומאיסות (כמו בדיון הקודם לו) ובבכי ובכאב שאינה יכולה להסתכל על הפרצוף שלו, ואף כינתה אותו "בהמה".

בית הדין חקר את הבעל, כתוצאה ממה קילל וגידף את אשתו, וכמה פעמים עשה כן.

וכך נכתב בפרוטוקול:

"הבעל : תסכול עמוק שלי, חוסר מהכל, אני מרגיש שאני נותן הכל, ולא מקבל כלום. היא מתעצבנת שיש כלים, אני צריך לשחק עם הילדים, לקלח, ולהאכיל אותם, והייתי מתעצבן על זה, וזה מתסכל מאד. אני מרגיש מנוצל.
ביה"ד: כמה פעמים (קללת).
הבעל : לא הרבה,
ביה"ד: 10.
הבעל : פחות.
ביה"ד: זה היה הדדי.
הבעל : לא באופן מפורש קללות, התנהגות שלה, הקנטות, עקיצות בנקודות כואבות, עבודה,
ביה"ד: התלוננה על עבודה.
הבעל : על עבודתי, שפעם עבדתי ופעם אין מספיק כסף בבית. מפרנס העיקרי זה היה אני, לא הרגשתי תמיכה ממנה שלש שנים. זה מתסכל מאד.
ביה"ד: את רוצה להשיב?
האשה : כן.
ביה"ד: כמה פעמים היו קללות.
האשה : זה לא נפסק, כלבה מבחינתו לא קללה, והיו עוד, להוציא מזוזה מהקיר, מנורה שפוצץ. טריקת דלתות המזוזה קרתה לפני כחודש.
ב"כ ב: לטעון טענות שכאלה, הדריכו אותה.
ביה"ד: מתי התחיל הכלבה, חולת נפש.
האשה : [פלוני] הוא לא בן אדם רגוע, הוא מתעצבן מהר מדי, מה שלא מתנהל מצידו אז הוא מקלל, זרק לי את הבגדים לריצפה בתקרית המזוזה, זה יכול להיות כי המריבה על הילדים, על הגט.
ביה"ד : איזה מריבה?
האשה : על הענין של הגט.
ביה"ד: היו בעבר?
האשה : שבת אחת היינו צריכים לארח אורחים והינו צריכים לסדר את הבית, ולא התחשק לו, ורצה לישון עד מאוחר, והוא התעצבן וקילל, ושביקשתי שיעזור, הוא לקח את המפתחות של הרכב ונסע, וזה היה לפני כשנתיים.
ביה"ד: עוד סיפור לפני.
האשה : למשל, אם הוא לוקח את הילדים לגן, ואני משאירה לו בגדים מסודרים, ולא מתאים לו, ואני מעירה לו על זה, והוא אומר "אם את רוצה את צריכה לסדר" ומתחיל במילים לא יפות, זונה כלבה,
ביה"ד: האם הדברים הללו היו גם בזמן שחייתם כבעל ואשה?
האשה : בהתחלה כן, שהוא היה מתפרץ ומבקש סליחה ואמר שלא יעשה זאת, ונתתי לו צ'אנס, ואז לא יכולתי ואז ביקשתי גט.
ביה"ד: זה היה שלא היו יחסים, היתה אוירה מתוחה.
האשה : היה לפני, המזוזה והבגדים היה לאחרונה.
ביה"ד: מה שהיה לפני יחסי אישות.
האשה : סיפרתי שתים, היו עוד מקרים, קשה לי לשחזר, שהפסקתם יחסי אישות זה המשיך מאותם דברים. וזה רק הלך והחריף, הוא כעס שאני תובעת גט, וזה החריף.
ביה"ד: הוא אומר פחות מעשר פעמים.
האשה : דבריו אינם נכונים, זה קורה כל הזמן, איני מנהלת פנקסנות, חמש פעמים בחודש, אנו נשואים שמונה שנים, זה התחיל אחרי הנישואין.
ביה"ד: הוא אומר היה רקע על מריבות, נתתו לו הערות ציניות, וזה לא בא בחלל ריק? הוא הרגיש את עצמו כ"דפוק" והוא כ"סוג ב'", מתוסכל?
האשה : יש הבהרה, הוא אוהב לחיות ברמת חיים גבוהה, ולא רצה לעבוד, בשנה האחרונה(צ"ל:הראשונה) אני מבליגה, בשנה השניה אני מעירה, והוא יושב בבתי קפה, עם חברים, ואני מוציאה כסף, אך אני עובדת, זה שלא הקנטתי מיד, הוא עבד, ועזב, ואני שאלתי כמה זמן תפתח את עצמך, וזו שאלה לגיטמית, התשובות שלו היו בקרוב, תכף ועוד מעט, איני יכולה לשלם כך הוצאות במכלת, אם היה אומר שנתיים אז הייתי מתחשבת.
ביה"ד: ומה היה?
האשה : מתעצבן, מעשן סיגריה, צורח, מנפץ, והיה חוזר רגוע, הוא הוציא את העצבים שלו".

נראה ברור כי תשובותיו של הבעל אינם מספקות כלל וכלל כיצד הגיע מהערות עניניות של האשה לקללות והשפלות שכאלה.

אין ספק שקללות וכינויים כמו "כלבה", "חולת נפש","מטורפת", "בת זונה", פוגעים עמוק בנפשה של אשה. בודאי כאשר הדבר חוזר על עצמו קרוב ל-10 פעמים, גם להודאתו של הבעל. ומעבר לכך נראית כנותה של האשה שהקללות חזרו על עצמם פי כמה וכמה ועד עצם היום הזה.

יש לציין בהקשר זה ולהוסיף "כיהודה ועוד לקרא" את מה שנפסק בשו"ע (אבהע"ז סי' קנ"ד סעי' ג) ברמ"א שי"א שאדם המכה את אשתו כופין אותו לגרש. בנידון דנן עסוקים אנו במכות ופצעים ומשקעים בנפשה של האשה. יש לדון אם דינם כמו מכה את אשתו או שמא חמורים הם ממנה.

ובביאור הג"א שם (סק"י) הביא את מקור שיטה זו בזה"ל:

"שאפילו על שאר דברים שאין לה צער כל כך כגון המדיר שלא תלך לבית אביה או לבית האבל כו' (כתובות ע"א ע"ב) או שלא תשאל נפה וכברה וכו' (ע"ב ע"א), כל שכן במצערה גופה. תשובת הרמב"ן סי' ק"ב".

וגם אנו נאמר: ק"ו וכ"ש בקללות והשפלות כנידון דנן.
כל שכן וק"ו באשה דנן, בתו של ראש ישיבה חשוב, אשה משכילה מבית משכיל ובעלת תואר אקדמי. אין ספק שהקללות הללו גרמו בנפשה, כפי שנראה בעליל, פצע ומאיסות שלא יגלידו.

בדיון, האשה גם הכחישה את בעלה וטענה כי רק פעם אחת בשבוע בלבד שמר על הילדים ורק בתקופה מסוימת שהה עמם רק פעמיים בשבוע. נראה היה ברור כי הבעל הודה על כך.

האב"ד שליט"א דן בענין תביעת האשה לכתובה ואיזון הנכסים באם הן מערערות את טענת מאיסותה. ולמסקנת הדברים, אם ביה"ד, כמו במקרה דנן, רואה בבירור שמאיסותה כנה ואין חשש שנתנה עיניה באחר, אזי גם אם תבעה כתובתה, לא עורערה טענתה.

מעבר לכך, בית הדין בדיון הנוסף הנזכר, חקר ענין זה.

וכך נכתב בפרוטוקול:

"ביה"ד: אם את לא רוצה אותו, אז איך את מחזיקה עם תביעות ממוניות, את יכולת להתגרש מזמן.
האשה: שאנו מגיעים להסכם הוא הופך דעתו, ומבטיח שעורך דינו ידבר עם עורך דין שלי.
ביה"ד: אם חוזרים בהם (מתביעת הכתובה בביה"ד והממון בבימש"פ).
ב"כ א: שהם ישיבו.
הבעל : התביעה מנופחת.
ב"כ ב: לא מסכימים בשום פנים ואופן.
ב"כ א: פסק הדין מוזמן, רוצים להודות לכם על המאמצים, הוא לא יסכים גט.
ב"כ ב: הם רוצים כתובה מוגדלת.
ביה"ד: ההצעה שהוא ירד מהכתובה, וגם תביעות בבימ"ש.
ב"כ ב: הם יעשו תביעה מחודשת.
ביה"ד: אם היא לא תתבע כלום בבימ"ש ברכוש, וגם בכתובה לא תתבע כלום".

נתברר בעליל כי תסכים האשה לוותר על כל תביעותיה הממוניות בביהמ"ש ובביה"ד.

ב"כ האשה והאשה נשאלו על כך, וב"כ אמר: "תשאלו אותו", ולדבריו כי ברור לו שהבעל לא יסכים.

ואמנם, כך היה. ב"כ האשה הוסיף כי הוכח שצדק - שללא פסק דין לא ניתן יהיה להתגרש מהבעל הנידון.

נתברר מעל כל ספק כי אין חשש שטענת מאיסותה באה מטעמים אחרים, ותביעת הממון אין בה כדי לערער את טענתה וכפי שנתבאר.

יש גם לצרף ענין נוסף. יש לדון אם יש להחשיב את קללותיו של הבעל מדין מקלל.

נושא הקללות נתברר בפסק דין אחר שכתבתי, וכדלהלן:

בתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן (סי' קב) מובא בזה"ל:

"אם מקללתו חנם הדין עמו, דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה".

וכן דעת הרא"ה (מובא בשיטמ"ק לכתובות שם), וז"ל:

"והא דאמרינן דמקללת יולדיו, כ"ש לבעל גופיה בפניו שהדין נותן שהיא יוצאה שלא בכתובה, ותו לא מידי".

והב"י (סי' קטו) אחר שהביא את תשובת הרמב"ן הנ"ל, כתב וז"ל:

"ואיני יודע זו מנין לו, ואפשר שהוא לומד כן בקל וחומר ממקללת יולדיו בפניו. וק"ו פריכא הוא, דאיכא למימר שאני מקללת יולדיו בפניו דחמור כיבוד האב. ועוד דא"כ לא הוה משתמיט חד מהפוסקים לומר כן". עכ"ל.

וצ"ב (וראה להלן).
גם הרמ"א (סי' קטו סעיף ד) פסק כהראשונים הנ"ל, וז"ל:

"וי"א דה"ה אם קללה אפי' אבי בעלה בפני עצמו, ה"ה המקללת בעלה בפניו". עכ"ל.

ובב"ש (שם ס"ק טז) כתב וז"ל:

"ה"ה המקללת בעלה בפניו, הב"י כתב מנ"ל דין זה, וא"ל דלמא בק"ו ממקללת יולדיו בפניו, דהא הק"ו פריכא הוא דא"ל שאני מקללת יולדיו בפניו דחמיר כבוד אב. ול"נ דס"ל [הרמב"ן] כהג"מ (המובא בסמוך אות ב), דמקללת זקנו של בעל בפני הבעל ואין הבעל חייב בכבודו מ"מ דינה כמקללת, מכ"ש המקללת בעלה בפניו". ע"כ.

וראה בסמוך, וצ"ב.

לעיל הבאנו את דעת הי"מ בתוס', שגם מקרה זה חשיב עע"ד ומאבדת כתובתה. ובדרכי משה לטור (שם, אות ו) כתב וז"ל:

"בהגהות מרדכי דכתובות (סו"ס רצ) - דאם קללה זקנו של בעל בפני הבעל הוי כמקללת אבי בעלה בפני בנו. וצ"ע, דהא אין הבעל חייב בכבוד זקנו כבכבוד אביו, ואין ראיה מזה לזה". וגם שיטה זו צ"ב.

בהגהות מיימוניות (לפרק כ"ד מהלכות אישות אות ג) כתב וז"ל:

"ועוד אחרי שהביאה ריק אחד רוצח על בעלה לגזמו אם יעשה לה דבר, וגיזם לו להרגו, לא גרע ממקללת יולדיו בפניו לאבא שאול והלכתא כוותיה, כ"ש הכא דמגזמת לו להרגו. ועוד דחשיבא כמדברת עם כל אדם, כדאמרינן בפרק המדיר וכו' אמרה ליה עולם הב לי פלך וכו' מדברת עם כל אדם וכו'. וכ"ש זאת שבאת עם אותו ריק ודברה עמו כ"כ, שבשביל אהבתה גיזם לבעל להרגו וכו'".

ובד"מ (שם אות ז) הביא להדין הנ"ל בקצרה וז"ל:

"אשה שגזמה לבעלה שרצונה לשכור עליו גוים להרגו אם יעשה לה דבר מקרי עע"ד".

והנו"ב תניינא (אבהע"ז סי' סט) דייק, דנקט הרמ"א רק שגזמה, והיינו, לא שהביאה את המאיים לרצחו, אלא היא בעצמה איימה שתביא לו רוצחים, והיא עע"ד מהטעם הראשון דלא גרע ממקללת.

והנה גם דעת ההגהמ"י צריכה ביאור, דאין להוכיח במכ"ש ממקללת, דשאני מקללת דענינו כיבוד אב, משא"כ גזמה על בעלה להרגו (ויבואר להלן).

ביאור השיטות הנ"ל
הנה מבואר משיטת הרמב"ן, הגהות מרדכי והגהות מימוניות הנ"ל (אותיות א-ג), כי ניתן ללמוד בק"ו ממקללת אביו בפניו, אפילו לדבר שלא שייך בו כיבוד אב, ואין זה ק"ו פריכא. ומטעם זה לומד הרמב"ן לדונה כמקללת כשקללה את בעלה בעצמו (אות א), והגה"מ דנה כמקללת כשקללה את זקנו של בעל (אות ב), והגהמ"י דנה כמקללת כשאיימה על בעלה להורגו (אות ג).
ובביאור הדבר כתב הבית מאיר וז"ל:

"ונלע"ד דס"ל דאין הדבר תלוי בכיבוד, אלא מפני שנפש הבן קשור בנפש האב, חשוב כאלו מקללת בעלה עצמו בפניו, וכ"ש הוא, וא"כ ממילא אף קושית הד"מ על דין הגהות מרדכי מיושב, מדחזינן דלפרש"י ה"ה במקללת אבי הבעל בפני בנו של בעל, ושם בלי זה ליכא למימר כדהקשה הד"מ מפני שהבעל חייב בכבוד אביו, דאם כן מה איריא בפני בנו אפילו בפני אחרים נמי, וש"מ הטעם נמי אך מפני שאף נפש בן בנו קרוב אצל אבי אביו, ואי אפשר לסבול קללתו, והבעל מרגיש בצער בנו. א"כ שפיר ה"ה והוא הטעם, במקללת אבי אביו דבעל בפני הבעל. ואף שהתוס' השיגו על פירוש זה וכו', מ"מ דינו מבחוץ נכון וכו'". עכ"ל.

נמצא, כי לדעות הללו דין "מקללת" אינו משום הפגיעה בבעל מדין כיבוד אב, אלא יסוד דינו הוא פגיעה רגשית ונפשית בבעל עצמו. ולכן מקללת אבי בעלה בפני בעלה, חשיב פגיעה קשה בו, משום שנפשו קשורה בנפש אביו, וכאילו קללו אותו בעצמו.

ובזה נתבארו השיטות הנ"ל, דמכיון שיסוד דין מקללת הוא משום הפגיעה בבעל עצמו, א"כ מכ"ש שבקללה את הבעל בעצמו שיש לה דין מקללת להפסידה כתובה. וכן גם בקללה זקנו של בעל בפני בעל חשיבא לעע"ד, משום שנפש הבעל קשורה בזקנו, ועשתה כן בפניו. ומטעם זה גם המאיימת על בעלה להורגו יש להחשיבה כעע"ד, ושפיר יש ללומדו בק"ו ממקללת אביו בפניו.

סיכום גדרי מקללת
שתי שיטות יסודיות יש בהגדרת מקללת:
א ) גדר של כיבוד אב - והיא דרכו של הרמב"ם [ובעקבותיו הב"י] ודעימיה;
ב ) גדר של פגיעה בבעל - או ע"י קללת אביו [בפניו או בפני בנו], או ע"י קללת זקנו [בפניו], או ע"י קללת עצמו.
ונמצא, שהמקללת את בעלה בעצמו, דינה תלוי במחלוקת ראשונים גדולה. ואמנם השו"ע לא הזכיר דין זה, ורק הרמ"א בהגהתו הביאו. וגם הח"מ (שם, הוזכר לעיל) שהעיר על השמטת השו"ע בענין קללת אבי בעלה בפני בן בעלה, אך במה שהשמיט את שיטת הפוסקים במקללת בעלה עצמו, בזה לא העיר. וא"כ דין זה של מקללת בעלה בפניו נתון במחלוקת ראשונים, וגם במחלוקת הפוסקים. מנגד הב"ש סובר כשיטות אלו.

בהגהות הגר"א (אות יג בתו"ד) כתב בדעת הטור, וז"ל:

"אלא דהטור מפרש דלאו דוקא בפני הבעל, דה"ה בפני אחיו של הבעל, וכ"מ פשטא דגמ' דקאמר בפני מולידיו, [דהיינו בני אבי הבעל], וכן באפי בריה [של אבי הבעל], ולא קאמר הכל בפני הבעל". עכ"ל.

מקללתו בחינם
והנה הרמב"ן שהזכרנו כתב: "אם מקללתו חנם וכו'". כלומר, רק כשמקללתו בחנם ללא סיבה נחשבת עע"ד.
וכן כתב בבה"ט (ס"ק יד) וז"ל:

"ודוקא על מגן, אבל אם מכה לה או מצערה הרבה, אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה. מהרא"ם סי' נג. עכ"ל. וכ"כ בהגהות הרעק"א (שם, אות ב): "המקללת בעלה בפניו, נ"ב, בחנם, ועי' תשו' לחם רב (סי' נב)".

וז"ל תשובות 'לחם רב' (בתו"ד הנוגע לענינינו):

"נ"ל, דאע"ג דבמשנה הוזכר סתם המקללת יולדיו בפניו, דמשמע דבכל גוונא מפסדת כתובה, מ"מ אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערה הרבה דאין להפסיד כתובתה בשביל כך, דאין אדם נתפס על צערו, ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה ואין להפסידה. ומוכח כן לכאורה מלשון הרמב"ן וכו', ומשמע דמקללת דיוצאת הוי מקללת בחנם וכו', אבל אם אינו חנם אלא לסיבה, אין להפסידה בשביל כך, אבל אם קללה אחר ההתראה על לא דבר, מן הטעם הזה מפסדת כתובתה וכו'". ע"כ.

קללה בכינוי או בשם
בפת"ש (לסי' קטו ס"ק י) כתב וז"ל:

"שהיתה מקללת כו', שמעתי בשם הגאון החסיד מהרח"ל זצ"ל מבריסק, שאמר דדוקא מקללת בשם או בכינוי, כמו במקלל עצמו וחבירו במס' שבועות דל"ה ע"א ובח"מ (סי' כז), ומקלל אביו ואמו ביו"ד (סי' רמ"א ס"א) ע"ש. ואני שאלתי ע"ז ממה דאיתא בש"ס במקומו בכתובות (דף עב), דאמרה ליה ניכליה אריה לסבא באפי בריה. והשיב לי חכם אחד, דאריה הנאמר כאן הוא משל להקב"ה, כדאיתא בחולין (נט ע"ב), וגם בספרי המקובלים אריה הוא שם. וכוונת הגמ' לכנות ע"ד דאיתא בסנהדרין (דף נו) ע"ש, וצ"ע".

ובשטמ"ק בסוגיין איתא:
"וז"ל תלמידי רבינו יונה וכו' ואפילו לא קללה אותו בשם ולא בכינוי תצא שלא בכתובה, כיון שהפקירה עצמה ולא חששה לכבוד חמיה ואשה".
מעתה, אף שבפת"ש הסתפק בזה ולא פשט, אך מכיון שבראשונים נמצא להדיא שא"צ כנוי ושם, וגם שאר הראשונים סתמו ולא פירשו בענין זה, וגם בשו"ע הביא דין הקללה בסתם, נראה לכאורה דא"צ שם וכינוי.

בגמ' איתא בזה"ל:

"אמר רבה דאמרה ליה ניכליה אריה לסבא באפי בריה".

ולכאורה משמע, שדוקא קללה כזו שמקללת את אביו [או אותו] שימות מן העולם - זו היא בכלל "מקללת", אך קללות וגידופים אחרים לא.
אמנם מסתימות דברי הרמב"ם השו"ע והרמ"א, שלא הביאו את דוגמת הגמ', אלא כתבו "או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה"; "וי"א דה"ה אם קללה אפי' אבי בעלה בפני עצמו, ה"ה המקללת בעלה בפניו", משמע שכל סוגי הקללה בכלל.

וכן מבואר בתשובת 'לחם רב' שהבאנו בסמוך, דמנה שם "השואל" בכלל "מקללת" את מה שמגדפת את בעלה ששוכב עם בתו הנשואה וכלתו. ומשמע שגידופים והכפשות גם הם בכלל "מקללתו".

אמנם מדברי המהרח"ל מבריסק (המובא באות ו), שדן אם בעינן שם וכינוי, משמע לכאורה ש"קללות" היינו שמקללתו שיקרה לו מאורע שאינו טוב, ומצרפת לזה כינוי או שם, אך גידופים אחרים לא, משום שבהם לא ניתן לצרף שם או כינוי. דאם גם גידופים והכפשות הם בכלל "מקללת", א"כ פשוט שמקללת א"צ שם או כינוי. אמנם גם לדעה זו משמע, דלא בעינן דוקא שמקללתו שימות. ומ"מ דעה זו היא שלא כדעת ה'לחם רב', שמדבריו משמע לכאורה, שגם גידוף והכפשה כלולים ב"מקללת".

אמנם הרמ"א (שם סעיף ד) כתב:

"ואשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו אם יעשה לה דבר, מקרי עוברת על דת".

ובפת"ש (שם סקי"ז) כתב וז"ל:

"עיין בתשו' נו"ב (סי' פט), באשה שנתברר עליה שהוציאה קול על בעלה שמזנה עם זכרים במשכב זכור, ורצה השואל לומר דהפסידה כתובתה, ומדמה לדברי הרמ"א אלו. והוא ז"ל כתב דאין הנדון דומה, כי הרמ"א כתב שרוצה לשכור כותים להרגו, אבל זו אף אם אמרה על בעלה שעובר עבירה זו, לא אמרה שרצונה להביאו במשפט הערכאות על זה לגרום להרגו וכו'".

נמצא כי לדעת הנו"ב, רק קללה על מיתה נכללת ב"מקללת", וכפשטות הגמ' - שיאכל אריה את הסבא, אבל גידופים אחרים או הכפשות - כמובא בתשובת ה'לחם רב', וכן כל כיוצא בזה שלא שייך בהם חשש הריגה, לא חשיב גיזום או קללה, ואינה מאבדת כתובתה. ומתבאר א"כ, כי נידון זה הוא במחלוקת הנו"ב וה"לחם רב".

וז"ל תשובת 'לחם רב' (לבעל הלח"מ):

"שאלה, ראובן שאשתו מתקוטטת עמו מדי יום ביומו ומקללת ומחרפת אותו בפניו, גם לאביו ולאמו היא מקללת כמה קללות נמרצות, ובכלל החרופים והגדופים היא אומרת לו ששוכב עם בתו נשואה ועם כלתו וכו', [עיי"ש בפרטי המעשה]. יורנו מורנו מה דינה של אשה זו וכו'.
וא"כ בניד"ד, אם מקללת לאביו ולאמו בפניו, ודאי דלכ"ע מפסדת כתובה, אפי' להרמב"ם ז"ל. ואפילו אם היא אינה מקללת לאביו ולאמו בפניו, כיון שכתוב בשאלה שמקללת לו בפניו, ודאי דאין לה כתובה, וכדכתוב בתשובות להרמב"ן (סי' קב): 'אם מקללת חנם הדין עמו דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה'. ונראה דלמדו מק"ו דמקללת יולדיו בפניו, ואע"ג שהרב ב"י תמה עליו, אין לדחות דברי התשובה ההוא, כיון שלא מצינו בשאר הפוסקים שיחלקו עליה בפירוש.
ומ"מ צריך בזה תנאים:
הא' - שיתרו בה בפני עדים, וכדכתב הטור ז"ל, ואם אחר ההתראה קללה תצא שלא בכתובה. וכתב המרדכי בפרק המדיר בשם הר"ם ז"ל, דבהתראה בפעם א' סגי, ואם עברה פעם אחרת אח"כ על ההתראה, אע"פ שלא התרו בה בשעת מעשה, תצא שלא בכתובה. וכ"כ בתשובות הרשב"א (סי' תתסד) בשם הר"ם ע"ש. ואם לא התרו בה בפני עדים, אלא בינו לבינה, ועברה אח"כ בינו לבינה, אם מודה בהתראה ושעברה, כתב הרמב"ם ז"ל דמפסדת כתובה. ואם מכחשת, בין שמכחשת בהתראה, או שמודה בהתראה אבל אומרת שלא עברה אח"כ, תשבע.
השני - נ"ל דאע"ג דבמשנה הוזכר סתם המקללת יולדיו בפניו, דמשמע דבכל גוונא מפסדת כתובה, מ"מ אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערה הרבה דאין להפסיד כתובתה בשביל כך, דאין אדם נתפס על צערו, ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה ואין להפסידה. ומוכח כן לכאורה מלשון הרמב"ן וכו', ומשמע דמקללת דיוצאת הוי מקללת בחנם וכו', אבל אם אינו חנם אלא לסיבה, אין להפסידה בשביל כך.
אבל אם קללה אחר ההתראה על לא דבר, מן הטעם הזה מפסדת כתובתה, דהיינו כתובתה ותוספת. ואפילו מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שהוא בעין, וכן מנכסי מלוג, אבל לא מה שכבר בלה ואבד, וא"כ אינה נוטלת אלא הנדוניא הדבר שהוא קיים, אבל המעות שהכניסה ומה שבלה מהבגדים שהכניסה, אין לה כלום בהיות לה התנאים הנזכרים שזכרנו, דהיא - ההתראה ועברה אח"כ וקללה לבעלה או לאביו ולאמו, והוא לא עשה לה סיבה גורמת. וכו'. הנראה לענ"ד כו"ח שמי הקטון אברהם בכמהר"ר משה דין בוטון זלה"ה". ע"כ.

אשה שמקללת בעלה בפניו, נכללת בדין "מקללת" של עע"ד, ומפסידה כתובתה, וכדעת הרמב"ן.
ב) התנאי הראשון להנ"ל - שהיתה התראה ולאחריה קללתו, כדין עע"ד שמפסידה כתובתה רק אם קדמה התראה.
ג) התראה מועילה למרות שאינה בשעת מעשה.
ד) לא היו עדים, והודתה שהתרו בה ושעברה ע"ד וקללתו - מפסדת כתובתה [כדעת הרמב"ם ודלא כראב"ד]. ואם מכחישה שלא היתה התראה או שלא עברה - לא אבדה כתובתה.
ה) התנאי השני להנ"ל - שמקללתו בחנם ללא סיבה, ורק אז נחשבת עע"ד. אבל אם מקללתו משום שמכה אותה ומצערה - אין אדם נתפס בצערו, והבעל הוא שגרם לה שתקללו, ואינה מפסידה כתובתה.
ו) כשקויימו שני התנאים - מאבדת כתובה, תוספת, נצ"ב שלא בעין, ונ"מ [מה שלא בלה ואבד]. ונוטלת רק נצ"ב שבעין.
ז) מהמובא בשאלה - כי בכלל הקללות והגידופים הוא ששוכב עם בתו נשואה ועם כלתו, מבואר שגם הכפשות והשמצות הם בכלל "מקללת". אכן מדברי הנו"ב מבואר, שרק קללה על מיתה בכלל מקללת הוי.
ח) גם מדברי תשובה זו, מבואר כי לדין "מקללת" אין צריך קללה בשם או בכינוי. ונראה שכן היא דעת הראשונים והפוסקים, וכן נראה לדינא.

בנידון דנן, כאמור לעיל, אין שום פרופורציה בין קללותיו החמורות להערותיה העניניות של האשה. דיוני ביה"ד הרי הן כהתראה, ועל אף כן, הבעל ממשיך בקללותיו. כאמור, האשה טענה בבית הדין שעד היום מכנה אותה "כלבה", ומהתרשמות ביה"ד הבעל לא הכחיש. ודאי ענין זה הינו חיזוק לפסק הדין.

יש לצרף נושא נוסף.

האב"ד האריך שמחלל שבת אינו נחשב לעובר על דת.

והנה, בדיון הנוסף נתברר שהילדים שהו אצל הורי הבעל וראו טלויזיה בשבת ואף הבעל הסיעם ברכב. האשה טענה כן והבעל לא הכחיש.

והנה, בעל מחלל שבת לעצמו, אינו נחשב לעובר על דת שכן אינו פוגע בסובבים אותו. אולם בנידון דנן שהבעל מכשיל בחילול שבת את ילדיו, הרי זו פגיעה בחיי המשפחה וניתן אולי להחשיבו כעובר על דת.

מכל האמור והמקובץ, אין ספק שעל הבעל לגרש את אשתו מיידית. האשה מואסת בבעלה באמתלא מבוררת לבית הדין ללא ספק כלל וכלל ! ועם הצירופים קרוב הדבר בעיני לחיוב גט ממש.

בית הדין יקבע מועד לסידור גט פיטורין, ובאם הבעל לא יתן את הגט, בית הדין ידון בהליכים המתחייבים על פי ההלכה וחוק כפיה וציות, ובתנאים שהוזכרו בדיון.

בשולי פסק הדין. הנה בענין הנידון בין האב"ד, הגר"מ עמוס שליט"א ובין חברי הגר"א ינאי שליט"א בענין צירוף דעות לשם כפית גט. לכאורה נראה כדעתו של האב"ד כי יש לצרף דעות כדי לכפות גט.
חברי הגר"א ינאי כתב כדלהלן:

"ה"חתם סופר" בתשובתו דן בעניינו של בעל נכפה (חולה במחלת הנפילה - "אפילפסיה") שהעלים מאשתו את דבר מחלתו קודם הנישואין, וכעת היא מואסת בו ותובעת להתגרש ממנו. ה"חתם סופר" דן במחלוקת הפוסקים האם ניתן לכוף את הבעל בגט (ראה ברמ"א קנ"ד, ה') ופסק שם שאין לכוף מספק. נצטט מדבריו -
"כיוון שנחלקו בזה ואין אתנו יודע להכריע ממילא אם עבר וגירש על ידי עישוי הרי היא אשת איש דאורייתא בודאי ולא מספק. וטעמא (= וטעמו) אני אומר שהרי גט מעושה אפילו כדין ואומר רוצה אני מכל מקום אינו כשר אלא מטעם דאמרו חז"ל (בבא בתרא מ"ח) מסתמא ניחא ליה לקיים דברי חכמים שאמרו לכופו להוציא ועל דרך שהסביר הרמב"ם בסוף פרק שני מהלכות גירושין, והיינו כשברור גם למגרש שהעישוי כדין אליבא לכולי עלמא (לדעת הכול) - אם כן מצווה לשמוע דברי חכמים. אבל הכא יאמר נא המגרש מאן לימא לן (=מי יאמר לנו) שמצווה לשמוע דברי הרא"ש (=שמתיר את הכפיה), דלמא מצווה לשמוע דברי ה'מרדכי' (=שאסר את הכפייה)! ואם כן מה שאמר רוצה אני היה בהכרח ולא ענה מליבו, אם כן אין שום הוא אמינא לכוף לגרש". (חלק "אבן העזר" תשובה קט"ז).

אשר על כן גם מה שמצינו שהולכים אחר הרוב לפי כללי ההלכה המסורה בידנו גם בהלכות גיטין - כאשר נחלקו הפוסקים כשהרוב פוסל והמיעוט מכשיר שמכשירים את הגט כדעת הרוב במקום עיגון, וכן בגט של "כתבו ותנו" כידוע - אין לכך כל דמיון לסוגיית הכפייה או החיוב בגט, כפי האמור. כשרותו או פיסולו של הגט היא שאלה הלכתית רגילה כמו ממזרות ועיגונה והיא תוכרע לפי כללי הפסיקה הרגילה, מאחר ולא מדובר בכפייתו של הבעל לגט, כפי שנתבאר.

יוער כי מצאתי ב"קובץ תשובות" (לגאון רבי יוסף אלישיב שליט"א, בחלק ב' סימן פ"ג) שכתב שם לדמות את עניין כפיית הבעל לעניין הכשר הגט ושיש לפסוק על פי רוב הפוסקים - אך לעניות דבריו בזה צריכים עיון.
עם זאת גם הגאון הנ"ל סייג שם את דבריו וכתב -
"אכן באחרונים אנו מוצאים שחששו לאחוז באמצעי כפייה גם אם לפי הדין יש לכופו, עיין "גבורות אנשים" סימן מ"ה שכתב מכל מקום למעשה יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף דלא להווי גט מעושה ובניה ממזרים. וצריך לומר שדבר זה ניתן לשיעורים ויש לשקול את העניין לפי מסיבותיו, ובאופן שקיימים סיכויים שבהמשך הזמן עוד ישובו וישלימו אהדדי, באופן זה כשר הדבר וראוי להחמיר ולחוש לדעת אלה הסוברים שאין כופין. אבל במקום עיגון גדול כגון בעובדה דנן שעברו כבר שמונה שנים שהאישה יושבת בעיגונה, הרי במקרה דידן נראה כי יש לפסוק כפי ההלכה, וייקוב הדין את ההר".

לדעתי, לאור מה שנתבאר לפנינו ההסבר הוא שונה: החומרה היתירה בה נקטו האחרונים ובראשם רבנו הש"ך בספרו "גבורת אנשים" איננה חומרה יתירה החוששת לדעת המיעוט, אלא כפי שנתבאר לפנינו - בכפייה לגט, כמו גם בממון, אין הולכים אחר הרוב!".
לדעתי כוונת החת"ס הינה כדלהלן.

נצטט את תשובת החת"ס במלואה:

"בחולי נכפה פליגי המרדכי פרק המדיר סימן כ"א בשם ראבי"ה ס"ל בפשיטות דלא כייפינן להוציא בנכפה. והרא"ש בתשובה כלל מ"ב סימן א פשיטא ליה שכופין להוציא ע"ש. ומייתי ליה רמ"א סימן קנ"ד ס"ה ולכאורה פשיטא שבעל הנכפה הוא מסוכן בנפשו שיפול לאחד הפחתים או למים ולאש וכן היה עובדא פה שנפל בשדה לתוך תנור ששורפים פחמים והוציאוהו משם ומת אחר איזה ימים אך פלוגתיהו דראבי"ה ורא"ש בהליכה הרופאים אם הוא חולי המתדבק כי בשנים קדמוניות היה כשמרחיקים מד' אמות שלו שלא יתדבק חליו באחרים ורופאי זמנינו מחליטים שאינו מתדבק כלל ואינו מזיק אפילו לאשת חיקו אם אינו מאיס עליה ובחלה נפשה בו נמצא לענין כפיה להוציא. מי יכניס ראשו באיסור דאורייתא אשת איש.
ועוד אני אומר דאפילו אי קמי שמיא דהלכה כהרא"ש מכל מקום כיון דאיכא דעת המרדכי דפליג ואין אתנו יודע להכריע, ממילא אם עבר וגירש על ידי עישוי הוי אשת איש דאורייתא בודאי ולא מספק וטעמא אני אומר שהרי גט מעושה אפילו כדין ואומר רוצה אני, מכל מקום איננו כשר אלא מטעם דאחז"ל ב"ב מ"ח ע"א מסתמא ניחא ליה לקיים דברי חכמים שאמרו לכופו להוציא ועל דרך שהסביר הרמב"ם יפה ספ"ב מגירושין והיינו כשברור גם להמגרש שהעישוי כדין אליבא דכ"ע א"כ מצוה לשמוע דברי חכמים אבל הכא יאמר נא המגרש מאן לימא לו שמצוה לשמוע דברי הרא"ש דלמא מצוה לשמוע דברי המרדכי ואם גם מ"ש רוצה אני היה בהכרח ולא ענה מלבו ע"כ. אין נראה שום ה"א לכוף לגרש".

והנה בתחילת דבריו כתב:

"דאפילו אי קמי שמיא דהלכה כהרא"ש, מ"מ כיון דאיכא דעת המרדכי דפליג ואין איתנו יודע להכריע, וכו' אבל הכא יאמר וכו' דלמא מצוה לשמוע דברי המרדכי וכו'".

החתם סופר כתב בפירושו שהסיבה שלא ניתן לכפות במקרה המדובר על פי טעמו של הרמב"ם, הוא משום שאין אתנו מי שיכריע הלכה כמי. כלומר, לא הוכרעה ההלכה ומשום כך מנין לנו שיכפה המגרש את יצרו הרע, הרי אולי הלכה כהמרדכי.

והנה, ישנו כאמור דיוק השונה והפוך בדברי החת"ס, במה שכתב:

"מסתמא ניחא ליה לקיים דברי חכמים לכופו להוציא ועל דבר שהסביר הרמב"ם יפה ...והיינו שברור גם להמגרש שהעישוי כדין אליבא דכולי עלמא א"כ מצוה לשמוע דברי חכמים וכו'".

ומשמע לכאורה לפום ריהטא שבעינן שלכל הדעות כופין גט.

אולם לפי זה הרי החת"ס סותר עצמו מתחילת דבריו שכתב שהטעם תלוי כי "אין אתנו יודע להכריע".
ונראה כי כוונת החת"ס שעיקר הטעם כמו שכתב בתחילת דבריו כי "אין אתנו יודע להכריע", ומה שכתב בהמשך דבריו "אליבא דכו"ע", לאו דוקא אלא הכוונה שבפוסקים הוכרעה ההלכה באופן ברור. וכן משמע גם כדלהלן.

דהנה, ב"קובץ תשובות" שם הובאה תשובתו של הגרי"ש אלישיב שליט"א בהאי לישנא:

"שאלה- העובדות: בישיבת בית הדין, ביום י"ח כסלו תשי"ז, מענה האשה: התחתנו מלפני אחת עשרה שנה בתימן, באנו לארץ לפני שבע שנים וחצי, בעלי קיבל בארץ מחלת הנפילה. הפסקתי לחיות איתו. לעתים קרובות הוא מקבל מחלת הנפילה, הוא נשאר בלי הכרה. אחרי שחוזרת הכרתו הוא מתחיל להתנפל עלי ואני בורחת ... הוא מכה את הילדים. יש לנו שני בנות, ג. בת התשע (היא משותקת), ד. בת שש. כשש שנים יש לו המחלה. בעלי לא עובד.
הבעל לא הכחיש שאמנם היתה לו מחלת הנפילה מלפני חמש שנים. אלא לפי דעתו המחלה נפסקה, אולם, לפעמים חוזרת לרגעים ספורים. הוא מכחיש שהוא מכה אותה בזמן המחלה. טוען שזה חמש שנים שהאשה לא רוצה לחיות איתו. הרופאים אמרו שמותר לחיות עם אשה, כי מחלה כזאת לא מדבקת. הבעל טוען שאיננו מסוגל לעבודה. הוא נמצא בטפול לשכת הסעד והוא מקבל כשלושים ל"י לחודש. מגיש אישור מקופת חולים מחוז שומרון מיום שמונה עשר לשמיני חמשים ושתים למנינם א. י סובל זה שנה מאפילפסיה ואינו מסוגל לעבוד.
תביעת האשה לכוף לבעל לתת לה גט מבוססת על יסוד שתי עלות :
הוכח שהבעל הוא חולה נכפה.
לפי עדות הרופאה הבעל מסוגל לעבוד כל עבודה פיזית. והבעל פרק מעליו כל עול של המשפחה. יתכן שהאשה תמצא לה בעל אחר אשר ידאג לה ולילדיה. ובגללו היא מעוגנת ומחוסרת כל.
כאמור דחה בית הדין את תביעת האשה לכוף את הבעל לגרשה. בנימוקים כתוב: עיין באבהע"ז (סימן קנ"ד סעי' ה') שהרמ"א מביא מחלוקת הראשונים ז"ל:
"אם כופים על הבעל לתת גט במקרה הוא נכפה. וכיוון שכן אי אפשר לכוף מצד ספק היות ויש חשש לגט מעושה שלא כדין ואז הגט פסול".
ועיין עוד באבהע"ז (סי' ע' סעי' ג') שפסק שם הרמ"א שאם הוא עני ואין לו מה לפרנס אין כופין אותו להוציא ועיין בפ"ת שם סק"ג.
תשובה- אמנם כתוב ברמ"א סוס"י קנ"ד: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים שלא יהא גט מעושה. וכמ"ש הרא"ש בס"פ הבע"י: וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים דלא להוי גט מעושה, וכ"כ התוספות יבמות דף ס"ד והתוספות כתובות דף ע'. והנה זה פשוט, במילתא דפליגי בה רבוותא אם כופין או לא ולא הוכרעה הלכה כדברי מי, ודאי שאי אפשר לכפות שלא יהא גט מעושה שלא כדין. גדולה מזו כתב הח"ס באה"ע סי' קט"ז, דבכה"ג י"ל דהגט פסול לא מטעם ספק אלא מדין ודאי. אף אם קמי שמיא גליא דהלכה כמ"ד כופין. מ"מ הואיל ואין אתנו ידוע להכריע, מילא אם עבר וגירש על ידי עישוי, הוי אשת איש דאורייתא בוודאי, וטעמא אני אומר שהרי גט מעושה אפילו כדין ואומר רוצה אני, מכל מקום אינו כשר אלא מטעם אחז"ל מסתמא ניחא ליה לקיים דברי חכמים שאמרו לכופו להוציא ...והיינו כשברור גם להמגרש שהעישוי כדין.. אבל הכא יאמר נא המגרש, מאן לימא לן שמצוה לשמוע דברי הרא"ש דילמא מצוה לשמוע דברי המרדכי.
ברם במקום שלפי כללי ההלכה המסורה בידינו, הדין הוא שכופין, למשל, במקום דפליגי יחיד ורבים ולפי דעת הרבים כופין, בזה ודאי מן הדין יש לצוות לכפות לבעל לתת גט והגט יהי כשר כד"ת. ואטו דיני כפיה עדיפא מדיני גיטין, אשר רבו החולקים בכמה וכמה הלכות הנוגעות לשורשו וכשרותו של הגט, הללו פוסקים והללו מכשירים, ואם לפי הלכה הדין הוא כהמתירין והוא מקום עיגון ואין אפשרות לקבל גט שני, מתירין אותה להינשא אף שזה נוגע לענין אשת איש החמורה. אף בגט שסודר ע"י כתבו ותנו, היינו שהסופר והעדים לא שמעו מפי הבעל, אלא מפי כתבו, אשר בזה הרבה מגדולי הראשונים פוסלים את הגט, ועם כל זאת במקום עיגון גדול מתירין לה להתחתן בגט כזה (עיין פ"ת סימן ק"כ סקי"ח).
אכן באחרונים אנו מוצאים שחששו לאחוז באמצעי כפיה גם אם לפי הדין יש לכופו, עיין גבו"א סימן מ"ה .... במונע ממנה כל עניני אישות דנראה עיקר לדינא דכופין להוציא אפילו אינה באה מחמת טענה וכמש"ל, מכל מקום למעשה יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף דלא להוי גט מעושה ובניה ממזרים.
וצ"ל דדבר זה ניתן לשיעורים ויש לשקול את הענין לפי מסיבותיו, ובאופן שקיימים סיכויים שבהמשך הזמן עוד ישובו וישלימו אהדדי, בגוונא דא כשר הדבר וראוי להחמיר ולחוש לדעת אלה הסוברים שאין כופים. אבל במקום עיגון גדול כשאין האשה מסוגלת לשוב ולחיות איתו, ובפרט כעבודה דנן שעברו כבר שמונה שנים שהאשה יושבת בעיגונה, הרי במקרה נראה כי יש לפסוק כפי ההלכה, ויקוב הדין את ההר.
ומעתה עלינו לדון במקרה שלפנינו אם מצד הדין יש לכופו לבעל לגרש את אשתו, או לא".

והנה, הגריש"א שליט"א הביא בראש דבריו את החת"ס עצמו, וביחס אליו הוסיף וכתב: "ברם במקום שלפי כללי ההלכה המסורה בידינו ולפי דעת הרבים כופין בזה ודאי מן הדין יש לצוות לכפות לבעל לתת גט והגט יהיה כשר כדת".

וביותר, שכשמצטט את החת"ס, מביא את דבריו בתחילתו ש"אין מי היודע להכריע", אולם את הציטוט ("אליבא דכו"ע") המאוחר, השמיט לגמרי.

נראה אפוא כי החת"ס עוסק בהלכה שלא הוכרעה שלא ניתן לכפות בכה"ג.

יש להוסיף ולציין שבענין "נכפה" עצמו שהרמ"א הביא בסימן קנד סע' ה' שתי דעות בזה"ל:

מי שהוא נכפה, יש אומרים שאינו מום ואין כופין ע"פ לגרש (ראבי"ה) וכו'.

וי"א דהוי מום באיש וכופין לגרש (הרא"ש).

נראה לכאורה כי אין הכרעה חד משמעית בדברי הרמ"א בענין הכפיה.

אולם ב"קובץ תשובות" שם כתב בהמשך דבריו:
"ובשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' קי"ג מסיק):

"כיון דלרגמ"ה ושאר רבוותא פשיטא להו דכופין לא חיישינן אמאי דמספקא ליה לרבינו יואל ז"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי, ועוד דאיכא למימר דאי לרבינו יואל חזי ליה תשובת רבינו גרשום כדחזי ליה להרא"ש ז"ל הוה פשיטא ליה...".

ועיין נובי"ת אה"ע (סי' ק"ד):

"והנה ז"ל הרא"ש בתשובה כלל מ"ב: אמת הוא שחכמי התלמוד אמרו בין שנולוד בו מומין גדולים בין שנולדו בו מומין קטנים כופין אותו להוציא, בודאי ט"ס יש כאן וצ"ל אין כופין, ורגמ"ה פירש בתשובה אחת דנכפה הוי מום גדול (רצונו דמום גדול יותר ממומין גדולים שבמשנה), ובזה מודו חכמיים דכופין להוציא ... דאילו נולד מום זה באיש אין אומרים יכפוה להיות אצלו אלא כופין אותו להוציא...".

ובשו"ת מהרא"ל צונץ (אה"ע סי' כ"ב):
"לכאורה היה נ"ל עיקר דברי הרא"ש בתשובה בכלל מ"ב דבנכפה כופין להוציא דהא הביא כן בשם ר"ג וכמה גדולים הסכימו עמו ואף דראב"י מסופק בדבר כמ"ש המרדכי פרק המדיר ובהג"א שם, מכל מקום כיון שנראה שאינו רק מספק בדבר וגם נראה שלא ראה דברי ר"ג, א"כ נ"ל אילו חזי להו היה מחליט שכופין להוציא. וגם דעת רמ"א בסוס"י קי"ז משמע כן, אלא שבסימן קנ"ד הביא שתי דעות והיינו לענין כפיה חושש להחמיר... ולפי"ז אפשר שט"ס וחסרון הרבה בתשובת הרא"ש... ועיקר ראיית הרא"ש ממתניתין דכופין מפני ריח הפה וכדומה כ"ש מפני נכפה דסכנה הוא לפי"ד ודברי ר"ג דמום גדול הוא היינו דגרע ריח הפה ומקמץ ואינך דמפורש בהו שכופין להוציא...".

ובתשובת מהריא"ז ענזיל (סימן פ"ח):

"אם אמנם ראוי ונכון לכל מורה להשתדל בכל האפשרי לבקש דרך פשרה ברהב ריעים וברצוי, כסף שלא יצטרך לבוא לידי כפיה בחולי הנכפה, ר"ל ראוי לחוש לדברי רבינו יואל ז"ל. מכל מקום בשעת הדחק כשהבעל מתעקש ומבקש גדולות וא"א להטות לבבו אל דרך הדרך הישר להתיר האשה מכבלי העגון, כדאי הוא הרא"ש ז"ל ותלמידיו לסמוך עליהם לכוף המגרש כדין כופין אותו להוציא, ויפה עשה הרב המסדר ואין מזניחים אותו. חדא שפשטו הוראותיו של רבינו הרא"ש בכל הארצות אשכנז וספרד ודעתו מכרעת במקום שיש מחלוקת בין הרמב"ם ובעלי התוספות ... ותו דהוא בתרא נגד רבינו יואל והלכה כבתראי. ועוד דכפי המבואר בתשובת הרא"ש לא החליט רבינו יואל שלא לכוף את הנכפה אלא כמסתפק הוא, ואין ספיקו של רבינו יואל מוציא מידי ודאי של הרא"ש, ועוד הסכימו עוד שני גדולי דורו שם בתשובת הרא"ש והם רבים והלכה כמותם".

ועיין רדב"ז (ח"א סי' נ"ג):

"אין לנו להניח ודאי של הרא"ש וחבריו מפני ספקו של רבינו יואל. וכן הכריע המהרח"ש בתשובה סי' ל"ג דאין ספקו של רבינו יואל מוציא לנו מידי ודאי של הרא"ש ז"ל ויתר הרבנים".

ואף שהרמ"א הביא דעת ראבי"ה שאין כופין בנכפה, היינו שראוי לחוש לשיטת האוסרין את הכפיה, מכל מקום יש לשקול ולדון על כל מקרה לפי מסיבותיו, כאמור בתחילת דבירנו, ואם הוא מקום עיגון, יש לפסוק כפי ששורת הדין נוטה.
ועיין שו"ת "חיים ושלום" (ח"ב אה"ע סי' ל"ה):

"ולענין הלכה למעשה נראה דאם האשה אינה יכולה לסבול הצער הזה וכבר נתפרדו זמ"ז זמן רב ונלאו לקרבן ואינה שומעת כי אינה יכולה לסבול ... נראה שכופין אותו לגרש... דחיישינן שמא נפיק מיניה חורבה בהיותה אסורה בכבלי העיגון. ופוק חזי בפוסקים כמה הקילו בעיגונא דאתתא...".

ועיין שו"ת "מור ואהלות" (אה"ע סי' יו"ד) מ"ש בענין מי שנשא אשה ואחר שנה נעשה לו חולי הכפייה ואשתו טוענת שאינה יכולה לסבול לשבת אמו כ"ז שחולי זה אדוק בו... ועוד שע"י חולי זה אין בו יכולת עוד להרויח לזון אותה אם כופים אותו להוציא. והעלה דכופין להוציא א. משום דראוי לפסוק כהרא"ש הסובר דכופין בנכפה. ועוד מכיון שאין בידו להרויח לזון אותה מטעם זה לבדו ראוי לכופו להוציא... באופן בנ"ד אם יראה בעיני חכמי הדור לכופו להוציא, אף ידו תכון עמהם".

נמצא שלאחר דו"ד מדברי ספרי התשובות והפוסקים הכריע שם בתשובה שכופין. כלומר, כשהוכרע הדין לכפיה, אף שיש חולקים בדבר, מ"מ ההלכה שכופין, שכן על ידי הכפיה, הבעל יתן את הגט ברצון משום שרוצה לעשות כפי שחכמים הכריעו להלכה, ועל פי שיטת הרמב"ם הנזכרת.

יש להוסיף, ולהדגיש כי מכיוון שעסקינן בחמורות שבחמורות דיני אשת איש, אין ברצוני לקבוע בענין חמור זה מסמרות ומסקנות סופיות, (ראה גם מה שכתבו חברי), ובמיוחד שלפי גישתי ומסקנתי בנידון דנן, אין הדו"ד הנ"ל רלוונטי כלל לפסק הדין. ולפיכך ענין חמור זה צריך בירור ובדיקה וכל מקרה ידון לגופו לפני הענין, ובהתיעצות עם מרנן ורבנן פוסקי ומאורי הדור שליט"א

( - ) שניאור פרדס - דיין

נפסק:
לדעת הרוב על הצדדים להתגרש.
לדעת המיעוט תביעת הגירושין נדחית.
נפסק כדעת הרוב.

ניתן ביום י"א בשבט התשע"א
(16/01/2011)
הרב מיכאל עמוס - אב"ד
הרב שניאור פרדס - דיין
הרב אריאל ינאי - דיין