לבעל שלושה בנים מנישואיו הראשונים מתוכם כיום שניים קטינים. ולאישה שלוש בנות מנישואיה הראשונים, שתים מתוכן עדיין קטינות.

סכום הנקוב בכתובה הינו 180 אלף ש"ח מלבד עיקר כתובה (שהיא מאה זוז).

לדאבון לב גבה טורא בין הצדדים והם פרודים מחודש יולי 2020, היינו כשנה לאחר נישואיהם. תיק ישוב סכסוך נפתח ע''י הבעל בתאריך 23/7/2020. תיק לגירושין בהסכמה נפתח בתאריך 5/11/2020, אולם התקבלה הודעה על העדר הסכמות בין הצדדים והתיק נסגר. לאחר מכן הבעל הגיש תביעת גירושין וחלוקת רכוש בתאריך 3/1/2021. ובמקביל האישה תבעה את כתובתה. להצעת בית הדין הצדדים התגרשו תחילה ובהמשך התנהלו הליכי הכתובה והרכוש. בית הדין בהרכבו הנוכחי קיים מספר רב של דיונים בעניין הצדדים, עתה עולה הצורך להכריע בשאלת זכאות האישה בכתובה.

בהכרעת הדין נחלקו הדעות בין דייני ההרכב. להלן דעות הדיינים:

דעת הדיין הרב ירון נבון

בני זוג שנישאו בנישואין שניים ולא איתדר להו, האישה דרשה שיגורו בבתים נפרדים ולאחד את המשפחות בסופי שבוע, הבעל התנגד, ולכן האישה עזבה את הבית, הצדדים התגרשו. מונחת לפתחנו השאלה, האם יש לחייב את האיש כתובה בכה"ג?

הרקע בהרחבה
הצדדים נישאו זה לזה בתאריך 19/7/2019 אלו נישואין שניים של כל אחד מבני הזוג. לאשה משמורת על שלושת בנותיה מנישואיה הראשונים. גילאי הבנות בשעת הנישואין השניים היו 10 11 ו- 13. לאיש משמורת על שלושת בניו מנישואיו הראשונים. גילאי הבנים בשעת הנישואין השניים היו 7 11 ו- 16.

בשל העובדה כי הצדדים שניהם 'הורים משמורנים' לילדיהם, הוסכם בין הצדדים בעל פה קודם הנישואין על מגורים משותפים עם ילדיהם תחת קורת גג אחת. לאחר הנישואין בתאריך 24.12.2019 נחתם הסכם ממון בין הצדדים, ובהסכם נכתב בזה הלשון:

''והואיל והצדדים חולקים קורת גג משותפת, יחד עם ילדיו של

כל אחד מהצדדים, בדירה שכורה ברח'... ב... ;

לפיכך הוסכם והותנה בין הצדדים כדלהלן:
1. המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו ותנאיו מתנאיו...''

העולה מההסכם כי בעת חתימת ההסכם בני הזוג חלקו קורת גג משותפת יחד עם הילדים של האיש והאישה, ואף ציינו זאת במבוא להסכם, והוסיפו בגוף ההסכם (סעי' 1) כי המבוא מהוה חלק בלתי נפרד ממנו ותנאי מתנאיו. דהיינו שהצדדים התנו וסיכמו ביניהם כי המגורים המשותפים יחד עם הילדים בדירה המשותפת הוא תנאי ברור ומוסכם על הצדדים, ואדעתא דהכי נישאו.

הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין, ואושר בבית המשפט לענייני משפחה.

לצורך המגורים המשותפים, שכרו הצדדים דירה משותפת בעיר ...., בה התגוררו יחד עם ילדיהם מנישואין ראשונים.

מתחילת חיי הנישואין התגלעו קשיים בין בניו של האיש לבין האישה ובנותיה, אשר הלכו והחריפו ככל שעבר הזמן. דוגמאות לקשיים אלו, יובאו להלן ב'עיקרי טענות האישה'. בעקבות כך, התנתה האישה את המשך חיי הנישואין המשותפים בכך שיגורו בבתים נפרדים, האיש עם ילדיו והאישה עם בנותיה, אולם האיש סירב לכך ודרש כי ימשיכו לגור יחד האיש עם ילדיו והאישה עם ילדיה בבית המשותף.

לאחר פחות משנה - בתאריך 14/7/2020 נפרדו הצדדים. האישה עזבה את בית מגורי הצדדים, ושבה להתגורר בו בנפרד לאחר שבוע עם בנותיה. האיש עבר לגור אצל הוריו עם בניו.

האיש הסכים למגורים נפרדים כפתרון זמני למשך חודש וחצי עד חודשיים לצורך שלום בית, אולם האישה סירבה.

בתגובה לכך, פתח האיש בתאריך 23/7/2020 תיק ישוב סכסוך בביה"ד, אולם ניסיונות הגישור לא צלחו. בכדי לנסות למצות שלום בית אמיתי, הלכו הצדדים להיוועץ ברבנים ומומחים יחד ולחוד.

בתאריך 5/11/2020 פתחו הצדדים במשותף תיק 'בקשה משותפת לגירושין'.

בתאריך 21/12/2020 ביקש האיש לסגור את התיק עקב אי הסכמות בנושאים כספיים, כאשר לטענתו אין הסכמה מצד האישה לקדם את הליך הגירושין במשותף, וברצונו להגיש תביעות נפרדות.

בתאריך 10/3/2021 התגרשו הצדדים בהסכמה כי עניין הכתובה יהיה נידון לאחר מתן הגט.

בפנינו מונחת תביעת האישה לתשלום הכתובה ע"ס 180,000 ₪.

האישה: ... לגבי הילדים היה מאוד לא פשוט מהתחלה, הם התחצפו, זלזלו, עשו חיקויים שלי, הבן הקטן שלו שהוא אמר שלקח אותו לעבודה שלו, שלא הסכמתי שיבוא לבית מבית הספר, כי הוא בעט בי.

ביה"ד: בן כמה הוא היה כשבעט בך?
האישה: כיתה ב'. כיום הוא כיתה ג'.

ביה"ד: למה הוא בעט בך?
האישה: הייתי עובדת מהבית, והוא ראה טלוויזיה בקול רם וביקשתי ממנו להנמיך והוא לא הסכים, ואז או שנעמדתי מול הטלוויזיה ואמרתי לו להנמיך או שלקחתי את השלט, אני חושבת שרק נעמדתי ואמרתי לו תנמיך ואז הוא פשוט בעט בי.

ביה"ד: ומה עשית לו?
האישה: לא נתתי לו, תפסתי אותו. ואז הבן השני הלך ושבר עציצים במרפסת, התעצבן, אנחנו החלטנו שאני לא מחנכת את הבנים, יש כללים של הבית, אני לא נכנסת לחינוך שלהם, הבעל מטפל. אני לא מענישה.

דוגמא נוספת הביאה האישה: בנו של האיש צעק עליה מחלון הדירה בקומה שביעית כשהיא הייתה ברחוב. בפרוטוקול הדיון (מתאריך 9.6.2021 שורה 167-171) תיארה האישה את האירוע וזה לשונה:

האישה: ... היו כל מיני דברים, חזרנו בערב יום כיפור מבית הכנסת, אנחנו גרים בקומה 7, הבן שלו הגדול עלה לפנינו והיה משהו שלא מצא חן בעיניו, הוא צעק עלי, אני הייתי למטה ברחוב, צועק עלי מקומה 7 עד למטה כשאני ברחוב, כל השכנים יצאו ככה מהמרפסות להסתכל מה זה, לא היה יום כיפור כזה מעודי. הוא חשב שכיביתי לו את המאוורר בחדר, צעק עלי למה כיביתי לו בטון ככה מזעזע. היו כל הזמן ומהתחלה היה קשה...

במקרה נוסף, בנו של האיש שיחק עם בתה של האישה, ובמהלך המשחק התפתח ביניהם מריבה שהובילה לכך שבנו של האיש נקט באלימות כלפי בתה של האישה. וכך תארה את המקרה בפרוטוקול (מתאריך 9.6.2021 שורה 176-189):

האישה: ... הבן האמצעי שלו מתי שהוא גם רב עם הבת שלי הגדולה וחנק אותה. אלה דברים שכאילו אמרתי מה אני עושה?! הבנות שלי לא מרגישות מוגנות בבית שלהם.
[...]
ביה"ד: למה הוא חנק את הבת שלך?
האישה: הם שיחקו יחד והוא צילם אותה, לא משהו לא צנוע, והיא ביקשה ממנו למחוק את התמונה והוא לא הסכים, אז היא ניסתה לקחת לו את הטלפון למחוק והוא חנק אותה.

לדברי האישה, היא עשתה כל מה שביכולתה כדי לשמש לבניו של האיש כדמות אימהית חמה ומכילה. לטענתה אף האיש מודה בכך.

ב. לדברי האישה, על אף שהאיש פתח תיק יישוב סכסוך, מכל מקום הוא לא ניסה באמת להגיע לשלום בית, ומעיקרא גמר בדעתו להתגרש, ולכן לא הקשיב לעצת המטפלים והמומחים שהורו על הפרדת בתים, בעוד שהאישה התחננה לאיש שיתאמץ וישתף פעולה בטיפול כדי להציל את חיי הנישואין.

ג. האישה טוענת שהאיש ניסה בכל כוחו להפסיד את האישה מכתובתה, וזאת ע"י שרשם אותה לאתרי מין. כנגד האיש נפתחה חקירה במשטרה, אולם התיק נסגר מחוסר ראיות כיון שהרישום לאתרים הללו נעשה ממחשב בבית הוריו של האיש ולא היה ניתן להוכיח מי מבני הבית רשם את האישה לאתרים אלו.

ד. כמו כן טענה האישה כנגד האיש, על כך שהוא ניסה לסכסך בין בנותיה של האישה לבין בעלה לשעבר – אביהן, וזאת על ידי ששלח לו הודעות מפלאפון של חבר, ובהם תיאר לו את רמתם הרוחנית של בנותיו.

ה. האישה טוענת שהאיש מנע ממנה לברר את האמת, בכך שהתנגד בדיונים להשמעת הקלטות משיחות שנעשו בין בני הזוג למטפלים השונים. וכן בכך שהתנגד להבאת המטפלים הזוגיים שיחוו את דעתם בעניינם. וכן בכך שהתנגד למתן צו למשטרה אשר יחשוף את התנהלותו הנ"ל בסעיף ג. לטענת האישה, סירובו של האיש לחשוף את הנתונים הנזכרים, מלמד כי האיש חושש לחשוף את האמת, ביודעו אשר בכך יוכח כי האישה אינה אשמה בפירוד וזכאית לכתובתה.

עיקרי טענות האיש
א. האיש משיב לדוגמאות שהביאה האישה (בסעיף א) על כך שהמגורים יחד עם בניו היו בלתי נסבלים. לטענתו, הדברים לא נכונים והוכחשו במהלך הדיונים. בשלושת המקרים האישה לא הביאה הוכחות על טענותיה כנגד בניו, בעוד שחובת ההוכחה מוטלת עליה.

מלבד זאת טוען האיש, כי מקרים כגון אלו יכולים להתרחש בכל בית נורמלי, גם אצל אחים ביולוגים להורים בנישואין ראשונים. לדבריו, אף ביה"ד התרשם בדיון (מתאריך 9.6.2021 שורות 178-179) שלא מדובר במקרים חריגים המצדיקים את עזיבת האישה מבית המגורים.

ב. לטענת האיש, האישה פעלה בשיטתיות להרחיק את בני האיש מבית המגורים המשותף, איימה על האיש במניעת יחסי אישות אם לא יענה לדרישותיה, וכבר כחודשיים לאחר הנישואין כתבה לו האישה מסרון על ענין הפרדת הבתים. כמו כן האישה נהגה להפלות בין בנותיה לבניו של האיש, ובעקבות כך נגרם הרבה מתח ביחסים בין ילדיו לאשה.

ג. לטענת האיש, האישה הפרה הסכמה מפורשת בעל פה ובכתב על דבר מגורים משותפים יחד עם ילדיהם. ההסכמה הייתה עוד קודם הנישואין, כפי שהודתה האישה בדיון (מתאריך 13.7.2022 שורות 121-123 ובתאריך 15.11.2022 שורות 153-154). כמו כן, האישה הייתה מודעת לכך שמדובר באתגר, אך לא ידעה להעריך נכון את גודל האתגר, כפי שעולה מדבריה בדיון (מתאריך 13.7.2022 שורות 155-161).

ד. לדברי האיש, יחסו כלפי האישה במשך כל חיי הנישואין היה בכבוד רב, וכי הוא קיים את כל חיוביו ואף מעבר לכך. ב"כ האיש ציין שאף ביה"ד התרשם שאין לאשה טענה כלפי האיש, וכי כל הסכסוך הוא רק מחמת הילדים, כפי שעולה מדברי ביה"ד בדיון (מתאריך 9.6.2021 שורה 192).

ה. לדברי האיש, פתיחת התיק ליישוב סכסוך הייתה מתוך כוונה ברורה להגיע לשלום בית, אולם האישה היא זו אשר קיללה וגידפה אותו נמרצות על צעד זה כפי שפורט בסיכומים.

ו. האיש משיב על טענת האישה בכך שהוא ניסה להפסיד אותה מכתובתה על ידי שרשם אותה לאתרי מין, שאירוע זה התרחש ארבעה חודשים לאחר שהוגשה הבקשה לגירושין, ואף התיק נסגר במשטרה לאחר בירור וחקירה יסודית מחוסר הוכחות. ביחס לטענת האישה שהאיש ניסה לסכסך בין בנותיה לאביהן - השיב האיש, שאירוע זה התרחש חודש לאחר שהוגשה הבקשה לגירושין, ואף אין בו דבר בגנותו של האיש.

לאור כל הנ"ל, טוען האיש שהיה חפץ להמשיך את חיי הנישואין עם האישה בתנאי שיגורו יחד עם הילדים שלו והילדות שלה, כפי שסוכם ביניהם בעל פה ובכתב. נישואין שכל צד גר בבית אחר אינם מקובלים עליו, מאחר והוא מנהל אורח חיים דתי, מגורים ללא אישה בביתו אינם הולמים את אורח חייו. ומכיוון שהאישה לא הסכימה לחיות בבית אחד עם ילדיו לכן הוא נאלץ להתגרש, וזו סיבה מספקת שלא לחייבו בכתובה.

והוא הדין לאשה בחיי בעלה שיצאתה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא, אבל אם לא נתנה טעם לדבריה אינו חייב לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו, וכן הוא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכם. ואפילו לדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהלכות אישות הי"ב) שאומר שיכול להשרותה ע"י שליש, הוא עדיף מינה בזה. ואפילו לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה, דלא תקון לה רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו. ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה, התם יושבת עמו בבית אלא שמצערתו מתשמיש והא קנסינן לה לההיא מורדת, אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה מזונות, וכן דעת רבותי.

וזה לשון המדרש דברים רבה (כתב יד תימני מהדורת הר"ש ליברמן ירושלים ת"ש, פרשת עקב פ"ז פס' י"ג):

על האדמה - כל זמן שאשתו של אדם בביתו, הוא זקוק למזונותיה, יצאה מביתו אינו זקוק לה, כל זמן שאתם על אדמתכם הוא זקוק לכם וכו'.

וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' עב):

שורת הדין כי חיוב מזונות שיש לאשה על בעלה מן הסתם אינו אלא שיאכלו ביחד. ואין האחד מהם יכול לטעון שתאכל בפני עצמו ... ומ"מ אם באה בטענה ברורה מפני דברים שעשה לה שלא כדין צריך שיתן לה מזונות שלמים.

בדבריהם מבואר, שתנאי יסודי הוא בחיי הנישואין כי האישה תגור יחד עם בעלה תחת קורת גג אחת, ואם האישה יצאה מביתו והלכה לגור בבית אחר ללא בעלה, דינה כמורדת והבעל אינו צריך לתת לה מזונות¹.

אישה שאינה רוצה לדור עם בעלה מחמת טענה
בדברי הראשונים נתבאר שאם האישה באה בטענה ונתנה טעם לדבריה מדוע היא אינה רוצה לדור יחד עם בעלה, אין היא נחשבת למורדת.

והמקור לדבריהם מהגמ' בכתובות (קג ע"א):

אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא, יכולין היורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות, ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות. אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים, זנין אותה והיא בבית אביה.

דברי הגמרא נאמרו באלמנה אשר לאחר מיתת בעלה רוצה לחזור לבית הוריה, שהיורשים יכולים לומר לה כי רק אם היא תישאר בבית בעלה יש לה מזונות, ואם לאו אין לה מזונות. אולם אם היא באה בטענה "מפני שהיא ילדה והן ילדים" (עיין בראשונים שביארו שילדי בעלה הם מאשה אחרת ואינם ממנה, והיא חוששת משום ערוה) שומעין לה והיא יכולה ללכת לבית אביה והיורשין יזונו אותה בבית אביה.

ומדברי הגמ' למדו הראשונים שהוא הדין באשה בחיי בעלה, שיצאה מביתו ואינה רוצה לדור עמו, אם נתנה טעם לדבריה יש לה מזונות, ואם לאו אין לה מזונות.

דברי הגמרא הללו הם המקור לדברי הרמב"ם (פי"ג הל' אישות הי"ד) שכתב וז"ל:

...וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו.

וכן הוא בביאור הגר"א (סי' עד אות ד) שכתב וזה לשונו: וכן בטענתה, למד ממה שכתוב שם קג, א' אם הייתה טוענת וכו'. עד כאן. הרי כדברינו.

איזוהי טענה שאישה צריכה לטעון כדי שיתקבלו דבריה
הנה במהות הטענה שהאישה צריכה לטעון כדי שיתקבלו דבריה, כתב הרמב"ם (שם) וז"ל:

וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי.

ויש לעיין מהי כפילות הלשון שנקט בה הרמב"ם "שמריעין לי ומצירין לי", ומה בא להשמיענו בכך.

והמעיין בדברי המגיד משנה (שם) יראה, שלכאורה הוסיף על דברי הרמב"ם בגוף הטענה שהאישה צריכה לטעון, שכתב:

כך הוא עיקר הדבר שאם נראה לב"ד שהם מריעים ומצירין לה וגורמין לה קטטה עם בעלה הדין עמה, ואם לאו לא כל הימנה, ובזה יפה כח הבעל מכח האשה לפי שהמדור הוא של בעל ואינו שלה, ולפיכך אינה יכולה למחות על ידן אלא בטענה, זהו דעתי.

מבואר כי מלבד זה שהאישה צריכה לטעון שקרוביו של הבעל 'מריעין ומצירין לה', צריכה היא גם לטעון שהם גורמים לקטטה בינה לבין בעלה.

ובדברי רבותינו הראשונים נראה שהרב המגיד אינו יחידי בדבר, הנה זה לשון השו"ת המיוחסות לרמב"ן (סי' קב):

שאלה בעל המכה אשתו בכל יום ומצטערת עד שהצריכה לצאת מביתו, והלכה לבית אביה, והוא טוען שהיא מקללתו בפניו והיא מכחישתו, והיא אומרת שחמותה מחרחרת ריב בינו לבינה ומסבבת הכאותיה ... תשובה ... וגם אם אינה רוצה לדור עם חמותה יכולה היא שתאמר לבעל איני דרה עם אנשים שמצערים אותי ומרגילים קטטה בינה ובין הבעל, או שלא יבואו אמו ואחיותיו בגבולה או שירחיקנה מגבולם, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות.

וכן כתב בשו"ת הרשב"א חלק ד' (סי' קסח) וזה לשונו:

שאלתם אם אינה רוצה לדור עם חמותה מפני שמצערת אותה וגורמת מריבה בינה ובין הבעל ... תשובה בודאי יכולה היא שתאמר לבעל איני דרה עם אנשים שמצערים אותי, שאפילו הבעל אינו רשאי לצערה, כ"ש שתדור בין מי שמצערים אותה ומסבבין קטטה בינה ובין בעלה. או שלא יבואו אפילו אמו ואחותו בגבולה או שירחיקנה מגבולם. וכבר ראיתם שכ"כ גם הרמב"ם בהל' אישות פרק י"ג.

וכן כתב בשו"ת בנימין זאב (סי' קלז) וזה לשונו:

אודיעך על אשה שטוענת לפני ב"ד איך חמותה מחרחרת ריב וקטטה בין בעלה ובינה ומסבבת להכותה וטוענת שאין רצונה לדור עם חמותה, דינא הכי הוא דיכולה שתאמר לבעלה איני דרה עם אנשים שמצערים אותי ומרגילים קטטה ביני ובינך ויכולה לומר שלא יבואו בגבולותיה אמו ואחיותיו או שירחיקנה מגבולם וכ"כ הרמב"ם ז"ל הלכות אישות ומייתי לה נמי בתשובות הרמב"ן סוף סימן ק"ג.

מבואר מדבריהם של הרמב"ן הרשב"א ובנימין זאב שצריכה האישה לטעון שקרוביו של הבעל מצערין אותה ומרגילים קטטה בינה ובין הבעל, וכתבו שכן היא גם דעת הרמב"ם.

ואין לומר שכוונת הרב המגיד לאחת מן השתים, ולא בעינן דווקא שתטעון את שני הטענות, וכמו שהאריך להוכיח מהר"ר עמנואל כלבו בתשובה שהובאה בשו"ת דבר משה (אמאריליו, ח"א בסוף הספר, אות ה) דבעינן שתטען ש'מריעין ומצירין לה' וגם 'גורמין לה קטטה עם בעלה', וזה לשונו:

וכן נראה בהדיא בדברי הרב מגיד משנה שכתב וז"ל ...משמע בפירוש שצריכה להראות לבי"ד שמריעין ומצירין לה ועוד שג"כ גורמין לה קטטה עם בעלה, ודברי הרב המגיד האלה העתיקם מהרמא"י באבן העזר סי' ע"ד ביתר שאת, באמרו ז"ל וז"ל אבל בלאו הכי אין שומעין לה וכו' עכ"ל, דמוכח שפיר דבעינן שתטעון הני תרי, שמצרים לה קרובי הבעל עצמם, ועוד שמעוררים מדנים בינה ובין בעלה.

ועל פי זה פירש את כפל הלשון בדברי הרמב"ם "מריעין לי ומצירין לי", דהיינו ש'מריעין לי' קרובי הבעל, ו'מצירין לי' על ידי הבעל בקטטות, ולפי זה מיושב שאין מחלוקת בין הרב המגיד לרמב"ם, שהרי אין מדרך המגיד משנה לחלוק על הרמב"ם כי תנא דמסייע הוא לו, אלא בעל כורחך שזו היא כוונת הרמב"ם, ולפי זה כתב שזו היא גם דעת רבינו ירוחם ומרן השו"ע. וביתר שאת כך מבואר בדברי הרמ"א שהוסיף על דברי הרב המגיד וכתב "שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה, אבל בלאו הכי, אין שומעין לה", הרי שאם לא נתקיימו שני התנאים אין שומעים לה.

אולם בספר ערך השלחן (לרבי יצחק טייב, אהע"ז סי' עד אות ב) שכתב וזה לשונו:

אבל הרשב"א בתשובה ח"ד סימן קס"ח כתב וז"ל בודאי יכולה היא שתאמר לבעל איני דרה עם אנשים שמצערים אותי שאפילו הבעל אינו רשאי לצערה, כ"ש שתדור בין מי שמצערים אותה, ומסבבין קטטה בינה ובין בעלה, או שלא יבואו אפילו אמו ואחותו בגבולה, או שירחיקנה מגבולם, וכבר ראיתם שכ"כ גם הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ג ע"ש משמע בהדיא דאפילו אין גורמים קטטה לבין בעלה אם מצערין אותה בלבד יכולה לומר לבעל איני דרה עם אנשים שמצערים אותי, דגם הבעל אינו רשאי לצערה.

מבואר בדבריו דסבירא ליה בדעת הרמב"ם דסגי בכך שטוענת שקרובי בעלה מצערים אותה, ואין צריך לטעון שמסבבים מריבה בינה לבין בעלה². וכן משמע לכאורה בדברי רב פלטוי גאון (הובא להלן אות ז), שלא כתב דבעינן שקרובי משפחתו יגרמו מריבה בינה לבין בעלה, וכן כתב הרב עמנואל כבלו בתשובה שנדפסה בשו"ת דבר משה (אמאריליו, ח"א בהשמטות לאה"ע אות יב) שדעת רב פלטוי דלא בעינן שיגרמו למריבה בינה לבין בעלה.

אולם דברי הערך השלחן דחוקים בביאור דברי הרשב"א, ועוד דהרשב"א גופיה בתשובות המיוחסות לרמב"ן כתב להדיה שצריכה ב' טענות.

וכדברי הערך השלחן כן כתב בשו"ת שואל ונשאל (ח"ב אה"ע סי' ג) שאחר שהביא את דברי הערך השלחן, כתב וז"ל:

וכן נראה מלשון מרן השו"ע ז"ל דהשמיט הא דגורמים קטטה בינה לבין בעלה ע"ש. והגם דמור"ם כתב זה, כיון דמדברי הרשב"א לא מוכח כן, ולשון מרן השו"ע ז"ל מורה כהרשב"א, נראה דהכי נקטינן.

וכפל את דבריו (שם, סי' כו) דבחדא מינייהו סגי, ושילש בתשובה נוספת (ח"ו סי' נט) בזה הלשון:

וכן משמע מדברי השו"ע עצמו בסי' ע' סעי' י"ב שכתב שאם באה מחמת טענה שהיא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיו"ב חייב לזונה וכו'. ומוכח דבחדא סגי ואין סברא לחלק בין הטענות, ובפרט דמרן השו"ע עצמו כתב "וכיו"ב", ועוד דמסתברא דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו'.

ויש ליישב שבסימן ע' מרן השו"ע מיירי באשה שחוששת שיוציאו עליה שם רע של זנות³, ויש חשש שיגרם קטטה בינה לבין בעלה, ואף אם נאמר שבעלה לא יאמין לקול, מכל מקום חשש של זנות הוא חמור מאד ולכן סגי בטענה זו גרידא, אף על פי שלא גורמים בפועל מריבה בינה לבין בעלה. משאין כן כשטוענת שהיא רבה עם חמותה הדין שונה ובעינן תרתי, שגם גורמים קטטה בינה לבין בעלה.

ואף על פי שבסימן ע"ד ס"ג כתב מרן השו"ע שאם הבעל אסר את כליו על שכניו כדי שלא תשאילם יוציא ויתן כתובה, וכתב שם הבית שמואל (סק"ו) הטעם אם הוא נדר יוציא מיד משום שיוציא עליה שם רע, והתם לא מיירי בשם רע דזנות. יש לומר דהתם שאני שהבעל הוא הגורם לכך שיוציאו עליה שם רע, משאין כן הכא שהשכנים הם אלו שיוציאו עליה שם רע, משום כך כל שאינו שם רע של זנות אין לחייב את הבעל במזונות אם אינה אתו בביתו.

וכן כתבו עוד אחרונים רבים לפרש כן בדעת הרב המגיד דבעינן שתטען ב' טענות שקרובי הבעל מריעין לה וגורמים קטטה בינה לבין בעלה, ופסקו כן להלכה⁴.

ועל כן קשה להוציא ממון נגד כל הני רבוותא, וכל שאין האישה טוענת שתי טענות אלו אין היא יכולה להוציא מזונות או כתובה.

שיטת הראשונים שהאישה צריכה להוכיח מי התחיל במריבה
עוד מצינו בדברי הראשונים שצריכה לברר 'ממי נתגלגלה המריבה'. דהנה הרי"ף בתשובה (סי' רלה) כתב וזה לשונו:

שאלה אם נתקטטה האשה עם חמותה ולא רצתה לדור עמה וכן אם קבל וטען שיש עליו הפסד בדירת חמותו עמו ולא התנו בשעת הקדושין שידורו עמהם יש מן הדין להוציאה או לא. תשובה המנהג בכל בתי דינין שמי שמפסיד בכך שומעין לו, ונותנין להאשה נאמנת שתעמוד עמהם עד שיתברר להם ממי נתגלגלה המריבה ודוחין אותה מעל חבירתה.

מבואר מדברי הרי"ף בעינן בירור ממי נתגלגלה המריבה, ולא סגי בכך שהאישה תטען ותוכיח בפנינו שכיום ישנה מריבה בינה לבין חמותה, אלא בעינן שתטען ותוכיח שחמותה היא זו שעל ידה נתגלגלה המריבה.

וכן כתב לבאר בספר משכנות הרועים (אות ד סי' כ), את דברי הרי"ף, וזה לשונו:

המשוער מדבריו דישנה לקטטה לרואי השמש, אלא דלא מתברר מי הוא המגלגל המריבה ... שמגלגל המריבה יתגלגל וידחי.

ומדברי הראשונים נראה שאף הרמב"ם מודה לדין זה, דהנה הרב המגיד (פי"ג הל' אישות הי"ד) כתב על דברי הרמב"ם בדין טענת האישה על קרובי בעלה, ''כך כתב הרי"ף בתשובה''. ע"ש. ומוכח מדבריו דהרי"ף והרמב"ם בשיטה אחת קאי (ויש בדבריו אלו כמה נפקויות להלכה וכפי שיתבאר להלן בדברי הפוסקים), ודון מינה שהרב המגיד למד גם בדברי הרמב"ם דבעינן שהאישה תטען ותוכיח שחמותה היא זו שעל ידה נתגלגלה המריבה, ולא סגי בכך שטוענת שכיום יש מריבה בינה לבין חמותה.

וכן מצינו לרבינו ירוחם (מישרים נתיב כג סוף ח"ה) שאחר שהביא את דברי הרמב"ם העתיק את תשובת הרי"ף הנ"ל, ובפשטות נראה דס"ל דלא פליגי ושניהם מסכימים לדינא.

וכן נראה מדברי הרמ"א (סי' עד ס"י) בביאור דעת מרן השו"ע, שהוסיף על דברי מרן השו"ע את דברי הרב המגיד והרי"ף, שצריכה להוכיח ממי נתגלגלה המריבה. ולדעת רוב ככל האחרונים כוונת הרמ"א היא לבאר בדברי השו"ע, ולא לחלוק על דבריו וכפי שיתבאר אי"ה להלן באות י', ומאחר שמרן השו"ע העתיק את לשון הרמב"ם, יתבארו דברי הרמב"ם כדברי השו"ע.

וכן נראה מדברי המהריק"ש בהגהות ערך לחם על השו"ע (סי' עד ס"י), שעל דברי מרן השו"ע שהביא את דברי הרמב"ם, הביא את דברי הרב המגיד והרי"ף, ומוכח דס"ל דלא פליגי.

וכן נראה מדברי הרמ"א שהביא את דברי הרב המגיד ובסמוך להם הביא את דברי הרי"ף בתשובה שצריכה להוכיח ממי נתגלגלה המריבה, ולא העיר שיש מחלוקת ביניהם, ומוכח דאף הרב המגיד ס"ל כדברי הרי"ף דבעינן להוכיח ממי נתגלגלה המריבה. וכן משמע בשו"ת דברי ריבות (סי' קמ).

אמנם מדברי הבית מאיר (סי' עד ס"י) נראה שהבין בשיטת הרמב"ם דבעלמא האישה צריכה להוכיח את טענתה, אלא שבחמש נשים השונאות זו את זו מן הסתם נאמנת. ולכאורה מוכח דלא בעינן שתוכיח מי התחילה במריבה, שהרי בחמש נשים אף ששונאות זו את זו, אכתי אין ידוע מי התחיל במריבה.

ויש ליישב כמו שכתב בס' מעשה בצלאל (על הריקאנטי סי' תקיא) דשנאת החמות לכלה היא משום דאמרה אכלה לגירסני, והכלה לחמות משום כמים הפנים לפנים, ולכן יש לתלות יותר שחמותה היא המתחלת. וע"ע במשפטי שאול (ישראלי, סי' ה) ובפד"ר ח"י (עמ' 358) במ"ש בזה. וא"כ אף לשיטת הבית מאיר ברמב"ם, יש לומר דבעינן שתטען שחמותה היא המתחלת⁵.

וכדברי הרי"ף כן נראה מדברי רב פלטוי גאון, שכתב וזה לשונו:

והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום. ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה. ואם מרגילין בני הבית כגון חמותה, יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובה, וכן הלכה וכן מנהג.

דבריו של רב פלטוי גאון הובאו בראשונים⁶.

מדברי רב פלטוי גאון מבואר דלא סגי בכך שהאישה טוענת שיש לה מריבה עם חמותה, אלא בעינן שתטען שקרובי בעלה "מרגילים קטטה".

וזהו הביאור גם בדברי רב פלטוי גאון שהדבר תלוי מי מרגיל את הקטטה היא או חמותה, דהיינו על ידי מי נתגלגלה המריבה, וכמו שכתב הרי"ף. וכ"כ בשו"ת ידי דוד (קאראסו, סי' קטו) ובשו"ת שער הקדים (שאקי, סי' יב) ובפד"ר (ח"ד עמ' 143, מהרה"ג בן מנחם הדאיה ועדס) לבאר בדברי רב פלטוי גאון.

זאת ועוד, לדברי חלק מן הראשונים שיטת רב פלטוי גאון היא כשיטת הרמב"ם, שאחר שהביאו את דברי רב פלטוי כתבו "וכ"כ בספר המיימוני פי"ג דאישות", עיין בלשון המרדכי וההגהות אשרי (שם). ואם כן לדבריהם אף הרמב"ם סובר דבעינן שתטען ותוכיח שחמותה היא מרגלת המריבה.

אמנם מצינו ביאור נוסף בדברי רב פלטוי גאון, והובא בדברי מהר"ר עמנואל כלבו בתשובה שנדפסה בשו"ת דבר משה (אמאריליו, ח"א בסוף הספר בהשמטות לאה"ע אות יב) וזה לשונו:

ולפי השיטה השניה שהיא שיטת הרי"ף ז"ל בתשובה הביאה רבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ג ח"א ומהר"ם משם רב פלטוי גאון ז"ל ודעימייהו אם המצא תמצא אחרים שהסכימו עמהם, שלא הצריכו שתטען האשה כדי שלא לדור עם קרובי בעלה אלא שהם מתקוטטים עמה, מ"מ המדקדק בדבריהם ז"ל יעלה בידו שהם הטילו בטענה זו תנאי אחר, והוא שלא די שתטעון שפעם או פעמים או פעמים מספר נתקוטטו עמה, אלא שצריכה לטעון שפעמים רבות נתקוטטו עמה, שהרי כולם ז"ל הוציאו טענת האשה בלשון מרגלת וארגילו – עיין בדבריהם ז"ל, מדלא שינו את לשונם וכולם נבאו בסגנון אחד מוכח בהדיא דצריכה לטעון שרגילים להתקוטט עמה ולא שפעם מתקוטטים ופעם לא, וכמו שפירש"י ז"ל ושאר המפרשים על ההיא דאמרינן בברכות פרק היה קורא – מרגלא בפומייהו דרבנן, פירוש שהיו רגילים לומר כן תמיד, והדיוק בלשון הגאונים והפוסקים ז"ל ראוי ונכון לעשותו כדברי המשנה כי הם ז"ל כללו עניינים רבים במעט מהמילות כאשר גלה את אוזננו הרב הגדול מהר"ח בנבנישתי ז"ל בשיוריו לאו"ח, ובאשר בטוב טעם ודעת עשו כל בעלי השו"ת ז"ל על לשונות גדולי ההוראה ז"ל.

מבואר מדבריו, דבעינן שהאישה תטען שקרובי בעלה מרגילים קטטה באופן תמידי, ולא סגי בכך שטוענת שפעמים הם רבים עמה ופעמים שהם חיים יחד בשלום.

העולה מן האמור עד עתה:
א. לשיטת הרב המגיד ודעימיה צריכה האישה לטעון ב' טענות כדי שיתקבלו דבריה, האחת שקרובי בעלה מצירין לה, והשנייה שקרובי בעלה גורמים לקטטה בינה לבין בעלה. ואף שישנה מחלוקת באחרונים בהבנת דברי הרב המגיד דיש סוברים בחדא סגי, או קרובי בעלה מצירים לה, או שקרובי בעלה גורמים קטטה בינה לבין בעלה. על כל פנים בשאר הראשונים והאחרונים הדברים ברורים דבעינן שתטען תרתי, הם מריעין ומצירין לה וגם גורמים קטטה בינה לבין בעלה, וכן נראה פשטות דעת הבית יוסף, וכן פסק הרמ"א להלכה.

ב. לשיטת הרי"ף וכן דעת רוב הראשונים בעינן שתטען שחמותה היא זו שעל ידה נתגלגלה המריבה.

ג. פשטות דברי רב פלטוי גאון כדעת הרי"ף כמבואר באות ב', אך דעת הכלבו דלא בעינן שהאישה תטען שקרובי בעלה גורמים לקטטה בינה לבין בעלה, אולם בעינן שתטען שקרובי בעלה מרגילים קטטה באופן תמידי.

האם האישה נאמנת בטענתה או שצריכה להביא ראיות לדבריה - שיטות הראשונים
לאחר שביררנו בס''ד מהי הטענה שהאישה צריכה לטעון כנגד קרובי בעלה כדי שיתקבלו דבריה, עלינו לדון האם האישה נאמנת בטענתה לבד או שצריכה להביא ראיות לדבריה.

נפתח תחילה בדבריהם של רבותינו הראשונים כמלאכים, וזה לשון המגיד משנה (שם):

כך הוא עיקר הדבר שאם נראה לב"ד שהם מריעים ומצירין לה וגורמין לה קטטה עם בעלה הדין עמה, ואם לאו לא כל הימנה. ובזה יפה כח הבעל מכח האשה, לפי שהמדור הוא של בעל ואינו שלה, ולפיכך אינה יכולה למחות על ידן אלא בטענה, זהו דעתי.

מבואר מדברי המגיד משנה דבעינן ש"יראה לבי"ד" שהאישה דוברת אמת בטענותיה על קרובי בעלה, הא לאו הכי אין שומעים לה.

מקור דברי המגיד משנה הם מתשובת הרי"ף (סי' רלה) כדלהלן:

שאלה אם נתקטטה האשה עם חמותה ולא רצתה לדור עמה וכן אם קבל וטען שיש עליו הפסד בדירת חמותו עמו ולא התנו בשעת הקדושין שידורו עמהם יש מן הדין להוציאה או לא. תשובה המנהג בכל בתי דינין שמי שמפסיד בכך שומעין לו, ונותנין להאשה⁷ נאמנת שתעמוד עמהם עד שיתברר להם ממי נתגלגלה המריבה ודוחין אותה מעל חבירתה.

מבואר מדברי הרי"ף שעל האישה לברר את טענותיה שאינה רוצה לדור עם חמותה, וזאת על ידי שביה"ד נותנים אישה נאמנת שתעמוד בין בני הזוג, ועל סמך דבריה יקבעו בי"ד ממי נתגלגלה המריבה, ודוחים אותה מפני חברתה.

ומקור דברי הרי"ף היא מתורתן של הגאונים, הנה כן כתב להדיה בשו"ת הגאונים (הרכבי, סי' קלד) וזה לשונו:

ואם טענה האשה כי יש לה הפסד מזה שחמותה דרה עמה וכו'. התשובה, המנהג הוא בבתי דינין כי מעמידין עמהן אמצעית ואם יתברר ההיזק ידחה המסבב אותו ואם לא לא ידחה⁸.

וכן מוכח מדברי רב פלטוי גאון שכתב וז"ל:

והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה ואם מרגילין בני הבית כגון חמותה, יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובה, וכן הלכה וכן מנהג.

ומדבריו מוכח שצריך שתברר את טענותיה, שהרי כתב שהדבר תלוי מי היא המרגלת קטטה, האישה או חמותה, ודבר זה ניתן לברר רק על פי ראיות הנראות לביה"ד, ואין לנו לסמוך על דבריה של האישה בלבד⁹.

וכן מוכח מדברי הר"י מגאש (סי' קא), שם דן אודות אישה שלא רצתה לדור עם הורי בעלה בטענת "שמא יצערו אותה", והשיב:

ומה שעשו רודפי שלום לפשר ביניהם ושכר לה בית, אין זה אלא אם היה שכר דירה עם חמותה ונתאמת שחמותה ציערתה, אמנם אשה זו עדיין לא דרה עם חמותה ולא ראתה ממנה נזק כמו שזכרתם, ואין לנו להכריח את בעלה וישכור לה בית באומד בלבד אא"כ נתאמת זה עליה בפועל.

מבואר מדברי הר"י מגאש צריך שיתאמת עליה בפועל שחמותה מצערת אותה, הא לאו הכי אין חיוב לבעל לשכור לה בית אחר. וכ"כ בשו"ת ידי דוד (קראסו, סי' קטו ד"ה הרי להדיא) ומהר"א עזריאל בספרו אזן אהרן (אות ד סי' כו) בשם הראש"ל מהר"א אשכנזי להוכיח מדברי הר"י מגאש¹⁰.

וכן מוכח מדברי הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' עב) וזה לשונו:

שורת הדין כי חיוב מזונות שיש לאשה על בעלה מן הסתם אינו אלא שיאכלו ביחד. ואין האחד מהם יכול לטעון שתאכל בפני עצמו ... ומ"מ אם באה בטענה ברורה מפני דברים שעשה לה שלא כדין צריך שיתן לה מזונות שלמים במקום שהיא, והיא נותנת לו מעשה ידיה שאמרו רז"ל. אבל אם יצאת שלא בטענה אינו חייב לה מזונות שלמים. וכענין שאמרו בפרק הנושא (ק"ג ע"א) ... ומעתה בנדון זה שלפנינו שיצאת היא מהבית, בלי טענה ראויה שתהיה לה על הבעל, אין לו לתת לה מזונות אלא כפי ברכת הבית. כי דין אשה עם בעלה ואלמנה עם היורשים דין אחד יש בהם בזה.

מבואר מדבריו, למרות שיצאה מחמת שטענה שאינה יכולה לדור עם חמותה (כנזכר בשאלה בדברי אביה), מ"מ כל שלא באה בטענה ברורה – דהיינו שהתבררו דבריה בביה"ד, אין לו לתת לה מזונות. וכן כתב מהר"א מונסון בתשובה שהובאה בס' אהלי יעקב למהריק"ש (סי' נ).

אמנם לכאורה יש לעיין בדעת הרשב"א בנידוננו, דהנה מצינו לו בתשובה (ח"ד סי' קסח) שכתב:

שאלתם אם אינה רוצה לדור עם חמותה מפני שמצערת אותה וגורמת מריבה בינה ובין הבעל אם יכולת לכוף את הבעל בכך, ואם יש בתים מוחלקים בקרשים ופתח כל דיור ודיור פתוח למבוי ואינם נכנסין בפתח אחד אלא יש חורים בקרשים. והיא יראה שתתקוטט עמה חמותה דרך החורים אם יש לזה דין חצר אחת או שתי חצרות. תשובה, בודאי יכולה היא שתאמר לבעל איני דרה עם אנשים שמצערים אותי. שאפילו הבעל אינו רשאי לצערה כ"ש שתדור בין מי שמצערים אותה ומסבבין קטטה בינה ובין בעלה. או שלא יבואו אפילו אמו ואחותו בגבולה או שירחיקנה מגבולם. וכבר ראיתם שכ"כ גם הרמב"ם בהל' אישות פרק י"ג.

והיה מקום לומר דמדברי הרשב"א משמע שאם טענה האישה שאינה רוצה לדור עם קרובי בעלה כיון שהם מריעין ומצירין לה, אינה צריכה להביא ראיות והוכחות לדבריה, כיון שבשאלה שם נזכר רק שטענה כך ותו לא.

וזה לשון הרשב"א בשו"ת המיוחסות לרמב"ן (סי' קב):

שאלה בעל המכה אשתו בכל יום ומצטערת עד שהצריכה לצאת מביתו. והלכה לבית אביה. והוא טוען שהיא מקללתו בפניו והיא מכחישתו. והיא אומרת שחמותה מחרחרת ריב בינו לבינה ומסבבת הכאותיה. וע"כ אינה רוצה לדור עם חמותה בחצר אחת ... תשובה ...וגם אם אינה רוצה לדור עם חמותה יכולה היא שתאמר לבעל איני דרה עם אנשים שמצערים אותי ומרגילים קטטה בינה ובין הבעל. או שלא יבואו אמו ואחיותיו בגבולה או שירחיקנה מגבולם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות.

ועוד שם (סי' קג):

שאלה אם הבעל חייב במזונותיה בעודה בבית אביה, אם יכול הבעל לומר כל זמן שהיא אצלי יש לה מזונות, וכל זמן שאינה אצלי אין לה מזונות. תשובה כל שהיא טוענת שבורחת מפני חמותה ולא במרד יש לבעל ליתן לה מזונות, שאין זו מורדת.

ולכאורה לא נזכר בדבריו שצריכה לברר את טענותיה, אלא שמאמינים לדבריה בלבד. וכן כתב הרב השואל בשו"ת דבר משה (אמאריליו, חאה"ע סי' לג) דמדברי הרמב"ן מוכח שמאמינים לדבריה ואינה צריכה להביא ראיה, וכ"כ בשו"ת וידבר דוד (ועקנין, אה"ע סי' ב ד"ה איכא השתא) ובשו"ת חדות יעקב (עדס, חאה"ע סי' יט אות א ד"ה הנה מבואר) והגר"א גולדשמיד בפד"ר ח"א (עמ' 208) ובספרו עזר המשפט (סי' ד).

ברם, בתשובה מהר"א מונסון שהובאה בשו"ת אהלי יעקב למהריק"ש (סו"ס נ) כתב לבאר בדברי הרמב"ן במיוחסות (הרשב"א) הללו דמיירי "שנתברר לבי"ד שהבעל מכה אותה, והיא טוענת שחמותה היא סיבת ההכאות, בזה איכא רגלים לדבר ואיכא למיחש לחמותה", אולם כל היכא שלא נתברר הדבר לבי"ד אין שומעין לטענתה. ע"ש בכל דבריו. וכ"כ בשו"ת ידי דוד (קראסו, סי' קטו ד"ה הנה מבואר). גם מהר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (ח"ב סי' כב ד"ה תשובה) שדעת המיוחסות לרמב"ן היא שצריך שיתבררו דבריה בביה"ד.

ועל פי הנ"ל יש לומר דהכי ס"ל לרשב"א בתשובה הנזכרת, ומה שלא השמיעינו פרט זה הוא משום שילמד סתום מן המפורש בתשובותיו המיוחסות לרמב"ן. וכ"כ מהר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (ח"ב סי' כב סוד"ה תשובה) בביאור דברי הרשב"א בח"ד, דבעינן שתוכיח את דבריה. וכן הוא בשו"ת בשו"ת איש מצליח ח"ג (משפט צדק סי' לא סוד"ה אתא לדידן) שכתב בדעת הרשב"א בתשובה זו דבעינן שתברר את דבריה, וכדברי מהר"ח פלאג'י. ועיין עוד במה שכתבו בזה באוצר הפוסקים (סי' עד ס"י סקל"ה הע' נו).

גם בדברי מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' פא) נחלקו האחרונים, ששם כתב:

ובתשובת הגאונים מצאתי ושכחתי שם הגאון, והאשה שקובלת על בעלה א"א לדור עם אמך ואחיותך המחרפים ומגדפים אותי, חייב הבעל להוציאה משם לגור בבית אחר, ואם לאו יוציא ויתן כתובה, דאמר קרא היא היתה אם כל חי לחיים נתנה ולא לצער, גם את זאת חייב להוציא דודתו מן הבית שהיא מקנטרת ומקנטת אותה וגורמת המחלוקת ביניהם ולנהוג בה דרך כבוד, ואם לאו ענוש יענש.

ובשו"ת וזאת ליהודה (מסלתון, סי' י ד"ה ואחר המחילה) כתב ללמוד בדבריו דסגי בכך שקובלת על בעלה בטענתה בפני בי"ד, ואין צריך שתוכיח את דבריה. וכ"כ הגר"א גולדשמיד בפד"ר (ח"א עמ' 208) ובספרו עזר המשפט (סי' ד).

אולם במשכנות הרועים (אות ד סי' כ) כתב לדחות ראיה זו, שאחר שהביא את דברי מהר"ם מרוטנבורג כתב:

והא דלא קאמר דמעמידין אשה נאמנת כמנהג הב"ד שכתב הרי"ף, דוחק לומר דבימי הגאון לא הוו נהיגי כהאי מנהגא¹¹. והנראה פשוט בדבריו דקושטא קא טענה, ומשפט הלשון הכי מוכח, שכתב המחרפין ומגדפים וכו' שהיא מקנטרת ומקנטת אותה וגורמת המחלוקת וכו', נראין הדברים דאתברר לב"ד האי מילתא וליכא מאן דמכחיש לה, ואה"נ דאי הוו מכחישין לה הוה עביד כמנהג הב"ד שכ' הרי"ף.

והוא על דרך מה שכתב מהר"א מונסון ליישב את דברי הרמב"ן בתשובה וכנ"ל. וע"ע במה שכתב בשו"ת וזאת ליהודה (שם) להשיב על דבריו, ויש לפלפל בזה ואכמ"ל.

ועוד יש לומר, שתשובת הגאונים שהביא מהר"ם היא תשובת רב פלטוי גאון שהביא מהר"ם גופיה במקומות אחרים וכנ"ל, וכמ"ש בשו"ת דבר משה (אמאריליו, ח"א חאה"ע סי' לג דף קנה ע"ב ד"ה וכן מוכח), וכבר נתבאר לעיל שפשטות לשונו של רב פלטוי גאון מורה שמוטלת חובה על האישה הטוענת על קרובי בעלה שאינה רוצה לדור עמהם – להוכיח את טענותיה¹².

נמצא ששיטת רב פלטוי גאון, תשובות הגאונים (הרכבי), הרי"ף בתשובה, המגיד משנה, הר"י מגאש והרשב"א דבעינן שהאשה תברר את טענותיה [ובדעת הרשב"א (שהובא בתשובות המיוחסות להרמב"ן) ומהר"ם מרוטנבורג נחלקו האחרונים].

שיטת הרמב"ם
ומעתה עלינו לדון בבירור שיטת הרמב"ם האם בעינן שהאישה תברר את טענותיה או לאו. הנה זה לשון הרמב"ם (פי"ג הל' אישות הי"ד):

וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו.

ואע"פ שבדברי הרמב"ם לא נזכר שהאישה צריכה להביא ראיה לדבריה, מכל מקום אין זה מתקבל על הדעת שאשה תוכל להוציא ממון מבעלה ללא הוכחה, והרי קיימא לן בכל התורה "המוציא מחברו עליו הראיה", ועל כורחך שכוונת הרמב"ם ששומעים לה היינו בתנאי שהביאה ראיה לדבריה¹³.

וכן מבואר מדברי החלקת מחוקק והבית שמואל שכתבו על דברי השו"ע (סי' ע סי"ב) שכתב "האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות", וכתב החלקת מחוקק (ס"ק מב) "כלומר וביררה שדבריה כנים שיש לחוש לטענתה". וכן הוא בבית שמואל (ס"ק לד). והיינו שפשיטא להו דלא מהני טענה ללא ראיה, ודון מינה ואוקי באתרין בביאור דברי הרמב"ם.

וכן כתבו רוב ככל הפוסקים בביאור דברי הרמב"ם, דהנה הראב"ד (שם) כתב לחלוק על דברי הרמב"ם, ולדעתו רק כשקרובי הבעל באים בגבולה של האשה שומעים לטענתה, אולם כשהיא באה בגבולן אין שומעים לטענתה, אלא רק מבקשים מהם שלא יצערו אותה, ודלא כמשמעות הרמב"ם שאין חילוק בזה.

והמגיד משנה יישב את הרמב"ם מהשגת הראב"ד, וכתב וז"ל:

ואני אומר אין אדם דר עם נחש בכפיפה, אלא כך הוא עיקר הדבר שאם נראה לב"ד שהם מריעים ומצירין לה וגורמין לה קטטה עם בעלה הדין עמה, ואם לאו לא כל הימנה, ובזה יפה כח הבעל מכח האשה לפי שהמדור הוא של בעל ואינו שלה, ולפיכך אינה יכולה למחות על ידן אלא בטענה, זהו דעתי.

מבואר מדברי הרב המגיד, שכיון שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, שוב אין לחלק בין אם היא באה בגבולן או שהם באו בגבולה, אלא הכול תלוי אם נראה לבי"ד שהיא דוברת אמת בטענותיה על קרובי בעלה או לאו, ובזה שונה טענת האישה על קרובי בעלה מטענת הבעל על קרובי אשתו, לפי שהמדור הוא שלו ואינו שלה.

ונראה בביאור הדברים, שהראב"ד הבין ברמב"ם שהאישה נאמנת בטענתה אף שלא הביאה ראיה לדבריה, והוקשה לראב"ד מדוע להאמין לאשה בטענתה שקרובי הבעל מריעין ומצירין לה, הרי היא לא הביאה ראיה לדבריה. ולכן כתב שאם הם באו לרשותה יש להאמין לה אף שלא הוכיחה את דבריה, אולם אם היא באה לרשותם אין להאמין לה. והרב המגיד חלק על הראב"ד, מכיוון שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, וממילא שוב אין חילוק בין אם היא באה לרשותן או הם באו לרשותה ובכל מקרה שומעים לה, ולכן כתב הרב המגיד לבאר שרק אם הוכיחה את דבריה אנו שומעים לה, ואם לאו אין שומעים לה.

ולא זו בלבד, הנה על דברי הרמב"ם בדין האישה שטענה על קרובי בעלה כתב המגיד משנה "כך כתב הרב אלפס בתשובה", וכבר נתבאר לעיל שדעת הרי"ף דבעינן שהאישה תוכיח את טענותיה על קרובי בעלה, שכתב שמושיבין אשה ביניהן, וכל עוד שלא הוכחו דבריה אין שומעין לה, ולדעת הרב המגיד דעת הרמב"ם היא כדעת הרי"ף, ומוכח שלמד בדברי הרמב"ם דבעינן שתברר את טענותיה, וכ"כ המהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (סי' נ) ושו"ת ידי דוד (קאראסו, סי' קטו) להוכיח מדברי הרב המגיד שכך היא דעת הרמב"ם¹⁴.

וכן למדו רבותינו הפוסקים בהבנת דברי הרב המגיד, שכוונתו לפרש את דברי הרמב"ם דבעינן שהאישה תוכיח את טענותיה בפני בי"ד, ולא לחלוק על דברי הרמב"ם, דהנה מרן השו"ע בבית יוסף (סי' עד ס"י) הביא את דברי הרמב"ם ודברי המגיד משנה, ולא העיר שהרב המגיד חולק על הרמב"ם, ומשמע שסובר ששיטה אחת הם. וכן כתב מהר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (ח"ב סי' כב), ובשו"ת שואל ונשאל (ח"ב חאה"ע סי' כו), וביבי"א (ח"ט חאה"ע סי' כה הנד"מ הע' 2) הוכיח כן מדברי מרן השו"ע בבית יוסף. ע"ש. וכ"כ ובשו"ת חדות יעקב (עדס, חאה"ע סי' יט אות א), וכ"כ בספר שורת הדין (ח"ט עמ' קכא).

וכן יש להוכיח מדברי הרמ"א, שהרי מרן השו"ע בשו"ע (סי' עד ס"י) הביא את דברי הרמב"ם, והרמ"א בהגה הוסיף על דבריו את דברי הרב המגיד שצריך שתוכיח את דבריה, ואי איתא דהרב המגיד פליג עליה דהרמב"ם, היה לו לומר על דברי השו"ע 'ויש אומרים' וכיוצא בזה. ומוכח דהרמ"א למד בדברי הרב המגיד שבא לפרש את דברי הרמב"ם ולא לחלוק עליו, ולכן הוסיף על דבריו של השו"ע את דברי הרב המגיד בסתמא דבעינן שתוכיח את דבריה.

וכן מבואר להדיה בדברי המהריק"ש בספרו שו"ת אהלי יעקב (סי' נ) שכתב שאין חילוק אם היא תובעת שיוציא את קרוביו או שתובעת שיוציאנה מביתו ובכל גוונא צריכה להוכיח את טענתה, והוכיח כן מדברי הרמב"ם וזה לשונו:

ועלה בידינו מדבריו ז"ל שגם כשהיא רוצה לצאת, שאינה רוצה לשכון עמהם בעיא טענה הנראית לבי"ד מפני שמריעין ומצירין לה, דבחדא מחתא מחתינהו הרמב"ם ז"ל... וכמו שביאר הרב בעל מגיד משנה דבעינן שיראה כן לבי"ד וכל זה פשוט... ועלה בידינו שכל שלא יתברר לדיין שחמותה מצירה לה אינה יכולה לצאת מבית בעלה.

גם בהגהותיו 'ערך לחם' על דברי השו"ע (סי' עד ס"י) שפסק כהרמב"ם, הביא המהריק"ש את דברי המגיד משנה במלואם. מבואר מדבריו שהבין שהרב המגיד קאי לפרש את דברי הרמב"ם ובעינן שתברר את דבריה.

וכ"כ מהר"א מונסון בתשובת אהלי יעקב (שם) וזה לשונו:

דדברי הרמב"ם הם הם כשהיא טוענת שירחיקם מגבולה או שירחיקנה מגבולם ושקולים הם, ועל שניהם נראה שכתב הרב המגיד שצריך בירור, הוא מה שכתב הרי"ף והעיד על מנהג בתי דינין וכו'.

והנה בשו"ת ידי דוד (קראסו סי' קטו ד"ה הרי להדיא) הוכיח איפכא מדברי הרמ"א, וכתב שהרמ"א מיפלג פליג עליה דמרן השו"ע וסבירא ליה בדעת מרן השו"ע שהאישה אינה צריכה להביא ראיה לדבריה. ע"ש. אולם אי נימא כדבריו היה לרמ"א לכתוב בלשון ויש אומרים וכיוצא בזה, וכן פשיטא ליה למרן השו"ע הגרע"י זצ"ל בספרו שו"ת יבי"א (ח"ט חאה"ע סי' כה), וזה לשונו:

ואינו מחוור, שי"ל דהרמ"א לא בא לחלוק על מרן השו"ע אלא לבאר דבריו, שהרי לא כתב, "ויש אומרים" דדוקא שנראה לב"ד שיש ממש בדבריה, אלא סתם דבריו, וי"ל שהוא מפרש דברי מרן השו"ע הש"ע ואינו כחולק¹⁵.

ועוד נראה בס"ד להוכיח מדברי ראשונים נוספים שאין מחלוקת בין הרמב"ם לרי"ף, ולכולי עלמא בעינן שתוכיח את דבריה, דהנה לעיל נתבאר שדעת רב פלטוי גאון היא שהאישה הטוענת על קרובי בעלה צריכה להוכיח את טענותיה, ומצינו לרבותינו הראשונים שהשוו את דברי הרמב"ם לרב פלטוי גאון, דהנה זה לשון המרדכי בכתובות (סי' רעג) וההגהות אשר"י בכתובות (פי"ג סי' ה):

וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה ואם מרגילין בני הבית כגון חמותה יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובה וכן הלכה וכן מנהג וכן כתב בספר המיימוני בפרק י"ג דאישות דאין יכול להכניס אליה אמו ואחותו בלא רשותה.

הרי לנו שרבותינו הראשונים השוו את דברי רב פלטוי גאון עם דברי הרמב"ם, וכשם שלדעת רב פלטוי גאון בעינן שתברר את טענתה בבי"ד, כך לדעת הרמב"ם בעינן כן. וכן נראה מדברי רבינו ירוחם דסבירא ליה בדעת הרמב"ם שמוטלת על האישה חובה להביא ראיות לדבריה, ואם לאו אין שומעין לה, דהנה רבינו ירוחם (מישרים נתיב כג סוף ח"ה) הביא את דברי הרמב"ם, ובסמוך אליהם הביא את דברי הרי"ף בתשובה, ולא ציין שהרמב"ם והרי"ף פליגי, ומשמע דסבירא ליה שאף הרמב"ם סבר כהרי"ף דבעינן שתברר את דבריה. אולם בשו"ת דבר משה (אמאריליו, ח"א חאה"ע סי' לג דף קנה ע"א) כתב לעניין אחר שמוכח מרבינו ירוחם דהרי"ף והרמב"ם פליגי מכך שהביאם בזה אחר זה. אולם פשטות לשונו לא נראה כן, אלא דכיון דבחדא מחתינהו ס"ל דלא פליגי, וכן כתב בספר משכנות הרועים (אות ד סי' כ) ליישב דהרמב"ם מיירי כשנתברר לבי"ד דקושטא קאמרה, ולא מפיה אנו חיים, ולכן מקבלין טענתה, וכולהו רבוותא כחדא שריין. וכ"כ בשו"ת חדות יעקב (עדס, חאה"ע סי' י"ט אות א').

ומילתא דמסתברא היא, דאי נימא שדעת הרמב"ם שהאשה נאמנת בטענתה בלי שום ראיה שתביא לדבריה, כמה מן הדוחק יהיה לומר שהרמב"ם חלק בזה על הר"י מגאש והרי"ף רבותיו¹⁶, וגם חלק על רב פלטוי גאון ותשובות הגאונים (הרכבי) ואף לא הזכיר דבר מדבריהם, ועוד נצטרך להידחק ולומר שהרב המגיד יחלוק על דברי הרמב"ם בלי שהזכיר זאת בדבריו, וגם יהיה מן הדוחק לומר שמרן השו"ע הביא בבית יוסף את דברי הרב המגיד דפליג על הרמב"ם ולא העיר מאומה, ואף גם זאת שהרמ"א לא הגיה בלשון מחלוקת על דברי מרן השו"ע, וכל זה הוא דוחק גדול מאד, אולם אי נימא דאף הרמב"ם הוא מכת הסוברים דבעינן שתביא ראיה לדבריה, הכול אתי שפיר.

והטעם שהרמב"ם השמיט פרט זה הוא לרוב פשיטות העניין דמנא לן לומר שנאמין לדברי האישה להוציא ממון מבעלה הן לעניין מדור אחר הן לעניין כתובה, והרי בכל התורה קיימא לן דהמוציא מחברו עליו הראיה כמו שכתבתי לעיל, ומשום הכי הרמב"ם השמיט פרט זה משום דהוה פשיטא ליה.

ואחר שנתבאר בס"ד ששיטת המגיד משנה המרדכי וההגהות אשר"י (ובדעת רבינו ירוחם נחלקו האחרונים), ומרן השו"ע והרמ"א, בדעת הרמב"ם היא דבעינן שתביא ראיה לדבריה, נפנה לעיין בדברי רבותינו האחרונים כיצד הבינו בדברי הרמב"ם האם סגי בטענתה או דבעינן שתביא ראיה לדבריה.

הנה רוב ככל האחרונים מפשט פשיטא להו בדברי הרמב"ם דבעינן שתביא הוכחות לדבריה, וכמו שכתבנו לעיל שכן כתב המהריק"ש בתשובה בספרו אהלי יעקב (סי' נ') ומהר"א מונסון בתשובה (שם). ושם נתבאר שכל חכמי עירו של המהריק"ש הסכימו עמו בדין זה. ע"ש.

וכן כתב בשו"ת דבר משה (אמאריליו, ח"א חאה"ע סי' ל"ג ד"ה והנה שם), והוסיף וביאר כיצד הדברים עולים בקנה אחד עם לשון הרמב"ם, וכתב וזה לשונו:

''ומינה נשמע ג"כ דכיון דמה ששומעין לה היינו משום שמריעין ומצירין לה, דלאו כל הימנה לומר כן בלי ראיה ואין שומעין לה אם לא שיתברר הדבר דכדבריה כן הוא, דמי יוכל לידע דהאמת אתה ואפשר שבעלילה באה עליהן כדי שיגרש בעלה אותן, ובזה ניחא דהרמב"ם ז"ל לא הצריך לפרש דנותנין לה אשה נאמנת שתדור עמהם עד שיתברר לה ממי נתגלגלה המריבה ודוחין אותה מעל חברתה, כמ"ש הרי"ף רבו ז"ל בתשובה שהובאה בס' המישרים נכ"ג סוף ח"ה שם, דממנו לקח הרמב"ם ז"ל דינו כמ"ש הרב המגיד, וכבר ראיתי להרב פרח מטה אהרן ז"ל ח"א סי' ס' כתב דיש קצת תימה על זה, דיש לומר דלא הוצרך להביאו משום דבכלל מה שכתב מפני שמריעין ומצירין לה מוכח בהדיא כדבריו ז"ל, דודאי לאו כל הימנה לדחות את חמותה וקרוביו מפניה אם לא שיתברר הדבר כמו שכתבתי וכו'.''

וכן כתבו עוד אחרונים רבים בביאור דעת הרמב"ם ואין כאן המקום לצטט מדבריהם, רק נציין לפוסקים שכתבו כן בפשיטות ומהם שו"ת דברי ריבות (סי' ק"מ) ומהר"ע כלבו בתשובה שנדפסה בשו"ת דבר משה (אמאריליו, ח"א בסוף הספר אות י"ג), ובס' משכנות הרועים (אות ד' סי' כ' ד"ה וחזיתיה), ומהר"ח פלאג'י בתשובה בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' כ"ב ד"ה תשובה), ומהר"א שאקי בשו"ת שער הקדים (סי' י"ב), ובשו"ת ויאמר יצחק למהר"י בן ואליד (ח"א סי' קכ"ד) ושו"ת שואל ונשאל ח"ב (חאה"ע סי' כ"ו) ומהר"'ש אבן דנאן בשו"ת בקש שלמה (סי' ל"ד) ובשו"ת הגם שאול (ח"א סי' כ"ד) וח"ב (סי' כ"ג) ועוד פוסקים.

כל קבל דנא חזיתי הוית לחלק מן הפוסקים שכתבו דהרמב"ם ס"ל ששומעין לטענת האישה אף אם לא הוכיחה את טענותיה, דהנה ז"ל מהר"ח בנבנישתי (בעמח"ס כנה"ג) בספרו דינא דחיי (לאווין פ"א דף פ"ג ע"ב):

ולענין פסקא דמילתא מעשים בכל יום כמו שנראה מדברי הרמב"ם, דכשהיא טוענת שמצרים לה, היא נאמנת ואין נותנין לה אשה לידע ממי מהן נתגלגלה, אלא שומעין לה מיד.

ובשו"ת דבר יהושע (אהרנברג, ח"ה סי' י"ד ד"ה וחוץ) ועוד אחרונים צירפו את דברי הדינא דחיי לסניף, ובס' יד אהרן (אה"ע סי' ע"ד הגב"י אות ג) הביא את דבריו.

וכן כתב בשו"ת ידי דוד (קאראסו סי' קט"ו ד"ה הרי להדיא) שמכך שמרן השו"ע הביא את דברי הרמב"ם, והרמ"א הוסיף עליו את דברי הרב המגיד, מוכח שהרמ"א הבין שדעת מרן השו"ע והרמב"ם היא ששומעין לדבריה בלי שום ראיה, ועל זה השיג עליו הרמ"א שאינו כן אלא דווקא כשנראה לבי"ד כדבריה, הא לאו הכי אין שומעין לה. ע"ש. מבואר מדבריו שלמד שדעת מרן השו"ע בביאור הרמב"ם, שהאישה נאמנת בדבריה ואינה צריכה להביא ראיה.

ועיין עוד בשו"ת ידי דוד (שם) שלמד בדברי מהר"ש פינטו הנזכר בשו"ת פרח מטה אהרן (ח"א סי' ס' ד"ה וראיתי), דס"ל בדעת הרמב"ם שהאישה נאמנת בדיבורה ואינה צריכה להביא ראיה לדבריה.

גם בשו"ת פרח מטה אהרן (סי' ס' ד"ה ועל הטענה) תמה מדוע לא הזכיר הרמב"ם מדברי הרי"ף דבעינן שהאישה תברר את טענותיה על ידי שישימו ביניהם אישה נאמנת לברר ממי נתגלגלה המריבה. ע"ש. אך מהר"ע כלבו בתשובתו שנדפסה בשו"ת דבר משה (אמאריליו, סוף ח"א אות י"ד) העיר לנכון, שבשו"ת פרח מטה אהרן לא החליט בדבר שהרמב"ם חולק על הרי"ף, אלא רק העיר בזה מדוע הרמב"ם לא הביא את מה שכתב הרי"ף. ע"ש.

עוד הזכירו האחרונים מדברי הבית מאיר (סי' עד ס"י), ולהלן אות ט"ו יבואר דעת מרן השו"ע ונעמוד בדברי הבית מאיר.

כמו כן מצינו במספר פד"ר שכתבו שדעת הרמב"ם היא שהאישה אינה צריכה להביא ראיה לדבריה, עיין במ"ש הגר"א גולדשמיד זצ"ל בפד"ר (ח"א עמ' 207-208) וכן הוא בספרו עזר המשפט (סי' ד'), וכן הוא בפד"ר (ח"י עמ' 358, מהרה"ג ישראלי, קאפח, ואליהו). ובפד"ר (ח"ד עמ' 136, מהרה"ג בן מנחם, הדאיה, ועדס) כתבו שכן משמע בפשטות מדברי הרמב"ם שאינה צריכה להביא הוכחה, אולם שוב הדרו בהו מחמת ש"רבו הדעות" בשיטת הרמב"ם שצריכה להביא ראיה.

אמנם לאמור לעיל דעת רוב ככל האחרונים שדעת הרמב"ם היא שמוטל על האישה הטוענת על קרובי בעלה להוכיח את טענותיה, ואם לאו אין שומעין לה.

צא ולמד מדברי הגאון ידי דוד (קאראסו, סי' קט"ו ד"ה הרי להדיא) שאע"פ שהוכיח מדברי הרמ"א, דמרן השו"ע ס"ל בדעת הרמב"ם דהאישה נאמנת בטענתה ואינה צריכה להוכיח את דבריה, מ"מ סיים וכתב בזה הלשון:

''מ"מ אמינא דהגם דנאמר דמדברי מור"ם ומדברי הרב הפוסק ז"ל מתבאר שהבינו כן בדעת הרמב"ם ומרן השו"ע ז"ל, מ"מ אמינא דכל שאר הרבנים ראשונים ואחרונים כולהו ס"ל דאינה נאמנת בדיבורה בעלמא אף לדעת הרמב"ם ז"ל, וכמבואר יוצא מתשובת מוהרי"א (שו"ת דברי ריבות) סי' ק"מ, ומתשובת אהלי יעקב סי' נ' והסכימו עמו כמה רבנים, ובערך לחם שלו באה"ע סי' ע"ד יע"ש, ועיין להרב דבר משה חאה"ע סי' ג"ל ובסוף הספר פסק מהרב עמנואל כלבו והסכימו עמו רבנים אחרים, ועיין אדרת אליהו קטן סי' ב"ך, כולהו ס"ל דבלי ראיה אינה נאמנת, וגם הרב פרח מטה אהרן שם לא נראה לו דברי הרב הפוסק ז"ל, גם מצאנו ראינו להגאון מהר"י ן' מגאש ז"ל ...הרי להדיא דהסכמת ראשונים ואחרונים הוא דלא מפיה אנו חיין שחמותה ציערתה, אלא תביא ראיה לדבריה ואפילו ע"י אשה ואז הדין עמה.''

אתה הראת לדעת דאע"ג שישנם פוסקים שהבינו בדעת הרמב"ם שהאישה נאמנת בדיבורה ואינה צריכה להביא ראיות לדבריה, מ"מ חזר בו מחמת דברי רוב ככל האחרונים שכתבו בדעת הרמב"ם שהאישה אינה נאמנת בלי שתביא ראיה לדבריה.

זאת ועוד, דאף בדברי הדינא דחיי נראה בס"ד לבאר שאין כאן הכרעה הלכתית שהאישה אינה צריכה להביא ראיה לדבריה מחמת שכן נראה מפשטות דברי הרמב"ם, אלא שהדינא דחיי מעיד על המנהג שנהגו במקומו לסמוך על דברי האישה אף אם לא הביאה ראיות לדבריה, והסמך למנהג הוא פשטות דברי הרמב"ם, וכן מדויק מלשונו שכתב "ומעשים בכל יום", רצה לומר שכן הוא המנהג, אולם במקום שלא נהגו כן – פשיטא שדעת הדינא דחיי היא להצריך את האישה להביא ראיות לדבריה.

והראיה לכך היא מדברי הדינא דחיי גופיה, שבתחילת דבריו כתב להוכיח דהרי"ף בתשובה מיירי רק על אישה שטוענת ולא על בעל שטוען, כי אי נימא שהרי"ף השיב גם על בעל שטוען אם כן מדוע הרב המגיד בביאורו על דברי הרמב"ם בדין הבעל שטוען - סתם וכתב שדברים פשוטים הם וכן כתבו מן הגאונים, ועל דברי הרמב"ם בדין האישה שטוענת כתב שכן היא דעת הרי"ף בתשובה, הרי היה לו להעיר על הרמב"ם בדין הבעל שטוען, שהרי"ף פליג ומצריך טענה והוכחה. ע"ש. מוכח מדברי הכנה"ג דפשיטא ליה בדעת הרב המגיד בשיטת הרמב"ם בדין האישה שטוענת, שדברי הרמב"ם הם כדברי הרי"ף דבעינן שתוכיח את טענותיה, ובעל כורחך לומר שמה שכתב בסוף דבריו שנראה מדברי הרמב"ם שאינה צריכה להביא ראיה, הוא רק ליישב את המנהג ותו לא.

ועוד יש להביא ראיה שהדינא דחיי מיירי רק מצד המנהג ולא מצד הדין, דמצינו לו גופיה בספרו כנסת הגדולה (אה"ע סי' ע"ז הגב"י אות ל"ה) שהביא להלכה בשתיקה את דברי רב פלטוי גאון והריקאנטי והמרדכי, דמוכח מדבריהם שעל האישה לברר את דבריה בהוכחות, ולא העיר שדעת הרמב"ם אינה כן. ועוד מצינו לו בכנסת הגדולה (אה"ע סי' ע"ד הגה"ט אות ב') שלמד מדברי הרב המגיד בביאור דברי הרמב"ם דין להלכה, ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, כיון דבכנה"ג איירי מן הדין, ובדינא דחיי מיירי מצד המנהג. וע"ע במשכנות הרועים (אות ד סי' כ).

וכן נראה מדברי שו"ת ידי דוד (קאראסו, סי' קט"ו) שבתחילה כתב לדון בארוכה בבירור דעת הרמב"ם האם האשה צריכה להביא ראיה לדבריה או לאו, ולא זכר כלל מדברי הדינא דחיי, ורק בסוף דבריו (בד"ה אמור) כשדיבר מצד המנהג, הביא מדברי הדינא דחיי, ושם הביא עוד פוס' שהעידו על המנהג, וסיים בזה הלשון:

הנה נתבאר באר היטב מנהג עיר עז לנו שלאוניקי יע"א דלא בעינן שיביא ראיה לדבריה ... וכך הם דברי הרב כנה"ג (דינא דחיי) ז"ל כנזכר לעיל, מעתה נהרא נהרא ופשטיה.

מוכח דהדינא דחיי איירי אך ורק מצד המנהג ולא מצד הדין, וכדי ליישב את המנהג הביא סמך לכך מדברי הרמב"ם, אולם אין ראיה מדבריו שכך היא שיטת הרמב"ם, ולהלן נעמוד בבירור המנהג כיום בדין זה.

וכן כתב להדיא מרן הגרע"י זצ"ל בשו"ת יבי"א חי"א (חאה"ע סי' ס"א אות ט') וז"ל:

וכבר כתבו האחרונים שאין ראיה מהכנה"ג בדינא דחיי (לאוין פ"א דף פ"ג ע"ב) והדבר משה (חאה"ע סי' נ') שכתבו שהמנהג להאמינה, שלא פשט מנהג זה במקומותינו, וכמו שכתב בשו"ת ידי דוד קראסו (סי' קט"ו).

ומה שכתב הידי דוד בדעת מרן השו"ע שהבין בדברי הרמב"ם דלא בעינן שתביא ראיה לדבריה, כבר כתבנו לעיל אות י' שביבי"א השיג על זה ודחה את דבריו. ומה שכתב הידי דוד שכך הבין מהר"ש פינטו המובא בשו"ת פרח מטה אהרן בדעת הרמב"ם, הנה איהו גופיה כתב לאחר מכן שדבריו נדחו על ידי השו"ת פרח מטה אהרן, ע"ש.

נמצא שדעת רבותינו הראשונים ורוב האחרונים בשיטת הרמב"ם שחובה על האישה להביא ראיות לדבריה, ואם לא הביאה אין שומעין לה, ואף הדינא דחיי מודה לזה בביאור דברי הרמב"ם, כיון שכל דבריו הם רק ליישב את המנהג ותו לא.

בירור דעת מרן השו"ע והרמ"א והכרעת האחרונים
ואחר שנתבאר בס"ד שרוב ככל הראשונים נקטו בפשיטות שעל האישה לברר את טענותיה, ומהם תשובות הגאונים, רב פלטוי גאון וסייעתו, הרי"ף, ר"י מגאש, הרשב"א, המגיד משנה ועוד ראשונים, וגם בשיטת הרמב"ם נקטו המגיד משנה ומרן השו"ע והרמ"א ועוד למעלה מתריסר מרבותינו האחרונים שמוטל על האישה הטוענת על קרובי בעלה להוכיח את טענותיה, נפנה ונראה בס"ד לברר מהי הכרעת מרן השו"ע והרמ"א בהאי דינא.

הנה מרן השו"ע (סי' עד ס"י) הביא את דברי הרמב"ם בזה הלשון:

וכן היא שאמרה: אין רצוני שיבואו לבית אביך ואמך, אחיך ואחיותך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד, מפני שמריעין לי ומצירין לי, שומעין לה.

ועל דבריו הגיה הרמ"א וזה לשונו:

ודוקא שנראה בבית דין שיש ממש בדבריה, שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה, אבל בלאו הכי, אין שומעין לה, דהא המדור אינה שלה רק של בעלה. ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים, ותדור עמהן עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב והקטטה.

ומכך שמרן השו"ע הביא להלכה את דברי הרמב"ם, כל מה שנפרש בדברי הרמב"ם נפרש גם בדברי מרן השו"ע, ומאחר שכבר נתבאר שדעת רוב הראשונים והאחרונים בביאור דברי הרמב"ם היא דבעינן שהאישה תביא ראיה לדבריה, אם כן ודאי שכך היא דעת מרן השו"ע שעל האישה להביא ראיה לדבריה¹⁷.

ובדעת הרמ"א הדברים מפורשים להדיא, שהביא את דברי הרב המגיד שמוטל על האישה להביא ראיה לדבריה, וסיים בדברי הרי"ף שצריך לברר מיהו הגורם לקטטה.

וכן מבואר מדברי הח"מ והב"ש שכתבו על דברי השו"ע (סי' ע סי"ב) שכתב "האישה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות", וכתב הח"מ (ס"ק מב) "כלומר וביררה שדבריה כנים שיש לחוש לטענתה" וכ"כ הב"ש (ס"ק לד). והיינו דמפשט פשיטא להו דלא מהני טענה ללא ראיה, ודון מינה ואוקי באתרין בביאור דברי מרן השו"ע.

וכ"כ אחרונים רבים להדיא בדעת מרן השו"ע שעל האשה להביא ראיות לדבריה, ומהם המהריק"ש בהגהות ערך לחם על השו"ע (סי' עד ס"י) ובשו"ת דבר משה (אמאריליו, ח"א חאה"ע סי' לג) ומהר"ע כלבו זצ"ל בתשובה שנדפסה בשו"ת דבר משה (אמאריליו, ח"א בסוף הספר אות יג), וכ"כ בס' משכנות הרועים (אות ד סי' כ ד"ה וחזיתיה) ומהר"ח פלאג'י בתשובה בשו"ת חיים ושלום (ח"ב סי' כב ד"ה תשובה), ומהר"א שאקי זצ"ל בשו"ת שער הקדים (סי' יב ד"ה ואיך שיהיה), ומהר"א עזריאל זצ"ל בספרו אזן אהרן (סי' ד אות כו) ובשו"ת יבי"א (ח"ט חאה"ע סי' כה) ובס' שורת הדין (ח"ט עמ' קכד והלאה)¹⁸.

וכל זה הוא לאפוקי ממה שמצינו בכמה פד"ר שכתבו לבאר בדעת הרמב"ם ומרן השו"ע דשומעין לאשה אע"ג שלא הוכיחה את דבריה, וכמו שכתב הגר"א גולדשמיד בפד"ר (ח"א עמ' 208) וכן הוא בספרו עזר משפט (סי' ד)¹⁹, ואף איהו גופיה כתב, שלמעשה אין להוציא ממון נגד הפוסקים החולקים וסוברים שעל האישה להוכיח את טענותיה. וכן הוא כיו"ב בפד"ר (ח"ד מהרה"ג בן מנחם הדאיה ועדס, עמ' 136) שאף שלמדו בדברי הרמב"ם ומרן השו"ע שאינה צריכה להביא ראיה לדבריה, מ"מ הלכה למעשה כתבו שאין להוציא ממון נגד הפוסקים החולקים. ע"ש. ועיין עוד במה שכתבו בפד"ר (ח"ג עמ' 136). ועיין עוד במה שכתבו בפד"ר (ח"י מהרה"ג ישראלי קאפח ואליהו, עמ' 358) דס"ל בדעת מרן השו"ע והרמב"ם שאינה צריכה להביא ראיה לדבריה, ושם הביאו רק מדברי הבית מאיר ולא זכרו מדברי כל הפוסקים הנ"ל.

והנה הבית מאיר (שם) עמד בבירור דעת הרמב"ם ומרן השו"ע, שכתב וזה לשונו:

וכן היא שאמרה. ברמב"ם לא נזכר כי אם אמו ואחותו. ונלע"ד דבדיוק הוא, שהרי מסיים מפני שמריעין לי, משא"כ בסעי' ט', והיינו משום דמודה שהיא מוכרחת לבוא בטענה משא"כ הוא, וסובר נמי דמן הסתם נאמנת שמריעין לה, ודוקא באמו ואחותו שהן מן הנשים השונאות אותה. אבל הטור וש"ע אזלו בשטת הרב המגיד שבהג"ה, דדוקא שנראה לב"ד שיש ממש בדבריה ולהכי אפילו אביו ואחיו. ואולם מסתבר לעניות דעתי דעת הרמב"ם דעל אמו ואחותו סתמא יכולה לטעון.

ביאור דבריו הוא, דאע"ג שמרן השו"ע פסק להלכה כדברי הרמב"ם, מכל מקום מצינו הבדל בין לשון הרמב"ם ללשון מרן השו"ע, דהרמב"ם נקט בטענת האישה "אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך" ומרן השו"ע נקט בטענת האישה "אין רצוני שיבואו לבית אביך ואמך אחיך ואחיותיך".

והטעם שמרן השו"ע שינה מלשון הרמב"ם, הוא משום דהרמב"ם סבירא ליה שהאשה אינה נאמנת וצריכה להביא ראיה לדבריה, אך בחמש נשים השונאות אותה יש רגלים לדבר שמריעין לה, אבל השו"ע שסובר כדעת הרב המגיד שאף בחמש נשים אין רגלים לדבר שמריעין לה, ולכן צריכה להביא ראיות לדבריה²⁰.

וראשית יש לציין, שאף הבית מאיר גופיה לא פטר את האישה הטוענת על קרובי בעלה מחובת ההוכחה, אלא דס"ל דבחמש נשים השונאות אין היא צריכה להביא ראיה לדבריה כיון שיש רגלים לדבר, משא"כ בשאר קרובי הבעל על האשה להביא ראיה לדבריה, ובנידון דידן עסקינן בילדיו של הבעל, וודאי דהבית מאיר יודה שהאישה חייבת להביא ראיה לדבריה.

וכן הוא להדיא בשו"ת יבי"א (חי"א חאה"ע סי' סא אות ט) שכתב וז"ל:

ואף להבית מאיר, שאני התם דרגלים לדבר שהחמות היא מחמש הנשים השונאות אותה ומסתמא מצערתה, וכמו שכתבו הרמב"ן והר"ן בחידושיהם (חולין סב ע"ב) מהמדרש [וע' באוצר הגאונים תענית סי' סט עמ' לב ובהערה אות ב], הא בעלמא צריכה להביא ראיה.

וכן כתב בספר מעשה בצלאל על הריקאנטי (סי' תקיא), שכתב להקשות על דברי הבית מאיר שאף בחמש נשים שלדבריו האישה אינה צריכה להביא ראיה, מכל מקום מנלן שהם התחילו במריבה דילמא היא התחילה עמהם²¹, ושוב כתב ליישב בדוחק שהבית מאיר לא הצריך ראיה על כך שהם התחילו במריבה משום ששנאת החמות לכלה היא כיון דאמרה דאכלה לגירסני, והכלה לחמותה משום כמים הפנים לפנים, ולכן יש יותר לתלות שהחמות שונאת את כלתה וממנה התחילה המריבה. ע"ש²². והוא כמו שכתבנו, דאף להבית מאיר בעינן שהאישה תביא ראיה לדבריה שקרובי הבעל התחילו במריבה. ולפי זה אתי שפיר מדוע מרן השו"ע הצריך בחמש נשים שתביא ראיה לדבריה, שהוא משום דבעינן לדעת מי התחיל במריבה.

ויתכן ליישב את קושיית המעשה בצלאל ולומר, שהבית מאיר סבירא ליה שאין האישה צריכה להביא ראיה מי התחיל את המריבה, אלא המציאות שישנה כיום שקיימת מריבה בינה לבין חמותה, מאפשרת לה לטעון איני יכולה לדור עם נחש בכפיפה אחת, אף על גב שהיא התחילה במריבה, וכמו שמתבאר מדברי מהר"א מונסון בשיטת הרמב"ן בתשובה וכנ"ל, משא''כ לשיטת הרי"ף ורב פלטוי גאון ורוב הראשונים דבעינן לברר מי התחילה במריבה.

ועוד יש להוסיף, שכל דברי הבית מאיר הם רק בביאור דעת הרמב"ם, אולם בדעת מרן השו"ע פשיטא ליה שסובר שעל האישה להביא ראיה לדבריה, והגם שבבית מאיר מסיק להלכה כדעת הרמב"ם לפי ביאורו, אנו קבלנו את הוראותיו של מרן השו"ע, וא"כ ודאי שעל האישה מוטלת חובת ההוכחה להביא ראיות לדבריה.

ובר מן כל דין, המעיין בדברי רבותינו האחרונים יראה שרבים מהם כתבו לדחות דבריו, ואכמ"ל להביא מדבריהם, רק אציין לשו"ת שואל ונשאל (ח"ב חאה"ע סי' כו) שהאריך להקשות על דברי הבית מאיר, ועיין עוד בשו"ת יבי"א (ח"ט חאה"ע סי' כה) ובשו"ת משפטי שאול (ישראלי, סי' ה) ובפד"ר (ח"ג מהרה"ג הדאיה בן מנחם ועדס, עמ' 311) ועוד בפד"ר (ח"ד מהרה"ג בן מנחם הדאיה ועדס, עמ' 136) ועוד.

גם בדברי האחרונים מצינו שרובם ככולם הסכימו להלכה ולמעשה שכל עוד שהאישה לא הוכיחה את טענותיה אין שומעין לה, וזאת אחר שנתבאר שכן היא דעת רוב ככל רבותינו הראשונים ומכללם הרמב"ם, וכן למדו הפוסקים בדברי מרן השו"ע והרמ"א, וכבר הבאנו לעיל את דברי הפוסקים שהעלו כן בדבריהם ואין צריך לכפול את הדברים.

אולם מן הנכון להביא כאן חלק מדברי הפוסקים דפשיטא להו האי דינא כביעתא בכותחא, וכתבו בלשון ברורה וחדה שחלילה להוציא ממון מן הבעל באופן שהאישה לא הוכיחה את טענותיה, דהנה ז"ל המהריק"ש בספרו אהלי יעקב (סי' נ) אחר שהאריך להוכיח שעל האישה לברר טענותיה, סיים וכתב בזה הלשון:

ומה שפסקתי מבואר לרב בעל מגיד משנה פי"ג מהל' אישות וגם לפוסקים אחרים, ולפי שידעתי שלא יחלוק על זה כי אם המתעתע לחלק מסברת הכרס בלי ראיה להוציא אשה מבית אשר לא כדת, לכן לא הארכתי עוד.

וכן כתב מהר"ש ארדיטי בשו"ת דברי שמואל (חאה"ע סי' יא ד"ה והנה) וזה לשונו:

וגם ראיתי פסק ארוך בכתב יד מהחכם השלם והכולל ממשפחת היחס והמעלה עמיתי בתורה כי יעקב בחר לו י"ה (הלא הוא מורינו הרב מהר"י קובו יצ"ו שסידר פסק ארוך על זה) בענין זה, והאריך הרחיב בסברת הגאונים והפוס', גם הביא מפוסקים אחרים ואסף וקיבץ כל הסברות, וסוף דבר העלה שכל הפוסקים הם סוברים דאין האשה נאמנת ע"פ דבריה לומר שאינה יכולה לדור עם חמותה אלא בראיה ברורה וכו'.

וכן כתב מהר"ע אלחאייך בס' משכנות הרועים (מע' ד סי' כ) וזה לשונו:

מאחר עלות עשרה שליטים אשר בעיר, הרב מהריק"ש ובית דינו, ותלו זינייהו בהרשב"א ז"ל, והרב דבר משה והרב מהר"ר כלבו ובית דינו נמנו וגמרו להלכה ולמעשה להנתן דת שלא להגלות את הבן מעל שלחן אביו ואמו, ולא להפסידו פסידא דלא הדרא כבודן ומוראן, ולא הפסידא דממונא, מאן חשיב מאן ספין מאן רקיע להקל ראשו נגד האלהי"ם האדירים האלה בדמיונות וחזיונות וחלוקי סברות, אם לא בטענות בריאות וחזקות כראי מוצקות המתבררין לעיני העדה ב"ד הצדק ברור צח וצח והשביע בצחצחות, ובוחן לבות וכליות יודע תעלומות יגלה אזן הב"ד לעמוד על מבחן הדברים בין איש לאשתו ובין קרובו, והיו לאותות הנסתרות והנגלות לדעת מה יעשה ישראל.

וכן כתב מהר"א שאקי בשו"ת שער הקדים (סי' יב) וזה לשונו:

ואיך שיהיה, היא העולה מדברי הרי"ף והרמב"ם והטור ומרן השו"ע ז"ל שנמשכו אחר דברי הרמב"ם, ורב פלטוי גאון והרב המגיד ומור"ם ז"ל, ומהריק"ש והרב דבר משה והרב עמנואל ז"ל, והרב פרח מטה אהרן ז"ל והרב מהר"י אדרבי סי' ק"מ, דאין האשה יכולה לכוף בעלה שיוציאנה לדור בבית לבדה וכל שכן שיוציא קרוביו מפניה אלא דוקא כשמתברר לבי"ד שכדבריה כן הוא, שהן המה המרגילים קטטה בינה לבין בעלה ומריעין ומצירין לה ... אבל היכא דליכא בירור בדבריה והבל יפצה פיהם ובעלילה היא באה עליהם, ודאי דאין שומעין לה לכוף בעלה להוציאה לגור בבית אחר ולהרבות הוצאות על הבעל כי חסה התורה על ממונם של ישראל, והוא מוחזק דמן הדין זוכה וכמו שכתב המהריק"ש, והיא אינה זוכה אלא מן המנהג וכמ"ש הרב פלטוי גאון ז"ל, וכן הלכה וכן המנהג, והבא להוציאה עליו הראיה.

נמצא שדעת רוב ככל האחרונים בשיטת מרן השו"ע שחובה על האישה להביא ראיות לדבריה ואם לא הביאה אין שומעין לה.

בירור המנהג בדין חובת ההוכחה
ואחר שנתבאר בס"ד שהכרעת הפוסקים להלכה היא שעל האישה לברר את טענותיה בפני ביה"ד, נפנה לראות כיצד הוא המנהג בדין זה.

הנה המעיין בדברי רב פלטוי גאון שהבאנו לעיל אות ז' יראה שאחר שכתב שצריך לברר מי הגורמת לקטטה, כתב "וכן הלכה וכן המנהג". ע"ש. מבואר שדין זה שעל האישה להוכיח את טענותיה, כבר נהגו כן בתקופת הגאונים. וכן העיד הרי"ף בתשובה שהבנו לעיל אות ו' שפתח את תשובתו בלשון "המנהג בכל בתי דינין". ע"ש. וכ"כ בס' משכנות הרועים (אות ד סי' כ) שמנהג זה היה פשוט בתקופת הגאונים.

גם הרמ"א (סי' עד ס"י) כשהביא את דברי הרי"ף דבעינן שהאישה תברר את דבריה, הביא זאת בלשון מנהג, ומוכח שכן היה המנהג בזמנו.

אלא שהגאון מהר"ח בנבנישתי בספרו דינא דחיי (לאווין פא דף פג ע"ב) העיד על המנהג שהיה נהוג במקומו ששומעים לטענת האישה אף אם לא הוכיחה את דבריה, והבאנו דבריו לעיל אות י"ב.

גם בשו"ת ידי דוד (קאראסו, סי' קטו) אחר שהביא את דברי הס' דינא דחיי, כתב וזה לשונו:

וכן מצאתי בכתבי הקודש של החכם השלם ה"ה כמוהר"י מולכו ז"ל, שנשאל כגוונא דנידון דידן, והביא כל מה שכתבו הפוס' בענין זה, ובסוף דבריו כתב ומעיד אני עלי שמים וארץ שנמצאתי בבית הרב המופלא שבסנהדרין רב יוסף סיני כהנא רבא ז"ל, ובא מעשה לפניו דשאלה אשה מבעלה שאינה יכולה לדור עם חמותה שמצערין אותה, וחייב הרב את הבעל ליקח לה בית אחרת, ושאלתי לו כבן המתחטא – אדוני מורי, הלא צריך שיברר דבריה שחמותה היא הגורמת. והשיב לי, דע בני, שכך אנו דנים פה שאלוניקי יע"א, וכן עושים מעשים בכל יום לחייב את הבעל ליקח לה בית במקום אחר, פן יבוא הדבר לידי גירושין וקשין גירושין כנודע, וכן דנים בכל בתי דינים דנה'ר דע'א עכ"ל. ושוב מצאתי הדבר מפורש בדברי הרב דבר משה סי' נ' ... הנה נתבאר באר היטב מנהג עיר עז לנו שאלוניקי יע"א דלא בעינן שיביא ראיה לדבריה, דכל כמה שאנו רואין שיש קטטה ביניהם ושאלה אשה להפרד מחמותה, שומעין לה מיד בלי ידיעה מי גרמה הקטטה, כפי מה שכתב הרב דבר משה ז"ל ורב כהנא רבא ז"ל וכך הם דברי הכנה"ג ז"ל כנזכר לעיל, אמור מעתה נהרא נהרא ופשטיה.

מבואר מדבריו שמנהג העיר סלוניקי היה ששומעים לדבריה אף אם לא הביאה ראיות. אולם בשו"ת דברי שמואל (ארדיטי, חאה"ע סי' יא סוד"ה והנה) הביא שמהר"י קובו כתב פסק ארוך לדחות את דברי הידי דוד, והוכיח שלא היה מנהג בסלוניקי לשמוע לאשה אם לא הביאה ראיות לדבריה, ושם האריך לדון בראיותיו של השו"ת ידי דוד למנהג. ע"ש.

והנה כבר עמד בזה הגר"א גולדשמיד זצ"ל בפד"ר (ח"א עמ' 210) וזה לשונו:

אלא שאם כי בעל כנסת הגדולה מעיד על המנהג, אין הוכחה שמנהג זה נתפשט ונתקבל בכל בתי דין בישראל, ויתכן שרק במקומו נהגו כך. ואין לדון על פי מנהג להוציא ממון אלא במקום שנתקבל, ובמקום שלא נתקבל יש לדון על פי הפוסקים לפי כללי ההלכה.

יתר על כן, כפי הנראה לא נתפשט מנהג זה, כי מצינו פוסקים שהיו אחרי בעל כנסת הגדולה, העוסקים בנדון זה, דנים בבירור כל הצדדים שבהלכה זו ולא מזכירים שיש מנהג איך לפסוק בדבר. עיין בתשובות דבר משה לר' משה אמארילייו ח"א סימן ל"ג הדן בדבר, אינו מזכיר שום מנהג, ומסיק להלכה להפך: ... דאם לא יש בירור לבית דין שהם מריעין ומצירין לה וגורמין לה קטטה עם בעלה, לאו כל כמינה לכוף לבעלה שישכיר לה בית במקום אחר...

מבואר מדבריו, שהמנהג שהעיד עליו הדינא דחיי היה מנהג אנשי מקומו, ברם במקומות אחרים לא נהגו כן ואף לא הזכירו ממנהג זה, וא"כ יש לנו ללכת אחד הכרעת הדין וההלכה. וע"פ זה יבוארו גם דברי השו"ת ידי דוד, שהעידו על מנהג מקומם שלא פשט.

זאת ועוד, שהרי מצינו לפוסקים שהעידו על המנהג לחייב את האישה להביא ראיות לדבריה, דהנה כן כתב מהר"א שאקי בשו"ת שער הקדים (סו"ס יב) שכן היא ההלכה וכן הוא המנהג שאין להאמין לאשה בטענותיה עד שתביא ראיה לדבריה.

וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל (ח"ב חאה"ע סו"ס כו) שכן הוא המנהג בג'רבא, וכן כתב בשו"ת איש מצליח (ח"ג משפט צדק סי' לג) ובספר נהר מצרים (ח"ב הל' כתובות סי' כא).

וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ט חאה"ע סי' כה) ושנה דבריו (חי"א חאה"ע סי' סא אות ט) ביתר שאת, וזה לשונו:

וכבר כתבו האחרונים שאין ראיה מהכנה"ג בדינא דחיי (לאוין פא דף פג ע"ב) והדבר משה (חאה"ע סי' נ) שכתבו שהמנהג להאמינה, שלא פשט מנהג זה במקומותינו, וכמו שכתב בשו"ת ידי דוד קראסו (סי' קטו).

כוונת דבריו היא, שבידי דוד כתב שהמנהג שהעיד עליו כנסת הגדולה יש מקומות שנהגו בו כגון העיר סלוניקי, ויש מקומות שלא נהגו כן כגון העיר ליוורנו. ע"ש בדבריו. וא"כ מנהג זה אינו מחייב את כל המקומות. וראה עוד ביבי"א הנדפס מחדש (ח"ט, שם, הע' 3) במ"ש בזה.

נמצא שמלבד שכן היא הכרעת ההלכה לחייב את האישה להביא ראיות לטענותיה, כן הוא גם המנהג בתי הדין בזמן הזה.

איכות ההוכחה
ואחר שנתבאר בס"ד שחובה על האישה הטוענת להרחקת קרובי בעלה להביא ראיות לדבריה, יש לדון מהי איכות הראיה הנדרשת, האם בעינן דווקא שני עדים, או דסגי אף בפחות מכך.

הנה הרי"ף בתשובה (סי' רלה) כתב שנותנים לאשה נאמנת שתעמוד עמהם עד שיתברר להם ממי נתגלגלה המריבה. ע"כ. ומוכח דלא בעינן ב' עדים כשרים, וסגי בהכי שיש אישה נאמנת שמעידה על ידי מי נתגלגלה המריבה.

והרמ"א (סי' עד ס"י) הביא להלכה את דברי הרי"ף. וכן כתב מהריק"ש בספרו אהלי יעקב (סי' נ) ומהר"א מונסון בתשובה שהובאה שם²³. וכ"פ בשו"ת אדרת אליהו (ריקי, סי' כב), ובשושנים לדוד (צאבח, ח"ב דף קכב ע"ג), ובס' משכנות הרועים (סי' ד אות כ ד"ה וחזיתיה) ובשו"ת ידי דוד (סי' קטו) ובשו"ת ויאמר מאיר (ועקנין, ח"ב סי' סה) ובשו"ת וזאת ליהודה (מסלתון, אה"ע סי' י) ועוד פוסקים.

והן אמנם שהר"י מגאש (סי' קא) נקט בלשון "שיתאמת שחמותה ציערתה בפועל", ולכאורה משמע מדבריו דבעינן בירור גמור שיתאמתו הדברים בפני בי"ד על ידי שני עדים. אולם אין זה מוכרח, ואפשר דאף איהו סבירא ליה כהרי"ף דבעינן שיתאמתו הדברים ע"י שנושיב אישה נאמנת ביניהם.

גם מדברי הרב המגיד (פי"ג הל' אישות הי"ד) נראה דלא בעינן שני עדים כשרים, שהרי כתב דבעינן שיראה לבי"ד, ודבר זה יתכן גם ע"י עדות אישה נאמנת שיושיבו ביניהם. וכן נראה מדברי הרמ"א (שם) שהביא בתחילה את דברי הרב המגיד וסיים בדברי הרי"ף, ומוכח דסבירא ליה שאין לחלק ביניהם. והדברים מפורשים בשו"ת דברי ריבות (סי' קמ) שכתב "אם נתברר הדבר או יראה לבי"ד" ומוכח דלא בעינן שני עדים דווקא, וסגי בכך שיראה לבי"ד שצודקת בטענותיה, וזה יתכן גם על ידי עדות אישה נאמנת וכיו"ב. וכ"כ בשו"ת ויאמר יצחק למהר"י בן ואליד (ח"א סו"ס קכד),

ובשו"ת שואל ונשאל (ח"ב חאה"ע סי' כו) כתב דאף אם יתברר לבי"ד מתוך דברי האישה על ידי חקירות ודרישות שהיא דוברת אמת, יש להאמינה ואין צריך בדוקא להושיב אישה נאמנת ביניהם, ואם לא יתברר לבי"ד בדרך זו, רשאים בי"ד לבחור בכל דרך שיראו לנכון לברר. ע"ש.

ברם בספר נהר מצרים (ח"ב הל' כתובות סי' כא) כתב דבעינן שיתברר לבי"ד בירור גמור ושלם על פי שני עדים. ע"ש. וכ"כ מהר"א עזריאל בס' אוזן אהרן (מע' ד סי' כו) דבעינן שיתברר לבי"ד בעדים וראיה ברורה. וכ"כ בשו"ת דברי שמואל (ארדיטי, סי' יא) בשם מהר"י קובו ומהר"י מולכו, ואף איהו גופיה העלה דבעינן שני עדים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת הגם שאול (ח"א סי' כד, וח"ב סי' כג ד"ה תמצית), ולדבריו כך היא דעת מרן השו"ע שהשמיט את דברי הרי"ף וסתם כהרמב"ם, והרי לרמב"ם צריכה לברר את דבריה, ועל כן בעינן שתביא ב' עדים. ע"ש.

אולם המנהג פשוט כדברי הרי"ף והרמ"א, דלא בעינן בירור גמור בעדים, וכמו שכתב הגר"א גולדשמיד בפד"ר (ח"א עמ' 211-212) וז"ל:

אולם גם אם יש צורך בבירור, אין הכוונה שיש צורך בהוכחות גמורות בראיות כדין, כדי לברר שמצירין לה, וכן משמע מלשון המגיד משנה והרמ"א הנ"ל נראה לבית דין, היינו שאין צורך בעדות גמורה, אלא די בסיוע לדבריה מעין רגלים לדבר כדי להאמין לה לטענתה, ורק בטוענת בלי כל בירור שהוא, אז אין מאמינים לה. ובכלל לא יתכן בענינים אלו לברר בירור ממש מי האשם ומי גרם למריבה, ואשה זו שביה"ד יושיב אותה עמהן לברר, לעולם לא תברר בירור גמור ממי מהן נתגלגלה המריבה, ורק מעין בירור תוכל להביא לפני בית הדין, שישמש לרגלים לדבר עד שיהא נראה לבית דין ממש בדבריה ולפי ראות עיניו ידון בית הדין.

הרי מפורש שגם אם יש צורך בבירור, אין הכונה בירור גמור, אלא גם בירור קצת ודוגמת המקרה שהרמב"ן דן בו: מכיון שעד כדי כך הגיע שהבעל מכה את אשתו, יש מקום לחשש שחמותה היא הגורמת לקטטה איכא למיחש לחמותה, די בזה כדי לשמוע לטענת האשה ולחייב את הבעל במדור אחר ובמזונותיה, ורק כשלא היה שם שום בירור כלל אז אין שומעין לה.

אתה הראת לדעת שדעת רוב הפוסקים וכן הוא המנהג בזמן הזה שלא להצריך בירור על ידי שני עדים, אלא סגי שיתברר לבי"ד בירור שיש בו 'רגלים לדבר' שחמותה היא הגורמת לקטטה.

חובת הראיה כשהאישה דורשת לצאת מבית בעלה
עוד דנו הפוסקים באופן שהאישה טוענת על קרובי בעלה שאינה רוצה לדור עמהם יחד, ורצונה לדור רק עם בעלה, ולצורך כך אין היא דורשת שבעלה יוציא את קרוביו מביתו אלא שהיא תצא לבית אחר ובעלה יבוא אליה להיות עמה, אם גם בכהאי גונא בעינן שתביא ראיות לדבריה או לאו.

הנה המהריק"ש בספרו שו"ת אהלי יעקב (סי' נ) הביא מי שרצה לחלק כן, והאריך לדחות את דבריו כיון שמדברי הרמב"ם מוכח שאין לחלק בזה, ואחר שהביא את דברי הרמב"ם כתב וזה לשונו:

ביאר לנו הרב ב' דינים בענין זה, האחד כשהיא דוחה את קרוביו, והשני כשהיא חפצה לצאת ממקום דירתו, על הראשון כתב היא שאמרה אין רצוני שיבואו וכו', ועל השני כתב ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת וכו' ... ועלה בידינו מדבריו ז"ל שגם כשהיא רוצה לצאת שאינה רוצה לשכון עמהם בעיא טענה הנראית לבי"ד מפני שמריעין ומצירין לה, דבחדא מחתא מחתינהו הרמב"ם – דחייתם את קרוביו ודחיית עצמה מפניהם, ועל שתיהם הוא אומר מפני שמריעין ומצירין לי וכמו שביאר הרב המגיד דבעינן שיראה כן לבי"ד, וכל זה פשוט לא הארכתי בו אלא לפי שראיתי מי שחשב לחלק בין ב' הדינים ואמר דבדחיית עצמה לא בעיא ברור והראות פנים לטענתה בבית דין ... לפי שידעתי שלא יחלוק על זה כי אם המתעתע לחלק מסברת הכרס בלי ראיה להוציא אשה מבית אשר לא כדת לכן לא הארכתי עוד.

מבואר מדברי המהריק"ש, דמפשט פשיטא ליה שאין כלל מקום לחלק בין אם האישה יוצאת מבית בעלה למקום שקרובי בעלה אינם נמצאים ודורשת מבעלה שיבוא לדור עמה, לבין אם האישה דורשת מבעלה שיוציא את קרוביו מהבית וידורו הם יחדיו לבדם, בכל גוונא בעינן שתוכיח את טענותיה לבי"ד. והמהריק"ש דייק כן מכפילות לשון הרמב"ם, ומכך שהרמב"ם לא השמיענו דין זה יחד עם טענת הבעל על קרובי אשתו, וכן מדברי המגיד משנה, והביא שכן כתב הרשב"א להדיא ולפנינו הוא בתשובות המיוחסות להרמב"ן שאין לחלק בזה, וע"ש עוד שהביא ראיות נוספות לדבריו.

וכדברי המהריק"ש כן כתבו רבים מן הפוסקים, דמלבד דברי הרשב"א בתשובות המיוחסות להרמב"ן שהביא המהריק"ש שכתב כן להדיא בדעת הרמב"ם, עוד הביא המהריק"ש את תשובת מהר"א מונסון שהסכים עמו הלכה למעשה, ועוד הביא שם את הסכמת חכמי עירו, וכן הוא בשו"ת דבר משה (אמאריליו, ח"א חאה"ע סי' לג) ובתשובת מהר"ר עמנואל כלבו שהובאה שם (בסוף הספר) ושם הביא שכן הסכימו עמו חכמי העיר ליוורנו ע"ש, וכ"כ בס' משכנות הרועים (סי' ד אות כ), ובשו"ת ידי דוד (קאראסו, סי' קטו) ומהר"י קובו בשו"ת כוכב מיעקב (אה"ע סי' ו ד"ה הנה הרואה) ומהר"א שאקי בשו"ת שער הקדים (סי' יב) ועוד פוסקים.

והן אמנם שמידי מחלוקת לא יצאנו, שהרי בשו"ת מהר"ח כפוסי (סי' ד) האריך לדחות את דברי המהריק"ש, וגם הרב השואל בשו"ת דבר משה (אמאריליו, ח"א חאה"ע סי' לג) ועמו מהר"ם הכהן בשם רבני הישיבה כתבו שיש לחלק בין הנידונים, ואם היא באה להוציא את קרובי בעלה עליה להביא ראיות לדבריה, משא"כ כשהיא באה לצאת ע"ש. מכל מקום הנה מהר"ר עמנואל כלבו האריך להשיב על דברי הרב השואל בשו"ת דבר משה וסתר את כל ראיותיו, וגם מדבריו (שם אות כב) תצא תשובה לדברי מהר"ח כפוסי בעיקר טענתו ואכמ"ל, ועוד שבדברי הרשב"א בתשובות המיוחסות להרמב"ן הדבר מפורש שאין לחלק בזה, והפוסקים שחילקו בזה לא הביאו מדבריו, ועל כל פנים מידי פלוגתא לא נפקא²⁴, וודאי שאין להוציא ממון מהבעל.

נמצא שדעת רוב האחרונים שאף כשהאישה יוצאת מבית בעלה ואין היא דורשת להוציא את קרוביו, מכל מקום חובה עליה להביא ראיות לדבריה שהם מריעין ומצירין לה, הא לאו הכי אין שומעים לה, וכן הלכה.

האם חובה על האישה להוכיח את טענתה כשהמדור שייך לה או כשיש לה חלק בו
עוד יש לדון בהא דאמרינן שחובה על האישה הטוענת להרחקת קרובי בעלה, להביא ראיות לדבריה, האם הוא דווקא באופן שהמדור הוא של הבעל, אבל כשהמדור הוא של האישה או שיש לה חלק בו אין צורך שתביא ראיות לדבריה, או דלמא אף כשהמדור הוא שלה עליה להביא ראיות לדבריה.

הנה כתב הרמב"ם (הל' אישות פי"ד פי"ג) וזה לשונו:

האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך שומעין לו ... שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו. וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו.

מבואר מדברי הרמב"ם שהבעל יכול לדרוש שלא יבואו לביתו קרובי אשתו אף ללא טענה, ואשה יכולה לדרוש שלא יבואו לביתה קרובי הבעל רק בטענה שמריעין ומצירין לי.

וביאר הרב המגיד (פי"ג הל' אישות הי"ד) וזה לשונו:

כך הוא עיקר הדבר, שאם נראה לב"ד שהם מריעים ומצירין לה וגורמין לה קטטה עם בעלה הדין עמה, ואם לאו לא כל הימנה, ובזה יפה כח הבעל מכח האשה לפי שהמדור הוא של בעל ואינו שלה, ולפיכך אינה יכולה למחות על ידן אלא בטענה, זהו דעתי.

מבואר מדבריו שהטעם שהרמב"ם חילק בין בעל שטוען להרחקת קרובי האישה לבין אישה שטוענת להרחקת קרובי הבעל, הוא משום "שהמדור הוא של הבעל ואינו שלה", ומשום הכי הבעל אינו צריך טענה, והאישה צריכה טענה וראיה.

ובכנסת הגדולה (סי' ע"ד הגה"ט אות ג') דייק מדברי הרב המגיד בזה הלשון:

נמצא לפי דעת הרב המגיד, שאם המדור שלה שומעין לה שלא יבואו אמו ואחיותיו.

דהיינו היות והכל תלוי למי שייך המדור, אם כן באופן שהמדור הוא של האישה שומעין לדבריה אף בלי טענה, ומרחיקים את קרובי הבעל מביתה.

וכן כתב בספר משכנות הרועים (סי' ד' אות כ') וזה לשונו:

והנראה דהמ"מ ז"ל מוכח ודאין דהיכא דהמדור שלה כגון שהוא מנכסי מלוג תיסגי לה בטענה גרידתא לדחותן מלפניה, כדקי"ל גבי מגורשת כדכתיבנא, אלא כשהמדור שלו ואפילו בתורת שכירות בזה יפה כח הבעל מכח האשה, אעפ"י שהבעל חייב ליתן לאשתו מדור מ"מ חשיב שפיר דידיה יפה כחו מכחה, אמטו להכי לא מהימנא בטענה גרידתא.

ועיין שם שכתב לפרש כן בדעת הרמב"ם.

אולם בשו"ת וזאת ליהודה (מסלתון, אה"ע סי' י' ד"ה והרואה) דחה את דברי הרב משכנות הרועים, וכתב שאין זו כוונת הרב המגיד, ובין כשהמדור שייך ממונית לבעל ובין כשהוא שייך לאשה כגון נכסי מלוג, מ"מ הרי זה מדור של בעל לעניין התשמישים, וחובה על האישה הטוענת על קרובי בעלה להביא ראיה לדבריה. ע"ש.

וכיו"ב כתב בשו"ת שואל ונשאל ח"ד (חאה"ע סי' ד') לגבי בעל שטוען על קרובי האישה כשהמדור שייך לאשה, וזה לשונו:

ועדיפא מהא יש לומר, דגם אם המדור אינו של הבעל אלא של האשה דיכול הבעל לעכב כנזכר לעיל, דמה שקנתה אשה קנה בעלה, והוה ליה רשותו הוא. ואפילו אם הוא מנכסי מלוג או מנכסי צאן ברזל, כיון דהפירות של הבעל הוי רשותו גם כן ויכול לעכב עליהם כשלו, ואפילו אם מדור זה בא בשאלה לאשה מקרוביה וכיוצא, ושאלה זו היתה באופן שאין לבעל בו כלום, אפילו הכי נראה דחשוב גם כן רשות הבעל כיון שהוא דר בו עם אשתו.

מבואר מדבריו גבי בעל שטוען על קרובי אשתו שאע"פ שהמדור הוא של האישה אינו צריך טענה כדי להוציא את קרוביה, כיון שמה שקנתה אישה קנה בעלה, הרי זה רשותו, ואף אם מדובר בנכסי מלוג או צאן ברזל, מכל מקום הרי הפירות הם של הבעל, ואף אם המדור הגיע בתורת שאלה מקרוביה על מנת שאין לבעל בו כלום, מ"מ הרי זה נחשב מדור שלו ויכול להוציא את קרובי האשה אף בלא טענה, ודון מינה לנידון דידן, שאשה הטוענת על קרובי הבעל שלא תוכל להוציא את קרובי הבעל אלא אם כן הביאה ראיה לדבריה.

גם הגר"א הורביץ בספרו לב אריה (סי' ח' ד"ה אשר) כתב כן, והוסיף לדייק כן מדברי המגיד משנה – ההיפך מדיוקו של כנסת הגדולה, וזה לשונו שם:

אשר להגדרת בעלות המדור, לעניננו אין כל הבדל מי הוא בעל הבית האם הבעל או האשה. ואפילו אם הבית נרכש על ידי האשה או שנקנה בכספי מעשה ידיה, נחשב הבעל ביחס לזכות הרחקת קרובי האשה לבעל המדור, כל עוד לא נתגרשו. כי הרי רכוש האשה הוא לזכותו של הבעל מדין נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל, ומחמת דין זה הבעל הוא בעל המדור. כי הרי פירות הנכס שייכים לבעל. ואם המדובר בנכס שהוא בית, זכות הדיור נחשבת לפירות וממילא היא לבעל, ולא גרוע דין זה משוכר בית שהשוכר הוא הבעל ביחס לתשמישי הבית, משא"כ האשה שהיא רק בעלת הרכוש ולא בעלת התשמישים ... וכן משמע מדברי הרב המגיד הנ"ל שכתב "לפי שהמדור הוא של הבעל ואינו שלה", ומהיכן החליט כן שהמדור שלו הרי יתכן שהמדור נקנה גם ממעותיה, ומשמע מזה כנ"ל דלענין דין זה לעולם המדור הוא של בעל אף אם נרכש מכספי האשה.

על פסק דינו של הגר"א הורביץ הוגש ערעור לביה"ד הגדול, ושם נפסק כדבריו והובא בפד"ר ח"ג (מהרה"ג הדאיה בן מנחם ועדס, עמ' 313-314), ועיין שם שהאריכו להוכיח דברים אלו מדברי הראשונים, ושם כתבו לבאר בדברי הכנסת הגדולה דאיהו מיירי רק באופן שאין לבעל זכות לאכול פירות, הא לאו הכי אף אם המדור הוא שלה מ"מ על האישה הטוענת על קרובי בעלה להביא ראיה. ע"ש. אמנם בס' שורת הדין חי"ב (עמ' רל"ה-רל"ו) דחה הגר"י שחור את דברי הגר"א הורביץ מסברא דנפשיה, והעלה שאם הבית רשום של שם שני בני הזוג יש לשניהם כוח שווה בבית, ושניהם אינם צריכים להביא ראיה לטענותיהם. ע"ש.

נמצא שבדין זה הדעת נוטה לדברי הפוסקים שאף אם המדור הוא של האישה ולא של הבעל כגון דהוי נכסי מלוג, מ"מ על האישה להביא ראיה לדבריה. והוא הדין אם יש לשני בני הזוג חלק שווה במדור כגון שהדירה רשומה על שם שניהם או כגון בנידון דידן ששניהם משלמים יחד את שכירות הבית, מ"מ כיון שתשמישי המדור שייכים לבעל, על האישה לטעון טענה ולהביא ראיה להוכיח את טענותיה. אולם באופן שהמדור שייך לאשה ואין לבעל זכות לאכול פירות, אין האישה צריכה לטעון ואינה צריכה להוכיח את טענותיה.

חובת הראיה - כשאין הפסד לבעל אם ידורו בנפרד מקרוביו
עוד יש לדון בהא דאמרינן שחובה על האישה הטוענת להרחקת קרובי הבעל להביא ראיות לדבריה, האם הוא דווקא באופן שהבעל נצרך להוציא ממון עבור שכירות דירה אחרת בנפרד מקרוביו, וכגון שהיו דרים עד עתה עם הורי הבעל ועתה הוא צריך לשכור להם דירה שידורו בה לבדם, דבכהאי גונא כיון שהאישה באה להוציא ממון מן הבעל עליה להביא ראיה לדבריה, או דלמא שאף במקום שאין לבעל הפסד ממון, כגון שעד עתה כשהתגורר עם קרוביו שילם שכירות ועתה גם ישלם שכירות על דירה נפרדת מהם, על האישה להביא ראיה לדבריה כיון שאין לה זכות להרחיק את קרובי הבעל ללא ראיה.

דהנה בשו"ת הר"י מגאש (סי' ק"א) דן באשה שאינה רוצה לדור יחד עם הורי בעלה מחשש שמא יצערו אותה, ושם כתב שאין בדברי האישה ממש כל עוד שלא נתאמתו דבריה שאכן הורי בעלה מצערים אותה, ושוב כתב וזה לשונו:

אלא שאם היו אביו ואמו דרים במקום מושכר להם והוא פורע עמהם חלק בשכירות, אז היתה טענתה טענה ותהיה הבחירה בידה לדור אצלם או תצא מהם, אבל הואיל ויש לו בית קנוי לו כמו שזכרתם אין שומעין לה, ולא נחייב אותו שיניח את ביתו במה שיש לו בזה היזק גדול וקושי בהיותו נעתק משם.

מבואר מדברי הר"י מגאש דדוקא היכא שיש לבעל הפסד ממוני בהוצאות שכירות וכיו"ב, הוא דאמרינן שעל האישה להביא ראיה לדבריה, וכל שאינה מביאה ראיה אין שומעים לה, אולם היכא דבלאו הכי היה הבעל משלם שכירות שומעים לדברי האישה שרוצה לדור בנפרד מקרובי בעלה אף אם לא הביאה ראיות לדבריה.

וכ"כ בשו"ת ידי דוד (סי' קט"ו סוד"ה אשר) וסיים שכן ראה לקדוש אחד מדבר בתשובה כתב יד שכתב כן, ונסתייע מדברי הר"י מגאש והם דברים נכונים ופשוטים ולא מצינו חולק על זה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת וזאת ליהודה (מסלתון, חאה"ע סי' י') להוכיח מדברי הר"י מגאש. וכ"כ הגר"א גולדשמיד בפד"ר (ח"א עמ' 206).

אמנם מדברי הרשב"א בתשובה (החדשות מכת"י סימן קעד) מוכח איפכא, שכתב וזה לשונו:

אנו לא מצינו בתלמוד שתוכל לערער האשה שלא תדור עם אביו ועם אמו, שהוא חייב בכבודם ובמוראם. ולא אמרו בפרק אף על פי לא שלא כופה לעמוד לשרת לפני אביו ולפני בנו, ולפי שהם עמו בבית נצרכה.

הרי מבואר מדברי הרשב"א שאע"פ שאין לבעל הפסד ממון, מכל מקום האישה לא תוכל לטעון שלא ידורו עם אביו ואמו משום שהוא חייב בכבודם ובמוראם.

ונראה פשוט שכיבוד אב ואם לאו דווקא, אלא שכל שיש לבעל טענה מוצדקת הנראית לבי"ד לא תוכל האישה לחייבו להרחיקה מעל קרוביו, וכיוצא בזה כתב מהר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' כ"ב) שאם מחמת שבני הזוג גרים יחד עם הורי הבעל, למדים הם מהורי הבעל הנהגות ומידות טובות, אין האישה יכולה לומר איני רוצה לדור עמהם כל עוד שלא אמרה טענה חזקה והביאה ראיות לדבריה, וזאת אע"פ שכל הרווח מהמגורים המשותפים עם קרובי הבעל הוא לא רווח ממוני.

ואם כן כל כהאי גונא שיש לבעל טענה מדוע הוא רוצה לדור עם קרוביו, והטענה נראית לבי"ד מוצדקת, לא תוכל האישה לחייבו לגור בנפרד מקרוביו. ולכן כאשר האב גר עם בניו בקביעות והאישה דורשת ממנו להרחיק אותם מעליו, אף אם נאמר שלא יהיה לו הפסד ממון לא נוכל לקבל את טענתה, כי גדולים רחמי האב על בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, וודאי שהבן אצל האב משום שהוא חייב לחנכו לתורה ולמעשים טובים כמבואר בשו"ע (סי' פב ס"ז).

ומצינו כיוצא בזה בכתובות (קג.) שכשיש לאדם מדור צר מעדיף הוא להושיב בו את בניו ולא את אלמנתו, שכן כתב רש"י על דברי הגמרא בביתי ולא בבקתי, וז"ל: ''בית צר כעין צריף כדאמרינן במסכת שבת (דף עז) בקתא בי עקתא, אם היה מדור שלו צר לא קבל עליו להוציא את בניו ולהושיבה.''. ע"כ.

ועיין עוד בספר משכנות הרועים (סי' ד' אות כ') שכתב שהטעם שהאישה צריכה להביא ראיות לדבריה הוא משום שאין להוציא ממון מן הבעל ללא ראיות, ועוד שהיא מונעת אותו ממצוות כיבוד אב ואם. ע"ש. ומוכח מהטעם השני, שאע"ג שאין כאן הפסד ממון לבעל, מכל מקום עליה להביא ראיות לדבריה.

נמצא שאף שלא נגרם לבעל פסידא דממונא ביציאת האישה מביתו, אלא נגרם לו הפסד אחר כגון מניעת כיבוד אב ואם או חינוך ילדיו וכיו"ב, מכל מקום דעת הרשב"א וכן הכריעו רבותינו האחרונים שעליה להביא ראיות לדבריה.

אישה שידעה קודם הנישואין שקרובי בעלה ידורו עמה בבית
ולעניין אישה שידעה קודם הנישואין שקרובי בעלה ידורו עמה בבית, אי אמרינן דסברה וקבלה, ואף אם תוכיח את דבריה שהם מריעין ומצירים לה – אין שומעין לה כיון שהיא הסכימה מראש לכך ואדעתא דהכי נישאת, או שיכולה היא לומר איני רוצה לדור עמהם, כבר דנו בזה הפוסקים והאריכו בדבר, ולהלן נביא מדבריהם.

הנה בכתובות (עז.) איתא:

ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס ... ועל כולן אמר רבי מאיר אף על פי שהתנה עמה, יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל. וחכמים אומרים מקבלת היא על כרחה, חוץ ממוכה שחין, מפני שממקתו.

מבואר מדברי המשנה שדעת רבי מאיר היא גבי מומים של בעל, שאם הבעל התנה עם האישה קודם הנישואין על מומים שקיימים בו, אפילו הכי יכול היא לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. ואילו לדעת חכמים מקבלת היא בעל כורחה חוץ ממוכה שחין.

אמנם בדברי המשנה נתבאר רק היכא דהתנה עמה, אבל היכא שהייתה מודעת למומים אלו קודם הנישואין מחמת שראתה אותם אבל לא התנו על כך בפירוש, לא נתבאר במשנה האי דינא.

וכתב מרן הבית יוסף (סי' קנ"ד סעי' א') וזה לשונו:

ולכאורה משמע דכי אמרי חכמים מקבלת היא בעל כרחה אהיכא דהתנה עמה קיימי, אבל לא התנה עמה אף על פי שראתה וידעה בהם, יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה. וכתב הר"ן (לו. סוד"ה מתני') שיש שפירשו כן, ואחרים אומרים דכיון דבהתנה עמה לא יכלה למימר הכי, כי ראתה נמי מקבלת היא בעל כרחה. וכן נראה דעת הרמב"ם בסוף פרק כ"ה מהלכות אישות (הי"א), וזה דעת הרמ"ה ז"ל שהזכיר רבינו.

מבואר מדברי מרן הבית יוסף, שיש מן הראשונים שכתבו לחלק בין היכא דהתנו קודם הנישואין לבין היכא שראתה וידעה מהמומים אבל לא התנו עליהם בפירוש, דבכהאי גונא אף לרבנן יכולה לומר סבורה הייתי. אולם דעת הרמב"ם והרמ"ה ועוד ראשונים שאין לחלק בזה, וכל היכא שהאישה ידעה על המומים קודם הנישואין, שוב אין היא יכולה לומר סבורה הייתי.

ומרן בשו"ע (שם) העתיק את לשון הרמב"ם, וכבר נתבאר בבית יוסף שדעת הרמב"ם היא שאין לחלק בין היכא דהתנו או שראתה וידעה קודם הנישואין. וכן פסק הרמ"א להדיא. ע"ש.

ובבית שמואל (שם, סק"ב) כתב על דברי הרמ"א, שכיון שהאי דינא דראתה קודם הנישואין אבל לא התנו נתון במחלוקת הפוסקים, יכולה האישה לומר קים לי כהני פוסקים שכופין את הבעל לגרש כי יכולה לומר סבורה הייתי וכעת איני יכולה לקבל, ואינה נחשבת למורדת. אולם כבר העיר עליו הבית מאיר (שם) שכיון שלעניין כתובה הבעל הוא המוחזק, א"כ שוב אין האישה יכולה לומר קים לי כהני פוסקים. ע"ש. ומ"מ אין בזה נפקא מינה לדידן, אחר שמרן השו"ע פסק כדברי הרמב"ם שאין חילוק בין התנו להיכא דראתה קודם הנישואין, ואין לומר קים לי נגד דעת מרן השו"ע.

נמצא שכל שהאישה ידעה קודם הנישואין שהיא ובעלה ידורו יחד עם קרובי בעלה, שוב אין היא יכולה לומר איני יכולה לדור עמהם והרי זה מום בשבילי, דסברה וקבלה.

ברם בשו"ת פרח מטה אהרן (ח"א סוף סי' ס) דן בשאלה אודות אישה שדרה עם חמותה ואחות בעלה בבית אחד וטוענת שמרגילות לה קטטה עד שבסיבתן בעלה מכה אותה, והיא אינה רוצה לגור עמהם בבית אחד, וזה לשונו:

עוד ראיתי מה שכתב דאפילו שלא התנה בכך, וכבר חמותה הוחזקה בקטטה ומריבה, אין לומר דסברה וקבלה לחמותה, דמציא למימר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל, וכבר הביא ראיה על זה ... ובנ"ד דכיון שהדבר בא לידי הכאות הרבה, לא אמרינן בכה"ג סברה וקביל דלא גרע מריח הפה וכו', וכ"ש שיכולה היא לטעון שהיתה סבורה שהבעל ירחיקנה מעל גבולה כשהיא רואה שהיא חוזרת למידתה הרעה, או הוא עם אשתו ירחקו מעל גבולה.

נמצא שלדברי הפרח מטה אהרן, דין זה שונה מכל דיני המומין דאמרינן סברה וקבלה, ואף הסוברים שאם ראתה את המום וידעה מכך קודם הנישואין אמרינן דסברה וקבלה, יודו בדין זה שלא אמרינן הכי. ומתרי טעמי. האחד כיון שהדבר בא לידי הכאות הרבה מבעלה, והיא לא העלתה על דעתה שהדבר יתגלגל לידי כך. והשני משום דהוא מום שאפשר לתקנו, שהיא חשבה שאם חמותה תריב עמה, בעלה ירחיק את חמותה או שיצאו שניהם וידורו במקום אחר.

ובביאור דברי הפרח מטה אהרן, כתב הגר"א גולדשמיד בפד"ר (ח"א עמ' 214) ובספרו עזר משפט (סי' ד) וז"ל:

''והפשטות היא, כי טענה זו סבירת וקבילת ידעת והסכמת, שייכת רק במום מסויים שהוא מום כשלעצמו, אנו אומרים ידעת מהי המגרעת וקבלת עליך. אבל ענין זה ביחסים בין איש לרעהו, הרי לא מדובר כאן באיזה מום ומגרעת, אין כאן דבר מסויים וקבוע. יחסים הוא ענין התלוי בכל הצדדים יחד, יסודו בסבך עומק כוחות הנפש, וקשור הוא גם באלפי דברים פעוטים של הרגלי ותכונות כל הצדדים ששומה עליהם לקשור יחסים ביניהם. אלו הם דברים שאין לנחשם מראש ואין לחזות את דרך התפתחותם, ועל פי רוב אותו בן אדם, כלפי אדם פלוני יחסיו טובים ביותר, וכלפי אלמוני הם גרועים ביותר, ומה שייך כאן סברית וקבילת לגור עם החמות, הסכמת עם המגרעת, וכי אפשר לדעת מראש איך יהיו היחסים עם החמות, הסכימה מפני שחשבה שהיחסים יהיו טובים ביותר, ואין כאן מגרעת כלל. וגם הרי יתכן ששנים על שנים יהיו היחסים טובים, ופתאום תבא הרעה מבלי שאפשר יהיה למצוא הסבר למה ומדוע.

טעמו השני של הפרח מטה אהרן פשוט הוא, מכיון שהמום ניתן לתיקון, אפשר להחליף את הדירה, מה שייך סברית וקבילת, היא חשבה מה אני מסכנת כאן בהסכמתי, אם השכנות לא תצליח יוציאני הבעל לדירה אחרת ...²⁵''

אולם אחר המחילה דבריו קשים להבנה, וכמו שהעיר הגרי"ש אלישיב על דברי הגר"א גולדשמיד הנ"ל, הובאו דבריו בפד"ר (ח"ב עמ' 357 ואילך) ובקובץ תשובות (ח"ב סי' צב) וזה לשונו:

''נתחיל בהטעם השני מכיון שהמום ניתן לתיקון אפשר להחליף דירה לא שייך סברית וקבלית. לכאורה משנה שלימה שנינו בסו"פ המדיר ואלו שכופין אותו להוציא... המקמץ (המקבץ צואת כלבים) המצרף נחושת והבורסי (כולן מפני שאומנות מסרחת היא. רש"י) ועל כלם אמרו חכמים מקבלת היא על כורחה, ולדעת הרמ"ה וההולכים בשיטתו גם בשלא התנה עמה במפורש, אלא במקרה ואשה ידעה מזה שהבעל עוסק באחד מהאומנוייות הללו, היא מוכרחה לקבלו. הגם שמום זה ניתן לתיקון שהרי בידו לעזוב את האומנות הנ"ל ולהחליף באומנות יותר נקיה, ואטו איכפל תנא ותני מילתא פסיקתא בלשון סתמי וכללי ונאמר דלא איירי אלא בגבר לא יוצלח למלאכה אחרת ואם יעזוב את אומנותו הבלתי נקיה, יגווע ברעב, וע"כ שאין זו טענה כלל.

מאי אמרת שיש הבדל בין אומנות אשר ממנה הוא מתפרנס ומרויח את לחמו, לבין החלפת דירה, אשר בידו להחליפה באחרת ומה לו הכא מה לו במקום אחר, או בידו להוציא את חמותה למקום אחר. אבל אם באנו לידי מדה זו, י"ל שאין לדון מדברי תשו' פרח מט"א לתקופתנו אנו. ולא כדורות הראשונים דורות האחרונים עם תנאי הדיור הקשים, והעולים דמים מרובים בהחלפת דירה, ואי אפשר לחייב את הבעל להוציא כסף לשם החלפת דירה כשם שאין לחייב את הבעל להחליף אומנותו. ולא היה לאשה כל מקום להשלות את עצמה ולחשוב שהבעל ירחקנה - את אמו - מעל גבולה - או הוא עם אשתו ירחקו מעל גבולה ...

ואשר לטענה הראשונה שנאמרה בתשובת פרח מט"א, כפי האמור הסביר הנ"ל (הגר"א גולדשמיד), טעמו למה לא שייך בזה סברה וקבלה, הואיל וענין זה לגור בכפיפה אחת עם אם הבעל אי אפשר לחזות מראש דרך התפתחותם, והדבר תלוי ביחסים בין איש לרעהו ...

הנה אחרי עיון בתשובה הנ"ל נראה שאין זה מוכרח שיסוד החילוק הוא בין מום מסוים לבין דבר התלוי בתורת היחסים בין איש לרעהו.''

ובהמשך דבריו כתב הגרי"ש אלישיב לבאר את דברי הפרח מטה אהרן בטעמו הראשון, וזה לשונו:

ביאור הדברים. זה אין צורך לפנים במקרה וקרובי הבעל מרגילין קטטה בינה לבין בעלה הדין עמה, וכמו שהאריך בתשובה הנ"ל, אלא שמ"מ יש לומר שאין מקבלין טענת האשה מפני ש'סברה וקיבלה' ע"ע לגור יחד עם קרובי בעלה. אמנם בנדון דידיה שבסיבת קרובי הבעל, הוא מרביץ ומכה לאשתו, והכאות לא קיבלה עליה מעולם, ויכולה משוה"ט לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ומעכשיו... אבל אי משום הא הרי בתשובת הרא"ש מבואר שאין זה בכלל המומין השנויים במשנה, ע"ז השיב, שלפימ"ש המהרי"ט פירוש דברי הרא"ש הוא בבעל שאינו בקי בטיב העולם ולא חשיב אלא תרבות רעה וחסרון דעת, אבל בנ"ד שבא הדבר לידי הכאות הרבה בודאי הוי כמום, ולא גרע מריח הפה שאמרו בירושלמי מפני ריח הפה כופין, מפני חיי נפש לא כל - שכן, וסבורה וקיבלה לא שייך לומר כאן דאדעתא דהכי - שבא לידי הכאות הרבה - לא קיבלה, ולכן הדין עמה.

לפי"ז במקום שקרובי - הבעל מרגילין קטטה עם האשה, והם מצערין לה אבל הדברים לא הגיעו לידי מכות ומריבות בינה לבין בעלה, י"ל דאי ידעה מזה כשהתחתנה שהם יכנסו לגור יחד עם קרובי הבעל אי אפשר לה לטעון אח"כ סבורה הייתי...

נמצא שמה שכתב הגר"א גולדשמיד שאף אם האישה ידעה קודם הנישואין שקרובי בעלה ידורו עמה, יכולה היא לומר סבורה הייתי, דבריו צריכים עיון רב.

ועוד יש להקשות, דהיאך ניתן לומר שהאישה חשבה שהיא לא תריב עם חמותה, הרי היא אחת מחמשת הנשים השונאות אותה, וכבר אמרו שאם ידור נמר עם גדי תדור כלה עם חמותה וכו', ואם כן איך היא יכולה לומר סבורה הייתי.

ועוד יש להעיר ע"ד הגר"א גולדשמיד שכתב שבמום שבין איש לרעהו שיסודו בסבך עומק כוחות הנפש יכולה לומר סבורה הייתי, שלפי דבריו בכל מום שבין איש לרעהו יכולה לומר סבורה הייתי, ואם כן מדוע טרח הפרח מטה אהרן להדגיש בטעמו הראשון שהיא יכולה לומר סבורה הייתי "שהדבר בא לידי הכאות הרבה", דל מהכא שהיו הכאות הרבה, עצם המדור עם חמותה שאלו יחסים בין איש לרעהו והיא לא יכולה לצפות מה יהיה, יכולה היא לומר סבורה הייתי.

עוד ראיתי בפד"ר חלק ד' (מהרה"ג בן מנחם הדאיה ועדס, עמ' 138) שכתבו ללמוד בדברי הרי"ף בתשובה דס"ל שאף אם האישה שידעה מכך שקרובי בעלה ידורו עמה, מ"מ יכולה היא לומר סבורה הייתי, וז"ל:

אולם בלא התנה עמה שתדור יחד עם חמותה אף דבשעת הנישואין ידעה ע"ז דאמו גרה אצלו, ונכנסה לגור יחד אתה, בזה לא רק מדיוקא אלא נאמר בדברי הרי"ף בתשו' דיכולה לומר כסבורה הייתי, דהשאלה דנשאל עליה נראה מבואר להמעיין דהיתה בידעה מתחלה שאמו גרה אצלו ומזמן הנשואין גרו ביחד אלא שלא התנה עמה בשעתו, וכמו שכתוב שם, וע"ז משיב הרי"ף דאם יש סמך לטענתה דמחמת חמותה נתגלגל הריב דוחין את חמותה.

ולענ"ד יש מקום לפקפק בראיה זו מדברי הרי"ף, דהנה ז"ל הרי"ף בתשובה (סי' רל"ה):

והנה בפד"ר חלק ד' הנ"ל למדו בדברי הרי"ף שמכך שכתב "ולא התנו בשעת הקידושין שידורו עמהם" מוכח דמיירי באופן שהאישה ידעה על כך קודם הקידושין אולם לא התנו על כך בפירוש.

אולם אחר המחילה אין זה מוכרח, ושפיר יש לומר שדינו של הרי"ף נכון גם באופן שהאישה לא ידעה קודם הנישואין, ואין לחלק בין ידעה להתנו דבתרוויהו אין היא יכולה לומר סבורה הייתי, אלא שהרי"ף השיב לפי השאלה שנשאל, והשאלה נשאלה באופן שלא התנו, אולם לדינא הוא לאו דווקא והוא הדין אם לא ידעה קודם הנישואין. ודוק.

נמצא שאשה שידעה קודם הנישואין שהיא תדור יחד עם חמותה, לדעת הגר"א גולדשמיד יכולה היא לומר סבורה הייתי, אולם לדעת הגרי"ש אלישיב אמרינן דסברה וקבלה, וכן נראה הכרעת אחרוני זמנינו.

התנו קודם הנישואין שקרובי הבעל ידורו עמה בבית
עוד יש לדון אף לסוברים שגם אם האישה ידעה קודם הנישואין שקרובי הבעל ידורו עמהם יכולה היא לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה, האם יסברו כן גם בהתנו במפורש ביניהם קודם הנישואין שקרובי הבעל ידורו עמה, או דלמא כיון שהתנו והסכימו ביניהם, שוב אין האישה יכולה לומר על דעת כך לא הסכמתי.

דהנה בגמ' בכתובות (עז.) איתא:

ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס ... ועל כולן אמר רבי מאיר אף על פי שהתנה עמה, יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל. וחכמים אומרים מקבלת היא על כרחה, חוץ ממוכה שחין, מפני שממקתו.

מבואר מדברי המשנה, שנחלקו רבנן ורבי מאיר כשהבעל התנה עם האשה על מום שישנו בו, האם האישה יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל או לאו, שלדעת רבי מאיר האישה עדיין יכולה לטעון סבורה הייתי, ורבנן פליגי ולדעתם אינה יכולה לומר סבורה הייתי. ולהלכה נקטינן כרבנן וכמו שכתבו הראשונים (שם) וכן הוא ברמ"א (סי' קנ"ד סעי' א').

ואם כן כל היכא שהבעל התנה עם האישה קודם הנישואין על כך שקרוביו ידורו עמהם יחד אחר הנישואין, הרי שהאישה ידעה מהמום קודם הנישואין והסכימה לו, ושוב אין היא יכולה לומר סבורה הייתי.

וכן כתב מהר"ח בנבנישתי בספרו דינא דחיי (לאוין פ"א דף פ"ג ע"א) וזה לשונו:

והוי יודע דאם התנו בשעת קידושין שתדור חמותה עמה... אין שומעין לה, ודבר זה נלמד משאלה ששאלו לרי"ף ז"ל כלשון הזה, אם נתקוטטה אשה עם חמותה ולא רצתה לדור עמה... ולא התנו בשעת קידושין שידורו עמהן, יש מן הדין להוציאן או לא? והרב ז"ל השיב עפ"י שאלתו ולא אמר דאפילו אם התנו בשעת קידושין שומעין לה, משמע דדוקא בלא תנאי אבל אם התנו אין כח בידם להוציאה החוצה, ולא הוי כדברים שאפילו התנה בשעת קידושין יכולה לומר סבורה הייתי לקבל עכשיו איני יכולה לקבל.

מבואר מדבריו שכיון שהרי"ף הדגיש בשאלה דמיירי היכא דלא התנו, משמע שאם התנו שוב אין היא יכולה לומר סבורה הייתי²⁶.

ובדומה לזה מצינו בשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' ת"ו) שכתב:

ראובן שנשא אשה על אשתו הראשונה, והתנה עמה בשעה שנשאה שתדור עם צרתה וכן כתוב בשטר כתובתה, ואחר ט' חדשים אמרה שאינה יכולה לסבול קנאת צרתה וכ"ש לעיניה שיקח לה בית בפני עצמה ... מי נאמן שהרי אין שם ראיה, ואת"ל שאינה נאמנת דיינינן לה בדין מורדת או לא, שהרי יצאתה מן הבית ואומרת שלא תחזור עד שיקח לה בית בפני עצמה. ואת"ל דלא דיינינן לה בדין מורדת, מה תהא בכתובתה ובנכסיה ... תשובה ... ובנ"ד אין כופין אותה לדור עם צרתה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואין דנין אותה בדין מורדת דהא אמרה בעינא ליה ולא בדין מאיס עלי שהרי אינו מאוס לה. וכן אין כופין אותו לקחת לה מדור בפני עצמה שהרי התנה עמה ולא לתת לה מזונות ולא תנאי מתנאי כתובה שהרי מרדה ויצאתה ואינה משמשתו הילכך יעמדו עד שיתפשרו ובכיוצא בזה יעשה הדיין פשרה וכפי שיראה האמת להיכן נוטה כגון שהיא צנועה והוא פריץ או להיפך לאותו צד יטיב הפשרה.

מבואר מדברי הרדב"ז, דהיכא שהבעל התנה עם האישה קודם הנישואין שתדור יחד עם קרוביו, שוב אין היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל, ולכן אם היא יצאה מהבית אין לה מזונות וכתובה. ומה שכתב הרדב"ז שאין דנים אותה בדין מורדת נראה לומר שכוונתו שאין מחייבים אותה לדור יחד עם קרוביו שהרי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ומאידך אין מחייבים את הבעל לתת לה מזונות וכתובה²⁷.

וכ"כ בפשיטות מהר"ש אבן דנאן בשו"ת בקש שלמה (סי' ל"ד) שתנאי מועיל אפילו כשמריעין ומצירין לה.

וכן הוא הדעה הרווחת בבתי הדין, דהיכא דהתנו על כך שוב אין האישה יכולה לומר סבורה הייתי, וכמבואר בדברי הגריש"א בפד"ר חלק ב' (עמ' 358) וכן הוא בקובץ תשובות חלק ב' (סי' צ"ב), ובפד"ר חלק ד' (מהרה"ג בן מנחם הדאיה ועדס, עמ' 138) וחלק י' (מהרה"ג ישראלי קאפח ואליהו, עמ' 359).

תביעת האישה למגורים נפרדים מבעלה
ובר מן כל דין, הנה נראה דנדון דידן שונה הוא מכל המקרים שהובאו בדברי הפוסקים, החל מהגאונים והרמב"ם וכלה בפד"ר הנ"ל, שהרי המעיין היטב בדבריהם יראה שהם דברו באופן שהבעל והאישה דרו יחד עם קרובי הבעל, וקרובי הבעל התקוטטו עם האישה, והאישה יצאה מהבית ואמרה לבעל שאין היא מוכנה לדור יותר עם קרוביו, ורק כשישכור לה מקום אחר וידורו ביחד הבעל עם האישה.

אולם בנידוננו, האישה לא הסכימה לדור במקום נפרד יחד עם בעלה, אלא רצתה לדור לבדה במשך כל ימות השבוע, ורק בשבתות יתאחדו המשפחות, ואת האפשרות שהיא תדור יחד עם בעלה בלבד, וילדיו של בעלה יהיו במקום אחר זו - כלל לא עלה על דעתה.

ועל כן נראה בנידון דידן, כיון שאין האישה רוצה לדור עם בעלה כלל, כולי עלמא יודו ויאמרו דדינה כמורדת והפסידה כתובתה²⁸.

מסקנא דדינא - מן הכלל אל הפרט
א. ישנם ג' שיטות בפוסקים במהות הטענה שהאישה צריכה לטעון על קרובי בעלה.
א. שיטה ראשונה - האישה צריכה לטעון שתי טענות, האחת שקרובי בעלה מצירין לה, והטענה שניה שקרובי בעלה גורמים לקטטה בינה לבין בעלה.
ב. שיטה שנייה - האישה צריכה לטעון שהמריבה התגלגלה על ידי קרובי בעלה.
ג. שיטה שלישית - האישה צריכה לטעון שקרובי בעלה מרגילים קטטה באופן תמידי.

בנידוננו האישה לא טענה על מריבה בינה לבין האיש, וכל טענותיה הם על מריבה שהייתה לה בינה לבין בני האיש. אלא שלאחר שעזבה את בית המגורים [בניגוד לרצון האיש], התדרדרו היחסים ביניהם. לשיטה הראשונה [ושכך שנפסק להלכה] האישה לא טענה שהיחסים עם הילדי האיש גרמו למריבה בינה לבין האיש. ולכן אין בדבריה סיבה מוצדקת לעזיבת בית המגורים.

ואף לשיטה השנייה שהאישה צריכה לטעון שהמריבה התגלגלה על ידי קרובי בעלה, בנידוננו האישה לא טענה כן בפירוש שבני האיש הם שהתחילו במריבות, אלא המתיחות בבית בין בני האיש לבנות האישה היא אשר גרמה למריבות בינה לבין בני האיש. גם בית הדין לא התרשם שבני האיש הם אלו הגורמים למריבות עם האישה.

וכן לשיטה השלישית שהאישה צריכה לטעון על קרובי בעלה שמרגילים קטטה באופן תמידי, הנה בנידוננו האישה לא טענה על קטטות בינה לבין בני האיש באופן תמידי, אלא על אירועים מסוימים שלא יכלה לשאת את התנהגותם כלפיה, ובאופן כללי על אוירה מתוחה בבית בין ילדי הצדדים שזה דבר מצוי ושכיח בכל זוג שנישא בשנית וכל אחד מביא ילדים מנישואין ראשונים, ואין כאן חריגה מהתנהגות מצויה במשפחות כגון אלו.

נמצא שהאישה לא טענה כדבעי ואין בדבריה סיבה מוצדקת לעזיבת בית המגורים.

ב. דעת רבותינו הראשונים, וכן למדו רוב האחרונים בשיטת הרמב"ם ומרן השו"ע, וכן הוא מנהג בתי הדין – להצריך את האישה להביא הוכחות על טענותיה. חובת ההוכחה מוטלת על האישה אף כשהיא רוצה לצאת מבית בעלה, ואף אם אין לבעלה הפסד ממוני מיציאתה, ואין אנו סומכים על דבריה בלבד. הן אמנם שאין צורך בבירור על ידי שני עדים, אולם בעינן שיתברר לביה"ד בירור שיש בו 'רגלים לדבר' שקרובי הבעל הם הגורמים לקטטה.

בנידוננו האישה לא הביאה ראיה לדבריה, ולביה"ד לא התברר שבני האיש הם אלו אשר גרמו לקטטה. נמצא גם בזה שהאישה לא טענה כדבעי ואין בדבריה סיבה מוצדקת לעזיבת בית המגורים.

ג. הדעת נוטה לדברי הפוסקים שאף כשהמדור הוא של האישה ולא של הבעל, כגון דהוי נכסי מלוג, מכל מקום על האישה להביא ראיה לדבריה. והוא הדין אם יש לשני בני הזוג חלק שווה במדור כגון בנידוננו ששניהם שילמו יחד את שכירות הבית, מ"מ כיון שתשמישי המדור שייכים לבעל, על האישה לטעון טענה ולהביא ראיה להוכיח את טענותיה.

וכפי שנתבאר לעיל, האישה לא טענה טענות כפי הנצרך בדין, הן מצד מהות הטענה והן מצד ההוכחות לדבריה.

זאת ועוד, האישה לא הצליחה להוכיח שרצונה להפרדת המגורים בינה לבין האיש, היה בעקבות המעשים החמורים והבלתי נסבלים (לטענתה) של בני האיש, כפי שהובא לעיל ב'עיקרי טענות האישה'. כגון טענתה שהבן בעט בה, וכן שהבן צעק עליה מהחלון בקומה שביעית, או הטענה שהבן של האיש חנק את בתה של האישה.

להלן נביא מדברי פרוטוקול הדיון (מתאריך 15.11.2022 שורות 157-175), ושם מוכח שהרצון להפרדת מגורים התגבש אצל האישה עוד בטרם מעשים אלו:

ב"כ הבעל: מתי ביקשת לראשונה הפרדת בתים?

האשה: העליתי אני חושבת ברצינות את הרעיון הזה בפעם הראשונה אחרי שהבן שלו חנק את ... שלי והיא לא נכנסה הביתה אם לא הייתי בבית והייתה מחכה לי ברחוב, אז אני חושבת שהעליתי זאת בפעם הראשונה. ואמרתי לבעלי שזה בלתי אפשרי שילד ירגיש לא מוגן בבית שלו.

שנצטרך שאם זה ימשיך כך לא נוכל להמשיך לחיות יחד.

ב"כ הבעל: מתי היה הסיפור שהבת שלך צילמה את הבן שלו ולקחה לו את הטלפון ובעקבות זה את אומרת הוא חנק אותה ורצה את הטלפון שלו בחזרה?

האישה: אני לא זוכרת מתי זה היה, אבל טעית בדבריך כי הבן שלו צילם אותה, ובגלל זה היא לקחה לו את הטלפון כי היא רצתה למחוק את התמונה.

ב"כ הבעל: זה היה בסוף אוקטובר 19.

האישה: יש לך הוכחה?

ב"כ הבעל: אני יוכיח אם צריך. אני מראה לך שכבר בחודש ספטמבר עוד לפני החניקה והכל את מדברת על הפרדת בתים, אז זה לא קשור לסיפור, כנראה שזה היה מתוכנן מראש. אני מצרף מוצג ה'.

האישה: אני לא זוכרת מה היה שם, אבל רשום שם אני רואה כשהוא רואה שיש בעיות הוא מנסה לפתור אותם, אז אני לא זוכרת מה קרה שם, ואני רושמת לו בשעה 8:18, זו עדיין לא החלטה לגבי הפרדת בתים אלא מחשבה שזה מה שיקרה כי לא אצליח לסבול יותר אם הבלאגן עם הילדים יימשך, ואני לא יודעת להגיד מה קרה שם כי אין אחורה וקדימה ולא זוכרת למה העליתי את זה, אבל באופן כללי אני רוצה להגיד שלא הייתה לי שום סיבה לעבור לגור ב.... אם לא בשביל להתחתן ולגור ביחד... [ההדגשות אינם במקור]

הרי שב"כ האיש מציג שכחודשיים לאחר החתונה (ספטמבר 2019) האישה כבר מעלה את רצונה להפריד את המגורים, למרות שעדיין לא היו מעשים חמורים (לטענתה). דהיינו שגם על ריבים שכיחים בין בני נוער מתבגרים רצתה האישה להפריד את המגורים כדבריה "מחשבה שזה מה שיקרה כי לא אצליח לסבול יותר אם הבלאגן עם הילדים יימשך". והדברים מדברים בעד עצמם.

ד. אישה שידעה קודם הנישואין שהיא תדור יחד עם קרובי בעלה, נחלקו הפוסקים אם יש באפשרותה לטעון איני יכולה לדור עמהם והרי זה מום בשבילי, או דאמרינן סברה וקבלה, ודעת אחרוני זמנינו דאמרינן סברה וקבלה. ואף לסוברים שיכולה היא לטעון על מום, מ"מ אם התנו במפורש – שוב אין היא יכולה לומר סבורה הייתי.

בנידון דידן האישה הייתה מודעת לכך קודם הנישואין שהמגורים יהיו משותפים יחד עם בני האיש, ובתחילת הנישואין דרו יחד תחת קורת גג אחת האישה ובנותיה והאיש ובניו. דבר זה הותנה במפורש ביניהם בעל פה קודם הנישואין, ונכתב ונחתם לאחר הנישואין ואף אושר בערכאה משפטית, וכפי שעולה מדבריה בדיון (מתאריך 13.7.2022 שורות 121-123):

ב"כ האיש: אני רוצה לדבר על אומד דעתכם מה חשבתם לפני הנישואין. האם תאשרי לי שלפני הנישואין דיברתם על מגורים משותפים בבית אחד עם הילדים שלך ושלו?

האישה: מאשרת.

ואם כן אמרינן 'סברה וקבלה'.

ה. ובר מן כל דין, הנה נראה דנדון דין שונה הוא מכל המקרים שהובאו בדברי הפוסקים, שהרי הם דברו באופן שהבעל והאישה דרו יחד עם קרובי הבעל, וקרובי הבעל התקוטטו עם האישה, והאישה יצאה מהבית ואמרה לבעל שאין היא מוכנה לדור יותר עם קרוביו, או שיוציא את קרוביו מביתם, או שישכור לה מקום אחר, וברור שכל המטרה היא שיגורו יחד בבית אחד האישה עם בעלה.

אולם בנידוננו, אף אם נקבל את גרסת האישה, ולפיה קרובי האיש הם אשר גרמו לקטטה ונגרמה קטטה בינה לבין האיש, והקטטה הייתה תמידית, וככל התנאים שהתבארו לעיל, בכל זאת אין הנידון דומה למקרה דנן, שהרי האישה לא הסכימה לדור ביחד עם האיש, אלא רצתה לדור לבדה במשך כל ימות השבוע, ורק בשבתות יתאחדו המשפחות.

ויעויין בדברינו בראש אמי'ר, שהבאנו את דברי הראשונים שכתבו שהתנאי הבסיסי לחיי הנישואין וחיוב מזונות בעל לאשה – הם מגורים משותפים כשהאישה גרה ביחד בעלה.

כן מבואר בריטב"א בכתובות (קג ע"א ד"ה אם היתה) והובא בבית יוסף (סי' ע' סי"ב) וזה לשונו:

והוא הדין לאשה בחיי בעלה שיצאתה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא, אבל אם לא נתנה טעם לדבריה אינו חייב לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו ... דלא תקון לה רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו.

דברי הריטב"א מבוססים מהמדרש דברים רבה (כתב יד תימני מהדורת הר"ש ליברמן ירושלים ת"ש, פרשת עקב פ"ז פס' י"ג):

על האדמה - כל זמן שאשתו של אדם בביתו, הוא זקוק למזונותיה, יצאה מביתו אינו זקוק לה, כל זמן שאתם על אדמתכם הוא זקוק לכם וכו'.

וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' עב) וזה לשונו:

שורת הדין כי חיוב מזונות שיש לאשה על בעלה מן הסתם אינו אלא שיאכלו ביחד. ואין האחד מהם יכול לטעון שתאכל בפני עצמו ... ומ"מ אם באה בטענה ברורה מפני דברים שעשה לה שלא כדין צריך שייתן לה מזונות שלמים.

מבואר מדבריהם, שתנאי יסודי הוא בחיי הנישואין שהאישה תגור יחד עם בעלה תחת קורת גג אחת, ואם האישה יצאה מביתו והלכה לגור בבית אחר ללא בעלה, דינה כמורדת והבעל אינו צריך לתת לה מזונות.

ובדברינו הרחבנו לעיל, שדין זה נאמר גם לעניין חיוב כתובה. כאשר אישה אינה סמוכה על שולחנו של בעלה ולא יושבת תחתיו, הבעל יכול לגרשה ואינו חייב לתת לה כתובה.

על כן נראה שבנדון דידן, כיון שהאישה אינה רוצה לדור עם האיש במשך ימי השבוע, כי אם לאחד את המשפחות בסופי השבוע, כולי עלמא יודו ויאמרו דדינה כמורדת, ואין לחייב את האיש בכתובתה.

הרב ירון נבון

דעת הרב יאיר לרנר
1. רקע עובדתי
2. ראשי פרקים
3. ראשי פרקים – בהרחבה
א. טענת האישה שאין ביכולתה להתגורר עם בנותיה [מנישואין קודמים] בבית אחד בצוותא עם בניו של האיש [מנישואין קודמים].
ב. טענת האיש שהם נישאו על דעת ששניהם יתגוררו בבית אחד משותף יחד עם ילדיו אשר כל צד הביא עמו מנשואיו הקודמים.
ג. טענת האיש שהאישה עזבה את הבית, ובכך האישה הפסידה כתובתה.
ד. סיכום -מסקנה

רקע עובדתי
בית הדין קיים מספר דיונים בעניינם של הצדדים, להלן חלקים רלבנטיים מפרוטוקולי הדיונים²⁹ אשר עשוי לשפוך אור על נסיבות פירוד בין הצדדים וילדיהם. במסגרתם חתר בית הדין לקבל תמונה רחבה לסיבת המשבר אשר פרץ בניהם, ועל כתפיו של מי מהצדדים רובצת האשמה, אם בכלל, לסיום חיי הנישואין. דיון ראשון התקיים בתאריך כ"ט בסיון התשפ"א (9/6/2021):

...ביה"ד: בפנינו שתי תביעות , אחת חלוקת רכוש, ואחת תביעת הכתובה. בתוך תיק סידור הגט נסרקה גם הכתובה וסכום הכסף המוזכר שם הוא 180.000 ₪.

ב"כ האיש: ...חצי שנה אחרי הנישואין חתמו הצדדים על הסכם ממון... והחלה האישה לדרוש מהאיש כי הילדים שנמצאים במשמורת שלו יצאו מהבית... בתאריך 14/7/20 האישה עוזבת את הבית עם הבנות שלה... אנו מבקשים... איזון כספים שהיו בחשבונות הצדדים... השבה של ציוד וריהוט אישי של האיש...

ב"כ האישה: ...אחרי שהיא עזבה את הבית... היה ניסיון כנה שלה להגיע לשלום בית... כשהם חיו בבתים נפרדים... הוא הגיע אליה הבייתה לקיום יחסים לא פעם ולא פעמיים, פעם אחת הם נסעו לבית מלון... הם הלכו לטיפול, וניסו לשקם את הנישואין...

בהסכמת הצדדים, הצדדים נכנסים לחדר צדדי כדי לנסות מו"מ בסיוע ביה"ד, אך המו"מ לא צלח, והצדדים חזרו לאולם ביה"ד.

ביה"ד: יש פה הסכם, כמה זמן אחרי הנישואין חתמתם עליו בבית משפט?

האישה: עשיתי את ההסכם אצל חבר של הבעל... אנו נישאנו ביולי... רק בדצמבר או בינואר הלכנו... לגבי הילדים... הם התחצפו, זלזלו, עשו חיקויים עלי... הבן הקטן שלו... הוא בעט בי... לא נתתי לו... ואז הבן הלך ושבר עציצים במרפסת, התעצבן... אמרתי לבעל... לא רצינו שאני אכנס איתם לקאסח... לקחנו דירה של שתי קומות כדי שהבנות שלי יוכלו להסתובב בחופשיות בקומה שלהם... הבן הגדול שלו ישר צרחות, ישר מלחמה, היה בבית כל שניה מלחמה, על כל דבר קטן צרחות ובלאגן... הם שיחקו יחד והוא צילם אותה... היא ביקשה ממנו למחוק... אז היא ניסתה לקחת את הטלפון למחוק והוא חנק אותה.

האיש: ...עם תחילת הנישואין כל הזמן הילדים שלך... דברים שהם כאילו אתה מחפש את הילדים... מפריע לה שהם צועקים בבית...

ביה"ד: גם אחרי שנפרדתם היו יחסי אישות, פחות אבל היו?

האיש: 90%... היו יחסי אישות גם בבית אחרי שגרתי אצל ההורים...

האישה: התכתבתי איתו תבוא בבקשה הבייתה... גם טבלתי, היום יש לי מקווה...

האיש מבקש מטלטלין שהם שייכים לו, והאשה מסכימה לתת לו אותם לאחר זמן.

דיון נוסף התקיים דיון בתאריך כ"ח במר חשוון התשפ"ב (3/11/21):

האישה: ...עשיתי הכול כדי לנסות להוריד את הלהבות בבית... והבעל אמר שרואה כמה שקשה לי... והוא לא ייתן לבנים שלו להרוס לנו... נהיה בבית שני מחנות... התייעצתי עם אנשי מקצוע שיעצו לי להפריד בתים... עלבונות בעיקר מהילדים... ויותר תופס את צד הילדים ונהיה בינינו מריבות ...והייתי במצב בעייתי מולם, כי לא קיבלו את הסמכות שלי ממש הרגשתי שאני הולכת על ביצים בבית ...הוא איים עלי בגט, הלכתי ליועצים פרטיים וניסו לגשר בין הצדדים... התחלתי לקבל הודעות מאתרי מפוקפקים... אנשים פנו אלי..

ב"כ האיש: זה נחקר במשטרה, יש לי אישור שהדבר נסגר...

דיון נוסף התקיים דיון בתאריך ח' באייר התשפ"ב (9/5/2022):

ב"כ האיש: ...הוא סירב להצעתה לחיות בשני בתים נפרדים... האיש התנגד כל הזמן לקשר נישואין בשתי בתים נפרדים ... 11 פעמים היו בבית מלון באהבתו אותה העניק לה שעון זהב, טבעת זהב, תכשיטים, פרחים... אני מצטט את דבריה בהתכתבות... הילדים שלך הם חרא... הילדים לא שלי, לעולם לא יקבלו יחס שווה ואהבה שווים... מתעוררת האישה בבוקר ואין חלב, נגמר, שעות של התכתבות... כל פעם שצריך להדליק שם מזגן זה שגעון... במקרה שלהם כל אחד בא עם 3 ילדים, זה מאתגר...

האיש: היה פעם שהיא לא הלכה למקווה בגלל זה...

האישה: ההודעה על חייל בודד זה במסגרת ההתכתבות מה לעשות אם אני רוצה בינתיים הפרדת בתים זמנית, כך המליצו כולם כולל רבנים... כן הלכתי למקווה... רק היה שבת של סגר חזק... ואז ישאלו אותי לאן אני יוצאת ... ועוד פעם בגלל שהוא איים עלי בגט...היום אני מטופלת במרכז לטיפול באלימות במשפחה... בתקופה שניסינו שלום בית... הוא בעצמו אמר שהם חצופים... ויש לי הודעות כתובות כמה יפה אני מתייחסת לילדים, אפילו יותר מאמא שלהם...''

דיון נוסף התקיים דיון בתאריך י"ד בתמוז התשפ"ג (13/7/22):

ב''כ האיש חוקר את האישה:
האישה: ...אבל המגורים המשותפים קשות לי... לא רוצה להיות שוטרת רעה... רשמתי אני חושבת שמגורים נפרדים יהיו טובים לנו וגם להם... הגעתי לקצה שכבר לא יכולתי, סיפרתי ששבת לפני זה אכלתי בחדר שלי, לא יצאתי מהחדר שלי כל השבת... סירבתי לחזור לגור ביחד, כל עוד לא עושים הסכם שלום בית ולחילופין גירושין, כי האיש איים עלי בגט ורציתי קודם הסכם, טיפול... כי המצב היה בלתי נסבל...

ב"כ האיש: תאשרי לי בבקשה שבהסכם ממון שנחתם בדצמבר 2019 שקיבל תוקף של פס"ד, רשום שאתם תתגוררו ביחד עם הילדים תחת קורת גג משותפת ?

האישה : מה שכתוב, כתוב...

ב"כ האיש: זה נכון שמיד לאחר הנישואין דיברת עם בנותייך והעלית את האופציה למגורים נפרדים?

האישה: אחרי שהבן חנק את הבת שלי, היא בכתה לחזור הבייתה... ככה אי אפשר לחיות ביחד...

ב"כ האיש: האיש טוען שלפני הנישואין עשיתם לפחות חמש שבתות...

האישה: נכון...

ב"כ האיש: ידעת למה את נכנסת...

האישה: הבנתי שזה אתגר... לא ידעתי שיהיה כל כך קשה... לא ידעתי שיהיה קרונה ואהיה איתה בבית כל כך לבד... לא חשבתי שאני אקרוס, אבל אני קרסתי... באתי עם המון כוונות והמון כוח כדי לבנות את הבית בצורה הכי טובה... אמרתי אוקי, ואם המטפל יגיד אחרת, אם יגיד להפריד בתים, אתה תקבל, אז הוא אמר לא... אמרתי אוקי... חבל על הזמן ועל הכסף.

האישה: ...אולי בגלל שהבן שלו בעט בי או דברים שהיו...

ב"כ האישה: ...האישה הזו היא אישה מתעללת, ואוכיח זאת בדיון הבא פשוט התעללות נפשית ורגשית...

התקיים דיון נוסף בתאריך ביום כ"א מר חשוון התשפ"ג (15/11/2022):

נמשכת חקירת האישה ע''י ב''כ האיש:
האישה: ביקשתי שהם לא יהיו איתי בבית, אם הוא לא בבית, בגלל שהם לא כיבדו המילים שלי... בעטו בי... שילכו יותר לאמא שלהם ולשתי הסבתות, שהוא יצא יותר מוקדם מהעבודה... בקשתי שהילדים לא יחזרו הביתה לפני שהאיש חוזר, זה הכול...

ב"כ האיש: הוא אומר לה לא אספו אותם מהרחוב... את עונה שהם לא יקבלו לעולם יחס של חום ואהבה שווים, אז אולי מראש נכשלתי.

האישה: אני חושבת שזה דבר ברור וידוע שאף פעם ילד שהוא לא שלי וילד שלי, יקבלו יחס שווה, זה ברור, אבל כן עשיתי הפליה מתקנת לטובת הילדים שלו...

ב"כ האיש: ואז את מוסיפה את הקללות, ימנייק, מסריח, שקרן, שפל, נבזה, כל הקללות שבעולם... זה השלום בית שרצית..?

האישה ... הבנתי שהוא שיקר עלי, והתפרצתי... הייתי פה באטרף... לא אכלתי יומיים, בכיתי, זה היה ערב תשעה באב, כתבתי לו אתה מחריב את הבית שלנו... קיללתי. נכון...

ב"כ האיש : מתי ביקשת לראשונה הפרדת בתים?

האישה ...אחרי שהבן שלו חנק את הבת שלי, והיא לא נכנסה הבייתה.

ב"כ האיש: אם הוא היה נעתר למגורים נפרדים... יתכן והייתם נשואים עד היום?

האישה: כן... המשכתי ללכת אצל מטפל... הוא הביא אותי להבנה שחיינו תחת אלימות נפשית ושליטה...

ב"כ האיש: ...גנבת לו מהחשבון 12.400 ₪ נכון?

האישה: זה היה חשבון משותף ומשכתי משם כסף, כי הייתי בלחץ.

ב"כ האיש: האם זה נכון שביליתם יחד 11 פעמים בבית מלון?

האישה: היינו...לא ספרתי.

ב"כ האיש: האם קיבלת מהבעל, שעון זהב, טבעת זהב, שרשרת זהב, חלוק רחצה, שוקולדים, ופרחים?

האישה: ...זה היה בשנה שהכול היה בסדר, כשגרנו ביחד... הבקשה שלי לכתובה... לזה שהוא זרק אותי אחרי שנה בלי לנסות לעשות איתי שלום בית, בלי לעשות מאמץ... סבלתי בבית, סבלתי חוצפה... החיים היו כבר בלתי נסבלים עבורי ממש...''

ב"כ האישה חוקרת את האיש:
''האיש: ...אני מאשר שהייתה התעללות נפשית שזה כלל גם לצחוק על האיברי מין שלהם...

ב"כ האישה: ...יש פה הודעות נוספות... פה יש מילות הערכה של התפקוד של האישה מול הילדים...

האיש: אני כתבתי... ניסיתי... להוריד את הלהבות...

האישה: ...ישבנו בשולחן שבת... אחת הבנות שלה אמרה, אמא אמרה שנפריד בתים...

ב"כ האישה: ...אתה כותב פה... אני חושב שאת אישה מדהימה עם לב ענק וטוב... תאשר...

האיש: ...אני כתבתי את המסרון הזה... רציתי להרגיע את העניינים.

ב"כ האיש: תאשר שהילדים התחצפו לאשה, חיקו אותה...

האיש: היו מקרים שהם התנגדו לדברים...

ב"כ האישה: ...אבל הם ילדים עם הרבה קשיים בהתנהגות... אני רוצה להציג לך מסרון...ילד שעבר הרבה חרא בחיים, אתו לא תצאי ראש...

האיש: ...כל הילדים המתבגרים הם ילדים שיש להם דברים... אז אני שואל, אני באתי לשלום בית לגור ביחד... והיא מדברת על הפרדת בתים... אמרתי שהפרדת בתים לא מתאים לי...

דיון נוסף התקיים בתאריך כ"ד בטבת התשפ"ג (17/1/2023):

ב"כ האישה: האם במהלך הנישואין ישנתם במיטות נפרדות לגמרי?

האיש: לדעתי לא היה אפשר להפריד את המיטה שלה... זו מיטה שהייתה מחוברת...

ב"כ האישה: ואם אני יגיד שזו מיטה יהודית , וסירבת להפריד את המיטות והאישה שמה שמיכות כדי שלא תשנו יחד, ואתה היית מעיף את זה?

האיש: בחיים לא... עשיתי הכול, לקחתי אותה לבית מלון, למסעדות... אחרי שקניתי את התכשיט היא קראה לי קמצן מסריח...

ב"כ האישה: אתה מודה שמי שמשתמש בשפה מינית גסה כלפי הורי אשתך זה היית אתה?

האיש: אני לא מודה בזה...

ב"כ האישה: ...אתה מוכן להודות שהם ילדים שסבלו מקשיים רגשיים והתפרצויות זעם, והיו איתם בעיות במוסדות החינוך...?

האיש: ...הילדים האלה עברו בסופו של דבר קשיים בחיים...

ב"כ האישה: תאשר שמי שהחליט להוציא את... מהבית היית אתה... שהיו התנהגויות מאד קשות שלו כלפי האישה...

האיש: ...היא דרשה שהילדים האלה יצאו לשבתות... ניסיתי כל הזמן להרגיע את העניינים ולא לפוצץ אותם, היא חיפשה כל הזמן איך ללכלך את הילדים שלי, ואיך להתעלל בהם... הרבנים... אמרו אין דבר כזה לגור בנפרד אפילו לשעה.

עד כאן ציטוטי פרוטוקולים הנוגעים לענייננו.

לאחר מכן התקיימו הליכי הסיכומים. ב"כ האישה סיכמה באריכות את טענותיה בנושא עילות בגינן זכאית האישה לכתובתה, וכן הרחיבה בנימוקים הלכתיים. לדבריה, הסכמת האישה לפני הנישואין אינה רלוונטית במקרה זה, ומסיימת כי "אין ספק שהאישה זכאית למלוא כתובתה, עיקר ותוספת".

מאידך, העלה ב"כ האיש את טענותיו על הכתב, ואשר כותרתם: "הסכמות הצדדים ואומד דעת הצדדים קודם נישואים", וכן "התנהלות הצדדים לאחר הנישואין", כמו גם בעניין "האישה נהגה להפלות בין בנותיה לילדי האיש", וגם בנושא "רעיון הפרדת בתים".

2. ראשי פרקים
א. טענת האישה שאין ביכולתה להתגורר במשותף בבית מגורים אחד עם בנותיה - בצוותא עם בני האיש, ולכן תובעת את כתובתה.
ב. טענת האיש שנישאו על דעת ששניהם יגורו בבית אחד משותף (3 בנותיה של האישה, ו-3 בניו של האיש). ובעיקר לאור קיומו של הסכם ממון אשר אושר בערכאה שיפוטית לאחר הנישואין, ובו נכתב שיגורו בבית מגורים משותף.
ג. טענת האיש כי האישה עזבה את ביתם המשותף ולכן האישה מפסידה את כתובתה.
ד. מסקנה.

3. ראשי פרקים – בהרחבה
א. בעניין טענת האישה שאין ביכולתה להתגורר במשותף בבית מגורים אחד עם בנותיה בצוותא עם בניו של האיש, ולכן תובעת האישה את כתובתה בסך 180.000 ₪.
הנה כתב הרמב"ם בהלכות אישות (פרק י"ג הלכה י"ד):

האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך, אחיך ואחיותיך שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם, כשיארע להם דבר, ותלך לבת אביה פעם בחודש, ובכל רגל ורגל, ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה, שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו. וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו לי אצלי אימך ואחיותיך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי, שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשות.

והביאו השו"ע להלכה בחלק אבן העזר (סימן ע"ד סעיף י') וזה לשונו:

וכן היא שאמרה אין רצוני שיבואו לבית אביך ואמך, אחיך ואחיותיך, ואיני שוכנת עמה בחצר אחד, מפני שמריעין לי ומצירין, שומעין לה

וכתב הרמ"א על דברי השו''ע וזה לשונו:

ודווקא שנראה לבית הדין שיש ממש בדבריה, שהם מריעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה, אבל בלאו הכי אין שומעין לה...

משמע מדברי הרמ"א שצריך ב' תנאים: שהאישה אומרת "מפני שמריעין לי ומצירין לי", וכן צריך עוד תנאי "וגורמין קטטה בינה לבעלה". וכן נראה מדברי הרב המגיד (פרק י"ג מהלכות אישות הלכה י"ד) שכתב "אם נראה לבית הדין שהם מריעין ומצירין לה, וגורמים קטטה עם בעלה הדין עימה''.

אך מדברי הרי"ף בתשובה [רי"ו במישרים ומהר"ם בשם רב פלטוי גאון] משמע שהם רגילים להתקוטט עימה או לצערה, וגם אם הם לא מכניסים קטטה בינה ובין בעלה, היא יכולה להגיד שאין רצונה שיכנסו לדירתה. וכן הביא ערך השולחן (טייב, סימן עד ס''ק ב') בשם הרשב"א (חלק ד' סימן קס"ח) שיכולה אישה לומר לבעלה איני רוצה לגור עם אנשים שמצערים אותי, שהרי הבעל גופא אינו יכול לצערה, ואם כן בוודאי שלא תדור בין אנשים אחרים שמצערים אותה. ומשמע שעיקר הטענה, האם האנשים הללו מצערין אותה, ולא כתב שגם גורמין קטטה בינה ובין בעלה.

המורם מכל האמור לעיל שיש מחלוקת בין רבותינו הראשונים, האם טענת האישה שאינה יכולה לגור במקום שיש אנשים שמצערים אותה, היא טענה מספקת כדי שהאיש ידאג לאשה למקום דיור חלופי או שנאמר שצריך טענה נוספת שתטען האישה שיש בדירה אנשים שגורמים לקטטה בינה ובין הבעל.

והנה מצינו בפד"ר חלק א' (עמודים 205-210) שכתבו הדיינים הגאונים, הרב א. גולדשמידט, הרב ש. ש. קרליץ. הרב י. בבליקי זצ"ל, שמצינו מחלוקת נוספת בין רבותינו הראשונים האם אישה צריכה לטעון שאינה רוצה שיבואו לדור עמה קרובי משפחה של הבעל מפני "שמריעין לי ומצירין לי" או אינה צריכה לנמק מדוע אינה רוצה שידורו עימה קרובי הבעל, אלא די לנו שתגיד שאינה רוצה לדור עם קרובי הבעל. מדברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק י"ג הלכה י"ד) נראה שאינה צריכה לנמק את סירובה לגור עם קרובי הבעל שכתב "שומעין לה, שאין כופין לאדם שישבו אחרים עימו ברשותו''.

אולם בשאלה זו דן המהריק"ש [רבי יעקב קאשטרו] בתשובות אהלי יעקב (סימן כ'):

שאלה, אשה שהייתה דרה עם בעלה בבית אביו ואימו, ותבעה את בעלה לדין שיוציאנה מאותו בית, שאינה רוצה לדור עמהם... אם הודית שאינם מצירים לה כלל, אלא שברצונה לצאת מביתם, יורנו רבנו אם יכולה לצאת. תשובה ...בלשון הרמב"ם ...כתב מפני שמריעין לי ומצירין לי וכו'.

עלה בידנו מדבריו שגם כשהיא רוצה לצאת באופן שאינה רוצה לשכון עמהם בעיא טענה מפני שמריעין לה ומצירין לה. וכן כתב בתשובות הר"י אבן מיגא"ש (סימן ק"א):

תשובה ...מניעת האשה מלדור שם בחלקו בהיותה טוענת אביך ואמך יצערו אותי... טענה זו אינה טענה... אף אם דרה כבר בדירה עם חמותה ונתאמת שחמותה ציערה, אמנם אשה זו עדיין לא דרה עם חמותה ולא ראתה ממנה נזק... ואין לנו להכריח את בעלה וישכור לה בית באומד בלבד, אלא אם כן נתאמת עליה זה בפועל...

הרי שהר"י מיגא"ש מבדיל אם לבעל יש דירה בבית הוריו ובשכירת דירה אחרת יהיה לו הפסד, אין היא יכולה לדרוש שהבעל ישכור דירה אחרת, מחשש שאולי יצערו אותה... אלא אם כן דרה עם משפחתו והם ציערו אותה בפועל.

תשובה זו הובאה בשלטי גיבורים על המרדכי כתובות פרק נערה שנתפתתה. וכן כתב גם בקובץ הגדול [פראג שס"ח] (סימן פ"א) וזה לשונו:

ובתשובות הגאונים מצאתי, ושכחתי שם הגאון, והאשה שקובלת על בעלה, אי אפשר לדור עם אמך ואחיותך המחרפות ומגדפות אותי, חייב הבעל להוציאה משם לגור בבית אחר...

משמע דווקא בטוענת שהם מרגילים קטטה או מחרפות ומגדפות אותה, אז חייב הבעל להוציאה למקום אחר.

אם כן משמע שרוב הפוסקים סוברים כי האישה צריכה לטעון טענת "שהם מצירין לי", וללא טענת האישה "שהם מצירין לי" אינה יכולה לטעון להוציאה למקום אחר.

והנה מצינו מחלוקת נוספת בין רבותינו הראשונים, דהרי משמע מדברי הרמב"ם הנ"ל "וכן היא שאמרה אין רצוני שיבואו לבית אביך... שומעין לה, שאין כופין לאדם שישבו אחרים עימו ברשותו''. מוכח מדברי הרמב"ם שאינה צריכה להוכיח את דבריה, אלא די לנו שהיא טוענת את טענותיה בבית הדין.

אולם הרמ"א בשולחן ערוך (חלק אבן העזר סימן ע"ד סעיף י') כתב: "ודווקא שנראה לבית הדין שיש ממש בדבריה שהם מריעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה, אבל בלאו הכי אין שומעין לה. ונוהגים להושיב עמהם איש או אישה נאמנים ותדור עמהם עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב והקטטה...". המורם מדברי הרמ"א הנ"ל שאין שומעין לאשה בטענותיה הללו אלא אם כן נראה לבית הדין ומתברר לבית הדין שיש ממש בדבריה של האישה שמשפחת הבעל מצירין לה. ומקור דין זה היא תשובת רב אלפס שהביא רבנו ירוחם בספר מישרים (נתיב כ"ג חלק ה'). וכן הוא דעת המגיד משנה שכתב (על דברי הרמב''ם שם) וזה לשונו: ''אלא כך הוא עיקר הדבר שאם נראה לבית הדין שהם מריעין ומצירין לה וגורמין לה קטטה עם בעלה, הדין עמה''.

ברם, מדברי הרמב"ם אשר הובאו לעיל נראה שחולק וסובר שאין צורך לברר את דברי האישה.

ועיין בספר שאלות ותשובות פרח מטה אהרון (חלק א שאלה ס') שתמה על השמטת הרמב"ם את סיפא של תשובת הרי"ף בדבר מושיבין אשה אחרת עמהן.

ובספר בית מאיר (חלק אבן העזר בהלכה הנ"ל) תירץ את הרמב"ם וכתב:

וכן היא שאמרה, ברמב"ם לא נזכר כי אם אמו ואחותו, ונראה לע"ד דבדיוק הוא שהרי מסיים 'מפני שמריעין לי'... שמודה שהיא מוכרחת לבוא בטענה ...וסובר נמי דמן הסתם נאמנת שמריעין לה, ודווקא באמו ואחותו שהן מן הנשים השונאות אותה.

הרי מפרש הבית מאיר את שיטת הרמב"ם כי עליה לבוא בטענה מנומקת שמצירין לה, ואינה יכולה לטעון סתם. אולם אין צורך בהוכחות לדבריה ומאמינים לה שהם מצירין לה. וההסבר הוא כפי שביאר הבית מאיר ''דמן הסתם נאמנת שמריעין לה... שהן מן הנשים השונאות אותה.''

וכתבו שם הדיינים הגאונים בהמשך פסק הדין הנזכר:

הרי שיטת הרי"ף והרמ"א וכן היא דעת הרב המגיד שאין מאמינים לאשה בטענת זו ויש לברר אם יש ממש בדבריה, אולם שיטת הרמב"ם , והטור, והשו"ע היא, וכן משמע גם דעת הגאון שהביא מהר"ם מרוטנברג ודעת הרמב"ן שמאמינים לאשה זו ואין צורך בכל בירור''. ובהמשך כתבו שם: "אשר להכרעה להלכה בשאלה זו, בשיטות הפוסקים הנ"ל, הכריע הבית מאיר כשיטת הרמב"ם, וכתב: ''ואולם מסתבר לענ"ד דעת הרמב"ם דעל אימו ואחותו סתמא יכולה לטעון''. וכתב בעל כנסת הגדולה דבספר דינא דחיי (שם): ''שומעין לה... ולעניין פסקא דמילתא מעשים בכל יום כמו שנראה מדברי הרמב"ם דכשהיא טוענת שמצירין לה, היא נאמנת, ואין נותנין לה אשה לידע ממי מהן נתגלגלה, אלא שומעין לה מיד... אולם גם אם יש צורך בבירור, אין הכונה שיש צורך בהוכחות גמורות, בראיות כדין כדי לברר שמצירין לה... אלא די בסיוע לדבריה מעין "רגלים לדבר" כדי להאמין לה לטענתה... וכן משמע בתשובת מהר"א מונסון:... ''וסתרי לכאורה למה שכתבנו דצריך בירור קצת'' ... הרי מפורש שגם אם יש צורך בבירור, אין הכונה בירור גמור, אלא גם "בירור קצת"...

מוכח שלהלכה נוקטין כדברי הבית מאיר שאין האישה צריכה להוכיח דבריה. ובעיקר לפי אחד הנימוקים שהביאו הפוסקים שהמדובר הוא בנשים ששונאות אלו את אלו. כמו ב' יבמות וב' נשים שצרות זו לזו, ואשה וחמותה, וכן אישה ובת בעלה. והגמרא בקידושין דף פ"א ע"ב מביאה ''מתיחד אדם עם שתי יבמות ועם שתי צרות''. וההסבר ששונאות אלו את אלו ויספרו לכולם על דבר עבירה, וחושש אדם להתפתות. וכן בגמרא במסכת יבמות דף קי"ז חמש נשים ששונאות את האשה. וכן ברמב"ם (פרק י"ב מגירושין הלכה ט"ז). ולכן אין צריך הוכחה לכך שהנשים הללו מצירין אותה אלא מספיק "בירור קצת".


והרי המושג של 'אמא חורגת' הוא מושג ידוע ומפורסם של ילדים 'שאינם אוהבים' ברוב המקרים את אשתו של האבא שלהם. וכן ''כמים אל הפנים כן לב האדם לאדם" - 'אי האהבה' של הילדים לאמא החורגת משפיעה גם על אשתו של האיש שאינה אוהבת את ילדי האיש.

וכמובן מצב זה הינו בלתי נסבל, גרים איש ואשה שאוהבים אחד את השני ואף רוצים ללכת ולהתייחד בצימר, וכן ללכת ולבלות בצוותא, אך דא עקא מריבות הילדים ביניהם, משפיעות ומחלחלות אל ההורים, עד אשר האווירה בבית המגורים המשותף נהפכת לאווירה של "ערב תשעה באב".

והנה מצינו שפד"ר חלק א' [עמוד 214] שכתבו הדיינים הגאונים הנ"ל:

ועכשו עלינו לברר מה הן התוצאות להלכה מסירוב הבעל למלא את חובתו כלפי אשתו במתן מדור הראוי לה. כתב רבנו ירוחם (בספר מישרים נתיב כ"ג חלק ה'): וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד... שומעין לה... וכתב גאון בתשובה כי שומעין לה... ואם לאו יוציא ויתן כתובה. וכן כתב מהר"מ מרוטנברג בקובץ גדול בתשובה הנ"ל: ''ובתשובות הגאונים... אי אפשר לדור עם אמך ואחיותיך... חייב הבעל להוציאה משם לגור בבית אחר ואם לאו יוציא ויתן כתובה''... וכן כתב הר"י מגאש בתשובה הנ"ל בסוף התשובה: "שאם נתקוטטה עמה חמותה, הוא מחויב להוציאה אל מקום מושכר... ואם הוא נמנע מזה... יהיה כדין מורד על אשתו ויוציא ויתן כתובה, וכן הדין ואין לשנות...

המורם מדברי רבותינו הראשונים הללו שאשה שמבקשת להתגורר בדירה אחרת שאין גרים בה בני משפחת האיש, הרי האיש חייב להוציאה, ואם לא מוציאה חייב בכתובתה.

הרי לנו במקרה העומד לפנינו אשר האישה מעידה בביה"ד שחייה עם ילדי האיש היו בלתי נסבלים, ואף האיש מסכים שהחיים בבית היו קשים וכלשונו: "הילדים האלה עברו בסופו של דבר קשיים בחיים". או: "ניסיתי כל הזמן להרגיע את העיניים ולא לפוצץ אותם". וכן: "היו מקרים שהם התנגד לדברים". ומתוך אילוץ זה האישה מבקשת להתגורר בשתי בתים זמנית או להיפגש מידי פעם בצימר, האיש צריך להיענות לאשה ואם לא נענה, אזי חייב בכתובתה.

וכך כתבו בפד"ר חלק א' עמוד 201. ובפד"ר חלק ב' עמוד 353. ובפד"ר חלק ג' עמוד 310. וכן בחלק ד' עמוד 138. וכן בפד"ר חלק ו' עמוד 9. וכן בפד"ר חלק י' עמוד 358. וכך הרחיב בספר משפטי שאול סימן ה'. וכן כתב בשו"ת יביע אומר חלק ג' אבן העזר סימן ט"ו אות י"ז. וראה בספר תחומין חלק י"א עמוד 241 שהרחיב שם הגאון הרב שלמה דיכובסקי שליט"א חבר בית הדין הגדול בדימוס. וראה עוד בשו''ת יביע אומר (חלק ט' אבן העזר סימן כ"ה) שפסק שאם יש אומדנא דמוכח לטענת האישה שקרובי הבעל מצירין ומציקין לה, הבעל חייב במזונותיה.
ב. טענת האיש שנישאו על דעת ששניהם יגורו בבית אחד משותף. ובעיקר לאור קיומו של 'הסכם ממון' אשר אושר בערכאה שיפוטית לאחר הנישואין, ובו נכתב שיגורו בבית מגורים משותף.

בהסכם ממון בין הצדדים שאושר לאחר החתונה נכתב כדלהלן: "והואיל והצדדים חולקים קורת גג משותפת, יחד עם ילדיו של כל אחד מהצדדים בדירה שכורה ברחוב... עם הילדים מהנישואין הקודמים...''

טוען הבעל שעל דעת ההסכם נישאו, וזה כולל את הסעיף שיגורו עם הילדים של הצד השני בדירה אחת, והסכימה לכך האישה ואינה יכולה לחזור בה.

הנה מצינו בפד"ר (חלק א' עמוד 213 מאת הדיינים הגאונים הרב א.גולדשמיט . ש.ש קרליץ,י. בבליקי זצ"ל) שכתבו: [הדגשה אינה במקור]

אלא שיש מקום לדון בשאלה אחרת, מכיון שהזוג נכנס מיד אחרי הנישואין לגור בבית הורי הבעל, הרי הסכימה האשה לגור באותו בית, ולכאורה אין היא יכולה לחזור בה מהסכמתה, " סברית וקבלית" ידעת את המגרעות וקיבלת עליך, בנקודה זו דן פרח מטה אהרון, בסוף התשובה הנ"ל:

''...אין לומר דסברה וקיבלה לחמותה, דמצי למימר: סבורה שאני יכולה לקבל, ואין אני יכולה לקבל... כל שכן דיכולה היא לטעון שהייתה סבורה שהבעל ירחקנה מעל גבולה, כשהיא רואה שהיא חוזרת למידתה הרעה, או הוא עם אשתו ירחקו מעל גבולה''.

והפשטות היא כי טענת זו "סבירת וקבילת" ידעת והסכמת, שייכת רק במום מסוים שהוא מום כשלעצמו אנו אומרים ידעת מהי המגרעת וקיבלת עליך. אבל עניין זה ביחסים בין איש לרעהו, הרי לא מדובר כאן באיזה מום ומגרעת, אין כאן דבר מסויים וקבוע. יחסים הוא עניין התלוי בכל הצדדים יחד, יסודו בסבך עומק כוחות הנפש, וקשור הוא גם באלפי דברים פעוטים של הרגלים ותכונות של כל הצדדים ששומה עליהם לקשור יחסים ביניהם, אלו דברים שאין לנחשם מראש, ואין לחזות את דרך התפתחותם, ועל פי רוב אותו בן אדם, כלפי אדם פלוני יחסיו טובים ביותר, וכלפי אלמוני הם גרועים ביותר, ומה שייך כאן "סבירת וקבילת" לגור עם החמות, הסכמת עם המגרעות, וכי אפשר לדעת מראש איך יהיו היחסים עם החמות? הסכימה מפני שחשבה שהיחסים יהיו טובים ביותר, ואין כאן מגרעת כלל. וגם הרי יתכן ששנים על שנים יהיו היחסים טובים, ופתאום תבוא הרעה מבלי שאפשר יהיה למצוא הסבר למה ומדוע.

טעמו השני של הפרח אהרון פשוט הוא, מכיון שהמום ניתן לתיקון, אפשר להחליף את הדירה, מה שייך "סבירת וקבילת", היא חשבה מה אני מסכנת כאן בהסכמתי, אם השכנות לא תצליח, יוצאני הבעל לדירה אחרת. ועיין בספר דינא חיי שם...

המורם מדברי הרבניים הדיינים הנ"ל שאם יש לאחד מן הצדדים מום בגוף, הרי המום הזה הוא דבר ידוע או דבר שאפשר לברר עליו אצל קרובים או שכנים ושייך לומר "סבר וקיבל", אבל במקרה דידן שהמדובר על מגורים משותפים של הבעל והאישה עם ילדים שהביא כל צד מנישואיו קודמים, הרי מצב זה הוא רגיש ומורכב ביותר, ופעמים שהכוונות של הצדדים טובים מאד, והרצון של שניהם להקים בית חדש בישראל, רק אין לצפות כיצד הדברים יתגלגלו בבית המשותף, ולאיזה תסבוכת תיכנס כל המשפחה, כיון שבמקרה שלנו היחסים בין הבנים של האיש התחילו "ברגל שמאל" עם הבנות של האישה, והתחילו להקרין על יחסי האיש והאישה עד אשר נפרדו דרכי האיש והאישה. שהאישה ביקשה שהיא והאיש יתגוררו במגורים נפרדים, או להיפגש בצימר, אך האיש מתנגד להתגורר בשתי בתים נפרדים. ולכן לא שייך לטעון כפי שטוען האיש הרי בהסכם הממון שאושר לאחר הנישואין מוזכר שנתגורר בבית משותף, שהרי האישה יכולה לטעון אם הייתי יכולה לצפות את המצב הקשה שיהיה בבית בגין המגורים המשותפים שלי ושל האיש עם הילדים של הבעל ושלי, לא הייתי מסכימה לאשר את ההסכם הממון.

וכן לנימוק השני המוזכר בפסק הדין בפד"ר הנ"ל, שיכולה האישה לטעון הרי מום של מגורים משותפים אפשר לתן שכל אחד יעבור לדירה אחרת, הוא הדין במקרה שלנו יכולה האישה לטעון חשבתי שננסה לגור ביחד עם הילדים בדירה משותפת, ואם המגורים המשותפים לא יצלחו, ויהיו בלתי אפשריים, אזי יש אפשרות לתקן את המצב בכך שכל אחד יעבור לדירה אחרת ויתגורר שם עם הילדים שלו, ויפגשו הצדדים לאכול בצוותא במסעדה או יפגשו לטייל ביחד בארץ או בחו"ל, או יפגשו לסוף שבוע בבית מלון או בצימר כדי לשהות ביחד ללא הילדים שלו ושלה. וכך יחזור לשרור השלום והשלווה בין הצדדים. ואכן בסופו של דבר שהמצב בבית המגורים בבית היה בלתי נסבל, אכן הציעה האישה לאיש שהם יתגוררו בשתי דירות נפרדות, או יפגשו בצימר לבלוי הדדי.

ג . טענת האיש שהאישה עזבה את ביתם המשותף ובכך הפסידה את כתובתה.

הנה מצינו את מקור הדין בנושא חיוב כתובה של האיש לאשה אשר נקבע, בין היתר, בהתאם לאשמת מי מהצדדים שבגינו נגרמה פרידתם שהובילה בסופו של דבר לקרע בין האיש והאישה.

להלן דברי הטור בסימן קי"ח שפסק כי דין חיוב כתובה, נקבע בין השאר לפי מיהו הגורם שגרם לגירושין בין האיש לאשה, וזה לשונו:

מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו, ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה, עיקר, ונדוניא, ותוספת.

וההסבר בדברי הטור שביה"ד אינו מתבונן רק על התוצאה הסופית של המשבר בין הצדדים דהיינו מי פתח את תיק הגירושין בביה"ד, או מי עזב את הבית בתחילה, אלא יש לביה"ד לראות את כל 'התמונה' המורחבת, לבדוק ולחקור מיהו ומהו המקור והשורש של הגורם למעשה הגירושין הללו.

בדרך כלל הצד שתובע את הגירושין או שפתח ראשון את תיק הגירושין, הוא הגורם האשם בפירוד. אך אין כלל זה 'נטוע במסמרות' יתכן כי האישה עזבה את הבית ראשונה או פתחה תיק גירושין, אולם לאחר חקירה ודרישה, ביה"ד יתרשם כי הבעל הביא את האישה למצב 'קשה ונואש' עד אשר נאלצה האישה לצאת מהבית או לפתוח תיק בביה"ד. מקרה זה מוגדר כי הגירושין יצאו מתחת האיש למרות שהאישה עזבה את הבית ראשונה.

וכן להפך, באופן שהאיש עזב את הבית ראשון או פתח תיק תחילה בביה"ד, יכול להיות שהאישה היא זאת אשר גרמה למצב בלתי נסבל בבית, עד שחייו הפכו 'לגיהינום', במקרה זה האישה מוגדרת כזאת שגרמה לגירושין.

וכך משמע מדברי הגהות אשרי (כתובות פרק י"ג, ה'):

וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו "והיכא דארגילו קטטה, אם היא מרגלת, כמורדת הוי, ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל, יש לה כל הכתובה..."

וכן הביא בתשב"ץ (חלק ב' סימן ח'):

עוד שאלתי, אשה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב צער היא מואסת בו, והכול יודעים שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות , וגם שהוא מרגיזה עד שהיא שנאה את החיים...הודיענו מה הדין בזה?

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן, לחיים ניתנה ולא לצער

המורם מדברי רבותינו שאין ביה"ד מתבונן אך ורק מי עזב את הבית תחילה או מי פתח את תיק הגירושין תחילה, אלא חוקר ודורש "מיהו זה ואי זה הוא" אשר יזם והאחראי על תחילת הליך הפירוד. ובמקרה שהתרשם ביה"ד כי אחד הצדדים הוא נושא באחריות של 'פירוק החבילה', במקרה שהאיש אשם אזי יהיה חייב בתשלום הכתובה, ובמקרה שהאישה אשמה מפסידה את כתובתה.

יחד עם זה, נראה כיון שמשך תקופת נישואיהם הייתה די קצרה, כשנה וחצי, והתקופה שהיה ביניהם שלום הייתה קצרה ביותר, נראה שיש מקום לפשרה. אלמלא התביעות הרכושיות נראה שהיה צריך לחייב את האיש בסכום שבסביבות כשני שליש מגובה הכתובה. אולם יש לקחת בחשבון גם את תביעות הרכוש.

בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, ד"ר דניאל גוטליב -פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך, כתב מאמר שפורסם בנושא: "ילדים ונישואים שניים", ושם כתב בין השאר:

מיזוג של שני בתים לא תמיד קל, כאשר מדובר בנישואין שניים מדובר במיזוג שני בתים אשר מזה שנים רבות סיגלו לעצמם דרכי פעולה, שיטות חינוך, מנהגים, שפה והשקפת עולם, מיזוג זה לא תמיד קל ולעיתים מלווה בתחושה של אובדן מצדם של הילדים, הם יכולים להרגיש כי הם מאבדים את האינטימיות שהייתה להם לפני הנישואין השניים, את המקום שלהם במשפחה ברמה המטפורית, ואולי גם את המקום שלהם ליד השולחן ברמה הפיסית. לעיתים קשה להורים בנישואין שניים לסגל לעצמם משנה אחידה של גידול ילדים, במקרים רבים כל אחד בא ממקום קצת אחר לגבי הצבת גבולות והטלת סמכות, וכל אחד מההורים לא רק שלא בהכרח מסכים עם השני אלא מתקשה להעביר הילוך באמצע הדרך. כמו כן, עבור ילדים עלול להיות קשה כאשר, מצד אחד, הם רואים כי הילדים האחרים במשפחתיות החדשה מותר להם דברים אשר נאסרו עליהם או שההורה שלהם משנה קצת טעמו בכל הקשור להצבת גבולות, מתן עונשים, דרישות, וכו', יצירת משנה חינוכית וערכית אחת, אחידה ועקבית דורשת קצת זמן והרבה מאמץ שלא נדבר על בגרות וגמישות... לעומת זאת כאשר מדובר בנישואין שניים, הורים נדרשים, לעיתים, להיות במצב של "ירייה תוך כדי נסיעה" הם יכולים להיות התחושה שאין זמן ושצריך לעשות מהר, חשוב שידעו כי אין פתרונות קסם או "אינסטנט" וכי כל אחד מבני המשפחה החדשה צריך להיות מוכן לתהליך אשר יכול גם לקחת כמה שנים.
[...]
יחד עם זאת, התמודדות עם הקשיים של נישואין שניים מחייבת את ההורים לנווט את הדברים בעקביות, עדינות ורגישות מתוך הבנה של הצרכים של הילדים...

דברים אלו שנכתבו במאמר הנ"ל מדברים בעד עצמם.

הרב יאיר לרנר

ראיתי את מה שכתבו כבוד עמיתי הדיינים.

למסקנת הגר''י נבון שליט"א, האישה אינה זכאית לכתובה.

למסקנת הגר''י לרנר שליט"א האישה זכאית לכתובה, אולם יש לפשר ולתת לאשה כשני שליש מהכתובה בגלל זמן הנישואין הקצר ובכפוף להכרעה בתביעות הרכושיות.

לענ"ד אי אפשר לקבוע שהאישה הפסידה כתובתה, מאידך ודאי שהאישה אינה זכאית לכתובה מלאה. על כן יש לפשר בעניין הכתובה. הפשרה היא לא רק בגלל הנישואין הקצרים, והתקופה הקצרה עוד יותר שבה שרר השלום בין הצדדים. הצורך בפשרה הוא בעיקר, כי עיקר האשמה שהנישואין לא צלחו, נבעה מהמציאות האובייקטיבית המאוד מיוחדת שהייתה בזיווג שני זה.

הקושי האובייקטיבי בנישואין שניים קיים גם כאשר אין לאף אחד מהצדדים ילדים מנישואין קודמים. קושי זה מתעצם כאשר ישנם ילדים מנישואין ראשוניים לאחד מההורים. הקושי הוא שההורה השני הוא למעשה: "הורה חורג".

דרגת הקושי עשויה להיות פחות קשה כאשר אותם ילדים הינם ילדים בגירים, וכן כאשר אותם ילדים אינם גרים בקביעות בבית הצדדים, אלא באים רק לביקורים בסוף שבוע שני ומעט באמצע השבוע. ואילו כאשר מדובר בילדים קטינים שגרים יחד עם שני ההורים, דרגת הקושי האובייקטיבי גדולה יותר.

עד עכשיו התייחסנו לקושי האובייקטיבי כאשר יש ילדים מנישואין קודמים רק לאחד מההורים.

כאשר לכל אחד משני ההורים יש ילדים מנישואין קודמים, הקושי מתעצם הרבה יותר. כל אחד מבני הזוג הוא למעשה הורה חורג של ילדי בן הזוג השני.

במקרים רבים, גם כשיש לכל אחד משני ההורים ילדים מנישואין קודמים, רק ילדי אחד מבני הזוג גרים עם בני הזוג. ילדי בן הזוג השני, גרים אצל ההורה השני שלהם, והם נפגשים עם ההורה שלהם אך לא גרים עמו בקביעות.

דוגמא שכיחה לכך היא כשבעל ואשה נישאו בנישואין שניים, ילדי האישה גרים עם הבעל והאישה (כשהבעל הוא הורה חורג שלהם), ואילו ילדי הבעל גרים אצל גרושתו ובאים אליו בסוף שבוע שני וכן באמצע השבוע.

במקרים אלו הקושי האובייקטיבי הוא גדול מאד. אחד ההורים, ובדוגמא לעיל: הבעל, צריך לגור עם ילדי אשתו הנוכחית. בנוסף, האישה צריכה להיות עם ילדי הבעל בזמני השהות שלהם עם הבעל.

במקרים רבים מסוג זה, מנסים לבצע הפרדה בין הילדים, כגון כשבסוף שבוע אחד, יהיו בבית ילדי האישה (וילדי הבעל ישהו אצל אימם), ובסוף שבוע שני יהיו בבית ילדי הבעל (וילדי האם ישהו אצל אביהם). אפשרות זו כמובן קיימת כששני ההורים גרושים ולא כשמדובר באלמן ו/או אלמנה.

אך במקרה דנן הקושי האובייקטיבי הוא גדול בהרבה מכל הדוגמאות שהבאנו לעיל. מדובר בילדים שאינם נשואים. וכן מדובר בילדים קטינים ולא בילדים בגירים. כמו כן, מדובר בילדים שיש לכל אחד מההורים מנישואיו הקודמים.

הקושי האובייקטיבי מתעצם מאד כתוצאה מכך שגם ילדי הבעל וגם ילדי האישה גרים ביחד עם הבעל והאישה. בנסיבות אלו הקושי מתעצם, כי גם הבעל וגם האישה צריכים לגור עם ילדים חורגים, בקביעות ולא רק במפגשים וכדומה.

אך במצב זה הקושי מתעצם עוד יותר מכך שילדים קטינים גרים ביחד לא רק עם בן הזוג של ההורה שלהם, אלא שהם גרים ביחד בקביעות, עם ילדים שהם אחים חורגים שלהם, והם אינם אחים שלהם לא מן האב ולא מן האם. מציאות אובייקטיבית זו היא קשה ומורכבת.

בכל נישואין שניים יש צורך להתגבר על הקשיים האובייקטיביים. ככל שהקושי האובייקטיבי גדול יותר, יש צורך במאמצים קשים יותר כדי להתגבר על הקשיים.

במקרה דנן, הבעל והאישה גרו ביחד עם ילדי הבעל ועם ילדי האישה. אכן נוצרו בעיות בגלל הילדים. הקושי האובייקטיבי היה כה קשה ומורכב. המאמצים האובייקטיביים שנדרשו כדי להתגבר על הקשיים האובייקטיביים, היו מאמצים קשים מנשוא.

במהלך יעוץ הנישואין הוצע שעקב הבעיות עם הילדים, שני הצדדים יחיו בזוגיות, אך הם יגורו בנפרד. כל אחד מבני הזוג יגור עם ילדיו בנפרד והצדדים ישמרו על הזוגיות.

הצעה מסוג זה, ממחישה עוד יותר את הקושי האובייקטיבי המיוחד. זוהי הצעה לקיים את הזוגיות למרות שגרים בנפרד, כדי למנוע את הבעיות שנוצרו בגלל הילדים שאינם משותפים.

כמובן שגם הצעה מסוג זה יש בה קושי אובייקטיבי גדול, לקיים זוגיות למרות שגרים בנפרד.

כאשר בני הזוג לא הצליחו להתגבר על הקשיים האובייקטיביים הגדולים הללו, אי אפשר להאשים אותם בכך.

הצדדים נחלקו מי תרם יותר ומי פחות לאי הצלחת הנישואין הללו. שאלה זו היא שאלה משנית לחלוטין. מי שתרם בעיקר לאי הצלחת הנישואין היה המצב האובייקטיבי המיוחד.

בנסיבות אלו ודאי שיש לפשר בעניין הכתובה (כאשר הבעל מוחזק בדמי הכתובה, והאישה מוחזקת בזכאותה לכתובה ואכמ"ל).

במסגרת הפשרה יש גם לקחת בחשבון שמדובר בנישואין שניים שהחזיקו מעמד תקופה קצרה ביותר (והבעיות עם הילדים היו כבר מההתחלה).

סכום "עיקר הכתובה" הוא 100 זוז ומדובר בכתובה ספרדית. שווים של 100 זוז בכתובה ספרדית הוא נמוך ביותר (כיום בסביבות פחות מ-250 ₪). עיקר החיוב הוא בגין "תוספת הכתובה" שהיא בסך של 180 אלף ₪.

בהתחשב באמור לעיל, נראה לענ"ד שהאישה זכאית באופן עקרוני לסכום שהוא בסביבות מחצית דמי תוספת הכתובה. אולם הסכום הסופי לתשלום ייקבע בהתחשב בהכרעת ביה"ד האמורה להינתן בקרוב במחלוקות הרכושיות שבין הצדדים.

הרב יהודה שחור – אב"ד

ההכרעה היא כפי הדעה האמצעית. (לרוב הדעות אין לתת יותר מכך ולרוב הדעות אין לתת פחות מכך).

לאור כל הנ"ל פוסק בית הדין:
א. האישה זכאית באופן עקרוני לסכום שהוא בסביבות מחצית דמי תוספת הכתובה, דהיינו בסביבות 90 אלף ₪.
ב. הסכום הסופי לתשלום ייקבע בהתחשב בהכרעת ביה"ד, האמורה להינתן בקרוב, במחלוקות הרכושיות שבין הצדדים.
ג. אין צו להוצאות.

ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ה באייר התשפ"ד (02/06/2024)

הרב יהודה שחור – אב''ד

הרב יאיר לרנר

הרב ירון נבון

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה


1 ועיין בפד"ר (ח"ו עמ' 52) והלאה במה שכתב הגר"א גולדשמיד זצ"ל לבאר בזה, שדין זה של הריטב"א מיירי אך ורק לענין חיוב מזונות ולא לגבי כתובה, והביא ראיה לכך מדברי מרן השו"ע שהביא את דינו של הריטב"א בסו"ס ע' ולא בסי' ע"ד בדיני מורדת, ומוכח שדין זה נאמר רק ביחס לחיוב מזונות. ע"ש. אולם מדברי הראשונים שיובאו להלן (אות ז' ואילך) מוכח איפכא, עיין בדברי רב פלטוי גאון, ובדברי הר"י מגאש ועוד, ושדין זה נאמר גם ביחס לחיוב כתובה, וכן הדעה רווחת בפד"ר כפי שיובאו לקמן.
2 ועיין בשו"ת חדות יעקב (עדס, אה"ע סי' יט) שהכריע להלכה כדעת הרשב"א דלא בעינן תרתי, ואף שברב המגיד משמע אחרת, מ"מ קשה לפסוק נגד הרשב"א שדבריו שקולים כנגד רוב הפוסקים (עיין שו"ת המהרשד"ם בשם מהר"י טיטצאק, והוב"ד ביד מלאכי כללי הרשב"א). אולם לפי המבואר בדברינו רבים הם הסוברים כדעת הרב המגיד.
3 כמבואר בסוגיות הש"ס דשם רע היינו שזינתה תחת בעלה כמבואר ביבמות (כה ע"א) מוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר. ובכתובות (יא ע"ב) כיצד הוצאת שם רע בא לבית דין ואמר: פלוני, לא מצאתי לבתך בתולים. ועוד.
4 ומהם הלבוש (שם), ומהר"ע אלחייאך במשכנות הרועים (אות ד סי' כ ד"ה והנראה דהמ"מ), ומהר"י קובו בשו"ת כוכב מיעקב (חאה"ע סי' ו) ומהר"א עזריאל בס' אזן אהרן (מע' ד סי' כו), ומהר"ש אבן דנאן בשו"ת בקש שלמה (סי' לד), ובשושנים לדוד (צאבח, ח"ב ליקוטי דינים שבסוף חחו"מ אות ד דף קכב ע"ג ערך דירה), ובהלכה למשה (אלבז, אות ד סי' כ).
5 ויתכן שע"פ ביאורו של מהר"א מונסון בתשובה (שהביא בס' אהלי יעקב למהריק"ש, סי' נ), משמע שאי"צ שהאשה תוכיח ממי התחילה המריבה, ולהלן אות ח' יובאו דבריו.
6 עיין במרדכי בכתובות (סי' רעג) ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה סי' רצא) ובהגהות אשר"י כתובות (פי"ג סי' ה') ובהגהות מימוניות (פי"ב הל' אישות סוף הי"ט) ובריקאנטי (סי' תקיא) ובאגודה (כתובות דף ק ע"ב), ובדרכי משה (סי' ע' סק"ח) הביא את דברי המרדכי בשם רב פלטוי גאון.
7 ברבינו ירוחם (מישרים נתיב כג ח"ה דף נח טור ג) הגירסא היא "ונותנין לו אשה נאמנת". וכן הוא בשו"ת דברי ריבות (אדרבי, סו"ס קמ) ובמשכנות הרועים (אות ד סי' כ) ועוד פוסקים. אולם בדרכי משה (סי' עד סק"ג) גרס "ונותנין להן אשה נאמנת". והגירסא הנ"ל הובאה בשו"ת הרי"ף מהדורת מכון ירושלים (שם). ונפק"מ בכל זה לנידון בעל שטוען שאינו רוצה לדור עם קרובי אשתו אם צריך להביא ראיה או לאו, ואכמ"ל.

8 אם כי יש המייחסים תשובה זו להרי"ף, עיין שו"ת הרי"ף מהדורת מכון ירושלים ח"ג (סי' נב).

9 הן אמנם שמצינו לגר"א גולדשמיד זצ"ל בפד"ר (ח"א עמ' 208) ובספרו עזר המשפט (סי' ד) שכתב שאין הכרח מדברי רב פלטוי גאון לאחד מן הצדדים, כיון שהוא אינו מדבר על טענה אלא על עובדא שמרגילים קטטה, ואפשר לומר שיש צורך להוכיח ואפשר גם שאין צורך להוכיח.
אולם מפשטות לשון רב פלטוי לא משמע כן, ולעולם בעינן בירור מחמת מי הורגלה הקטטה, ע"ש היטב. וכן כתב בפשיטות בשו"ת ידי דוד (קאראסו, סי' קטו) ובשו"ת כוכב מיעקב (קובו, אה"ע ריש סי' ו) להוכיח מדברי רב פלטוי גאון. ע"ש.

10 ואע"פ שהגר"א גולדשמיד בפד"ר (ח"א עמ' 208) ובספרו עזר המשפט (סי' ד) כתב שאין הכרח מדברי הר"י מגאש לומר שהאשה צריכה להביא ראיה על טענותיה, ומה שכתב "אא"כ נתאמת זה עליה בפועל" כוונתו לאפוקי מטענת האשה שחוששת "שמא" חמותה תצער אותה, אלא דבעינן שיגורו בפועל יחד ואז תטען האשה שחמותה מצערת אותה, אולם היא לא תצטרך להביא הוכחות על כך. ע"ש.
מ"מ זהו דוחק בלשון הר"י מגאש, שהרי כתב במפורש "אלא אם היה שכר דירה עם חמותה" ובנוסף "ונתאמת שחמותה ציערתה", הרי להדיא דבעינן תרתי, האחד שיגורו יחד והשני שיתאמתו דבריה, וכן למדו הפוסקים בדברי הר"י מגאש וכנ"ל.
11 ובפרט שכן מוכח מדברי תשובות הגאונים (הרכבי, סי' קלד) הובאו דבריו לעיל שכך היה המנהג בימי הגאונים (אי לא נימא שזו היא תשובת הרי"ף).
12 ועוד יש ליישב ע"פ דברי הבית מאיר שהובא להלן אות ט"ו דס"ל שכל שטוענת אמך ואחיותיך מריעין לי נאמנת, כיון שהם מחמשת נשים השונאות.
13 וכ"כ בפשיטות בשו"ת ויאמר מאיר (ועקנין, ח"ב סי' ס"ה) בביאור דברי הרמב"ם, שכל טענה מחייבת ראיה ואין להוציא ממון בלא ראיה. ע"ש.
14 ויש להעיר אחה"מ ע"ד הגר"א גולדשמיד בפד"ר (ח"א עמ' 208) וכן הוא בספרו עזר משפט (סי' ד) שכתב שדברי הרב המגיד הם לא ביאור בשיטת הרמב"ם כיון שלדעת הרמב"ם אין האשה צריכה להוכיח את דבריה, ולכן כתב הרב המגיד "זהו דעתי". ע"ש.
שהרי קשה לפרש כן בדברי הרב המגיד, אחר שכתב ע"ד הרמב"ם שכן כתב הרי"ף בתשובה, והיאך נפרנס את דבריו אלו לפי דברי הגר"א גולדשמיד. ועוד שלפי מה שביארנו לעיל שהרב המגיד בא ליישב את דברי הרמב"ם מהשגת הראב"ד, ומה שכתב דבעינן שתוכיח את דבריה הוא ישוב בדעת הרמב"ם.
ועל כן נראה שכוונת הרב המגיד פשוטה, שכתב "זהו דעתי" לאפוקי מהראב"ד, דהיינו שהיות ובדברי הרמב"ם לא נתבאר מהם הכללים הקובעים אימתי שומעין לאשה, והראב"ד קבע כלל שלדעת הרב המגיד אינו נכון כיון שאין אדם יכול לדור עם נחש בכפיפה אחת ולכן אין חילוק מי בא לרשותו של מי, לכן כתב הרב המגיד שהכלל הקובע הוא האם האשה הוכיחה את טענותיה או לאו.
15 וכן יש להוכיח מדברי הסמ"ע (חו"מ סי' כב סקכ"א), שהעיר על דברי הרמ"א שחלק על מרן, שהיה לו לכתוב בלשון ויש אומרים, ושוב יישב שאין מחלוקת בזה ואף מרן סובר כהרמ"א.
16 וכבר נודע מה שכתב מרן השו"ע בבית יוסף (חו"מ סי' קטו ס"ד) שכל מה שאפשר לנו להסכים סברת הרמב"ם עם סברת הרי"ף יש לנו להסכים. וע"ע במאור ישראל ח"ג (עמ' רל"ח) במה שכתב בזה.
17 וכבר לעיל אות י' הבאתי את דברי השו"ת ידי דוד (קאראסו, סי' קטו) שרצה ללמוד בדברי מרן השו"ע שאין האשה צריכה להביא ראיה לדבריה, ואת מה שכתב ביבי"א (ח"ט חאה"ע סי' כה) לדחות את דבריו.
18 וכ"כ ובשו"ת שואל ונשאל (ח"ב חאה"ע סי' כו, וכן בח"ו חאה"ע סי' נט, וחזר בו ממה שכתב בח"א חאה"ע סי' ו) ומהר"'ש אבן דנאן בשו"ת בקש שלמה (סי' לד) ובנו בשו"ת הגם שאול (ח"א סי' כד, וח"ב סי' כג), ובס' מעט מים (עטייא, אה"ע עמ' עט) ובשושנים לדוד (צאבח, ח"א סי' צא) ומהר"נ נדבו בתשובה שנדפסה בשו"ת ויאמר מאיר (ועקנין, ח"ב סי' סד) וכ"כ הרהמ"ח (שם, סי' סה) ובשו"ת ויצבור יוסף (בר שלום, ח"ג סי' פב).
19 ומה שכתב שם שכן היא דעת הרמב"ן בתשובה שאין האשה צריכה להוכיח את טענותיה. ע"ש. הנה כבר עמד בזה מהר"א מונסון בתשובה שהביא המהריק"ש בס' אהלי יעקב (סי' נ) והבאתי דבריו לעיל אות ח'.
ומה שכתב שכן היא דעת הגאון שהובא בתשובת מהר"ם מרוטנבורג, הנה כבר עמד בזה מהר"ע כלבו בתשובה שהביא בשו"ת דבר משה (אמאריליו, ח"א בסוף הספר) וביאר שגאון זה הוא רב פלטוי גאון שהביא המהר"ם במקום אחר. ומה שכתב שאין הכרח מדברי רב פלטוי גאון, כבר נתבאר לעיל אות ז' שמדברי רב פלטוי גאון מוכח איפכא וכן למדו הפוסקים בדבריו.
ומה שכתב שאין ראיה מדברי הר"י מגאש, כבר נתבאר לעיל באות ח' שמדברי הר"י מגאש מוכח איפכא וכן למדו הפוסקים בדבריו.
20 ויש להעיר, שמצינו לחלק מרבותינו הראשונים והאחרונים שגרסו בדברי הרמב"ם בשונה מהגירסא שלפנינו, ויתכן שגירסת מרן השו"ע ברמב"ם היתה "אביך ואמך אחיך ואחיותיך", וא"כ שוב אין מקום לחלק בין דברי הרמב"ם למרן השו"ע, ולכו"ע על האשה מוטלת חובת הראיה. דהנה רבינו ירוחם (מישרים נתיב כג סוף ח"ה) הביא את דברי הרמב"ם וגרס "אמך ואחיך", ובסמ"ג (לאוין פא) גרס "אמך ואחיך ואחיותיך", ובס' צרור הכסף לתלמיד הרשב"א (הקצר, דרך ה שער ז) ובשו"ת דברי ריבות (סי' קמ) גרסו "אביך ואמך אחיך ואחיותיך". וברמב"ם מהדורת פרנקל (ילקוט שנויי נוסחאות) הביאו גירסאות שונות. נמצא דאליבא דגירסאות אלו הרמב"ם מיירי בכל קרובי הבעל ולאו דוקא בחמש נשים השונאות.
והן אמנם שמצינו גם בראשונים שגרסו כגירסת הרמב"ם שלפנינו, ומהם הארחות חיים (דיני כתובות אות יג) ושו"ת יכין ובועז (ח"א סי' קכב), מ"מ שפיר שייך למימר שגירסת מרן השו"ע ברמב"ם היתה "אביך ואמך אחיך ואחיותיך" ואין כלל מח' בין הרמב"ם לשו"ע, ולכו"ע בעינן שהאשה תביא ראיות לדבריה. וע"ע בפס"ד מביה"ד הגדול (תיק מס' 1212960/1) בדברי הגר"מ עמוס במה שכתב להוכיח שנוסח זה היה בידי מרן השו"ע. ע"ש.
21 וכמו שהבאנו לעיל אות ו' מדברי הראשונים דבעינן שתוכיח מי הרגיל את הקטטה.
22 כיו"ב כתב בשו"ת ישמח לבב (חאה"ע סי' מא אות ז) וז"ל: מנהגנו פה העירה שיכולה האשה לעכב שלא תדור עם חמותה אפילו בחצר אחת, וכן היו דנים מעשים בכל יום משום שהנשים שבמחז"ק צייתניות ורגזניות הן ומתקנאות בכלותיהן ומחרחרים עמהן ריב, ולכן יכולה כל אשה לעכב מלדור עמהם דמסתמא הם מריעים ומצירים להם ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. עכ"ל. מבואר מדבריו כדברי המעשה בצלאל, שבחמש נשים החמות היו מרגילות את הקטטה לכן האמינו לכלה.

23 מדברי מהר"א מונסון מוכח דלא בעינן ב' עדים כשרים, אלא דסגי בכך שנראה לבי"ד שיש ביניהם קטטה. שכתב "שנתברר לבי"ד שהבעל מכה אותה, והיא טוענת שחמותה היא סיבת ההכאות, בזה איכא רגלים לדבר ואיכא למיחש לחמותה". הרי דסגי בכך שיש רגלים לדבר שחמותה מריעה לה, ולא בעינן עדים.
24 וצ"ע על מה שכתבו בפד"ר ח"י (מהרה"ג ישראלי קאפח ואליהו, עמ' 358) לחלק בזה מסברא דנפשיהו, וכלל לא הביאו את דברי הפוסקים וראיותיהם.
25 וכיו"ב כתבו בפד"ר (ח"ד הרה"ג בן מנחם הדאיה ועדס, עמ' 138) "שבכלה וחמותה עצם דבר הסבל הוא בכל מקרה בספק שיש כלה וחמותה שחיים בטוב וכו'". ע"ש.
26 ועיין לגר"א גולדשמיד בפד"ר (ח"א עמ' 214) שכתב שאין ראייתו של הדינא דחיי מוכרחת. אולם סתם הדברים ולא פירש, שהרי אם כוונתו לומר שמה שכתב הרי"ף הוא בלאו דוקא, אדרבה איפכא מסתברא, שהרי פשטות הגמ' בכתובות והפוסקים היא דהיכא דהתנו אין האשה יכולה לומר סבורה הייתי, ואם הרי"ף חולק בזה היה לו להשמעינו, ודוק.
27 ומה שכתבו בפד"ר ח"ד (מהרה"ג בן מנחם הדאיה ועדס, עמ' 140, ו- 147) שברדב"ז מבואר שאינה מורדת ועל כן לא הפסידה כתובתה, אחה"מ דבריהם צ"ע רב, אחר שמפורש להדיא בדברי הרדב"ז דהפסידה כתובתה שכתב שאין לתת לה מזונות ולא תנאי מתנאי כתובה.
28 ואף שלא התקיימו בה משפטי מורדת כמבואר בסי' עז, מ"מ תוספת כתובה הפסידה, וכמו שמבואר בפד"ר ח"ח (עמ' 324) דהא דבעינן למשפטי המורדת הוא רק בכה"ג שהאשה מורדת והבעל רוצה לחיות עמה, דבעינן להתראה והכרזה אולי תשוב ותחזור לחיות עם בעלה, אולם בכה"ג כמו בנידו"ד שהיחסים בין הבעל לאשה התדרדרו עד שאף הוא אינו רוצה בה, שוב לא בעינן למשפטי מורדת. ע"ש. וע"ע בפס"ד מביה"ד הגדול (תיק מס' 1212960/1) בדברי הגר"מ עמוס במ"ש בזה.
29 בשינויי עריכה נצרכים.

---

---