בפנינו ערעור המערער על החלטת בית הדין האזורי בפתח תקווה (בראשות כב' ראב"ד הרה"ג בינמין אטיאס שליט"א) מיום 3.11.24 באשר לחלוקת הרכוש.

טענות המערער בכתב הערעור
בכתב הערעור טוען המערער כי לא הסכים לדון ע"פ דין תורה רק ע"פ חוק יחסי ממון, רק המשיבה הסכימה לדון ע"פ דין תורה. אין לכך הסכמת האיש בכתבי בית הדין. אף האישה חפצה לדון מראש ע"פ חוק יחסי ממון ובכתב התביעה דרשה חלוקה שווה; האישה העלימה ראיותיה ובית הדין התעלם מבקשת האיש לקבלת מסמכים; מהימנות האישה נפגמה מתחילת ההליך; בחו"ד השמאי נרשם שהדירה שופצה; האישה רוקנה את הבית מכל חפץ יקר ערך; האישה הודתה בהסכם הגירושין כי לצדדים חובות משותפים; האישה חתמה על כל מסמכי הבנק למשכנתא וחתימתה לא זויפה; המשיבה לא פירנסה ולא הביאה את רווחיה לצרכי הבית, האיש נשא לבדו בפרנסת הבית, כיום האישה עובדת, כך שהיא כשירה לעבוד; האיש שילם את המשכנתא כל השנים והאישה דורשת מחצית בתמורת הבית; האישה כל השנים לא תבעה מזונות, לכן אין לחייב את האיש בכך; יש לחייב את האישה במחצית פירעון המשכנתא; האישה הודתה שגנבה מהבית כספי מזומן בסך 12 אלף ש"ח, יש לחייבה להשיב זאת; לסיכום מבקש לחייב את האישה במחצית חוב המשכנתא, מחצית החובות לגמחי"ם, להחזיר לאיש דמי מזונות אישה, לחייבה במלא תשלום הכינוס.

טענות המשיבה בכתב התגובה
בכתב תשובתה, טוענת המשיבה:

"בית הדין האזורי דן בעניין הצדדים משנת 2020, משנתם ידועה לו היטב, פסק הדין שבערעור ניתן לאחר חודשים בהם בחן בית הדין את כל טענת הצדדים. פסק הדין מנומק היטב, ומתייחס לכל טענה וטענה מטענות הצדדים. אין טענה שלא פורט עניינה, וכל טענה נדונה היטב, ובית דין כתב החלטה בה הכריע בכל העניינים שבין הצדדים. בהחלטה נכתבו נימוקים מפורטים ואף הובאו אסמכתאות לבסס את הדברים. המערער מנסה לטעון טענותיו בסבב שני וללא עילות. טוען שוב טענות שכבר נדונו ולא מציין היכן טעה בית הדין האזורי. גם בשל כך מבוקש לדחות הערעור. ככל והדבר מצער, הרי שטענות המערער מבוססות על כזבים ונעשה ניסיון של ממש להטעות את כבוד כת"ר, המשיבה תוכיח טענותיה, אחת לאחת".

לטענתה (סעיף 10):

"במהלך שנות הנישואין המערער ניהל את כל עניני הכספים בבית ולאישה לא הייתה נגיעה בניהול כספים, בנקים, תשלומים וכדומה".

ואף טענה (סעיף 18):

"במהלך הנישואין האישה עבדה, כל שכרה הופקד לחשבון המשותף והמערער שלט בו באופן מוחלט. בשנים האחרונות טרם הגירושין לא עבדה או שעבדה לעיתים מספר שעות מועט בשל מחלתה. כך טענה בפני בית הדין, וכל טיעון אחר הוא שקר. לא הייתה לה גישה לחשבון".

מפרטת טענות כספיות כמענה לטענות המערער.

טענות המערער בדיון
ב"כ המערער: יש משכנתא של שני הצדדים. הרב ג' לא היה בדיון אך הוא רשם את פסק הדין. לא חוזר בי. חוזר בי באשר לטענה להסכמה לדון בדין תורה. דין תורה הוא על הכול. האישה רצתה דין תורה. גם האיש רוצה כי הוא חרדי. אך צריך צדק טבעי. שתגיד כמה היא עבדה ולא העבירה לו. קיבלה כפל תשלומים. לפי דין תורה הכסף של האישה מגיע לבעלה. האישה שיקרה שלא עבדה. היא עבדה כל השנים. היא טענה שלא חתמה על המשכנתא, אך התברר שהיא כן חתמה על המשכנתא. יש לי חתימה מקורית שלה שהיא חתמה על המשכנתא.

בית הדין: אתה לא יכול לבקש דין תורה לפי התוצאה.

ב"כ המערער: אני מסכים לפי דין תורה, אם הכול לפי דין תורה. בית הדין טעה, אם יש משכנתא שנכנסה לחשבון המשותף ששניהם השתמשו בו.

בשלב זה ב"כ המערערת טוען: אני עומד על כך לפי חוק יחסי ממון. ומסכים ללכת לבית משפט.

ב"כ המשיב: האיש הסכים לדין תורה לפי מה שהוא חשב. האישה תבעה פנסיות של האיש ושישלם חוב בגמ"ח. בית הדין שאל אם צריך דין תורה, האישה הסכימה לדין תורה, והאיש אמר "לדלג הלאה". האיש רוצה מזונות האישה מעשי ידיה, וזה דין תורה. בית הדין רשם שהוסכם לדון בין תורה. בהחלטה שמיום 27.11.23.

ונזכיר האמור בהחלטת ב"ד קמא מיום 27.11.23:

בפנינו תביעות הצדדים בנוגע לחלוקת הרכוש.

התקיים דיון בנוכחות הצדדים וב"כ.

בדיון הועלו כל הנושאים שבמחלוקת כפי שמפורט בפרוטוקול הדיון.

בדיון הוסכם שביה"ד ידון ע"פ ההלכה ולא ע"פ חוק יחסי ממון.

בתום הדיון הוסכם על הגשת סיכומים בתיק בטרם מתן פס"ד כדלהלן:

א. ב"כ האיש יגיש סיכומים לתיק והעתק לב"כ האישה לא יאוחר מ- 30 יום.

ב. לאחר מכן ב"כ האישה תגיש סיכומים לתיק והעתק לב"כ האיש לא יאוחר מ- 45 יום כפי בקשתה.

ב"כ המערערת מגיב לשאלת בית הדין: לא ערערתי על זה.

ב"כ המשיב: כך שהייתה הסכמה לדין תורה. פסק הדין לא מצא חן בעניו, ולכן טוען זאת היום. בית הדין הגדיר חובות משותפים, חוב לגמ"ח. לא ידוע על מה יצא הכסף. 150 אלף ש"ח. פסקו שחובתו להשיא ילדים, וזה חוב של הבעל. היה עוד חוב 458 אלף ש"ח משכנתא. הייתה הסכמה 250 אלף ש"ח ועשו מחזור משכנתא, כך שעליה לשאת בחצי. באשר ל-250 אלף ש"ח נוספים, הוא לא הביא כל מסמך. הוא הודה בדיון כי הוא לקח עליו את החוב. האישה לא עבדה ולא פירנסה. כך הבעל טען. בית הדין אמר שהבעל הודה שאין לאישה יד ורגל עם הכסף, אז חובתו בכספים ובחתונה ובשיפוץ.

החלטת ביניים (חלוקת רכוש לפי דין תורה)
הצדדים הוצאו מהאולם, בית הדין התייעץ, ולאחר שובם לאולם הודיע להם בית הדין את החלטתו, שעל פי האמור בפסק דין של כב' ב"ד קמא נשוא הערעור, הרכוש יחולק בין הצדדים לפי דין תורה.

נזכיר האמור בסעיף 13 (ב) לחוק יחסי ממון:

(ב) בעניין שחוק זה דן בו ינהג גם בית דין דתי לפי הוראות חוק זה, זולת אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי הדין הדתי.

הובהר לצדדים כי לפי הסכמת הצדדים המשתמעת בדיון הרשומה בפרוטוקול (בקשת האישה לדון ע"פ דין תורה והסכמת הבעל "להמשיך הלאה") ולאור החלטת בי"ד קמא מיום 27.11.23 המצוטטת מעלה (כי הוסכם שביה"ד ידון ע"פ ההלכה ולא ע"פ חוק יחסי ממון) שלא הוגש עליה ערעור או בר"ע והיא חלוטה, עניין חלוקת הרכוש בין הצדדים ידון על פי דין תורה.

המשך טענות המערער בדיון
טוען ב"כ המערער שהאב חיתן את הבת האחרונה והאם ניסתה לעכב את החתונה, הבת הייתה פחות מגיל 18 ובית משפט אישר. הם חיתנו יחד 5 ילדים. היא הייתה שותפה.

בית הדין מעיר: חובת האב לחתן את הבנות.

ב"כ המערער: האב לווה וההלוואה מחייבת את שני הצדדים. היא לא חתמה.

בית הדין: אין מקור הלכתי לכך.

ב"כ המערער: היא לא צריכה לחתום. הזוג כולו מתחייב להלוואה.

מוסיף ב"כ המערער: לקחו משכנתא 458 אלף ש"ח. הכסף נכנס לחשבון המשותף ואף כרטיס אשראי היה שם. האישה עסקה בכך. הבעל הרוויח 10 אלף ש"ח לחודש עד שנפצע בשחיטה. היו שיפוצים בבית. היא קיבלה 12 אלף ש"ח הנחה למטבח. הם שיפצו במשכנתא וחיתנו ילדים. יש תשובה של הרב בן יעקב (סימן לח) לא יודע איזה חלק. רשום שאיש ואישה לווים הם כשותפים. היא הייתה נושאת ונותנת בבנק. הבנק ביקש לבטל את הכרטיס. היא משכה כספים. היו לה כרטיסים בבנק. היא טיפלה בבנק. היא חתמה על המשכנתא. היא הודתה בכך. היא ביקשה תמיכה שבעלה לא ידע מכך. היא עבדה. לא נתנו לי לבחון. היא עבדה אף בשנים האחרונות.

האישה מגיבה לשאלת בית הדין: אני לא עובדת בשנים האחרונות. 4 שנים לא עבדתי, משנת 2016.

ב"כ האישה: אולי פה ושם עשתה עבודה מורה פרטית, זו לא עבודה.

ב"כ המערער: היא אמרה בפרוטוקול האחרון שהיא עבדה. יש פרוטוקול מיום 15.5.22.

ברם, בית הדין עיין בפרוטוקול (שמיום 15.5.22), ושם טענה המשיבה: "התחלתי לנסות לעבוד ואין לי חוזה וזה רק לניסיון ולא בטוח שמשאירים אותו שם".

בית הדין העיר: זה היה חודש לפני הגירושין.

ב"כ המערער: אני תפסתי אותה עובדת. לא נתנו לי לעשות גילוי מסמכים.

הבעל: היא עבדה בשחור.

ב"כ המערער: יש לה חשבון בנק. בבנק הדואר. היא לא נדרשה להביאו.

בית הדין העיר: אף אם הרוויחה לחשבון שלה, למה זה לא העדפה ע"י הדחק מה שהיא הרוויחה?

ב"כ המערער: היא צריכה לשלם שכירות. יש לאישה אחריות משותפת על המשכנתא.

בית הדין מעיר באשר למסמך ביטוח לאומי שהוגש בפניו ע"י המערער באשר לרשימת העבודות שעבדה האישה: המסמך מהמל"ל הוא משנת 22, אך התיעוד הוא עד שנת 2016. כך שמשנת 16 ועד 22 היא לא עבדה אפילו חודש אחד.

ב"כ המערער: משנת 16 היא עשתה עצמה נכה. והיא עבדה. לא הצגתי מסמך זה בבית הדין האזורי כי היא לא נתנה לי.

בית הדין: מה שאתה מציג זה ממאי 22, החודש שהיא התחלה לעבוד.

טענות המשיבה בדיון
ב"כ המשיבה: היו טענות סרק והבל בהלכה. בפסק הרב בן יעקב בתיק 1369525/4 נרשם שקיימת על האב חובה לפרנס את הבית והוא חייב במזונות אשתו וילדיו, ולא חייבת האישה לשלם הלוואה מבנק משותף. אישה נושאת ונותנת ע"פ הרב בן יעקב לא נמדד לפי הממון שיש לה אלא לפי מה שהיא משקיעה, ומי שרוכש צרכי בית מקובלים אין לה דין "נושאת ונותנת בתוך הבית". אף האיש אמר בדיון כי "משך שנים [...] הוא מפרנס יחיד והיא לא הסכימה לעבוד", "היא יושבת רגל על רגל בבית ולא עושה כלום". כך שבשנים שלפני הגירושין היא לא עבדה, אולי מדי פעם כמה אלפים. לדעת הרב בן יעקב אף הלוואה שחתומים עליה יחד בנק, הם לוים מול הבנק, אך התביעה לחלוקת החוב - יש לבדוק האם האישה נושאת ונותנת. בנידון דנן האישה לא נושאת ונותנת בבית. האיש מודה שלקח את ההלוואות לצורך הבית. לשיפוץ, ומוציא הוצאות על נכסי אשתו. גם אם האישה חתומה, זה עליו. לכן אף אם היא חתומה מול הבנק, היא לא חייבת בינו לבינה. בית הדין לא ידע על מה יצא ה-250 אלף ש"ח. הבעל אמר שזה לחובות, וזו החובה שלו. וכן נפסק בתיק 728722/12 (הרכב בראשות הרב רלב"ג) שהלוואה לצרכי הבית זה לא חוב של האישה.

ומוסיף ב"כ המשיבה: לגבי מזונות אישה, אכן לאישה היה חשבון בנק. בית הדין אף חייבו לתת לה 1400 ש"ח כל חודש ולכלכל את הבית. הוא הביא לה כרטיס אשראי של 1400 ש"ח. האיש לא ביקש להחזיר כסף. והורידו לה ל-1200 ש"ח. ואמרו לו שעליו לתת לאישה עצמאות כלכלית ביד. היא אכלה את הממון הזה. מעשי ידיה - אולי זה העדפה שע"י הדחק. הוא אף הסכים לתך לאישה כסף. בחשבון בנק הדואר יש 1000 ש"ח. בכל השנים. קיבלה מגמ"ח ויז'ניץ על טיפולי שיניים. הוא חסם לה את כל הכרטיסים וקיבלה 1400 ש"ח מזונות אישה.

בית הדין מעיר: הסכומים בבנק הם מועטים.

ומוסיף ב"כ המשיבה: לגבי תוספת לערעור - עבר המועד המאפשר הגשת תוספת זו. ובית הדין דחה בקשה לעיון מחדש. זה בר"ע ועבר הזמן.

מגיב ב"כ המערער: אצל הרב בן יעקב מדובר שהבעל לווה לבד, והוא דן האם יש לחייב גם את האישה. אך פה - היא עצמה הלווה, היא לקחה את הכסף וזה הגיע אליה. פה יש לחייב את שניהם. לא משנה להיכן הלך הכסף. כן האישה מודה שיש לה חשבון בנק.

ב"כ המשיב: נבקש הוצאות 10 אלף ש"ח.

ב"כ המערער: מבקש 30 אלף ש"ח הוצאות.

פס"ד בית דין קמא
להלן מתוך פסק דין בית הדין קמא מיום 3.11.24 נשוא הערעור:

א. המתווה המשפטי.

בתיק זה הצדדים וב"כ הסכימו שבית הדין ידון ע"פ ההלכה הפסוקה בשו"ע ולא ע"פ חוק יחסי ממון וזאת בניגוד גמור לטענת ב"כ האיש בסיכומים סעיף 3 ובסעיף ח 1. כך עולה מהאמור בפרוטוקול הדיון מ- 26.11.23 -הדגשה אינה במקור - [פרוט' חלקי]

[...]

מהאמור לעיל עולה שאיש וב"כ הסכימו בפירוש שביה"ד ידון ע"פ ד"ת, וביה"ד הבהיר זאת בפירוש בדיון וחזר על כך בהחלטתו. וכל דבריו של ב"כ האיש בסיכומים בנקודה זו אין להם כל אחיזה במציאות, ומוטב היה שלא היה מעלה טענה זו כלל.

[...]

ב. בנוגע להלוואות שנלקחו מגמחי"ם.

רקע:

לטענת ב"כ האיש האב נטל מגמחי"ם שונים לצורך נישואי הילדים סך כולל של 150,000 ש"ח. ובתחילת הדיון מתאריך 26.11.23 - טען ב"כ האיש שבהינתן שהאישה תובעת מחצית מהפנסיה של האיש, יש לחייבה גם במחצית מחובות הגמחי"ם, אולם לאחר מכן שהתברר שהאישה החליטה ללכת לפי ההלכה ב"כ האיש ירד מתביעה זו וכפי האמור בפרוטוקול הנ"ל.

[...]

ביה"ד מבהיר:

כפי שכתבנו לעיל שהאיש וב"כ הסכימו שביה"ד ידון בתיק זה ע"פ ההלכה, וע"פ ההלכה חוב שלקח האב לבדו - האישה לא חתומה על אף שטר הלוואה - מגמ"ח אין לשתף את האישה בחוב זה, וכל הנדון בפוסקים הוא בחוב משותף שלקחו בני זוג או חוב שלקחה האישה לבדה, ודנו למי שייך חוב זה. אולם בחוב שלקח האיש לבדו - אין צד שהאישה תהיה חייבת בו, ובוודאי כאשר החוב לטענת האיש נלקח לצורך נישואי הילדים דבר המוטל על האיש לבד, כמבואר בש"ע א"ה סי' נ"ח ע"ש. וע"ע בש"ע ח"מ סי' עז ס"י בדין איש ואשתו שלוו ובסמ"ע סקכ"ה, ועי' בס' אבן שהם (סי' עז סקט"ו) שביאר שיטות האחרונים בזה, וע"ע בהגה' אמרי ברוך (שם) בד"ה מעשה בא לפני וכו'. וע"ע בשו"ת מהרשד"ם חלק חושן משפט סימן כד, ובחלק אבן העזר סימן קפד קפז.

וכפי האמור בפרוטוקול אף ב"כ האב הסכים לכך שע"פ דין תורה אין לאישה חלק בחובות אלו.

לאור האמור נפסק: החוב לגמחי"ם כפי שמופיע בסיכומי ב"כ האיש שייכים לאיש בלבד.

ג. בנוגע לתביעת ב"כ האישה לחיוב האיש בפיצויים מוסכמים בגין הפרת הסכם מכר:

[...]

ביה"ד מבהיר:

סכום הפיצויים המוסכמים שעליו הסכימו הצדדים דינם כדין כל "אסמכתא", על מנת שיהיה תוקף הלכתי להתחייבות של אסמכתא דהיינו שביה"ד יוכל לחייב התחייבות שהיא בגדר "אסמכתא" יש לפעול ע"פ הכללים האמורים בהלכה בש"ע ח"מ סי' רז. ועי' בספר פתחי חושן ח"ו -קנינים פכ"א – שם ביאר כל דיני אסמכתא, וכתב שם סעיף יט וז"ל:

הרוצה להקנות או להתחייב באופן שיש בו מדינא משום אסמכתא, אינו מועיל במה שיכתוב בשטר "דלא כאסמכתא", אלא יקנה לו בפני ב"ד חשוב, ובזה מבטל דין אסמכתא וקונה, ויש אומרים שצריך גם שיקנה לו "מעכשיו", ויש אומרים שצריך גם להתפיס שטרו בב"ד, ועיין שו"ע שם סעיף יח'.

הסכם המכר הנ"ל אושר בביה"ד בדיין יחיד ב-5.3.23- בלא שהצדדים הופיעו בפניו ובלא שנעשה קניין המועיל "לאסמכתא", ומשכך, התחייבות זו שבשטר לגבי פיצויים מוסכמים - אינה מועילה, ואינה תופסת על פי ההלכה.

לאור האמור נפסק, ומבלי שביה"ד נכנס לגוף טענות ב"כ הצדדים: מאחר שהתחייבות הצדדים היא בגדר "אסמכתא" תביעת ב"כ האישה לחייב את הקונה בגין הפרת חוזה - נדחית.

ד. בנוגע להחזר חוב המשכנתא:

רקע:
לצדדים הייתה דירה משותפת באלעד שנקנתה לפני כ- 25 שנה ובזמנו בעת הקניה נלקחה משכנתא לצורך קניית הדירה.

לאחר מכן בחודש יוני שנת 2019 לקחו הצדדים שוב משכנתא ע"ס 458,000 ש"ח שמתוכם כפי דברי ב"כ האיש - וכך עולה מדו"ח הבנק בסיכומי ב"כ האיש (סומן ב') כ- 205,000 ש"ח נלקח עבור מיחזור משכנתא מבנק אחר, יתרת הסכום של 250,000 ש"ח - הופקד לחשבון הצדדים.

לאחר שהצדדים התגרשו, קנה האיש מהאישה את הדירה המשותפת, כאשר בעת המכירה עמד חוב המשכנתא על סך 440,000 ש"ח והצדדים התחלקו בתשלום המשכנתא. יוצא איפה שכל צד שילם סך של 220,000 ש"ח עבור סילוק כל המשכנתא.

נציין שהמשכנתא כולה כבר הוחזרה לבנק מהכספים שהתקבלו על הדירה במשותף, והוסכם שביה"ד ייתן את החלטתו בתביעות הצדדים על מי מוטל היה חוב זה, כפי האמור בפרוטוקול הדיון מ- 8.11.22 ובהסכם המכר עמ' 1 סעיף ג'.

לטענת ב"כ האיש חוב המשכנתא כולו מוטל על שני הצדדים.

לטענת ב"כ האישה חוב המשכנתא כולו מוטל על האיש בלבד ומבקשת שהאיש יחזיר לאישה סך של 220,000 ש"ח.

[...]

לאור האמור נפסק: האישה חייבת במחצית מהסכום שנלקח עבור מיחזור המשכנתא ע"ס כולל של 205,000 ש"ח, בתוספת העמלות של פירעון מוקדם. דהיינו בסעיף זה האישה חייבת עבור חלקה במשכנתא סך של 102,500 ש"ח.

בנוגע להפרש ע"ס 250,000 ש"ח:

אכן הופקד בחשבון הצדדים בבנק פאג"י ב- 12.6.19 סך של 250,000 ש"ח.

אולם האיש טען שנעשה שיפוץ בבית, והאישה הכחישה אותו. לטענתה לא נעשה כל שיפוץ בבית, למעט שיפוץ שנעשה מכספי זכיה של מטבח מחב' רגבה, האיש לא נקב בסכום השיפוץ שנעשה, לטענתו, ולא הביא כל ראיה "לשיפוץ" שנעשה.

בנוסף טען שהכסף שימש לנישואי הילדים, כאשר בשנה זו הוא חיתן את בתו.

ראשית, החיוב להשיא את הבת מוטל על האב - וכפי המבואר בש"ע א"ה סי' נח ע"ש - ואינו חובת האם, ובמידה וחוב המשכנתא או חלקו נלקח לצורך נישואי הבת - האישה אינה חייבת בזה כלל.

שנית, גם הטענה שהכסף שימש למחיה - זה חובתו של האיש לפרנס את בני ביתו, ואין זה חובתה של האישה לפרנס את בני הבית, ואף מה ששימש לטענתו לפרנסת האישה - זה חובתו ולא חובת האישה.

והחוט המשול'ש, האיש לא צרף כל מסמך מהבנק – דפי חשבון מהתקופה הנ"ל יוני 2019 - על מנת להוכיח את טענתו שהכסף שימש לצורך שיפוצים או לצורך חתונה או לצורך מחיה. אין כל אפשרות לדעת מה נעשה בכסף שהתקבל בלא שהאיש מספק את דפי הבנק על מנת לראות את נתיב הכסף ולאן הלך. ב"כ האיש צרף מסמכי בנק - דפי חשבון שונים ואף מאוחרים בזמן, הן מבנק פאג"י הן מבנק הפועלים, אולם מהתקופה הנ"ל - אין כל מסמך. ואין כל ראיה לטענת ב"כ האיש מהמסמך שצורף שהופקד לחשבון הצדדים בבנק פאג"י הסך של 250,000 ש"ח, כאשר לא יודעים מה נעשה בכסף הנ"ל "וכבולעו כך פולטו" ואפשר לאחר מכן להעביר את כל הכסף לחשבון אחר אם בבעלות האיש או לבעלות אחרת.

דיון והכרעה:
הלוואה מבנק ע"י בני זוג בעלי חשבון משותף, בנוגע לחיוב האישה בחוב ההלוואה.

במקרה שלפנינו הצדדים נטלו במשותף הלוואה מהבנק וחתמו על טופסי ההלוואה כמקובל בבנקים. כסף ההלוואה נכנס לחשבון המשותף - למעט הכסף שנלקח לצורך מיחזור משכנתא - וכעת דורש שהאישה תפרע מחצית מחוב המשכנתא. מנגד טוענת האישה שהאיש לקח את כל המעות לעצמו, ולא עקב צורכי הבית, ולכן יש לחייב את האיש בחוב זה בלבד.

[...]

לסיכום: לדעת הלבוש הסמ"ע והש"ך ולחלק מהפוסקים אף דעת הש"ע מסכמת שבמקרה זה האישה אינה חייבת בחוב המשכנתא, בהינתן שאין חולק שבמקרה זה הבעל הוא שנשא ונתן בכל המעות, ולאישה לא היה כל גישה בפועל לחשבון הבנק.

אף לדעת הסוברים שהש"ע סובר שהיא חייבת לפרוע חצי מהחוב, במקרה זה האישה פטורה אף לדעת הש"ע, בהינתן שהבעל מודה שהוא השתמש בכל המעות.

אף אם נקבל את טענת הבעל שהמעות הוצאו על ידו בהתאם לאמור לעיל, האישה אינה חייבת בכך, ובוודאי כאשר האישה לא הייתה מעורבת כלל בכל מה שקשור לנושא הכספים, ואין לה כל מושג בהתנהלות הכספית של הבעל, ולצורך מה שימש כסף ההלואה, ואינו דומה למ"ש בשו"ת מהרשד"ם חלק חושן משפט סימן כד, ובחלק אבן העזר סימן קפד קפז. ששם האישה הייתה מודעת לצורך מה התחייבה וכפי שביאר בדברי מהרשד"ם הגרז"נ גולדברג בס' ליקוטי משפט (ח"מ סי' עז ס"י הע' 23) ע"ש. וכל זה כתבנו – אף אם היה הבעל מוכיח שאכן הכספים יצאו לדברים שטען, אולם כאמור, הבעל לא הביא כל הוכחה לטענתו ומאחר שהודה שהכספים הוצאו ע"י והוא נשתמש בהם עליו בלבד מוטל חוב המשכנתא ע"ס 250,000 ש"ח.

לאור האמור נפסק: חוב המשכנתא ע"ס 250,000 ש"ח שייך לאיש בלבד.

לסיכום סעיף ד' יוצא שחוב המשכנתא כולו מתחלק כדלהלן, 3/4 שייך לאיש, ו-1/4 שייך לאישה, משכך, בגין סעיף זה על האיש להחזיר לאישה 110,000 ש"ח לא יאוחר מ- 30 יום.

[...]

ב"כ האיש מבקש לחייב את האישה בהחזר מזונות אישה ונצטט מדבריו:

[...]

כלומר, היה ויכוח אם הבעל אכן שילם עבור כל צרכיה ואם הייתה נזקקת לכלל 1400 ש"ח, זה אומר בכה וזו אומרת בכה, ולאור הדיון, מצבו הפיננסי של הבעל והסכמת הבעל הוחלט כפי האמור בהחלטה.

כעת אין לבית הדין את היכולת לשום אם אכן הייתה צריכה את כל ההוצאות, ואם הבעל אז סיפק לה את כל צרכיה, ואף הוא לא תבע זאת בדיון ולא דרש החזר כספים עבור זאת.

הוא היה מחויב למלא את כל צרכיה כאישה, ואף לתת לה עצמאות כלכלית במזומן וביד.

אפשר שעשה זאת ואפשר שלא עשה זאת, אולם ברור כי הוא לא דרש אז את הכסף ורק ביקש לאור מצבו הכלכלי שהשתנה ולאור מחויבותו למלאות את הבית בכל הדרוש, כי סך הסכום ירד מ-1400 ש"ח לכדי 1200 ש"ח.

על כן בית הדין דוחה את הבקשה להשיב את כפל התשלומים שעשתה אז האישה.

בקשת המבקש לקבלת צו גילוי מסמכים:

בית הדין מבקש להבהיר את החלטתו מיום 16/1/24 לאור פניה חוזרת של המבקש וב"כ.

[...]

כלומר, לא היה ספק שהיא בבית ולא עושה כלום, לא היה ספק שאין היא יכולה לעשות דבר עקב מצבה הרפואי, היה ידוע לבעל כי ייתכן ויש לה חשבון בנק כפי האמור מעלה, הסכמת הבעל לשלם לה ביד את צרכיה נבעה מתוך הסכמה ולא מתוך חובה, כך שאם היו מעט כספים בחשבון הבנק, שלטענת האישה נפתח זמן קצר לפני פתיחת ההליך, לא מעלה ולא מוריד מפסיקות בית הדין.

בנוסף, כפי שהוברר לבית הדין בדיונים ובמסמכים, לאישה לא היה כל, מצבה הראה כי אכן אין לה את הדרוש למחייתה.

כך שגם אם אפשר והיה מגיע לבעל מדין "מעשי ידיה" אף שלא עבדה, ואם עבדה - עבדה מעט מאד, אין בכך בכדי לזכות אותו במעשי ידיה בגין שהוא מילא את כל צרכי מזונותיה. ברור שכשהגיעה לבית הדין היא הייתה חסרת כל וחסרת כל האמצעים הדרושים לאישה. כך שגם אם נמצאו מעט כספים בחשבון, וכפי שהציג ב"כ המבקש, אין בכך בכדי לחייבה להעבירם אליו, ואין בכך בכדי לשנות מאומה מההחלטה, עקב זכות האישה בכספים אלו בגין חוסר האמצעים שסבלה במשך כל הזמן שקדם לדיון.

בנוסף, לאור העובדה כי הבעל ידע על קיום חשבון הבנק והסכים להתחייבויות, ברור כי אין עילה כעת לפתוח דו"ד אלו מחדש.

תשלום עבור כונס הנכסים של הבעל:

לעניין הבקשה של ב"כ האיש להשית על האישה את דמי כינוס הנכסים שהרי הבעל ביקש לרכוש את הדירה במכירה עצמית, והאישה סירבה, ובשל כך מונו ב"כ הצדדים ככונסי נכסים וזאת בשל האישה בלבד.

לדעת בית הדין - בקשה זו נדחית על הסף.

הצדדים הגישו לבית הדין הסכם עקרונות לגירושין ששניהם חתומים עליו ושניהם מבקשים למנות את ב"כ ככונסי נכסים מתוך הבנה וכלשונם:

[...]

כלומר, הם הגיעו להסכמה ובקשו למנות, וזאת מתוך ההבנה כי מכירה עצמאית לא תתבצע בשום אופן, לאור היחסים העכורים בין הצדדים, וכפי שבית הדין נוכח בדיונים.

על כן בקשת המבקש למנות את ב"כ ככונס נכסים ללא שביקש שהעלות תושת על האישה כמוה כהסכמה, ויש לדחות את בקשתו זו על הסף.

לאור האמור:

שני הצדדים יישאו בעלות כונסי הנכסים.

ז. בנוגע להחזר תשלום כסף מזומן שנטלה האישה מבית הצדדים.

האיש טוען שהאישה לקחה מביתם כסף מזומן ע"ס 12,000 ש"ח. האישה הודתה בפנינו שנטלה 7,100 ש"ח. ב"כ האיש טוען שיש לחייב את האישה במלוא סכום התביעה מדין מודה במקצת.

[...]

ביה"ד מבהיר:

בהסכם הגירושין של הצדדים נכתב:

[...]

האישה הודתה שלקחה סך של 7,100 ש"ח לטענתה כנגד כספים שחסרים לה. בדיון לאחר מכן טענה ב"כ האישה שהצדדים התקזזו כנגד מה שהאיש חייב לאישה דמי שכירות. ב"כ האיש טוען שהאיש שילם לאישה את דמי השכירות, ואין הוא חייב לה דמי שכירות, כך שהם לא התקזזו.

לדעת ביה"ד:

ב"כ האיש לא צירף כל ראיה לכך שהאיש שילם את דמי השכירות לאישה כפי טענתו.

לאור האמור מוחלט:
מזכות ב"כ האיש להמציא לתיק - לא יאוחר מ 14 יום - סימוכין על טענתו שחוב השכירות שולם ע"י האיש, ולא קוזז - כדברי ב"כ האישה, בהיעדר המבוקש, ביה"ד יראה אותו כמוותר על טענתו זו.

ח. בנוגע לחלוקת המיטלטלין:

ב"כ האיש תבע שהאישה תחזיר את כלי הכסף ועוד חפצים שלקחה מהבית.

ב"כ האישה תבעה את חלוקת המטלטלים כפי האמור בהסכם הגירושין.

[...]

ביה"ד מבהיר:

בהסכם הגירושין של הצדדים נכתב:

[...]

משכך מוחלט: על הצדדים לפעול כפי האמור בהסכם הנ"ל, לא יאוחר מ - 14 יום. במידה והצדדים לא יפעלו כפי האמור בהסכם מכל סיבה שהיא, ביה"ד ישקול לפעול ע"פ האמור בפקודת בזיון ביהמ"ש לרבות קנס ע"מ שהחלטות ביה"ד יבוצעו.

כמו כן, ביה"ד ישקול למנות שמאי, ולחייב את הצד המעכב את החלוקה בדמי המיטלטלין וההוצאות הנגזרות מאי קיום החלטות ביה"ד.

עד כאן מתוך החלטת כב' בית הדין האזורי נשוא הערעור.

דיון והכרעה
רקע קצר (אף הוא מתוך פס"ד ב"ד קמא): הצדדים נישאו כדמו"י בשנת תשנ"א (1991), להם 6 ילדים, כולם בגירים. הצדדים הם חרדים ומשתייכים לחסידות ויז'ניץ. ביום 3.3.22 האישה הגישה תביעת גירושין. ביום 15.6.22 הצדדים התגרשו. האישה מחלה על כתובתה. טרם הגירושין הצדדים חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד, שאושר ביום 19.6.22. ביום 20.11.22 ערכו הצדדים הסכם מכר אגב גירושין על דירת הצדדים, כאשר האיש קנה את חלקה של האישה בדירה. ביום 5.3.23 אושר הסכם המכר ע"י בית הדין. ביום 18.4.23 אושר ע"י בית הדין שינוי סעיף ג' להסכם המכר לבקשת ב"כ הצדדים. הצדדים הגישו תביעות רכושיות, התקיימו מספר דיונים בתיק והוגשו סיכומי הצדדים.

לאחר העיון והפעלת שיקול הדעת לאור שמיעת הערעור, לא נמצאה עילה לשנות מפסק הדין של כב' ב"ד קמא. לא נמצאה טעות בדבר הלכה או טעות הנראית לעין בשיקול הדעת, בקביעת העובדות או פגם בניהול הדיון, המצדיקה את התערבות בית הדין דנן לאור תקנה קלה לתקנות הדיון.

באשר לתשלום המשכנתא שהוטל על המערער, נזכיר שוב האמור בפסק דין ב"ד קמא נשוא הערעור באשר לתשלום המשכנתא שהוטל על המערער:

בנוגע להפרש ע"ס 250,000 ש"ח:

אכן הופקד בחשבון הצדדים בבנק פאג"י ב- 12.6.19 סך של 250,000 ש"ח.

אולם האיש טען שנעשה שיפוץ בבית, והאישה הכחישה אותו. לטענתה לא נעשה כל שיפוץ בבית, למעט שיפוץ שנעשה מכספי זכיה של מטבח מחב' רגבה, האיש לא נקב בסכום השיפוץ שנעשה, לטענתו, ולא הביא כל ראיה "לשיפוץ" שנעשה.

בנוסף טען שהכסף שימש לנישואי הילדים, כאשר בשנה זו הוא חיתן את בתו.

ראשית, החיוב להשיא את הבת מוטל על האב - וכפי המבואר בש"ע א"ה סי' נח ע"ש - ואינו חובת האם, ובמידה וחוב המשכנתא או חלקו נלקח לצורך נישואי הבת - האישה אינה חייבת בזה כלל.

שנית, גם הטענה שהכסף שימש למחיה - זה חובתו של האיש לפרנס את בני ביתו, ואין זה חובתה של האישה לפרנס את בני הבית, ואף מה ששימש לטענתו לפרנסת האישה - זה חובתו ולא חובת האישה.

והחוט המשול'ש, האיש לא צרף כל מסמך מהבנק – דפי חשבון מהתקופה הנ"ל יוני 2019 - על מנת להוכיח את טענתו שהכסף שימש לצורך שיפוצים או לצורך חתונה או לצורך מחיה. אין כל אפשרות לדעת מה נעשה בכסף שהתקבל בלא שהאיש מספק את דפי הבנק על מנת לראות את נתיב הכסף ולאן הלך. ב"כ האיש צרף מסמכי בנק - דפי חשבון שונים ואף מאוחרים בזמן, הן מבנק פאג"י הן מבנק הפועלים, אולם מהתקופה הנ"ל - אין כל מסמך. ואין כל ראיה לטענת ב"כ האיש מהמסמך שצורף שהופקד לחשבון הצדדים בבנק פאג"י הסך של 250,000 ש"ח, כאשר לא יודעים מה נעשה בכסף הנ"ל "וכבולעו כך פולטו" ואפשר לאחר מכן להעביר את כל הכסף לחשבון אחר אם בבעלות האיש או לבעלות אחרת.

דיון והכרעה:
הלוואה מבנק ע"י בני זוג בעלי חשבון משותף, בנוגע לחיוב האישה בחוב ההלוואה.

במקרה שלפנינו הצדדים נטלו במשותף הלוואה מהבנק וחתמו על טופסי ההלוואה כמקובל בבנקים. כסף ההלוואה נכנס לחשבון המשותף - למעט הכסף שנלקח לצורך מיחזור משכנתא - וכעת דורש שהאישה תפרע מחצית מחוב המשכנתא. מנגד טוענת האישה שהאיש לקח את כל המעות לעצמו, ולא עקב צורכי הבית, ולכן יש לחייב את האיש בחוב זה בלבד.

[...]

לסיכום: לדעת הלבוש הסמ"ע והש"ך ולחלק מהפוסקים אף דעת הש"ע מסכמת שבמקרה זה האישה אינה חייבת בחוב המשכנתא, בהינתן שאין חולק שבמקרה זה הבעל הוא שנשא ונתן בכל המעות, ולאישה לא היה כל גישה בפועל לחשבון הבנק.

אף לדעת הסוברים שהש"ע סובר שהיא חייבת לפרוע חצי מהחוב, במקרה זה האישה פטורה אף לדעת הש"ע, בהינתן שהבעל מודה שהוא השתמש בכל המעות.

אף אם נקבל את טענת הבעל שהמעות הוצאו על ידו בהתאם לאמור לעיל, האישה אינה חייבת בכך, ובוודאי כאשר האישה לא הייתה מעורבת כלל בכל מה שקשור לנושא הכספים, ואין לה כל מושג בהתנהלות הכספית של הבעל, ולצורך מה שימש כסף ההלואה, ואינו דומה למ"ש בשו"ת מהרשד"ם חלק חושן משפט סימן כד, ובחלק אבן העזר סימן קפד קפז. ששם האישה הייתה מודעת לצורך מה התחייבה וכפי שביאר בדברי מהרשד"ם הגרז"נ גולדברג בס' ליקוטי משפט (ח"מ סי' עז ס"י הע' 23) ע"ש. וכל זה כתבנו – אף אם היה הבעל מוכיח שאכן הכספים יצאו לדברים שטען, אולם כאמור, הבעל לא הביא כל הוכחה לטענתו ומאחר שהודה שהכספים הוצאו ע"י והוא נשתמש בהם עליו בלבד מוטל חוב המשכנתא ע"ס 250,000 ש"ח.

לאור האמור נפסק: חוב המשכנתא ע"ס 250,000 ש"ח שייך לאיש בלבד.

לסיכום סעיף ד' יוצא שחוב המשכנתא כולו מתחלק כדלהלן, 3/4 שייך לאיש, ו-1/4 שייך לאישה, משכך, בגין סעיף זה על האיש להחזיר לאישה 110,000 ש"ח לא יאוחר מ- 30 יום.

נימוקי ב"ד קמא ומסקנתו מקובלים עלינו מכמה נימוקים:

א. הבעל מודה שבכספי משכנתא חיתן את בתו. כידוע, חובת נישואי ילדיו מוטלת על האב ולא על האם (ראו משנה בכתובות סז ע"א, רמב"ם פרק כ מהלכות אישות הלכה א, שולחן ערוך אבן העזר סימן נח סעיף א, מגיד משנה שם, רמ"א אבן העזר בתחילת סימן עא, חלקת מחוקק שם ס"ק ב וביאור הגר"א שם ס"ק ג. כן ראו פתחי חושן הלכות אישות, פרק ו הערה ג, שו"ת מהר"ם מינץ סימן מה, גמרא בקידושין כט ע"א, ירושלמי בקידושין פרק ראשון הלכה ז, פתחי חושן הלכות אישות, פרק ו הערה ג, סנהדרין עח, פירוש עזר מקודש אבן העזר תחילת סימן א).

ב. מוסכם עלינו שאף אם האישה חתמה על המשכנתא, הרי ההלוואה ניטלה בשביל צרכי הבית, ואין חילוק אם הכספים יועדו לשיפוץ בית, לכלכלת המשפחה וצרכי הבית או נישואי הילדים, הואיל וכל ההוצאות הנ"ל מוטלות ע"פ דין תורה על הבעל. זאת אף שמחמת זכות תביעה, לבנק יש זכות תביעה כנגד שני הצדדים. נימוקי ב"ד קמא באשר לכך בשיטות הפוסקים שהביא, מקובלים עלינו.

ג. לא הוכח בפנינו או בפני בי"ד קמא שהמשיבה הייתה מעורבת בהתנהלות הכספית בבית, כך שלבטח אין לה דין של נושאת ונותנת בתוך הבית.

זאת מעבר לנימוק של בי"ד קמא, שהמערער לא הוכיח להיכן הלכו כספי המשכנתא השנייה.

אף באשר לערעור אודות בקשת המערער להשבת מזונות אישה, מוסכם עלינו האמור בפס"ד בי"ד קמא. אכן, כפי שהוכח גם בפנינו וכמתואר מעלה, המשיבה לא השתכרה ולא הרוויחה בשנים שלפני הגירושין, כך שאין מעשי ידיה שעליה להשיב לבעל.

בנוסף, אף אם עבדה ואף אם חסכה מעט (בעבודות מזכירות וכד'), הוי כדין "העדפה על ידי הדחק", שהפסיקה המקובלת בעניין זה היא שאם הכספים כבר אצלה – אין הבעל יכול להוציא ממנה.

ונבאר ענין זה בשורות דלהלן.
בעניין זה אלו דנו באריכות בפד"ר א, מעמוד 90 והלאה (פס"ד שניתן בבית הדין ת"א יפו, בפני כב' הדיינים הגאונים: א' גולדשמידט, ש"ש קרליץ, י' בבליקי), וכן בפד"ר ב, מעמוד 224 והלאה (פס"ד שניתן בבית הדין חיפה בפני כב' הדיינים הגאונים: י"נ רוזנטל, אב"ד, ב' רקובר, ע' הדאיה). מה שיובא להלן מבוסס בעיקרו על פסקי הדין הנ"ל (כן קיים פס"ד בענין זה, הרב יועזר אריאל שליט"א, ביה"ד צפת טבריה, פורסם בתחומין כט, מעמוד 210. ועי' עוד בשורת הדין כרך טו, מאמרו של הרב דוד לבנון שליט"א, שם הסיק מסקנות דומות למה שיובא להלן).

בשו"ע אבהע"ז סימן עט (סעיפים א – ג) מובא:

"כשנושא אדם אישה מתחייב לה בעשרה דברים, וזוכה בד' דברים וכו', אלו הם הד' וכו', מעשה ידיה וכו'".

ובסימן פ מבוארת הלכה זו יותר, וכך מובא בשו"ע שם (סעיף א):

"מעשה ידיה לבעלה כיצד, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים, טווה. ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות בצמר בלבד".

וכן פסק גם ברמב"ם (הלכות אישות, פרק כא הלכה א). והרמב"ם מסיים ומוסיף ביאור: "והטוויה היא המלאכה המיוחדת לנשים וכו'". משמע מלשון הרמב"ם שהאישה חייבת רק במלאכות מסוג זה, מלאכות המיוחדות לנשים, אבל לא במלאכות מסוג אחר, גם אם יהיה מנהג המדינה שנשים עובדות בהן. כן כתב מפורשות הבית מאיר (סימן פ סעיף א):

"ואם לא היה דרך נשי העיר כו' האלו אין כופין אלא לטוות הצמר. יראה לע"ד לדייק מלשון זה שמדייק האלו היא אם אין דרכן כלל במלאכות אלו אלא באחרות, כגון חרישה וזריעה, או כמו בזמנינו בעסק מו"מ, ומכ"ש ליסע לשווקים, עכ"ז שמנהגם כך מרצונם הטוב, מ"מ אינו כופה אלא לטוות בצמר, וכדמסיים הר"מ והטויה היא המלאכה וכו'. ואך מדמה לטויה אריגה וריקום, שזה בכלל עושה בצמר, לאפוקי מה שאינו ממלאכות אלו א"י לכופה".

והוסיף שם שכך משמע גם מתשובת הרשב"א (מובאת בב"י סימן צה). הרי שהבית מאיר מפרש בדברי הרמב"ם והשו"ע שרק במלאכות מסוג עבודת הצמר, שהן הן המלאכות המיוחדות לנשים - האישה חייבת לעשותם, אבל אינה חייבת לעסוק במלאכה מסוג אחר, אף אם יהיה מנהג המדינה שנשים עובדות במלאכות שאינן מיוחדות להן.

והסיקו בפד"ר א' שם:

"פשוט הדבר, שמלאכות בבית חרושת אין להגדירן כ"מלאכות המיוחדות לנשים", ואין להכלילן בסוג המלאכות הנזכרות בדברי הרמב"ם והשו"ע".

ועוד הוסיפו שם:

"יתר על כן, לא יתכן בכלל לומר שמנהג המדינה בארצנו הוא שאישה עובדת בבית חרושת, כי ברור שרק מיעוט הנשים הנשואות עובדות מחוץ לבית, ומה גם נשים שעול עבודת משק ביתן מוטל עליהן. ולפי זה, עבודת התובעת, בנדון דנן בבית חרושת, היא עבודה שאינה מחויבת בה כלפי בעלה. ומתעורר ספק, הכנסת עבודה זו למי היא, אם לבעל - לפי הכלל שמעשה ידיה לבעלה, או דכלל זה הוא רק במלאכות שהאישה חייבת בה, אבל במלאכה שאינה חייבת בה - מעשה ידיה לעצמה".

ועי' גם בפסק דינו של הגרי"ב ז'ולטי זצ"ל (מובא בשורת הדין יד, עמוד רצב) שכתב מפורשות שכיום כל מעשי ידיה של האישה הן בגדר "העדפה על ידי הדחק".

ועי"ש (פד"ר כרך א) שסיכמו את הדינים וכתבו שמעשה ידי האישה ממלאכה שעבדה מעל המידה שהיא מחויבת, נקרא העדפה ע"י הדחק (כתובות דף נט). הכוונה היא לעודף ממלאכה שעשתה בהתאמצות יוצאת מהרגיל. אבל אם ההתאמצות לא הייתה יותר מהרגיל, זהו הנקרא העדפה סתם, והרי היא לבעל ככל מעשה ידיה.

בהעדפה ע"י הדחק ישנה מחלוקת הפוסקים. רב האי (בטור סימן פ) פסק שהיא לבעל. ור"ח פסק דלא הוי המותר לבעל, אלא במותר שלא ע"י הדחק, אבל בכל שדחקה, בין שעושה בלילה, או שעשתה ב' וג' מלאכות ביחד - הכל לעצמה.

וכתב הב"ח: "ואיכא ספיקא דדינא, והמוציא מחברו עליו הראיה, והוי לעצמה". וכן בבית שמואל שם (ס"ק ב) הביא את דברי הב"ח וכתב: "וכתב ב"ח מנהג שלנו שאין מוציאין מידה דמי מלאכה שע"י דחק". משמע שגם הבית שמואל פוסק להלכה כב"ח.

והסיקו בפד"ר שם: "ומכיון שהב"ח ונו"כ השו"ע פוסקין כן, הרי שאין להוציא מהאישה העדפה ע"י הדחק".

וכן כתבו בפסק דין הבא (פד"ר שם, עמוד 229): "בזמן שהאישה עובדת, בכל עבודה שהיא, אין לחייב הבעל במזונותיה".

העולה מכל הדברים שהובאו לעיל, הוא, שאישה שעבדה במלאכות שאין דרך נשים (בזמן הגמרא) לעסוק בהן, אין להוציא ממנה את משכורתה שהיא מוחזקת בה. אולם, בכגון זה נפטר הבעל ממזונותיה. אם עבדה האישה במלאכות אלו ובכל זאת הבעל זן אותה, הרי מעשי ידיה לבעלה. אולם ביחס להעדפה ע"י הדחק - הדין שונה. מכיוון שישנו ספק האם הבעל שזן את אשתו, זכאי גם במעשי ידיה שע"י הדחק או לא, ממילא אף אם זן אותה, לא יוציאו ממנה את מעשי ידיה ע"י הדחק שהשתכרה בהן בעבר.

זאת מוכח אף מהגמרא בכתובות סו ע"א. וז"ל הגמרא שם: "בעי רב פפא, עשתה לו שתים בבת אחת מהו? בעי רבינא ג' או ד' בבת אחת מהו". ופירש"י: "שומרת קשואים וטווה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה או בצי תולעים העושים משי". וכן פירשו שם שאר הראשונים. וכבר הוכח מכאן לעיל אודות מלאכות שהאישה פטורה מהן:

"והרי מלאכות אלו, חוץ מטוויית פשתן, אינן ממלאכות שהבעל יכול לחייב אשתו לעשותן, וכל הבעיא בגמרא הוא מפני שעשתה ג' וד' בבת אחת אי הוי כהעדפה ע"י הדחק, אבל בעשתה אחת מהן - היה פשוט לגמרא שהבעל זוכה בהן".

והרי שם בגמרא איירי שהבעל זן אותה, ובכל זאת הסתפקה הגמרא האם הבעל זוכה בהשתכרותה מעבודתה שע"י הדחק.

וכבר הובאה לעיל שיטת פוסקים כי כיום כל מעשי ידיה של האישה הן בגדר העדפה ע"י הדחק. וכבר הסקנו שביחס להעדפה ע"י הדחק, מכיוון שישנו ספק האם הבעל זכאי במעשי ידיה שע"י הדחק, ממילא אף אם זן אותה, כל שהשכר עבור אותן מלאכות שעשתה בעבר נמצא בידה – אין הבעל יכול להוציא ממנה שכר זה מספק.

ממילא, מכיוון שיש להגדיר אף את חסכונותיה הפרטיים של האישה כחסכון מעבודה שע"י הדחק (כמבואר לעיל), הרי שאין להוציא ממנה אף את כספי החסכונות שהיא מוחזקת בהם, או שנמצאים בחשבון בנק שעל שמה.

לאור כל האמור לעיל קובע בית הדין כדלהלן:
1. הערעור נדחה.

2. כמו כן, נדחית תוספת לערעור מאת המערער הנוגעת לתשלום המשכנתא והמזונות.

3. כן מוסכמת עלינו פסיקת בי"ד קמא ונימוקיו לכך שעלות הכינוס תחול על שני הצדדים בשווה, ושאר הוראות פסק דינו הנ"ל.

4. לפנים משורת הדין קובע בית הדין שאין לחייב את המערער בהוצאות, והערבות שהופקדה - תושב למערער.

5. העתק החלטה זו יועבר לידיעת ב"ד קמא.

6. התיק ייסגר.

7. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים ומספרי זהות.
ניתן ביום כ"ד בניסן התשפ"ה (22/04/2025).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה