לפנינו ערעור על פסק בית הדין האזורי בנתניה (תיק 1239805/12) שבו נפסק:

[...] נמצא כי לכתחילה התחתנה עם בחור ללא כיפה אלא סמכה על הבטחותיו. ברור לכל בר־דעת כי שינוי אורח חיים – גדול הוא מהבטחה כזו או אחרת, מה גם שהאיש מכחיש את רוב טענותיה על דתיותו ואף מטיל ספק במידת שמירתה קודם החתונה.

לסיכום, במקרה שלפנינו חיוב הכתובה מלכתחילה טעון ביסוס. ביסוס זה לא נעשה על ידי האישה, ובשל כך האיש פטור מכתובתה ותוספתה.

טענות המערערת
1. שגה בית הדין כשקבע שעל האישה להוכיח את זכותה לכתובה ולא להפך.

2. הצדדים התחתנו על מנת לקיים אורח חיים מסורתי והאיש התחייב על כך לפני הנישואין ולא קיים את הבטחתו.

3. האיש לא הסכים לקנות 'מיטה יהודית' והאישה נאלצה לישון במזרון על הארץ במשך כחצי שנה, וגם כפה עליה קיום יחסי אישות בנידתה.

4. האיש הודה כי לא רצה בהבאת ילדים ונמנע בשל כך מקיום יחסי אישות מלאים.

5. האיש הוא ששלח לאישה הודעה כי אין לה רשות לחזור לדירת המגורים והוא פתח את תיק יישוב הסכסוך ובהוצאת צווי מניעה ורק לאחר מכן תבעה האישה גירושין.

6. הצדדים פנו ליועץ לשלום בית, וזה קבע כי לאור טענותיו של האיש כלפי האישה אין מקום לשלום בית, ותביעתו לשלום בית אינה נכונה.

טענות המשיב
1. הערעור נסמך על טענות המערערת שלאחר דיונים חקירות והוכחות קבע בית הדין שאינן נכונות.

2. הוכח שהאישה היא שרצתה ויזמה את הגירושין ושכרה ערך דין לשם כך בהיותם נשואים, כל כוונת הנישואין הייתה לשם בצע כסף.

3. האיש היה דתי והאישה כבר לפני הנישואין לא 'שמרה נגיעה', לנה בדירתו ושיקרה להוריה.

4. האיש רצה במשפחה ובילדים, והאישה שלא סיפרה לאיש על מחלתה והקושי בכניסה להיריון היא שמחמת לחץ חיבלה ביחסים.

5. הורי האישה התערבו בענייני הצדדים וכפו עליו כל גחמה והם החליטו גם על הפירוד.

6. האיש ביקש שלום בית והוכח שעשה כמה ניסיונות לכך, והאישה והוריה לא הסכימו.

7. האישה היא שתבעה ממנו תביעות ממוניות ומשלא נענה לכולן עזבה את דירת הצדדים.

8. בתביעתה הראשונה היו רק תביעות רכושיות (לאחר נישואין של עשרה חודשים) ולאחר החלפת בא כוחה הוכנסו טענות שלא הוכחו על אונס ואלימות.

דיון והכרעה
בית הדין האזורי קבע כי על המערערת לבסס את תביעת הכתובה בעוד המערערת טוענת כי היה על בית הדין לקבוע כי על הבעל להוכיח שהוא פטור מכתובה. אלא שבית הדין לאחר בדיקת העובדות קבע שכיוון שהאישה פתחה את תיק הגירושין והיא שעזבה את הבית לפני בקשת תיק יישוב הסכסוך שהגיש האיש, שהוכח שרצה 'שלום בית' והיא שמנעה את ההליך, הרי שהיה עליה לבסס את תביעתה לכתובה. אין בית הדין הגדול מתערב בקביעת העובדות שנחקרו ונקבעו בבית הדין האזורי, ולכן יש מקום לדון רק בטענות שאין אפשרות להוכיחן כמו הטענות על 'בא עליה בנידתה'.

השאלה מי המוחזק בתביעת כתובה – שנויה במחלוקת:

המרדכי (יבמות, פרק הבא על יבמתו אות נב) כתב שהאישה היא המוחזקת בכתובה. הנדון שם הוא בספק מי האשם שאין ילדים, וכן כתב המרדכי (הלכות נדה דף א טור ב) בשם ראבי"ה לגבי 'רואה מחמת תשמיש': "ועוד מספק לא תפסיד כתובה, דקיימא לן כבית שמאי דאמרינן 'שטר העומד להגבות כגבוי'."

ראה גם שו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן שנג) שהביא מכמה ראשונים מלבד המרדכי והראבי"ה הנ"ל שכתבו שהאישה היא המוחזקת, ונציין לכמה מהם:

הרא"ש (בבא בתרא פרק ט סוף סימן ג) כתב שהאישה היא המוחזקת לעניין ש'ממעטת בנכסים', וכן מהרי"ק (סימן צב), הב"ח (באבן העזר סימן ט, שהולכים אחר הרוב שאינה קטלנית ובחושן משפט סימן סז בשם המרדכי, שכתובה – כיוון שהיא 'מעשה בית דין' האישה מוחזקת).

הברכי יוסף (חושן משפט סימן יב) האריך מאוד בזה והביא אף הוא שהאישה היא המוחזקת, כיוון ששטר כתובה בידה.

אלא שהבית שמואל (סימן ט ס"ק ד) תמה שהסוברים שהשטר הוא כגבוי הם בית שמאי והלכה אינה כבית שמאי.

אומנם מהרש"ם (שם) תלה הדבר האם מזונות וכתובה הם דאורייתא או דרבנן. שבדאורייתא בכל ספק מעמידים אדאורייתא אפילו להוציא ממון.

לאור זאת, הנידון בפנינו הוא מהי נאמנות אישה שטוענת שבעלה בא עליה בנידתה.

א. חזקה 'אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה'
הצד לנאמנות של האישה הוא משום החזקה ש'אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה' בדבר שהוא מכיר בשקרה. כמו שנפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן יז סעיף ב) לגבי אישה שטוענת שנתגרשה מבעלה:

אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה, הרי זו מקודשת לשני, שהאשה שאמרה לבעלה בפניו "גרשתני" – נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.

כן כתב השולחן ערוך (סימן קנד סעיף ז) במקרה אחר: "אם טוענת: אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה – יש אומרים שהיא נאמנת, וכופין אותו להוציא מיד."

בבית שמואל (שם ס"ק יח): "הטעם כל שהבעל יודע אם היא משקרת אין מעיזה להכחישו [...] ודוקא שאמרה כן בפניו כמו שכתב בסימן י"ז באמרה 'גרשתני'."

מבואר שנפסק להלכה שהאישה נאמנת בחזקה זו, בין בטוענת "גרשתני", שזה המקרה המוזכר בגמרא, ובין בטוענת שאין לו גבורת אנשים.

ב. כשטוענת שבעלה בא עליה בנידתה
לפי זה דנו הפוסקים שכמו כן יש להאמין לאישה כשטוענת שבעלה בא עליה בנידתה.

כן כתב תחילה בשו"ת הרדב"ז (חלק ג סימן תז) על מקרה כמו זה שלפנינו:

לכאורה היה נראה דנאמנת מההיא דרב המנונא דאמר "האשה שאמרה לבעלה 'גרשתני' – נאמנת", ופסקו רוב הפוסקים אשר נמצאים אצלינו דהלכתא היא, והכי רהטא דסוגיין בכוליה תלמודא כרב המנונא [...] וטעמא דמלתא: כיון דמידי דקים ליה לבעל – איהי מהימנא, דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר "גרשתני" אם לא דקושטא קאמרה. הילכך לנידון דידן נמי כיון דאיהו קים ליה במלתא, אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר כופה אותה לשמשו נדה, אלא ודאי קושטא קאמרה ויוציא ויתן עיקר כתובה.

וכן מבואר בשו"ת מהר"י וייל (סימן כב, מובא בבאר היטב סימן קנד ס"ק כב), שיש לאישה נאמנות במקרה כזה משום שאינה מעיזה פניה בפני בעלה (אלא שלדעתו בזמן הזה אינה נאמנת וכמו שיתבאר להלן).

אולם הרדב"ז (שם) נקט שבמקרה שלפנינו אין לאישה נאמנות משום שהיא טוענת שבעלה הוא רשע שבא עליה בנידתה:

אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא ולא דמיין אהדדי כלל, דבשלמא גבי האומרת "גרשתני" לא משוי ליה רשע ומשום הכי מהימנא, אבל בנדון דידן קא משוי ליה רשע ולפיכך אינה נאמנת כלל. וכן כתב הריטב"א ז"ל, וזו לשונו: "ואין לנו שנאמינוה בשום מקום בתלמוד מדרב המנונא במידי דפגמא ליה ומשויא ליה רשע, וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה." עד כאן.

בשו"ת עדות ביעקב (לרבי יעקב בן אברהם די בוטון, סימן לו) הוכיח ממהר"י וייל שהבאנו שחולק על הריטב"א, וכן נראה מדברי שאר הפוסקים, על כן להלכה הכריע שלא כדברי הריטב"א.

ובשדי חמד (אסיפת דינים מערכת גירושין סימן א אות יב) כתב על זה:

ומכל מקום לענין מזונות וכל שכן הכתובה – לא מלאנו לבנו להוציא מן הבעל, אף דהרב עדות ביעקב פסק בסכינא חריפא להוציא מן הבעל, לפי שחשב שסברת הריטב"א יחידאה היא. אבל לדידן דחזינן דהרדב"ז סבירא ליה כהריטב"א – מאן ספין לאפוקי ממונא מיד הבעל היפך דעתם.

אולם בשו"ת כתב סופר (אבן העזר סימן קג) כתב לדחות את דברי הרדב"ז על פי דברי השולחן ערוך שיש לאישה נאמנות לטעון שאין לבעלה גבורת אנשים, וכופים אותו לגרשה על סמך טענה זו:

ולפי זה נראה לי ראיה גדולה מתשובת הרא"ש הנ"ל בנידון שטוענת שאין לו גבורת אנשים, דפליג על הרדב"ז, דהא כשטוענת שאין לו גבורת אנשים והוא מכחיש בה, ואם האמת אתה – אם כן הוא עובר בלאו כשיקיים אותה בעל כרחה, ומכל מקום פוסק דנאמנת. ודין זה מובא להלכתא בטור ושולחן ערוך אבן העזר סימן קנ"ד, ודוחק לחלק בין איסור חמור דנדה לאיסור לאו ד"לא יגרע". ועל כרחך אפילו כשפוגמת בו ומוציא[ה] אותו בדבריה מחזקת כשרות נאמנת בחזקה דרב המנונא, ודלא כהרדב"ז כנ"ל, עיין.

לפי דבריו מאחר שהשולחן ערוך פסק כדעה זו הרי אי אפשר לטעון 'קים לי' כנגדה.

בענין זה דנו הגרי"ש אלישיב והגר"ש ישראלי זצ"ל. הגרי"ש כתב לדחות את ראיית הכתב סופר שבטוענת שאין לבעלה גבורת אנשים אין להחשיבו כעובר על הלאו, דאף לדעת הסוברים שהלאו הוא גם כשאינו מתכוין לצערה, מכל מקום הוא נחשב אנוס, ואף שיש תקנה לדבר שיגרש אותה, וכמו שמצאנו בפוסקים שחייבו לגרש מי שאינו יכול לזון את אשתו באונס מטעם זה, מכל מקום אינו נחשב כעובר על הלאו במזיד. ובפרט שבדרך כלל המציאות של אדם שאין לו גבורת אנשים היא שייתכן שימצא פתרון כלשהו לבעיה, וכמו שמצאנו שמוטל על בית דין לשכנע את האישה שלא תמהר לתבוע גירושין, פשוט שאין להתייחס לבעל שאינו מגרש מייד כאל מי שעובר על הלאו במזיד. ועוד, שאפילו אם נאמר שנחשב כעובר על הלאו במזיד, הרי פשוט שלא כל אדם יודע את הדינים הללו, וממילא יש לומר שאינו נחשב רשע, ואין להוכיח ממקרה כזה כנגד דברי הרדב"ז במקרה שבא על אשתו באונס בנידתה.

אולם הגר"ש ישראלי חלק וסבר שכל שיש בידו לסלק את האיסור ואינו מסלקו נידון כעובר במזיד ולא בשוגג. והביא ראיה ממורד שמבואר שעובר על הלאו של "לא יגרע" אף על פי שהוא שונא אותה ובמצב הקיים לפנינו אסור לו לבוא עליה מדין 'שנואה'.

לעניות דעתנו נראה שדברי הגרי"ש מסתברים יותר, ואין ראיה מהשולחן ערוך נגד שיטת הרדב"ז, ועל כל פנים ברור שאי אפשר להכריע שלא כדעתו. מכל מקום גם הוא אינו סובר שיש הכרעה כרדב"ז, אלא שדחה את הראיה כנגדו. ואם כן חוזר הדין שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים, ואי אפשר להוציא ממון או לכפות לגרש על סמך נאמנות זו, וכמו שכתב השדי חמד.

יש להוסיף שהרדב"ז עצמו (שם סימן תו) גם לגבי טוענת שבעלה משמש עימה ועם צרתה יחד כתב כדבריו לעיל שאינה נאמנת משום שאינה נאמנת לעשותו רשע, וחילק בפירוש בין זה לטוענת שבעלה אינו 'יורה כחץ', שאינה נחשבת שטוענת שהוא רשע:

ואם תאמר: הא קיימא לן שכל דבר שהבעל קים ליה – היא נאמנת, שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה למימר דבר דאיהו קים ליה, אלא ודאי קושטא קאמרה, ומהאי טעמא קיימא לן באשה שאמרה בפני בעלה "גרשתני" – נאמנת, וכדרב המנונא, אבל אם אמרה שאינו יורה כחץ אינה נאמנת משום דאיהו לא קים ליה ומעיזה פניה בדבר שהוא אינו מכיר בשקרה. ובנדון דידן נמי: כיון שהוא יודע אם אומרת אמת או שקר אינה מעיזה פניה ונהימנה. ויש לומר דלא קשיא, דבשלמא בטענת "אינו יורה כחץ" או "גרשתני" לא משוי ליה רשע בטענתה, אבל בנדון דידן אם אתה מאמינה נמצא אתה עושה אותו פריץ ורשע ולא מהימנה לה בכי האי גוונא. וכן כתבו ז"ל דלא מהימנין לה אלא במידי דלא פגמא ליה.

עוד יש לציין שגם הכתב סופר – אומנם דחה את טענת הרדב"ז, אבל הסכים איתו לדינא מטעם אחר:

ומעתה נראה לי לומר כי יש לספק בדינו של הרדב"ז שהוא נידון דידן מטעם אחר אשר גם הרא"ש יודה, דלפי מה שכתבנו הא דאם טוענת גבורת אנשים סומך הרא"ש על מעיזה בצירוף דמבזית נפשה בפני בית דין, והיינו כמבואר בש"ס נדרים דלא אפשר שלא תאמר שאינו יורה כחץ, ויעיין ר"ן שם, כיון שצריכה לברר דבריה, ולפי דברי הר"ן נראה דוקא בטענה דאינו יורה כחץ שצריכה להרבות בדבריה ולהמשיל ולהסביר דבריה לביתדין – זה ביוש לה. ולפי זה [...] נראה לי בבאה בטענה שמשמש עמה בנידותה ומביא אותה ועצמו לאיסור חומר, אין זה בושה וכלימה אדרבה לכבוד ולתפארת כי יראת ה' בלבה וחסה על כבוד שמים, אם כן אין לצרף סברה זו כלל בנידון זה.

לסיכום: השאלה אם יש לאישה נאמנות לטעון שבעלה כופה אותה לשמש איתו בנידתה, תלויה במחלוקת הפוסקים, ואין לנו הכרעה ברורה בזה, ולכן הדין הוא שאי אפשר להוציא ממון על פיה, וכן אין לכפות את הבעל לגרש.

ג. בזמן הזה
עוד דנו הפוסקים בעיקר הנאמנות המבוססת על החזקה 'אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה', אם היא נוהגת גם בזמן הזה.

כתב הרמ"א (סימן יז שם, לגבי טוענת "גרשתני"): "ויש אומרים עוד דבזמן הזה, דנפישי חוצפא ופריצותא, אינה נאמנת אלא לחומרא, דאיתרע חזקה דאינה מעיזה."

וכן כתב (סימן קנד שם, בטוענת שאין לבעלה גבורת אנשים): "ויש אומרים דבזמן הזה שיש נשים חצופות, אינה נאמנת."

כן כתב מהר"י וייל (שם):

דהא פסק מהר"ם במרדכי שילהי קידושין: הטוענת על בעלה "ישען על ביתו ולא יעמוד", דאינה נאמנת בדורות הללו שהנשים פרוצות, וחיישינן שמא נתנה עיניה באחר.

ואולם בחלקת מחוקק (סימן יז ס"ק ד) הביא את דברי הב"ח שאין לחשוש לדעה זו אלא לכתחילה:

בב"ח כתב: דוקא לכתחלה לא תנשא האידנא דנפישי חוצפה, אבל אם נשאת לא מפקינן לה מהך טעמא. והביא ראיה מתשובת הרא"ש כלל מ"ד סימן כ' שפסק על אשה אחת שנשאת לאחר כשהיה הראשון בעיר, דמותרת לשני כיון שנשאת לו בפני בעלה, והרא"ש היה זמן רב אחר הרמ"ה (רוצה לומר: בעל סברא זו דהאידנא נפישי חוצפה), אלמא דסבירא ליה להרא"ש דלא אמר הרמ"ה אלא לכתחילה, אבל אם נשאת לא תצא. עד כאן לשון הב"ח.

וכן נראה מדברי הרדב"ז (שם):

עוד אני אומר כי בזמן הזה שהדור פרוץ מרובה על העומד והעזות פנים רבה על פני כל הדור, אפילו כההיא דרב המנונא לא מהימנינן לה לענין שתנשא לכתחלה, אלא כמו שכתב הרא"ה ז"ל בשם אחיו ז"ל: אלא להוציאה מרשות בעלה ושלא לדונה בדין מורדת. וכתב עלה הריטב"א ז"ל: "ובוודאי שדין זה נכון הוא והיה ראוי לדון כן באיסור אשת איש החמור, אלא שאני רואה הסכמת כל הפוסקים להקל." עד כאן. והוא ז"ל כתב כן בדורו, אבל בדור הרע הזה כדאי הוא לסמוך עליו, ואפילו שאר הפוסקים היו מודים בדור שלנו, דאי לא תימא הכי לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, שפני הדור כפני הכלב מעיזה ומעיזה כדי להשמט מתחת בעלה.

משמע מדבריו שאפשר לכפות לגרש גם בזמן הזה, שהרי כתב שגם בזמן הזה יש לה נאמנות להוציאה מרשות בעלה, ורק לגבי זה שלא תינשא לכתחילה כתב שיש לחשוש שמעיזה. ולפי זה ייתכן שכמו כן לעניין ממון, באופנים שבהם יש לאישה נאמנות להוציא ממון (וכמו שיתבאר להלן), הנאמנות היא גם בזמן הזה.

ואולם בחלקת מחוקק (שם) מסיק:

ובאמת אין זו ראיה, דהא לא הביא הרא"ש דברי הרמ"ה, ואדרבה הרא"ש פסק בכלל הנ"ל בסימן א' דנאמנת להנשא אף לכתחלה וזה על כל פנים דלא כהרמ"ה. ואם כן, לדידן, דחיישינן להא דרמ"ה, מנא לן לחלק בין לכתחלה לדיעבד.

וכן משמע קצת ממסקנת הרדב"ז (שם): "כללות הדברים: איני רואה לדון בדין זה בזמן הזה כלל, כל שכן ללמוד ממנו לטוענת שבעלה כופה אותה בעודה בנדתה."

והש"ך בשו"ת גבורת אנשים (סימן ע) מסיק שמעיקר הדין אין לחשוש לזה אף בזמן הזה, אבל למעשה פסק כך רק במקרה שאמרה בפירוש שאינה רוצה את כתובתה, שאז ייתכן שגם מהר"ם מודה, וזו לשונו:

ואם כן, נראה לי לענין דינא דהיכא דאמרה בפירוש "איני רוצה כתובתי" נאמנת אף בזמן הזה, דהרי כל הפוסקים חולקים על מהר"ם, וגם מהר"ם יכול להיות דמודה באמרה כן בפירוש. ובפרט שיש להקל כיון שהעליתי לעיל סימן מ"ב דאין כופין בטענת גבורת אנשים, אם כן ליכא כאן חשש איסורא דאורייתא.

אם כי גם הוא לא כתב כך אלא לפי דרכו שממילא אין לכפות לגרש באופן כזה, וצריך עיון אם כתב כך לרווחא דמילתא או שאינו סומך להקל אלא בכהאי גוונא. ומכל מקום לעניין ממון נראה שמכריע שאפשר להוציא ממון.

ועל כל פנים גם בזמן הזה במקום שיש אומדנא שמסייעת לדבריה האישה נאמנת, וכמו שפסק הרמ"א (סימן קנד, שם): "ומכל מקום במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת, נאמנת."

וכן כתב הבית מאיר (סימן יז שם): "ויראה לעניות דעתי שהיכי שיש אמתלא המוכיח שאומרת אמת אף בזמן הזה נאמנת כדאיתא סימן קנ"ד סעיף ז' הגה ב', דחד דינא וחד טעמא הוי."

וכן מסיק הש"ך בגבורת אנשים (שם): "והיכא דתובעת גט סתם ולא הזכירה כתובה – בכהאי גוונא נאמנת היכא דאיכא אמתלא."

לסיכום: נחלקו הפוסקים אם בזמן הזה יש לאישה נאמנות משום שאינה מעיזה פניה בפני בעלה, ולמעשה במקרה שאמרה בפירוש שאינה תובעת את הכתובה ייתכן שיש לסמוך על הכרעת הש"ך שנאמנת. אבל באופן שלא אמרה כך בפירוש, אפילו אינה תובעת את כתובתה בפירוש (שאם תובעת אינה נאמנת כלל אף לעניני נישואין וגירושין, וכמו שיתבאר להלן), אין לנו מקור להכריע בבירור שנאמנת אף בזמן הזה, ולכן למעשה אי אפשר להוציא מהבעל ממון במקרה כזה. וכל שכן במקרה כשלפנינו שנראה שבלאו הכי אי אפשר להוציא מהבעל ממון כלל.

ד. בקטטה
באופן שהייתה קטטה ביניהם לפני שטענה האישה, כתב השולחן ערוך (סימן יז שם): "ויש אומרים שאם היתה קטטה ביניהם [...] אינה נאמנת לומר 'גרשתני', אפילו בפניו."

וכתב הש"ך בשו"ת גבורת אנשים (סימן סה):

ומכל מקום נראה לי דקטטה היינו דוקא שטענה "גרשתני בפני פלוני ופלוני", ואתברר דליתא, כדמוכח בפרק האשה שלום בגמרא דליכא קטטה אחרינא. ומה שסתם הטור הדברים היינו משום דפשיטא דבקטטה אחריתי נמי מהימנא, דפשיטא דאין אשה אומרת "גרשתני" אלא מחמת קטטה. ואפילו תאמר שזה דוחק בדעת הטור, מכל מקום כיון שבשאר פוסקים לא הוזכר תירוץ זה דקטטה נראה לי לענין דינא דלעולם נאמנת, אם לא בקטטה זו. ודוק.

וכן כתב שם בכללי הדינים בקצרה: "ולא מקרי קטטה אלא כשאמרה פעם אחת 'גרשתני' ונתברר שהוא שקר. אבל אם לא יש קטטה או מריבה נאמנת."

אבל בפתחי תשובה (אבן העזר שם ס"ק יב) הביא מהבית מאיר וממראות הצובאות שחלקו:

עיין בספר בית מאיר שכתב דאי אפשר לומר דמיירי הכא בקטטה שהוזכר בגמרא פרק האשה שלום (ולקמן סעיף מח), שכבר הוכחשה על ידי שאמרה "גרשתני" ואשתכח שיקרא, דזה אין צריך לכתוב, דתיפוק ליה דאיתרע חזקתה דהעזה, ולא ניתן לכתוב בשם "יש אומרים", דכולי עלמא מודו בהא. עיין שם [...] גם בספר מראות הצובאות ס"ק י' העלה דבסתם קטטה איירי. עיין שם.

בערוך השלחן (אבן העזר שם סעיף טז) כתב:

ומה נקרא קטטה – יש אומרים דוקא כשהוחזקה פעם אחת שקרנית, כגון שאמרה "גירשתני בפני פלוני ופלוני", ובאו העדים והכחישוה, דשוב אינה נאמנת, דהרי ראינו שמעיזה גם בפניו. והנה ודאי בכהאי גוונא ליכא מאן דפליג, אמנם מלשון הטור והשולחן ערוך משמע דבכל ענייני קטטות איירי, ושארי הפוסקים לא הזכירו דין דקטטה. ולכן לדינא חיישינן לחומרא, וכשקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם (וכן כתב בעזרת נשים).

לפי זה ייתכן שגם לעניין ממון אין להוציא מיד הבעל במקום שיש קטטה סתם. אם כי ייתכן שכוונתו רק להחמיר ולהצריך גט גם מבעלה הראשון, אבל לעניין ממון אפשר לסמוך על דבריה.

עוד יש לציין לדברי הבאר היטב (סימן קנד ס"ק כב) בשם שו"ת משפט צדק (חלק א סימן קנד):

היכא דאיכא קטטה בינו לבינה מתחלה, ואמרה ששכב עמה בנדתה – אינה נאמנת. אבל אם אין אנו יודעין סבת הקטטה מה היא, והיא טוענת שבשביל שרוצה לשכוב עמה בנידתה מריב עמה – נאמנת.

אם כן גם בנידון דידן, אין לומר שאינה נאמנת משום שיש קטטה ביניהם, אלא כאשר ידוע שיש קטטה מתחילה, ולא באופן שייתכן שטענת האישה היא סיבת הקטטה.

ה. כשתובעת כתובתה
עוד כתב השולחן ערוך (סעיף יז שם): "ויש אומרים שאם היתה קטטה ביניהם או שתובעת כתובתה אינה נאמנת לומר 'גרשתני', אפילו בפניו." וכן פסק השולחן ערוך בסתם בסימן קנד (שם): "אבל אם תובעת כתובתה – אינה נאמנת, ואף להוציא אין כופין."

אבל מדברי השולחן ערוך בסימן ק (סעיף י) מבואר שפסק שלא כדעה זו, שהרי כתב שם: "האשה [...] ואמרה לבעלה: 'גרשתני ואבד גיטי, תן לי כתובתי' [...] חייב ליתן לה עיקר כתובתה." ומבואר שהדברים אמורים גם בתובעת את הכתובה בפירוש.

וכן כתב הבית שמואל (שם ס"ק לז) בביאור דברי השולחן ערוך (שם): "כן כתב הרמב"ם, וסבירא ליה: האשה האומרת 'גרשתני' – נאמנת אפילו אם תובעת הכתובה."

אכן הרמ"א (שם) פסק כדעת החולקים:

ויש אומרים דאם אינה מביאה ראיה על הגירושין אפילו עיקר כתובה אינו נותן לה, דמאחר שתובעת כתובתה אינה נאמנת על הגירושין, כמו שנתבאר לעיל סימן י"ז סעיף ב', ולכן אינה נוטלת כתובתה (טור) וכן עיקר.

בספר מראות הצובאות (סימן יז ס"ק יא) כתב על דברי השולחן ערוך :

כן כתבו התוספות פרק הכותב – פ"ט, ב' ופרק קמא דבבא מציעא – י"ז, ב' והרא"ש פרק האשה שלום סימן ו', וכן כתב הריב"ש סימן קכ"ז בשם רבני צרפת. וכן פסק השולחן ערוך בסימן קנ"ד סעיף ז והרמ"א בהגהה בסימן ק' סעיף י', עיין שם. אבל דעת הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות אישות דין כ"ו והשולחן ערוך סימן ק' הוא דאפילו בתובעת כתובה נאמנת לומר "גירשתני" וגובה כתובתה, עיין שם.

הש"ך בגבורת אנשים הכריע כדעת הסוברים שכשתובעת כתובתה אינה נאמנת, וכך כתב בכללי הדינים בקצרה:

וכל זה כשאינה תובעת כתובתה, אבל כשתובעת כתובתה אינה נאמנת כלל בשום ענין אפילו שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה דאמרינן מחמת חמוד ממון אומרת כן. וצריכה לדור עמו כשאר אשה עם בעלה.

אם כן, באופן שהדיון מלכתחילה בבית הדין תלוי בעניני ממון, יש צד גדול נוסף לומר שאינה נאמנת, וכפי הכרעת הרמ"א והש"ך, והכרעת השולחן ערוך אינה ברורה בזה.

ד. לענין מה מועילה החזקה?
לגבי הדברים שבהם נאמנת האישה מכוח חזקה זו, כתב הרמ"א (סימן יז שם):

יש אומרים דוקא לענין שקדושין תופסין בה נאמנת וצריכה גט, אבל אינה נאמנת להנשא לאחר (הר"ן פרק ב דכתובות בשם יש אומרים), או ליטול כתובתה (הגהת מיימוני פרק ב דגירושין). ויש חולקים וסבירא להו דלכל דבר נאמנת (רמב"ם).

בסוף הסעיף כתב הרמ"א: "יש אומרים דבמקום שנאמנת לינשא גובאת גם כן כתובתה. ויש אומרים דאינה נאמנת לענין ממון כלל – נתבאר לעיל."

בחלקת מחוקק (שם ס"ק ח) כתב על דברי הרמ"א הללו:

כלומר אף דנאמנת לינשא אינה נאמנת להוציא ממון. ודבר זה לא נתבאר למעלה במה שכתב הרב בהג"ה זו שנתבאר לעיל, דהא דעת היש אומרים שהביא הרב בית יוסף לפני זה בסמוך, שהוא דעת הראב"ד, אינה נאמנת להנשא וגם לכתובה, ודעת שאר פוסקים דנאמנת לתרוייהו. אבל מהרי"ק בשורש ע"ב דקדק מדברי התוספות דאף דנאמנת לינשא אינה נאמנת לכתובה.

וכן מובא בשולחן ערוך (סימן קנד שם): "ולא יתן לה כתובה."

וכתב הבית שמואל (שם ס"ק יח):

ועיין תשובת רשב"א סימן תרכ"ח: אפילו נדוניא אינה נאמנת להוציא ממנו כשהוא מכחישה. ועיין סימן י"ז שם הביא הפלוגתא כשאומרת "גרשתני" אם היא נאמנת להוציא הכתובה, וכאן סתם ופסק דלא יתן הכתובה, ובאמת דינים הללו שוים.

וכן כתב בביאור הגר"א (שם ס"ק מא):

טור, וכן כתב הרא"ש בכלל מ"ב [צ"ל: מ"ג] סימן י"ב וכתב דהא דרב המנונא דנאמנת – דוקא לגבי נפשה, להפקיע איסור אשת איש, אבל לגבי כתובה – להפקיע ממון לא מהימנא, ואין אומרים כהאי גוונא "מספר כתובה" כו'. והוא כסברא האחרונה בסימן י"ז סעיף ב "ויש אומרים דאינה נאמנת לענין" כו'. אבל כל הפוסקים חולקין בזה, כמו שכתבו שם, וכן כתבו הרשב"א והריב"ש סימן קכ"ז בהדיא כאן.

משמע שהגר"א מכריע להלכה כדעה זו שהאישה נאמנת גם לגבי עיקר הכתובה.

כן הכריע הש"ך בגבורת אנשים (סימנים נח–סג) וסיכם (בסימן סא): "ולענין דינא נראה עיקר דבין לענין 'גרשתני' ובין לענין טענת 'אין לו גבורת אנשים' נאמנת אף לענין כתובה."

וכתב (בסימן סג):

וכיון שהעלינו דנאמנת אף לענין כתובה, הוא הדין דנאמנת בטענת "גרשתני" אף לכתחילה לינשא, והכי מוכח מדברי כל הפוסקים, ואפילו מאן דסבירא ליה דלענין כתובה אינה נאמנת סבירא ליה דלינשא נאמנת. וכן עיקר, וכן פסק הב"ח בסימן י"ז, ולא כנראה מדברי הרב בהג"ה שם דלכתחילה לא תנשא וכדעת הראב"ד בהשגות, אלא כהרמב"ם נקטינן בזה, וכבר חלקו כל המפרשים על הראב"ד. וכן כתבו הרשב"א בחדושיו פרק התקבל והר"ן סוף נדרים בשם הרמב"ן, וכן כתב הרב המגיד פרק ט"ז מהלכות אישות שכן הוכיח הרמב"ן והרבה מפרשים ז"ל ושכן עיקר.

אומנם כל זה לענין עיקר כתובה, וכמו שכתב הבית שמואל (סימן יז ס"ק ח) על דברי הרמ"א:

היינו עיקר כתובתה ולא תוספת כתובה כי ממדרש הכתובה הוא דנוטלת הכתובה, כיון שכתב לה "כשתנשאי לאחר תטלי", ומדרש כתובה לא דרשינן אלא על עיקר הכתובה.

וכן מבואר מדברי השולחן ערוך (סימן ק סעיף י):

האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט, ואמרה לבעלה "גרשתני, ואבד גיטי תן לי כתובתי", והוא אומר "לא גרשתיך" – חייב ליתן לה עיקר כתובתה, אבל אינו נותן לה התוספת עד שתביא ראיה שגירשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידיה.

מקור הדברים הוא מדברי הרמב"ם (אישות פרק טז הלכה כו), וכתב המגיד משנה (שם):

ולענין גביית הכתובה גם כן הכריע הרמב"ן ז"ל כדברי רבינו והביא ראיה לזה בפרק האשה שנתארמלה, והטעם מפני מדרש כתובה "לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", אבל בתוספת לא, לפי שאין מדרש כתובה בתוספת. אלו דבריו ז"ל וכדעת רבינו ופירושה, ואין צריך לומר נכסי צאן ברזל.

וכן כתב הבית שמואל (שם ס"ק לז): "ואינה נאמנת אלא על עיקר הכתובה דזכתה מחמת מדרש הכתובה שכותבים 'כשתנשא לאחר' וכו', ומדרש כתובה לא דרשינן אלא על עיקר הכתובה."

ובביאור הדברים כתב בספר מראות הצובאות (בפתיחה לדיני עגונא דאיתתא) שאף על פי שנאמנת לגבי כפייה לגרש אינה נאמנת להוציא ממון:

דוגמא לדבר באשה שאמרה לבעלה "גירשתני" – נאמנת להנשא, משום חזקה דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, ומסתמא קושטא קאמרה – ואפילו הכי דעת כמה פוסקים דלענין כתובה לא מהימנא. ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל אין לה אלא עיקר כתובה, מטעם מדרש כתובה, ולא תוספת כתובה, כמו שנתבאר בסעיף ב'.

אבל בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף רנה) כתב:

אבל במה שהוא יודע בטוענת אינו יכול אינה מעיזה פניה בפני בעלה ולפיכך נאמנת. ובטוענת כן כיון שהיא נאמנת כופין אותו לגרש וכן כתב רבינו יצחק ברבי אברהם ז"ל [...] וכשהיא יוצאה – נוטלת נדוניא ועיקר כתובה, אבל מה שהוסיף לה לא, דלא כתב לה אדעתא למישקל ומיפק.

מבואר שבמקום שלא שייכת הטענה דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה, האישה זוכה גם בתוספת.

וכן הביא בשו"ת מהרח"ש (חלק ג סימן סט):

אמנם כתב החכם השלם הפוסק נר"ו דלכאורה נראה שתוספות חלוקים עליו, במה שכתבו בסוף נדרים (שם ד"ה גרשתני מהו) בשם ריצב"א גבי טוענת שאינו יכול להתקשות שנוטלת כל מה שהביאה זולת תוספת, דאין שם משום דליכא חיבת ביאה. ומיניה גבי אומרת לבעלה "גרשתני", דלא שייך לומר דליכא חיבת ביאה דנוטלת הכל, דנראה דבמדרש כתובה נכלל הכל. ומיניה ג"ם כן באומרת "מת בעלי" – גובה הכל ממדרש כתובה.

וכן כתב בשו"ת עדות ביעקב (סימן לו) שלדעת התוספות (שם) מדרש כתובה מועיל גם ל'נדוניא'.

כן משמע גם ברדב"ז שם שכתב (לפי מה שצידד בו תחילה שהאישה נאמנת):

ונאמנת לגמרי קאמר ותנשא לכתחלה ונוטלת עיקר כתובתה, דהא קרינא בה "לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", אבל התוספת לית לה דהוא אומר שלא כדין יוצאת ממנו ולמישקל וליפק לא כתב לה.

וכן כתב בבית יעקב (כתובות פא ע"א):

משמע דלפירוש התוספות דכל הסוגיא הוא משום צאן ברזל, משמע דגם צאן ברזל דרשינן מדרש כתובה. ובאבן העזר סימן י"ז וסימן צ' משמע דלא דרשי מדרש כתובה רק במנה ומאתים, עיין שם, וצריך עיון.

וכן בשו"ת אבני נזר (אבן העזר סימן שמא) שנשאר בצריך עיון בזה:

ומכל מקום למדנו משמעתין לשיטת התוספות, דסבירא להו נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל, דנכסי צאן ברזל נמי איכא מדרש כתובה, וכל שכן תוספת כתובה דאפילו לשיטת רש"י, בחזקת יורשי הבעל ויקברנה תחת תוספות כתובה. אלא ודאי גם תחת תוספות כתובה אית ביה מדרש כתובה, וכן מפורש ברש"י בד"ה אח אני יורש, וקשה דמפורש בפוסקים באשה שאמרה "מת בעלי" וכן באומרת "גרשתני" דבתוספת ליכא מדרש כתובה.

מהרח"ש (שם) כתב לבאר את דברי התוספות באופן אחר:

אמנם יראה לי דאיכא למימר דגם ריצב"א יודה דהיכא שאנו באים מכח מדרש כתובה, דבמדרש כתובה ליכא אלא מנה מאתים. ולהכי גבי האומרת "מת בעלי", שאין אנו באים אלא מכח מדרש כתובה, דהיינו טעמא שנאמנת להתירה הוא משום עיגונא דאיתתא, ולהכי הקילו אף מפי גוי מפי עבד וכו', ולהכי דוקא להנשא התירו משום עיגונא אבל לא לענין ממון, ומכל מקום גובה מנה מאתים לבד מטעם מדרש כתובה. אבל גבי אומרת "גרשתני" ליכא משום עיגונא – על כרחיך מאי דשרית לה להנשא הוא דמחזקינן לה דקושטא קאמרה דאין האשה מעיזה וכו' ומחזקינן לה במגורשת, ולהכי תגבה הכל. והוא הטעם דאומרת שאינו יכול להתקשות, דמחזקינן בקושטא מהטעם שאין האשה מעיזה, ולכן כתב דתגבה כל מה שהכניסה, לפי שאין אנו באים משום מדרש כתובה. אבל כל שאנו באים משום מדרש כתובה, לעולם אין במדרש כתובה אלא מנה מאתים לבד.

אבל למעשה האריך שם לבאר שיש בזה מחלוקת הפוסקים גם בעניין 'מדרש כתובה', אם כולל גם את ה'נדוניא' ואת התוספת או רק את עיקר הכתובה, ולמעשה מסיק שאין להוציא מיד המוחזק.

ובקונטרס עיגונא דאיתתא כתב מהרח"ש:

ובעיקר הדין הרב מהריב"ל זלה"ה פסק שם למעשה שגובה כתובתה בעדות המספיק להתירה אף נדוניא ותוספת. ואחר שהביא סברת רבוותא דסבירא להו דמדרש כתובה אינו אלא למנה מאתים כתב וזו לשונו:

וכיון דכן הוא היה נראה דעבדינן כוותייהו, דדוקא בכתובה דמנה מאתים הוא דמגבינן לה אבל לא בתוספת ונדוניא, אבל לא נהגו כך אלא נמשכו אחר הפוסקים דלא חילקו בין מנה מאתים לתוספת ונדוניא, והמנהג הוא עיקר בכתובות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל.

עד כאן. ובסוף הפסק כתב: "ומילתא ברירא כדכתיבנא דהאלמנה גובה כתובתה ונדוניתה." עד כאן. והוא היפך ממה שהשיב הרשד"ם בסימן רנ"ג מאבן העזר.

מדברי הש"ך בגבורת אנשים (כללי הדינים בקצרה) נראה שהכריע כדעת התוספות והרשב"א:

ואשה שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים, והוא מכחישה – נאמנת, דכיון שהיא טענה שהבעל יודע בה כמו היא חזקה אינה מעיזה בפני בעלה, ונאמנת אפילו אינה באה מחמת טענה "בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה", ויוציא מיד ויתן כתובה ונדוניא.

ואולם צריך עיון שלא הזכיר את דברי הרמב"ם והשולחן ערוך שפסק כדבריו ואת דברי המגיד משנה בביאור הדברים, שאינם סוברים כך.

לסיכום
לדעת הראב"ד וכן לביאור מהרי"ק בדעת תוספות אין לאישה נאמנות על ממון כלל, וכן פסק השולחן ערוך בסימן קנד. אבל בסימן ק פסק השולחן ערוך שהאישה נאמנת גם על עיקר הכתובה, וכן נראה מדבריו בסימן יז, וכן היא דעת הרדב"ז והש"ך, וכן נראה מדברי הגר"א שהעיקר להלכה כדעה זו. וצריך עיון אם הבעל יכול לטעון 'קים לי' כדעת הסוברים שאינה נאמנת כלל. ולעניין תוספת כתובה ו'נדוניא': דעת הרמב"ם וכן הכריע השולחן ערוך שאינה נאמנת, כיוון ש'מדרש כתובה' אינו מועיל אלא לעיקר הכתובה, וכך נקט הבית שמואל בסתם בכמה מקומות. אבל תוספות והרשב"א וראשונים נוספים חולקים, ונקט הש"ך כדעתם. ולפי דרכם האישה נאמנת גם לגבי תוספת ו'נדוניא', משום ש'מדרש כתובה' מועיל גם לדברים אלו או משום שהחזקה מועילה שתהיה נאמנת גם להוציא ממון, וכמו חזקות אחרות כגון 'אין אדם פורע תוך זמנו' וכדומה.

למעשה נראה שהעיקר להלכה כדעת הסוברים שאינה נאמנת, כיוון שכך הכריעו השולחן ערוך והרמ"א ושאר נושאי כליהם לא העירו על זה. וייתכן שאף אם תהיה האישה מוחזקת לא תוכל לטעון 'קים לי' כדעת החולקים. ועל כל פנים באופן הרגיל, שהבעל מוחזק, פשוט לכאורה שהאישה אינה יכולה להוציא ממנו אלא את עיקר הכתובה בלבד ולא את התוספת וה'נדוניא'.

למעשה כבר התבאר לעיל שההכרעה הפשוטה היא שאין להוציא ממון כלל בטוענת שבעלה בא עליה בנידתה, ובפרט בזמן הזה, ואם כן פשוט לכאורה שאין להוציא מהבעל את התוספת וה'נדוניא'.

בכל אופן יש לציין לדברי הרדב"ז (שם), שאין כלל מקום לדון בזה אלא באופן שהבעל כופה אותה ממש להיבעל לו בנידתה, ולא באופן ש'כופה' בדברים:

ותו דכפייה זו לא ידעתי מה היא, דאם כופה אותה בדברים – לא תאבה לו ולא תשמע אליו, ואם כופה אותה בשוטים – תקבול לפני בית דין, ואם אונס אותה ממש – וכי בשדה [היא]? תצעוק ויש לה מושיע. ומיהו בזה יש לומר משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ולא תוכל להתבזות בכל פעם לבית דין.

לאור כל זאת, בנידון שלפנינו כשהאישה מלכתחילה באה בתביעות ממון וכשטענת האישה לעניין הכפייה לשמש בנידתה באה רק בשלב מאוחר של הסכסוך ובצירוף ממצאי בית הדין שהאישה אינה דוברת אמת גם בטענות נוספות, הרי שאין מקום לחלוק על קביעת בית הדין האזורי שהאיש אינו חייב בכתובת האישה.

משום כך הערעור נדחה.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"ז בסיוון התשפ"ד (23.6.2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה