בבית הדין התקיים דיון בין הצדדים. בין הדין שמע את טענות הצדדים ולעת עתה ינתן פסק דין חלקי, שלאחריו ביה"ד ימשיך בבירור התביעות ההדדיות.

בפנינו שאלה עקרונית שעלינו להכריע בה, והיא - תוקפו של הסכם שנחתם בין המעביד לעובד, הסכם שבו העובד מוותר על זכויות סוציאליות שונות, כגון פיצויי פיטורין.

כידוע בבתי המשפט האזרחיים מקובל לשלול את תוקפו של הסכם מסוג זה, ויש לדון מהו תוקף ההסכם על פי ההלכה.

אילו היתה הסכמת בני העיר או בני המדינה לשלול תוקף הסכם כזה, הסכמה כזו מחייבת. וזאת עפ"י המבואר בגמ' מסכת בבא בתרא דף ח: -

"רשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים, ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן ... ה"מ היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב, לאו כל כמינייהו דמתנו".

על כן אילו היתה הסכמת בני העיר להתנות על תנאי שכר הפועלים ולקבוע את העדר התוקף לויתור על תנאים סוציאליים, יש מקום להסכמה זו, בכפוף להסכמת "אדם חשוב".

ומסוגיא זו עולה שדין בעלי האומנויות כדין בני העיר. ונראה שלעניין זה אילו שלילת תוקף ההסכם היתה מעוגנת בחוק, הרי שהסכמת נבחרי הציבור בכנסת דינה כהסכמת טובי העיר.

ובחזו"א ב"ב סי' ד' סק"ח הוסיף ביאור בסוגיא זו, וכתב –

"ברמב"ן מבואר דיש כאן תרי עניינים. א. דבעלי אומנות יש להן כח של בני העיר וכמו שבני העיר יש להם כח של בית דין כן כל בעלי אומניות יש להם כח בית דין על בני אומניות שלהם, ותקנתם הוי כתקנת בית דין, שעל פי תקנתם יכול אדם לזכות בשעבוד נכסי חבירו לפרוע מהם ואין צריך קנין אחר, אלא תקנת בית דין עושה קנין ... ואפשר שזו תקנת חכמים ליתן לבני העיר כח בית דין וליתן לכל אנשים בעלי אומנות אחת כח בית דין ... הא דבהתנו כל בני העיר או כל האומנין היא דוקא בדליכא חבר עיר, אבל באיכא חבר עיר אין להם כח בית דין בלא חבר עיר. וכתב הרמב"ן הטעם דחיישינן דעושין שלא כהוגן ולהוקיר השער, ואפילו אשתכח דעשו כהוגן אין תנאם קיים כיון דאיכא חבר עיר. אבל אם באמת תנאם שלא כהוגן אין הסכמתם כלום אף בליכא חבר עיר".

אך בנידון דנן, אין חוק מדינה הקובע את בטלות הויתור על תנאים סוציאליים. אדרבה נציין לסעיף 29 לחוק פיצויי-פיטורין התשכ"ג - 1963 שבו נכתב - "פשרה לענין פיצויי-פיטורין והודאת סילוק לא יהא להן תוקף אלא אם נערכו בכתב ונאמר בהן במפורש שהן לגבי פיצויי-פיטורין". מאחר ובחוק זה אין סייגים או הגבלה המייחסת הוראת חוק זה רק לפיצויי פיטורין שכבר נצברו לזכותו של העובד, הרי שהחוק אינו שולל תוקפו של הסכם לויתור על פיצויי פיטורין.

אמנם קיימת פסיקה המקובלת במדינה במשך עשרות שנים,והשוללת תוקף הסכם כזה, ועפ"י פסיקה זו פוסקים כל בתי המשפט האזרחיים. אך לפסיקה מסוג כזה שהיא יצירה של המערכת השיפוטית אין מעמד של הסכמת בני העיר או בני האומניות, וכן אין מעמד של דינא דמלכותא, כמו שכתב בשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' צ', וכן עולה מדברי הסמ"ע סי' שסט ס"ק כא. אמנם פסיקה כזו יוצרת מצב של מנהג המדינה, עכ"פ באותו ציבור הרגיל להביא את משפטו בפני הערכאות, מאחר שמעסיקים אלו יודעים שאין בפניהם אפשרות שלא לנהוג כפי מנהג זה, מפני שאם יחרגו ממנו יחוייבו על ידי בתי המשפט. וככל שההתקשרות היא בסתמא, אנו קובעים שבסתמא הצדדים התקשרו על דעת המנהג, אבל אם התנו בפירוש לנהוג אחרת, על פי ההלכה תנאי זה קיים, ודינו ככל תנאי שבממון שהוא קיים.

אמנם יש הרואים הסכם מסוג זה "הסכם מקפח" עבור העובד. אך מצינו שיש תוקף מחייב גם להסכם שבו תנאי מפורש של העובד המוותר על זכויות יסוד שלו. כגון באותה הלכה פסוקה שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, משום שהפועל אינו כעבד שאינו רשאי לצאת בתוך זמנו, אף על פי כן אם המעסיק והעובד התנו בפירוש שלא יוכל לחזור בו, תנאו קיים, וכמו שכתב בספר זרע אמת ח"ב יו"ד סי' צז.

על כן מאחר שעניין זה שלא יועיל ויתור, מעוגן במנהג בלבד, אך חסר תוקף של "תקנת קהל" או "דינא דמלכותא", על כן יש תוקף להסכמת הצדדים להסכם עבודה החורג בפירוש מהמנהג, והם רשאים לקבוע שהעובד מוותר על זכויות מסויימות.

וכן פסקו בתי הדין בארץ בפסקי דין שונים, עיין בקובץ תחומין כרך כ' עמ' 77 שהביאו מפס"ד ביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגרח"ג צימבליסט שליט"א והגרז"נ גולדברג שליט"א והגר"ע בר שלום שליט"א. וע"ע שם בעמ' 71 דעת הגר"י אליעזרוב שליט"א.

ובפד"ר כרך ח' עמ' 80 בפס"ד בהרכב הדיינים הגר"ש טנא הגר"י נשר והגר"א הורביץ זכרונם לברכה נכתב ביחס להסכמת עובד לוותר על פיצויי פיטורין –

"טענתו שאין לויתור זה תוקף חוקי מכיון שהויתור היה תוך תקופת העבודה טרם שחלה חובת הפיצויים, לכאורה יש לה מקום בהלכה, כדאיתא בחו"מ סי' ר"ט ס"ק ד' ברמ"א וכשם שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם כך אינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם.

אכן כל זה אמור במחילה שלא בדרך תנאי, אבל ודאי שאפשר להתנות מראש לא להתחייב, כדאיתא בהדיא בב"ק דף צ"ב: קרע את כסותי שבר את כדי על מנת לפטור, פטור. וכן נפסק בחו"מ סי' ש"פ ס"ק א'. ולמרות שהחיוב לא נוצר עדיין, יכול הוא אף למחול מראש דרך תנאי, ועיין במסכת כתובות דף נ"ו ע"ב בתוס' ד"ה הרי זו מקודשת, מה שכתבו בשם ה"ר אלחנן המתייחס למשנה זו וכתב שם דהתם נמי אם היה אומר קרע ושבור ע"מ שאין לי עליך דין נזק, הוי חשיב מתנה ע"מ שכתוב בתורה, אבל למחול יכול.

בתצהיר שחתם עליו התובע, נאמר שנתקבל מתוך הסכם מיוחד שלא יגיע לו יותר ממה שקיבל, דהיינו שהוסכם מראש על כך ולא שמוותר עכשיו. וכשם שאפשר להתנות מראש להעסיק אדם מבלי לשלם לו שכר כלל או פחות מהשכר המקובל, כך בודאי אפשר להתנות מראש שלא יקבל פיצויים, ואף אם קיים חוק שאינו מכיר בהתנאה מראש לאי - תשלום פיצויים, ודאי שאין להתחשב בו, הואיל והוא נוגד את דין התורה".

פסק דין זה חזר ונשנה בספר לב אריה סי' לז. וכן פסק הגר"י יפרח שליט"א בספר "שורת הדין" כרך ג' עמ' רע"ח.

אמנם עיין במאמר שבקובץ תחומין כרך כ' עמ' 80 שמסקנתו אינה כאמור, אך היינו מפני שסבר שיש מעמד של חוק להעדר יכולתו של העובד לוותר על זכויות סוציאליות, ואם אכן היה קיים חוק כזה בספר החוקים, יהיה מקום לברר את מעמדו כהסכמת בני העיר או כדינא דמלכותא, אך כאמור זו אין כך פני הדברים.

מסקנת הדברים, יש תוקף להסכם שנחתם בין הצדדים שבו העובד ויתר על זכויות סוציאליות מסויימות.

אך יש לבחון נושא זה מהיבט אחר. בתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים) תשי"ג - 1953 נקבע בסעיף 3 (א) כדלהלן - "מוסד חינוך לא יוכרז כמוסד מוכר אלא אם נתמלאו תנאים אלה - על המוסד ניתן רשיון לפי חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969, או לפי פקודת החינוך, לפי הענין ... משכורות המורים והעובדים במוסד, יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים".

מכח הוראה זו קיימת חובה של המוסד החינוכי ביחסיו מול משרד החינוך לעמוד בשיעורי השכר ובכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים.

כל עוד המוסד החינוכי מקבל תקציב ציבורי על יסוד תנאים מוגדרים, הוא אינו רשאי להציג מצג שוא למשרד החינוך ולקבל תקציבים מהקופה הציבורית בלא עמידה בתנאים שנקבעו לתקצוב זה. ועיין שו"ע חו"מ סי' שס"ט סעיף ו' שאיסור גזל מתייחס גם לגזל מהשלטון, ובספר שבות יעקב חלק א' סי' קס"ו כתב "ובאמת מצינו, דחמיר עושק וגזל רבים, משל יחיד". ק"ו כשהדבר נוגע למוסד חינוכי המחנך את תלמידיו ליראת שמים ושמירת מצוות בדקדוק.

על כן מאחר שהמוסד הנידון בפנינו קיבל תקציבים ציבוריים על יסוד תנאים מסויימים, יש מקום לחייב את המוסד ואת העומד בראשו לשלם לעובדיו עפ"י התנאים שהמוסד התחייב כלפי משרד החינוך, דהיינו כנהוג במוסדות חינוך רשמיים, המשלמים פיצוי פיטורין, ולהתעלם מההסכם שנחתם עם העובדים, וזאת ככל שהדבר נוגע לאותו חלק במוסד זה שמעמדו הוא כמוסד "מוכר" או ביחס לתקופה שבהם המוסד היה "מוכר".

על כן מאחר ובנידון דנן העובדת עבדה בגן הילדים שבמוסד, וגן הילדים במעמד "מוכר שאינו רשמי", מוטל על המוסד להתעלם מההסכם ולשלם לעובדת פיצויי פיטורין כמקובל.

ואנו מורים בזאת למוסד ת"ת [...] להעביר את דמי הפיצויים לעובדת [פלונית] תוך שלושים יום.

ביחס לשאר מרכיבי השכר הנתבעים על ידי העובדת, על המוסד הנתבע להבהיר את עמדתו המפורטת בכתב, תוך 20 יום, ביחס לכל אחד ממרכיבי השכר הנתבעים.

(-) הרב אוריאל לביא - אב"ד

מצטרף למסקנה.

(-) הרב חיים בזק - דיין

התובעת שהיתה מורה במוסד, ופוטרה מהמוסד, חתמה עם המוסד בתחילת כניסתה לעבודה, שהיא מוותרת על זכותה לפיצויים. טענתה היא שעל פי החוק אין תוקף למחילתה על זכויותיה לפיצויים, והיא זכאית לפיצויים על אף שחתמה על כתב וויתור.

הנ"ל לא הביאה אסמכתא מכח חוק מפורש, המבסס את טענתה.

לעומתה טוען המוסד הנתבע, שמכיון שחתמה על כתב וויתור, מחלה בכך על זכויותיה.

להלן יתברר שיש יסוד לתביעתה מכח דינא דמלכותא דינא:

היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים, הרב שמעון יעקבי, במכתבו לבית הדין, מצא סימוכין לתביעת התובעת, מכח סעיף 28 לחוק פיצוי פיטורים תשכ"ג 1963, שם נקבע כדלהלן:

"הסכם בין מעביד לבין עובד, שפורש בו, שהפיצויים כלולים בשכר העבודה, וההסכם אושר ע"י שר העבודה 5, או מי שהוסמך על ידו לכך, יבוא לענין הפיצויים, במקום הוראת החוק, ובלבד שאין הסכם קיבוצי, החל על המעביד והעובד, המחייב תשלומי פיצויי פיטורים".

בפרשנות סעיף זה כתב היועץ המשפטי:

"הסכם בין עובד למעביד, לפיו מוותר העובד מראש על הזכות לפיצוי פיטורים, אינו בר תוקף, שהרי אם די לענין זה בהסכם רגיל בין עובד למעביד, מתיתרים סעיפים אלו".

הוכחתו היא בדרך השלילה: אם נצא מתוך הנחה שאפשר לוותר על זכות הפיצויים, לשם מה צריך שר העבודה להחליט, האם פיצויים ששולמו במסגרת המשכורת, מוגדרים כתשלום פיצויים? הרי אפילו אם תשלום זה אינו מוגדר כפיצויים, מכל מקום השכיר מחל על זכותו לפיצויים, והסכים שתוספת זו תחשב כתחליף לפיצויים: מכאן שהשכיר אינו יכול למחול על הפיצויים, אלא שאם המעביד שילם לו תוספת למשכורתו עבור הפיצויים, יכול שר העבודה לשקול האם תוספת זו מהווה תחליף הוגן לפיצויים.

או בדרך קל וחומר: המחוקק מנע את עקיפת חוק הפיצויים, וקבע שתשלומי פיצויי פיטורים ששולמו באמצעות המשכורת, אינם פוטרים את המעביד מחובת הפיצויים, כל עוד לא אושרו על ידי שר העבודה, מכאן יש ללמוד בקל וחומר, שעובד המוחל לחלוטין על זכותו לפיצויים ללא אישור שר העבודה, אין למחילתו כל תוקף.

אמנם בסעיף 29 לחוק הנ"ל נקבע, שהעובד יכול למחול על הפיצויים אם עשה זאת בכתב ידו, אבל לאור האמור לעיל, אין סתירה בין החוקים, ויש לפרש שסעיף 29 עוסק בשכיר שמחל בכתב ידו על הפיצויים או על חלקם, אינה תופסת אלא רק באישור שר העבודה, כפי שעולה מסעיף 28 לחוק.

לפי הדרכי משה, חו"מ סי' שסט, דינא דמלכותא דינא, בתנאי שהחוק יש בו "טעם", דהיינו יש צורך שהחוק יהיה מבוסס על יסודות היושר וההגיון המוסרי. לפיכך יש לבדוק כל חוק, האם החוק נועד לטובת החברה כולה, או שמה החוק מפלה לרע המעמד מסוים על פני מעמד אחר.

בחוק הנידון לפנינו, יש הגיון וטעם מוסרי, כי חוק זה מונע אפלייה וניצול לרעה, של שכיר שאינו מוצא עבודה, אלא אם כן יסכים לעבוד בתנאים גרועים המפלים אותו לרעה, בהשוואה לשאר העובדים במשק (ראה את דברי הגר"א שרמן שליט"א תחומין יח, עמ' 243-244 שכתב נימוק אחר לחוק זה).

לכן על פי הדרכי משה, על חוק זה נאמר "דינא דמלכותא דינא".

אין מקום לטענה שבמוסד הנתבע קיים מנהג מדינה מיוחד, המחייב את העובדים לוותר על זכויותיהם הסוציאליות, הן משום שדינא דמלכותא מבטל את מנהג המדינה, והן משום שמנהג זה הוא מנהג גרוע (ראה תוס' ב"ב דף ב, א ד"ה בגויל) המאלץ את העובדים לוותר על זכויותיהם בהשוואה לשאר העובדים במשק (ראה גם תחומין שם עמ' 240).

(-) הרב יועזר אריאל - דיין

אנו מורים בזאת למוסד ת"ת [...] להעביר את דמי הפיצויים לעובדת [פלונית] תוך שלושים יום.

ביחס לשאר מרכיבי השכר הנתבעים על ידי העובדת, על המוסד הנתבע להבהיר את עמדתו המפורטת בכתב, תוך 20 יום, ביחס לכל אחד ממרכיבי השכר הנתבעים.

ניתן ביום י"ט אדר א' תשס"ח (25/02/2008)

(-) הרב אוריאל לביא, אב"ד
(-) הרב חיים בזק, דיין
(-) הרב יועזר אריאל, דיין