לפני בית הדין תביעת האשה לכתובה ופיצוי גירושין.

הצדדים היו נשואים כשלושים שנה, במהלכם נולדו להם עשרה ילדים.

בפני בית הדין נידונו מכלול העניינים, ובכלל זאת: גירושין, מזונות ילדים, משמורתם, וצווי הגנה. בעניינים אלו הסתיימו ההליכים ונותר לדון בענייני הרכוש והכתובה.

בית הדין קבע שעניין הכתובה יידון לאחר קבלת חוות דעת האקטואר. התקבלה חוות הדעת האקטואר, ניתנה לצדדים שהות לשאול שאלות הבהרה, ובהמשך נקבע הדיון בעניין הכתובה.

הצדדים קבלו בקנין את הח"מ ליתן פסק דין בכל העניינים שנותרו תלויים ועומדים.

כדבר שבשגרה ראוי לדון בשלושה, אולם הרכבנו חסר בנסיבות המפורטות בפרוטוקול הדיון. בנסיבות אלו קבלו עליהם הצדדים בקנין גמור את הח"מ, כאמור לעיל.

העובדות שאין עליהן חולק הן כי הצדדים לא התגוררו יחד באותו חדר כעשר שנים לפני גירושיהם כאשר כל אחד טוען כי בעטיו של זולתו בא הדבר.

א. עיקר טענות הצדדים
האשה טוענת כי הבעל לשעבר לא זן ולא פרנס, התמכר להימורים וניהל קשרים אסורים עם נשים במהלך שנות הנישואין.

הבעל לשעבר השיב כי כל השנים זן ופרנס, הוא אכן השקיע כספים בהימורים, אולם בסכומים של כאלף חמש מאות שקלים במשך שלוש שנים, ומעולם לא קיים כל קשר זולתי עם אשתו.

הצדדים לא הביאו ראיות לדבריהם. האשה הציגה תמליל של שיחות כלשהן, שלטענתה ניהל הבעל עם נשים אחרות. אולם לא צורפה כל ראיה שאכן הבעל הוא אשר ניהל שיחות אלו.

עד כאן תמצית טענות הצדדים.

ב"כ הצדדים השלימו טיעונים משפטיים, והוסכם כי יינתן פסק דין על סמך דיון זה והחומר שבתיק, בלא צורך בחקירות וסיכומים.

עין רואה כי בין הצדדים הכחשה קוטבית, ומי מהם אינו דובר אמת. במציאות, מדובר בספק שאינו יכול להתברר. הדברים נוטים כי לטענת ההימורים יש מקום על רקע הודאת הבעל, אולם אין די בזה להוות אומדנא דמוכח המוציאה ממון.

הנה כי כן, כל אחד מהצדדים טוען כי ממשנהו יצאו הגירושין.

אין ספק שבמציאות הצדדים היו מורדים אלו על אלו, אך כאמור לעיל אין בידינו להוכיח מי גרם.

כידוע, נחלקו דייני ישראל מהו דין תוספת כתובה בתובעת גירושין. לענ"ד התובעת גירושין כאשר הדבר בעטיה איבדה תוספת כתובה.

הארכתי בעניין זה בספר שו"ת שחר אורך (ח"א סימן י) ולהלן יובאו אותיות ז'-ח' מסימן זה.
"

ז. דין תוספת כתובה בתובעת גירושין והבעל נעתר לבקשתה

כתב הרמב"ן (כתובות קא, א ד"ה 'ופרישו'): "וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה, אבל בזמן שאינה רוצה בו אף על פי שיוצאה בדין כגון ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובאתה מחמת טענה, אף על פי שנוטלת כתובה שמא לא זכה לבנות ממנה, אין לה תוספת, שעל מנת לשמשו כתב לה מדעת עצמו, כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין הרי עמדה בתנאה, וכל זמן שתהא רוצה לצאת אין לה".

כאמור לעיל, הרמב"ן ביאר שאיילונית ושניה יש להן תוספת כתובה משום שעומדות בתנאם וחפצות לשמשו ועל דעת כן הוסיף להן, ולכן אף שאין להן כתובה יש להן תוספת, ומאותו טעם חידש הרמב"ן שכשאינן רוצות בו כיון שכל התוספת נכתבה על דעת שתשמשנו אף שנוטלת כתובתה אין לה תוספת. ובזה ביאר שבהא דבאה מחמת טענה אף שיש לה כתובה כמבואר בגמרא (יבמות סה, ב) אין לה תוספת. אולם בלשון הרמב"ן מבואר שבעוד דין היה פשיטא ליה שאין לה תוספת, והוא כל שאינה רוצה בו ואין טענתה מן הדין, וכמבואר בלשונו "בזמן שאינה רוצה בו אף על פי שיוצאה בדין" ואם כן כשאינה רוצה בו ואינה יוצאה מן הדין פשיטא שאין לה תוספת. ועל כרחך שהמצב המדובר שמן הדין אינה יוצאה הוא כשתבעה גירושין והבעל נעתר לבקשתה.

והדברים מבוארים טפי בר"ן (כתובות דף נט, ב בדפי הרי"ף ד"ה 'ונשים') וז"ל: "ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דוקא כשמוציאה הוא, אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת ובאה מחמת טענה דאמרה דבעיא חוטרא לידה דאין לה תוספת כיון שהיא רוצה לצאת ממנו, אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה אף על פי שבדין מוציאה יש להם תוספת". ובלשונו מבואר שהטעם שלבאה מחמת טענה אין תוספת אינו משום שמחויב בדין להוציאה אלא משום שהיא רוצה לצאת ממנו וכמו שכתב הרמב"ן. [ויש להעיר שאין להביא ראיה מדברי הר"ן לכך שהרוצה לצאת מתחת יד בעלה יש לה עיקר כתובה, שדברי הר"ן אמורים באיילונית שאין לה עיקר כתובה ולכן דן הר"ן בגדר דין תוספת, ולענין הרוצה לצאת יש להוכיח שהפסידה תוספת כתובה אך אין להוכיח מהי דעת הר"ן לענין הפסד עיקר כתובתה.] ועיין עוד בנמוקי יוסף כתובות (קא, ב) שכתב גם הוא כדברי הרמב"ן. וזו גם פשטות דברי הרי"ף (יבמות כא, ב בדפי הרי"ף) שנימק את דין באה מחמת טענה שאין לה תוספת: "אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה", ומקור לשון הרי"ף מדברי רבנו חננאל כמבואר באות הקודמת.

וכן מבואר בדברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה י) וז"ל: "האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה והיא אומרת שאינה יורה כחץ שומעין לה, אף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה צריכה היא לבנים לזקנותה. וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותיטול". אם כן, גם בדברי הרמב"ם מבואר שהטעם שאין לה תוספת אינו משום שכופין אותו להוציא אלא משום שיוצאת לרצונה, וזה ממש כדברי הרמב"ן הנ"ל וסיעתו שכל זמן שתשמשנו יש לה תוספת כתובה וכל זמן שרוצה לצאת אין לה. ועיין עוד בלשון הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה ג) לגבי איילונית וחברותיה שמבואר כנ"ל.

וכן כתב הטור (אבן העזר ריש סימן קיח) וז"ל: "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתי מה שהיא טוענת ותברר מסכום נדונייתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובות נוהגים בהם להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין. ובענין כזה אמרו חכמינו ז"ל כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה... ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה". גם בדברי הטור מבואר שהתובעת גירושין באופן שיזמת הגירושין באה ממנה "ויצאו הגירושין ממנה" ואילו הבעל נעתר לבקשתה והסכים לגירושין שמצִדו לא היה מגרש לולא רצונה - אין לה תוספת, וכאמור הדבר מתאים למה שביארו הרמב"ם, הרמב"ן וסיעתם בסוגיית הגמרא (כתובות קא, ב) שאיילונית יש לה תוספת כי עומדת בתנאה ורוצה לשמשו, מה שאין כן באינה רוצה לשמשו שאין לה תוספת בין כשכופין אותו לגרש ובין כשאין כופין אותו לגרש אלא נעתר לבקשתה. ויש לעיין אם דברי הטור נאמרו גם לענין עיקר כתובה, שמחד משמע בדבריו שאין לה דבר ומאידך נקט הלשון "אדעתא למיפק" שנאמרה לגבי תוספת כתובה.

אולם הגרי"ש גמזו שליט"א במאמרו שנדפס בשורת הדין (כרך ו, עמ' רפו) כתב שאפשר שאין כונת הטור שהפסידה תוספת כתובה אלא שהפסידה מתנות בלבד וכן מה שהוסיף לה יותר ממה שהכניסה לו. וצ"ב שלהדיא כתב הטור בסוף דבריו שכשתבע הוא גירושין יש לה גם תוספת כתובתה, ומינה שמה שכתב הטור שכשתבעה היא אין לגבות כלול בזה שגם תוספת כתובה אין לה. ומה שביאר שם שתוספת כתובה ככתובה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמבואר בגמרא (כתובות נד, ב), התבאר לעיל באותיות ב–ה שזו אכן דעת ר"ת, אך שאר ראשונים ופוסקים חלקו עליו וסבירא להו שתוספת כתובה ככתובה לענין המנויים בסוגיה שם בלבד אך בעצם גדרם אין להשוותם.

ח. שיטת הבית שמואל
כתב השלחן ערוך (סימן קנד סעיף ז): "אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבוא עליה ושואלת גט והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה, ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה יתן לה כתובתה".

מקור דברי השלחן ערוך בטור, וטעם הדין הוא שהאשה נאמנת בטענתה, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה.

בטור מבואר שהטעם שאין נותן לה כתובה הוא "כיון שהוא מכחישה", דהיינו אין האשה נאמנת לענין ממון אלא לענין הגירושין בלבד, וביאר הבית שמואל (ס"ק יט) שדעה זו סוברת שאין מועיל מדרש כתובה באופן שנאמנת האשה מכח חזקה שאינה מעיזה פניה בפני בעלה, וציין שהדברים שנויים במחלוקת כמבואר ברמ"א (סימן יז סעיף ב) וכן כתב הגר"א (ס"ק מא) ופתחי תשובה (ס"ק טז).

עדיין יש לדון מאי שנא בין מגרשה מעצמו שיש לה כתובה לבין מגרשה בכפיה שאין לה כתובה. בפשטות גם דין זה שמגרשה מעצמו הוא באופן שהבעל מכחיש וטוען שיש לו גבורת אנשים, וכן מבואר בלשון תשובת הרא"ש (כלל מג סימן יב) וז"ל:

"ומה שכתבתי שיגרשה ולא יתן לה כתובה היינו אם הדין כך שכופין אותו להוציא, אז כופין אותו להוציא על פי דבריה דמהימנא כההיא דרב המנונא, אבל לענין ממון, כיון שעומד וצווח ואומר שגבורת אנשים יש לו ובא עליה כדרך כל הארץ ושלא כדין הוא מגרשה וחפץ להיות אצלה, אין כח לבית דין להוציא ממנו ממון. אבל אם בלא כפיה נאות לגרשה יתן כתובה כיון שמדעתו מגרשה".

אולם הרא"ש בתשובה אחרת (כלל מג סימן ה) כלל לא הזכיר בדבריו את הנדון שהבעל מודה, וז"ל הרא"ש: "ומה שטוענת שאינו איש ואינו נזקק לה ועדיין היא בתולה, בטענה זו היא נאמנת וכופין אותו להוציא, דכל טענה שהאשה טוענת על בעלה והבעל יודע אם טענה זו אמת אם לאו נאמנת האשה... ואם תבעה להתגרש ולא הזכירה כתובתה כופין אותו לגרש. ועיקר כתובתה מגבינן ממדרש כתובה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכן נדונייא שהכניסה לו, אבל תוספת לא יהיב לה שלא הוסיף לה אדעתא למשקל ולמיפק".

נראה שמבואר בדברי הרא"ש שנאמנות האשה לומר שאין לבעלה גבורת אנשים היא לענין להתירה להינשא בלבד וגם כתובה אינה גובה אלא ממדרש כתובה דכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אך לגבי תוספת לא אמרינן מדרש כתובה ואינה נאמנת לגביה. וכיון שכך לענין גבית תוספת כתובה אין מתקבלת טענתה שאין לו גבורת אנשים, ואין להוציא מהבעל כיוון שלדבריו יש לו גבורת אנשים והריהי כרוצה להתגרש שלא מחמת מום שבבעל. ובאופן זה אף שכתובה יש לה כהא דבאה מחמת טענה, מכל מקום איבדה תוספת כתובה כשיטת רבנו חננאל ודקיימי עימיה בביאור הגמרא (יבמות סה, ב) וכמו שנתבאר לעיל. ולביאור זה עולה לכאורה, שאם אכן יודה לדבריה שאין לו גבורת אנשים פשיטא שיוציא ויתן כתובה ותוספת. ואכן בספר עזרת נשים (סימן יז ס"ק יג) למד מדברי הרא"ש הללו שבתוספת לא דרשינן מדרש כתובה והוא כדברינו שדברי הרא"ש אמורים בלא הודה לה שאז גובה כתובתה רק מפני מדרש כתובה.

אמת הדבר שהרא"ש (כלל מג סימן יב) כתב שכל שאין מודה גם עיקר כתובה אינה גובה, וביארו הגר"א (סימן קנד ס"ק מא) שסבירא ליה שגם לגבי עיקר כתובה לא דרשינן מדרש כתובה, ודברי הרא"ש נראים סותרים אלו את אלו בענין זה דמדרש כתובה.

ואם כן, ביאור דברי הטור והשלחן ערוך הוא שכשהבעל כופר וטוען שיש לו גבורת אנשים, אם כפוהו לגרש אינו נותן אפילו עיקר כתובה, שלא יתכן לגבות כתובה ממי שכפוהו לדבריו שלא כדין ואין בידינו ראיה המועילה לענין דיני ממונות, ואם ברצונו גירש יתן לה עיקר כתובה כי לענין עיקר כתובה כל שמגרש ברצונו נותן לה.

אולם הבית שמואל (ס"ק כ) כתב שכל שמגרשה מעצמו מחוייב גם בתוספת כתובה. אפשר שאין דבריו אמורים במכחישה שהרי כולי עלמא מודים שלא דרשינן מדרש כתובה לענין תוספת כתובה ולא נחלקו הפוסקים הנזכרים לעיל אלא לענין עיקר כתובה, והבית שמואל עצמו הביא מחלוקת זו בס"ק יט.

אולם מדברי הבית שמואל נראה שגם בכופר כיון שמגרש מעצמו חייב בתוספת כתובה. ולולא דבריו היה נראה יותר שלא הוזכר כלל דינו של המודה אלא רק של הכופר וזו הסיבה שפטור מתוספת כתובה שמדרש כתובה לא מהני לזה אך במודה לא דיברנו. אולם כאמור הבית שמואל עצמו לא סבירא ליה כך וכתב שכשמגרש מעצמו ומודה צריך ליתן לה תוספת.

לכאורה עולה מדברי הבית שמואל בדעת הרא"ש, שאף שהאשה באה מחמת טענה מחוייב הבעל בתוספת כל שהוציא מרצונו ולא כפוהו, וזה דלא כמבואר לעיל. וכך דייקו הגרי"ש גמזו במאמרו הנ"ל והגר"ד לבנון במאמרו שנדפס בשורת הדין (כרך יא עמ' רמ).

והיה הדבר פשיטא לבית שמואל שכולי עלמא סבירא להו שבמגרש מרצונו חייב בתוספת, ודן בזה מסיבה צדדית שכאן שאין לו גבורת אנשים יש לדון אם הוי כנכנסה לחופה ולא נבעלה שאין לה תוספת, אך לולא זה פשיטא שחייב גם בתוספת.

והנה דיוק דברי הבית שמואל הוא "מתשובת הרא"ש שהביא הטור" שנקט בלשונו שבאופן שכופים אותו להוציא פטור מתוספת.

ולכאורה יש להוכיח מדבריו שבכל מצב שהאשה תובעת גירושין והבעל נעתר לה ומגרש לרצונו חייב בכתובה ותוספת. אמנם לפ"ז עולה שהרא"ש נחלק על דברי הרמב"ן (כתובות קא ד"ה 'ופרישו') שכתב איפכא שביוצאה מרצונה פשיטא שאין לה תוספת, וכן כתב הר"ן (שם ד"ה 'ונשים'). ועל כולם קשה שכך מבואר בדברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה י): "שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותיטול", ודברים אלו הם נימוק לבאה מחמת טענה שנזכרה בשלחן ערוך (סימן קנד סעיף ו), ושם לא חילק בין מוציאה לרצונו לבין מוציאה בכפיה, ופשטות הדברים כמ"ש הרמב"ם שזה שיוצאה לרצונה הוא הגורם לכך שאין לה תוספת כתובה. ונדון דידן שבו חילק השלחן ערוך בין גירש לרצונו לגירש בכפיה הובאו בסעיף הבא (סעיף ז) ודוחק לבאר שחילוק זה קאי גם אדלעיל.

ושמא יש לומר שמודה הבית שמואל שיש לחלק בין נדון דגבורת אנשים לשאר באה מחמת טענה, שבבאה מחמת טענה מיירי שלא היה העיכוב מצד הבעל וממילא אין לחלק בין מוציא לרצונו ובכפיה, וכשבאה מחמת טענת חוטרא לידה הריהי כתובעת גירושין מרצונה ואין לה תוספת כתובה. אך בטענת גבורת אנשים והבעל מודה, היה הדבר ידוע לו בשעת נישואין ולכן סברו תוספות שראוי שתהיה לה תוספת שלא שייך אדעתא למשקל ולמיפק, ומה שאשה חפצה להתגרש גם הוא היה ידוע מראש, ולכן מודה הרא"ש שבאופן זה של גבורת אנשים אין חסרון במה שהאשה תובעת גירושין שהרי הדבר צפוי כיון שלא ידעה שאין לו גבורת אנשים והבעל לא הודיעה, וממילא עצם רצונה להתגרש אינו מהווה סיבה שלא לתת לה תוספת, ולכן אם מגרש מרצונו יש לה תוספת, ורק כשכפוהו לגרש ומצידו אינו אינו חפץ בגירושין אין לחייבו בתוספת בעל כורחו בגירושין שלא נתרצה להם. כל זה נראה ליישב את דברי הרא"ש כך שלא יחלוק על דברי שאר ראשונים ולבאר שכל דבריו נאמרו רק באופן שטענת האשה נובעת מחסרון אמיתי שישנו מצד הבעל כבעל כי אין לו גבורת אנשים והבעל לא גילה לה חסרון זה בשעת נישואין אך באופן שאין חסרון מצד הבעל כבעל אך האשה באה מחמת טענה דחוטרא לידא, או שרוצה לצאת מתחת יד בעלה בלא חסרון שיש בו כבעל, פטור מתוספת בכל גוונא.

אמנם בדברי הבית שמואל מבואר שלא כדברינו, שבס"ק כ הביא מתשובת הרא"ש (כלל מג סימן ד) שדוקא בכפיה אין צריך ליתן לה תוספת, ובתשובה זו הנדון הוא בשהתה עשר שנים ולא ילדה, אלא שאין מפורש להדיא שכונת הבית שמואל להביא ראיה מסימן ד, ובמהדורת ראש פינה ציינו לסימן ה ושם לא מיירי בשהתה. ועיין לקמן בשם משפט וצדקה ביעקב שנראה שפשיטא ליה בדברי הבית שמואל שלא מיירי בבאה מחמת טענה.

וכאמור, לולא דברי הבית שמואל היה נראה לבאר דברי הרא"ש איפכא, שבמודה פשיטא שחייב בעיקר ואולי אפילו בתוספת וכל דבריו לא נאמרו אלא במכחיש, וגם במכחיש, כשגירש מרצונו כיון שהאשה נאמנת בטענתה לענין גירושין והבעל גירש מרצונו, אין בו כח להפקיע זכותה לעיקר כתובה, ורק כשמגרש בכפיה שלדידו אין כאן גירושין לא ניתן לחייבו ממון, וזה נראה ביאור דברי הרא"ש על פי דרך העזרת נשים שהובאו דבריו לעיל.

ויש להוסיף ראיה נוספת שלא דין כפיית הגט הוא הגורם את הפסד התוספת אלא חוסר רצונה של האשה, שהרי התבאר לעיל על פי הסוגיה כתובות (ק, ב – קא, ב) שאיילונית וחייבי לאוין יש להן תוספת כתובה, ודין זה של איילונית וחברותיה הוא עיקר דין תוספת כתובה ולא דין יוצא דופן, עיין במקורות שהובאו באות ג' ובאות ה'. ובאיילונית וחברותיה חילקו הפוסקים וכתבו שמה שיש להן תוספת כתובה הוא משום שרוצות לעמוד תחתיו וגם בחייבי לאוין עסקינן בכך, ואף שכופין אותו להוציא יש להן תוספת כתובה כיון שרוצות לעמוד תחתיו, וכמו שכתב הרמב"ם: "התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה". הרי שלא כפיית הגט על הבעל היא הגורם להפסד תוספת הכתובה אלא רצונה של האשה לצאת מתחתיו, ולא שייך לומר אדעתא למיפק לא כתב לה כל שהאשה רוצה לעמוד תחתיו (עיין רמב"ם אישות כד, א–ג). והראשונים ביארו שהטעם שגרם שיש לאיילונית וחברותיה תוספת כתובה משום שרצתה לעמוד לפניו, והוא הגורם לכך שבבאה מחמת טענה אין לה תוספת משום שלא רצתה לעמוד בפניו, וכפיה מאן דכר שמה.

לולא דברי הבית שמואל נראה שיש להכריע שרצונה של האשה הוא הגורם, וכל שרוצה לצאת מתחת יד בעלה אין לה תוספת, וכך היה נראה לבאר גם בסימן קנד סעיף ז שמה שאין לה תוספת הוא משום שאין הבעל מודה שאין לו גבורת אנשים ולדבריו הריהי כבאה מחמת טענה וכיוצאה מרצונה, ומה שנאמנת לומר שאין לו גבורת אנשים משום חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לא מהני לממון, ומה שיש לה כתובה הוא משום מדרש כתובה ולענין תוספת לא דרשינן מדרש כתובה.

וראיתי בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"א סימן קפג) שביאר את דברי מר"ן השלחן ערוך בסימן קנד סעיף ז באופן אחר ועל פי דבריו התיישבו הדברים. נדון דידיה היה באופן שהודה הבעל שאין לו גבורת אנשים, וכתב שאם אבי הכלה תובע גירושין אין לה תוספת ואם חדל מתביעתו והבעל גרשה מרצונו יש לה תוספת. וביאר שאין לחלק בין אופן שהבעל מודה לאופן שאינו מודה, שאם האשה נאמנת בטענתה שאין לו גבורת אנשים משום שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הו"ל כאילו הודה הבעל, ולכן כל שאבי הכלה תובע גירושין אף במודה הבעל שאין לו גבורת אנשים אין לה תוספת, אך הוסיף וכתב: "ואין הכי נמי אם לא תתבענו האשה או אביה לגרש והוא מעצמו ומרצונו תבע לגרש חייב לפרוע לה כל סכי כתובה עיקר ותוספת וכו' וכדאיתא באבן העזר סימן קנד סעיף ז". הנה ביאר שאין כונת השלחן ערוך במ"ש "ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה יתן לה כתובה" כפשטם של דברים אלא "בלא כפיה" היינו שמגרשה מרצונו בלא תביעה. ונראה שפירש דברי השלחן ערוך דלא כבית שמואל.

ועוד ביאר שם שגם כשהיא תובעת להתגרש כיוון שמודה שאין לו גבורת אנשים חייב בתוספת, אך זה דווקא בבא עליה ואחר כך תשש כחו, אך כשהוא תובע התחייב משנכנסה לחופה. ובזה ביאר דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל (כלל מג סימן ה) שכ' דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה ולכן אין החופה מחייבת בתוספת אלא הביאה דווקא, ובאופן שאין לו גבורת אנשים הרי לא בא עליה.

והנה לדבריו אין חילוק בין כפיה לרצון, ולעולם כל שמגרש מרצונו בלא תביעת האשה נותן לה כתובה ותוספת. אולם כל זה כשאין לו גבורת אנשים אך בחוטרא לידא פירש דברי ר"ח כפשטו.

ובתשובת הרב משה אדהאן שם הביא דברי הבית שמואל בסימן קנד וביאר בדבריו שכל שהיא תובעת גירושין אין לה תוספת, וביאר שם כמ"ש לעיל שרצון האשה ותביעתה את הגירושין הם הסיבה לפוטרו מתוספת, ודקדק זאת בדברי הרי"ף (יבמות סה, ב) וכמו שכתבנו לעיל ובדברי הרא"ש שם, וכתב עוד שכן דייקא לישנא דהרמב"ם (אישות פרק טו הלכה י) "שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול" משמע שכל שמגרש בתביעתה אין לה תוספת, וכתב שכיון שזו דעת הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והמרדכי, כל הבא לחלוק על אלו וכיוצא בהן ולומר שיש להן תוספת כתובה עליו להביא ראיה. ועוד כתב: "ובנדון זה כתב בית שמואל (סימן קנד סעיף יט) בשם הרא"ש והרשב"א שאין לה תוספת כתובה". הנה ביאר כן גם בדברי הבית שמואל שהחילוק הוא בין תובעת גירושין והוא נעתר לה לבין כשהוא תובע גירושין, וזהו סיכום דבריו שהדין ברור שכל שהיא תובעת הגירושין אין לה כי אם מנה ומאתיים ולא תוספת. ולפירושו, מה שכתב הבית שמואל "מגרש מעצמו" היינו בלא תביעת האשה, ומה שכתב "כשכופין אותו לגרש כתב דאין צריך ליתן תוספת כתובה" היינו בתביעתה. ולענין באה מחמת טענה לא נחלק עליו משפט וצדקה ביעקב, ולדברי שניהם לא כיוון הבית שמואל לחלק בין היכא שכפוהו להיכא שלא כפוהו אלא בין מצב שגירש בלא תביעה שאז חייב בתוספת לבין מצב שגירש בתביעה שאז פטור. וכן כתבו בפסק דין מהגר"א גולדשמידט זצ"ל ובית דינו (נדפס בפד"ר ח"א עמ' 217-218) שכל שהאשה דורשת להתגרש אין הבעל חייב בתוספת, וביאר דברי הבית שמואל ממש כמו שכתב מהר"מ אדהאן. נמצא שלא מצאנו מאן דאמר הסובר שבתביעת האשה לגרושין והסכמת הבעל מתחייב בתוספת.

הגר"א לביא שליט"א בספרו עטרת דבורה (סימן לו) הביא מקורות נוספים מדברי האחרונים שנקטו שבתובעת גירושין אין לה תוספת כתובה, הלא הם פרי האדמה (ח"ג סימן לו) (וביאר כך בדעת הטור סימן קיח הנ"ל), והובאו דברי פרי האדמה הללו גם בשו"ת פני יצחק (ח"ב דף נב, ד) וגם הוא ביאר כך את דברי טור, בית דוד (אבן העזר סימן סה) ועוד עיי"ש. ויש להוסיף עליהם גם את דברי הרב משפט וצדקה ביעקב והר"מ אדהאן (מדייני מכנאס בזמן הרב משפט וצדקה ביעקב) הנ"ל."

לענ"ד הדברים ברורים ופשוט שלא ניתן להוציא ממון באופן זה.

עוד בארנו עניין זה בפסק דין מבית הדין תל אביב (תיק 1043346/1), שם כתבנו שמה שכתב רבנו ירוחם: "משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש" – לעניין כפייה בלבד נאמר שיש צורך בשיהוי זמן, אך לא לעניין תוספת כתובה שהפסידה מיד, "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", ולא כמו שכתב הגרח"ש שאנן זצ"ל בספר עיונים במשפט (אבן העזר סוף סימן כח).

יתר על כן, הפסד תוספת הכתובה כלל אינו קשור להיותה מורדת, משום שאין אישה זו נידונה כמורדת, ומה שהפסידה תוספת הוא משום תביעתה להתגרש. זהו גדר מגדרי תוספת כתובה, שהרוצָה להתגרש אין לה תוספת, משום ד"אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה".

עוד כתבנו בפסק הדין מבית דיננו (תיק 1158116/2) שהתובעת גירושין בגלל מעשיו הרעים של הבעל לא איבדה תוספת כתובה. כ"כ בספר חק ומשפט (למהר"ח טולידאנו) (סימן קפה), בספר מטה יוסף (ח"ב אה"ע סימן ה) ובפד"ר (חלק א עמ' 219-221) בפס"ד מהגאון ר"א גולדשמידט זצ"ל. טעם הדבר פשוט, שלא שייך לומר "אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה" כשהבעל הוא הגורם את הגירושין.

הסברה נותנת שבנדון זה, בו האשה תובעת גירושין, חובת ההוכחה מוטלת עליה. כ"כ בפס"ד מבית הדין תל אביב הנ"ל. טעם הדבר פשוט, אשה התובעת גירושין במציאות מפקיעה את עצמה מתחת יד בעלה, ועליה להוכיח שהפקעה זו אינה בעטיה.

גם דברים אלו עתיקים – יעוין בספר עטרת דבורה (חלק א סימן לו), שם דן באופן שבו הבעל החל למרוד והאישה מרדה כתוצאה ממרידתו, וכן בספר עיונים במשפט (אבן העזר סימן כח) ובפסק דין בית דין הגדול (תיק 1053135/3).

נמצא, שאילו מטעם זה בלבד באנו, מעיקר הדין הפסידה האשה תוספת כתובה ולא הפסידה עיקר כתובה.

אולם השאלה היא האם הפסידה כתובתה מודאי או מספק. בעניין זה נפקא מינה גדולה. אם הפסידה כתובתה מספק – לא תוכל האשה להוציא ממון מהבעל לשעבר, אך גם הוא לא יוכל להוציא ממנה. מציאות התפיסה בנדון דידן תובא לקמן.

בעניין זה הארכנו בפסק דין מבית דיננו (תיק 1224675/4), יובא כאן השייך לעניין. יסודם של דברים הוא שכיון שיש כאן 'ברי' ו'ברי' - לא ניתן להוציא מהבעל.

ז"ל בפסק הדין הנ"ל:

"מסקנת הדברים היא, שאף אם יאמר אדם שחובת ההוכחה מוטלת על הבעל אף כשתבעה האשה גירושין, ולא כמ"ש לעיל אות ב', בנידון דידן – בו התעורר ספק והבעל לשעבר טוען טענת ברי – הדין הוא שפטור מתוספת כתובה.

כך עולה מסוגיה מפורשת בכתובות (דף יב ע"ב) שם הובא דין:

"הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, והוא אומר לא כי, אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת; רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס, והטעתו, עד שתביא ראיה לדבריה."

הגמרא בתחילת דבריה תלתה דין זה במחלוקת אם ברי ושמא ברי עדיף להוציא ממון: "לימא רב יהודה ורב הונא [דברי עדיף – א.א.א] דאמרי כר"ג, ורב נחמן ורבי יוחנן [דלאו ברי עדיף – א.א.א.] דאמרי כרבי יהושע", ותירצה:

"אמר לך רב נחמן: אנא דאמרי אפילו כרבן גמליאל, עד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא דאיכא מגו, אבל הכא מאי מגו איכא. אי נמי, עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאמרינן אוקמה אחזקה, אבל הכא מאי חזקה אית ליה להאי."

הרי שבברי וברי אין להוציא כתובה מהבעל.

הבית שמואל (סימן סח ס"ק כב) הקשה על דברי הגמרא, מהו הדמיון בין ברי ושמא בכתובה, שם יש לאשה כתובה, לברי ושמא בחוב, שהוא מלוה על פה? וז"ל:

"מה מדמה דין זה לדין מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי"ל דאוקמי' ממונא בחזקת מריה קמא דהא שם איירי במלוה בע"פ וכאן יש בידה שטר הכתובה."

לקמן תתבאר שיטת הבית מאיר בעניין זה. אמנם כל זה אם נולד ספק, אולם אם לא נולד ספק, לא יוכל לטעון כנגד חיוב הכתובה הברור, כפי שיתברר באות הבאה.

ד. האם יש משמעות לכך שבידי האשה שטר כתובה
ביד האשה שטר כתובה על סך 520,000 ש"ח. הבעל לשעבר אינו טוען על עצם החיוב. טענתו היא שהאשה היא זו שהובילה לגירושין, מה שבא לידי ביטוי בתביעתה להתגרש. מחמת טענותיהם נוצר ספק בשאלה מי הוא שהוביל לגירושין.

על אף שבידי האשה שטר כתובה, נאמן הבעל בטענת הברי דידיה, וזאת משום שטענתו אינה כנגד הכתוב בשטר אלא בשל אירוע שקרה לאחר מכן. אם טענתו לא היתה סבירה, לא היתה מתקבלת, אך משנוצר ספק וטענתו סבירה, נאמן אדם לטעון טענת פטור כנגד שטר מכח סיבה שנוצרה אחרי חלות החיוב.

בנדון דידן, טענת הבעל לשעבר היא שיש לתלות את הגירושין באשה, שתבעה גם היא להתגרש. אם היה הבעל תובע גירושין בגלל מעשי האשה, והאשה הייתה מבקשת שלום בית, הייתה חובת ההוכחה עליו. אולם משתבעה האשה גם היא להתגרש, יש מקום לומר שחובת ההוכחה עליה.

לפנינו יתבאר עניין זה על פי גדר הנאמנות בטענת פרוע, ועיקרו, שבטענת ברי שספק בצידה אין מוציאים מהלווה.

בסוגיה ב"ק (דף קיח ע"א) מבואר שלווה האומר "איני יודע אם פרעתיך" חייב. כן נפסק בשו"ע חו"מ (סימן עה סעיף ט).

הדין הנזכר בסוגיה הוא בטענת שמא דלווה, אולם אם יטען הלווה טענת ברי שפרע, הדין פשוט, ואין צריך מקור שנאמן הלווה לטעון בברי טענת פרעתי. כן עולה מדברי הרי"ף (ב"ק שם), שכתב שבאומר "איני יודע אם פרעתיך" חייב רק בתובעו המלוה בטענת ברי, "דכיון דברי ליה שגזל או שלוה ואיסתפק ליה אם החזיר אם לא החזיר חייב דאין ספק מוציא מידי ודאי". הרי לנו שאם טענות שניהם ודאיות, נאמן הלוה לטעון שפרע. כך מבואר בסוגיה ערוכה בב"ב (דף ה ע"ב), שדוקא "פרעתיך תוך זמני" אינו יכול לטעון הלווה. ידועות השיטות השונות בסיבת החיוב כשאומר איני יודע אם פרעתיך, אם טעם החיוב הוא משום ברי ושמא או אף בשמא ושמא מכח חזקת חיוב. אולם, באומר "פרעתי", פשוט שסיבת הפטור היא טענת הברי שמועילה אף אם טוען המלוה גם הוא ברי.

טענת "פרעתי" מצאנו בארבעה מצבים:

במלוה על פה כשאין עדים על ההלוואה, באופן זה פשוט שנאמן מיגו דאי בעי אמר להד"ם.

במלוה בעל פה בעדים, נאמן הלווה לטעון פרעתי אם הגיע זמן הפרעון אף שאין לו מיגו דלהד"ם, לכל מר כדאית ליה. למ"ד המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, נאמן אף אם טען שפרע שלא בפני עדים, ולמ"ד צריך לפרעו – נאמן אם יאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים. כמו כן הגוזל את חברו נאמן לטעון פרעתי כמבואר בסוגיה ב"ק הנ"ל. טעם הדבר שנאמן לטעון פרעתי הוא משום שחוב לפרעון עומד.

במלוה בשטר שגובה בו מן המשועבדים, מעיקר הדין נאמן הלווה לטעון פרעתי אף שאין לו מיגו דלהד"ם. מה שאין נאמן לומר פרעתי הוא משום הריעותא ד"שטרך בידי מאי בעי", ואם יהיה שטר שלא יחשוש המלוה להניחו ביד הלווה יהיה נאמן בטעת פרוע.

במלוה בכתב ידו, ידועה דעת הרי"ף, וכן היא מסקנת הפוסקים, שנאמן לטעון פרעתי משום שלא חשש הלווה ליטלו מיד המלוה כשפרע.

הדברים מפורשים בדברי הראשונים והפוסקים, כפי שיובא לפנינו.

במשנה בבא בתרא (דף קעה ע"ב) התבאר ששונה כתב ידו משטר, שבשטר גובה מנכסים משועבדים ואילו "הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין". הרי"ף בסוף בבא בתרא (דף פג ע"א בדפי הרי"ף) חידש שאע"פ שבהוציא עליו כתב ידו אין הלווה יכול לטעון להד"ם, יכול הוא לטעון פרעתי, וז"ל:

"בעא מיניה רבא בר נתן מרבי יוחנן הוחזק כתב ידו בב"ד מאי א"ל אף על פי שהוחזק כתב ידו בב"ד אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. פירוש, מאי טעמא דכמלוה בעדים על פה דמי. אי קא מודו ליה דלא פרע ליה גובה מנכסים בני חורין, ואי קא טעין דפרע מישתבע שבועת היסת ומיפטר, ואי קא כפר ואמר לא יזיפנא מיניה מידי והאי לאו כתבא דידי הוא, אי הוחזק כתב ידו בב"ד אי נמי איכא סהדי דכתב ידיה הוא הוחזק כפרן ומשלם דקי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי."

וכן פסק הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פי"א ה"ג), וז"ל:

"הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין הרי זה כמלוה ע"פ לכל דבר, ואם טען שפרע נשבע היסת ונפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות."

הרי"ף והרמב"ם הזכירו בלשונם שכתב ידו הוא כמלוה על פה. היה מקום לפרש דבריהם שמה שאינו נאמן הלווה לומר פרעתי במלוה בשטר הוא משום היותו "בשטר", ואילו כתב ידו אינו כמלוה בשטר אלא כמלוה על פה.

אמנם הראשונים ביארו דברי הרי"ף על דרך אחרת, שמה שבמלוה בשטר אין יכול הלווה לטעון פרוע אינו משום כחו העצמי של השטר, אלא מסיבה צדדית והיא "שטרך בידי מאי בעי", אך בכת"י – כיון שאין לו קול ואינו גובה מלקוחות, לא חשש להניחו בידו. לדרך זו גם "שטר" אינו אלא כמלוה על פה בעדים, ומה שגובה ממשועבדים אינו משום שיש לשטר כח עצמי אלא בגלל שאית ליה קלא. כת"י אינו גובה ממשועבדים משום שלית ליה קלא, ויכול לומר פרעתי מטעם אחר שלא חשש להניחו בידו. טענת פרעתי בכתב ידו היא טענה שאין עמה מיגו, והנאמנות בה היא מצד עצמה.

הראשונים ביארו באופנים שונים מדוע אין בכת"י טענת "שטרך בידי מאי בעי".

הרמב"ן במלחמות סוף בבא בתרא (דף פב ע"ב בדפה"ר) כתב שכיון שאין גובה ממשועבדין אין מקפידין עליו, וז"ל:

"הגאונים הראשונים אמרוה והגאונים האחרונים וכל רבני ספרד ז"ל הסכימו בה והטעם שכיון שאינה גובה מן המשועבדים אין מקפידין עליו ומניחין אותו ביד מלוה אף על פי שהוא פרוע ואין נוהגין כן בכתב ידי עדים מפני שיש לו קול וזילי נכסי דלוה שהרי גובה מן המשועבדים."

כדעת הרמב"ן בדברי הרי"ף ביארו גם הרשב"א (ב"ב קעו ע"א ד"ה הוציא) והנמק"י על הרי"ף (שם).

הראב"ד על הרי"ף ב"כתוב שם" (שם) כתב שני טעמים שאין המלוה יכול לטעון כנגד הלווה "שטרך בידי מאי בעי". האחד, שלא זכר את השטר, והשני, שלא הקפיד, וז"ל:

"ומפני שאין לה קול, כמו שיש למלוה בשטר שיש עליו עדים, לא זכר אותה בשעת הפרעון ולא תבעה לפיכך אינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי. אי נמי שטר שיש עליו עדים יש לו להפחיד עליו שמא יתקיים בחותמיו ויוציאנו עליו לאחר זמן ולעולם אם היה פרוע לא היה מניחו אצלו, אבל שטר כתוב בכתב ידו סבור הוא אינו יכול לקיימו אלא מפיו ולפיכך אינו מקפיד לחזרתו."

על דרך זו כתב הרא"ש (כתובות פ"ב סימן יז) בביאור דברי הרי"ף.

להלכה, פסק מר"ן (חו"מ סימן סט סעיף ב) כדעת הרי"ף, ונימק דבריו כמ"ש הרמב"ן, וז"ל:

"אבל אם טוען פרעתי נאמן ונשבע היסת ונפטר. ואינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי שאינו חושש להניחו בידו, כיון שאינו שטר גמור."

הנה כתב שטעם הדין הוא משום "שאינו חושש להניחו בידו". מ"ש מר"ן: "כיון שאינו שטר גמור", אין כוונתו שישנה הלכה מסוימת בדיני שטר שאין יכול לומר פרוע, אלא שאינו גובה בכתב ידו ממשועבדים כבשטר. כך מבואר במקור דברי מר"ן בטור, וז"ל:

"ואפילו אם נתקיים כתב ידו בבית דין דינו כמלוה ע"פ בעדים ואינו גובה מהיורשים ומן הלקוחות אלא ממנו אם הוא מודה שלא פרע אבל אם טוען פרעתי נאמן ונשבע היסת ונפטר ואינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי שאינו חושש להניח בידו כיון שאינו שטר גמור והרמ"ה כתב נהי שאינו כשטר לגבות ממשועבדים משום דלית ליה קלא אבל חשוב כשטר לענין שאינו נאמן לומר פרעתי אבל רב אלפס כתב כסברא ראשונה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל."

הדברים מבוארים שמ"ש "שאינו שטר גמור" היינו "שאינו כשטר לגבות ממשועבדים", כפי שהביא מהרמ"ה. כ"כ הש"ך (סימן סט ס"ק יד), והביא מקורות רבים נוספים.

והנה, גם החולקים על שיטת הרי"ף לא חלקו עליו עקרונית, וגם הם מודים כי לולא הטעם של "שטרך בידי מאי בעי" נאמן הלווה לטעון "פרעתי" אף אם אין לו מיגו. כ"כ הרמ"ה, הבי"ד הטור הנ"ל, וכ"כ בעל המאור סוף ב"ב (שם), וז"ל:

"כתב הרי"ף ז"ל בהלכות דאי טעין לוה על כתב ידו ואמר פרעתי נאמן מפני שדינו כדין מלוה ע"פ ולא נתברר לי זה הדבר כי נראה לי דלעולם יכול למימר ליה האיך שטרך בידי מאי בעי."

גם הרשב"א (בבא בתרא ע ע"ב ד"ה ולעניין פסק) חלק על דברי הרי"ף וכתב שגם בכת"י אין נאמן לומר "פרעתי", וביאר דבריו (דף קעו ע"א ד"ה הוציא), שכתב ידו "הרי היא כשאר שטרות ויכול לומר שטרך בידי מאי בעי".

נמצאנו למדים שמה שנאמן לטעון "פרעתי" אינו דין פרטי במלוה על פה, מיגו דאי בעי אמר להד"ם. לכן, דעת הרי"ף שגם בכתב ידו יכול לטעון פרעתי, ואדרבה, מה שבשטר בעדים אינו יכול לטעון פרעתי הוא מסיבה צדדית ד"שטרך בידי מאי בעי".

בדברי האחרונים מצאנו נפקא מינות הנובעות מהגדרה זו. בשו"ת רעק"א (מהדו"ק סימן קלז) כתב ששנים אומרים פרע ושנים אומרים לא פרע לא אזלינן בזה בתר חזקת "שטרך בידי מאי בעי", כי חזקה זו היא אנן סהדי, וז"ל:

"דשטרך בידי מאי בעי אלים מרוב, מכל מקום גם עדות עדיף מרוב, והחזקה דשטרך בידי הוי כמו הוכחה ואנן סהדי, והוי כמו כת עדות, ושוב אמרינן תרי כמאה."

הבי"ד פת"ש (חו"מ סימן עא ס"ק א).

בשו"ע חו"מ (סימן פז סעיף לא) כתב מר"ן שאין אדם נפסל לעדות אם כנגד דבריו יש חזקת "שטרך בידי מאי בעי", וז"ל:

"טען שיש לו אצלו חוב בקנין או בשטר, ואבד, והוא אומר פרעתי, או איני חייב לך כלום, ונשבע, ואח"כ באו עידי הקנין או שהוציא השטר ונתקיים, הרי זה משלם אחר השבועה שישבע המלוה, ואינו חשוד, שהרי לא העידו שלא פרע, ולא טען הנתבע להד"מ."

על דבריו הקשה הקצות (ס"ק כח):

"וקשה דהא קי"ל סוקלין ושורפין על החזקות וכיון דחזקה דשטרא בידי מה בעי ע"כ חזקה טובה היא דמהני לאפקועי ממונא, למה לא יועיל לעשותו חשוד בשבועתו שנשבע שפרע וחזקה ודאי דלא פרע."

הנה, יסוד דבריו ש"שטרך בידי מאי בעי" אינו מעצם כח השטר, אלא נאמנות נוספת משום שלא היה לו להניחו אצלו אם פרעו.

הדברים ידועים כי באחרונים מצאנו דרכים אחרות לבאר עניין זה, עי' שיעורי הגר"ח (סטנסיל, סימן שטו), אור שמח (סוף הלכות עדות), קובץ שיעורים (בבא בתרא אות תרה, תרח) וחזון איש (חו"מ ליקוטים סימן ה ס"ק ז). יש עמדי די השב לבאר דברי רבותינו הראשונים והפוסקים, ולעת עתה די בזה, כי להלכה פשיטא שיש לנקוט כדברי הראשונים, הטור, השלחן ערוך וש"פ.

זאת אבוא ואעיר כי רבותינו האחרונים למדו שיטתם מדברי הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק י"א הלכה א-ד) שנראה שחילק חלוקה מהותית בין מלוה על פה למלוה בשטר. כ"כ בהלכה א':

"המלוה את חבירו בפני עדים או שאמר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה או אתם עדי שאני חייב לזה מנה זו נקראת מלוה על פה וא"צ לפורעו בעדים לפיכך אם טען ואמר אחר כך פרעתי נשבע היסת ונפטר, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומרים לו או הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו."

נראה שמה שאין נאמן לומר פרעתי הוא בתולדה מהיות המלוה מלוה בשטר. בהלכה ב' כתב הרמב"ם שכתב ידו הוא שטר כשר, ובהלכה ג' כתב:

"הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין הרי זה כמלוה ע"פ לכל דבר, ואם טען שפרע נשבע היסת ונפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות."

בהלכה ד' הביא הרמב"ם שמלוה בשטר גובה מלקוחות, ומלוה על פה אינו גובה מלקוחות. נראה שדין זה אינו המקור לסעיפים הקודמים.

אמנם בשו"ת הריב"ש (סימן תעח) ביאר ששטר הוא "שטר גמור" אם גובה בו ממשעבדי, ולעומת זאת "אין תורת שטר עליו" כשגובה רק מבני חרי, וז"ל:

"כיון שהיא מתחייבת מתוך השטר לא מצי למטען פרעתי, דהא לא מצי למימר שטרך בידי מאי בעי, כיון שהוא שטר גמור בעדים. ולא דמי לכתב ידו, לדעת הגאונים ז"ל שיכול לטעון פרעתי, כיון דלא גבי אלא מבני חרי. דהתם אין תורת שטר עליו, אבל כאן שטר גמור הוא."

בדברי הריב"ש יושבה גם ראיית הקוב"ש מערכאות, וז"ל הריב"ש:

"וכ"כ הרמב"ם ז"ל בשטר העשוי בערכאות של כותים שיש לו דין שטר לגבות מבני חרי אבל לא גבי ממשעבדי לפי שאין קול יוצא למה שנעשה על ידי כותים."

כאמור לעיל, יש ליישב כל קושיות האחרונים, ולבאר באנו שבדברי הראשונים והפוסקים לא מצאנו שיטה אחרת, וכולהו ס"ל שמה שאין יכול לטעון "פרעתי" אינו בגלל כחו העצמי של השטר אלא מסיבה צדדית, והיא "שטרך בידי מאי בעי". וצ"ב על מה שהביא הקובץ שיעורים ראיה מדברי הריב"ש ז"ל (אות תרה):

"...אבל דעת הרמב"ם דגם בשטר הנעשה בערכאות דלא מהני למשעבדי דלית ליה קלא, מ"מ אינו נאמן לטעון פרעתי, וכתב במ"מ כ"ז מהל' מלוה דיש לחלק בין שטר גמור לכת"י, וכן כתב הריב"ש סימן תע"ח, ומוכח מזה, דטעמא דכת"י אינו כדברי הרמב"ן אלא משום דכת"י אין לו דין שטר."

והנה בקובץ שעורים בבא בתרא (אות תרג) הביא ראיה גדולה לשיטתו, וז"ל:

"והר"י מיגש כתב בשיטה ספ"ק דכתובות דבעל אינו יכול לטעון זינתה להפסיד כתובה, כיון דאיכא שטרא, כמו שאינו יכול לטעון פרעתי, ולענין זינתה לא שייך טעמא דחזקה, וכן כתב בחידושי הרמב"ן דפ"פ, דדוקא בטוען מיד פ"פ נאמן ולא לאחר זמן, כהטוען לחבירו פרעתיך ויש לו שטר שגובה, ולאו כל כמיניה, וכן בשאר כל הטענות הגורמות להפסיד כתובתה עכ"ל, ומבואר מכ"ז, דהא דאינו יכול לטעון פרעתי הוא מכח השטר, ואפילו ליכא חזקה נמי דינא הכי."

לדבריו עולה שדברי הרמב"ן סותרים אלו את אלו, שבמלחמות סוף ב"ב (שם) כתב שמה שאין יכול לטעון "פרעתי" הוא משום "שטרך בידי מאי בעי", ואילו בכתובות כתב שהוא מכח השטר, והדבר דחוק. וז"ל הרמב"ן בחידושיו למסכת כתובות (דף ט ע"ב ד"ה הא דאמר):

"וה"מ בטוען מיד פ"פ מצאתי אבל לא בטוען אחר זמן ולא באומר לאשתו שזינתה שבודאי אינו נאמן, אלא ככל הטוען לחבירו פרעתיך ויש לו שטר שגובה ולא כל הימנו, וכן בשאר כל הטענות הגורמות להפסידה כתובתה."

בספר קובץ שיעורים (שם) למד מדברי הרמב"ן שמה שאינו יכול לטעון "פרעתי" במלוה בשטר הוא מכח השטר, שכך עולה ממה שכתב הרמב"ן שאין אדם נאמן לטעון שאשתו זינתה כפי שאינו נאמן הלווה לטעון פרוע כשלמלוה יש שטר, הרי שאי הנאמנות בטענת פרוע אינה מטעם צדדי של "שטרך בידי מאי בעי" אלא מכח השטר. להבנה זו יתכן שאין לחלק בין מצב בו נולד ספק, למצב בו לא נולד ספק.

אמנם צ"ב, שלפי זה דברי הרמב"ן סותרים אלו את אלו, שבמלחמות סוף ב"ב כתב שהטעם הוא משום "שטרך בידי מאי בעי", ואילו בכתובות כתב שהוא מכח השטר, והדבר דחוק. ועוד, לפי זה עולה שמה שאין אדם נאמן לטעון שאשתו זינתה הוא משום שטר הכתובה, ולו יצויר שהיתה הכתובה מלוה על פה היה נאמן לטעון שזינתה, והדבר סותר את השכל. עוד קשה, שעולה מכך שאם טוען זינתה יש להאמינו על עצם הזנות לולא היה חייב לה ממון מכח שטר הכתובה, דבר שאינו מסתבר.

קושי זה קיים גם בדברי הרשב"א, שבחידושיו למסכת בבא בתרא (קע"ו א ד"ה הוציא) כתב שכתב ידו "הרי היא כשאר שטרות ויכול לומר שטרך בידי מאי בעי". ואילו בחידושיו למסכת כתובות (י ע"א ד"ה והא) כתב:

"אבל לאחר זמן הוה ליה כמוציא לעז על אשתו שזינתה שאינו נאמן להפסידה כתובתה ככל טוען לחברו פרעתיך שאינו נאמן כששטר חוב בידו וגובה שטרו."

וכן הר"ן בחידושיו לכתובות (ט ע"ב ד"ה אמר רב יהודה) הביא דברי הרמב"ן בחידושיו לכתובות, ובאותה מסכת (יח ע"א ד"ה וליתני) כתב שמה שאין יכול לומר "פרעתי" בשטר אינו משום כח השטר אלא משום "שטרך בידי מאי בעי", וז"ל:

"דכי היכי דקנין שנתחייב בשטר אינו יכול לומר פרעתי, משום דאמרי' שטרך בידי מאי בעי, היכא שנתחייב נמי בקנין בפני עדים, כיון דסתם קנין לכתיבה עומד, אינו יכול לומ' פרעתי, שהרי הוא כאלו יש לו שטר, דהא כל זמן שירצה יכתבו לו השטר."

בדבריו מבואר שאפילו בקנין, אין הקנין עצמו סיבה לכך שאין יכול לומר פרעתי. וכן בחידושי ר' קרשקש כתובות (ט ע"ב ד"ה אמר רב יהודה) כתב שטענת זינתה היא כטענת פרוע כשיש שטר, ושם (יח ע"א ד"ה וליתני מודה, ובדף כא ע"א ד"ה ותנן הוציא) כתב שמה שאין יכול לומר פרעתי בשטר הוא משום "שטרך בידי מאי בעי". וכן בחידושי הר"ן ב"מ (טו ע"א ד"ה הב"ע) דן מדוע הטוען אחר מעשה בית דין נאמן לומר "פרעתי", אף שהעמדה בדין כשטר דמי. ותירץ, וז"ל:

"י"ל דכי אמרינן דהעמדה בדין כשטר דמיא ה"מ למטרף ממשעבדי משום דאית לי' קלא אבל פרעתי ודאי מצי אמר דטעמא דבשטרא לא מהימן משום דא"ל שטרך בידי מאי בעי משא"כ בהעמדה בדין."

וכ"כ בחידושיו למסכת ב"ב (ע ע"א ד"ה אמאי, ד"ה ומדמסקינן וד"ה דייני גולה).

לענ"ד, דברי הרמב"ן וסיעתו עולים בקנה אחד עם שיטתם בטענת פרוע בשטר. למבואר לעיל, מסברה גם במלוה בשטר היה ראוי שיהיה נאמן בטענת "פרעתי" משום שמלוה לפרעון עומד, ומה שאין הלווה נאמן הוא משום "שטרך בידי מאי בעי". יל"ע האם "שטרך בידי מאי בעי" הוא אנן סהדי גמור. לעיל הבאנו שנחלקו בזה. בשו"ע חו"מ (סימן פז סעיף לא) כתב מר"ן שאין אדם נפסל לעדות אם כנגד דבריו יש חזקת שטרך בידי מאי בעי. מקור הדברים ברמב"ם (הל' טוען ונטען פ"ב הי"ב). על דבריו הקשה הקצות (ס"ק כח):

"וקשה דהא קי"ל סוקלין ושורפין על החזקות וכיון דחזקה דשטרא בידי מה בעי ע"כ חזקה טובה היא דמהני לאפקועי ממונא, למה לא יועיל לעשותו חשוד בשבועתו שנשבע שפרע וחזקה ודאי דלא פרע."

לדעת הקצות חזקת שטרך בידי מאי בעי היא ראיה גמורה, וכשם שמועילה להוציא ממון כך תועיל לפוסלו לשבועה ולעדות. והנה המ"מ (טוען ונטען שם) כתב ששטרך בידי מאי בעי אינו ראיה ברורה, וכ"כ הגר"א (חו"מ סימן פז ס"ק קג-קו), והביא ראיה ממה שבמיגו נאמן אף שכנגד המיגו יש חזקה "שטרך בידי מאי בעי". נראה ש"שטרך בידי מאי בעי" היא כחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, שעל אף שהיא אנן סהדי, אפשר שמיגו עדיף עליה ואינה ראיה מוחלטת, כך גם "שטרך בידי מאי בעי" עניינו הוא שחזקה היא שלא יותיר אדם את השטר בידי המלוה אם פרע את חובו. כך הוא ביאור דברי הרמב"ן:

"וה"מ בטוען מיד פ"פ מצאתי אבל לא בטוען אחר זמן ולא באומר לאשתו שזינתה שבודאי אינו נאמן."

הטעם "שבודאי" אינו נאמן הוא משום שטענתו אינה מסתברת, והריהו כטוען פרוע כאשר שטר המלוה ביד המלוה "שגובה ולא כל הימנו."

כללם של דברים. בעל הטוען כי אשתו זינתה, מהיכי תיתי יהיה נאמן, והרי הוא כלווה הטוען פרעתי וביד המלוה שטר, שמהיכי תיתי יהא נאמן לומר פרעתי ולא נטלתי את השטר. אמנם אם נולד ספק, יהיה נאמן בטענתו כל שאינו טוען כנגד החיוב עצמו.

כנלענ"ד לבאר דברי הרמב"ן לשיטתו, ועולה שמ"ש הרמב"ן בכתובות אינו משום כח השטר אלא משום גריעות טענת "פרעתי" כשהשטר ביד המלוה.

על דרך זו יש לבאר דברי הר"י מיגאש, הוב"ד בשיטה מקובצת כתובות (טו ע"ב):

"והיכא דאיהי קאמרה ברי לי ואית לי ואיהו קאמר ברי לי ולית לך איכא לפלוגי בהדא, דאי טענה דקא טעין בעל בשעת בעילה ראשונה היא איהו מהימן משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כדאמרינן אמר רב נחמן אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה ואי האי טענה דקא טעין לאחר בעילה ראשונה היא דליכא למימר חזקה א"נ כגון מי שטען על אשתו שזינתה תחתיו ברצון וקא בעי להפסידה כתובתה הא ודאי כיון דנקיטה לה כתובתה בידה לאו כל כמיניה דקא מפסיד לה ניהלה בלא עדים ובלא ראיה."

פשטות לשון הר"י מיגאש היא שכח השטר הוא הגורם שאין נאמן הבעל לומר שזינתה, אולם, כאמור לעיל, הדבר תמוה, וכי אם לא היה חוב הכתובה בשטר אלא בעדים היה נאמן לטעון שזינתה?!

נראה שביאור דברי הר"י מיגאש הוא כך. אם היה טוען זינתה במיגו דלהד"ם היה נאמן, אולם כיון שאין לו מיגו דלהד"ם ורוצה להיפטר מכח הטענה שזינתה בלבד, טענה זו אינה טענה מתקבלת, ואין בה כדי לבטל את חיובו הברור.

מ"ש הר"י מיגאש "כיון דנקיטא שטרא" פירושו שחיוב הבעל ברור, ואין יכול לטעון פרעתי. לכן, אף שטענת הבעל היא שהאשה זינתה לאחר שנוצר חיוב הכתובה, ואינו סותר בטענתו את עצם החוב, לא יוכל להפטר מחובו בטענה בעלמא. מה שנאמן בטענת "פרעתי", לולא "שטרך בידי מאי בעי", אינו דומה, שחוב עומד לפרעון, אולם אשה אינה עומדת לזנות ולכן אינו נאמן.

כך עולה מדברי הר"י מיגאש שהובאו בשיטה מקובצת כתובות (טז ע"א), וז"ל:

"וכתב הרב רבינו ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וז"ל ואף על גב דקי"ל דכל היכא דטעין לה במידי דמפסדא לה לכתובתה וקא אמר ברי לי ואיהי קא מכחשה ליה וקאמרה ברי לי דאיהי מהימנא דלאו כל כמיניה דקא מפסיד לה לכתובתה הני מילי הכא דכתובתה כתובה ידועה וקיימת וקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה כגון טענת זנות וכיוצא בהן וכיון דכתובתה כתובה קיימת היא לאו כל כמיניה דקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה בלא ראיה אלא דינא כדין כל מי שיש בידו שטר שנשבע וגובה אבל הכא לאו כתובה ידועה היא שהרי חלוקתם בעיקר הכתובה היא אם הוא מנה או מאתים איהו מהימן דהא אין בידה כתובה ידועה כדי שתהא נאמנת היא הילכך הויא לה הטענה שאין ביד אחד מהם שטר דקי"ל המע"ה. נמצא עכשיו דמשנתנו בברי וברי וכו' ע"כ. ועוד כתב בזה וכתיבנא לה לעיל בסוף הפרק לשונו הארוך ז"ל."

עיקר דבריו אינו משום כח השטר כמ"ש הקוב"ש, אלא משום "דכתובתה כתובה ידועה וקיימת וקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה". חוב הכתובה ידוע, ולא התעורר ספק זולתי טענתו, ואין נאמן בטענתו לשנות את מציאות החוב. אולם כל זה כשטענתו אינה מסתברת, אך אם נוצר ספק, יש מקום לטענת ברי דידיה, ואין השטר סותר טענה זו.

בזה יש לבאר מה שהתקשה הרה"ג אוריאל לביא שליט"א בספר עטרת דבורה (ח"ג סימן מד) בדברי הבית מאיר.

המשנה בכתובות (דף יב ע"ב) הביאה דין הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים. היא טוענת ברי שתחתיו נאנסה והוא טוען שמא קודם אירוסין נאנסה. הגמרא השוותה דין זה לדין ברי ושמא להוציא ממון, ותירצה ששאני ברי במיגו או בחזקה. הבית שמואל (סימן סח ס"ק כב) הקשה, מהו הדמיון בין ברי ושמא בכתובה, שם יש לאשה כתובה, לברי ושמא בחוב, שהוא מלוה על פה? וז"ל:

"מה מדמה דין זה לדין מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי"ל דאוקמי' ממונא בחזקת מריה קמא דהא שם איירי במלוה בע"פ וכאן יש בידה שטר הכתובה."

הבית מאיר (אבן העזר סימן סח סעיף ט) יישב קושיית הב"ש, וז"ל:

"ואמת דאזיל בשטת הה"מ שהביא ס"ק כ"א שמשיג נמי על הרמב"ם הכא וגם בדין דסי' קט"ו ע"ש ומדמה לטוען אמנה או רבית ולע"ד אינו דומה כלל דשם הטעם משום דאינו יכול לגרוע השטר במה שמורה על הסתם הפוכו דאלו כדטוען למה נתן לו השטר ולכן אינו מחויב לשבע וא"ד [=ואינו דומה] לפרעון שהשטר עומד לכך משא"כ בהנהו טענת דאתי לידו אחר כתיבת השטר מה ענין כח השטר להכי הא למה זה דומה לטוען נאנסו על שטר פקדון דנאמן [...] ומה דס"ל הטוען אחר מעב"ד פרעתי ל"א כלום נמי משום דמסתמא חוב אלים כזה אינו פורע בלא שובר אבל מלתא דממילא אתא כמו פ"פ והיא מודה בגוף העסק דשוב ל"ש סברת הר"ן דא"כ מה הועיל' פשיטא דיפה מדמה הסוגיא למנה בידך דהוא ממש כמע"פ [=כמלוה על פה] וקושיא הב"ש לע"ד לק"מ."

הנה יסודו הוא כנ"ל, ודבריו עולים בקנה אחד עם דברי הרמב"ן כמבואר לעיל. מ"ש הרמב"ן בחידושיו למסכת כתובות (ט ע"ב ד"ה הא דאמר):

"[...] ולא באומר לאשתו שזינתה שבודאי אינו נאמן, אלא ככל הטוען לחבירו פרעתיך ויש לו שטר שגובה ולא כל הימנו, וכן בשאר כל הטענות הגורמות להפסידה כתובתה."

אין כוונתו שכח השטר גורם שלא ניתן לטעון כנגדו, אלא שלא ניתן לטעון טענה שאינה מסתברת כנגד השטר. כל שהטענה אינה כנגד עצם החיוב יהיה נאמן, וכך הוא כאשר נוצר ספק. כך בנדון דידן נוצרה מציאות חדשה בה האשה תובעת גירושין. שטר הכתובה אינו סיבה להגדיר מציאות זו באופן מסוים וכל שטענת המוחזק מסתברת ובפרט שנולד ספק הדר דינא והמוציא מחברו עליו הראיה.

ע"ע בשו"ת שמ"ש ומגן (ח"ב אה"ע סימן כה) ובשו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סימן יג אות ט), שם פסק שגם בברי גרוע ושמא טוב אין האשה גובה כתובתה מספק.

נמצאנו למדים כי מעיקר הדין פטור הבעל מתוספת כתובה."

עכ"ד שם.

יסודם של דברים הוא שלא ניתן להוציא ממון מהבעל כאשר הוא טוען טענת ברי, אף שביד האשה שטר כתובה.

אמנם כשם שלא ניתן להוציא מהבעל, כך לא ניתן להוציא מהאשה.

בנדון דידן, לאשה זכויות פנסיוניות שצברה במהלך חיי הנישואין. חוות הדעת האקטוארית העלתה שחלקו של הבעל לשעבר בזכויותיה הפנסיוניות של האשה הוא כ-210,000 ש"ח.

האשה מוחזקת בסכום זה שבידיה, ועדיין לא הגיע לזמן פדיונו. אוסיף עוד, שלפי ההלכה אין ספק שסכום זה שייך לאשה. האשה ביקשה שבית הדין ידון בעניין הרכוש לפי דין תורה. הבעל לשעבר סירב לכך, והאשה, כדבריה, נאלצה להסכים לכך שעניין הרכוש יידון לפי החוק. הסכמתה אינה מגרעת את היותה מוחזקת בסכום זה, וטענתה טענת ברי כי יש להותירו בידה.

כשם שאין להוציא מהבעל כשטוען ברי לפטור מהכתובה, כך אין להוציא ממנה כשטוענת ברי לחייב.

יש לפסוק אם כן שלא יוטל על הבעל לשעבר כל חיוב ממוני בפועל, אך גם אין להוציא ממון מידי האשה עד לסכום כתובתה עיקר ותוספת.

תוספת כתובה בנדון זה
הסכום הנקוב בכתובה כתוספת כתובה הוא מאתיים זקוקים.

כידוע שיטת החזון איש היא ששיעור מאתים זקוקים הוא 57.6 ק"ג כסף.

הבעל לשעבר אמר כי הוא ומשפחתו נהגו בדיני תורה כדעת החזון איש.

זו לשונו בפרוטוקול הדיון מתאריך י"א אייר תשפ"ד (19.5.2024) – "תמיד הלכתי אחרי החזון איש. גדלתי בבית שאבי הלך והכיר והיה לא פעם אצל החזון איש".

לא הייתי קובע מסמרות בעניין זה לו היה הדבר נוגע להוצאת ממון מהבעל לשעבר, אך כיון שמדובר להוציא ממון מיד האשה, כיון שהדברים נוטים שבעל זה אזיל בשיטת החזון איש, לו יהא הדבר ספק: ספק אם כוונתו הייתה למאתיים זקוקים כדעת החזון איש, ספק אם לא, וספק אם חייב בכתובה, אין להוציא ממון מספק ספיקא. הדברים עתיקים, עי' במ"ש הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א בספרו עין יצחק (ח"ב עמוד שמד). גם לשיטת תוספות (כתובות ט ע"ב) נראה שכאן אין ספק ספיקא, כי הספק בעניין הזקוקים הוא רוב שאין בו כדי להוציא ממון מהבעל, אך לא מצטרף לספק ספיקא.

בבקשה מיום 21.5.2024 טען הבעל שאם כי סבר החזו"א כי שיעור מאתיים זקוקים הוא 57.6 ק"ג כסף, מסקנת דבריו באותו סימן (ס"ק כא ד"ה ובדרישה) הוא שיש שתלוי במנהג המקום, "שכל הכותב ע"ד המנהג כותב", ואף בבני ברק בבתי דין של תלמידי החזו"א אין מחייבים בסכום הנ"ל אולם, יש להעיר שלעיל מיניה (ד"ה ומבואר) כתב החזו"א: "ומיהו במקום ובזמן שאין זהוב הנמשך מהשתלשלות זהוב הקדום וכתבו זקוק הכונה זקוק של ט"ז לוט כסף צרוף וכדברי רמ"א ביו"ד סי' ש"ה", עיי"ש, היינו כשיעור הנ"ל". ועוד לא מצאתי כי הדבר יצא מכלל ספק.

אוסיף עוד כי הבעל לשעבר כפה את אשתו לילך שלא לפי דין תורה ולאזן את הפנסיות. האשה הביעה את מורת רוחה ובהחלט יש מקום לומר שאדעתא שיוציאו ממנה כתובה לא הקנתה.

מסקנת הדברים
יש לנכות מחוות הדעת האקטוארית שיעור של 57.6 קילוגרם כסף צרוף.

כסף צרוף הוא כסף מזוקק. לפי בירורים שבידינו, שוויים של 57.6 ק"ג כסף צרוף נכון להיום הוא כ-183,000 ש"ח.

סכום זה לא ניתן להוציא מיד האשה.

פיצוי כתובה
התביעה לפיצוי כתובה נדחית. ביארנו עניין זה בשו"ת שחר אורך( ח"ב סימן כה), קחנו משם.

ענייני הרכוש
לאשה תביעות נוספות שעל פניהן לא הוכחו. בית הדין מבהיר כי ככל שלא תוכח תביעתה, לא יהיה ניתן להוציא מהבעל לשעבר, אך גם לא יהיה ניתן להוציא מהאשה, עד להשלמת סכום זכויותיה הפנסיוניות מעבר לסכום הכתובה הנ"ל.

מסקנת הדברים
יש לנכות משיטה א' בחוות הדעת האקטוארית סכום של 57.6 ק"ג כסף בו מוחזקת האשה.

דומה שהיתרה זעומה יחסית, וראוי שהצדדים יגיעו להבנה כי האשה תיוותר במלוא זכויותיה הפנסיוניות ובזה תסתיים ההתדיינות הרכושית בין הצדדים מלבד עניין מכירת הדירה.

[נ.ב. בהסכם גירושין שאושר וקבל תוקף פס"ד בדיון ביום ט"ו באלול תשפ"ד (18.9.2024) אכן הסכימו הצדדים שהאשה מוותרת על כתובתה, וכל צד יישאר במלוא זכויותיו, ברוח החלטה זו – א.א.א.]

דיון ייקבע לפי בקשה לתרגום בפועל של משקל הכסף לשקלים, וכן לעניין עיתוי פירוק השיתוף.

פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת שמות ומספרי זהות של הצדדים.

ניתן ביום י"ד באייר התשפ"ד (22/05/2024).

הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה