ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב מימון נהרי
הרב יוסף יגודה
הרב אברהם מייזלס
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 822170/2
תאריך: כ"ג באדר ב התשע"א
(29/03/2011
צד א פלונית
בא כוח הצד א עו"ד ורדה חקלאי
צד ב פלוני
בא כוח הצד ב עו"ד זיו גרובר
הנדון: גירושין
נושא הדיון: חיוב בעל בגט כשאשתו בגדה בו

פסק דין
בפנינו תיק תביעה לגירושין של האשה כנגד הבעל.

בין הצדדים קימת הסכמה להתגרש. הבעל טען נגד אשתו שהיא חיה עם גבר זר והאשה אף הודתה בכך בדיון ונאסרה לבעל ולבועל וכן כתבה בסיכומיה שהיא גרה עם גבר אחר ומקימת יחסי אישות עמו.

בית הדין סבר בדיון שהתקיים שיש להסדיר גט לאלתר. דא עקא, הצדדים חלוקים בדעותיהם באשר לביצוע סדור הגט. הבעל מבקש לעכב את סדור הגט עד לאחר סיום ההליכים הרכושיים המתנהלים ביניהם בבית המשפט. לעומתו, האשה תובעת להתגרש לאלתר.

בהחלטת בית הדין מיום כ"ה שבט תשע"א (30/01/11) נקבע, שהצדדים יגישו סיכומיהם ובית הדין יתן את החלטתו.

סיכומי הצדדים וב"כ הגיעו ואנו נדרשים להכרעת הדין בשאלה זו.

להלן עיקרי טיעוני הבעל וב"כ לביסוס בקשתם לעיכוב סדור הגט עד לאחר סיום ההליכים הרכושיים.

א. האשה היא הגורמת בבגידתה להרס הבית. בנסיבות הללו יש סימוכין הלכתיים שהבעל אינו חייב לגרש את אשתו, מהתוספות בזבחים דף ב', מבית יוסף סימן קי"ז, רבי עקיבא איגר בדרוש וחידושי שם אריה ועוד. לדבריהם, ממקורות אלו עולה שאשה שבגדה בבעלה וגרמה את איסורה על בעלה אין בעלה חייב לגרשה אלא תשב עד שילבין ראשה.
ב. התנאי למניעת חיוב בגרושין במצב שאסורה עליו הוא שלא יהא חשש שיבוא עליה. בנידון דידן אין כל חשש שיבוא עליה כיון שקימת הפרדה מוחלטת ביניהם.
ג. האשה גזלה כספים מהבעל ואם תקבל את מבוקשה נמצאת נשכרת "עושה מעשה זמרי ומבקשת שכר כפנחס".
ד. תימוכין לעמדתו הביא מפסיקת בית הרבני בתל אביב בתיק 9038-21-1 בו נאמר שרשאי אחד מהצדדים לעכב את הגרושין עד לסיום העניינים הכרוכים בגרושין להנחת דעתו של בית הדין. כמו כן בנדון דידן יש לבית הדין להמתין עם סדור הגט עד ישוב המחלוקות שבין הצדדים.

להלן עיקרי טענות האשה וב"כ כמובא בסיכומיהם:
א. עילת הגרושין היא הקרע העמוק ששורר זה שנתיים בין הצדדים. המשבר בחיי הזוג נובע מהתנהגות הבעל לאורך שנות הנישואין. האשה עשתה רבות למען שלום בית. לעומת זאת הבעל פגע באשה בכל דרך אפשרית.
ב. הבעל גנב סכומי כסף גדולים השייכים לאשה.
ג. הבעל רוצה לנצל את העכוב בגרושין על מנת לסחוט את האשה ואף שלח מכתב משמיץ למעסיקה.
ד. מניעת הגרושין תלויה במחלוקת הפוסקים וגם בזה לא דברו אלא במקרה שאינו רוצה לגרשה ולא כאשר רוצה לגרשה ומונע את הגרושין למטרות סחיטה. כוונת הפוסקים, אינה לתת כוח לבעל לאמלל את האשה.
ה. ציינו לדברי לפסק דין מבית הדין בנתניה 6472-21-1 שהביאו דברי רבי עקיבא איגר שהעלה אפשרות זו, שאם תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה בית הדין כופין אותו לגרשה "...ולדינא בתובעתו לפטרה בגט אין הדבר מוכרע בידי. עכ"ל." וכן ציינו לפסק בג"ץ 54/55.
ו. הנתבע מקיים קשרים עם נשים זרות ולמרות זאת לא מסכים להתגרש.

עד כאן תקציר עובדתי וטיעוני הצדדים וב"כ.

אחר העיון בחומר שבתיק ובסוגיה חמורה זו, עמדת בית הדין שלמרות שאט הנפש שבית הדין חש ביחס למעשיה של האשה, אשר ברגל גסה פגעה ופוגעת בקדושת חיי הנישואין, יש לחייב את הבעל להתגרש לאלתר, כמפורט להלן. להלן הנימוקים.

השאלה הניצבת בפנינו היא, האם כופים את הבעל לגרש את אשתו שזינתה ותובעת גירושין כאשר גם הוא מסכים עקרונית לכך?

מענה לשאלה זו ניתן למצוא בדברי הראשונים והרחיבו בנושא זה גם באחרונים ובפסקי הדין.

ביאור שיטת התוספות
התוספות (זבחים דף ב עמוד ב' ד"ה סתם), אגב באור הנאמר בסוגיה "סתם אשה לאו לגירושין עומדת" התיחסו לשאלה זו וכתבו:
ואפי' זינתה תחת בעלה ... אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו ...
משמע מדבריהם שאף שאסורה עליו אינו חייב לגרשה, ויכול לעגנה.

בביאור דבר זה, כתבו האחרונים, כיון שהיא גרמה לעצמה במעשיה הרעים את איסורה, היא נתנה אצבע בין שיניה, אין לכופו לגרשה. אלא שיש למנוע חשש שמא יבוא עליה. (הסבר זה הובא בדברי השואל את המגן אברהם בתשובתו בסוף פירושו על תוספתא נזיקין ונזכרה ברבי עקיבא איגר בתשובה סוף דרוש וחידוש, בחידושי רבי עקיבא איגר מסכת כתובות דף ס"ג עמוד ב' ד"ה הנה ובזבחים דף ב' עמוד ב' שביאר כן בדברי התוספות ונטה להסיק כן להלכה ועוד).

המגן אברהם בתשובתו כתב להוכיח מתוספות בכתובות (דף סג עמוד ב ד"ה אבל) שכופין את הבעל לגרש אשתו, כאשר זינתה וזה עומד בסתירה לדברי התוספות בזבחים. אמנם אין מקשים מתוספות במקום אחד למשנהו וגם רבי עקיבא איגר דחה ראייתו, אבל להלן נראה שאפשר לישב דברי התוספות השונים.

דברי תוספות בזבחים אומרים, דרשני! מדוע אחרי שהיא אסורה עליו ואסור הוא לחיות עמה כאיש ואשה, אין הוא חייב לגרשה לעולם ותהיה עגונה כל ימיה? אמנם מעשיה גרמו את איסורה לו, אבל מה טעם ותכלית שלא לגרשה לעולם, האם זה למטרת עונש וקנס!?

בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תת"מ) מובאת תשובת מהר"ם בן ברוך (מרוטבורג) ביחס לרואה דם מחמת תשמיש ובתוך דבריו מביא את דברי התוספות בזבחים וז"ל:
ואף על גב דבריש מסכת זבחים (דף ב' ב') גבי אשה לאו לגירושין עומדת. כתב ר"י אשה לאו לגרושין עומדת דאפילו זינתה יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה בעלמא. שאני התם דליכא למיחש כולי האי שמא יבא עליה. דכיון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו...
הבדל יש בין לשון ר"י (כפי הנראה רבינו יצחק מבעלי התוספות) המובאת בתשובה, "ותשמשנו כשפחה בעלמא", ללשון התוספות שכתבו, "שלא תשמשנו" האם שינוי לשון זה מעיד על סתירה! עיין שו"ת שבות יעקב (חלק א' סימן קיט') שהעיר על שינוי לשון זה ולא ישבו.

בפסקי התוספות נכתב, "אלא תשמשנו" ובסוגרים [מרובעים] נכתב [לא] וז"ל:
זינתה תחת בעלה אם (לא) ירצה הבעל לא יגרשנה אלא [לא] תשמשנו.

ישוב הסתירה בדברי התוספות ומובאותיו
נראה שיש לישב את שתי הגרסאות שהם תואמות לשינוי הלשון בין התוספות ללשון ר"י שבשו"ת הרשב"א.

הנראה בבאור שיטת התוספות שבאמת אין הבעל יכול לעגן את אשתו ללא תכלית ומטרה כל ימיה, למרות שהיא במעשיה הרעים גרמה את איסורה ופגעה בחיי הנישואים ומחויבותה לבעלה שעמו באה בקשרי הנישואין. בעלי התוספות סוברים, שאין הבעל חייב לגרשה, אף שאין הם יכולים לקיים את חיי האישות כיון ששאר המחויבויות הנובעות מחיי הנישואין יכולים להתקיים אף במצב הזה אם יחיו באופן שלא יכשלו בחיי אישות האסורים עליהם. לפי זה אף אם תטען האשה, אין אני מוכנה לחיות באופן שדבר מהותי ביותר בחיי הנישואין, חיי האישות נמנעים ממני! תשובתה היא, שאין לה להלין אלא על עצמה, כיון שהיא גרמה לעצמה במעשיה הרעים את איסורה.

לפי המתבאר ניתן לפרש שאין סתירה בין דברי התוספות לדברי ר"י והם משלימים אלו את אלו. התוספות התיחסו לכך שצריך להמנע מחיי אישות "שלא תשמשנו" ור"י שכתב "ותשמשנו כשפחה בעלמא" הוסיף שהיא עדין מחויבת בשאר חיובי אשה לבעלה, ללא חיי אישות. זו גם הפרשנות לשתי הגרסאות בפסקי התוספות. עיין פסקי דין רבניים (חלק ט' עמוד 176) שישבו כעין מה שכתבנו.

לפי הסבר זה גם לפי שיטת התוספות אם שני הצדדים רוצים לנתק את קשרי הנישואין לחלוטין ומי מהם רוצה לעכב את הגרושין מסיבות צדדיות כגון נקמה או השגת רווחים טאקטיים כסחיטה כלכלית יש לכפותו על הגרושין. מצב זה דומה לשיטת רבינו ירוחם הידועה, בשם רבו, שכאשר שני בני הזוג מורדים זה בזה יש לכפותם על הגרושין מכיון שחיי הנישואין רוקנו מתוכנם ואין לבית הדין להשלים אם מצב שכזה.

הדין כשתובעת גרושין
החתם סופר (חתנו של רבי עקיבא איגר) בחידושיו (נדרים דף צ עמוד ב), מחמת הקושיה, כיון שאינו יכול לקיים עונתה למה יעגנה בחנם!? סייג את דברי התוספות וכתב שאין הבעל יכול לעכב את אשתו האסורה לו מלהתגרש אלא אם אינה תובעת גרושין וז"ל:
... התם איירי שהיא אינה תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה אין בית הדין כופין. אבל אם היא תובעת כיון שא"א לו לקיים עונתה למה יעגנה בחנם אע"פ שחטאה וזינתה ברצון ונאסרה עליו מכל מקום אין לנו לעגנה וכופין אותו להוציאה וזה נ"ל פשוט ודלא כנב"י תנינא סי' י"ב ע"ש...".
בהחלט יתכן שיש מצב שהמציאות של השותפות המוגבלת של חיי נישואין כגון זאת, נוחה לשני הצדדים ובכגון זה דברו התוספות והסיקו שאשה לאו לגרושין קיימא. אם נכונים דברינו, יש מקום לומר שהבעל חייב במזונות אשתו.

יש לציין שגם רבי עקיבא איגר בעצמו בתשובתו (בד"ה אמנם י"ל), העלה אפשרות זו, שאם תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה בית הדין כופין אותו לגרשה וכל דברי התוספות נסובו על כך שבית הדין אינו כופה על הגרושין מחמת האסור, לכן לא אמרינן סתמא לגרושין. אבל אם מחמתה בית הדין כופה על הגרושין יכולה לחזור בה ואז בית הדין לא יכפה על הגרושין ולכן אין זה סתמא לגרושין. למרות זאת סיים וכתב:
"...ולדינא בתובעתו לפטרה בגט אין הדבר מוכרע לקטן כמוני, כן נראה לענ"ד."
אם כן למעשה נראה, שרבי עקיבא איגר, חשש לדעת תוספות שלא לכפות לגרש אף על פי שאסורה עליו ותובעתו לגרושין.

מצינו התיחסויות נוספות לדברי תוספות באחרונים. בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא - אבן העזר סימן יב') אחרי שביאר טעם התוספות ציין שהוא דעת יחיד, וז"ל:
והוא עפ"י מ"ש התוס' במס' זבחים דף ב' ע"ב ד"ה סתם ...הא ודאי שזה דוקא שזינתה ברצון שאז אינה יכולה לכופו שיגרשה כיון שהיא פשעה ואסרה עצמה עליו ולא יהיה חוטא נשכר ואבדה כתובתה וכל תנאי כתובה ואעפ"כ הברירה ביד הבעל להניחה גלמודה כל ימי חייה ...
... ובפרט שחידוש זה גופא שחידשו התוס' בריש זבחים שאשה שזינתה ברצון לא יהיה הבעל מחוייב לגרשה חידוש הוא ולא מצאתי להם חבר בפוסקים הראשונים.
אמנם בהגהות ברוך טעם שם ציין לשו"ת הרשב"א שהבאנו לעיל, אבל לדעתי נראה שאין שיטה נפרדת אלא אותה שיטה והוסיף שם וכתב כדברי חתם סופר וז"ל:
...וגם לדברי התוס' בזבחים, אין ראיה דהיכא שהיא תובעת גט שלא יהא ביד הב"ד לכופו לגרשה כדי שלא תעגן די"ל דכונתם דאף אם זינתה אינה סתמא עומדת לגירושין וכונתם כיון שאין הבעל מחוייב מצד מצוה לגרשה רק אם תתבע היא שיגרשה וכי סתמא הוא שתתבע דלמא תתרצה להיות תחתיו לשרתו וכן צ"ל גבי הנהו שכופין את הבעל להוציא דעכ"ז לא אמרינן דמסתמא לגירושין עומדת דלמא תתפייס ולא תתבע לגירושין.
בשו"ת בית שלמה אה"ע סי' צ"א, נקט כחתם סופר, היינו, שאם האשה דורשת גט גם התוספות מודים שכופין אותו לגרשה בכדי שלא תתעגן ובזינתה לא אמרינן דכיוונה לאסור את עצמה על בעלה אלא יצר אלבשה ומים גנובים ימתקו לה. מה שכתבו התוספות, אם ירצה לא יגרשנה, היינו, אם גם האשה אינה מבקשת גירושין בזה סברי דסגי בהפרשה. וכן כתב בספר נתיבות לשבת.

חיזוק לדעה זו על פי מהר"ם מרוטנבורג
חיזוק משמעותי לדעה זו בבאור שיטת התוספות, שלא ראיתי שהתייחסו אליה, יש להביא משו"ת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונה) סוס"י ע"ז שכתב:
...ועל אותו אדם האסור להיות עם אשתו, והאשה תובעת גט, פשיטא דאסור לעגנה.
הנה כי כן, המהר"ם עצמו שהולך בשיטת ר"י שבתוספות, נוקט שאינו יכול לעגנה כשתובעת גט.

לענ"ד מהאמור לעיל ובעיקר מדברי המהר"ם האחרונים, שיש לבארם באופן שלא יסתרו את דבריו המובאים בשו"ת הרשב"א ושיטתו כדעת ר"י, דהיינו תוספות בזבחים, יש להסיק שגם לשיטת תוספות כופין את הבעל לגרש את האשה אם היא תובעת גרושין. לפי זה נראה שהתוספות דברו שאין כופין לגרש, כשהדבר מוסכם על שני הצדדים. יתכן שאם רבי עקיבא איגר היה רואה את דברי המהר"ם הנזכרים היה פושט את ספקו כמו שהעלנו. מה גם שאין ספקו של רבי עקיבא איגר מוציא מידי ודאי, שלבאור שאר האחרונים בדברי התוספות.

פירוש מחודש ומענין בדברי התוספות שלפיו אין להוכיח שבזינתה לא מחייבים את הבעל לגרשה, מצינו בשו"ת שם אריה סימן סו'. מתוך דברי התוספות נראה שהם הניחו שאף בזינתה לא אמרינן סתמא לשמה, אם כן נשאלת השאלה מדוע הניחו כך עד שנדרשו לישב זאת כפי שישבו?

כפי הנראה היה להם הכרח לזה מגופא דקרא דאפילו זנתה, הוי סתמא ופסול משום שאינו לשמה.

משום דכתיב "וכתב לה" ודרשינן לשמה, משמע שיהיה מבורר בשעת כתיבה, ואינו מבורר הוא כסתמא וכיון שפסוק זה מדבר גם על ערות דבר, דהיינו, זינתה שגם בזה בעינן מבורר זאת אומרת שגם בזינתה לא אמרינן סתמא לשמה. על פי זה גם מיושב מדוע הקשו תוספות דוקא על זינתה ולא על שאר מקרים שבהם כופין להוציא.

אם כן, כל דברי תוספות הם בהתיחס לדין התורה, אבל בגדרי דרבנן שחששו שמא יבוא עליה, לפיכך יש לחייבו שיגרשנה. אם כן, שוב סתמא לשמה, שהרי חייבו חכמים לגרשה.

אמנם להלכה הסיק, אחר שהאריך לפלפל מענין לענין, שלא חיישינן לתקנתה כיון שמעשיה הרעים גרמו ואין לחוש שיבוא עליה, דמאוסה בעיניו כפי פסק הרמ"א. "ויותר יש לחוש שלא יהיה גט מעושה שלא כדין אם נכוף אותו לגרש, לכן אין לכופו...".

ההתניה למניעת הגרושין, ניתוק קשרי האישות
בתשובת המהר"ם הנזכרת בשו"ת הרשב"א יש גם התיחסות לאופן הקשרים ביניהם כך שלא יהיה חשש שיבא עליה במקרה שזינתה וכן ברואה דם מחמת תשמיש נשוא התשובה, וז"ל:
ואף על גב דבריש מסכת זבחים (דף ב' ב') גבי אשה ולאו לגירושין עומדת, כתב ר"י אשה לאו לגרושין עומדת דאפי' זינתה יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה בעלמא. שאני התם דליכא למיחש כולי האי שמא יבא עליה. דכיון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו. ומיהו נראה לי דהכא עד כל זמן שאינו חפץ לישא אשה אחרת ורוצה להשהות' על ידי שליש ובשנה אחת ולא ילך אצלה אלא בעדים אין צריך לגרש אם אינה באה מחמת טענה. אבל אם רצה לישא אחרת יוציא ויתן כתובה...
תשובה זו הובאה בבית יוסף ריש סימן קי"ז וכדעה זו פסק הרמ"א בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיז סעיף א) וז"ל:
י"א דאם אינו רוצה לישא אחרת, ורוצה לשרות עם זו ע"י שליש בשנה אחת, ולא ילך אצלה אלא בעדים, אין צריך לגרשה (ב"י בשם תשובת הר"ם וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן תת"מ). וכ"ש אם זנתה תחתיו, דמאיסה ליה, דשרי בכה"ג (שם).
דהיינו ברואה מחמת תשמיש יכול להשהותה על ידי שליש בשכונה אחת (כך על פי הגהת חלקת מחוקק סק"ו) כל עוד אינו רוצה לישא אשה אחרת ואינה באה מחמת טענה. בזינתה יתכן שרשאי להיות אתה תחת קורת גג אחת כיון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו. עיין חלקת מחוקק ובית שמואל סק"ח שדנו האם אפילו בביתו יכולה לשמשו הואיל וזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו. ואכמ"ל.

לסיום העיון בשיטת תוספות נוסיף ונציין את שו"ת רדב"ז (חלק ב' סימן תשמ"ו) דחה נמרצות את שיטת תוספות מחמת החשש שמא יבוא עליה. וז"ל:
ואין אני רואה לסמוך על הוראה זו כיון שהיא מכרת ברמיזותיו וקריצותיו ורגילה אצלו תשדלנו לדבר עבירה כיון שזינתה עם בעלה ויצר לב האדם רע מנעוריו ולא יוכל לעמוד בעצתו ומי הוא זה שידור עם נחש בכפיפה ולא תסיתנו. ואפי' ע"י עדים אני חוכך להחמיר שאין אפטרופוס לעריות...
מסקנה דמילתא - לפי שיטת תוספות בית הדין אינו כופה את הבעל להתגרש אל אף שאשתו זינתה והיא אסורה עליו. אם האשה מבקשת להתגרש, יש מקום לצדד שכופין את הבעל לגרשה. אמנם יש שחששו, משום חומרה דגט מעושה, לכפותו לגרשה.

ביאור שיטת הרמב"ם
לעומת שיטת התוספות סובר הרמב"ם, אשה שזינתה ונאסרה על בעלה כופין את בעלה לגרשה, אף על פי שהאשה נאסרה על בעלה מחמת מעשיה. ז"ל הרמב"ם הלכות אישות פרק כד הלכה יח:
אמרה לו אשתו שזינת תחתיו ברצונה אין משגיחין בדבריה שמא עיניה נתנה באחר, אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואבדה הבליות שהרי הודת בזנות, ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה הרי זה חייב להוציאה, ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם ברצונה ואחר כך כופין אותו להוציא.
מסיום דברי הרמב"ם עולה, שאם יש עדות ברורה שהאשה זינתה כופין את הבעל לגרשה בניגוד לדברי התוספות הנזכרים לעיל.

את שיטתו ניתן לבאר את דעתו במספר הסברים.
א. הרמב"ם סובר שכופין את האיש לגרשה כיון שיש עדות ברורה שהאשה אסורה על בעלה אין הוא יכול לעגנה ללא שום סבה. מהות הנישואין נפגעה ואין להמשיך ולקיימם באופן זה, ללא תלות בשאלה, בשל מי הרעה הזו?! כעין הסברה שהבאנו לעיל. ביתר תוקף ניסח זאת מהר"י באסן: "שהמזנה בעדים, בעלה מוזהר מלהיות עמה בזיקת קידושין", להלן יובאו עיקר דבריו.

ב. הרמב"ם מסכים עם העקרון של התוספות, שבגלל מעשיה הרעים, אין לכופו לתת לה את גיטה, אבל כופין אותו להוציאה מביתו מחשש שמא יבוא עליה. זה פירוש לשונו, "...ואחר כך כופין אותו להוציא", הכוונה להוציאה מתוך ביתו כדי למנוע חשש שמא יבוא עליה. רבי עקיבא איגר הנזכר לעיל, העלה פרשנות זו, אבל דחאה מכיון שפירוש זה דחוק בלשון הרמב"ם. כן דחה זאת בשו"ת רדב"ז.
גם בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה בדברו על סדר הש"ס משמע שכופין על הגירושין, ולא רק על ההפרשה וז"ל: ואחר גיטין סוטה שענינה בענין הגירושין, שהסוטה כשתזנה יש לכוף האיש והאשה על הגירושין כמו שאבאר במקומו. ועיין בזה בשו"ת היכל יצחק (אבן העזר א סימן א אות ד והגהת המלבה"ד).
ג. הרמב"ם מסכים לעקרון של התוספות, שבגלל מעשיה הרעים, אין לכופו לתת לה את גיטה, אבל מפאת החשש שתגרם תקלה ויבוא עליה אף על פי שאסורה עליו, כופין אותו לגרשה. לעומת זאת התוספות סוברים שאין לחשוש שיבא עליה כשאינם ביחד וגם בגלל שזינתה הרי היא מאוסה עליו. רבי עקיבא איגר נטה לקבל פרשנות זו בדעת הרמב"ם וביאר שם שכל אחד אזיל לשיטתו בענין אם חוששין שיבוא עליה.

בנושא זה האריכו רבות בפסקי הדין, נציין לחלקם: פסקי דין רבניים חלק א פס"ד בעמוד 53 פסקי דין רבניים חלק א פס"ד בעמוד 133, פסקי דין רבניים חלק א פס"ד בעמוד 237, פסקי דין רבניים חלק ד פס"ד בעמוד 163, פסקי דין רבניים חלק ה פס"ד בעמוד 156, פסקי דין רבניים חלק ט פס"ד בעמוד 173 ותשומת לב לסכום השיטות שכופין, בעמוד 178 בד"ה ובאמת מצאנו לרוב הפוסקים שסוברים דבזינתה כופין אותו לגרשה. שו"ת ציץ אליעזר חלק כ"ב סימן סו'. באוצר הפוסקים סימן יא סעיף א' ובהוספות בעניין זה בסוף הכרך. וראה עוד בהרחבה בספרו של מרן הראשון לציון רבי שלמה משה עמאר שליט"א שמע שלמה (ח"א אהע"ז סי' י"א) שהביא פוסקים נוספים שצידדו לכפות בגט כדעת רוב הפוסקים, ולכל הפחות הסכימו לחיוב גט, ועיין עוד שורת הדין כרך ז' מאמר של הרב ברדוגו שהיה בדעת מיעוט והאריך לדחות דברי המחייבים גט, אולם הדיעה הרווחת היא שיש לחייב בגט ואכמ"ל.

נוסיף ונציין שבשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סימן ו') דחה מכל וכל את הסברה שאין כופין להוציא כיון שהיא גרמה האיסור ונתנה אצבע בין שיניה.

לאפרושי מאיסורא
עניין נוסף שיש לענות בו הוא, הצורך לכפות את הבעל לגרש מחמת החשש הגדול שמא האשה תמשיך ותזנה בעודה נשואה במיוחד בדור פרוץ וביתר שאת במקרה דנן שהדברים ידועים. יש מקום לומר שאחריות בית הדין למנוע זאת, מחמת המקרה הפרטי וההשפעה הכללית וההשלכות הקשות שעלולות להיות למצב כזה. לפיכך, יש לכאורה לדון ולומר דאף לסוברים שבזינתה אין כופין את הבעל לגרש בגט, היינו, אם נכשלה פעם בזנות סברי הני פוסקים שהואיל ומעשיה הרעים גרמו לה להיאסר על בעלה אין לכוף לבעל שיגרש נגד רצונו כתביעת האשה, אבל אם החשש הוא שתיכשל ותכשיל לרבים יתכן שלכו"ע יש על בית הדין לכופו לגרש בכדי למנוע ולהסיר המכשול, וכן כתב באריכות הגרי"א הרצוג בספרו היכל יצחק ח"א סימן א' אות ב' (וע"ע מש"כ בהערות לאוצר הפוסקים בסוף ח"ב).

אמנם בשו"ת מהר"י באסן סימן ח' דן בזה ושלל כפיה לגרש מסבה זה ולא ביאר טעמו, אבל קבע שכופין את הבעל לגרשה מסבה אחרת וז"ל:
וכמעשה שהיה זה ימים מזעיר בארץ הלזו, באשת איש שנתנה עיניה ברשע אחד, ונשתמדו גם שניהם, ונישאת לו ונתעברה ממנו, ואחר כך ביקשה מבעלה הראשון שיגרש אותה כדת משה וישראל, ובעלה לא היה רוצה. וקצת מחכמי העיר נר"ו אמרו לכוף אותו לגרשה כדי שלא יוסיפו לחטא, ושלא ירבו ממזרים, ודברים אלו אינם כלום על פי שורת הדין ואין צורך להשיב עליהם. אבל עקר הדין לע"ד שהמזנה בעדים, בעלה מוזהר מלהיות עמה בזיקת קידושין, אלא חייב מן התורה לגרשה בגט, ובית דין כופין אותו על כך.
לסיכום:
שיטת תוספות –
1.
בית הדין אינו כופה את הבעל להתגרש אל אף שאשתו זינתה והיא אסורה עליו.
2. אם האשה מבקשת להתגרש יש מהאחרונים, רבי עקיבא איגר ושם אריה, שלומדים בשיטת התוספות שאין כופין לגרש אף שזינתה ואסורה על בעלה ואין לחוש לתקנתה כיון שהיא קלקלה לעצמה, מחשש לגט מעושה.
3. מתשובת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונה) סוס"י ע"ז משמע שגם בשיטת בעלי התוספות כופין לגרש כשהאשה תובעת גרושין וכך הבינו גם בדעת תוספות רבים מהאחרונים, החתם סופר וסייעתו.
4. יש שכתבו שיש לכפות על הגט מחשש שתמשיך לזנות אם לא יגרשנה, ויש שדחו סברא זו.

שיטת הרמב"ם

בית הדין כופה את הבעל לגרש את אשתו שזינתה. נתבארו דבריו בשלשה הסברים וכך הכריעו רבים מהראשונים - רדב"ז, רבי בצלאל אשכנזי, מהר"י באסן ועוד.

הרמ"א - הביא את שיטת המהר"ם שבשו"ת הרשב"א כך שיתכן שלשיטתו אין כופין לגרשה משום החשש שמא יבוא עליה, אבל יתכן שגם הוא מודה שכופין לגרשה כשיטת החתם סופר כשהיא תובעת להתגרש.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כב סימן סו') שדן בנידון דומה וכן בפסקי דין נוספים נטו לדעה שיש לחייב ולכפות לגרשה אבל משום חשש חומרת דגט מעושה, החליטו שיש לכפותו בדרך ברירה על ידי חיוב הבעל במזונות מעוכבת.

מסקנה דמילתא – אשת איש שזינתה וכל שכן אם ממשיכה לסרך דרכיה יש לכפות את בעלה לגרשה, היות והרמב"ם ורוב הראשונים סוברים שיש לכפותה לגרשה ואף לפי שיטת תוספות אם האשה מבקשת להתגרש, יש מקום לצדד שכופין את הבעל לגרשה.

עמדת בית הדין שרירה וקימת, על פי המבואר לעיל, אף אם יטען הבעל וב"כ שאין רצונו לעגנה אלא לתקופת זמן מוגבלת, דהיינו, קבלת הכרעת בית המשפט בענין הרכוש. בית הדין רואה בבקשה זו ניסיון של ניצול עכוב הגט, במקום שיש חיוב להתגרש, כאמצעי להשגת מטרות שאינם ראויות.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:
א. בית הדין מחייב את הבעל לגרש את אשתו לאלתר.
ב. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסדור גט.


ניתן ביום כ"ג באדר ב התשע"א
(29/03/2011)
אני מסכים עם ידידי
הגר"י יגודה שליט"א


הרב מימון נהרי - אב"ד
הרב יוסף יגודה - דיין
הרב אברהם מייזלס - דיין