בפנינו ערעור על החלטת כבוד בית הדין הרבני האזורי פ"ת מיום 4.4.2022, ולפיה בית הדין מקבל את הערכת המומחה רו"ח א', בעניין שווי האופציות והמניות של המשיבה.

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך ...., ומנישואין אלה נולדו שתי בנות. הצדדים התגרשו בתאריך 3.2.2021, ומועד הקרע נקבע לתאריך 31.5.2020.

המערער הינו בעלים של חברת ק' בע"מ, ואך בשלהי חודש מאי 2024 נחתם הסכם מכירה של החברה, לחברת א' בע"מ, במחיר של 620,000 ש"ח. עניין זה מוזכר להצגת התמונה בלבד.

המשיבה הינה סמנכ"לית משאבי אנוש בחברת ג', ובמסגרת עבודתה והסכמי השכר קיבלה אופציות.

מעיון בתיק בי"ד קמא עולה שהוגשה חוו"ד של רו"ח רון קדם, בעניין איזון המשאבים בין הצדדים. איזכור להשלמת התמונה, אף שאינו שייך לנדו"ד.

הנושא שבפנינו הינו שווי האופציות של המשיבה ממקום עבודתה בחברת ג'. אופציות הינן נכס פאסיבי, שלבעל הנכס, קרי העובדת - המשיבה בנדו"ד, אין השפעה על מחירה הסופי של האופציה במועד המימוש.

דו"ח רו"ח א'
בי"ד קמא פנה לרו"ח א' (להלן: המומחה) ע"מ שיחווה דעתו לשווין של האופציות, נכון למועד הקרע.

המומחה מציין, שנכון למועד הדו"ח, חברת ג' עדיין מדשדשת וערך המניות שלה נמוך למדי, למרות שעברו על החברה מספר שנים ומניותיה נסחרות בבורסה, לא ידוע מה תהיה התוצאה. בנוסף, על בעל האופציות לשלם מס ריווחי הון בשווי 25%. במועד הקרע, מאי 2020, ג' רחוקה מהתבססות בשוק, ורכישה של מניה שלה, כמוה כרכישת כרטיס הגרלה, הואיל ועתידה לא ברור.

המומחה בחן את חוות הדעת של ס', במאי 2020, שהתייחסה למועד של מרץ 2020. חוות הדעת ניתנה כדי לקבוע את שוויה של האופציה לצורך תשלום מס הכנסה של עובדים בארה"ב. בנוסף – בתאריך 6.5.2020, בעלי עניין בחברה מכרו 233,316 מניות רגילות לבעל מניות שלא היה צפוי להיות בעל עניין בחברה במחיר של 13.27$ למניה. אולם עסקה זו אינה מקיימת את הכלל של "שווי הוגן" כיון שמדובר במוכרים שהם בעלי עניין בחברה וביחד הם בעלי שליטה בחברה.

נבחנה גם עסקה של מכירת 6,819 מניות רגילות ועוד 67,504 מניות רגילות א ועוד 4,600 מניות בכורה א לקבוצת ל' במחיר של 17,422$ למניה. נבחנו גם מימוש ופקיעת אופציות של עובדים, שהיו בשלות למימוש וחלקן לפני פקיעה, במחיר מימוש של 5.25$.

המומחה מציין שניתן לראות שבשנת 2020 יותר עובדים ויתרו על האופציות שלהם (נתנו לאופציות לפוג מבלי לממשן) במחיר מימוש של 5.25$ למניה רגילה. מעטים העובדים שהחליטו לממש את האופציה. בשנת 2020 החברה הקצתה לעובדים אופציות במחיר מימוש של 5.25$ ומעט אופציות במחיר של 5.62$. אשר על כן מסיק המומחה, שמחיר המניה המוצדק ביותר למועד הקרע הינו 5.25$ למניה.

יחד עם זאת יש לחשב מחיר אופציה לפי מודל של Black & Scholes – ראה סעיף 5 לדו"ח של המומחה. משכך הגיע המומחה למסקנה שמחיר האופציה נכון למועד הקרע, הינו 2.558$ לאופציה.

למשיבה ניתנו אופציות במהלך 3 שנים. בשנת 2018 – כמות של 16,368 אופציות, בשנת 2019 – 10,220 אופציות, ובשנת 2020 – 824 אופציות. המומחה הגיע למסקנה שמחיר המימוש של האופציה, נכון למועד הקרע, יעמוד על סכום של 5.25$, אך יש לחשב את המחיר הסופי בהתאם לנוסחה של Black & Scholes, וכדלהלן.

מועד הקרע או מועד המימוש
בתיק 1377588/13, כתבתי כאן בבית הדין הרבני הגדול (ואלי הצטרף עמיתי הגר"ש שפירא שליט"א), שיש לחשב את האופציות בהתאם לשווים, מועד המימוש, וזאת בהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי (לוד).

בתיק עמ"ש 19796-09-17 (בית משפט מחוזי מרכז לוד) נדון ערעור על פס"ד של בית המשפט לענייני משפחה, במסגרתו נקבע שלצורך חלוקת אופציות שאינן סחירות, יש לדחות את הערכת שווי האופציות למועד מימושן בפועל. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי כלל 'הפרידה הנקייה', שעיקרו ניתוק כל קשר כלכלי בין בני זוג אחר מועד הקרע, חרף היתרונות הגלומים בו, אינו כלל מקודש בהליך איזון המשאבים ואפשר שבית המשפט יחרוג ממנו, כאשר יש בו לקפח באופן סביר מי מהצדדים. בית המשפט ציין לסעיף )6ג( לחוק יחסי ממון, המאפשר לבית המשפט לקבוע את אופן הביצוע ומועדי איזון המשאבים של כלל הנכסים או חלקם, ואינו מגביל את מועד הביצוע למועד הקודם למועד הקרע ואף לאחרו למועד הקרע.

במסגרת הדיון, מינה בית המשפט לענייני משפחה (שעל פסקו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי) את פרופ' עמרי ידלין, נשיא המכללה האקדמית ספיר, כמומחה מטעם בית המשפט לצורך מתן חוו"ד לאופן בו יש לחלק את האופציות המצויות ברשותו של בן הזוג.

לדעת פרופ' ידלין, הואיל ומדובר באופציה של עובד, שאורך חייה אינו קבוע מראש בחוזה אלא תלוי וקשור בעבודתו של המערער בחברה, וכאשר יפסיק לעבוד, תקופת המימוש של האופציה )ולמעשה פקיעתה( תקוצר לחודשיים בלבד. לפיכך, לצורך חישוב שווי של האופציה עבור המשיבה יש לצאת מנקודת הנחה כי פקיעת האופציה תהא חודשיים לאחר מועד הקרע. כל עוד המשיבה היא שותפה של המערער, היא זכאית ליהנות מערך הזמן של האופציה, כשם שהיא הייתה זכאית לחלק משכרו השוטף, אולם מעת שתמה תקופת השיתוף, כשם שאינה זכאית לשכרו השוטף, כך אין היא זכאית לחלק כלשהו בערך הזמן של האופציה. לכן המועד הרלבנטי לקביעת שווי האופציות הוא מועד הקרע ולא המועד המאוחר יותר של המימוש בפועל, המתרחש בתקופה בה הצדדים אינם שותפים כלל ועיקר באותו נכס.

להבנת פרופ' ידלין, בת הזוג זכאית למחצית שווין של האופציות שהבשילו קודם למועד הקרע כערכן במועד הקרע, ואילו בכל הקשור לאופציות שהבשילו לאחר מועד הקרע, היא זכאית למחצית שווין במכפלת החלק היחסי בתוך תקופת ההבשלה בו היא חיה בשיתוף עם המערער, וזאת ע"פ גישת ה'כלל של הזמן' – Rule" "Time הנזכרת הן בפסיקה הישראלית והן בזו האמריקאית.

בית המשפט לענייני משפחה קבע שעל הצדדים חלות הוראות סעיף 6 (ג) לחוק יחסי ממון, דבר המאפשר לבית המשפט לקבוע את מועדי האיזון לפי שיקול דעתו.

בית המשפט לענייני משפחה סבר שאף שמועד הקרע הוא המועד הקובע לביצוע פירוק השיתוף בין הצדדים, ובמועד זה מבקשים בתי המשפט לסיים את כלל המחלוקות הרכושיות של הצדדים על מנת שלא להותיר כל קשר כלכלי בין הצדדים לאחר הפרוד )עקרון הפרידה הנקיה – break ,(clean אולם יש לא מעט מקרים בהם יש לחרוג מעקרון זה, כמו בני זוג שלהם ילדים קטינים, עדיין מחויבים בקשר כלכלי בכל הקשור לדאגה לצרכיהם, ובדומה בכל הקשור לחלוקת פנסיה תקציבית, לגביה הזכות מתגבשת עם הגעת העובד לגיל פנסיה בכפוף לצבירת שנות ותק מינימלי, נותר קשר כלכלי בין בני הזוג עד לפרישתו של בן הזוג העובד מעבודתו. לכן גם נכסים שמועד מימושם חל בזמן עתידי, לאחר מועד הקרע, נקבע על דרך הכלל בפסיקה כי אלו יחולקו בעת גמילתם של אותם הנכסים העתידיים בין הצדדים. ולכן באופציות שמועד מימושן מאוחר למועד הקרע, ראוי להמתין למועד המימוש לצורך הערכת ערכן.

בית המשפט לענייני משפחה לא קיבל את עמדת מומחה בית המשפט, לפיה יש לראות באופציות כחלק משכרו השוטף של המערער, וממילא במועד הקרע אין המשיבה זכאית לערך הזמן שצוברת לאחר מועד הקרע. בית המשפט קבע שמתן אופציות בחברות הזנק מהווה לרוב דרך לתת לעובד הטבה תחת קבלת שכר גבוה יותר, אותו אין המעביד יכול להעניק לעובדו, וזאת בתקווה שהעובד יקשור עצמו לחברה, ישקיע בה, וכאשר זו תבוא לתכליתה (EXIT), הוא ייהנה מהרווחים. לכן באותו חלום של זכיה ברווח, שני בני הזוג שותפים, כאשר האחד מקבל את זה ששכרו של בן זוגו יפחת, על מנת שבעתיד אפשר שיזכה לרווח גדול יותר כתוצאה מכך. כאשר בשלות האופציות הינה קודם למועד הקרע, ראוי שבת הזוג תהנה ממכלול הרווח שנצבר מתקופת "השכר הנמוך" עד למועד הקרע.

בית המשפט לענייני משפחה סבר שלא יתכן שבן הזוג יפסיד פעמיים – פעם כשצומצמה השתכרות בן זוגו נוכח קבלת האופציות תחת שכר גבוה יותר, ופעם שניה כשמימוש האופציה יעשה בערכים נמוכים להבדיל מערכם הצפוי במועד המימוש בפועל.

כאמור, הן בית המשפט לענייני משפחה והן בית המשפט המחוזי, סברו שיש ליישם את סעיף 6 (ג) לחוק יחסי ממון, ולקבוע את שווי האופציה במועד מימושה ולא במועד הקרע. סימוכין לכך מצאנו בפס"ד של בית המשפט לענייני משפחה ת"א (48482/07), שראוי להמתין עד למימוש מניות חברה שאינן נסחרות בבורסה לצורך איזון שווין, ולא לקבוע את שווין לפי מועד הקרע:

"לצורך בחינת משאבי הצדדים (מועד הקרע), נקב המומחה בערכן של המניות נכון למועד זה וקבע כי שוויין בניכוי מס, עומד על 79,605 ...ש"ח תחשיב זה, היה נכון אם וככל שמשאבי הצדדים היו נזילים ובשליטתו של כל אחד מהם, אולם אין זו דרך המלך כאשר מי מהצדדים מחזיק במשאב שאיננו ניתן למסחר...כאשר אנו עוסקים בנכס שאיננו ניתן למסחר יש להורות אחרת. כאשר שוויו האמיתי של הנכס ייקבע במועד מאוחר יותר – בין במועד בו ניתן יהיה לסחור בו ובין במועד בו יימכר בפועל – הרי שאין לזקוף לזכותו של בעל הנכס את שוויו הווירטואלי של הנכס, אלא יש להמתין עד לבירור שוויו האמיתי של הנכס. שווי אמיתי ונכון משמעותו, שווי הנכס במועד הראשון בו ניתן יהיה למכור את הנכס או להסב את הזכות תמורת סכום שווה כסף כלשהו. לאור האמור לעיל, אל לו לבית המשפט להתעסק בניחושים ובהערכות לגבי "שוויו" של הנכס במועד הקרע, ובדרכים כאלה ואחרות, לשערך שווי זה נכון למועד עריכת הדו"ח ו/או למועד איזון המשאבים בפועל. אם וככל שניתן משקל לשווי הנכס במועד שקודם לחלוקתו בפועל – ולהזכיר, עסקינן בנכס שאיננו בר מסחר – הרי שנקבל תוצאה שאיננה צודקת ואף חוטאת לתחשיבים כלכליים הוגנים, כגון חישובי מס כעת בגין אירוע מס עתידי, שאם וככל שיארע, אין לדעת מה יהיה שיעורו המדויק. לפיכך, באופן חריג לתחשיבי שווי משאבים במועד הקרע, יש להורות כי במקרה דנן ערכן של המניות יחושב במועד הראשון בו ניתן יהיה לקבוע את שערן הנכון, ובכלל זה, במועד בו המניות תהיינה סחירות. בהולכי בדרך זו, אני מבטיח שוויון מוחלט בין הצדדים, הן למועד מימוש הזכות והן לשווי הזכות" .

בית המשפט סבר שבמקרה שבו מדובר באופציות למניות שאינן נסחרות בבורסה, אין לזקוף לזכותו של הזכאי למחצית האופציות את שוויין הווירטואלי, אלא יש להמתין עד לבירור שוויין האמיתי בשוק, כלומר – השווי במועד הראשון שבו ניתן יהיה לממש את האופציות. משום שאם יינתן משקל לשווין במועד הקודם לחלוקתן בפועל – נקבל תוצאה שאינה צודקת ואף חוטאת לתחשיבים כלכליים הוגנים, כמו עריכת תחשיבי מס בהווה בעד אירוע מס עתידי. בית המשפט בחר את הוודאות והיציבות, במקום השימוש בהערכה שתבוסס על ניחושים. נכס שלשני בני הזוג יש זכויות שוות בו, אין כל סיבה לכך שינוצל על ידי כל אחד מהם באופן שונה. גישה זו לוקחת בחשבון את הסיכון שאותו נוטל בן הזוג הזכאי למחצית הנכס. ייתכן שהחברה לא תצליח להגיע לשווי המצופה, והמחזיק באופציות יפסיד, שכן יכול להיות שהסכום שיקבל אף יפחת מהסכום שאותו היה מקבל, לו היה מממש את האופציות במועד הקרע.

כאמור, אימוץ גישה אחרת עשוי להוביל לכך שבן הזוג הזכאי למחצית האופציות, יפסיד פעמיים, פעם אחת כאשר צומצמה השתכרות בן זוגו, עקב קבלת האופציות במקום שכר גבוה יותר, ובפעם השנייה כאשר מימוש האופציות ייעשה בערכים שונים.

כך מיושמת התכלית העומדת מאחורי חוק יחסי ממון - חלוקה שוויונית והוגנת של הנכסים שנצברו על ידי בני הזוג באופן מיטבי וראוי. במהלך תקופת הנישואים התגבשו ציפיות לרווח אצל בני הזוג, כחלק מהמאמץ המשותף לביסוס תא משפחתי אמיד. דבר זה מתחדד שבעתיים כאשר מדובר בחברות סטארט-אפ, שבהן שכיחים המצבים שבהם בן זוג אחד מוותר על קריירה משמעותית ע"מ לתמוך בבן זוגו האחר, בשל עבודתו התובענית בהייטק.

כאשר המימוש הולך וקרב
במקרה שלפנינו אנו סבורים, שע"מ להגיע לסיום ההליך בין הצדדים, ובהתאם לסמכותינו לפי סעיף 6 (ג) לחוק יחסי ממון, מחיר המימוש יעמוד על סך של 41.5 ש"ח (שקלים ולא דולרים) למניה, שהם נכון ליום הדיון בשער דולר של 3.752 = 11.06 דולר, וזאת בהתאם למחיר שווי מניה, בהתאם להודעת המיזוג שהגישה חברת ג' לבורסה לני"ע ולרשות לני"ע בתאריך 21.5.24 על מיזוג עם חברת [...]. מסמך זה נשלח לבעלי המניות לאישור בתאריך 19.6.24, ובתאריך 25.6.24, בעלי המניות אשרו את המיזוג. בהתאם להודעה הנ"ל, מחיר כל מניה יעמוד על סכום של 41,5 ש"ח, וכך נכתב בין השאר בהודעה הנ"ל:

3.16. המחיר הממוצע של מניית החברה בששת החודשים שקדמו לפרסום דו"ח זה, בהתחשב בכל חלוקת דיבידנד או מניות הטבה, פיצול, איחוד הון או הצעה בדרך של זכויות (ככל שהיו), כלומר בין יום 1 בנוב' 23 ליום 30 באפר' 24, היינו 28.77 ש"ח למניה. המחיר המשוער למניה בעסקת המיזוג (41.5 ש"ח למניה) גבוה ב-44.2% מממוצע מחיר המניה כאמור.

3.17. מחיר מניית החברה ביום 20 במאי 2024 (כלומר, שער הסגירה של המנה בסוף יום המסחר האחרון שקדם למועד פרסום דו"ח זמן האסיפה), כפי שפרסמה הבורסה, היה 39.53 ש"ח ("מחיר המניה בבורסה"). המחיר המשוער למניה בעסקת מיזוג (41.5 ש"ח למניה) גבוה בכ-5% ממחיר המניה בבורסה. מחיר מניית החברה ביום 17 ביוני 2024 (כלומר, שער הסגירה של המניה בסוף יום המסחר האחרון שקדם למועד פרסום דו"ח מיידי מתקן זה), כפי שפרסמה הבורסה, היה 38.94 ש"ח ("המחיר המעודכן למניה בבורסה"). המחיר המשוער למניה בעסקת המיזוג (41.5 ש"ח למניה) גבוה בכ-6.6% מהמחיר המעודכן למניה בבורסה.

אף ויתכן והמיזוג לא יתקיים, וזאת נדע 135 יום מתאריך ההודעה, וחוזרים למצב הקודם, אולם לדעתנו כשיש כבר הודעה לבורסה לני"ע על מיזוג ואישור בעלי מניות, יש לראות במחיר הנקוב את מחיר המניה, ואת מועד ההודעה כיום הקובע שיחשב כיום המימוש, בהיות המיזוג מהווה מועד מימוש של האופציה בעל כורחו של העובד, אנו סבורים שיש לראות במחיר שנקבע בהודעה, כמחיר מחייב לקביעת שווי במועד המימוש. הגם ויתכן ובסופו של דבר לא יתמזגו החברות ולא יהיה מימוש בפועל, בכל אופן דעתנו שבמקרה הייחודי הזה, שהודעה על המיזוג נמסרה לבורסה, ובעלי המניות של ג' אישרו את הודעת המיזוג, יש לקבוע כבר כעת את מחיר האופציה, בהתאם לנ"ל כמועד המימוש, וזאת בהתאם לסמכותנו לפי סעיף 6 (ג) לחוק יחסי ממון.

הקביעה של מועד המימוש כיום הקובע, הגם שנפסקה בפסיקת בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי לוד, גם אם מקובלת עלי, אינה חפה לחלוטין מספקות, ולכן במקרה כנדו"ד, ולאחר ששקלתי את השיקולים, דעתי לקבוע את מועד הודעת המיזוג ואישורה, כיום הקובע לאיזון, וכמחיר שנקבע בהודעת המזוג, כיום המימוש.

ויובהר – הואיל והמחיר הנ"ל הוא מחיר מימוש "מניה" ולא מחיר "אופציה", יש להפחית מהמחיר הנ"ל (של 41.5 ש"ח) את מחיר המימוש בתנאי האופציה – 5.25$, וכן להפחית מס ריווחי הון. כך שאם לפי חוו"ד המומחה מחיר האופציה נקבע למועד הקרע ע"ס של 2.558$ לשווי אופציה אחת (לפי הנוסחה של Black & Scholes), הרי שבהתאם להחלטתנו, הואיל ומדובר במחיר מימוש, השווי יחושב "בערך" לפי 5.81$ לאופציה (41.5 ש"ח פחות 5.25$).

עניין זה מובהר בסעיף ג' להודעה הנ"ל:

ג. אופציות שהבשילו
ביחס לאופציות אשר תבשלנה עד מועד ההשלמה (לרבות אופציות אשר תואצנה במסגרת העסקה על פי תנאיהן) ואשר מחיר המימוש שלהן נמוך מהמחיר למניה בעסקה ("האופציות הזכאיות"), המחזיק באופציה יהיה זכאי לקבל בגין כל אופציה סכום במזומן בשווי ההפרש בין המחיר למניה לבין מחיר המימוש של האופציה.

משכך חישוב האופציות יהיה כאמור לעיל, דהיינו - השווי יחושב בערך לפי 5.81$ לאופציה (41.5 ש"ח פחות 5.25$). שער הדולר, גם של מחיר האופציה, יקבע לפי מועד התשלום בפועל.

(לפי הערכתי, והצדדים יכולים לבדוק אותה בכוחות עצמם או ע"י אקטואר, נכון למועד הדיון עת שער הדולר עמד על 3.752 ש"ח לדולר, החיוב של המשיבה למערער בגין האופציות יעמוד על סך של 21,618 דולר. כתבתי כהערכה, ולא כקביעה).

אין צו להוצאות. המזכירות תשיב למערער את הערובה שהפקיד.

הרב צבי בן יעקב – דיין

קראתי את דבריו הבהירים של ידידי הגרצב"י שליט"א, ואף שאני מצטרף למסקנה שיש לקבוע את שווי האופציות בהתאם לשווים במועד המיזוג, אך לא מטעמו אלא מכוח הפשרה בלבד, ואבהיר את עמדתי.

הערעור בעיקרו נסוב על פסיקת בית הדין האזורי, שיש לשום את שווי האופציות סביב מועד הקרע, ואילו המערער תובע לשום אותם בהתאם לשווים ביום המימוש בפועל, כשמצביע על כך שהפער הוא גדול, ומפנה לפסיקות שתומכות בגישה זו.

ראוי לציין, שהדיון שלפנינו אינו בשאלה האם לאזן את האופציות במסגרת איזון המשאבים (וכפי שהיה עיקר הדיון בפנינו בתיק מס' 1377588/13, שאליו הפנה עמיתי הגרצב"י בנימוקיו). המשיבה לא טענה בפנינו שיש להחריג אותם ממסת האיזון, אלא שיש לשום את שוויים כפי ששם אותם בית הדין האזורי ולא כשווים במועד המימוש. זאת אומרת, הנחת היסוד לכל הדיון שלפנינו היא שהאופציות ניתנו למשיבה כחלק משכר עבודתה וכפי שניתנו לעובדים האחרים שבחברה, ולא כתמריץ בלבד להשארתה בחברה (ראה בפסק הדין הנ"ל מתאריך 5.6.24 בראשיתו, ההבחנה בין סוגי ההענקות של אופציות לעובד). העובדה שחלק מהעובדים וויתרו על מימוש האופציות במחיר שהוענקו להם, אף היא מבליטה את ההנחה שלא מדובר בתמריץ אלא בסוג של בונוס ותוספת על שכר העבודה, שכן תמריץ שהתברר שאינו משתלם, יש להניח שלא שימש ולא ישמש כתמריץ.

וראוי להקדים גם את זאת, שגם לאחר שהסקנו שהאופציות הם חלק משכרו של המקבל אותם, ולכן הם ברי איזון עם בן הזוג השני, הוא לא נעשה בעלים עליהם בחלק היחסי המגיע לו, אלא הוא זכאי לקבל מבן הזוג השני תשלום כספי של שוויים של החלק היחסי של האופציות, ובהתאם לגישה המקובלת בהסדר איזון משאבים בין בני זוג.

מכל מקום, לאחר ההנחות הנ"ל, שאין ספק שהאופציות הם ברי איזון, ואין בן הזוג זוכה בהם בעין אלא בשווים, השאלה היא כיצד לשום את שוויים, אם האופציות אינם סחירות במועד הקרע ולא ניתן לממשם אז.

ובהתאם לנ"ל, אכן מתחילתו של ההליך שאלה זו היא שעמדה ועדיין עומדת בפנינו ללא מענה ברור וחד משמעי, מעבר לספקולציות שלא ניתן להכריע על בסיסם הכרעות שיפוטיות שיש בהם הוצאת או הפסד ממון למי מהצדדים.

לדעתי, לא היה מקום לקבוע שמועד המימוש הוא הקובע, וכפי שעולה מההחלטות שניתנו בתיק זה עד כה, דמהיכי תיתי לחייב את המשיבה לשלם לאיש (אם איננו מעבירים את האופציות בעין, כאמור) על משהו שערכו לא היה ידוע במועד הקרע.

העובדה שרבים מהעובדים בסופו של יום כלל לא מימשו את האופציות, מוכיחה שלא היה ניתן לראות בהם זכות כספית חד משמעית שיכולה לשמש תמריץ. הדרך היחידה הייתה לשום את ערכם של האופציות במועד הקרע. (הערך הכספי של שומה זו הייתה המשיבה יכולה להשיג על ידי מכירתם, אילו ניתן היה למוכרם, ולכן ניתן לחייבה לשלם את מחציתו לבן הזוג).

לכן, כשנודע לנו שהיו מכירות של האופציות סביב מועד הקרע (תצהיר של הסמנכ"ל), ביקשנו לידע את שוויים של העסקאות אז, אבל בסופו של יום הדבר לא עלה בידינו, ונותרה שאלת השווי ללא מענה ברור, כשהפערים בין עמדות הצדדים, ואף בין השומה של המומחה א' לעסקאות שבוצעו בפועל הם גדולים, ולא נותר לנו אלא לאמץ את הגישה ההלכתית, שמקורה בתשובת הרא"ש ונפסקה להלכה בחו"מ סימן יב ס"ה, שבמקום שאין הדין יכול להתברר, רשאי בית הדין ואף חייב להטיל פשרה בין הניצים, ובלבד שהסכסוך יגיע לסיומו.

בהתאם לגישה זו, אני מאמץ על דרך הפשרה את דעתו של עמיתי הגרצב"י שליט"א, לשום את שוויי האופציות כשווים במועד המיזוג, וכפי שהדברים מפורטים בנימוקיו.

הרב ציון לוז-אילוז - דיין

ראיתי מש"כ עמיתי, וגם אני מסכים להכרעתו של הגר"צ בן יעקב במקרה שלפנינו.

כבר הארכנו בביאור אופן איזון המשאבים של אופציות ומניות אותם מקבל עובד בתמורה לעבודתו בנימוקנו בתיק מס' 1377588/13. בפסק דין זה הצטרפנו לעמדת הגר"צ בן יעקב, ושם ביארנו באר היטב אופן האיזון באופציות ומניות שקיבל אחד מבני הזוג בתמורה לעבודתו. לדעתנו, אופן החלוקה על פי דין תורה חייב להיות על פי שווי האופציות בשעת מימושן, ואין לערוך האיזון בשווין (אם יש שווי) במועד הקרע. אין כאן המקום לשנות הדברים שביארנו שם לגבי תוקפו ההלכתי של איזון המשאבים, משמעותה של הטבה זו של הקצאת אופציות ואופן החלוקה ומקורה ההלכתי של חלוקה זו, אך נעתיק כאן עיקרי הדברים, והרוצה לעיין ישלים הדברים ממה שכתבנו בפסק הדין הנזכר:

הבסיס הרעיוני של חוק יחסי ממון כפי שהובעה בפסיקה, הינה שבני זוג המקימים בית משותף, מחלקים ביניהם את התפקידים לניהולו החזקתו ופרנסתו של הבית, ונעשה מאמץ משותף של שני הצדדים לקיום הבית וצבירת הון משפחתי, כשכל אחד מיחידי הצדדים ממלא את חלקו.

רעיון זה מובע בדברי חז"ל...
[...]
חוק יחסי ממון קובע:

5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט ...

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

(תיקון מס' 4) תשס"ט-2008

(ג) בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות.

והנה לעניין פירוק שיתוף בנכסים או זכויות הניתנות למימוש בעת הגירושין, הדבר ייעשה מיידית ובכך ינתקו הצדדים את הקשר הממוני הקיים ביניהם. אמנם לעניין זכויות שעתידות להיגמל לאחר זמן, זכויות האמורות להתחלק על פי הקביעה של סעיף 5(ג) לחוק, בין זכויות פיננסיות קופות גמל, קרנות השתלמות וזכויות אחרות, שטרם הגיע זמן משיכתן ומימושן, פירוק השיתוף ייעשה לעת הגמלן. ובכלל דברים אלו האמורים להתחלק נמצאים גם על דרך הכלל זכויות פנסיה שצבר בן-זוג בעבודתו במהלך חיי הנישואין שהינם נכסים בני-איזון, בין שגמלו ובין שטרם גמלו. קרנות השתלמות שמועד משיכתם טרם הגיע, אף שלפעמים טכנית אפשר למושכן תוך תשלום קנס.

זאת, נוכח ראייתן של זכויות אלה חלק מהתמורה הכוללת שקיבל בן-הזוג בגין עבודתו. שהרי בדרך כלל שכר עבודתו מתחלק לשניים השכר החודשי המשתלם מידי חודש בחודשו, וזכויות פנסיה הנצברות גם הם מידי חודש בחודשו עד הגיעו לגיל הפנסיה, בין זכויות פנסיה שעל העובד לצבור בעצמו ממשכורתו, שבזה הפנסיה נצברת מהכנסותיו ומהפרשות שמפריש המעביד, ובין פנסיה תקציבית שבהם המעסיק (מדינת ישראל בדרך כלל), מעניקה לו זכויות פנסיה בגין כל שנה ושנה ובגין כל חודש וחודש בו עבד, ומועד קבלתן הינו החל מצאתו לגמלאות. בהמשך לחוק זה נחקק החוק לחלוקה פנסיונית, המאפשר ניתוק והפרדה בין בני הזוג ופוטר אותם מהקשר של העברת זכויות פנסיוניות מאיש לרעהו אחרי הגירושין, ואכ"מ.

משכך, ודאי שהפנסיה שאדם מקבל בגין עבודתו ותלויה במשך זמן עבודתו, הינה נכסים שנצברים והם ברי חלוקה. האמור בסעיף 5(ג) הנזכר, הוא תקון לחוק שהתקבל בשנת 2008, והוא קיבע בחוק במפורש, מה שהיה נהוג בפסיקה זה מכבר. כמו כן על דרך כלל, פיצויי פיטורין - כמו יתר זכויות הפנסיה והפרישה - הינם פרי מאמץ משותף של בני-הזוג בהיותם חלק מהתמורה הכוללת המשתלמת לבן-הזוג בגין עבודתו.
[...]
מכיוון שאיזון משאבים, שאינו שותפות ממשית אלא שותפות רעיונית המצריכה איזון משאבים, אין בן הזוג יכול לומר לבן זוגו תן לי מחצית זכויותי עתה בין אלו שהתממשו ובין אלו שעתידין להגמל לאחר זמן, שודאי יענה לו הלה, לכשיגמלו זכויותי ואקבלם אתן לך המגיע לך. והדבר פשוט גם מסברא, שמהיכי תיתי שיצטרך לתת לו ממה שעדיין לא קיבל, ואף אם יש לו זכויות בנכסים אחרים של השותפות ואף אם מוחזק ע"י השני, יכול לטעון מה שמגיע לי ושלי עתה אקבלנו עתה, ומה שיגיע לי לאחר זמן ואני צריך ליתן לך, אתננו כשיגיע לידי. הדברים נכונים אפילו אין לו צורך הכרחי להשתמש בזכויות שיש לו עתה מידית, וק"ו כשנצרך להם לצרכיו עתה.

ונראה דהוא הדין איפכא, אין באפשרות מי שצבר זכויות לסלק את משנהו לפני שהזכויות התממשו, בתשלום שווים של הזכויות בערכן הנמוך, שהמנהג וההיגיון הינם להמתין עד שימוצה ערכם, והרי זה כפירות אילן שאפשר לפעמים לקוטפם ולהשתמש בהם לפני שיבשילו לגמרי, אך אין זו דרכו של האדם הסביר שמחכה עד שיבשילו הפירות ורק אז הוא קוטפן, וכן הוא בזכויות אלו, ועיין לקמן.

לאור כל האמור אין ספק שזמן פירוק השותפות בין בני זוג לכתחילה הוא מועד הגירושין שאז מסתיימת השותפות, והוא המועד לאיזון המשאבים בסתמא על פי החוק, אך בד"א, דווקא בנכסים שאפשר לממשם ולחלקם עתה, אך בזכויות עתידיות שאין אפשרות לממשם עתה, ודאי דינם כשטר חוב המוזכר בשו"ע חו"מ סימן קע"ו ס"כ שכשיגבה יחלוקו. וכן הוא בנכסים עתידיים שלכשיגמלו יחולקו, וכבר הארכתי בזה במקו"א.
[...]
כאמור, הנידון שבפנינו ובמקרים דומים בחברות דומות, עובד בחברה שמקבל בהסכם השכר הקצאות של אופציות/מניות בזמנים קצובים, אף אם הם מותנים בתנאים כלשהם, מדובר בזרם תקבולים קבוע ומתמשך, בהיקף משמעותי, ממקור קבוע ויציב, המתקבלים במסגרת עבודתו, יש לראות בתקבולים אלה כהכנסה ולא כמתנה, תמורה זו ניתנת לו במסגרת משלח ידו של אדם, תמורה זו מוסדרת גם בצורה פורמלית משפטית, ואף אם אין היא בגדר הכנסותיו החייבות במס. הפרשות אלו הניתנות באופן קבוע ושוויים הכספי רב, לא ניתן להגדירם כמתנות לעניין האיזון. אמנם הכספים ניתנים לכאורה לפי רצונו והצעתו של המעביד ואינם חלק מהשכר השוטף ואין מפרישים עליהם את ההפרשות המופרשות לגבי שכר עובד בדרך כלל (הפרשות לפנסיה, לביטוח לאומי, תשלומי מס). ... וקשורה קשר בל ינתק ל"כובעו" והקשר המקצועי של העובד ושל המעביד. צורת תשלום המס על זכויות אלו הוגדרה היטב בסעיף 102 לפקודת מס הכנסה. אין ספק שהיא לא ניתנת כ"דבר שכולו בנדיבות לבו של המשלם ללא תמורה מצד המקבל", היא ניתנת על סמך יכולתו ועל מנת שהחברה תפיק רווחים מיכולתו ומעבודתו.
[...]
ונבהיר הדברים יותר, הנה בעבר וגם כיום ברוב המשק, אדם מקבל שכר עבור עבודתו, צובר פנסיה מופרשים לו כספים לקרנות השתלמות וזכויות אחרות, שיש אפשרות לכמתם ולדייקם, בכל מקרה כפי תנאי חוזה העבודה הכתוב או המוסכם. בדרך כלל אם נשארת לו יתרה משכרו שאין הוא זקוק לה לקיום היומיומי, האדם הסביר משקיע את יתרת הכספים בהשקעות שונות, הן ליום סגריר והן להשבחת הונו או נימוקים אחרים. שונה צורת קבלת התמורה עבור עבודה בהייטק, חברות ההזנק וחברות ציבוריות דומות שמניותיהן נסחרות בבורסה, ואף בחברות פרטיות, שבהם הגמול והשכר עבור העבודה מורכב משני רכיבים, שכר בסיס שוטף כנהוג בשאר המשק, ומלבדו, צורת תגמול נוספת שיש בה קבלת אופציות, מניות וכו'. שתי צורות תגמול אלו שונות, תשלום השכר השוטף מצריך את המעביד להפריש כספים לצורך פנסיה, קרנות השתלמות ושאר הפרשות, ומחייב את העובד בתשלומים למס הכנסה ולביטוח לאומי כפי השיעורים שנקבעו לבעלי משכורת על משכורתם (מדרגות מס ושיעוריהם), דבר המשליך גם על חובות-הוצאות המעביד וגם על חובות-הוצאות העובד, עניין המשפיע על שיקול הדעת של שניהם בקביעת שיעור רכיב זה. הדבר תלוי במקרים לא מועטים בתזרים המזומנים בחברה, המאפשר לה לעמוד בתשלום סכומים גדולים מידי חודש בחודשו, ולכן כשאין לחברה אפשרות לשלם בפועל, החברה מעדיפה לשלם במתן אופציות/מניות.

רכיב התגמול הנוסף הוא מתן מניות ואופציות, עליהן לא מוטלת חובת התשלומים הנזכרים לעיל, כאמור לעיל צורת התשלום והמס עליה נקבעה בפקודת מס הכנסה. על זכויות אלו לא מוטל מס עם הקצאתן לעובד וגם לא בעת הגמלן, העת שבו הוא רשאי לממשן. תשלום המס עליהם הינו בעת שהעובד מממשן בפועל, במועד בו יממש את זכויותיו כפי שמאפשר ההסכם אליו הגיע, יתקיים ארוע מס שבו ישלם לרשויות בגין מימוש זכויותיו במניות אם יממשן, כששיעור המס על מימוש זכויות אלו (מכירתן), פחות בדרך כלל משיעור המס שמשולם על שכר שוטף. שתי צורות תשלום אלו יש בהם תועלת וחסרון לשני הצדדים המעביד והעובד, ותלויים בפרטי כל הסכם לגופו. לכשתמצי לומר, תמורה זו לעבודתו יש בה שתי פנים, הפן האחד תשלום השכר השוטף הנצרך לקיומו, והפן השני השקעה פיננסית, שהעובד יכול להמשיך להחזיק בה, כשאם ירצה יוכל לשנותה במועד המימוש לצריכה יומיומית או להשקעות אחרות.
[...]
כמו כן עצם ההסכם להקצאת האופציות אין בו התחייבות של העובד להמשיך ולעבודה בחברה. ההסכם קובע שהנ"ל יקבל את האופציות, אך לא יוכל לממשן בפועל רק אחרי חלוף תקופה, ורק אם ימשיך לעבוד עדיין בחברה ולא יעזבנה. והרי זה כנתינת תוספת שכר בתנאי שרק אחרי שיעבור זמן, יהיה שלו לגמרי.

כעין זה מצינו בקידושין ס, א

מתניתין. האומר לאשה הרי את מקודשת לי ... על מנת שאתן לך מכאן ועד ל' יום, נתן לה בתוך שלשים - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. [...]

גמ'. איתמר, רב הונא אמר: והוא יתן, רב יהודה אמר: לכשיתן. רב הונא אמר והוא יתן, תנאה הוי, מקיים תנאה ואזיל; רב יהודה אמר לכשיתן, לכי יהיב הוו קידושי, השתא מיהא לא הוו קידושי.

היינו כשעושה מעשה ומתנה חלותו במעשה אחר שיעשה במשך זמן קצוב, רק עשיית המעשה בזמן שנקצב יוצרת את חלות הקידושין, ובזה נחלקו רב הונא ורב יהודה אם כשיתקיים התנאי החלות חלה משעה ראשונה והתגלה למפרע שאז חלה, או רק בעת קיום התנאי (ועיי"ש הנפק"מ), והוא הדין נידון דידן, יש להסתפק האם ההתחייבות של הקצאת המניות חלה מידית אף שהיכולת למימושן יהיה לשיעורים, אחוזים מסוימים אחרי שנה ואחרים אחרי שנתיים וכו', לכשיתקיים התנאי שהעובד ממשיך לעבוד בחברה כפי שהותנה, או שההתחייבות חלה בפועל בכל חלק מהחבילה בזמן שנקצב, דהיינו שאחרי שנה זוכה בחלק שנקבע ואחרי שנתיים בחלק הנוסף, עד שתושלם העסקה של מתן האופציות והמניות. ולפי האמור לעיל הענקת המניות והאופציות דומה למה שביאר רב הונא, עם חתימת ההסכם זכה הלה בחבילה שניתנה לו , אם ימשיך לעבוד בחברה בזמן שנקצב, בתום כל מועד שבהסכם יוכל לממש מה שניתן לו, ובתנאי שעדיין ממשיך לעבוד בחברה, טיב עבודתו ואיכותה בתקופה זו לא יכולים לשנות, להפחית או לבטל מה שהוסכם עמו, שזהו שכר עבודתו עבור תקופה זו, מפני ששכרו מתחלק לשני מרכיבים כאמור. וכך היא ההלכה באומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלושים יום, שכשעברו שלושים יום היא מקודשת למפרע, ואכמ"ל.

ומינה לנידון דידן, הזכות לאיזון ניתנת לבן הזוג על רכיב זה בשכר כבר בעת הינתנו, מכיוון שהצעת השכר המוצעת למי שבא לעבוד בחברות אלו מורכבת משתיים: שכר שוטף וקבלת אופציות, מניות וכו'. כל עובד שבא לחתום בודק ובוחן את ההצעה באופן כולל, גובה השכר השוטף ושווי המניות שיקבל, ...והנה אף שהאפשרות לשימוש באופציות אינו מיידי עם הקצאתן, יש להגדירו כשכר גמור שמועד התשלום הוא מועד נדחה, אין הדבר שונה מתשלומי פנסיה או קרנות השתלמות שמועד מימושן נדחה אך הוא רכיב לאיזון המשאבים, והוא הדין אופציות ומניות הינם זכות כספית גמורה שניתנת בתמורה לעבודה ולהערכה שקנה העובד בעבודתו, והסיבה לצורה זו של תשלום שכר תלויה באופי שוק זה והצורך להבטיח המשך ניהול החברה לטובת הבעלים והעובדים.
[...]
מעתה באופציות ומניות שקיבל העובד לפני מועד הקרע, דהיינו שהגיע הזמן שהוא זכאי לממשן, יש לבן הזוג זכות איזון גמורה בהם. אכן במקרה בו מועד הקרע היה לפני שהגיע הזמן למימושן של כל המניות, האיזון ייערך רק באחוז המניות שעבר לגביהם הזמן שאפשר לממשן, משכך, בהסכם בין העובד לחברה שבו זכאי העובד לקבל את חבילת האופציות/ מניות בארבע פעימות ואחרי שתי פעימות התגרש או חל מועד הקרע, זכות האיזון תהיה רק במה שזכה בפעימות הקודמות לקרע, ולא במה שמקבל לאחריו, שהרי בהם לא נתקיים התנאי המזכה אותו בקבלת השכר. וכפי שדימינו הך דינא למקדש אשה מעכשיו ולאחר שלושים יום, שכשהגיע הזמן חלו הקידושין למפרע, ה"נ כאן, שמשהגיע הזמן זכה בהם למפרע ולכל המאוחר באותה שעה, ושוב יכלל בכלל הדברים שיש לאזנם ככל הכנסה אחרת, אך במה שלא הגיע זמן הגמלו לא נתקיים התנאי, העובד עדיין לא זכה בפועל, ולכן לבן הזוג אין זכות איזון.

עם זאת, במה שזכה בזכות איזון לפני מועד הקרע, האיזון לא יהיה בשוויין במועד הקרע אלא בשוויין בעת שדרך לממשן בפועל אף שמועד זה מגיע לאחר מועד הקרע. ומשכך, אף אם עתה ערכם עדיין לא הושלם, הרי הם ככספי פנסיה וקרנות השתלמות שמתחלקים במועד הגמלם, ואף במכשירים פיננסיים אלו, אין לאזן אותם במועד הקרע אלא במועד ששויים ימוצה, וכמו שביארנו לעיל לעניין פירות עץ שאין לקוטפם לפני שיבשילו, ואף כאן, מגיע לבן הזוג כמועד בו יושלם השווי. שהרי למש"כ שאופציות ומניות דומות לפירות עץ שניקנו/ שניתנו, יש לדמות אפשרות מימושן כפירות עץ, היינו שיגיעו למיצוי גידולן.

דהנה בב"ב פא, א שנינו:

"הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו - הרי זה לא קנה קרקע", וביאור הדברים מפורש ברשב"ם שם "ואפי' מקום האילן והרי הוא כמי שקנאן לפירותיו שכשייבש יעקרנו וילך".

ומבואר שאעפ"י שלא קנה גוף הקרקע, וכשיתייבשו ואינם יכולים להוציא עוד פירות, רשאי המוכר לעוקרן, אך כל עוד הם חיים, זכות היניקה של פירות האילן מהקרקע שייכת לו. ולכן, כל עוד עצים אלו יגדלו פירות, הפירות שלו ואין יכול לומר לו סלק אילנותיך. ונראה פשוט שהוא הדין בקונה פירות, בין למ"ד שהקונה פירות אילן מועיל אף שלא באו לעולם ובין אם מוכר אילן לפירותיו, שקנה האילן וכשיגדלו הפירות יהיו שלו ויש לו זכות היניקה מהקרקע, והוא הדין כשקונה פירות אילן שכבר יצאו אך לא הבשילו, שבכלל הקניין הוא הזכות להשאירן עד שיבשלו ואז יקטפם. ועיין בב"ק סט, ב וכתובות נא, א שהיכי שהפירות צריכים לדקל, חשובים כמחוברים, ומשכך פשיטא שיש לו זכות להשאירם עד שיבשלו.

ועיין בב"מ עג , א

אמרו ליה רבנן לרבא: קא אכיל מר רבית; דכולי עלמא שקלי ארבעה ומסלקי לאריסא בניסן, מר נטר להו עד אייר, ושקיל שיתא! - אמר להו: אתון קא עבדיתון שלא כדין; ארעא לאריס משתעבד, אי אתון מסלקיתו להו בניסן - מפסידתו להו בכמה, אנא נטרנא להו עד אייר ומרווחנא להו בכמה.

וברש"י שם:

אתון הוא דעבדיתו שלא כדין - שאתם מסלקין אותו בניסן, ועדיין לא נתמלאת התבואה בקשיה, ומפסידין אותן הרבה, וארעא לאריסא משתעבד עד שתתבשל התבואה כל צרכה, הלכך שלא כדין היא כפייתכם.

וכן הוא באור זרוע שם, ומבואר מדברי רבא שהארץ משועבדת לאריס לצורך מיצוי הגידול עד שיהיה הגידול המקסימלי, אף שברור שגם קודם התבואה הייתה ראויה, דאם לא כן, אטו בשופטני עסקינן שקוצרים לפני הזמן.

ועיין שם קו, ב

"ובשדה שלקתה בעומריה".

ופרש"י

"בעומריה - בעודן שטוחות ליבש בימות הקיץ, דכל [זמן] זה עודן צריכין לקרקע".

ומשמע שם שאף אחרי שנתלשו העומרים הדרך לשוטחם בקרקע, ומיקרי בכלל שליחות הקרקע שקנויה למקבל השדה, עיי"ש ובודאי בעודם מחוברים שיש לו הזכות להשאירן מחוברים עד שימצו הגידול.

ועיין שם קט, א

שמין לו ירקא וסילקא. ירקא וסילקא, נעקור ונשקול! - בדלא מטא יומא דשוקא.

ועיין בחדושי הרמב"ן שם:

ירקא וסלקא נעקור ונשקליה, ומפרקי' דלא מטא יומא דשוקא. איכא למידק, ונימא ליה בשבח שעדיין צריך לקרקע ושמין לו, כדתניא בתוספתא "הניחה ויצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זיתים למסוק, הרי אלו שמין לו. כיצד שמין לו, אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירותו, קבלן לפי קבלנותו", פי' כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו, שאם אינו צריך לקרקע כלל, מאי לפי שכירותו, יקצור ויטול, הכא נמי נימא מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע, איכא למימר מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנין לו ואם צריכין לקרקע עדיין אמאי, ולהכי ניחא ליה לאוקמי בפירות גמורין אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מפסיד, הילכך שמין לו ונותנין לו דמי פירות גמורין, כלומר כל מה ששוין כשהן מחוברין, א"נ איכא למימר מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע, שאין לך אדם מקבל שדה ומניחו מלא ויוצא, ולהכי אקשי' נעקר ונשקליה, ומפרקינן דלא מטא יומא דשוקא, ואלו בתבואה ליכא לאוקומה, שכיון שאינה צריכה לקרקע, נעקר ונשקליה וימתין עד יומא דשוקא.

ובחדושי הרשב"א שם:
וזה נכון דכל החוכר לשנים לא לשנים בלבד הוא חוכר אלא לתבואות אותם שנים, ואם לא נגמרו עדיין לא הגיע זמנו לצאת.

וכן הוא בחידושי תלמיד הרשב"א:

החוכר שדה מחבירו והגיע זמנו ויש שם ירק מבושל ואינו יכול לעקרו עד שיגיע יום השוק למוכרו כדי שלא יפסיד, שמין אותו כמה הוא שוה ומקבל אותו בעל הקרקע. היה שם ירק שאינו מבושל או פירות או תבואה שאינן מבושלין, כגון ענבים לבצור, זיתים למסוק, תבואה לקצור, אף על פי שהגיע זמנו אינו מסתלק מן הקרקע עד שיגמור בישולו ויאסוף את הכל, שסתם חוכר אינו חוכר אלא לשני תבואות, ומאחר שנראה הכל בתוך זמנו ואינו מסתלק עד שיגמר.

שמע מינה שיכול לעכב עד שישלים גידולו, דאדעתא דהכי קנה הזכויות אף אם לא השלים גידולו. ומבואר, שאף שהירקות גדלו וראויים לאכילה ומשורת הדין יכול וצריך לעוקרן ולקחתם, ואפ"ה מכיוון שעדיין לא הגיע יום השוק ואם יעקרם לא יוכל למוכרן או שיצטרך למוכרם בפחות משווים, מותר לו להשאירם בקרקע חברו עד שיוכל לממש שווים האמיתי, אבל בדבר שלא יפחת שוויו ולא יתקלקל, כגון תבואה, עוקר מיד. והוא הדין באופציות ומניות, שרשאי לדרוש להשאירם ולא למוכרם עד שיוכל למוכרם בשווי הראוי.

ועיין עוד בראשונים ובפוסקים שם מה שנחלקו בפירי שלא נגמרו ועבר זמן שכירותו, אם יש לו זכויות רק במה שגדל או אף במה שעתיד לגדול.

ונראה פשוט שזה הוא גם דינם של אופציות לפני שמגיע זמן מימושן, שבכלל הזכות באופציה היא להשאירה עד שתתבשל באופן שתהיה ראויה לשימוש כדרך שנוהגים קוני האופציות, ואף שיש אפשרות לחשב את ערכן אף קודם, וכפי שיש ערך לפירות העץ לפני שיתבשלו על העץ, מכיוון שכל אדם משאיר הפירות עד שיבשלו, גם מי שיש לו זכות איזון, ההגיון אומר שהוא יכול לדרוש להמתין לחלוקתם עד שיגיעו למלוא שווין. וטעם הדבר למש"כ ברור, שכר העובד בחברות אלו הוא בתרתי, שכר שוטף ואופציות או מניות, היחס בין רכיבי השכר תלוי בכמותן, ומי שקיבל אופציות רבות שכרו קטן, מעתה מכיוון שחלקו של בן הזוג באיזון השכר השוטף קטן עקב תשלום האופציות, דין הוא שזכויותיו באופציות יהיו גם הם כשל העובד, שהרי בעת העבודה זכה בזכות האיזון שתתקיים לאחר זמן, וכמו שהעובד יקבל את מלוא חלקו בפועל רק כשיגיע מועד פקיעת האופציות, וכפי הנוהג בזכויות אחרות שאינם מתחלקות בפועל במועד הקרע, הוא הדין יהא בחלקו של בן הזוג, שיכול לדרוש דחיית קבלתן במועד פקיעתן וכשמוצה שווים.

את צורת האיזון קובע סעיף 6 לחוק שז"ל:

(ב) היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף.

(ג) באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו....

המחוקק איפשר איזון בעין או בכסף ושווה כסף. והנה אם האיזון יהיה במתן מחצית האופציות או המניות לבן הזוג בעין, בזה אין ספק שבן הזוג יחזיק בהם עד למועד מימושן ומיצוי שווים, ואף שאופציות אלו לא ניתן להעבירם לבן הזוג בפועל, מפני שזה הוא התנאי לקבלתם שישאר בידי העובד ולא יוכל להעבירם לאחר, עכ"פ לעניין הזכות עליהם שאי אפשר לממשה טכנית, בן הזוג יקבלה כשתיגמל, וכמו שהיה בחלוקת זכויות פנסיוניות לפני החוק לחלוקה פנסיונית, וכן הוא גם כיום בזכויות שהחוק לא חל עליהם, אפ"ה הזכות העקרונית של בן הזוג לא פוקעת, וכשמגיע זמן קבלת הזכויות, עליו להעביר מחצית הזכויות לבן זוגו כשווי הגמלן, והוא הדין לעניין הזכויות באופציה שבן הזוג יקבלם בערכם המיטבי, אך גם אם בן הזוג רוצה לסלקו בתשלום שווים, שהוא רשאי לעשות כן על פי חוק, לא יוכל לתת עתה רק מחצית השווי העכשווי, שאינו מלא, אלא רק בשוויים לעת הגמלם, וכבר הארכתי בזה במקו"א באופן ביצוע הפירוק שיתוף בחברות משפחתיות, שצריך שיעשה באופן שלא יפגע בזכויות אחד הצדדים וגם זה אכ"מ. וכבר הביא הגר"צ בן יעקב מהפסיקה המשפטית בזה.

לאור האמור, מימוש האופציות וחלוקתן היה צריך להיות בעת מימושן. אכן, לאור הנסיבות ולאחר שנחתם הסכם למיזוג חברת ג' עם חברה אחרת, דבר המעלה ספק אם יגיע זמן למימוש האופציות לאור ההסכם, כשמלבד זאת יש לאופציות ערך שאפשר לחשבו עתה, משכך, יש לקבוע שהערך שקבע הגר"צ בן יעקב בנימוקיו הוא הערך שבו יאוזנו האופציות.

הרב שלמה שפירא- דיין

לאור האמור בית הדין קובע כי:

חישוב האופציות יהיה כאמור לעיל, דהיינו - השווי יחושב בערך לפי 5.81$ לאופציה (41.5 ש"ח פחות 5.25$). שער הדולר, גם של מחיר האופציה, יקבע לפי מועד התשלום בפועל.

[לפי הערכתנו, והצדדים יכולים לבדוק אותה בכוחות עצמם או ע"י אקטואר, נכון למועד הדיון עת שער הדולר עמד על 3.752 ש"ח לדולר, החיוב של המשיבה למערער בגין האופציות יעמוד על סך של 21,618 דולר. כתבתי כהערכה, ולא כקביעה.]

אין צו להוצאות. המזכירות תשיב למערער את הערובה שהפקיד.

ניתן ביום ג' בתמוז התשפ"ד (09/07/2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה