בפני ביה"ד תביעה לחלוקת רכוש של האיש, בה גם התייחסות למגרש הרשום ע"ש אביו. מנגד, טענת האישה לחוסר סמכות ביה"ד לדון על המגרש, וכן על הרֶכב בו משתמשת האישה, הרשומים ע"ש צד ג', הורי האיש.

בדיון ביום כ"ו בשבט תשפ"ה (24.2.25) הצדדים קבלו בקניין סמכות דיין יחיד בשיקול דעת רחב בענייני התיק.

רקע
הצדדים נישאו בשנת תשע"ד (2014) ולהם שלושה ילדים משותפים.

[בשנת 23' רכבה של אם האיש עבר לשימוש האישה, והצדדים העבירו לאם כספים, אך לא בוצעה העברת בעלות. בשנת 24' זכה אבי האיש במגרש בד' לבניה חד משפחתית, כאשר פנייתו למכרז הייתה ביוזמת הצדדים, והמימון הראשוני הועבר מאבי האישה דרך חשבון האיש.]

לאחר כעשר שנים, בחודש אוק' 24', נפרדו הצדדים.

ביום 15.1.25 הגיש האיש תביעת גירושין כרוכה, קצרה ובכתב יד. ביום 21.1.25 הגיש כתב תביעה מתוקן ומפורט דרך ב"כ האיש. בכתב התביעה המתוקן נכתב לגבי המגרש הנמצא ב ד' :

"70. לאבי הבעל מגרש בד' על פי הפרטים שבכותרת.

71. לצורך הרכישה הצדדים הלוו לאבי הבעל סך של 200,000 ש"ח.

72. מכל מקום המדובר במגרש השייך לאבי הבעל ובו לצדדים אין כל זכות ו/או חלק.

73. מבוקש לקבוע כי המדובר במגרש השייך לאבי הבעל כפי הרישום במנהל מקרקעי ישראל וכי לצדדים אין בו כל זכות ו/או חלק."

בכתב התביעה, אף המתוקן, לא פורטו רכבי הצדדים, אך בסעיף 82.טו. עתר האיש באופן כללי גם לפירוק שיתוף ברכבים.

ביום 13.2.25 הגיש ב"כ האישה לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה, בה עתר לפירוק השיתוף במגרש וברכב, תוך כדי ציון שמאחר וכידוע:

"לכב' בית הדין הרבני אין סמכות עניינית לדון גם בענייני רכוש בני זוג ואשר רשומים ע"ש צדדי ג' [...] ומאחר והנתבע התחכם ובתביעתו הכרוכה התכחש כי שני אלה, המגרש + הרכב, הזכויות בהם שייכים/בבעלות הצדדים ולא צרף תצהיר הוריו כי אלה מסכימים כי אותם שני פריטי רכוש הרשומים פורמאלית על שמם אך מהותית שייכים/בבעלות הצדדים, בנסיבות אלה, לא נותרה הברירה אלא לעתור לעזרת כב' בית המשפט."

וסיים שביהמ"ש מתבקש לדון ולחייב/לפסוק:

"(א) לתת פסק דין הצהרתי ולפיו הזכויות במגרש שייכות/בבעלות הצדדים [...] ובחלקים שווים ביניהם.

(ב) להורות על פירוק השיתוף במגרש וחלוקת תמורתו.

(ג) לתת פסק דין הצהרתי ולפי הזכויות ברכב שייכות לצדדים ובחלקים שווים ביניהם.

(ד) להורות על פירוק השיתוף ברכב."

ביום כ"ו בשבט תשפ"ה (24.2.25) התקיים דיון בביה"ד הרבני, בו טען ב"כ האיש:

"אחרי הגשת התביעה הרכושית האישה הגישה תביעה לפירוק שיתוף במגרש שרשום על שם אבי הבעל. בתיק מס' 1098252/12 מביה"ד הרבני ב"ש נתן ביה"ד בהרכב מלא פס"ד לפיו כאשר מדובר בטענה של רכוש משותף כשיש צד ג' באיזון המשאבים בין הצדדים הסמכות לדון באותו רכוש היא לביה"ד."

ואילו ב"כ האישה טען:

"אומנם כרכו פה רכוש ששייך לבני הזוג אבל לטענתנו יש פה רכוש ששייך לבני הזוג אבל רשום על שם צד ג' ואנחנו טוענים שאין לביה"ד סמכות לדון."

בהחלטה מיום כ"ח בשבט תשפ"ה (26.02.25) הורה ביה"ד לצדדים להגיש סיכומים בנושא הסמכות בעניין המגרש והרכבים.

ביום 9.3.25 התקבלו סיכומי האישה, וביום 17.3.25 התקבלו סיכומי האיש, וכעת יש להכריע.

טענות הצדדים
טענות האישה
* הן פסיקת בג"ץ והן פסיקות כב' ביה"ד הרבני קובעים באופן ברור כי לביה"ד אין סמכות עניינית לדון בתביעות כלפי צדדי ג'.
* בבג"צ 2621/00 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים [פ"ד נד (3) 809], קבע אז השו' ברק ש"גם 'ענייני' נישואין וגירושין שבהם מוסמך לדון בית הדין הרבני הם עניינים שהצדדים להם הם בעל ואישה".
* בתיק 2769 בפני הרה"ג שלמה דיכובסקי שליט"א אומצה פסיקת בג"צ הנ"ל ונקבע כי לביה"ד אין סמכות לדון בשאלת רכוש שעה שמעורב בסכסוך/המחלוקת צד ג'.
* כן אושרר גם בפס"ד מאת ביה"ד הגדול מיום 19.11.23 בתיק 1410537/2 בעניין דירה הרשומה על שם אחיו (ואשת אחיו) של האיש/הבעל. שם נקבע שביריבות שהייתה בין אחי האיש לצדדים, שאלה כזו אינה יכולה להיכרך בתביעת גירושין, והיא בסמכות ביהמ"ש, וקביעה של ביה"ד האזורי שמוסמך לדון בכך היא בבחינת Void.
* שם נשלל גם שימוש בסעיף 76 לחוק בתי המשפט, "שכן השאלה אם הדירה שייכת לצדדים או לאחי המשיב ולאשתו היא שאלה עיקרית ולא אגבית [...] ולמעשה [...] כלל אינה אגבית שכן אין היא נצרכת להכרעה בשאלות אחרות".
* גם אם ביה"ד ידון בדבר המגרש, ההשלכות והתוצאות מפסק הדין יחולו רק על בני הזוג, ולא יוכל פסה"ד להוות "מעשה בית דין" המשליך על צד ג' ומחייב אותם, ויצטרכו לנהל מערכת דיונים נוספת בביהמ"ש לענייני משפחה ביחס לאותו רכוש.
* בהיעדר סמכות עניינית, אין נפקות האם המגרש נכרך כדין או לא. האישה הביעה את התנגדות לסמכות ביה"ד בנושא המגרש בדיון הראשון.
* ב"כ האישה מסתמך על פסיקה של בג"ץ משנת 2007 ומביה"ד באר שבע משנת 2017, אך בפס"ד של ביה"ד הגדול משנת 2023 הנ"ל נשלל שימוש בסמכות אגבית. בנוסף, גם בפס"ד של ביה"ד ב"ש נקבע שאין סמכות מהותית/עניינית לדון בתביעה כנגד צדדי ג'.

טענות האיש
* האיש הגיש תביעתה כרוכה לביה"ד במועד, והאישה לא כפרה בסמכות ביה"ד לדון בענייני הרכוש. אף ניתנו החלטות בענייני הרכוש, לרבות בעניין פירוק שיתוף בדירת הצדדים.
* ההכרעה במגרש נכרכה כדין בכתב התביעה, אך לאחר שקבל ביה"ד סמכות, האישה הגישה לביהמ"ש תביעה רכושית העוסקת גם במגרש.
* על הכופר בסמכות להעלות את טענתו בהזדמנות ראשונה, אך האישה ויתרה על זכות הקדימה שהיה לה לפי חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה-2014, וכן לא הגישה כתב תשובה לתביעה הרכושית של האיש וכן לא הגישה בקשה לסילוק על הסף, ובכך זנחה את טענת העדר סמכות.
* מכיוון שהאישה טוענת כי חרף היות המגרש רשום ע"ש אבי הבעל היא שייכת למעשה לצדדים, ועותרת למחצית שוויה, מדובר בטענה הקשורה לאיזון משאבים ויחסי הצדדים.
* אף האישה בתביעתה לביהמ"ש סיווגה את תביעתה כ"תביעה רכושית בין בני הזוג", וטענתה העיקרית הינה איזון משאבים, ולפיכך לא מדובר בתובענה נגד צד ג', אלא בהסדרת הזכויות של בני הזוג עצמם, וע"כ הטענה כנגד צד ג' הינה אגבית, ולא עיקרית.
* בפס"ד מביה"ד באר שבע (הרכב ב') משנת 17' (תיק 1098252/12) נידון מקרה דומה. כאשר האישה טענה שהבעלות (הראשונית) של המגרש הייתה רשומה ע"ש האיש ויש לאזנו, והאיש טען שהבעלות על המגרש הינה של אביו ולכן אין לאזנו. שם נקבע שהבעל רשאי לכרוך את טענתו על העדר בעלות בתביעת הגירושין, ולביה"ד סמכות אגבית לדון בזכויות בנכס ובבעלותו לצורך האיזון, בהיקש לסעיף 76 בחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984.
* שם גם נקבע כי למען יעילות הדיון, כאשר השאלה העיקרית אינה הבעלות על הנכס אלא זכות הצדדים לשווי הנכס לצורך האיזון, שאלת הבעלות היא שאלה אגבית, ואין למנוע את סמכות ביה"ד בכך שיש ערכאה שיכולה לדון בעניין בהיקף רחב יותר.
* בפס"ד מיום 24.1.23 (תיק 1379143/1) הביא ביה"ד הגדול את האמור בבג"צ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הגדול ש"הלכה פסוקה מימים ימימה" שלביה"ד הסמכות לדון בעניינים המתעוררים בדרך אגב, כאשר הדבר נדרש להכריע בעניין שהובא לפניהם כדין.
* בג"צ 2621/00, אותו ציין ב"כ האישה, דן בזכות אישה אלמנה לפרוע את כתובתה מתוך נכס שהעביר האיש טרם פטירתו לאביו (צד ג'), ואינו דן בענייני רכוש של בני הזוג עצמם.
* פסה"ד של ביה"ד הגדול בתיק 140537/2, אותו ציין ב"כ האישה, דן במקרה שהצדדים גרו בנכס הרשום ע"ש אחי האיש (ואשת האח) כאשר הצדדים השקיעו כספים באותה דירה והאישה טענה שלה חלק בדירה. אף שהתקבל הערעור על הוראת ביה"ד האזורי לבדוק את השקעות הצדדים בדירה, ונדחית שם סמכות אגבית של ביה"ד, זה אינו דומה לנידו"ד, כי שם "מדובר על תביעת בעלות האישה בדירה בה מתגוררת עם בעלה, אשר רשומה בבעלותם של אחיו ובת זוגתו של האיש, שעה שבנידוננו מדובר על סמכות לדון בעניין בעלות במגרש שלטענת האישה, רכשו הצדדים יחדיו", ושם נקבע שאין חולק שבאותו נידון הסמכות לדון בעניין חלוקת רכוש הצדדים ואיזון משאביהם נתונה לביה"ד.
* פס"ד ביה"ד הגדול בתיק 2679 משנת 2003, אותו ציין ב"כ האישה, שלל את סמכות ביה"ד כאשר הצדדים לסכסוך אינם בני הזוג, בהסתמך על פסיקת בג"ץ משנת 2000. אולם, האיש מציג פסיקות מאוחרות יותר משנות 2007 ומשנת 2017 המאוחרות ומהוות ההלכה המחייבת והעדכנית יותר. עוד נקבע שם שלביה"ד אכן הסמכות לדון בשימוש והחזקה במקרקעין בכל ענין שנכרך בגירושין, כולל השלכות לצד ג' על השימוש בנכס.

דיון והכרעה
שני ב"כ הצדדים הביאו מקורות משפטיים לתמוך בעמדותיהם. לפעמים שניהם שואבים פסקאות שונות מאותו פס"ד, ומסיקים בהתאם מסקנות הפוכות. שניהם גם טוענים שמסתמכים על פסיקה מאוחרת יותר, ולכן, לדעתם היא בעלות ערך משפטי קובע יותר, בבחינת "הלכתא כבתראי".

אולם, לאחר עיון בכל המקורות שהזכירו הצדדים, לדעתנו אין סתירות עקרוניות בין פסקי הדין, ולמעט (אולי) הבדלים זעירים, "כל הנחלים הולכים אל הים", ו"כולם מתנבאים בסגנון אחד". העולה מתוך כל הפסיקה, הן בבתי הדין הרבני והן בבתי המשפטי, הוא שסמכות אגבית קיימת כאשר יש צורך בבירור אותה שאלה לצורך הכרעה כעת בנידון לפני ביה"ד, ומוגבלת ותקפה כלפי צדדים אלו ולצורך העניין העיקרי בלבד.

בהתאם לעיקרון כולל זה, ביה"ד סבור שבנסיבות תיק זה הוא אינו מוסמך על פי חוק, גם בדרך אגב, לקבוע בעניין בעלות הדירה והרכב, ואין בתביעתו הכרוכה של הבעל בכדי לחסום את תביעת האישה בביהמ"ש לענייני משפחה. השאלה המשפטית העיקרית אשר נתייחס אליה במסגרת פס"ד זה היא בירור המנעד של סמכות אגבית, וכפי שנבאר.

לשם כך, נחזור על העובדות הבסיסיות בנידו"ד אשר אין עליהן חולק, הרלוונטיות להכרעה זו.

א. ביום 15.1.15 הגיש האיש תביעת גירושין וכרך בה את ענייני הרכוש, וביום 21.1.25 הגיש כתב תביעה מתוקן. כל זה טרם הגשת האישה את תביעתה לביהמ"ש ביום 3.2.25.

ב. אבי האיש זכה במכרז למגרש בד' בשנת 24' והמגרש רשום על שמו בלבד עד היום.

ג. בכתב התביעה המתוקן טען האיש שהצדדים הלוו סך 200,000 ש"ח לאביו לצורך רכישת המגרש, אך אין לצדדים כל זכות או חלק בו. [יוער שסכום זו לכאורה מקורה בכספי אבי האישה, כפי שצרף ב"כ האישה אסמכתאות בסיכומיו.]

ד. בתביעת האישה לביהמ"ש עתרה לפס"ד הצהרתי שהזכויות במגרש וברכב שייכות/בבעלות הצדדים, ויש לחלקם בשווה בין הצדדים.

לאור עובדות אלו, נעיין ונשווה את הדברים והנסיבות לפסיקות שונות שאוזכרו ע"י הצדדים.

א. פס"ד ביה"ד ב"ש (הרכב ב') (תיק 1098252/12) מיום י' בתמוז תשע"ז (04.07.17)
נפתח בפסה"ד זה, אשר מהווה את עיקר בסיסו של ב"כ האישה, כפי שהזכירו כבר בדיון ביום כ"ו בשבט תשפ"ה (24.0.25) וכן בסיכומיו.

[באותו מקרה, עם שאלה משפטית דומה, אך במציאות הפוכה, האיש זכה במגרש במכרז תוך כדי הנישואין, כאשר חלק משמעותי של המימון נבע מכספי אבי האיש, ושוב הועבר בטאבו ללא תמורה לאביו. האיש טען שרכש את המגרש עבור אביו ואינו רכוש משותף, ואילו האישה טענה שרכש את המגרש כנכס משותף של בני הזוג ויש להכליל אותו באיזון.]

המעיין היטב ועוקב אחר הלך רוח אותו פס"ד (בחלק: "4. המגרש"), ייווכח שהוא נשען על מספר אדנים עובדתיים בנסיבות אותו מקרה, המשליכות על המצב המשפטי, ולפיהן נקבע שקיימת לביה"ד סמכות אגבית לדון בבעלות המגרש באותו מקרה.¹

לתועלת העניין ולשם ניתוח העניין נסקור אדנים אלו בקצרה כדלהלן :
1. תחילה הובהר: "אין כאן שום סכסוך בין הבעל לאביו בנוגע לבעלות הדירה, וכן לא סכסוך ישיר או תביעה ישירה בין האישה לאב".

2. שוב נכתב: "הבעל זכה במכרז בשנת 2015, ונרשם המגרש בשעתו על שמו, כאשר חלק משמעותי של המימון נבע מכספי האב, ושוב הועבר בטאבו ללא תמורה לאביו."

3. ועוד: "על בית הדין לבחון האם להכליל נכס זה באיזון, ובכמה. הרי גם אם נקבל את גרסת האישה במלואה, שהבעל קנה את הנכס עבור בני הזוג, הדבר יצריך בירור איך לאזן את שווי המגרש כאשר חלק משמעותי מהתשלום מקורו בכספי האב ובהלוואה שנטל על שמו."

4. בהמשך: "חוק יחסי ממון כשלעצמו אינו מקנה לבן הזוג חלק בגוף הנכס הרשום על שם צד אחד, אלא זכות באיזון מחצית השווי. בכך, אף לגרסת האישה ייתכן שאין לה זכות בגוף הנכס אלא באיזון שוויו, כנכס שנרכש ונרשם על שם הבעל בתוך תקופת הנישואין."

5. ושוב: "גם אין לראות בכך כריכה לא כנה, שכן הצגת טענה אינה מצביעה על רצון להשמט מדיון אמיתי בנושא אלא לחסום את הצד השני מתביעה בבית המשפט [...]. הרי [...] התקיימו שש (!) דיונים בבית הדין במסגרת סעדים זמניים שהגישו שני הצדדים לפני כל פנייה של האישה לבית המשפט. [...] ומכיוון שהאישה הביעה את עמדתה שיש לה זכות במגרש בבקשה לצו עיקול מבית הדין מיום ד' בכסלו תשע"ז (4.12.2016), עליו להציג את עמדתו הנוגדת בתביעתו".

6. בהסבר החילוק בין אותו נידון לנידון בפני כב' השופטת צור בע"מ 546/00 טויטו נ' טויטו: "שם עיקר התביעה הייתה על עצם הבעלות בדירה, ולכן קבלת הבוררות של בית הדין הרבני אינה יכולה להעניק סמכות כאשר בראש ובראשונה מדובר בזכויות הרשומות ע"ש צד ג'. אולם, כאן עיקר התביעה היא של איזון משאבים, כאשר ממילא הצדדים עומדים בפני פירוק שיתוף. לזה, אין שאלת הבעלות בגוף הנכס משמעותית ועיקרית, אלא זכות האישה בשוויו לצורך איזון. שאלת הבעלות היא רק שאלת אגב לצורך הגדרת הזכות בשווי."

7. ועוד: "הרי גם לו תוכרע שאלת הבעלות בבית המשפט – כיון שבית הדין הרבני קנה סמכות בחלוקת רכוש וכנ"ל, הרי משום כיבוד הערכאות והעובדה שהדבר משפיע על איזון הנכסים בין בני הזוג, נושא המגרש יצטרך לחזור בכל מקרה לביה"ד לצורך הכרעה סופית באיזון משאבים בו. בכך בטל גם הטעם של יעילות הדיון..."

8. ובנוסף: "בפס"ד הנ"ל השאלה שעמדה על הפרק היא האם לדחות על הסף את בקשת האישה לבית המשפט למתן פס"ד הצהרתי שהיא בעלים על הנכס, וכלפי זה נפסק שלא נשללת סמכות בית המשפט לדון בבקשה זו כאשר אין לבית הדין סמכות ישירה כלפי האב. אולם, כאן השאלה היא הפוכה, האם ביה"ד צריך להימנע מלהפעיל את סמכותו לדון בחלוקת הרכוש של בני הזוג, אשר כחלק אגבי ממנה צריכים לדון בבעלות הנכס."

9. ובסיום הדברים: "הרי שיש לביה"ד הסמכות לדון במישור היחסים של בני הזוג גם כאשר מדובר בנכס הרשום ע"ש צד שלישי".

המדקדק בדברים ייווכח שכל תשעת האדנים העובדתיים האלו אינם קיימים בנידו"ד:
1. שם האישה לא תבעה כלל בעלות בפועל על הדירה, אלא שיש לכלול באיזון את זכויותיה כאשר הבעל קנה את הנכס בתקופה המשותפת ושוב העביר אותו לאביו ללא תמורה, מה שאין כן בנידו"ד האישה תובעת בעלות ממש על הדירה עצמה, ואף עותרת לביהמ"ש לפירוק שיתוף בה ולמכירתה לצד ד' וחלוקת תמורתו.

2. שם בלי ספק הבית היה בבעלות הבעל בשלב הראשוני, כך שמהווה מרכיב באיזון, מה שאין כן בנידו"ד המגרש מראשיתו עד סופו רשום ע"ש אבי האיש.

3. שם, חישוב גובה הזכות באיזון תלוי בבירור מקדמי של הבעלות, שכן רק בהתאם לכך ניתן לקבוע את ה"נטו" העומד לזכות הצדדים – בהתחשב בכך שאבי האיש העביר את חלק הארי של כספי הרכישה – ובהתאם, את הסכום אותו האיש צריך להעביר לאישה. אולם, בנידו"ד אין בירור זה נצרך, שהרי נראה כעת תמימות דעות בין הצדדים שיש לחלק בשווה את הזכות הקיימת לצדדים – הן אם החזר ההלוואה בסך כ-200,000 ש"ח לטענת האיש, והן אם הדירה עצמה לטענת האישה. א"כ, ניתן לכאורה לביה"ד לפסוק ש"כל זכות שיתברר לצדדים בעניין המגרש יש לחלק בשווה", ואין בירור הבעלות נצרכת לצורך לעצם פסיקה זו, כך שחסר התנאי הבסיסי לסמכות אגבית: "שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין".

4. שם, כאמור, האישה לא עתרה לבעלות, אלא לאיזון כספי בהתאם לחוק יחסי ממון, מה שאין כן בנידו"ד עיקר השאלה היא על גוף הבעלות.

5. באותו נדון, שאלת הבעלות כבר הועלתה ע"י האישה במסגרת סעד דחוף, כך שיש מקום לטענת האיש על היעדר בעלות במסגרת כריכתו, מה שאין כן בנידו"ד שהבעל ביזמת עצמו ראה לנכון לשלול כל קשר לבעלות על המגרש [וכן השמיט כליל התייחסות מפורשת לרכבים אף מכתב התביעה המתוקן (אלא באמירה כוללת בסעיף 82.טו.)], ונראה שלא נעשה הדבר בהיסח הדעת, אלא מתוך רצון ומחשבה שלא לכלול אותו במסגרת הכריכה.

6. שוב, כאמור, שם עיקר השאלה הייתה בחישוב שווי האיזון, והבעלות משנית לה, מה שאין כן בנידו"ד עיקר השאלה כלפי המגרש היא הבעלות עצמה, והאיזון בהתאם משני לה.

7. שם, בבחינת היעילות, גם לו יוכרע הבעלות של רכישת האיש בביהמ"ש, חישוב האיזון והעריכה המספרית יכולה להיעשות רק בביה"ד, מה שאין כן כאן בירור הבעלות בביה"ד הוא כעת מיותר, שהרי אינו תקף כשלעצמו כלפי צד ג' ככל שיטען לבעלות על הנכס, וביחס לצדדים עצמם יש לכאורה תמימות דעות שיש לחלק בשווה כל זכות שיש להם.

8. שם הדיון היה האם בסכמות ביה"ד לברר את הבעלות כדי להכריע בשווי האיזון, מה שאין כן בנידו"ד כבר הוגשה תביעה ע"י האישה לביהמ"ש, והאיש מבקש לסמוך על סמכות האגבית של ביה"ד לחסום את סמכותו העיקרית של ביהמ"ש לדון בבעלות ולמנוע את הדיון שם.

9. שם עיסוק ביה"ד בנושא הבעלות תוחם ל"מישור היחסים של בני הזוג", מה שאין כן בנידו"ד כלפי יחסי בני הזוג אין צורך כלל לדון בזה, שהרי לכאורה יש תמימות דעות לחלק בשווה, וכל משמעות דיון כזה תהיה אך ורק כלפי צד ג', שבין כה אינו תקף כלפיו.

הסברא היחידה בכל אותו פס"ד שניתן לשייך בנידו"ד היא האמור שם:

"ממה נפשך, אף לגרסת האישה הסמכות לבית הדין. הרי אם לדבריה גוף המגרש שייך לה – הרי שהצדדים לקרקע הם בני הזוג, והדבר בסמכות בית הדין מכוח הכריכה. ואם לדבריה גוף הקרקע אמנם בבעלות האב, אך חלק משוויו שייך לה כחוב, הרי שוב אין מדובר במגרש אלא בשוויו, ואותו ניתן לאזן בין בני הזוג במסגרת חלוקת הרכוש בבית הדין."

אולם, בהיעדר כל שאר אדני הפסק העובדתיים המשליכים על המצב המשפטי בנידו"ד, אין לסמוך על סברא זו הבודדת, בפרט כאשר יש מקום להפריך אף סברא זו כטענת ב"כ האישה שהבעל מרצון הוציא את המגרש ואת הרכב מתוך הכריכה בתביעתו, בלי תביעה מקדימה של האישה בעניין.

לכן, אין לראות באותו פס"ד תקדים מתאים לנידו"ד, שכן יש הבדלים עובדתיים מהותיים ביניהם, ולכן מסקנת אותו פס"ד אינו רלוונטי לנידו"ד. אדרבה, גם משם עולה שככל שהשאלה העיקרית הדרושה הכרעה משפטית היא אינה חישוב האיזון, אלא הבעלות על הקרקע כשלעצמה – אין לביה"ד אף סמכות אגבית כלפי צד ג'.

[נציין, שבאותו תיק לבסוף הצדדים הגיעו להסכמה על סך תשלום כולל לסילוק כל תביעות האישה, לרבות המגרש, כך שלא נצרך ביה"ד להכריע בסופו של יום בנושא הבעלות ואיזון הזכויות בו.]

ב. פס"ד ביה"ד הגדול (תיק 1410537/2) מיום ו' בכסלו תשפ"ד (19.11.23)
בפן העובדתי, נידו"ד נראה דומה הרבה יותר לנידון בפסה"ד מביה"ד הגדול בתיק 1410537/2. גם שם הדירה נרכשה ונרשמה בשם אחיו (ואשת אחיו) של האיש, אלא שלטענת האישה הצדדים השקיעו כספים מרובים בדירה ולהם זכויות בבעלות הדירה, ובקשה פסה"ד הצהרתי ש-35% מהדירה שייך לה.² שם קבע ביה"ד הגדול:
1. אין בקביעת סמכות הכללית של ביה"ד לדון בחלוקת רכוש כדי לקבוע סמכות פרטית בעניין נכסי צד ג', וככל שאין סמכות אגבית לביה"ד כל פס"ד שניתן בעניין הוא VOID במהותו.

בזה שפס"ד ביה"ד הוא בבחינת VOID במהותו בטלים בנידו"ד טענות ב"כ האיש (סעיפים 8-12 בסיכומיו) על הזנחת האישה את טענת העדר סמכות עניינית. [זאת בנוסף לכך שהאישה אכן העלתה את התנגדותה לסמכות בדיון הראשון כחודש לאחר הגשת התביעה, ואין די בטענת ב"כ האיש על העדר תביעה רכושית מטעם האישה, כתב הגנה, או בקשה לסילוק על הסף בכדי לקבוע שהאישה זנחה והפסידה את טענת העדר סמכות.]

2. עוד כתבו:

"השאלה אם הדירה שייכת לצדדים או לאחי המשיב ולאשתו היא שאלה עיקרית ולא אגבית בלבד, ולמעשה לא רק שאינה אגבית בלבד אלא שכלל אינה אגבית שכן אין היא נצרכת לשם הכרעה בשאלות אחרות – לענייננו להכרעה בנוגע לחלוקת יתרת רכוש הצדדים, וכל עצמה אינה אלא לשם הכרעה בה לגופה כשהפועל היוצא של הכרעה כי שייכת היא לצדדים (כולה או חלקה) אומנם יהיה חלוקה שלה (או של חלקה ביניהם) אך לחלוקה זו לא מתקיימת כיום יריבות ביניהם, שהרי אין אחד מהם הטוען כי זכאי הוא בגינה לחלק גדול יותר מחלקו של רעהו."

דברים אלו מתאימים ממש גם לנידו"ד, וכפי שחילקנו לעיל. לכן אין כל סתירה בין פס"ד זה לבין פס"ד של ביה"ד ב"ש הנ"ל.

3. ושוב כתבו:

"ככל שתביעה זו [של האישה בביהמ"ש לבעלות על הדירה – א.ה.] תידחה וייקבע כי הדירה אינה שייכת לצדדים לא תוכל המערערת לתבוע בגין כך את הגדלת חלקה באיזון המשאבים, ואף עתה אין הוא תובעת זאת. ככל שתביעה כזו תתקבל – איזון המשאבים כשלעצמו לא יושפע מכך, שהרי הדבר יגדיל את מסת נכסי המשיב ואת מסת נכסי המערערת באותה מידה.

אכן תידרש עדיין חלוקה של הדירה עצמה – אם בדרך של רכישת אחד הצדדים את חלקו של האחר או בדרך של מכירה לצד ג', וככל שתהיה מחלוקת כיצד תיעשה החלוקה יידרש בית הדין להכריע בה אז. אולם כעת אין מחלוקת בשאלה זו ואין טעם לדון ולהכריע במחלוקת שאיננה מונחת לפתחו של בית הדין וספק אם תונח לפתחו בעתיד, ולא ספק גרידא אלא ספק ספקא – ספק אם יקבע בית המשפט כי הדירה שייכת לצדדים ואם יקבע כך ספק אם תהיה מחלוקת ביניהם בשאלה כיצד לחלוק בה."

גם דברים אלו שייכים ממש בנידו"ד, וככל שייקבע בעלות לצדדים ע"י ביהמ"ש, עוד חזון למועד להכריע באופן פירוק השיתוף בפועל. זאת לעומת הנידון בפני ביה"ד ב"ש, כנ"ל, שם היה צורך לקבוע כבר כעת את סכום הכסף אותו צריך האיש להעביר לאישה במסגרת האיזון בהתאם לשווי זכויותיה הכספיות בדירה.

ג. פס"ד ביה"ד האזורי ירושלים (תיק ‏ 1359292/2) מיום י' באלול התשפ"ב (06.09.22)
על דרך הנ"ל, לחלק בין מקרה אשר יסודו הוא חישוב סכום הכספי המגיע לצדדים במסגרת האיזון, לבין נידו"ד אשר השאלה העיקרית היא למי שייך הנכס – הצדדים או צד ג' (והאם להוסיפו לכאורה למסת נכסי הזוג שמתחלקים בשווה עפ"י חוק) – ניתן לשלב גם את האמור בפס"ד מביה"ד ירושלים (תיק 1359292/2). באותו מקרה תבע האיש לנַכּות מתוך תמורת הדירה, אשר שם הייתה רשומה ע"ש הצדדים, החזר הלוואה לאביו לצורך הדירה, ונקבע בעניין סמכות אגבית של ביה"ד לדון בעניין החזר ההלוואה:

"הסעד שהתבקש בכתב התביעה הוא החזר הלוואה שנתנה ע"י אבי האיש לבני הזוג לצורך רכישת הבית המשותף וזאת מתוך כספי מכירת הבית. אין כל בסיס לטענת האישה כי אביו של האיש מבקש לשנות את רישום הבעלות על הבית. האיש לא העלה כל טענה בכתב התביעה כי הבית אינו בבעלות האישה וכי הוא בבעלות אביו.

לפיכך השאלה היא האם ביה"ד מוסמך לדון בהחזר ההלוואה לצד ג', אבי האיש.

הנושא העומד בפני ביה"ד הוא הליך פירוק השיתוף בבית המשותף. לצורך כךביה"ד מוסמך להכריע מהו הסכום שיחולק בין הצדדים ומהו הסכום שעל הצדדים להשיב לצד ג', אם בכלל. ההכרעה בעניין ההלוואה מאבי האיש נדרשת לצורך ההכרעה בעניין פירוק השיתוף בבית ודרך ביצועו ולפיכך לביה"ד ישנה סמכות להכריע לגבי כך."

שם הובאו עוד מקורות לבסס את סמכות ביה"ד לדון בהחזר הלוואות לצד ג'. ובסיום פס"ד:

"לא מן המותר להוסיף כי בהתאם לסעיף 6(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973:

"לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים".

כלומר, כאשר ביה"ד עורך איזון משאבים, בסמכותו מכוח חוק לדון בחובות הצדדים, וזאת על אף שמדובר בחובות לצד ג'."

אך כל זה אינו נוגע לנידו"ד, כאשר לכאורה יש תמימות דעות לחלק בשווה את הזכויות במגרש – הן הלוואה שנתנו הצדדים לצרכה הן המגרש עצמה – וכל השאלה היא כלפי גוף המגרש מול צד ג': האם היא שייכת לאבי האיש או לבני הזוג?

ד. פס"ד ביה"ד הגדול (תיק 1379143/1) מיום ב' בשבט תשפ"ג (24.1.2023)
כחילוק הנ"ל כבר קבע ביה"ד הגדול בפס"ד אחר (תיק 1379143/1) לחלק בין הנידון שם (שהאיש בקש מביה"ד לדון ולהכריע בחובות הנטענים כלפי הוריו) לבין הנידון בפסה"ד הנ"ל מביה"ד האזורי ירושלים:

"אף לו עמד לפנינו עניין של איזון משאבים כולל לא ברור כלל מדוע יהיה צורך לעסוק לצורכו בבירור ובהשבת החוב הנטען לצד ג' [...]

בענייננו אין מדובר [...] אלא בחוב שלפי הנטען הוטל מעיקרו על שני הצדדים בחלקים שווים. הכללתו של חוב זה במסת הנכסים אינה משפיעה על האיזון, שכן ככל שנפחית את מחציתו ממסת נכסי צד א' נצטרך במקביל להפחית את המחצית האחרת ממסת נכסי צד ב'. הלכה למעשה אפוא ההכרעה בנוגע לקיומו של החוב היא עניין בפני עצמו ואינה נדרשת כלל וכלל בהקשר של חלוקת נכסי הצדדים ביניהם: ייטול כל צד את חלקו בנכסים המשותפים, ולאחר מכן ישלם כל אחד מהם את חלקו בחוב לצד ג' או יתדיין עם אותו צד ג' ככל שיש הכחשה (ובענייננו יש הכחשה) בנוגע לעצם קיומו של החוב.

לכל היותר נוכל לומר שבמסגרת חלוקת הרכוש בין הצדדים יצטרך בית הדין לומר כי "ככל שישנו חוב של הצדדים לצד ג' יישאו בו הצדדים בחלקים שווים" – אף זאת לא "מן הדין", שהרי מובן מאליו הוא שאם החוב הוא חוב משותף של הצדדים יישאו בו הם בחלקים שווים [...]

אולם השאלה אם אכן קיים חוב כאמור אם לאו אינה נצרכת כלל לעניין שבו צריך בית הדין להכריע, וממילא אין בית הדין מוסמך להכריע בעניינה אף לא מכוחה של סמכות נגררת."

עוד הוסיפו שם: "אף לו הייתה סמכות נגררת בענייננו, הלוא לסמכות כזו מגבלות וסייגים", והביאו ג"כ מדבריהם של ביה"ד האזורי בירושלים הנ"ל, שמתוכם עולה סייג בסמכות הנגררת כלפי ההתדיינות מול צד ג':

"מדובר למעשה בסמכות נגררת [...] על הוראה זו ותכליתה עמד השופט – כתארו אז – חשין בבג"ץ 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה (פ"ד נג(2) 647, בעמ' 656–657):

[...] ההכרעה באותה שאלת־אגב כוחה יהא יפה רק באותם הליכים עצמם, דהיינו: ההכרעה באותה שאלה לא תהא מעשה בית דין. כך, למשל, נאמר בדוגמת החזקה – בעלות, כי בית משפט השלום מוסמך להכריע – 'דרך אגב' – בשאלת הבעלות, אך הכרעה זו כוחה יהא רק לאותה התדיינות בלבד. דבר לא ימנע את התובע (או את הנתבע) מהעלות את שאלת הבעלות, כשאלת־מישרין, לפני בית המשפט המחוזי [...]

[...] כן נפנה לתיק 1096123/5 (הרב שניאור פרדס – אב"ד, הרב פנחס מונדשיין, הרב בצלאל ווגל) בית הדין האזורי בנתניה (10.11.2019):

[...] נראה שיש סמכות לבית הדין לדון בתביעת האיש מצד עצמו לחשב ולאזן את חובות הצדדים ביניהם ביחס לצד ג', וזאת מבלי להזדקק לתביעה של צד ג' עצמו. כמובן שהחלטה כזו לא תחייב את צד ג' אלא רק את הצדדים עצמם. ולדוגמא, אם הבנק נושה בצדדים, בוודאי שיש סמכות לבית הדין להכריע בין הצדדים מהו הסכום או החיוב של כל אחד מהצדדים כלפי הבנק, אף שהחלטה כזו לא תחייב את הבנק בעצמו. והוא הדבר כלפי חובות להורי מי מהצדדים.

כלומר, כאשר בית הדין עורך איזון משאבים, בסמכותו מכוח חוק לדון בחובות הצדדים, וזאת על אף שמדובר בחובות לצד ג'."

וכאמור לעיל אכן לו נזקק בית הדין בענייננו לשום את נכסי הצדדים ולבחון למי מהם נכסים עודפים על של חברו, כדי לאזן את הנכסים, ולו הייתה הטענה כי על אחד מהם רובץ חוב – היה בית הדין מוסמך לברר אם אכן כך הדבר, אלא שכאמור לא בזה מדובר."

ע"כ מדברי ביה"ד האזורי (תיק ‏ 1359292/2 הנ"ל) שהובאו בפס"ד של ביה"ד הגדול.

וסיים על כך ביה"ד הגדול:

"...לא הייתה הכרעת בית הדין יכולה לחייב את אם המערער, ואף לא הייתה יכולה לחייב את המשיבה ביחסיה עם אַם המערער אלא ביחסיה עם המערער עצמו.

אי־מחויבותה של האם להחלטה היא המובן מאליו נוכח העדר סמכות בית הדין בעניינה, וכאמור בפירוש בפסקי הדין המצוטטים כי פסק הדין לא יחייב את צד ג'. בלשונם של חלק מפסקי הדין אפשר היה אומנם לטעות כי את הצדדים עצמם, מאידך גיסא, תחייב הפסיקה אף ביחסיהם אל מול צד ג', בענייננו אל מול האם, אולם לא כך הדבר, שכן ברי כי לא ייתכן מצב שבו פסק דין שיקבע כי הצדדים אינם חייבים לצד ג' לא יחייב את אותו צד ג' ואילו כזה שיקבע כי חייבים הם לו – יחייב אותם. תוצאה כזו אינה הולמת לא רק את עקרונות הסמכות אלא גם את עקרונות הצדק הבסיסיים. והרוצה אמירה מפורשת בעניין ימצאנה בפסיקת בית המשפט שצוטטה "דבר לא ימנע את התובע או את הנתבע מהעלות את שאלת הבעלות [...]". לאמור: ההכרעה הנגררת כוחה יפה רק בגדרי אותו הליך עצמו, וכלפי השאלה שאינה בסמכות המקורית של הערכאה הדנה באותו הליך לא תחייב הכרעה זו איש מן הצדדים, וכך אפילו כשמדובר באותם צדדים עצמם אלא שבהליך הנדון התדיינו בהיבט שבסמכות ערכאה אחת והשאלה הנגררת היא בעניין שבסמכות ערכאה אחרת, ולא כל שכן שביחסי הצדדים כלפי צד ג' לא תחייב ההכרעה לא אותם ולא את אותו צד ג'."

כך, שגם אם ביה"ד היה מוצא נכון לדון בשאלת הבעלות כדי להכריע בשאלת האיזון המונח לפתחו, אין בכך לחסום את תביעת האישה בביהמ"ש מול חמיה על בעלות המגרש.

סוף דבר
לאור כל האמור, עולה עקרון אחיד השוזר את כל פסקי הדין, שסמכות אגבית תקפה רק כאשר יש צורך לדון בשאלה האגבית כדי להכריע כעת בשאלה העיקרית המונחת בפנינו, כגון חישוב האיזון וגובה החיוב כספי של צד א' לצד ב', והיא טפלה לה. אך כאשר אין צורך בבירור זה כעת, ותוצאותיו יהיו רק להוסיף נכס למסת נכסי בני הזוג שיחולק לכאורה ממילא בשווה לדברי שניהם, כבנידו"ד, לא קמה לביה"ד סמכות אגבית לדון בשאלה העיקרית של בעלות הנכס מול צד ג', והסמכות החוקית לכך היא לביהמ"ש.

אולם, ככל שייקבע בביהמ"ש שבעלות/זכויות הדירה הם של הצדדים, למרות הרישום הפורמאלי ע"ש אבי האיש, ותתגלע בהמשך ויכוח בין הצדדים איך לבצע את פירוק השיתוף, או יעלה הצורך למנות כונס נכסים וכדומה, ייתכן ואף מסתבר שלביה"ד תהיה הסמכות להורות ולפקח על כך, בהתאם לכריכת ענייני הרכוש ע"י האיש בתביעת הגירושין. אולם, זו עדיין בגדר ספק ספיקא, וכדברי ביה"ד הגדול הנ"ל בתיק 1410537/2, ואין ביה"ד רואה צורך להכריע בזה כעת, גם במתן פס"ד הצהרתי של קביעת סמכות עתידית. ועל כל פנים, אין בכך להקים סמכות אגבית לביה"ד לדון בעצם שאלת הבעלות.

נעיר עוד, ב"כ האיש ציין (סעיף 17 בסיכומים) שבתביעתה לביהמ"ש האישה מנתה את הבעל כנתבע הראשי, ואת ההורים הוסיפה כנתבעים מכוח סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995:

"בית משפט לענייני משפחה רשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה, יהא נושא התובענה או שוויה אשר יהא."

לאור דברינו הנ"ל, ייתכן שבסופו של יום כלפי עצם בעלות הקרקע ביחס להורי האיש אף ביהמ"ש לענייני המשפחה אינו הטריבונל המתאים [למרות האמור בסעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995], אלא ביהמ"ש המחוזי, בהיעדר כל סכסוך מול האיש לגבי איזון שוויוני בכל זכות שתהיה לצדדים במגרש – הן החזר ההלוואה הן זכות בנכס עצמו. אך אין לנו ענין לעסוק בזה מעבר להערה זו, ודבר זה נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש לענייני משפחה.

מסקנה
לאור כל האמור, ביה"ד קובע שאינו מוסמך לדון בשאלת בעלות המגרש, גם מכוח סמכות אגבית. ככל שיוכרע בערכאה המוסמכת שלצדדים בעלות/זכויות במגרש ו/או ברכב – בפנייה של אחד הצדדים, ביה"ד יכריע בסמכותו להורות על פירוק השיתוף בהם בפועל לאור התביעה הרכושית הכרוכה של האיש.

פסה"ד מותר בפרסום בהשמטת שמות ומספרי הזהות של הצדדים.

ניתן ביום כ"ה באדר התשפ"ה (25/03/2025).

הרב אברהם הרוש

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה


1 נעיר שניתוח הדברים כפי שמופיע כאן אף זכה לתמיכה של מי שהיה מעורב היטב בניסוח הסופי של פסה"ד נשוא הדיון בבאר שבע.

2 חילוקו של ב"כ האיש בין המקרים (הובא לעיל בחלק "טענות האיש") אינו ברור די צרכו. נראה שגם שם טענה האישה שלאור השקעת הצדדים בדירה יש לצדדים חלק בה מראשית קנייתה, גם אם לא מלוא הדירה.