ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב אברהם שרמן
הרב ח.י. רבינוביץ
הרב בנימין בארי
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 819961/1
תאריך: י"ג בשבט התשע"א
(18/01/2011)
צד א פלונית
צד ב פלוני
הנדון: מזונות
נושא הדיון: סמכות בתביעה להקטנת מזונות קטינים לאחר הגט

פסק דין
לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי מתאריך י"ג אייר התש"ע, שקבע כי הסמכות לדון בתביעת המזונות מוקנית לביה"ד. ביה"ד נימק את החלטתו בכך שהתקיים דיון ונפסקו מזונות זמניים בסך 2000 ₪, ובהמשך הצדדים חתמו על הסכם גירושין בו התחייב הבעל לשלם מזונות בסכום דומה.

התקיים דיון, המערערת וב"כ הופיעו, המשיב לא הופיע, וב"כ המערערת ביקש שיבה"ד יפסוק לפי החומר שבתיק.

טענות המערערת
מעיון בכתב התביעה עולה שהמערערת מבססת את תביעתה לביטול פסק הדין המעורער על שלש טענות משפטיות. א' – הקטינים אינם צד להסכם הגירושין בין ההורים וממילא אינם כפופים לערכאה שעסקה באישורו, אלא אם כן התקיים הליך נפרד מראשיתו, כלומר שהוגשה תביעה נפרדת למזונות הקטינים, והתקיים דיון בעניינם של הקטינים תוך בדיקת צרכיהם. ב' – סך המזונות שהוסכם ושקיבל תוקף של פסק דין הוא פחות מהצרכים המינימאליים של הקטינים. וטענה זו מתפצלת לשניים, שהסכום המינימאלי למזונות ילד אחד עומד על 1250 ₪ לא כולל הוצאות מדור והוצאות חריגות. ושאין לביה"ד סמכות לפסוק פחות מצרכי הקטין. ג' – הצדדים התגרשו ומשכך אין סמכות לביה"ד לשוב ולדון בענייניהם, ב"כ המערערת מפנה למה שנפסק בבג"ץ סימה אמיר.

תשובת המשיב לא התקבלה.

עובדות המקרה
מעיון בתיק האזורי עולה, שהאישה תבעה גירושין ומזונות בתאריך 16/08/04. בתאריך כד חשוון התשס"ה התקיים דיון בפני ביה"ד האזורי. האישה תבעה גירושין ומזונות בסך 2500 ₪, האישה סירבה לחזור לחיות עם הבעל, והבעל מצדו טען שהוא עובד בצבא קבע והכנסתו עומדת ע"ס 4600 ₪. בהחלטה מאותו יום ביה"ד הפנה את הצדדים ל"בהלצין" כדי לבדוק אפשרות לשלו"ב, ואם לאו לנסות לגבש הסכם גירושין. ואכן בתאריך כט בסיון תשס"ה הופיעו הצדדים והצהירו שברצונם להתגרש והציגו את הסכם הגירושין. בית הדין אישר את הסכמת הצדדים להתגרש ונתן להסכם ביניהם תוקף של פסק דין. בהמשך הגיש הבעל לשעבר בקשה להפחתת מזונות, שבהמשך לה נתנה ההחלטה נשואת הערעור.


דיון
חלק מהשאלות שעומדות לפתחנו כבר נדונו בארוכה בפסק דין של שביה"ד הגדול מהעת האחרונה בתיק מס810948/2 פלונית נגד פלוני. בפסה"ד ביה"ד מנתח את התקדימים המשפטיים בעניין כפיפותו של הקטין להסכמות בין הוריו, והעולה מהדברים שכאשר ביה"ד דן ופסק בעניין מזונות הקטין, הפסיקה מחייבת גם את הקטין, למרות שהקטין לא יוצג בדיון ולמרות שההליך כולו התנהל בין הוריו. וכאשר ביה"ד לא דן ופסק אלא רק אישר את ההסכמות בין ההורים, הקטין אינו כפוף להסכמות אלו, וביכולתו גם על ידי אחד מהוריו שמשמש כאפוטרופסו להגיש תביעת מזונות נפרדת.

ההגיון שעומד מאחרי הדברים כבר נותח בפסה"ד, שלעיתים ההורים לא לוקחים בחשבון את האינטרס של הקטין, ולכן מוטל על ביה"ד לעשות זאת, מעין מה שאמרו חז"ל: בית דין אביהם של יתומים, וכאן לא ביתומים עסקינן אלא בקטינים שיתכן שעניינם יזנח על ידי הוריהם המופקדים על שלומם.

עניין נוסף שנדון בפסה"ד האמור, שאלת הסמכות הנמשכת, וגם כאן קבע ביה"ד מסמרות שהסמכות הנמשכת נתונה לביה"ד כאשר התקיימו שני תנאים, כאשר ההחלטה מקורית נתנה לאחר בירור ושקילה, וכאשר הסוגיה המאוחרת קרובה לשאלה המקורית שהונחה לפתחו לביה"ד עת דן ופסק. עוד נכתב שביה"ד מוסמך לדון כאשר עולה טענה על שינוי נסיבות או על פגם מהותי בכריתת ההסכם שאושר על ידי ביה"ד.

ההגיון שעומד מאחורי כל ההתניות הללו הוא אחד, שהסמכות הנמשכת טפלה לסמכות המקורית שהוקנתה לביה"ד בשעה שדן ופסק, ולכן צריך לבחון האם התקיים הליך דיוני שבו באה לידי ביטוי עמדתו של ביה"ד בנושא הנדון, ואם כן, האם הסוגיא שעומדת כעת לפתחו של ביה"ד קרובה לשאלה המקורית שעמדה לפתחו. ולכן הסמכות הדיונית מוגבלת לטענות על שינוי נסיבות ועל פגמים בהסכם שגם הן מחזירות את ביה"ד לדיון ולהכרעה המקורית.

וכעת נחזור לענייננו, האישה כאמור הגישה תביעת גירושין ומזונות והתקיים דיון בביה"ד, השאלות שעלו בדיון נגעו לסיכויי לחזור לשלום בית, ולהכנסה של הבעל, לא נדונו צורכיהם של הקטינים. ולכאורה יש מקום לטענת הסמכות של המערערת משום שביה"ד לא דן ופסק בעניין וממילא לא קנה סמכות כלפי הקטינים. ב"כ המערערת מפנה למספר מובאות משפטיות שהעיקרית שבהן היא פסיקת ביהמ"ש העליון בתיק שר נ' שר. אם נרצה לתמצת את מסקנת בית המשפט בכמה שורות נאמר כך: כדי שביה"ד יתפוס סמכות עליו לקבל אחריות על עניינו של הקטין ולפעול מעל ראשיהם של הוריו לבחינת טובתו. לשם כך לפי גישה אחת יש צורך גם בהליך פורמאלי נפרד של תביעת מזונות בשמו של הקטין. אך העניין המהותי הוא כאמור, התייחסות ישירה של ביה"ד לקטין כגורם נפרד שעומד מול עיניו בבואו להכריע בלי קשר לדו"ד שבין ההורים.

תובנה מרחיבה זו של פסיקת בית המשפט שמה את הדגש על העיקר, קרי על קבלת האחריות של ביה"ד ועל הצבת הקטין מול עיניו, ולא על הטפל, קרי על הליך פורמאלי כזה או אחר. קבלת האחריות יכולה שתהיה באופן מיידי, על ידי דיון פרטני והסקת מסקנות מעשיות באשר לצרכיו של הקטין, ויכולה שתהיה מתמשכת, בפרט כאשר ביה"ד רואה שהמקורות הכספים של הצדדים מוגבלים כבנדון דידן, ויש צורך לתת החלטה כללית יותר בשלב ראשון ולקבוע את סכום המזונות, ולקיים מעקב אחר כך.

בהתאם לכך, יש להתבונן על השתלשלות האירועים בתיק זה בהקשר רחב יותר. האישה תבעה גירושין ומזונות. ביה"ד שמע את טענות הצדדים והשכיל לא לעסוק בפרטים כדי לא לדחוק את הבעל-האב לפינה, ובהינתן הסכמת הצדדים על דמי מזונות בסך 2000 ₪ [500 ₪ פחות ממה שדרשה האישה], הוציא בית הדין פסק דין למזונות זמניים על סך 2000 ₪ לחודש, והפנה בית הדין את הצדדים להמשך טיפול ב"בהלצין", שם ידעו הגורמים המטפלים איך להביאם לשלום בית או להסכם גירושין שבו ישקלו כלל האינטרסים של הצדדים ושל הקטינים, הצדדים חזרו לביה"ד עם הסכם גירושין שבו קיבלו הצדדים לאחר התייעצות עם הגורמים המטפלים ולאחר שהאישה נועצה עם עורך דינה, את סך המזונות שקבע ביה"ד, ולאחר מכן חזרו ובאו בשערי בית הדין שנתן תוקף של פסק דין להסכמתם. נמצא שהצדדים יצאו ובאו בביה"ד, וראו בו את הכתובת לבירור ענייניהם וענייני הקטינים, וביה"ד מצדו החל ללוות את הצדדים ואת הקטינים שבכל רגע יכולים לפנות לביה"ד לשינוי הגדלה או הפחתה של המזונות שנקבעו.

העולה מהמקובץ, שבתחילת ההליך בבית הדין האזורי נקבע סמכותו של בית הדין כלפי הצדדים וכלפי הקטינים הגם שלא הושם דגש על הפרטים, מקומו של ביה"ד בעניין שבין הצדדים ובין הקטינים היה ברור.

ובאשר לשאלת הסמכות הנמשכת, אמנם לא התקיים דיון בפרטים, ומעבר לכתוב בפסק הדין לא הובעה דעתו של ביה"ד באשר לצורכי הקטינים, אבל מאידך בדיון שהתקיים בתביעת המזונות המקורית לא היה ויכוח בין הצדדים על צורכי הקטינים, ולא היה ספק שיש לספק להם את כל צרכיהם, השאלה היחידה שעמדה על הפרק היא האם יש מהיכן לממן את הצרכים הללו, הצדדים הבינו שהמקורות מוגבלים והדו"ד ביניהם היה על סכום מועט יחסית, ומשכך אין פגם בהיעדר דיון בפרטים, שכן על עניין זה אין כל מחלוקת כמו שלא היתה מחלוקת על האפשריות של האב. בית הדין דן בתביעת המזונות, ובמהלך הדיון הציע לצדדים כי סכום המזונות יעמוד על סך מסויים ופסק בהתאם. העובדה כי בית הדין הצליח לשכנע את הצדדים להסכים לסכום שהוצע על ידו, אינה מפחיתה מן העובדה כי בית הדין "דן ופסק". לא היה זה אישור גרידא להסכם מראש שהניחו בפניו הצדדים. הסכם הגירושין שאושר בסופו של דבר, משקף את הסכום שהוצע ונקבע ע"י בית עצמו בדיון פרונטלי שנועד להכריע במחלוקת בענין המזונות (ראו והשוו: ברעמש 03 / 7916 פלונית נ' פלוני נט (5) 183, עמוד 192; ראו גם: ע"מ (פתח תקוה) 1167/07 פלוני נ' פלונית [פדאור (לא פורסם) 09 (31) 289]).

ובאשר לטענה על גובה המזונות, גם דינה של טענה זו להידחות, הן מבחינה עקרונית והן מבחינה פרקטית. מבחינה עקרונית, בנסיבות המקרה שהאב עובד במשרה מלאה, קבלת תביעת מזונות קטינים עם סכום סף כמפורט בכתב התביעה, משמעה חיוב האב להידחק כדי לפרנס את ילדיו, דבר שאינו מקובל בפסיקה [ראה פד"ר ג' עמ' 303]. מבחינה פרקטית, הן לא נסגרה הדלת בפני המערערת לפנות בשם הילדים לביה"ד האזורי ולתבוע הגדלת מזונות כאמור, ומשכך אין מקום לדון בטענה זו במסגרת הערעור.

בכפוף לאמור הערעור נדחה.


ניתן ביום י"ג בשבט התשע"א
(18/01/2011)

הרב אברהם שרמן - אב"ד
הרב בנימין בארי - דיין
הרב ח.י. רבינוביץ - דיין