בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בנתניה (בראשות כב' אב"ד הרה"ג יצחק רפפורט שליט"א) מיום 30.1.25 באשר לזכאותה של האישה לחזור בה ממחילת כתובתה.

נזכיר כי הצדדים חתמו על הסכם גירושין כאשר בתאריך 16.1.25 אושר ההסכם בבית המשפט לענייני משפחה ביום.

לטענת המבקש, הוא בא לקראת המשיבה בהסכם הגירושין, ויתר על חלק מזכויותיו, אלא שהיא ביקשה הגדלת מזונות בבית הדין (במסגרת הליך לסידור גט), והצהירה שאם לא תקבל - הרי היא חוזרת בה מהוויתור על כתובתה.

וזו החלטת כב' ב"ד קמא מיום 30.1.25 נשוא הבקשה לרשות ערעור:

לאור האמור בדיון, מחליט ביה"ד כדלהלן:
א. ביה"ד רושם לפניו שהאישה הייתה אמורה לוותר על כתובתה במעמד סידור הגט, היא לא רוצה לוותר במעמד סידור הגט, וזה רק התחייבות לוותר, והיא חזרה בה מהתחייבותה לוותר, וזו זכותה ההלכתית.

ב. הצדדים יודיעו לביה"ד לגבי המשך ההליכים.

ברם, דין הבקשה לרשות ערעור - להידחות על הסף מהטעם דלהלן:

החלטת כב' ב"ד קמא היא הלכה ידועה ומקובלת. וראו לדוגמה מה שכתבו כבר בפד"ר כרך ג (מעמוד 165 ונצטט מהאמור בעמוד 168 הנוגע לענייננו):

אולם בנדון דידן יש לדון שבכלל היא יכולה לחזור ממחילת הכתובה, שהרי בהסכם הגירושין נאמר: הצדדים באו לידי הסכם לגירושין לפי התנאים דלקמן וכו', אין בין הצדדים תביעות אחרות כל שהן וכו', שני הצדדים מבקשים מכבוד ביה"ד על פי הפשרה הנ"ל להחליט על גט פיטורין וכו', והנה זה ברור שמחילת האישה על הכתובה היתה בתנאי שהבעל יתן לה גט ואם אינו מגרשה אין כאן מחילה.
הרי שהבינו שעקרונית האישה רשאית לחזור בה ממחילת הכתובה טרם הגט.

וביחס לנידון שהיה לפניהם כתבו (והדברים נוגעים ישירות לנידון דידן):
והנה בנדון דידן שמחילת האישה על הכתובה היתה בתנאי שהבעל ייתן לה גט, מסתבר הדבר לומר לפי מסיבות העניין שמחילתה הייתה שעם קבלת הגט תחול המחילה, כי למה תמחול לו מעכשיו לפני מתן הגט, ועוד, לפי האמור הרי אין כאן לשון מחילה מפורש אלא שיש אומדנא שהתכוונה למחול על הכתובה, א"כ יש לנו גם אומדנא שלא התכוונה למחול מעכשיו אלא עם מתן הגט, וגם כשיש ספק בדבר אם מחילתה הייתה מעכשיו או בשעת קיום התנאי, הרי כתב בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' שס"ד הנ"ל גבי מחילה בכתובה ותו שהדבר ספק אם מחלה וכו', ותו דלא אמרינן בכה"ג לא מפקינן ממונא מספיקא כיוון שהחוב הוא מבורר דצריך שלשון המחילה יהא ג"כ מבורר, ואם כן, במקרה דנן גם אם נניח שאין לשון המחילה מבורר אם היה מעכשיו או בשעת קיום התנאי, היא יכולה לחזור בה ממחילת הכתובה.

בעניין זה עסקו גם בפד"ר חלק ה (עמוד 211) ושם כתבו בתוך הדברים מסקנה דומה:

נמצא דאין סתירה מהא דהרא"ש והמבי"ט להא דהנו"ב הנ"ל, דאינהו איירי ב"על מנת", ובזה סבי"ל דהחזרה מקיום התנאי והיינו מהחליצה, אין בכוחה לבטל המעשה של הקניין שבממון שנעשו ביניהם. אבל הנו"ב איירי בלי "על מנת", אלא שהאשה קודם הגירושין מחלה כתובתה על סמך שתתגרש, והכוונה שאומדים דעתה שהמחילה לא תחול אלא לאחר שיחולו הגירושין כי לא רצתה למחול בלי גירושין כלל, ולכן צידד הנו"ב בזה שכ' שמאחר שהגט בטל - בטלה המחילה דהוי כמחילה בטעות.

וזו הלכה ידועה ומקובלת שמחילת אישה על כתובתה היא בכפוף לסידור הגט בפועל, וכך הבין אף כב' ב"ד קמא. וכי מצופה שבית הדין הרבני לא יפסוק על פי דין?

ואף אם תימצא שיטה החולקת על כך, ודאי שאין כאן "טעות בדבר משנה" או "טעות בשיקול הדעת", ואם כן אין עילה להתערב בהחלטת בי"ד קמא.

מעבר לאמור, הרי נוסח סעיף 14 להסכם הגירושין שבין הצדדים (מתוך החלטת בית המשפט מיום 16.1.25) הוא: "במעמד סידר הגט תוותר האישה על כתובה, תוספת כתובתה ומזונותיה", כך שהצדדים סיכמו מפורשות שהאישה תוותר על הכתובה במעמד סידור הגט; לא מדובר על ויתור שכבר נעשה אלא על ויתור עתידי, ועתה לא חפצה האישה לוותר על כך. וכך אכן הייתה לשון ב"ד קמא:

"שהאישה הייתה אמורה לוותר על כתובתה במעמד סידור הגט, היא לא רוצה לוותר במעמד סידור הגט, וזה רק התחייבות לוותר, והיא חזרה בה מהתחייבותה לוותר".

כך שוודאי אין כאן "טעות בדבר הלכה", שהרי זה היה גוף ההסכם - התחייבות לוויתור עתידי בעת סידור הגט, ועל פי דין אדם רשאי לחזור בו מכל התחייבות לקיום מעשה עתידי.

ברם, חרף האמור, יש היגיון באמור בבקשת המערער אודות ביטול ההסכם (סעיפים 34-35 לבקשה) שהיה מבוסס ככלים שלובים אף על ויתור הכתובה. אולם מסתבר שטענה זו לא תוכל להיות מוגשת בפני בית הדין האזורי - שלא הוא זה שאישר את ההסכם שבין הצדדים.

לאור כל האמור, הבקשה לרשות ערעור נדחית; ומשלא התבקשה תגובת צד שני - ללא חיוב בהוצאות.

התיק ייסגר.

העתק מהחלטה זו יועבר לידיעת כב' ב"ד קמא.

מותר בפרסום לאחר השמטת שמות ומספרי זהות.

ניתן ביום י"א בשבט התשפ"ה (09/02/2025).

הרב יצחק אושינסקי