|
ב"ה
בית הדין הגדול
| ||||
| בפני כבוד הדיינים: | ||||
|
הרב מימון נהרי הרב אברהם שינדלר הרב ציון לוז-אילוז |
דיין דיין דיין |
תיק מספר: | 1410537/2 | |
| תאריך: |
ו בכסלו התשפ"ד
19.11.2023 | |||
| מערערת |
פלונית
בא כוח המערערת עו"ד דנה תירוש אליהו | |||
| משיב |
פלוני
בא כוח המשיב עו"ד גלי קוטק ועו"ד דבורה צור מור יוסף | |||
| הנדון: | הסמכות לדון ולו אגב גררא במישור שבין צדדים שחלוקת רכושם נידונה בבית הדין בשאלת בעלותם בנכס הרשום על שם צד ג'' אימתי | |||
| נושא הדיון: | הסמכות לדון ולו אגב גררא במישור שבין צדדים שחלוקת רכושם נידונה בבית הדין | |||
פסק דין
א. לפנינו ערעורה של האישה (להלן: המערערת) על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב (הרכב ז, להלן: בית הדין קמא) מתאריך י' בשבט התשפ"ד (1.2.23) – וליתר דיוק על סעיף 2 של החלטה זו – כי עניינה של הדירה ב[...] שבה מתגוררים (או התגוררו) הצדדים הרשומה על שם אחיו של האיש (להלן: המשיב) ובת זוגו של האח ושהמערערת תובעת בעלות בחלקה (להלן: הדירה) נתון לסמכותו של בית הדין.
נציין כי נקטנו לשון עמומה במקצת "עניינה של הדירה" ולא בכדי, שכן, כפי שיתבאר עוד להלן, לא לחלוטין ברור מן ההחלטה מה בדיוק אמור להידון בבית הדין קמא ונכלל בסמכותו, לשיטתו.
ברקע החלטה קודמת של בית הדין קמא, מיום ח' בתשרי התשפ"ג (3.10.22) שבה נקבעה סמכותו לדון בענייני רכושם של הצדדים. על יסוד האמור באותה החלטה כתב בית הדין קמא בהחלטתו מי' בשבט התשפ"ד (1.2.23) – מושא הערעור שלפנינו (ההדגשות אינן במקור וכך גם בציטוטים שלהלן):
אכן גם טענות הצדדים כפי שהשתקפו בהחלטה המעורערת נראות יותר כ'דו שיח של חרשים' וההחלטה עצמה עמומה כאמור לעיל:
"האישה הגישה בקשה להצהרה ששלושים וחמישה אחוזים מהדירה שייכים לאישה", כך כפי האמור בהחלטה וכמצוטט מעלה, ההצהרה המבוקשת עומדת בסתירה לרישומה של הדירה על שמם של צדדים שלישיים שתביעה של האישה כנגדם אינה יכולה להיות בסמכותו של בית הדין הרבני ואינה יכולה להיכרך לתביעת הגירושין המתנהלת בין הצדדים גם אם אותם צדדים שלישיים הם אחיו ואשת אחיו של האיש. המשיב השיב כי נוכח ההחלטה הקודמת הקובעת את סמכות בית הדין כאמור וכמתחייב – הסמכות להכריע במחלוקות הרכושיות שבין הצדדים, ולא באלה שבינם או בין אחד מהם לבין צדדים שלישיים – "על המומחה לבדוק את השקעות הצדדים בדירת האח".
לא פורש בהחלטה – לא משמו של המשיב עצמו ולא כחלק מדברי בית הדין קמא בזיקה לקביעתו כי ידון מכוח חוק יחסי ממון "מה הם הכספים של בני הזוג שהושקעו בדירה" ולהוראתו למומחה שמינה לבדוק משום כך "אם שולמה משכנתה על ידי בני הזוג עבור דירה זו" ו"אם הושקעו על ידי הצדדים כספים בשיפוץ הדירה" – מה משמעותה של שאלת השקעות הצדדים הנטענות: האם סבור המשיב וסבור גם בית הדין, כפי שלכאורה סבורה המשיבה, כי אם אכן הושקעו כספי הצדדים בדירה מקנה הדבר לצדדים, ולענייננו הדגש הוא על המערערת, זכויות בדירה למרות רישומה על שמם של אחרים, ולפיכך משמעות קביעת בית הדין קמא בנוגע לסמכותו היא כי על בסיס המסקנות שיסיק מבדיקתו של המומחה שמינה יקבע הוא אם לקבל את עמדת המערערת שלפנינו, כי זכאית היא לחלק מן הדירה או לדחותה; או שמא סבור המשיב או סבור בית הדין קמא כי שאלה זו אכן אמורה להידון בבית המשפט, כטענתה של המערערת, אלא שככל שיתברר כי הצדדים השקיעו כספים בדירה תהיה לכך השלכה על איזון משאבי הצדדים? ככל שנכונה היא הפרשנות האחרונה לא ברור איזו השלכה עשויה להיות להשקעה האמורה, לדעת בית הדין או לדעת מי מהצדדים, על איזון המשאבים שלגביו רלוונטית האמירה כי בית הדין ידון "מכוח חוק יחסי ממון", לא ברור גם אם המערערת מצידה חולקת על ההנחה כי ככל שאכן אמורה להיות השלכה כזו הרי שלעניינה אכן נתונה הסמכות לבית הדין.
ב. אפשר שהאמור בפרוטוקולי הדיונים שהתקיימו בבית הדין קמא בכ' במרחשוון התשפ"ג (14.11.22) ובז' בשבט התשפ"ג (29.1.23) ישפוך אור על כוונת החלטתו. הדברים מצריכים הסתייגות ברורה שכן לא כל סברה שהועלתה בדיון, ולו גם בדברי בית הדין עצמו, שלא נאמרה בפירוש גם בהחלטה מחויבת להיות חלק מנימוקי ההחלטה. לא אחת סברה כזו אינה עולה אלא כשאלה המופנית לאחד הצדדים או כ'הווה אמינא'. אך עם זאת בהעדר פרשנות אחרת לאמור בהחלטה ראוי הפרוטוקול להיחשב בסיס לפחות לפרשנות אפשרית.
כך נאמר בפרוטוקול מכ' במרחשוון התשפ"ג (14.11.22):
ובחזרה לפרוטוקול:
נשים פנינו עתה אל המשכו של הפרוטוקול:
ייתכן שהיה מקום לבקש מבית הדין קמא להבהיר את החלטתו. אך מאחר שתוצאתו הסופית של ההליך לא תושפע מכך, שכן מסקנתנו תגיע בדרך של 'ממה נפשך', לא ראינו טעם להאריך את הדרך בבקשה כזו.
ד. אם התכוון בית הדין קמא לקבוע כי מוסמך הוא לדון בשאלת בעלות הדירה אזי יש לדחות את קביעתו זו מכמה טעמים:
1. החלטתו הקודמת של בית הדין קמא שקבעה את סמכותו לדון בחלוקת רכושם של הצדדים לא עסקה בדירה זו ספציפית ובשאלה אם כלולה היא באותו רכוש שיש לדון בחלוקתו. משכך אין היא יכולה להיות תשתית להחלטה המעורערת, ואין בהקשר זה משמעות לאי הגשת ערעור על ההחלטה הראשונה עצמה.
ויובהר: אכן ככלל בסמכות לדון בחלוקת הרכוש ובאיזון המשאבים מגולמת גם הסמכות לקבוע איזה רכוש עומד לחלוקה או בר איזון, אך זאת כשאחד הצדדים טוען כי רכוש מסוים שלו הוא ואינו בר חלוקה אף לא בר איזון, 'רכושם של הצדדים' היינו הרכוש של שניהם יחד ושל כל אחד מהם לחוד וזה גם זה כלול בסמכות לדון בחלוקת הרכוש. לא כן בענייננו שבו היריבות היא בין אחי המשיב לבין הצדדים (המערערת בפועל והמשיב רק באופן פורמלי שכן בפועל אין הוא טוען לבעלות). שאלה כזו אינה יכולה להיכרך בתביעת הגירושין, וממילא ברור כי קביעתו של בית הדין בהחלטתו הראשונה אינה יכולה להתפרש (בשין ימנית ובשין שמאלית גם יחד) עליה.
2. אף לו יכולה הייתה הסמכות בנוגע לדירה להיות מוקנית לבית הדין במקרים מסוימים לא היה מקום שבית הדין יכריע בה בלי לשמוע את עמדתו של אחי המשיב שהוא הצד המרכזי לשאלת הבעלות בדירה. כמו כן ברור שבכל הנוגע אל אחי המשיב אין משמעות לאי־הגשת הערעור על אותה החלטה ראשונה.
3. מאחר שכאמור כלל לא יכולה להיות לבית הדין סמכות לדון בשאלה שבין הצדדים או אחד מהם לבין צד ג', הרי שקביעה כי בית הדין מוסמך לדון בכך היא בבחינת void, קביעה בטלה, שאין מקום להותירה על מכונה בשל אי־הגשת ערעור במועד או אף בשל אי־העלאת הטענה מלכתחילה.
4. בתאריך י"ב בטבת התשפ"ג (5.1.23) קבע בית המשפט לענייני משפחה (ובצדק אף לדעתנו, לאור האמור) כי בניגוד לשאלות שבין הצדדים עצמם, השאלה 'הבעלות בדירה – למי?' לצדדים או לאחי האיש ולאשתו היא שאלה המסורה לסמכותו של בית המשפט ולא לסמכות בית הדין. דעתנו היא (כאמור) כי קביעה זו צודקת לגופה, אך גם לולי הייתה זו דעתנו, מאחר שהחלטה זו קדמה להחלטתו המעורערת של בית הדין קמא (ואומנם מאוחרת היא ביחס להחלטתו הראשונה של בית הדין קמא, אלא שהחלטה ראשונה זו עוסקת בשאלה אחרת כאמור ואף בית המשפט לא חלק עליה), הרי שנוכח עיקרון כיבוד הערכאות והלכת פלמן היה על בית הדין קמא להימנע ממתן החלטה שונה.
5. בהקשר זה גם אין מקום לסעיף 76 לחוק בתי המשפט, שכן השאלה אם הדירה שייכת לצדדים או לאחי המשיב ולאשתו היא שאלה עיקרית ולא אגבית בלבד, ולמעשה לא רק שאינה אגבית בלבד אלא שכלל אינה אגבית שכן אין היא נצרכת לשם הכרעה בשאלות אחרות – לענייננו להכרעה בנוגע לחלוקת יתרת רכוש הצדדים, וכל עצמה אינה אלא לשם הכרעה בה לגופה כשהפועל היוצא של הכרעה כי שייכת היא לצדדים (כולה או חלקה) אומנם יהיה חלוקה שלה (או של חלקה ביניהם) אך לחלוקה זו לא מתקיימת כיום יריבות ביניהם, שהרי אין אחד מהם הטוען כי זכאי הוא בגינה לחלק גדול יותר מחלקו של רעהו.
ה. אם, לעומת זאת, לא התכוון בית הדין קמא לקבוע כי מוסמך הוא לדון בעניינה של הדירה עצמה יש לדחות את קביעתו המעורערת מטעמים אחרים.
ותחילה ייאמר כי אכן מלשונו של בית הדין קמא בהחלטתו המעורערת, מהפנייתו להחלטתו הקודמת שבה נקבעה סמכותו לדון בחלוקת רכוש הצדדים ובאיזון משאביהם ומדבריו בדיונים נראה שגם בית הדין קמא הבין אל נכון כי שאלת הבעלות בדירה אינה נתונה לסמכותו שלו אלא לזו של בית המשפט. עם זאת סבר בית הדין קמא כי במסגרת הדיון בשאלות שבסמכותו יש טעם לבחון את השקעות הצדדים בדירה זו.
בחינתן של ההשקעות עשויה להשפיע לכאורה על המסקנה בשאלת הבעלות בדירה, שאלה שלגביה מתקיימת היריבות בין המערערת (ותיאורטית גם האיש, אלא שאין הוא טוען) לבין אחי המשיב, ואולי בהיבט זה סבר בית הדין כי נזקק הוא לסעיף 76 לחוק בתי המשפט וכי יכול הוא להיסמך עליו, אך זאת ללא שהחלטתו או אפילו מסקנותיו העובדתיות שייכללו בה תחייבנה את בית המשפט.
ככל שכך הדבר הרי שעקרונית צודק בית הדין קמא כי מוסמך הוא לבחון את שאלת ההשקעות ולהתבסס על שיסיק בעניינה (מבלי שמסקנותיו תחייבנה את בית המשפט הדן בשאלה אחרת) בבואו להכריע בשאלות שבסמכותו.
אך את ההוראות שגזר מכך בית הדין יש לדחות משום שגם אם צודק הוא עקרונית – אין הוא צודק מעשית שכן התביעה שבה התבקש הוא לדון אינה יכולה להיות מושפעת מהשאלה שביקש לבחון. ונבהיר:
1. לו יהי כי הצדדים השקיעו בדירה אלא שהשקעתם ירדה, או עתידה לרדת, לטמיון בשל אובדן הדירה – ומסירת הדירה לאחי המשיב ולאשתו או הותרתה בידם היא לגבי הצדדים 'אובדן' לכל דבר ועניין – ברי הוא כי על דרך כלל לא הייתה לשאלת ההשקעה והיקפיה, לרבות לאפשרות כי אחד הצדדים השקיע יותר מחברו, השלכה על חלוקת רכוש הצדדים ואיזון משאביהם. ההשקעה שאבדה – אבדה לשניהם, אין אחד מהם צריך לפצות את משנהו בגינה או להגדיל את החלק המועבר לו במסגרת איזון יתר המשאבים.
2. ככל שהשקעת הצדדים, אם תתברר, תביא לעומת זאת את בית המשפט למסקנה כי הדירה שייכת להם ולא לאח – חלוקתה ביניהם, וכך גם חלוקת חלקה ביניהם אם יתברר כי חלקה האחד אומנם שייך לאח אך חלקה האחר להם, תהיה בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בחלקים שווים ללא תלות בשאלה מי מהם השקיע יותר, שכן ההשקעה נעשתה, אם נעשתה, לכולי עלמא בתקופה שבה היו הצדדים נשואים.
לא זו אף זו – המשיב אינו טוען כי השקיע יותר מהמערערת ואינו תובע חלק בדירה וממילא אף לו היה מתברר כי השקיע יותר לא היה הדבר מגדיל את חלקו, גם לולי הוראות חוק יחסי ממון; המערערת הטוענת לבעלות בדירה – אף היא אינה טוענת כי חלקה בה גדול מחלקו של המשיב (אם כי מציינת היא כי לטענתו שלו חלקו בדירה הוא אפס שהרי טוען הוא כי של האח היא ולא של הצדדים) או כי השקיעה בה יותר ממנו, וממילא גם אם לא תזכה ביותר ממחצית הדירה (או מחצית החלק בדירה שיקבע בית המשפט, כי שייך הוא לצדדים), ותהיה תוצאת הבירור בנוגע להשקעות אשר תהיינה.
משכך, עקרונית אומנם נוכח קביעת סמכותו של בית הדין לדון בחלוקת רכוש הצדדים, תידרש החלטה שלו בדבר חלוקת הדירה ביניהם אם יקבע בית המשפט את בעלותם בדירה ולאחר שיקבע כך, אך בהעדר מחלוקת בשאלה כיצד יש לחלק את הדירה בין הצדדים אם אכן יקבע כך בית המשפט ובהעדר נפקות לשאלת ההשקעה – אין משמעות לקביעה כי מוסמך בית הדין לבחון את שאלת ההשקעה בזיקה לחלוקת הרכוש ואין מקום כי יורה בפועל על בדיקה כזו.
3. כך גם ככל שהשקעת הצדדים, אם תתברר, תביא את בית המשפט לקבוע כי הדירה אומנם שייכת לאח אבל הצדדים זכאים לפיצוי תמורת השקעתם.
בהינתן שמדובר בפיצוי שהוא פרי של השקעה בתקופת חיי הנישואין של הצדדים הרי שתיאורטית גם אם יקבע בית המשפט כי אחד הצדדים השקיע יותר מחברו ולכן יפוצה ביותר יוכל הצד האחר לטעון כי יש לראות את הפיצוי, לעניין איזון משאבי הצדדים, כאילו ניתן גם הוא בתקופת חיי הנישואין ולאזנו.
החלטה בטענה כזו תצטרך להתקבל בבית הדין המוסמך לדון באיזון משאבי הצדדים. אך לא זו בלבד שמדובר ב'ביצה שלא נולדה', אלא שגם אין כל עילה כי בית הדין יבקש בגינה לבחון את ההשקעות – אדרבה, הצורך בהכרעת בית הדין יהיה נוכח האמור על בסיס הטענה לאיזון, טענה שמשמעותה היא כי אין משמעות לשאלת ההשקעה.
על אחת כמה וכמה באשר לאפשרות כי בית המשפט יקבע פיצוי כזה ויקבע גם כי יחולק הוא בחלקים שווים בין הצדדים – בין שיקבע כך למרות שוני בהשקעות ובין שיקבע כך בשל העדר שוני כזה – לאחר קביעה כזו אם תהיה ודאי לא יידרש בית הדין לכל הכרעה נוספת, וכל שכן שלא לבחינת ההשקעות לצורכה של הכרעה כזו.
4. לכל זאת הוסף את דברי המערערת שוב ושוב כי אינה תובעת, וודאי לא מהמשיב, את החזר השקעתה אלא את הבעלות בדירה, תביעה שבינה (ופורמלית גם בין האיש) לבין אחי המשיב ואשתו, ובהעדר תביעה להחזר ההשקעות – גם אם נניח שלו הייתה היה מוסמך בית הדין לדון בה – לשם מה תיבחנה ההשקעות?
5. המשיב אכן טען בדיון כי משמעות תביעת המערערת לבעלות בדירה היא בהקשר לאיזון המשאבים שבין הצדדים שכן לדבריו אין היא מעוניינת בדירה בפועל ואף לא תוכל לרכוש את החלק שלא יהיה שלה אף אם תתקבל עמדתה (היינו חלקו שלו או החלק שייוותר ביד אחיו), וכל שהיא מעוניינת בו בפועל, למרות דבריה שהם בבחינת 'אחד בפה ואחד בלב', הוא הכללת עניינה של הדירה באיזון המשאבים בדרך שתביא אותה לקבל נתח גדול יותר ממסת הרכוש – את זאת לכאורה יוכל בית הדין לפסוק ויוכל אף לאכוף על המשיב אף אם את הקביעה כי בדירה שייכת לצדדים ולא לאח לא יוכל לאכוף על האח.
ברם המערערת תובעת חלק בדירה, זכותה לתבוע זאת ואין כל נפקות לעניין זכות זו לשאלה מה תוכל לעשות אם תזכה בתביעתה – אם תוכל לרכוש את יתרת הדירה או תיאלץ למכור את חלקה. תביעה זו יכולה להידון רק בבית המשפט ואין כל עילה לחוסמה ולמונעה, אף בית הדין קמא עצמו (לפי הנחתנו עתה בנוגע לפירוש החלטתו) מסכים לכך.
ככל שתביעה זו תידחה וייקבע כי הדירה אינה שייכת לצדדים לא תוכל המערערת לתבוע בגין כך את הגדלת חלקה באיזון המשאבים, ואף עתה אין הוא תובעת זאת. ככל שתביעה כזו תתקבל – איזון המשאבים כשלעצמו לא יושפע מכך, שהרי הדבר יגדיל את מסת נכסי המשיב ואת מסת נכסי המערערת באותה מידה.
אכן תידרש עדיין חלוקה של הדירה עצמה – אם בדרך של רכישת אחד הצדדים את חלקו של האחר או בדרך של מכירה לצד ג', וככל שתהיה מחלוקת כיצד תיעשה החלוקה יידרש בית הדין להכריע בה אז. אולם כעת אין מחלוקת בשאלה זו ואין טעם לדון ולהכריע במחלוקת שאיננה מונחת לפתחו של בית הדין וספק אם תונח לפתחו בעתיד, ולא ספק גרידא אלא ספק ספקא – ספק אם יקבע בית המשפט כי הדירה שייכת לצדדים ואם יקבע כך ספק אם תהיה מחלוקת ביניהם בשאלה כיצד לחלוק בה. לא זו בלבד אלא שגם אי אפשר להכריע במחלוקת זו שכן שאלת אופן החלוקה המצריכה את בירור יכולות הצדדים, התמחרות וכו' אינה יכולה להתברר טרם שנודע חלקו של כל אחד מהם, ערכו של חלק זה ויכולותיו הכלכליות של כל אחד מהצדדים במועד החלוקה.
ובין כך ובין כך – בירור ההשקעות אינו נוגע למחלוקת עתידית זו אם תתגלע.
6. ואכן ייתכן היבט נוסף – הברחות:
עקרונית ייתכן, והדבר עלה בקצירת האמור בדיון, כי אם יקבע בית המשפט כי הבעלות בדירה שייכת לאחי המשיב ולא לצדדים וכי האח אף אינו חייב לפצות את הצדדים במאומה, תטען אז המערערת כי מנקודת מבטו של בית הדין, על פי שיקול דעתו או על פי כללי ההלכה, היה על בית הדין לראות את הדירה כשייכת לצדדים, כולה או חלקה, או כי זכאים הם לפיצוי בגין השקעותיהם בה, ואת הכרעת בית המשפט יהיה עליו לראות כתוצאה של קנוניה משותפת של המשיב ואחיו שהביאה גם להחלטת בית המשפט שהוטעה על ידי קנוניה זו, ותוצאת האמור תהיה כי יש להגדיל את חלקה של המערערת באיזון המשאבים מתוך ראיית קנוניה זו כהברחה.
תיאורטית מצב כזה יכול היה להצדיק בחינה של השקעות הצדדים לצורך הכרעת בית הדין בתביעה. אולם בפועל מאחר שמדובר במצב תיאורטי – אם יקבע בית המשפט כך ואם תטען המערערת כך וכו' אין טעם להורות עתה על בחינת אותן השקעות. אף לו הייתה המערערת מעלה עתה טענה ממין זה המתואר בטענה או תביעה חלופית ספק גדול אם הייתה הצדקה להזדקק לה טרם יאמר בית המשפט את דברו. שעה שהמערערת אומרת בפה מלא כי אינה תובעת זאת ומבקשת היא כי בית הדין לא ידון בדבר – וכי מוסמך ורשאי בית הדין 'להכריח' אותה לתבוע ולהתדיין בפניו בתביעה זו?
ו. לאור האמור פוסק בית הדין:
1. הסמכות לדון בעניין חלוקת רכוש הצדדים ואיזון משאביהם נתונה לבית הדין הרבני כפי החלטתו של בית הדין קמא שעליה אין חולק.
2. לעומת זאת, הסמכות לדון בשאלת הבעלות בדירה ב[...] שבה מתגוררים (או התגוררו) הצדדים, הרשומה על שם אחיו של המשיב, ובת זוגו של האח ושהמערערת תובעת בעלות בחלקה אינה מסורה ואינה יכולה להימסר לבית הדין אלא לבית המשפט לענייני משפחה, שאף קבע, ובצדק, את סמכותו לעניינה.
מדברי בית הדין קמא נראה כי אף הוא מסכים לכך, למרות לשונו "הסמכות נתונה לבית הדין" שאותה יש לפרש על דרך הצמצום כעוסקת רק בשאלת חלוקת הרכוש בין הצדדים ובהשלכות שיש (לסברת בית הדין קמא) להשקעות הצדדים בדירה על חלוקת הרכוש האמור. אך ככל שיתפרשו דבריו אחרת – נדחים הם בהכרעתנו זו ומבוטלים.
3. ככל שיקבע בית המשפט את בעלותם של הצדדים בדירה או בחלקה, למרות הרישום של שם האח ואשתו, הרי שהחלוקה בין הצדדים של אותו חלק שייקבע כי שייך הוא לצדדים תהיה בסמכותו של בית הדין.
עם זאת, טרם קביעה כזו של בית המשפט ובהעדר מחלוקת בשאלה כיצד יחולק חלק זה בין הצדדים אם אכן ייקבע כי שייך הוא להם – אין מקום להיזקק עתה לדיון בשאלה זו.
4. לשאלת הבעלות בדירה – בעלותם של הצדדים או של האח ואשתו – אין השלכה הנראית לעין על השאלות האחרות הנדונות כיום בבית הדין הרבני ועל התביעות התלויות ועומדות בו, כך גם לשאלה אם ובאיזו מידה השקיעו הצדדים יחד או לחוד בדירה האמורה.
אין מקום לקיום בשלב זה דיון ולמתן הוראות למומחה לבחון השקעות וכו' כשכל תכליתו של העניין היא בתביעות שלא הוגשו ובשאלות תיאורטיות שספק אם תהיינה מעשיות אי פעם ושגם אם כך יהיה – ספק רב אם לשאלת ההשקעה המדוברת תהיה השלכה עליהן.
5. לפיכך אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי האמור בהחלטתו של בית הדין קמא מיום י' בשבט התשפ"ד (1.2.23): "בית הדין ידון מכוח חוק יחסי ממון מה הם הכספים של בני הזוג שהושקעו בדירה" וההוראה האופרטיבית שניתנה שם "המומחה יבדוק את חשבונות הצדדים האם שולמה משכנתא על ידי בני הזוג עבור דירה זו, וכן האם הושקעו על ידי הצדדים כספים בשיפוץ הדירה" – מבוטלים.
6. נוכח קבלת הערעור אין צו להוצאות. על המזכירות להשיב למערערת את כספי הערבות בהתאם לנהלים.
7. בית הדין מורה על סגירת התיק.
8. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים לרבות פרטי הנכס.
ניתן ביום ו' בכסלו התשפ"ד (19.11.2023).
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
נציין כי נקטנו לשון עמומה במקצת "עניינה של הדירה" ולא בכדי, שכן, כפי שיתבאר עוד להלן, לא לחלוטין ברור מן ההחלטה מה בדיוק אמור להידון בבית הדין קמא ונכלל בסמכותו, לשיטתו.
ברקע החלטה קודמת של בית הדין קמא, מיום ח' בתשרי התשפ"ג (3.10.22) שבה נקבעה סמכותו לדון בענייני רכושם של הצדדים. על יסוד האמור באותה החלטה כתב בית הדין קמא בהחלטתו מי' בשבט התשפ"ד (1.2.23) – מושא הערעור שלפנינו (ההדגשות אינן במקור וכך גם בציטוטים שלהלן):
[...] לטענת באת כוח האישה הסמכות נתונה לבית המשפט מאחר והבעל מצהיר שהדירה לא שלו ואי אפשר לכרוך רכוש בדרך השלילה. האישה הגישה בקשה להצהרה ששלושים וחמישה אחוזים מהדירה שייכים לאישה.ברם ההחלטה שמיום ח' בתשרי התשפ"ג (3.10.23) לא עמדה כלל על שאלתה הייחודית של הדירה אלא השאלה הכללית של הסמכות לדון בחלוקת רכוש הצדדים ואיזון המשאבים ביניהם, וזאת אף ששאלתה הייחודית של הדירה אכן צפה עוד קודם לכן. החלטה זו היא אכן החלטה חלוטה, אך אין בה אלא את מה שנאמר בה – מה שאינו יכול לבסס את ההחלטה שמיום י' בשבט התשפ"ד (1.2.23) שבה נדרש בית הדין לבחון את מאפייניה הייחודיים של הדירה ולומר אם כלולה היא למרות מאפיינים אלה בקביעתו העקרונית האמורה או שמא נוכח מאפיינים אלה אין היא כלולה בהם. על שאלה זו לא השיב בית הדין קמא בהחלטתו תשובה ממשית ומנומקת, ההסתמכות על החלטה קודמת שלא עסקה בשאלה זו כלל – אינו יכול להיחשב נימוק והיותה של ההחלטה הקודמת החלטה חלוטה הוא נתון שאינו רלוונטי לשאלה שבה נדרשה שאלה אחרת להיבחן.
מאידך טענה באת כוח הבעל כי לאור החלטת בית הדין הסמכות נתונה לבית הדין, החלטה זו הינה חלוטה ולא הוגש עליה ערעור. לכן על המומחה לבדוק את השקעות הצדדים בדירת האח.
החלטת בית הדין
הסמכות נתונה לבית הדין כפי שבית הדין קבע בעבר ולא הוגש על כך ערעור לבית הדין הגדול. בית הדין ידון מכוח חוק יחסי ממון מה הם הכספים של בני הזוג שהושקעו בדירה.
המומחה יבדוק את חשבונות הצדדים, אם שולמה משכנתה על ידי בני הזוג עבור דירה זו וכן אם הושקעו על ידי הצדדים כספים בשיפוץ הדירה.
אכן גם טענות הצדדים כפי שהשתקפו בהחלטה המעורערת נראות יותר כ'דו שיח של חרשים' וההחלטה עצמה עמומה כאמור לעיל:
"האישה הגישה בקשה להצהרה ששלושים וחמישה אחוזים מהדירה שייכים לאישה", כך כפי האמור בהחלטה וכמצוטט מעלה, ההצהרה המבוקשת עומדת בסתירה לרישומה של הדירה על שמם של צדדים שלישיים שתביעה של האישה כנגדם אינה יכולה להיות בסמכותו של בית הדין הרבני ואינה יכולה להיכרך לתביעת הגירושין המתנהלת בין הצדדים גם אם אותם צדדים שלישיים הם אחיו ואשת אחיו של האיש. המשיב השיב כי נוכח ההחלטה הקודמת הקובעת את סמכות בית הדין כאמור וכמתחייב – הסמכות להכריע במחלוקות הרכושיות שבין הצדדים, ולא באלה שבינם או בין אחד מהם לבין צדדים שלישיים – "על המומחה לבדוק את השקעות הצדדים בדירת האח".
לא פורש בהחלטה – לא משמו של המשיב עצמו ולא כחלק מדברי בית הדין קמא בזיקה לקביעתו כי ידון מכוח חוק יחסי ממון "מה הם הכספים של בני הזוג שהושקעו בדירה" ולהוראתו למומחה שמינה לבדוק משום כך "אם שולמה משכנתה על ידי בני הזוג עבור דירה זו" ו"אם הושקעו על ידי הצדדים כספים בשיפוץ הדירה" – מה משמעותה של שאלת השקעות הצדדים הנטענות: האם סבור המשיב וסבור גם בית הדין, כפי שלכאורה סבורה המשיבה, כי אם אכן הושקעו כספי הצדדים בדירה מקנה הדבר לצדדים, ולענייננו הדגש הוא על המערערת, זכויות בדירה למרות רישומה על שמם של אחרים, ולפיכך משמעות קביעת בית הדין קמא בנוגע לסמכותו היא כי על בסיס המסקנות שיסיק מבדיקתו של המומחה שמינה יקבע הוא אם לקבל את עמדת המערערת שלפנינו, כי זכאית היא לחלק מן הדירה או לדחותה; או שמא סבור המשיב או סבור בית הדין קמא כי שאלה זו אכן אמורה להידון בבית המשפט, כטענתה של המערערת, אלא שככל שיתברר כי הצדדים השקיעו כספים בדירה תהיה לכך השלכה על איזון משאבי הצדדים? ככל שנכונה היא הפרשנות האחרונה לא ברור איזו השלכה עשויה להיות להשקעה האמורה, לדעת בית הדין או לדעת מי מהצדדים, על איזון המשאבים שלגביו רלוונטית האמירה כי בית הדין ידון "מכוח חוק יחסי ממון", לא ברור גם אם המערערת מצידה חולקת על ההנחה כי ככל שאכן אמורה להיות השלכה כזו הרי שלעניינה אכן נתונה הסמכות לבית הדין.
ב. אפשר שהאמור בפרוטוקולי הדיונים שהתקיימו בבית הדין קמא בכ' במרחשוון התשפ"ג (14.11.22) ובז' בשבט התשפ"ג (29.1.23) ישפוך אור על כוונת החלטתו. הדברים מצריכים הסתייגות ברורה שכן לא כל סברה שהועלתה בדיון, ולו גם בדברי בית הדין עצמו, שלא נאמרה בפירוש גם בהחלטה מחויבת להיות חלק מנימוקי ההחלטה. לא אחת סברה כזו אינה עולה אלא כשאלה המופנית לאחד הצדדים או כ'הווה אמינא'. אך עם זאת בהעדר פרשנות אחרת לאמור בהחלטה ראוי הפרוטוקול להיחשב בסיס לפחות לפרשנות אפשרית.
כך נאמר בפרוטוקול מכ' במרחשוון התשפ"ג (14.11.22):
ב"כ הבעל: יש בית שמתגוררים בו, היה ניסיון נפסד להגיש תביעה לבית משפט נגד אחיו ואשתו, הסמכות נמסרה לבית הדין, מפנה לסעיף 19 בהחלטה מבית המשפט – (מצטטת) "תגישו בקשה לבית הדין בכל הנוגע לבית", כרכנו הכול בבית הדין, היא ניסתה להגיש תביעה הצהרתית לבית המשפט.נקטע את הציטוט כדי להעיר כי החלטת בית המשפט המוזכרת בו היא החלטתו למחוק את התביעה בשל מגבלות החוק להסדר התדיינויות ולא בשל קביעה מהותית לעניין הסמכות – מה שהודגש בהחלטה כי לא נעשה בה. בהמשך ניתנה החלטה מפורשת של בית המשפט לעניין הסמכות, ועניינה יבואר להלן.
ובחזרה לפרוטוקול:
בית הדין: תגישי את כל המסמכים מבית המשפט [...]וכך נאמר עוד בפרוטוקול מיום ז' בשבט התשפ"ג (29.1.23):
ב"כ האישה: [...] יש להם בית ב[...] שווי הבית כעשרה מיליון ש"ח, הם קנו את הבית במשותף [...] הם רשמו פורמלית את הבית על שם אחיו ואשתו [...] לפני שנה וחצי רצו לעשות שיפוץ, היו צריכים לקחת משכנתה על שמם, הכול רשום בהודעות, [הוא] אמר לאח: "אתה פורמאלית חתום", אמר האח: "אם אתה רוצה משכנתה אעביר על שמך" ההסכם נחתם בין אחיו [...] ברגע שהתחיל כל הבלגן, הם שלחו הודעה על ביטול עסקה, יש לנו התכתבות שלמה בעניין הדירה. בגלל שהדירה רשומה הצהרתית על שם אחיו אין לכם סמכות לדון על צד ג' [...]
בית הדין: סעיף 76 לחוק השפיטה אם עולה נושא רכושי אגב הדיון ניתן לדון על זה גם כשצד ג' מעורב, ניתן לדון, לאחר מכן ניתן לפנות לבית משפט [...]
ב"כ האישה: יש שתי דירות.טרם נמשיך נעיר על האמור "אלא אם הוא יצהיר ויגיד שזה שלו ושלה, אם הוא יגיד זה פתר את הפלונטר ואת התיק" ונאמר כי לא ברור מן הדברים מי הוא "הוא", אך כפי העולה מהחלטת בית המשפט שאליה מפנים הדברים ומן הסברה מדובר באמירה של האח (ושל אשתו) ולא באמירה של האיש, שוודאי הוא כי גם אם יאמר כי הדירה שלו ושל האישה לא יהיה בכך כדי לבטל את היריבות המתקיימת בין האיש והאישה יחד או בין האישה לבדה לבין האח או לאפשר הכרעה בה בין כותלי בית הדין.
[...]
בית הדין: איזון משאבים. צריך להחליט מה להגיד לרואה החשבון [...] הדירה הגדולה שרשומה על שם אחיו וגיסתו. הוגשה לבית משפט תביעה הצהרתית של אחיו ואשתו.
ב"כ האישה: הגשנו תביעה הצהרתית לפיה 35 אחוז בדירה שייך לגברת. אני מכבדת את בית הדין. אני צריכה החלטה כדי שאוכל ללכת קדימה. יש עיקול, הוא לא כורך משהו שלילי. הוא אומר "הדירה לא שלי בשום דרך". אני לא יודעת איך הוא כרך. "הדירה לא שלי", אבל כורך. התביעה על שלושים וחמישה אחוז מהדירה שרשומה על האח והגיסה. זה מתנהל בבית משפט שנתן החלטה שזה מתנהל שם. אלא אם הוא יצהיר ויגיד שזה שלו ושלה, אם הוא יגיד זה פתר את הפלונטר ואת התיק. זה לא שאני לא מכבדת או לא סומכת על בית הדין. אם אח שלו יתגלגל איתי לבג"ץ אני מפסידה.
נשים פנינו עתה אל המשכו של הפרוטוקול:
ב"כ הבעל: יש החלטה ברורה של בית הדין. מכוח מה היא טוענת שיש לה שלושים וחמישה אחוז אם לא מכוח הנישואין שלהם? אז למי יש סמכות אם לא לבית הדין? ביקשתי לכרוך את כל השאלות בנוגע לדירה שקשורות אליו. בתאריך 14.11 [היא] טענה מכוח נישואין.ג. עיקרי טענות הצדדים חזרו ונשנו גם בדיון שהתקיים לפנינו. מפאת רצוננו שלא להאריך בדברים שלא לצורך – לא נכפול את הדברים להלן. עם זאת נציין כי הצדדים הפנו בטענותיהם לדברים שנאמרו בדיוני בית הדין קמא שחלקם צוטט לעיל, ונציין עוד את הנצרך בזיקה לשאלה שהעלינו על אודות כוונת ומשמעות החלטת בית הדין קמא כי הצדדים ככל הנראה מבינים את החלטתו בדרכים שונות מעט ובכלל זה תיתכן מחלוקת גם בשאלה אם אכן גם בהחלטתו המעורערת נותר בית הדין קמא מצידו איתן בעמדה שהביע בדיון ושלפיה סמכותו יונקת גם מסעיף 76 לחוק בתי המשפט או מפסיקות שקבעו כי בדומה שלסמכות שהעניק חוק זה לבתי המשפט עומדת גם לבית הדין סמכות לדון בשאלות אגב, או שמא אין החלטת בית הדין נשענת על אדנים אלה כלל.
ב"כ האישה: היא מטעה. יש שתי דירות.
ב"כ הבעל: אני מנסה להקל, היא טענה בנוגע לדירה הזו.
בית הדין: לא נדון על הדירה ההיא אלא על כספים משותפים, הון עצמי, קנתה חלק מהדירה. האח שלו הוא גורם שלישי.
ב"כ הבעל: זו טעות משפטית. היא מדברת על חוק בתי משפט שלא חל על בית הדין. [אך] קבע בג"ץ שלבית הדין סמכות לדון בדרך אגב, זהה לסעיף 76 – תיק מס' 5918/07 ו־1214/97 בבג"ץ. חל סעיף 76 מימים ימימה.
בית הדין: לא נדון על הדירה אלא על רכוש משותף.
ב"כ האישה: דירת מגורי הצדדים נרשמה על צד ג', שלושים וחמישה אחוז שלה. השאלות בינו לבינה. הדירה נרכשה ביחד. אני לא צריכה לדון בזה, הצהרתית היא שלהם. הוא בא ואומר "הדירה לא שלי". הוא לא טוען שהדירה רק שלו. היא אומרת: "אתה אומר שהדירה לא שלך, ואילו אני אומרת שהיא כן שלי בשלושים וחמישה אחוז."
בית הדין: היא אומרת "חלק שלי", איך?
ב"כ האישה: היא קנתה את הדירה בתקופת נישואי הצדדים. [הוא] לא כרך אם אומר "לא שלי". אם יצהיר...
הוא לא יכול להגיד "לא שלי". הוא לא יכול לכרוך על דרך השלילה. אני אומרת אם הוא לא רוצה את הדירה – בבקשה. היא כן תובעת. הוא לא כרך בכתב התביעה. שבית הדין יכתבו החלטה מסודרת. יש את סעיף 76 לחוק בתי המשפט. מה בית הדין יכול לדון, שאלה שהתעוררה דרך אגב שלא יכולה להשפיע על בית המשפט. בית הדין לא יכול לתת לי צו עיקול על הדירה. הוא לא אומר "הדירה שלי". לא ניתן לטעון טענות מתחלפות, "תדונו על משהו שהוא לא שלי".
בית הדין: איך מימנו את רכישת הדירה?
ב"כ האישה: מכספים של שניהם. הדירה נרכשה בלב ליבו של חיי נישואין. הוא אומר "לא שלי".
בית הדין: ניתן החלטה. נשקול שתסכמי רק על הנקודה הזו וניתן החלטה.
ב"כ האישה: אין כרגע. אני לא יכולה להסכים, אין תביעה בעניין הדירה. יש תביעה שלא נכרכה בנושא הדירה.
בית הדין: יוגשו על נושא זה סיכומים.
ב"כ הבעל: יש החלטה של בית הדין.
ב"כ הבעל: היא לא ערערה על ההחלטה של בית הדין.
ב"כ הבעל: משפט קטן: יש החלטה בנוגע לסמכות. יש לה דרך שאינה תואמת פסיקה. אתם לא ערכאת ערעור על עצמכם. עברו עשרה ימים, יש סמכות. להתחיל לנהל כל דבר במספר חזיתות? ישנה החלטה חלוטה. היא מסרבת ולא רוצה להגיע לערכאת ערעור. לא ניתן לבקש לדון על החלטה שלכם שהינה חלוטה. אין החלטה של בית המשפט על סמכות אקטיבית. הוא הסכים לבקשה למחיקת ההליך. החלטה לעניין הסמכות הייתה לבית הדין, בתאריך 14.11 ניתנה החלטה. רוצה 'שְׁלֵיְיקֶס' נוסף לסגור את הנושא.
בית הדין: היא מבקשת משפט זוטא. לא לדון, הם לא ערערו.
ב"כ האישה: הסמכות לדון על הבית של שרשומה על האח נתונה לבית המשפט.
בית הדין: יש שתי שאלות. בית המשפט יגיד את דברו על אותם שלושים וחמישה אחוזים המדוברים.
ב"כ האישה: היא טוענת ששלושים וחמישה אחוז שלה, הוא טוען שאין לו כלום.
בית הדין: כשראית את ההחלטה של בית הדין למה לא ערערת?
ב"כ האישה: הגשתי בקשה לעיון חוזר בעקבות ההחלטה של בית המשפט, מדובר בדבר חדש. סמכות לפי סעיף 76 בקשה לעיון חוזר לאור החלטה של בית המשפט, אם אתם סוברים שניתן לדון בדירה לפי סעיף 76 נשקול את צעדנו, הוא טוען שהדירה לא שלו [...]
ייתכן שהיה מקום לבקש מבית הדין קמא להבהיר את החלטתו. אך מאחר שתוצאתו הסופית של ההליך לא תושפע מכך, שכן מסקנתנו תגיע בדרך של 'ממה נפשך', לא ראינו טעם להאריך את הדרך בבקשה כזו.
ד. אם התכוון בית הדין קמא לקבוע כי מוסמך הוא לדון בשאלת בעלות הדירה אזי יש לדחות את קביעתו זו מכמה טעמים:
1. החלטתו הקודמת של בית הדין קמא שקבעה את סמכותו לדון בחלוקת רכושם של הצדדים לא עסקה בדירה זו ספציפית ובשאלה אם כלולה היא באותו רכוש שיש לדון בחלוקתו. משכך אין היא יכולה להיות תשתית להחלטה המעורערת, ואין בהקשר זה משמעות לאי הגשת ערעור על ההחלטה הראשונה עצמה.
ויובהר: אכן ככלל בסמכות לדון בחלוקת הרכוש ובאיזון המשאבים מגולמת גם הסמכות לקבוע איזה רכוש עומד לחלוקה או בר איזון, אך זאת כשאחד הצדדים טוען כי רכוש מסוים שלו הוא ואינו בר חלוקה אף לא בר איזון, 'רכושם של הצדדים' היינו הרכוש של שניהם יחד ושל כל אחד מהם לחוד וזה גם זה כלול בסמכות לדון בחלוקת הרכוש. לא כן בענייננו שבו היריבות היא בין אחי המשיב לבין הצדדים (המערערת בפועל והמשיב רק באופן פורמלי שכן בפועל אין הוא טוען לבעלות). שאלה כזו אינה יכולה להיכרך בתביעת הגירושין, וממילא ברור כי קביעתו של בית הדין בהחלטתו הראשונה אינה יכולה להתפרש (בשין ימנית ובשין שמאלית גם יחד) עליה.
2. אף לו יכולה הייתה הסמכות בנוגע לדירה להיות מוקנית לבית הדין במקרים מסוימים לא היה מקום שבית הדין יכריע בה בלי לשמוע את עמדתו של אחי המשיב שהוא הצד המרכזי לשאלת הבעלות בדירה. כמו כן ברור שבכל הנוגע אל אחי המשיב אין משמעות לאי־הגשת הערעור על אותה החלטה ראשונה.
3. מאחר שכאמור כלל לא יכולה להיות לבית הדין סמכות לדון בשאלה שבין הצדדים או אחד מהם לבין צד ג', הרי שקביעה כי בית הדין מוסמך לדון בכך היא בבחינת void, קביעה בטלה, שאין מקום להותירה על מכונה בשל אי־הגשת ערעור במועד או אף בשל אי־העלאת הטענה מלכתחילה.
4. בתאריך י"ב בטבת התשפ"ג (5.1.23) קבע בית המשפט לענייני משפחה (ובצדק אף לדעתנו, לאור האמור) כי בניגוד לשאלות שבין הצדדים עצמם, השאלה 'הבעלות בדירה – למי?' לצדדים או לאחי האיש ולאשתו היא שאלה המסורה לסמכותו של בית המשפט ולא לסמכות בית הדין. דעתנו היא (כאמור) כי קביעה זו צודקת לגופה, אך גם לולי הייתה זו דעתנו, מאחר שהחלטה זו קדמה להחלטתו המעורערת של בית הדין קמא (ואומנם מאוחרת היא ביחס להחלטתו הראשונה של בית הדין קמא, אלא שהחלטה ראשונה זו עוסקת בשאלה אחרת כאמור ואף בית המשפט לא חלק עליה), הרי שנוכח עיקרון כיבוד הערכאות והלכת פלמן היה על בית הדין קמא להימנע ממתן החלטה שונה.
5. בהקשר זה גם אין מקום לסעיף 76 לחוק בתי המשפט, שכן השאלה אם הדירה שייכת לצדדים או לאחי המשיב ולאשתו היא שאלה עיקרית ולא אגבית בלבד, ולמעשה לא רק שאינה אגבית בלבד אלא שכלל אינה אגבית שכן אין היא נצרכת לשם הכרעה בשאלות אחרות – לענייננו להכרעה בנוגע לחלוקת יתרת רכוש הצדדים, וכל עצמה אינה אלא לשם הכרעה בה לגופה כשהפועל היוצא של הכרעה כי שייכת היא לצדדים (כולה או חלקה) אומנם יהיה חלוקה שלה (או של חלקה ביניהם) אך לחלוקה זו לא מתקיימת כיום יריבות ביניהם, שהרי אין אחד מהם הטוען כי זכאי הוא בגינה לחלק גדול יותר מחלקו של רעהו.
ה. אם, לעומת זאת, לא התכוון בית הדין קמא לקבוע כי מוסמך הוא לדון בעניינה של הדירה עצמה יש לדחות את קביעתו המעורערת מטעמים אחרים.
ותחילה ייאמר כי אכן מלשונו של בית הדין קמא בהחלטתו המעורערת, מהפנייתו להחלטתו הקודמת שבה נקבעה סמכותו לדון בחלוקת רכוש הצדדים ובאיזון משאביהם ומדבריו בדיונים נראה שגם בית הדין קמא הבין אל נכון כי שאלת הבעלות בדירה אינה נתונה לסמכותו שלו אלא לזו של בית המשפט. עם זאת סבר בית הדין קמא כי במסגרת הדיון בשאלות שבסמכותו יש טעם לבחון את השקעות הצדדים בדירה זו.
בחינתן של ההשקעות עשויה להשפיע לכאורה על המסקנה בשאלת הבעלות בדירה, שאלה שלגביה מתקיימת היריבות בין המערערת (ותיאורטית גם האיש, אלא שאין הוא טוען) לבין אחי המשיב, ואולי בהיבט זה סבר בית הדין כי נזקק הוא לסעיף 76 לחוק בתי המשפט וכי יכול הוא להיסמך עליו, אך זאת ללא שהחלטתו או אפילו מסקנותיו העובדתיות שייכללו בה תחייבנה את בית המשפט.
ככל שכך הדבר הרי שעקרונית צודק בית הדין קמא כי מוסמך הוא לבחון את שאלת ההשקעות ולהתבסס על שיסיק בעניינה (מבלי שמסקנותיו תחייבנה את בית המשפט הדן בשאלה אחרת) בבואו להכריע בשאלות שבסמכותו.
אך את ההוראות שגזר מכך בית הדין יש לדחות משום שגם אם צודק הוא עקרונית – אין הוא צודק מעשית שכן התביעה שבה התבקש הוא לדון אינה יכולה להיות מושפעת מהשאלה שביקש לבחון. ונבהיר:
1. לו יהי כי הצדדים השקיעו בדירה אלא שהשקעתם ירדה, או עתידה לרדת, לטמיון בשל אובדן הדירה – ומסירת הדירה לאחי המשיב ולאשתו או הותרתה בידם היא לגבי הצדדים 'אובדן' לכל דבר ועניין – ברי הוא כי על דרך כלל לא הייתה לשאלת ההשקעה והיקפיה, לרבות לאפשרות כי אחד הצדדים השקיע יותר מחברו, השלכה על חלוקת רכוש הצדדים ואיזון משאביהם. ההשקעה שאבדה – אבדה לשניהם, אין אחד מהם צריך לפצות את משנהו בגינה או להגדיל את החלק המועבר לו במסגרת איזון יתר המשאבים.
2. ככל שהשקעת הצדדים, אם תתברר, תביא לעומת זאת את בית המשפט למסקנה כי הדירה שייכת להם ולא לאח – חלוקתה ביניהם, וכך גם חלוקת חלקה ביניהם אם יתברר כי חלקה האחד אומנם שייך לאח אך חלקה האחר להם, תהיה בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בחלקים שווים ללא תלות בשאלה מי מהם השקיע יותר, שכן ההשקעה נעשתה, אם נעשתה, לכולי עלמא בתקופה שבה היו הצדדים נשואים.
לא זו אף זו – המשיב אינו טוען כי השקיע יותר מהמערערת ואינו תובע חלק בדירה וממילא אף לו היה מתברר כי השקיע יותר לא היה הדבר מגדיל את חלקו, גם לולי הוראות חוק יחסי ממון; המערערת הטוענת לבעלות בדירה – אף היא אינה טוענת כי חלקה בה גדול מחלקו של המשיב (אם כי מציינת היא כי לטענתו שלו חלקו בדירה הוא אפס שהרי טוען הוא כי של האח היא ולא של הצדדים) או כי השקיעה בה יותר ממנו, וממילא גם אם לא תזכה ביותר ממחצית הדירה (או מחצית החלק בדירה שיקבע בית המשפט, כי שייך הוא לצדדים), ותהיה תוצאת הבירור בנוגע להשקעות אשר תהיינה.
משכך, עקרונית אומנם נוכח קביעת סמכותו של בית הדין לדון בחלוקת רכוש הצדדים, תידרש החלטה שלו בדבר חלוקת הדירה ביניהם אם יקבע בית המשפט את בעלותם בדירה ולאחר שיקבע כך, אך בהעדר מחלוקת בשאלה כיצד יש לחלק את הדירה בין הצדדים אם אכן יקבע כך בית המשפט ובהעדר נפקות לשאלת ההשקעה – אין משמעות לקביעה כי מוסמך בית הדין לבחון את שאלת ההשקעה בזיקה לחלוקת הרכוש ואין מקום כי יורה בפועל על בדיקה כזו.
3. כך גם ככל שהשקעת הצדדים, אם תתברר, תביא את בית המשפט לקבוע כי הדירה אומנם שייכת לאח אבל הצדדים זכאים לפיצוי תמורת השקעתם.
בהינתן שמדובר בפיצוי שהוא פרי של השקעה בתקופת חיי הנישואין של הצדדים הרי שתיאורטית גם אם יקבע בית המשפט כי אחד הצדדים השקיע יותר מחברו ולכן יפוצה ביותר יוכל הצד האחר לטעון כי יש לראות את הפיצוי, לעניין איזון משאבי הצדדים, כאילו ניתן גם הוא בתקופת חיי הנישואין ולאזנו.
החלטה בטענה כזו תצטרך להתקבל בבית הדין המוסמך לדון באיזון משאבי הצדדים. אך לא זו בלבד שמדובר ב'ביצה שלא נולדה', אלא שגם אין כל עילה כי בית הדין יבקש בגינה לבחון את ההשקעות – אדרבה, הצורך בהכרעת בית הדין יהיה נוכח האמור על בסיס הטענה לאיזון, טענה שמשמעותה היא כי אין משמעות לשאלת ההשקעה.
על אחת כמה וכמה באשר לאפשרות כי בית המשפט יקבע פיצוי כזה ויקבע גם כי יחולק הוא בחלקים שווים בין הצדדים – בין שיקבע כך למרות שוני בהשקעות ובין שיקבע כך בשל העדר שוני כזה – לאחר קביעה כזו אם תהיה ודאי לא יידרש בית הדין לכל הכרעה נוספת, וכל שכן שלא לבחינת ההשקעות לצורכה של הכרעה כזו.
4. לכל זאת הוסף את דברי המערערת שוב ושוב כי אינה תובעת, וודאי לא מהמשיב, את החזר השקעתה אלא את הבעלות בדירה, תביעה שבינה (ופורמלית גם בין האיש) לבין אחי המשיב ואשתו, ובהעדר תביעה להחזר ההשקעות – גם אם נניח שלו הייתה היה מוסמך בית הדין לדון בה – לשם מה תיבחנה ההשקעות?
5. המשיב אכן טען בדיון כי משמעות תביעת המערערת לבעלות בדירה היא בהקשר לאיזון המשאבים שבין הצדדים שכן לדבריו אין היא מעוניינת בדירה בפועל ואף לא תוכל לרכוש את החלק שלא יהיה שלה אף אם תתקבל עמדתה (היינו חלקו שלו או החלק שייוותר ביד אחיו), וכל שהיא מעוניינת בו בפועל, למרות דבריה שהם בבחינת 'אחד בפה ואחד בלב', הוא הכללת עניינה של הדירה באיזון המשאבים בדרך שתביא אותה לקבל נתח גדול יותר ממסת הרכוש – את זאת לכאורה יוכל בית הדין לפסוק ויוכל אף לאכוף על המשיב אף אם את הקביעה כי בדירה שייכת לצדדים ולא לאח לא יוכל לאכוף על האח.
ברם המערערת תובעת חלק בדירה, זכותה לתבוע זאת ואין כל נפקות לעניין זכות זו לשאלה מה תוכל לעשות אם תזכה בתביעתה – אם תוכל לרכוש את יתרת הדירה או תיאלץ למכור את חלקה. תביעה זו יכולה להידון רק בבית המשפט ואין כל עילה לחוסמה ולמונעה, אף בית הדין קמא עצמו (לפי הנחתנו עתה בנוגע לפירוש החלטתו) מסכים לכך.
ככל שתביעה זו תידחה וייקבע כי הדירה אינה שייכת לצדדים לא תוכל המערערת לתבוע בגין כך את הגדלת חלקה באיזון המשאבים, ואף עתה אין הוא תובעת זאת. ככל שתביעה כזו תתקבל – איזון המשאבים כשלעצמו לא יושפע מכך, שהרי הדבר יגדיל את מסת נכסי המשיב ואת מסת נכסי המערערת באותה מידה.
אכן תידרש עדיין חלוקה של הדירה עצמה – אם בדרך של רכישת אחד הצדדים את חלקו של האחר או בדרך של מכירה לצד ג', וככל שתהיה מחלוקת כיצד תיעשה החלוקה יידרש בית הדין להכריע בה אז. אולם כעת אין מחלוקת בשאלה זו ואין טעם לדון ולהכריע במחלוקת שאיננה מונחת לפתחו של בית הדין וספק אם תונח לפתחו בעתיד, ולא ספק גרידא אלא ספק ספקא – ספק אם יקבע בית המשפט כי הדירה שייכת לצדדים ואם יקבע כך ספק אם תהיה מחלוקת ביניהם בשאלה כיצד לחלוק בה. לא זו בלבד אלא שגם אי אפשר להכריע במחלוקת זו שכן שאלת אופן החלוקה המצריכה את בירור יכולות הצדדים, התמחרות וכו' אינה יכולה להתברר טרם שנודע חלקו של כל אחד מהם, ערכו של חלק זה ויכולותיו הכלכליות של כל אחד מהצדדים במועד החלוקה.
ובין כך ובין כך – בירור ההשקעות אינו נוגע למחלוקת עתידית זו אם תתגלע.
6. ואכן ייתכן היבט נוסף – הברחות:
עקרונית ייתכן, והדבר עלה בקצירת האמור בדיון, כי אם יקבע בית המשפט כי הבעלות בדירה שייכת לאחי המשיב ולא לצדדים וכי האח אף אינו חייב לפצות את הצדדים במאומה, תטען אז המערערת כי מנקודת מבטו של בית הדין, על פי שיקול דעתו או על פי כללי ההלכה, היה על בית הדין לראות את הדירה כשייכת לצדדים, כולה או חלקה, או כי זכאים הם לפיצוי בגין השקעותיהם בה, ואת הכרעת בית המשפט יהיה עליו לראות כתוצאה של קנוניה משותפת של המשיב ואחיו שהביאה גם להחלטת בית המשפט שהוטעה על ידי קנוניה זו, ותוצאת האמור תהיה כי יש להגדיל את חלקה של המערערת באיזון המשאבים מתוך ראיית קנוניה זו כהברחה.
תיאורטית מצב כזה יכול היה להצדיק בחינה של השקעות הצדדים לצורך הכרעת בית הדין בתביעה. אולם בפועל מאחר שמדובר במצב תיאורטי – אם יקבע בית המשפט כך ואם תטען המערערת כך וכו' אין טעם להורות עתה על בחינת אותן השקעות. אף לו הייתה המערערת מעלה עתה טענה ממין זה המתואר בטענה או תביעה חלופית ספק גדול אם הייתה הצדקה להזדקק לה טרם יאמר בית המשפט את דברו. שעה שהמערערת אומרת בפה מלא כי אינה תובעת זאת ומבקשת היא כי בית הדין לא ידון בדבר – וכי מוסמך ורשאי בית הדין 'להכריח' אותה לתבוע ולהתדיין בפניו בתביעה זו?
ו. לאור האמור פוסק בית הדין:
1. הסמכות לדון בעניין חלוקת רכוש הצדדים ואיזון משאביהם נתונה לבית הדין הרבני כפי החלטתו של בית הדין קמא שעליה אין חולק.
2. לעומת זאת, הסמכות לדון בשאלת הבעלות בדירה ב[...] שבה מתגוררים (או התגוררו) הצדדים, הרשומה על שם אחיו של המשיב, ובת זוגו של האח ושהמערערת תובעת בעלות בחלקה אינה מסורה ואינה יכולה להימסר לבית הדין אלא לבית המשפט לענייני משפחה, שאף קבע, ובצדק, את סמכותו לעניינה.
מדברי בית הדין קמא נראה כי אף הוא מסכים לכך, למרות לשונו "הסמכות נתונה לבית הדין" שאותה יש לפרש על דרך הצמצום כעוסקת רק בשאלת חלוקת הרכוש בין הצדדים ובהשלכות שיש (לסברת בית הדין קמא) להשקעות הצדדים בדירה על חלוקת הרכוש האמור. אך ככל שיתפרשו דבריו אחרת – נדחים הם בהכרעתנו זו ומבוטלים.
3. ככל שיקבע בית המשפט את בעלותם של הצדדים בדירה או בחלקה, למרות הרישום של שם האח ואשתו, הרי שהחלוקה בין הצדדים של אותו חלק שייקבע כי שייך הוא לצדדים תהיה בסמכותו של בית הדין.
עם זאת, טרם קביעה כזו של בית המשפט ובהעדר מחלוקת בשאלה כיצד יחולק חלק זה בין הצדדים אם אכן ייקבע כי שייך הוא להם – אין מקום להיזקק עתה לדיון בשאלה זו.
4. לשאלת הבעלות בדירה – בעלותם של הצדדים או של האח ואשתו – אין השלכה הנראית לעין על השאלות האחרות הנדונות כיום בבית הדין הרבני ועל התביעות התלויות ועומדות בו, כך גם לשאלה אם ובאיזו מידה השקיעו הצדדים יחד או לחוד בדירה האמורה.
אין מקום לקיום בשלב זה דיון ולמתן הוראות למומחה לבחון השקעות וכו' כשכל תכליתו של העניין היא בתביעות שלא הוגשו ובשאלות תיאורטיות שספק אם תהיינה מעשיות אי פעם ושגם אם כך יהיה – ספק רב אם לשאלת ההשקעה המדוברת תהיה השלכה עליהן.
5. לפיכך אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי האמור בהחלטתו של בית הדין קמא מיום י' בשבט התשפ"ד (1.2.23): "בית הדין ידון מכוח חוק יחסי ממון מה הם הכספים של בני הזוג שהושקעו בדירה" וההוראה האופרטיבית שניתנה שם "המומחה יבדוק את חשבונות הצדדים האם שולמה משכנתא על ידי בני הזוג עבור דירה זו, וכן האם הושקעו על ידי הצדדים כספים בשיפוץ הדירה" – מבוטלים.
6. נוכח קבלת הערעור אין צו להוצאות. על המזכירות להשיב למערערת את כספי הערבות בהתאם לנהלים.
7. בית הדין מורה על סגירת התיק.
8. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים לרבות פרטי הנכס.
ניתן ביום ו' בכסלו התשפ"ד (19.11.2023).
| הרב אברהם שינדלר | הרב מימון נהרי | הרב ציון לוז־אילוז |
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה