בפנינו זוג המצוי בהליכי גירושין. נכון להיום קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לחלוקת קרנות הפנסיה של הבעל.


הצדדים ערכו הסכם ממון אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 8.7.08.


האשה דורשת שהצדדים יופנו לאקטואר לשם איזון כל זכויות הצדדים, בהתאם לחלוקה שנקבעה בהסכם הממון, כולל כל קרנות הפנסיה של הבעל. הבעל מתנגד לכך וטוען כי לאור האמור בהסכם הממון, אין האשה זכאית לחלקו בפנסיה הנוספת שנקבעה לו עקב מצבו הרפואי.


בית הדין שמע את טענות הצדדים, כפי המפורט בפרוטוקול.


נקודת המחלוקת הינה סביב נוסח ההסכם, בו נאמר כך (סעיף ה): "הצדדים מסכימים כי הפנסיה החודשית לה זכאי הבעל ממקום עבודתו ו/או מקרן פנסיה כלשהיא יהיו קניינו הבלעדי של הבעל, בכפוף להעברת סכום חודשי של 1,050 ש''ח לידי האשה, כחלקה בזכויותיו הפנסיוניות של הבעל... בכל מקרה בו תוגדל הפנסיה החודשית לה זוכה הבעל מידי חודש בשיעור מסויים, יעביר הבעל לידי האשה את הסך שך 1,050 ש''ח כשהוא מוגדל באותו שיעור".


יש לציין כי הגמלה הרפואית נקבעה לבעל רק לאחר עריכת ההסכם.


הבעל טוען כי הקצבה הרפואית שנקבעה לו אינה בכלל מה שהוסכם עליו כחלק מהגדלת הפנסיה החודשית, וממילא היא קנינו הבלעדי, לאור הנחיות החוק הקובעות כי קצבת נכות אינה בת איזון. אולם האשה טוענת כי אף זה בכלל הפנסיה האמורה להתחלק בין שניהם בהתאם לחלוקה שנקבעה בהסכם הממון.


בהחלטתו מיום 30.3.11 קבע בית הדין:

"לשם השלמת הבירור העובדתי, על הבעל להמציא 5 תלושי פנסיה אחרונים (או תלושי שכר בהם מופיע מרכיב הפנסיה), כדי לוודא את מהות התוספת הרפואית, נשוא התביעה. יש להמציא החומר בתוך 10 ימים".

ואכן, הבעל המציא את המבוקש והחומר הועבר לתגובת הצד השני.

הבעל העביר 10 תלושי שכר, כאשר מחציתם הינם תלושי שכר פנסיה רגילה (מחברת מגדל) ומחציתם הינם תלושי שכר גמלה רפואית (מחברת קרן מקפת). בנוסף, העביר הבעל את החלטת רופא הקרן, בה נקבעה זכאותו לקצבה רפואית, בגין נכות 100 אחוז (66 אחוז כתוצאה ממחלות ו-33 אחוז כתוצאה מתאונת עבודה).

ב"כ האשה בתגובתה טענה כי ענין זכאותה של האשה לחלוק עם בעלה את תקבולי הפנסיה נקבע מפורשות בהסכם, ללא קשר לאופי תקבולי הפנסיה, בין אם המדובר בפנסיית נכות ובין אם המדובר בכספי פרישה מוקדמת ובין אם המדובר בפנסיה הרגילה.

לאחר הצגת טענות הצדדים, נעבור להכרעת הדין.

טרם מתן פסק הדין יש לציין דבר מה. תביעתה זו של האשה הינה כבר "סיבוב שני", כאשר בעבר תבעה דבר שונה (בפני המותב הקודם), אז תבעה לאזן את הקצבה הרפואית של הבעל בין הצדדים, משום שטענה שלא לקחה קצבה זאת בחשבון בעת עריכת ההסכם, וממילא, אם קצבה זו אינה בכלל הסכם הממון לטענתה, שומה שיחול עליה חוק יחסי ממון לאיזון הנכסים ולא תנאי ההסכם שביניהם, כפי טענתה המופיעה בכתבי בית הדין. ברם, עתה עלתה טענה חדשה, הטענה נשואת פסק דין זה. הטענה עליה מתבססת האשה בתביעתה החדשה הינה הפוכה ממה שטענה בתחילה – עתה טוענת באמצעות באת כוחה כי הקצבה הרפואית לה זכאי הבעל, היא כן בכלל הסכם הממון שנערך ביניהם, ולכן גם עליה נסובה הפסקה בהסכם הממון שביניהם הקובעת כי אף לאשה מגיע חלק מסויים בקצבת הפנסיה של הבעל.

סתירה זו בין טענותיה של האשה, ראוי היה שתהיה לה לרועץ במסגרת קבלת ההחלטה בתביעתה הנוכחית, אולם לאור מה שיובא להלן, לעת עתה בית הדין מסתפק בהערה זו.

ולגופו של ענין. באשר לפרשנות סעיף זה, לאור המחלוקת שבין הצדדים, במושכל ראשון היה מקום לומר כי יש לקבל את עמדת האשה ולקבוע כי אף התשלומים הרפואיים שמקבל הבעל, הינם בכלל החלוקה המיוחדת שהוסכם עליה, בהתאם לסעיף הנ"ל, לאור מה שיבואר להלן.


ואמנם, לא יהיה נכון לקבוע בפשטות כי הצדדים לקחו בחשבון גם את ההקצבה הרפואית של הבעל וכוונו אליה בהסכם, לאור העובדה כי בעת עריכת ההסכם הבעל היה כבר לאחר שני התקפי לב, כאמור בפרוטוקול, זאת משום שב"סיבוב הראשון" בתביעתה של האשה, טענה היא שהקצבה הרפואית של הבעל לא היתה בכוונתה ובדעתה בעת עריכת ההסכם.


ברם, נראה כי למרות שתלושי הבעל מחולקים, דהיינו תלוש נפרד לפנסיה הרגילה המשולמת מחברת מגדל ותלוש נפרד לגמלת הבעל מקרן מקפת עקב קביעת נכות, עדיין היה מקום לומר שאין בכך לקבוע כי קצבת הנכות אינה חלק מתשלום הפנסיה של הבעל, זאת משתי סיבות:

א. ודאי שגם גמלת הנכות המשתלמת ע"י קרן מקפת, הינה כגמול ישיר וכתוצאה מהזכויות שצבר הבעל ממקום עבודתו, ואין לנתק גמלה זאת מכך. אין היא כדמי נכות או דמי זקנה המשולמים ע"י ביטוח לאומי באופן שווה לכל אזרחי ישראל, ללא זיקה לעבודתם במשך ימי חייהם. גמלת "מקפת" זו, הינה גמלה זה זכאי עובד שצבר קרנות, ביניהם קרן המממנת את העובד בעת מחלתו, ומתגמלת אותו בקצבה חודשית, ככל תשלומי פנסיה לעובד שאינו מסוגל עוד לעבוד מחמת זקנתו, או שכך קבע החוק, שבזקנתו הוא זכאי לגמלת פנסיה. משכך, יהיה נכון להגדיר גם את הקצבה הנ"ל כ"פנסיה", שהרי "פנסיה", הגדרתה היא (ע"פ מילון אבן שושן) – "קצבה, גמלה, שכר קבוע, המשתלם ע"י הממשלה או ע"י מוסד, לעובד ותיק שפרש לאחר שהגיע לגיל פרישה או לאחר שאיבד את כשרו לעבודה". הרי שגם מי שמקבל קצבה בגין איבוד כושר עבודה, מוגדרת קצבתו כ"פנסיה", ומכיון שהנוסח בהסכם היה כי "בכל מקרה בו תוגדל הפנסיה החודשית ...", הרי שיש לבעל לשתף את האשה בחלק מסויים מקצבה זו, בהתאם לתנאי ההסכם שערכו ביניהם.

ב. ההגדרה החוקית של קצבת הנכות בכל המסמכים שהוצגו, מסמכי קצבת גמלת הנכות של "קרן מקפת", היא – "פנסיה". ראה בתלושי הגמול המשולם ע"י קרן מקפת, שם בטבלה ההגדרה היא "סוג הפנסיה – נכות". וראה גם בהודעות הרשומות בסופו של התלוש, שם מוגדרת הגמלה כפנסיה, ואף בתחתית הטבלה מוגדרת הגמלה כפנסיה בכמה מקומות שונים. כמו כן, אף בכותרת המכתב בו נקבעה זכאותו הרפואית לגמלה רפואית, כותרתו של המכתב היא "קרנות הפנסיה הוותיקות בהסדר – חטיבת הפנסיה", הרי שאף "החלטת רופא הקרן" (כותרת הנדון) הינה במסגרת גמלת "פנסיה". כמו כן, אף במכתב זה נאמר: "בהתאם לסעיפים 30-31 בתקנון הפנסיה וכו'", הרי מוכח באופן מובהק שתשלום זה הינו תשלום פנסיוני לכל דבר. ויבואר בפסקאות הבאות.

לשון השטר היא הקובעת
ובכן, לאור ההנחה כי קצבת הנכות לה זוכה הבעל מוגדרת כפנסיה, הרי היה מקום לומר שיש לנו לנהוג כפי המובא ברמ"א חו"מ סימן סא סעיף טו (דין הריב"ש), שכתב:

"מדקדקין לשון השטר ודנין ע"פ אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון".

וכבר חזר הרמ"א על כך בסעיף יג באמרו: "וה"ה בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר". וראה בביאור הגר"א שם שהוסיף בביאור מה שחידש הרמ"א: "חידש כאן דאף שלא כתב בעצמו והוא ע"ה ולא הבין, אפ"ה מדקדקין מטעם הנ"ל", א"כ כ"ש בנידון דידן, שהבעל כתב בעצמו (או ע"י שלוחו) את נוסח השטר עם האשה, ולא רק חתם על מה שכתב אחר.

ממילא, היה מקום לקבוע כי ע"פ דקדוק לשון השטר, גם קצבתו הרפואית של הבעל הינה בכלל אותה פנסיה האמורה להתחלק בינו לבין האשה, בהתאם להוראות ההסכם באשר לאופן חלוקת הזכויות.

לעיתים כוונת בעלי השטר היא הקובעת
והיה וישאל השואל, כיצד ניתן להסתמך על דינו של הריב"ש שהובא לעיל שמדייקים לשון השטר, והרי בשו"ע עצמו באותו סימן (סעיף טז) מובא דינו של רבנו ירוחם (מישרים) הקובע:

"יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חברו אין הולכים אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה"

– הרי שלא הלשון קובעת אלא הכוונה? ובנידון דידן הרי האשה עצמה, שהיא התובעת, מודה בפירוש (במסגרת ה"סיבוב הראשון", בתביעתה הראשונה) כי בהסכם הממון שנערך ביניהם, היא לא לקחה בחשבון את הקצבה הרפואית של הבעל ודעתה לא היתה על כך?

על כך יש להשיב כי ברמה העקרונית אין סתירה בין דין הריב"ש הנ"ל (מדקדקים לשון השטר) לדינו של רבנו ירוחם הנ"ל (שהולכים אחר הכוונה).

בענין זה, ראה מש"כ הג"ר אברהם מייזלס שליט"א, חבר בית הדין נתניה (פסק דין בתיק מספר תיק 485663/3):

"היוצא לפי דברי רבנו ירוחם שלמרות הלשון המפורשת בכתובה, אנו מפרשים באופן שאינו תואם את פשטות הלשון. אלא בהתאם לאומדן דעתו של הבעל אנו מפרשים את לשון הכתובה שלא כפי משמעותה הפשוטה. לפי זה ההלכה בשו"ע 'שתנאי שאדם מתנה עם חבירו, אין הולכין אחר הלשון הכתוב בו, אלא אחר הכוונה' אכן סותרת את ההלכה ש'מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק'.

אולם הש"ך שם על השו"ע בס"ק כ' מציין לשו"ת באר שבע. וכך כותב שו"ת באר שבע סימן לט באמצע תשובתו: 'וגדולה מזאת פסק הרשב"א בתשובה והביאו רבנו ירוחם ז"ל במישרים.... דאף על פי שכתוב תנאי בכתובה שתגבה האשה בין בחייו בין במותו ואפילו נשוי (במקור כתוב 'ואפילו בשלום' כפי שהבאנו לעיל), אפילו הכי אין מגבין אותה בחיי הבעל כלל, מאחר שהוא כנגד הדין, דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים. ואמרינן דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות.... וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד, ואף על גבי דקני מיניה נלך אחר הכוונה. והביא ראיה... הרי קמן מבואר דיש להשתדל לפרש התנאי שלא יהיה כנגד הדין, אף על פי שכפי הלשון הכתוב בתנאי הוא תנאי מפורש יפה באר היטב כנגד הדין. וכעין זה פסק הרא"ש ז"ל בתשובה כלל סח סימן יג והביאו הטור חו"מ בסימן סא (מובא בשו"ע שם סעיף ו)... ויש לפרש התנאי שלא יהיה כנגד הדין וכו''.

המתבאר מדברי הבאר שבע להלכה זו, שקיימת אפשרות שאנו נסטה מהכלל ש'מדקדקין לשון השטר' לצורך פרשנות אומדן דעת הצדדים. וזאת כאשר לשון השטר היא בניגוד גמור להלכה כגון במקרה שמביא הרבנו ירוחם בשם הרשב"א, שבעל כתב לאשתו כתובה שתוכל לגבותה אפילו בחיי בעלה בעודם נשואים. וכידוע התחייבות שכזו היא נגד הלכה יסודית בדין פירעון כתובה שלא ניתנה ליגבות, אלא רק לאחר גירושין או מיתת הבעל. והיות ולא ניתן ליישב סתירה זו ובפרט שהלכה זו ידועה לכל, כך שלא ניתן לפתור את הסתירה ע"י שנאמר שיש כאן טעות סופר ניכרת. אלא זה מחייב אותנו לתת פרשנות שהיא שונה ממה שעולה מפשוטו של מקרא, אולם עדיין זה הולם את הפירוש המילולי וכל זאת כדי ליצור הרמוניה בין ההלכה ללשון השטר. ולכן אנו נפרש שכוונת הבעל במה שכתב 'שתגבה האשה בין בחייו בין במותו ואפילו נשוי' שיש כאן הפלגת דברים כדי שהאשה תבטח בבעלה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה".

הרי שכאשר אין לשון השטר מנוגדת להלכה, הרי דקדוק הלשון הוא הקובע, כל עוד אין הוא סותר למשמעות העשויה להתפרש בתוך המילים עצמם. כן היה מקום לומר גם בנידון דידן, וממילא היה מקום ללכת אחר דקדוק הלשון, ממנו עולה כי אף פנסיה רפואית הינה בכלל "פנסיה", אף אם האשה עצמה מודה כי קצבה זו לא היתה בכוונתה בעת עריכת הסכם הממון שביניהם (שהרי כל כוונתם בסעיף זה היתה על מה שיתקבל בעתיד, ואף לשיטתה, סברה שכל מה שיתקבל, תהיה זכאית לחלקה בכך, אף אם לא היה בדעתה).

אולם, להלן נראה כי בנידון דידן לא יהיה ניתן בהכרח לסמוך על דקדוק לשון השטר ולזכות את האשה בחלק יחסי בקצבה הרפואית של הבעל.

"יד בעל השטר על התחתונה" – האם בכל מקרה?
כאן יש לברר, להיכן נעלמה ההלכה הידועה כי "בעל השטר על התחתונה" (המובאת בשו"ע חו"מ סימן מב), שהרי אם נצא מתוך נקודת הנחה שעדיין קיים ספק בכוונת הצדדים, הרי ידה של האשה על התחתונה, ואינה אמורה לקבל חלק בפנסיה הרפואית של הבעל?

היה מקום לבאר זאת ע"פ מש"כ השו"ע חו"מ סימן מב סעיף י (דינם של ראשונים בב"י):

"הרבה מהמפרשים כתבו שעכשיו שנהגו לכתוב 'דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי' - אמרינן בכל לשון מסופק 'יד בעל השטר על העליונה'".

והוסיף הרמ"א את דינו של הרשב"א שבב"י:

"וכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר וסתמא משמע כך לפי דעת השומעים, דנין אותו כך, אפי' ליפוי בעל השטר".

והוסיף בסמ"ע ס"ק כח:

"וכ"כ בריב"ש, דאזלינן בשטרות אחר לשון בני אדם".

העולה מהאמור, ששטר שהוסיפו בו פרט לחיזוק, שעל פניו הוא מיותר, הרי הוא נותן כח לבעל השטר, וגורם לכך שידו תהיה על העליונה. כן היה מקום לכאורה לומר בנידון דידן. הסעיף שהוסיפו הקובע כי אף אם תוגדל הפנסיה של הבעל, האשה תזכה בחלק יחסי מכך, סעיף אשר אינו מופיע בדרך כלל בשום הסכם אחר בין בעל לאשתו ולכאורה הוא מיותר מעיקרו (שהרי באיזה מקרה אמורים לגדול דמי הפנסיה של הבעל), בא ליפות את כוחה של האשה דווקא במקרה זה המבוסס על ההנחה שזו המשמעות הפשוטה והבסיסית של הפסקה הנ"ל, לזכות את האשה בחלק מקצבתו הרפואית של הבעל, שהיא זו שעשויה להגדיל את דמי הפנסיה העתידיים.

ברם, זאת לא יהיה ניתן לומר, משום שלמעשה ע"פ בירור שערכתי, במקרים שונים עשויה לגדול הפנסיה (גידול קצבת הפנסיה) של המוטב, כך שעדיין יש מקום לומר שכוונתם בהוספת סעיף זה היתה כדי לכסות אף מקרים מעין אלו, ואין ללמוד מייתור הלשון לייפות את כוחה של האשה, בעלת השטר, ולומר שכל כוונת הסעיף היא רק למקרה שהבעל יקבל קצבה רפואית, כדי שתזכה האשה גם בחלק מקצבתו הרפואית של הבעל. כך שלמעשה נידון דידן אינו שייך לדין השו"ע והרמ"א הנ"ל.

אולם, קיים אופן נוסף בהלכה, מתי לא נאמר הכלל של "יד בעל השטר על התחתונה". הכלל הוא שדין זה נאמר באופן שהלשון מסופקת או סותרת, כפי הדוגמאות המובאות בשו"ע חו"מ סימן מב, מה שאין כן בנידון דידן, שהלשון לכשעצמה ברורה ואינה מסופקת, כפי שכבר התבאר בתחילת הדברים, וההגדרה של המילה "פנסיה" כוללת בחובה גם קצבה רפואית המתקבלת מחברת מקפת, שאף היא מוגדרת כפנסיה, כאמור. סברא דומה מצאתי במאמרו של הג"ר דוד לבנון שליט"א, אב"ד אשקלון (בספר שורת הדין, כרך ח) אודות הטענה כי סך גבוה בכתובה לא תקף והינו בגדר אסמכתא, וכך כתב שם:

"ואין זה דומה לשטר שיש בו לשון מסופקת וכו', וספיקא לקולא לנתבע וכו', משום שבכל הדוגמאות שבסימן זה לשון השטר מסופקת וכו', אולם כאשר הלשון ברורה, אלא שלנו יש חשש שמא לא התכוון להתחייב, מהיכי תיתי להפקיע חיוב ברור שבשטר בלא ראיה ברורה".

לאור האמור עד כה היה מקום לקבוע כי אף הפנסיה הרפואית שמקבל הבעל מקרן מקפת, אמורה להיות מחולקת עם האשה, בהתאם לחלוקה שנקבעה ביניהם בהסכם שערכו, ואין זה בגדר "יד בעל השטר על התחתונה".

ברם, ביחס לנידון דידן, הנני מקבל את הערתו החשובה של עמיתי חבר בית הדין הג"ר ישראל דב רוזנטל שליט"א כי לא יהיה זה נכון לקבוע שהלשון ברורה ואינה מסופקת, כפי מה שעלה מהדברים דלעיל. זאת משום שהלשון הספציפית שבהסכם שלפנינו אינה כוללת בהכרח גם קצבה רפואית. זאת יש לדייק מהלשון שבהסכם הקובעת כי "בכל מקרה בו תוגדל הפנסיה החודשית לה זוכה הבעל מידי חודש בשיעור מסויים, יעביר הבעל לידי האשה את הסך שך 1,050 ש''ח כשהוא מוגדל באותו שיעור", לטענתו, הלשון "תוגדל הפנסיה" מורה על הגדלת שיעור דמי הפנסיה הבסיסית, כפי שקורה לעיתים (וכפי שכנראה ארע גם בנסיבות דידן), אך אינו מורה על פנסיה אחרת שתתקבל, כגון פנסיה רפואית, שאינה המשך ישיר ומוגדל של המצב הקיים, אלא הרי הוא מצב חדש, שעליו היה ראוי לכתוב "בכל מקרה בו תתווסף פנסיה" וכד', הלכך יתכן ואינו בכלל תנאי ההסכם שביניהם.


על כל פנים, טענתו אכן מעוררת ספק בלשונו של השטר, ולא יהיה כבר נכון לקבוע כי הלשון אינה מסופקת כלל.


עוד אציין את עמדת עמיתיי הדיינים שליט"א אשר אינם מקבלים בפשטות את ההנחה המובאת לעיל כי הלשון "פנסיה" כוללת בוודאות אף את הגמלה הרפואית של הבעל, וסוברים שסתם בני אדם אינם בקיאים בהגדרות המילון של אבן שושן, ולגביהם פנסיה וגמלה רפואית הם שני עניינים נפרדים.


לאור האמור, כאשר הלשון עצמה מסופקת, אין לומר פה את ההלכה שהלשון היא הקובעת, וממילא יש לומר שבכגון זה, יש לחזור ולפעול בהתאם לכלל הקובע כי "יד בעל השטר על התחתונה", וממילא לא תהיה האשה זכאית לקבל את חלקה היחסי בקצבת קרן מקפת שמקבל הבעל בגין נכותו.


באשר לקצבת הנכות של הבעל מגיל 67 והלאה, יש לקבוע כי דינה שונה מהמובא עד כה, וכי מגיל 67 והלאה הבעל יעביר לאשה את חלקה היחסי אף מתוך הקצבה הרפואית שהוא מקבל מקרן מקפת. זאת מחמת הסכמתו של הבעל לכך, כפי שאמר בדיון האחרון מיום 30.3.11, כאשר נשאל ע"י בית הדין מהי עמדתו כיום, והשיב: "שלאחר גיל 67 יחולק כפי החישוב האמור בהסכם שמגיע לה 23 אחוז ומעבר לזה אני לא מוכן לשום סטיה מההסכם" (שורות 12-13 לפרוטוקול), וכן הביע דעתו גם בתגובתו לבית הדין שהתקבלה ביום 2.12.10, סעיף א.


לקראת סיום ההחלטה, חוזר בית הדין ומתייחס לעצם הטענה הראשונה של האשה (שעלתה בפני מותב ב"ד הקודם) שיש לחלק את קרן מקפת במסגרת איזון משאבים, וקובע כי לאחר עיון בתגובות הצדדים על דו"ח האקטואר ובטענותיהם בדיון האחרון, יש לקבל את עמדתו של הבעל שלאור סעיף ח' בהסכם הממון, אין מקום לטענה לפתיחת ההסכם מחדש, והיות ולא הוכח שהיתה כאן תרמית או הטעיה מצד הבעל, אין מקום לשנות את ההסכם.


לאור האמור יש לקבוע כך:

א. האשה אינה זכאית לקבל מחצית מקרן מקפת של הבעל בגין נכותו ואף לא חלק יחסי בקצבת הקרן הנ"ל.

ב. ברם, מגיל 67 והלאה, הבעל יעביר לאשה את חלקה היחסי כאמור בהסכם הממון, סעיף ה, אף מתוך הקצבה הרפואית שהוא מקבל מקרן מקפת.

ג. יש להעביר את התיק לחוות דעתו של האקטואר מר נתן שטרנפלד, לשם קביעת החישוב המדוייק, ע"פ הסכם הממון הנ"ל ולאור החלטת בית הדין באשר לפרשנות ההסכם.

ד. הצדדים חייבים לשתף פעולה עם האקטואר בכל אשר ידרשו על ידו.

ה. מבוקשת חוות דעתו בתוך 15 יום.

ו. האקטואר רשאי להמציא שאלות הבהרה לבית הדין, ככל שיידרשו.

(-) הרב יצחק אושינסקי, דיין.

מצטרף למסקנות.

(-) הרב מיכאל בלייכר, אב"ד.

מצטרף למסקנות.

(-) הרב ישראל דב רוזנטל, דיין.


מסקנה:

א. בית הדין קובע כי האשה אינה זכאית לקבל מחצית מקרן מקפת של הבעל בגין נכותו ואף לא חלק יחסי בקצבת הקרן הנ"ל.

ב. מגיל 67 והלאה, הבעל יעביר לאשה את חלקה היחסי כאמור בהסכם הממון, סעיף ה, אף מתוך הקצבה הרפואית שהוא מקבל מקרן מקפת.

ג. יש להעביר את התיק לחוות דעתו של האקטואר מר נתן שטרנפלד, לשם קביעת החישוב המדוייק, ע"פ הסכם הממון הנ"ל ולאור החלטת בית הדין באשר לפרשנות ההסכם.

ד. הצדדים חייבים לשתף פעולה עם האקטואר בכל אשר ידרשו על ידו.

ה. מבוקשת חוות דעתו בתוך 15 יום.

ו. האקטואר רשאי להמציא שאלות הבהרה לבית הדין, ככל שיידרשו.



ניתן ביום ה' באייר התשע"א
(09/05/2011)
הרב מיכאל בלייכר - אב"ד
הרב יצחק אושינסקי - דיין
הרב ישראל דב רוזנטל - דיין