הבעל הגיש תביעת גירושין. ביום י"ט טבת תשפ"ד (31/12/2023) התקיים דיון שבו נוכחנו שהבעל תובע להתגרש, וכן האשה מבקשת להתגרש, ויצוין להחלטה מיום כ' טבת תשפ"ד (01/01/2024) שניתנה לאחר הדיון.

לאחר הדיון האשה הגישה תביעה גירושין מטעמה, ויצוין להחלטה מיום כ"ח טבת תשפ"ד (09/01/2024) וכן להחלטה נוספת מיום י"א שבט תשפ"ד (21/01/2024). בהחלטה זו ניתן פרק זמן של עשרה ימים לסיכומי טענות משני הצדדים.

כעת כעבור פרק זמן זה בפני בית הדין סיכומי טענות הצדדים, בהן האשה עומדת על חיוב הבעל בגירושין לאחר שתבע להתגרש וטוען כנגדה טענות ולפיהן בגדה ונשללה זכאותה לכתובה, ומאידך הבעל אינו מבהיר מדוע שלא יסודר גט כבר כעת אלא שב על טענותיו אודות היעדר זכאות האשה לכתובתה.

לאחר עיון בטענות הצדדים אנו מחליטים: הצדדים גרים בנפרד כחודש וחצי לאחר שהאשה עברה למקום מגורים חילופי. הבעל תובע להתגרש וטוען שאשתו בגדה זו, ומנגד האשה מכחישה בתוקף טענה זו, אך גם היא תובעת להתגרש.

הבעל מבקש לעכב את הגירושין עד שהאשה תוותר על הכתובה, ומאחר שאינה מוותרת אינו נעתר לתביעתה להתגרש. יובהר: נקבע מועד לבירור תביעת הכתובה, אך יתכן מאד שבירור התביעה יחייב לזמנם לדיונים נוספים, ויחלוף פרק זמן ארוך עד שתינתן פסיקה חלוטה בנידון.

בעת הזו בפנינו שני בני זוג שאינם רוצים זה את זה, וכל אחד תובע להתגרש, די בנסיבות אלו על מנת להורות לצד המסרב להתגרש, שעליו להתגרש ללא דיחוי.

מפסק דינו של רבינו ירוחם, שיובא להלן, אנו למדים כי די בנסיבות של שלילת שלום בית על ידי שני בני הזוג, כדי להביא לפסיקת חיוב גירושין ביחס לבן הזוג המסרב להתגרש.

וז"ל רבינו ירוחם בספר מישרים נתיב כג ח"ח:

"כתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל, כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אמר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנים אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש".

בכמה פסקי דין, הביאו את דברי רבינו ירוחם בלא חולק, ודנו בדבריו בלא לפקפק במסקנתו, עיין פד"ר ח"ו עמ' 13, ופד"ר ח"ח עמ' 323, ופד"ר חי"א עמ' 95 ועמ' 255.

נוסיף ונציין כי בפסק דין מנומק שהתפרסם בספר "עטרת דבורה" ח"ב סי' פט, בית הדין העלה הלכה למעשה כי בנסיבות שבהן שני בני הזוג שוללים שלום בית ומבקשים להתגרש, ככל שהדבר נוגע לחיוב הגירושין בלא תשלום הכתובה, אין נפקא מינה מי מבני הזוג אשם בפירוד ומי הביא למצב הנוכחי שבני הזוג בפירוד.

בפד"ר חלק יא עמוד 95 בפסק דין מבית הדין בתל אביב בראשות הגאון רבי ח.ג. צימבליסט זצ"ל כתבו בלשון זו:

"הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבנו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה. ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מ"מ יש לחייבו לגרשה".

כתב על זה ביה"ד צפת בתיק 832258/1 (אשר האב"ד ח"מ היה חלק מאותו הרכב):

"נראה שנקטו שמעיקר הדין בדינו של רבינו ירוחם קיימת הוראה לכפיית הגט, וכפי המפורש בדבריו שכתב "לאחר שנה כופין אותו לגרש" אך עכ"פ ודאי שיש לחייבו בגירושין".

ובפד"ר חלק יג עמ' 267 בפס"ד מביה"ד בת"א בראשות הרה"ג הרב אריה הורביץ זצ"ל כתב על דברי רבינו ירוחם:

"מפורש בדבריו שיש לכוף את הבעל לגט בגלל טענת עיגון בלבד, ואף שאין לה עליו שום תביעות לחיובי אישות, שהרי רוצה גט ממנו".

וכן בספר שמע שלמה חלק ג' אה"ע סי' יט כתב:

"ומפשטות דברי רבינו ירוחם ז"ל נראה דהואיל וגם הבעל אינו חפץ בה עוד, ורק מחזיק בה כדי לעגנה מתוך נקמנות ואיבה, בזה לאו כל כמיניה, וכופין אותו להוציאה אחר שהיה של י"ב חודש".

וכן נציין לתשובת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס קרימונה, סי' עז שכתב בלשון זו:

"ועל אותו אדם האסור להיות עם אשתו, והאשה תובעת גט, פשיטא שאסור לעגנה".

הרי שמהר"ם לא קבע את חיוב הגט מפני שהבעל אינו יכול למלא חובה כזו או אחרת לאשתו, אלא מפני שאסור לעגנה, וזוהי בלבד עילת חיוב הגירושין. ובספר פני יהושע במסכת כתובות דף סד. (ד"ה בגמרא) כתב:

"בין בארוסה ובין בשומרת יבם היכא שאינו רוצה לא לכנוס ולא לפטור אלא לעגנה, אין ה"נ דכופין, שאין רשאי לעגנה".

ועיין בתשובת חכם צבי סי' א' שכתב בתוך דבריו בלשון זו:

"אבל היותר נראה לי נכון הוא דבכל המצות כופין מלבד בגיטין וחליצות הוא דאין כופין. אלא משום עיגון דידה או כל הנך שמנו חכמים בפירוש, אבל אינך לא משום דאית ביה ריעותא שהרי גט מעושה פסול וכן חליצה מעושה, ואף שבמקום שהוא כדין הם כשירים, מ"מ לא ראו חכמים לכפות עליהם אלא משום עגונה, או משום הנך שמנו חז"ל, וזה מוכח מדברי התוס' ריש פרק המדיר דף ע' ובפרק הבא על יבמתו דף ס"ד בד"ה יוציא ויתן כתובה, בין לפי' ר"י ובין לפי' ר"ח ודו"ק".

מדויק בלשונו של החכ"צ שחזר פעמיים על כך שתתכן כפיית גט משום עיגון האשה, או מטעם אחר דהיינו באותם שמנו חכמים בפירוש.

נראה שבנידון של כפייה משום עיגון, גם לשיטת ר"ח בתוספות כתובות דף ע. כופין, מפני שיחשב כמונע ממנה כל ענייני אישות, ועל כן רבינו ירוחם לא באר שההלכה שכתב אינה אליבא דשיטת רבינו חננאל שהובאה בתוספות וברא"ש.

עוד נציין למש"כ בספר שמע שלמה ח"ג אה"ע סי' יט, בתשובה הנזכרת, שאף לשיטת ר"ח הנ"ל יכולים לכופו - "שהרי בסופו של דבר כופין אותו על דבר שהוא עצמו חפץ בו".

יסוד כפיית הגירושין בדינו של רבינו ירוחם, הוא מפני ששניהם אינם רוצים זה בזה ומעגנים אחד את השני. וכמ"ש בפד"ר כרך יג עמ' 267 בפס"ד מביה"ד ת"א בראשות הרה"ג הרב אריה הורביץ זצ"ל הנזכר, שהטעם בכפיית הגירושין בדינו של רבינו ירוחם, מפני שאינו רשאי לעגנה, ועיי"ש שהוכיחו סברא זו. נידון זה חמור ממקרה שבו האשה אומרת "מאיס עלי", אך הבעל מבקש לשוב עמה לשלום בית, שבו העיגון פחות חמור, מפני שאם תסיר את המאיסות מלבה ותחזור בה, תוכל לשוב לבעלה, ולכן אינו חמור במידה דומה למקרה הנוכחי, שבו גם אם האשה תבקש לחזור בה, אין לה בעל שתוכל לשוב אליו, ועיכוב הגירושין ע"י הבעל נעשה אצלו כמשכון להשגת היעד של אכיפת האשה לוותר על הכתובה.

בהתאם לאמור, בנידון שבפנינו יתקיים בירור ביחס לתביעת הכתובה ואף נקבע לצדדים מועד לדיון. אך בנסיבות המתוארות אין לאפשר לבעל לעכב את הגירושין במגמה לאכוף על האשה ויתור על הכתובה, ויתור שאינה חייבת בו, וכי על כן תביעת האשה לגירושין מתקבלת.

מסקנה:
בית הדין פוסק לחייב את הבעל בגירושין, והצדדים מוזמנים לדיון שנועד לסידור הגט בלבד שיתקיים ביום ...... בשעה 11:00.

ניתן ביום כ"ב בשבט התשפ"ד (01/02/2024).

פסה"ד מותר בפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

מסמך זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה