א. לפנינו בקשה מתוקנת של האב המבקש, לפי כותרת הבקשה, כי נקבע מועד לדיון "עקב בזיון בית הדין" וכי ניתן הוראות לעניין רישום הקטינות לבית הספר.

עיון בגוף הבקשה מלמד כי האב מבקש גם כי האחריות ההורית על הקטינות תהיה אחריות בלעדית שלו, כי ייקבעו הסדרים (משמע: הסדרי שהות) לאם בהתאם לרצון הבנות (ובמשתמע לכאורה כי עיקרה של המשמורת תהיה בידיו) וכי לשם אימוץ עמדתו זו ימונו עובדת סוציאלית לסדרי דין וכן אפוטרופוס לדין לקטינות.

הטענה להפרת ההסכם, כמפורט בגוף הבקשה, היא זו: "הצדדים התגרשו וחתמו על הסכם גירושין שהדיו עדיין לא יבשה עליו, האישה מפרה הפרה גסה את ההסכם ולא משלמת שקל על הבנות המתגוררות באופן מלא עם האב."

ב. עיון במרכיביה השונים של הבקשה, לרבות תוך השוואת האמור בחלקם אל האמור בחלקם האחר, מחד גיסא, ואל הסכם הגירושין מאידך גיסא, מביא לידי חוסר נוחות וחוסר נחת ולתחושה כי האב מעלה טיעוני סרק ומנסה להטעות את בית הדין.

ובמה דברים אמורים?

האב סבור, כפי שמשתמע מבקשתו, כי על האם לשלם "על הבנות".

אין בדעת החתום מטה לחוות דעה בשורות אלה בשאלה אם יש לבקשה ממין זה יסוד בדין בכלל או בעניינם של הצדדים בפרט, ולא בלבד משום שלשם כך נדרשת שמיעת שני הצדדים ושמא אף בחינת ראיות, אלא גם ובעיקר משום שלא בהכי עסקינן:

את הטענה המשתמעת אין האב מבסס על טיעונים הלכתיים או משפטיים כלשהם אלא על האמירה כי הימנעותה של האם מלשלם היא הפרה של הסכם הגירושין, ולא נתקררה דעתו של האב עד שהגדיר "הפרה" זו "הפרה גסה".

אלא שעיון בהסכם הגירושין מלמד כי אין בו מילה וחצי מילה בדבר מחויבות של האם לשלם דבר "על הבנות" – לא "מזונות" ואפילו לא "מחציות".

כיצד אפוא סבור האב כי הימנעות מעשיית דבר שבהסכם לא נאמר מאומה על אודות עשייתו עולה כדי הפרתו של ההסכם?

ג. לא זו אף זו:

האב מטעים – לכאורה כהנמקה וכסייעתא לטענה כי חלה על האם חובת תשלום כאמור (אם מכוחו של ההסכם כפי העולה מטענתו, כאמור, ואם מכוח כל עילה אחרת) – כי הבנות "מתגוררות באופן מלא עם האב".

אלא שתיאור עובדתי זה, המתאר לכאורה התנהלות בפועל השונה מהמתווה שעליו הוסכם בהסכם הגירושין, שכפי שמציין האב עצמו נכרת ואושר לפני זמן מועט מאוד (כחודשיים ומחצה) – לא זו בלבד שאינו כולל פירוט והסבר לשוני האמור מלבד האמירה הסתמית מאוד בדבר רצון הבנות, אלא אף זו כי עומד הוא בסתירה להמשך דברי האב בבקשה זו עצמה "שני בבוקר האב נוסע לוקח את הילדות" – משמע ממקום מגורי האם – "עד שלישי בצהריים, [ואז] מחזיר ל[...]" היינו למקום מגורי האם; "רביעי בבוקר לוקח", משמע ממקום מגורי האם, "עד ראשון בצהריים, [ואז] מחזיר ל[...]"; ושוב: "שני בבוקר לוקח, מחזיר בשלישי בצהריים" היינו שוב אל האם "רביעי בבוקר לוקח, מחזיר בחמישי בצהריים".

יואיל האב להחליט: האם הבנות מתגוררות עימו באופן מלא או שמא לוקח הוא אותן מבית האם ומחזירן לשם, כשהן שוהות עם האם בשבוע אחד ביום ראשון (עד "שני בבוקר"), ביום שלישי מן הצוהריים ועד ליום רביעי בבוקר", ובשבוע שלאחריו ביום ראשון מן הצהריים ועד לבוקר יום שני, מצוהרי יום שלישי ועד לבוקר יום רביעי, ומצוהרי יום חמישי עד לבוקר יום שני שלאחריו – תיאור המשקף אומנם שהייה של הבנות עימו יותר מששוהות הן עם אימן, אך אינו עולה כדי מגורים באופן מלא עם האב, וזאת גם אם נניח כי התיאור העובדתי עצמו אינו שנוי במחלוקת.

ד. נעדר מן הבקשה גם הסבר של ממש – שוב: מלבד האמירה הסתמית בנוגע לרצון הבנות – לבקשתו של האב לקבוע הסדר שונה מהותית משנקבע בהסכם הגירושין אך לפני זמן מועט.

לעניין זה ייאמר כי אף אם נניח שיש הצדקה לכך, קשה לראות את הדחיפות בעניין (ובפרט לפי העולה מדברי האב עצמו כי ההסדר מנוהל כיום לאו דווקא בהתאם לאמור בהסכם – ובמשתמע: אלא בהתאם לרצון הבנות – אף ללא החלטה שיפוטית שתקבע זאת).

עוד ייאמר כי אף אם נניח שלמרות הזמן הקצר שחלף מאז הסכימו הצדדים על ההסדר שבהסכם, יש מקום לבחון את טובת הבנות ולשקול את אימוצו של ההסדר המנוהל בפועל או את אימוצה של בקשת האב חלף ההסדר שנקבע בהסכם, מכל מקום לא ברור כלל מדוע סבור האב כי לשם בחינה זו לא די במינוי עובדת סוציאלית לסדרי דין, כמקובל וכנהוג, ונדרש הצעד החריג של מינוי אפוטרופוס לדין.

ה. סוף דבר:

1. הבקשה לקיום דיון 'דחוף' בגין 'בזיון בית הדין' כביכול מצד האם נדחית על הסף בהעדר תשתית כלשהי, ולו לכאורית, לטענה.

לפנים משורת הדין לא יושתו הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בגין הטרחת בית הדין בבקשת סרק זו. הוצאות לטובתה של האם אין מקום לשקול בעניין זה מאחר שלא נדרשה תגובתה לבקשה.

2. כמו כן נדחית על הסף, בהעדר עילה כלשהי, הבקשה למינוי אפוטרופוס לדין.

3. לעניין בקשת האב למנות עובדת סוציאלית לסדרי דין לשם בחינת הסדרי השהות הראויים כמו גם לעניין בקשתו בנוגע לרישום הקטינות לבית הספר – תגיב האם בתוך שבעה ימים.

פרק זמן זה לתגובה נקבע בנסיבות העניין, מאחר שסד הזמנים באשר לרישום לבית הספר קצר הוא, ומטעם זה יבואו במניין הימים לעניינו גם ימי הפגרה.

ו. ההחלטה מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים, לאמור: שמותיהם, מספרי תעודות הזהות ואזכור היישוב [...]

ניתן ביום כ"א בתמוז התשפ"ה (17.7.2025).

הרב יחיאל חיים פריימן
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה