לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי תל אביב (תיק מס' 1356034/7) לחלק את הדירה שקנו הצדדים ושנרשמה על שם שניהם בטאבו על פי ההשקעה בקניית הדירה – מאחר שהבעל השקיע את כספי הפיצויים שקיבל לקניית הדירה, חלקו היחסי של הבעל בדירה יהיה גדול יותר מחלקה של האישה.

רקע ועובדות מוסכמות
הצדדים נישאו בשנת 2001 ולהם ארבעה ילדים.

בב' בניסן התשפ"ב (3.4.2022) הגיש האיש תביעת גירושין.

מועד הקרע נקבע ליום י"ח בשבט התשפ"ב (20.1.2022) שבו עזבה האישה את הבית והפסיקה להכניס את משכורתה לחשבון המשותף.

בתאריך כ"ד באדר ב' התשע"ט (31.3.2019) קיבל הבעל מחברת הביטוח סכום פיצויים על מחלתו בסך 603,006 ש"ח. כחודש לאחר מכן, בתאריך כ"ו בניסן התשע"ט (1.5.2019) נרכשה דירה על שם שני הצדדים בסך כולל של 1,650,000 ש"ח. סך מזומן של 500,000 ש"ח שולם לתשלום ראשון. סמוך לתשלום שני נמשכה הלוואה בסך 346,000 ש"ח מחברת [ב']. התשלום השני שולם והיה גבוה מסכום ההלוואה בסך 54,000 ש"ח. לצורך תשלום היתרה בסך 740,000 ש"ח נלקחה הלוואת משכנתה על שם שני הצדדים ששולמה מכספי השכירות.

מתוך פסק בית הדין האזורי:

הצדדים גרושים, הוגשו סיכומי הצדדים בעניין הדירה.

טענות האיש
1. הדירה נרכשה לצורך השקעה ב־1.5.19, שנתיים וחצי קודם גילוי מעשה הקרע שאירע עקב גילוי קשרים של האישה עם גורם שלישי. שווי הדירה בקנייה היה 1,640,000 ש"ח. מקורות המימון של קניית הדירה היו:

תשלום מזומן של 654,000 ש"ח – הואיל ו־603,000 ש"ח פיצוי של האיש עקב מחלת סרטן מעי הגס, הרי שלדבריו כסף מזומן זה מקורו בפיצויים, לטענתו האישה לא סעדה אותו בעת מחלתו;

משכנתא – 740,000 ש"ח מהבנק;

הלוואה בסך 346,000 ש"ח מהחברה של הבעל.

הוצג אישור מרו"ח של החברה וכן תלושי שכר שלו – בהם מוצג סכום שמוחזר כפירעון ההלוואה. הדירה מושכרת ב־6,200 ש"ח ובכך מכוסה המשכנתא החודשית בסך 5,256 ש"ח והחזר הלוואה לחברה 1,000 ש"ח בממוצע. נותר כעת חוב משכנתא בסך 621,243 ש"ח וכן חוב לחברה של 58,586 דולר.

2. אף שהדירה רשומה במשותף יש להחריג אותה מהשיתוף על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון.

זאת על בסיס ארבעה נימוקים: (1) תקופת השיתוף הקצרה, ולנוכח נסיבות הפירוק; (2) הון עצמי של האיש שהושקע כמרכיב מרכזי; (3) היעדר מאמץ משותף; (4) רכישת הדירה מראש כהשקעה מסחרית לעתיד.

3. הואיל ולמעשה כל ההון ששימש להשקעת הדירה הגיע כתוצאה מפיצויים של האיש וכן מהלוואות כולל הלוואה מהחברה של האיש. הפיצויים הועברו בתוך זמן קצר לרכישת הדירה כך שלא חל בהם שיתוף. היות ומדובר בשיתוף עסקי הרי שנדרשת הוכחה של ממש לשיתוף. יש גם לצרף את נסיבות הגירושין עקב בגידה בה הודתה האישה הוא למעשה תובע לקבל את ההשבחה של הבית מיום הרכישה כאשר ההשבחה הנובעת מהחלק של הפיצויים תהיה רק שלו .

טענות האישה
1. היא מתארת את נישואי הצדדים ואת עבודתו של האיש ביהלומים בעידודה. וכן את מחלתו, לטענתה היא סעדה אותו. לגבי פרטי הרכישה היא מדגישה שכספי הפיצויים שהגיעו ללא תביעה והועברו לחשבון משותף.

2. הסכום שנמשך מהחברה של האיש אינו הלוואה אלא כסף שנלקח מהחברה שהוא מבחינתה כסף משותף. הגדרת הסכום כהלוואה אין בה ממש היות והאיש לא הציג "חובה וזכות" של הבעלים ולא דיווח לרשויות המס על ההלוואה. ולכן יש להעביר את הדברים לבחינת האקטואר שיבחן האם מדובר בהלוואה. יתירה מזו כיון שהיא זכאית גם לחלק מהחברה הרי שגם כספי ההלוואה שנלקחו הם מכספים משותפים.

3. האישה טוענת שהרישום המשותף הוא המכריע בעניין הבעלות. כאשר הפיצויים הוטמעו ברכוש המשותף יש בכך שיתוף מלא שלהם. וגם אין משמעות במקרה כזה לשאלת הבגידה בפרט שהיא מכחישה שהנישואין פורקו באשמתה, ועובדה שהאיש בעצמו וויתר על דיון הוכחות בעניין.

4. הפיצויים לדבריה נבעו מתשלום ביטוח בזמן הנישואין וכיון שהם תמורה לרכוש משותף הם משותפים, וכן שהם שימשו גם להוצאות הטיפולים. ואדרבה, היא עצמה זכאית ל"דמי סיעוד" על סיועה לאיש בזמן מחלתו.

5. הכספים שנכנסו משכירות הדירה נכנסו לחשבון המשותף ומאידך המשכנתא ירדה מהחשבון המשותף.

6. לדבריה יש לאיש הכנסות רבות לא מדווחות והמשכורת הנמוכה מהחברה היא רק לצורכי מס ואין בה בכדי להסביר את רמת החיים הגבוהה של משפחה עם ארבעה ילדים.

7. בשורה התחתונה מבחינתה האיש יוצא מהנישואין כשהוא בעל חברה, בעוד הא ישה נותרה סייעת בגן, וכעת הוא מבקש גם להשתלט על הדירה המשותפת.

8. בנוסף יש פער בין תשלום המשכנתא לתשלום השכירות והיא מבקשת את מחצית הפער.

תגובת האיש
האיש הגיב על סיכומי האישה, ולדבריו הוא לא וויתר על דיוני הוכחות בעניין אשמתה בפירוק הנישואין. לעניין הטענה שההלוואה מהחברה פיקטיבית הוא מציג מסמך דיווח על ההלוואה מהחברה לרשויות המס.

חוזר על טענתו בעניין גמלת הפיצויים כרכוש שלו ויש לשמר אותה.

האיש מציין את נושא גידול הילדים המוטל בעיקר עליו.

דיון והכרעה

בסיכומי הצדדים עולות שתי שאלות עיקריות במחלוקת:

1. הפיצויים; 2. ההלוואה מהחברה [...]

ומן הכלל אל הפרט:

במקרה דידן בו האיש השקיע כספי פיצויים שנועדו לצורך קיומו לטווח ארוך כמי שנפגע ביכולת ההשתכרות שלו, והוא בתום לב השקיע אותם ברכוש משותף מתוך מטרה שרכוש זה ישמש אותו ואת משפחתו, ובתוך תקופה קצרה יחסית התברר שהבית אינו שורד, אפילו היה זה באשמתו הרי ברור שלא לצורך כך נעשתה ההשקעה המשותפת כי אם לצורך המשפחה כשהוא חלק ממנה, ועל כן יש להחריג את השקעת הפיצויים מהחלוקה השוויונית והדבר הנכון במקרה זה הוא לקבוע שהדירה תחולק בשווה למעט חלק זה מהפיצויים שהושקע בה.

לנוכח העובדה שמחיר הדירה היה 1,640,000 ש"ח והפיצויים היו 603,000 ש"ח הרי שמדובר ב־36.7 אחוזים משווי הדירה בעת הרכישה. חלקו של האיש בדירה הוא 68.35 אחוזים [= החלק שמכספי הפיצויים ומחצית היתרה].

2. ההלוואה לחברה

כך גם עולה מחלוקת בין הצדדים כיצד להתייחס להלוואה שניתנה מהחברה של האיש לצורך קניית הדירה.

בנושא זה יש כפילות מסוימת בין עבודת האקטואר המעריך את שווי החברה כחלק מחלוקת הרכוש לבין שאלת ההלוואה. לעצם קיום ההלוואה אין מקום לדיון שכן היא מגובה על ידי רואה החשבון של החברה.

לעניין הפחתת שארית ההלוואה משווי הדירה נראה שהדבר הכרחי שכן יש צורך להחזיר את הלוואה, אשר על כן האקטואר צריך לקחת בחשבון את השפעת ההלוואה על שווי החברה כאשר דובר בהלוואה שניתנה לצורך דירת הצדדים ולמי שהוא למעשה בעלים של החברה.

על כן נראה שיש מקום להשאיר את ההלוואה הזו לבחינת האקטואר ולא לעסוק בה בהקשר האיזון של הדירה.

לסיכום חלוקת הדירה תיקבע על בסיס החרגת הפיצויים: 68.35 אחוזים יירשמו על שם האיש ו־31.65 אחוזים על שם האישה.

עד כאן מדברי בית הדין האזורי.

הערעור
טענות המערערת
1. בית הדין האזורי טעה כשקבע חלוקה על פי השקעה ולא על פי רישום, בניגוד לנהוג ולמובא בפסק דין בית הדין הגדול שהאריך בכך בתיק מספר 1168319/2 תוך מובאות מפד"רים רבים מספור שהמנהג היום לחלק על פי הרישום גם כשברור שצד אחד השקיע את הכול או השקיע יותר. וכן פסקו הגרי"ש אלישיב ובית דינו בפד"ר (חלק ו עמוד 264) שהסיקו דהוויא מחלוקת ראשונים אם הרישום על שם האישה הווי מתנה ומספק אין להוציא מיד המוחזק.

2. גם לפי החוק, שעל פיו חייב בית הדין לפסוק, על פי סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון הדירה הרשומה על שמם לא נכללת במסגרת של איזון משאבים שכן מתנה שניתנה בנישואין מוחרגת מהאיזון [– הרישום, למרות הרכישה מכספי הפיצוי, הוא כמתנה; חלוקה שעל פיו אינה מכוח 'איזון משאבים' וממילא אין מקום לגביה לחלוקה שאינה שוויונית ועל פי סעיף 8 לחוק].

3. גם אם הזכות הראשונית בדירה הייתה נחשבת על פי ההשקעה, הרי שלאחר מכן 'כוונת השיתוף' – יפה כוחה להפוך דירה הרשומה על שם צד למשותפת, וכאן יש 'דבר מה נוסף' שהוא רישום הדירה בשווה על שם שני הצדדים. לכן, הותרת פסק הדין של בית הדין קמא בעינו לא תעמוד במבחן בג"ץ על פי הפסיקה הקיימת. בנוסף, מוכחת כוונת שיתוף מלאה וספציפית בדירת הצדדים שהושכרה לצד שלישי ודמי השכירות שימשו את משק הבית המשותף והצדדים. גם הלוואת המשכנתה שולמה מחשבון בנק משותף, והדבר אומר ששולמה בחלקים שווים.

4. הדיון של בית הדין על מעמדו של רישום בטאבו לגבי קניין הוא על אפשרות קניין ללא רישום בטאבו, אבל זה אינו סותר לכך שכשנרשם בחוזה ובטאבו בשווה הם מוכיחים על כוונת קניין משותפת.

5. גם אם יש מעט בתי דין הפוסקים במקרים מסוימים לגופם לחלוק לפי השקעה, אין זה מורה על הכלל וגם אם הם חולקים על רוב בתי הדין הרי במקום שיש מחלוקת אין ספק שהרישום עושה את האישה למוחזקת ואת האיש ל'מוציא'.

6. עוד קודם לקניית הדירה והרישום הוטמעו כספי הפיצויים שקיבל הבעל בחשבון משותף. ובהעדר הסכם ממון ושמירה של הבעל על הכספים שקיבל כנזקי גוף על רק שמו בחשבון נפרד, ובייחוד נוכח הפעולות האקטיביות שביצע הבעל בכספים לקנייה משותפת ורישום משותף, לא יכול להיות חולק כי הייתה כוונת שיתוף וחל שיתוף וכספי הפיצוי נטמעו בחשבון המשותף.

7. גם ההנחה כי כספי הפיצויים שייכים רק לבעל – במקרה זה היא שגויה, גם מפני שפוליסת הביטוח שולמה מכספים משותפים וגם מפני שכספי הפיצויים מיועדים בחלקם הגדול לתשלום למטפלים ולמסייעים הנדרשים לחולה, במקרה זה האישה היא שטרחה, והגמול הגיע לה ולכן בצדק הוכנס לחשבון המשותף. (הטיפול כולו היה רק בזמן השיתוף וכיום הבעל אינו זקוק לטיפולים.)

טענות המשיב
1. הדירה נקנתה שנתיים וחצי לפני הקרע ולא נועדה למגורים משותפים אלא להשקעה. כל כספי השכירות הולכים לתשלום המשכנתה, הביטוח וההוצאות. הדירה נרשמה באופן שווה מתוך אמון מלא באישה שכספי הפיצויים יישמרו בעבור האיש, בדיעבד התברר שכבר אז לא הייתה נאמנה.

2. האיש קנה את הביטוח שלושה חודשים לפני גילוי המחלה, האישה לא השתתפה בקניית הביטוח.

3. האיש לא נזקק לסיעוד והאישה לא סעדה אותו, אין 'דמי טיפול' לאישה שלא טיפלה ולא לזמן הקצר שבו היה מאושפז.

4. כספי הביטוח נועדו לאפשר לאיש להתמודד עם המחלה לאורך שארית חייו ולא לשנתיים וחצי.

5. האיש סבר כי השקעת כסף הפיצויים בדירת השקעה תבטיח את עתידו באופן ראוי.

6. כספי הפיצויים הוכנסו לחשבון המשותף לזמן קצר עד להשקעתם בדירה שתבטיח את הישארות הפיצויים למקרה הצורך.

7. בית הדין פסק חלוקה שוויונית והחריג רק את סכום הפיצויים.

8. יצוין כי על פי מה שהתגלה בגידת האישה הייתה סמוך לקניית הדירה והרישום על שמה היה מפני שהאיש לא ידע עליה.

דיון
בנושא זה של דירה שנקנתה מכספו של אדם אחד ונרשמה בטאבו על שמו של אדם אחר דנו בפד"רים במקומות רבים. הדעה המקובלת היא שרישום בטאבו מוכיח את בעלותו של מי שהנכס רשום על שמו גם במקרה שהמעות לקניית הנכס ניתנו על ידי אדם אחר. דין זה נוהג גם בבני זוג שאחד מהם רשם את הדירה שקנה על שם שניהם או על שמו של בן הזוג השני, וכל שכן שכך הוא הדין במקרה שהדירה נקנתה מכספי שניהם, אלא שאחד מהם השקיע סכום גדול יותר מהסכום שהשקיע האחר. ואומנם בחלק מפסקי הדין נראה שדין זה מוטל בספק, אלא שאין להוציא מיד אותו שהנכס רשום על שמו. ולעניות דעתנו נראה שאין כאן ספק, והוא דין ברור, וכדלהלן:

א. הקונה קרקע במעותיו ורושם את השטר על שם אדם אחר
מקור הדברים בענין זה הוא בסוגיית הגמרא (בבא קמא קב, א) "הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא – אין כופין אותו ריש גלותא למכור".

בחידושי הרשב"א (שם) כתב:

ומסתברא דכי אמרינן הכא "לימא פליגא דבני מערבא", דמשמע: דוקא לבני מערבא הא לרבי יוחנן ורבי אבא מדינא קנה בעל המעות ולא ריש גלותא, אף על גב דלא אודעיה ליה למוכר ולא לעדים – היינו דוקא כל שהוא מצד המוכר, דלא אמרינן שלא קנה הלוקח הואיל שקנאו בשם ריש גלותא וכדסברי בני מערבא, אלא קנה לוקח שהוא בעל המעות, כל שידע ריש גלותא שהלוקח קנה לעצמו ומשום יקרא דידיה הוא דעבד אי נמי לפנוחי. הא לאו הכי: אלו בא חבירו ששטר המקח בשמו לומר שהוא זכה בו – יכול הוא לומר כן וזכה בו.

הרי שבקונה קרקע במעותיו וכותב את השטר על שמו של אחר יכול אותו אחר לטעון שהקרקע קנויה לו ולא לבעל המעות. וכן מבואר מדברי שו"ת הרא"ש (כלל צו סימן ה) ושו"ת הריב"ש (סימן רנ), וכפי שהביאו התומים (סימן ס ס"ק יז) ונתיבות המשפט (שם ס"ק יט).

אבל בעל התרומות (שער נא חלק ט) – הובאו דבריו בטור (חושן משפט סימן ס) – כתב:

ראובן הלוה מעותיו ללוי, ובשעת הלואה אמר ללוי שיחייב עצמו בקנין ובשטר על שם שמעון אך שיתנו העדים השטר ליד ראובן. וכשתבע ראובן מלוי בזמנו טען: "לאו בעל דברים דידי את כי נתחייבתי לשמעון במצותיך והשטר נכתב על שמעון." וראובן טוען: "ממני קבלת המעות, ואני הלויתי לך, ואתה חייב להחזירו לידי, ולא הלויתי אותה ההלואה בשם שמעון אלא כדי שלא להשביע את עצמי."

הדין עם ראובן.

ולא מיבעיא אם הודיע דבר זה ללוה ולעדים, שלצורך דבר שבלבו הוא תולה ההלואה בשמעון, ושמעון אינו מערער כלל בדבר, אלא אפילו עשה ענינו בסתר, ושמעון מערער ואומר "אף על פי שלא היה הממון שלי זכיתי בו, מאחר שצוית ללוי להשתעבד לי בקנין ונכתב השטר על שמי הרי נתת אותו לי" – אין ממש בדבריו, הואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון, הרי גילה בדעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה שיהיה של שמעון, שהרי לא הוציא בשפתיו אלא שיעשה השטר על שם שמעון מדרך אמנה שסומך עליו ולא זיכה לו כלום. וכיון ששמעון מודה שלא נעשית ההלואה מממונו כופין הלוה לפרוע לראובן שהלוה לו.

בפשטות אין בענין זה חילוק בין כתיבת שטר הלוואה לבין כתיבת שטר מכר על קרקע, ואם כן דברי בעל התרומות נראים כחולקים על דברי הראשונים שהובאו לעיל.

אולם מבואר מלשונו של בעל התרומות שגם לדעתו אין הדברים אמורים אלא במקרה שבשעת ההלוואה אמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון, אבל אם אמר ראובן שיתנו השטר ליד שמעון – יכול שמעון לטעון אחר כך שזכה במעות.

כן דייק נתיבות המשפט (סימן ס ס"ק כב):

עיין (סמ"ע ס"ק לו) [ש"ך ס"ק לז] עד "דאם הוא בענין שלא הקנה לו המעות רק שכתבו על שמו לא זכה בו לוי" וכו'. עיין שם בכונתו, דהיינו שאומר "כתבו השטר על שם לוי ותנו השטר לידי", כמו שכתב הטור לעיל סעיף (ח) [יח], ועיין מה שכתבתי ס"ק יט. ומשום הכי אף שבא השטר ליד לוי לא זכה לוי. אבל אם אמר "כתבו על שם לוי ותנו ליד לוי" – זכה לוי, כדמוכח מהטור לעיל סעיף (ח') [י"ח] וכדמוכח בסימן ס"ו סעיף כ"ג.

וכן כתב נתיבות המשפט (סימן סב ס"ק ז):

כתב הטור (סעיף יח) וזו לשונו:

אם שמעון מערער ואומר "אף על פי שלא היה הממון שלי, אני זכיתי בו מאחר שעשית קנין על שמי וציוית לעדים לכתוב שטר על שמי" – אין ממש בדבריו, הואיל ואמר לעדים שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון.

משמע מדברי הטור דאם ציוה שיתן גם השטר ליד שמעון – זכה שמעון.

וכן מבואר מדברי התומים (סימן ס ס"ק יז) שדברי בעל התרומות אינם אמורים אלא במקרה שבעל המעות אמר שייתנו את השטר לידו, וכן כתבו עוד כמה פוסקים: עיין שו"ת לחם רב (סימן קעד); שו"ת מהרש"ך (חלק ד סימן סח); שו"ת משאת משה (חושן משפט סימן ד); ישועות ישראל (חושן משפט שם – עין משפט ס"ק יג) ועוד.

התומים והנתיבות הקשו שדברי הרשב"א והרא"ש סותרים לדברי בעל התרומות, ואם נאמר שיש מחלוקת ביניהם קשה מדוע הביא הטור את דברי בעל התרומות ולא את דברי אביו הרא"ש. אולם כל קושייתם אינה אלא משום שברשב"א וברא"ש משמע שאפילו אמר בעל המעות שייתנו את השטר לידו זכה מי שהשטר כתוב על שמו, ובמקרה כזה בעל התרומות אכן חולק וסובר שכיוון שאמר שייתנו את השטר לידו אין זוכה מי שהשטר רשום על שמו. אבל באופן שמסר את השטר לזוכה לא העלו צד של מחלוקת.

אומנם מדברי הרשב"א בתשובה (סימן תתקנז) משמע לכאורה שסובר שאפילו במקרה שהשטר נמסר ליד הזוכה הקרקע נקנית לבעל המעות:

שאלת: ראובן קנה בתים ועשה השטר בשמו ובשם אשתו ומת ראובן, ובאת האלמנה לגבות כתובתה, ויורשי ראובן טוענין כי הבתים כולם שלהם (כי) אף על פי שהבתים הם בשמה, והיא אומרת שמנכסים שנפלו לה מבית אביה קנו אותם תוספת על מה שכתב לה בכתובתה. הודיעני אם טענתה טענה ואם היא נאמנת דיהיב לה תוספת על מה ששעבד לה בשטר הכתובה ואפילו קנאן מנכסיו שתטול כתובתה ויהיו הבתים שלה?

תשובה: אלו קנה ראובן מנכסיו אף על פי שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה, כדאיתא בפרק הגוזל קמא (דף קב, ב) בשמעתא הלוקח שדה בשם ריש גלותא, ומשום דמימר אמרינן לפיוסא בעלמא הוא דעבדא להבריח מבעל חוב. ויראה מדבריה שהיא מודה בכך, ומתוך טענה שאומרת שהיא תוספת על כתובתה.

אבל אם היא טוענת שקנתה [מנכסים] שנפלו לה מבית אביה: רואים אם מוחזקת בכך שיש לה נכסי מלוג או לאו, ואם הוחזקה בכך וטוענת כן – הדין עמה, אבל אם אינה מוחזקת בכך – אינה נאמנת ואפילו בשבועה לפי שכל מה שיש לה לאשה הוא בחזקת הבעל. ותדע לך מדגרסינן פרק חזקת (דף מב) "אין לאיש חזקה בנכסי אשתו [וכו'] – הא ראיה יש, ולימא: לגלויי זוזי הוא דבעא?" כלומר: והדין כן, שהם שלו ועליה להביא ראיה, כל שכן כאן שהם שלה. ועוד דאמרינן "וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה – עליה להביא ראיה", וסתם אשה בחיי בעלה נושאת ונותנת בתוך הבית ועליה להביא ראיה כל שלא חלקה.

מסתימת לשונו משמע קצת שאינו מחלק כנ"ל ושלדעתו בכל מקרה הדין הוא שבעל המעות יכול לטעון שציווה לכתוב את שמו של חברו על השטר 'לפיוסא בעלמא' או להבריח מבעל חוב.¹ וכן נראה לכאורה מדברי התומים (סימן סב ס"ק ה) שכתב:

ולעניות דעתי נראה כפי מה שכתב הרשב"א בתשובה סימן תתקנ"ז, דאף דהעלה על שם אשה מכל מקום דמי להא דאמרינן בפרק הגוזל (בבא קמא קב, ב) דאם העלה בשם ריש גלותא דלא זכה בו ריש גלותא, אף בזה לא זכתה בו האשה. ולפי זה תליא במחלוקת שהבאתי לעיל [סימן] ס' ס"ק י"ז דאם ריש גלותא טוען "הואיל ושטר נכתב על שמי הייתי זוכה בו", דיש בו מחלוקת הפוסקים – אם כן, אף בזו, דמה בכך דאין לאשה דמי, מכל מקום כיון דהבעל העלה בשמה זכתה בו. ולכך הרא"ש (כלל צו סימן ה), דבררתי לעיל מתוך התשובה דזכה בו ריש גלותא לדעתו – אף כאן סבירא ליה דאשה זכתה בו. מה שאין כן לדעת בעל התרומות (שער נא חלק ט). ולכן דין זה צריך עיון כי תליא במחלוקת הנ"ל, ואם כן מי יוציא מיד אשה מספק.

אמנם לפי האמור אם נפרש כך הרי שיקשה שדברי הרשב"א סותרים זה לזה, וכבר עמד על כך בנתיבות המשפט (שם – סימן סב ס"ק ז):

והרשב"א על כרחך מיירי כשאין השטר תחת יד האשה, דהא מדמה ליה לכותב שטר בשם ריש גלותא דלא זכה ריש גלותא, עיין שם, ושם הא מיירי בלא ציוה למסור השטר לריש גלותא כמו שכתב הטור שם.

כמו כן יש לפרש כך גם בדעת התומים, שהרי ציין לדבריו בסימן ס', ושם נקט בפירוש שגם דברי בעל התרומות אינם אמורים אלא במקרה שהשטר נמסר ליד בעל המעות, וכמו במקרה של ריש גלותא שבגמרא. ואם כן, ברור לכאורה שגם כוונתו אינה אלא שבמקרה שהשטר נמסר ליד בעל המעות הדין תלוי במחלוקת,² וגם במקרה כזה הכריע התומים שאין להוציא מיד המוחזק. אבל במקרה שהשטר נמסר ליד הזוכה גם התומים מודה שאין מחלוקת בין הראשונים, ולכולי עלמא הדין הוא שיכול הזוכה לטעון שהואיל והשטר נכתב על שמו הקרקע שייכת לו.

לסיכום: הנותן מעות לקניית קרקע ואמר שיכתבו את השטר על שם חברו, באופן שאמר לעדים או למקנה שימסור את השטר לידו – לדעת בעל התרומות והטור יכול בעל המעות לטעון שלא אמר שיכתבו את השטר על שם חברו אלא 'לפנחיא בעלמא', ובזה צידד התומים לומר שיש חולקים וסוברים שאפילו במקרה כזה יכול הזוכה לטעון שהקרקע שלו, ולדעת נתיבות המשפט אין מחלוקת בדין זה.³ אבל במקרה שלא אמר בעל המעות שיתנו את השטר לידו אלא שיתנו את השטר ליד מי שהשטר כתוב על שמו – לכולי עלמא קנה מי שהשטר כתוב על שמו ולא בעל המעות.

ב. רישום בטאבו
במקרה שלפנינו, שאין 'שטר מכירה' אלא חוזה ורישום בטאבו, יש לדון אם מאחר שהם גלויים לכול, יש לדמותם למקרה שהשטר נמסר ביד מי שעל שמו נכתב, שבו לדברי הכול, כאמור, מועילה הכתיבה בשטר להקנות לו את הקרקע, או למקרה שהשטר נמסר ליד בעל המעות.

כדי לברר שאלה זו צריך תחילה להבין את עיקר טעם החילוק של בעל התרומות והטור הנ"ל אם אמר בעל המעות שיתנו את השטר לידו או ליד הזוכה. ומצאנו שני הסברים לכך בדברי הפוסקים:

בשו"ת מהרש"ך (חלק ד סימן סח) כתב על דברי הטור:

יראה מדבריו ז"ל שהטעם דהיכא שלא הודיע ללוה ולעדים שלצורך דבר שבלבו הוא תלה ההלואה בשמעון שאינו יכול שמעון לערער ולומר "אף על פי שלא היה הממון שלי זכיתי בו מאחר שצוית להשתעבד לי בקנין ונכתב השטר על שמי", היינו משום שכיון שאמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון, הרי גלה בדעתו שאינו לשון זכיה כו'.

מבואר שלדעתו אמירת בעל המעות שימסרו את השטר לידו נחשבת גילוי דעת שאינו מתכוון לתת את המעות במתנה לשמעון. כעין זה כתב גם בישועות ישראל (שם):

מה שאין כן ברישא, דאותו שנכתב על שמו מודה שאין המעות שלו, רק שטוען "כיון שהשטר נכתב על שמי נתת לי במתנה דזכין לאדם שלא בפניו" – בזה אמרינן: כיון שציוה ליתן השטר לידו הווי ליה כעין מודעא דמתנה, כמבואר בפרק חזקת הבתים [בבא בתרא] דף מ"ו ע"ב.

ממילא מובן שבאופן שאין 'מסירת מודעא' כזו – קונה הזוכה.

לפי זה נראה ברור שבמקרה שבעל המעות רושם את שמו של אדם אחר בחוזה המכירה ובטאבו, ואין שום גילוי דעת מצידו שאינו מעוניין להקנות לו באמת את הקרקע – לכולי עלמא זכה מי שהקרקע רשומה על שמו.

לעומת זאת נתיבות המשפט (סימן ס ס"ק יט) נקט שהחילוק הוא שבאופן שאמר "תנו את השטר לידי" אין כאן מעשה המועיל להקנות את המעות לשמעון, ואילו באמר "תנו ליד שמעון" יכול שמעון לזכות במעות. בכך יישב נתיבות המשפט (שם) שאין מחלוקת בין בעל התרומות והטור לבין הרשב"א והרא"ש, וכך כתב נתיבות המשפט (שם):

ולפי עניות דעתי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא, דשאני התם בלוקח שדה בשם חבירו, כיון דאומר "הילך מנה והשדה יהיה קנוי לשמעון" קונה שמעון השדה באותו כסף שנותן ראובן [...] דזכין לאדם שלא בפניו [...] וכן מבואר ברשב"א וריב"ש וברא"ש [הנ"ל] ובשאר פוסקים בלוקח שדה על שם בניו או על שם חבירו דזוכין בו חבירו ובניו. וכיון דקנה חבירו השדה בשעת נתינת הכסף שקונין בו – אף שציוה אחר כך ליתן השטר ראיה לידו אין בכך כלום, שכבר זכה בו. מה שאין כן בהלואה [...]

מבואר מדבריו שעיקר החילוק אינו אם השטר נמסר ליד בעל המעות או ליד הזוכה, אלא אם המעשה שעשה בעל המעות הועיל להקנות את הקרקע או את מעות ההלוואה לזוכה. ולפי דבריו: בקניין קרקע – אף אם בסופו של דבר השטר נמסר ליד בעל המעות – אין בכך כדי לבטל את זכייתו של הזוכה.

אלא שמאידך גיסא מבואר מדבריו שגם אם נמסר השטר ליד הזוכה אין הוא זוכה בקרקע אלא אם כן מעשה כתיבת השטר על שמו יצר קניין בעבורו.

אכן בנדון שלפנינו:
כשאדם רושם דירה או חלק ממנה בטאבו על שם אדם אחר, אם הרישום בטאבו מועיל לקניין – דינו כדין כותב שטר על שם חברו ומוסר את השטר לידו, שכאמור לדברי הכול קנה הזוכה ובעניין זה המקובל הוא שבימינו, שלפי מנהג המדינה כל מי שהקרקע רשומה על שמו נחשב בעליה, יש כאן קניין 'סיטומתא', שלדעת רוב הפוסקים מועיל גם בקרקעות.⁴

כן כתב בקובץ תשובות הרב אלישיב (חלק א סימן רו):

זאת ועוד, לפי הנוהג כאן בארץ שעל עניני העברות בין איש לרעהו, אם הוא מוכר או נותן מתנה, הכל לאשר לכל מעבירים על ידי רישום בספרי האחוזה, אם כן יש לראות בזה קנין מדין סיטומתא. וכן כתב הכנסת הגדולה סימן ק"צ בהגהות הטור אות ח' וזו לשונו:

אפילו אינה דינא דמלכותא, אם מנהג פשוט בכל התגרים כשמוכרים חנות אלו לאלו שאפילו בלי שום אחד מדרכי הקנין אלא בכתיבת הפנקס (של מלך) לבד מתקיים מקחם ביניהם, קנה (תֻמת ישרים סימן לב [צ"ל: רב]).

ועיין ריב"ש סימן תע"ח:

וכל שכן אם אחר תקנה ההיא נהגו יחידי הקהל לעשות שטרות ביד הנוטארין, שהרי כיון שנהגו בהם בקיום ביד הנוטארין הרי הוא כקנין מן הדין דומיא דמאי דאמרינן בפרק איזהו נשך "האי סיטומתא קניא" ואסיקנא דאפילו למיקני ממש אי רגילי בהכי. וכן כתב הר"מ ז"ל פרק ז' מהלכות מכירה שאם מנהג המדינה שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח והכא נמי דכוותיה דמאי שנא.

וכן הביא דברי אמת מה שכתב רבי יוסף קצבי ז"ל בספרו רב יוסף סימן כ"ג:

דהכא נהיגי לעשות מכר [לפנינו: עיקר] משטרי הגויים, דמרגלא בפומייהו דאינשי דלא סמכא דעתו דלוקח עד שיכתבנו בגויים, וכיון שכן, אף שמן הדין אין בו ממש למה יגרע מההיא דאמרינן "סיטומתא קניא".

ואף שהש"ך סימן ר"א הביא מה שכתב הב"ח דקנין סיטומתא אינו קונה רק במטלטלים, לא בקרקעות, כבר כתב המנחת חינוך בקומץ מנחה סימן [=מצווה] קל"ב [במהדורת מכון ירושלים – מצווה שלו, אות ז] שמפורש בהרא"ש בבא מציעא פרק קמא סימן ל"ח דמהני סיטומתא גם בקרקע.

(ועיין שו"ת מהרי"א הלוי חלק סימן צ"א שכתב בטעמו של הב"ח שלא מהני סיטומתא בקרקע משום דלא עדיף קנין סיטומתא, דאינו אלא מנהג בעלמא, מקנין כסף שהוא מהמן התורה. והרי גם בכסף אינו מועיל במקום שנהגו לכתוב שטר, ומשום הכי גם סיטומתא לא מהני רק במטלטלי דלאו בני שטרא נינו, אבל בקרקע – לא קנה עד שיכתוב את השטר, משום דלא סמכא דעתיה, עיין שם. ולפי זה לענין רישום בטאבו, אם נאמר כאמור דקונה משום סיטומתא הרי אין בו חסרון של סמיכת דעת, שהרי עיקר סמיכת דעתו הוא רק על זה שנרשם בספרי האחוזה, ויש לומר לפי זה דגם הב"ח יודה בזה, אף שחסר ברישום בטאבו דין שטר מפני שאיננו ספר המקנה.)

מתברר אפוא שבין לדעת המהרש"ך והישועות ישראל ובין לדעת נתיבות המשפט: הקונה קרקע במעותיו ורושם את הקרקע או חלק ממנה על שמו של אדם אחר – דינו כקונה קרקע ומצווה לכתוב את השטר על שמו של אחר ולמסור את השטר ליד הקונה הרשום, שעל פי ההבנה הפשוטה כל הפוסקים מודים שאין בעל המעות יכול לטעון שכתב את שמו של חברו 'לפנחיא' בעלמא, וממילא מי שרשום בטאבו זוכה בכל מה שנרשם על שמו.

אולם כידוע ערוך השולחן (סוף סימן ס) כתב:

ויש לדקדק עתה כשנכתב קרקע על שם האשה בערכאותיהם – צריכים הדיינים להיות מתון בזה כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסיו על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם של הבעל לכן צריכים לחקור בזה הרבה.

בדבריו אלו עדיין אפשר לפרש שכוונתו רק שיש לחקור ולדרוש בזה, אבל אין לבית הדין יכולת לקבוע שהרישום אינו מועיל. אבל להלן (סימן סב סעיף ו) כתב ערוך השולחן:

כבר בארנו בסוף סימן ס' דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האשה, ואפילו נתקיים בערכאות, מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתם להקנות להן. לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאד מאד.

מלשונו כאן נראה שאין להביא שום ראיה מהרישום על שם האישה, כיוון שהרבה רגילים לעשות זאת מסיבות שונות. ומשמע מדבריו שיש חילוק בזה בין שני אנשים בעלמא שאחד מהם רשם קרקע על שם חברו, לבין בעל ואישה, שהואיל והם חיים בשיתוף בכל דבר – מסתבר שאינם מקפידים לרשום נכס ששייך לאחד מהם על שמו של השני, ולכן אין שום ראיה מרישום הקרקע על שם אחד מהם לשאלה מי הוא הבעלים האמיתי של אותה קרקע.

אומנם ערוך השולחן אינו מבאר מה השתנה בזמנו מזמנים קודמים. ובנוסף לכך: גם בדבריו אלה (בסימן סב שם) מסיק רק שצריך להיות "מתון בזה מאד מאד", ואם כן אולי גם כאן כוונתו שיש לדרוש ולחקור, אבל אם לאחר הדרישות והחקירות לא נמצאה ראיה מספקת שהרישום היה להברחה וכיוצא בזה, הבעלות נקבעת על פי הרישום.

ומכל מקום נראה שגם ערוך השולחן אינו מדבר אלא באופן שהבעל אכן טוען שהוא רשם את הדירה על שם אשתו מסיבה כלשהי, כגון שעשה כן כדי להבריח מבעל חובו וכדומה, אבל בנדון שלפנינו שהבעל אינו טוען כך – בודאי יש לומר שכוונתו לתת מתנה לאשתו.

עוד נראה לומר שגם ערוך השולחן אינו מדבר כלל אלא במקרה שהבעל רשם את כל הדירה על שם אשתו, שמעשה כזה מצד עצמו 'אומר: דרשני' – מה ההיגיון בזה שאחד הצדדים יקנה דירה מכספו וייתן אותה לשני? ואף על פי שאין כאן אומדנה מוכחת, וכפי שהתבאר, מכל מקום לזה מצטרפת טענתו ש"בזמנינו" הרגילות היא שבעל רושם על שם אשתו נכסים שלו ואינו מקפיד כלל. אבל בנדון שלפנינו שהדירה נרשמה על שם שני בני הזוג, שזה מעשה טבעי ומובן מאליו, שבעל ואישה שמקימים יחד משפחה משתתפים זה עם זו בכל מה שיש להם ואינם מנהלים מערכת כלכלית נפרדת - ייתכן בהחלט שגם ערוך השולחן מודה שהרישום קובע את הבעלות גם בימינו.

בשאלה מעין זו דן מהרש"ם (חלק ה סימן לח), שם טענת הבעל שרשם את הדירה על שם אשתו הייתה שעשה כך כדי להבריח מבעלי חוב שלו, והביא מדברי שו"ת שארית יוסף:

והדבר מבואר בשו"ת שארית יוסף סימן ע"ה בדין אשה שנכתב על שמה בערכאות שפלוני מכר לה בית, והאמת שהבעל נתן המעות בשביל הבית, וציוה לכתוב על שמה [...] ועוד דשמא עשה כן הבעל כדי להבריח [מ]בעל חוב ולא גמר ויהיב לה, ודוקא היכי שנכתב בערכאות שהוא שלו ונתן לה – הרי הבעל חוב חוזר וגובה גם מהאשה, ולא שייך לומר שעשה כן להבריח, אבל בנדון דידן שנכתב מתחלה על שמה והבעל חוב לא יוכל לטרוף ממנה יש לומר דלהבריח עשה כן.

עכ"ל השארית יוסף, ועל זה כתב מהרש"ם:

ובאמת מה שכתב דלהבריח עשה, ודוקא היכי דבעל חוב חוזר וגובה ממנה לא אמרינן כן – לפי זה יש לבטל בזמן הזה כל המתנה, דידוע בזמן הזה בנימוסיהם אין הבעל חוב חוזר וגובה מן הלוקח אחר שכבר בא בטאבילאציע [= בטאבו] על שם הלוקח.

אבל כפי הנראה דבר זה כתב רק לסניף, ואין בידינו לבטל סתם מתנה לומר שעשה כן להבריח מבעל חוב. וראיה ברורה מהש"ס דכתובות ע"ח סוף ע"ב גבי "ההיא אתתא דבעי דתברחינהו לנכסה מגברה" קודם נישואין [...] ומסיק דדוקא בכתבה כל נכסיה ולא שיירא כלל, אבל במקצת – קנתה שפיר, ולא תלינן בהברחה [...] ואם כן גבי בעל שנתן לאשתו ולא גילה דעתו כלל לא תלינן בהברחה. ואפילו אי נימא דגם בזה איכא אומדנא, היינו בנתן כל נכסיו ולא שייר כלום – אפשר דהשארית יוסף מיירי באמת בכהאי גוונא – ומה שאין כן בנתן רק מקצת וכהא דנדון דידן.

מבואר שמסקנתו שרק במקום נתן את כל נכסיו אומדנא דמוכח הוא שלא עשה כן אלא כדי להבריח מבעל חוב, אבל במקום שלא נתן את כל נכסיו אין לתלות בהברחה, וממילא הנכסים בחזקת מי שהם רשומים על שמו. ומסתבר שהוא הדין שאין הבעל יכול לטעון שום טענה אחרת.

כעין זה כתב נתיבות המשפט (סימן קצ ס"ק טו):

עיין סמ"ע ס"ק ל"א שכתב דזה נתבאר באבן העזר סימן צ' [סעיף ז] וכו'.

והוא תמוה בעיני, דהא שם בעינן דוקא שתבריח כל נכסים [...] ולכן נראה דדינא דהכא הוא נובע מהרשב"ץ שמביא בבית יוסף, ומיירי כעין עובדא דהתם, דהיינו אחר שיצאו העדים החזירו לו המעות והיה רק אמנה ביניהם. ועיין שם שדימה אותו לשטר אמנה, והכי נמי בשולחן ערוך מיירי דכוותיה שהיה רק אמנה ביניהן.

מבואר מדבריו שרק במקרה שידוע לנו שמייד לאחר המכירה החזירו המעות, שבכהאי גוונא ברור שהמכירה לא היתה אלא 'לאמנה בעלמא', מבטלים את המכר, מה שאין כן בטענת הברחה סתם – אין הנותן או המוכר נאמן בטענתו אלא אם כן מביא ראיה לדבריו או שיש אומדנא דמוכח כדבריו ממה שנתן את כל נכסיו.

וכעין זה כתב נתיבות המשפט גם לענין קונה קרקע ורושם את השטר על שם חברו (סימן ס שם):

וכיון דזה הוי קנין לחבירו אין יכול לומר "שלא להשביע עשיתי", כמו שכתב הש"ך בסימן קכ"ו ס"ק נ"ד בשם הטור [שם סעיף טו] דאין יכול לטעון במעמד שלשתן טענות השטאה והשבעה, משום דהוי קנין ובקנין אין יכול לטעון טענות אלו. והכא נמי: אין לך קנין לחבירו גדול מזה, ודאי דאין יכול לטעון שום טענה, ואזלינן בתר הודאתו ואמירתו וזכה חבירו, וכמו שזוכין אשתו ובניו בבגדים שלקחן לשמן בבבא קמא ק"ב [ע"ב].

על כל פנים נמצאנו למדים מדבריהם שבמקום שההבנה הפשוטה היא שהמעשה שעשה בעל המעות הוא מעשה הקנאה לחבירו, אין הוא נאמן להפקיע מפשטות זו בלא ראיה.

במקרה שלפנינו מדובר בנקודת זמן שבה החיים בין בני הזוג היו משותפים ולכן האיש שקיבל את הפיצויים הכניס את הכסף לחשבון המשותף. גם את הדירה שנקנתה רשם על שם שני בני הזוג, ואפשר לומר שגם ההלוואה שנלקחה מהחברה של הבעל באותו שלב נלקחה בעבור שניהם, כשגם את הלוואת המשכנתא ייתכן שאי אפשר היה לקבל ללא שהדירה רשומה על שם שניהם. הייתה בידו האפשרות להחריג בדירה את חלקו בהתאם לפיצויים שהשקיע אך דווקא בגלל השיתוף והאמון הוא לא עשה כן, ולכן זה נחשב כסתמא ששניהם קנו את הדירה.

כל שכן שלטענת האישה כספי השכירות נכנסו לחשבון המשותף וממנו שולמה המשכנתא, ובפרט שהיא רואה עצמה כשותפה בחברה, שבאופן כזה כאשר הבעל רושם את האישה כשותפה בדירה ודאי ההבנה הפשוטה היא שהוא לא מקפיד שהדירה תיקנה להם על פי סכום ההשקעה, אלא תהיה קנויה לשניהם בשווה.

בנידון שלפנינו הדברים נכונים בוודאי משום שרואים שהבעל נוהג פעמיים באותה דרך, ומתייחס לכסף כאל כסף משותף לשניהם, שוודאי כוונתו שהכסף יהיה קנוי לאשתו בשווה.

מכיוון שכך נראה שיש לקבוע בבירור שהבעל נתן לאישה מחצית מהכספים שקיבל במתנה, וגם אם נדחוק ונאמר שאין זה כך, מכל מקום כאשר הסכים לרישום הדירה על שם שניהם בחלקים שווים - הייתה זו מתנה של החלק היחסי הגדול יותר שהיה מגיע לו. ובאופן כזה אין המתנה מתבטלת גם אם הצדדים מתגרשים לאחר זמן, אלא במקרה של מורדת וכדומה שאז נוהג הדין שהמתנות חוזרות, ובמקרה שלפנינו לא הועלתה כלל טענה כזו. ואומנם כמו כן אפשר לבטל את המתנה בטענת מקח טעות, אולם טענה כזו אפשר לטעון רק באופן שהטעות הייתה כבר בשעת נתינת המתנה, ולא לאחר מכן, ועוד שגם טענה כזו לא נטענה בנידון שלפנינו. ולכן נראה שאין שום סיבה הלכתית לבטל את המתנה שנתן הבעל לאישה.

לסיכום: נראה שהדירה הרשומה על שם שני הצדדים היא בחזקת שניהם ועליהם לחלוק בה בחלקים שווים.

החלטה
א. בית הדין מקבל את הערעור וקובע שהואיל והדירה רשומה בטאבו על שם שני בני הזוג הרי היא בחזקת שניהם ועליהם לחלוק בה בחלקים שווים.

ב. פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום ח' בסיוון התשפ"ד (14.6.2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

1 בש"ך (סימן סב ס"ק ז) כתב:
ומכל מקום נראה לי עיקר כהרשב"א, דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה, דדילמא לגלויי זוזי הוא דבעי, וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (נא ע"א), ונתבאר באבן העזר סימן פ"ה (סעיף ט) וסימן פ"ו (סעיף ב), וכן הוא בתשובת רשב"א שם.
עכ"ל. ואומנם דברי הש"ך עוסקים בחלק השני בתשובת הרשב"א, במקרה שהאישה הוציאה את המעות מחזקתה, שבאופן כזה שייכת סברת 'לגלויי זוזי הוא דבעי', ובזה פסק הש"ך כדבריו. אבל על מקרה שהקרקע נקנתה מנכסי הבעל, שלא שייכת סברת 'לגלויי זוזי הוא דבעי', לא נאמר דבר בש"ך.
2 כפי שכתב התומים (בסימן ס) בתחילת דבריו, אלא שאחר כך חזר והקשה שלפי זה יש לתמוה על הטור שנקט כבעל התרומות.
3 לשיטתו הדין תלוי בשאלה אם גם בלא מסירת השטר זוכה אותו שהשטר נרשם על שמו במעות או בקרקע, וכפי שיתבאר להלן.
4 צריך להדגיש שאין לדמות בין שאלה זו לשאלה של המקרה ההפוך, שנעשה קניין המועיל על פי דין תורה אלא שלא נרשם שמו של הקונה בטאבו, שבמקרה כזה דעת כמה מפוסקי דורנו שהקנין חל אף על פי שמצד דין המדינה אין הקני ין מועיל בלא רישום בטאבו.