א. לפנינו בקשת האיש לעיכוב ביצוע פסק הדין שבו נקבע כי עליו ליתן לאשתו גט ונדחתה דרישתו לעכב את מתן הגט עד לאחר סיום ההליכים המשפטיים ביתר העניינים.

כבר עתה נאמר כי הבקשה נדחית, ולהלן נבאר.

ב. המבקש משתית את בקשתו תחילה על הטענה כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין תתאיין זכות הערעור המוקנית לו בדין, שהרי הגירושין בלתי־הפיכים הם. לאחר מכן מבאר הוא מדוע לטענתו סיכויי ערעורו, שטרם הוגש, שפירים הם ומשכך נכון הוא לעכב את ביצוע פסק הדין.

ג. ראשית ייאמר כי המבקש עצמו מודה בבקשתו כי ערעורו טרם הוגש (ומסביר הוא כי נדרש הוא לזמן להכין את כתב ערעורו כראוי ופסק הדין התקבל עת שהתה באת כוחו בחו"ל). אכן אף אם מבקש המבקש לערער על פסק דיננו אין להלין על אי־הגשת הערעור עד כה (ואפילו לא היה המבקש נותן טעם לכך) שכן זכאי אדם לנצל עד תום את פרק הזמן שמרשות לו תקנות הדיון לשם הגשת ערעור. אבל עם זאת אין המבקש יכול להלין, אם ביכר או אף אם נאלץ להשתהות בהגשת ערעורו, על אי־עיכוב הביצוע, שכן אין בתקנות הדיון יסוד כלשהו לעיכוב ביצוע רק על יסוד הודעתו של בעל דין כי בכוונתו לערער על פסק הדין. האפשרות לעיכוב ביצוע באה בתקנות הדיון כפרק משנה לפרק העוסק בערעור ומנוסחת באופן שברור ממנו כי הנחת היסוד היא כי בעת שמבוקש עיכוב הביצוע קיים כבר ערעור תלוי ועומד, ואין די בהודעה על כוונה לערער.

ד. שנית, לגופם של דברים:
המבקש תומך את יתדותיו בדברי בית הדין הגדול בתיק 1166435/2‏‏ (דבריו של הגר"א הישריק שליט"א שאותם מייחס המבקש משום מה לגר"ש שפירא שליט"א):

הליך 'עיכוב ביצוע' הוא כלי שבמהותו מעכב את הליכי הצדק ונועד לשימוש רק באחד משני התנאים: ביצוע ההחלטה יאיין את הערעור וימנע את האפשרות להגשת ערעור, או שביצוע פסק הדין יביא שייגרם נזק בלתי־הפיך.

גורס הוא המבקש כי מכאן יש להסיק כי אם אכן תתאיין זכות הערעור בהכרח יש לעכב את הביצוע. ולא היא. לא נאמר בדבריו אלה של בית הדין הגדול כי בכל מקרה שבו יאוין הערעור וביצוע פסק הדין יהיה בלתי־הפיך יש לעכב את הביצוע אלא כי היותו של פסק הדין כזה שאם יבוצע יתאיין הערעור (או ייגרם נזק בלתי־הפיך) הוא תנאי־סף לעיכוב הביצוע – תנאי הכרחי אך בלתי־מספיק.

הגע עצמך: מקובל ונקבע פעמים רבות מספור בפסיקה, ובכלל זה אף בפס"ד נוסף שממנו מצטט המבקש עצמו בבקשתו, כי לעניין עיכוב ביצוע יש לשקול את סיכויי הערעור. לו צדק המבקש בסברתו כי עת שביצוע פסק הדין יאיין את הערעור מחייב הדבר את עיכוב הביצוע – מתי ולשם מה יש לבחון את סיכויי הערעור, הרי ממה נפשך: אם ביצוע פסק הדין לא יאיין את הערעור ולא יגרום נזק בלתי־הפיך – הלוא יש לעכב את הביצוע, אליבא דפסק דינו זה של הגר"א הישריק, "רק באחד משני התנאים [...]" ואם ייגרם נזק כזה או תתאיין זכות הערעור, אליבא דהמבקש, שוב אין צורך לשקול את סיכויי הערעור?! אין לשאלה זו מענה אחר מלבד האמור לעיל כי גם אם הביצוע יאיין את זכות הערעור עדיין אין לעכבו בשל טעם זה לבדו אלא אם יתווספו שיקולים נוספים המצדיקים את העיכוב.

זאת ועוד, המבקש מצטט מדברי הגר"א הישריק באופן חלקי, ואף באשר לחלק שאותו ציטט אינו שם ליבו לאמירה המרכזית, שממנה נובעת גם הקביעה שבמצוטט וגם הדרישה לעמידה בתנאים נוספים כדי להצדיק את עיכוב הביצוע, "עיכוב ביצוע הוא כלי שבמהותו מעכב את הליכי הצדק". בחלק שאותו לא ציטט המבקש המשיך הגר"א הישריק וכתב: "השימוש בכלי זה של עיכוב ביצוע ייעשה במשורה ורק במקרים הנ"ל", ודוק היטב גם באמור כאן: "רק במקרים הנ"ל" וגם בהם "במשורה".

ומאחר שחיבה יתרה נודעת לפסקיו של הגר"ש שפירא אצל המבקש, המצטט מפסק דין נוסף שלו (שבו הוזכר השיקול של סיכויי הערעור) בבקשתו, כמו גם בטיעוניו שנדונו בפסק דיננו שאת ביצועו מבקש הוא לעכב, והמייחס אליו אף את פסקי דינם של אחרים (כאמור לעיל) נפנה אותו אל דבריו של הגר"ש שפירא עצמו בפסק דינו בתיק (נתניה) 289554/29‏‏ שבהם קבע באריכות כי משניתן פסק דין לגירושין אין הכרח לעכבו ואפשר אף לכופו באמצעות צווי הגבלה למרות ערעור שהוגש נגדו. (והגדיל שם לקבוע כי אם הושתו צווי הגבלה ולאחר מכן הורה בית הדין הגדול על עיכוב ביצוע פסק הדין לגירושין – צווי ההגבלה הוטלו כדין למרות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע, כיוון שבעת הטלתם לא ניתנה החלטה לעיכוב הביצוע, ולאחר שהוטלו אין הם עצמם בטלים או מעוכבים למרות עיכוב ביצוע פסק הדין לגירושין, כל עוד לא ניתן לגביהם עצמם צו לעיכוב ביצוע. וראה שם שהוסיף שעיכוב ביצוע צו ההגבלה מנוגד למגמת החוק ולרוחו.)

ה. אשר לסיכויי הערעור במקרה שלפנינו:
המבקש טוען שסיכויי ערעורו (שטרם הוגש, כאמור) שפירים הם שכן טעה בית דיננו לדעתו בהסתמכו על דברי רבנו ירוחם והגר"ח פאלאג'י שעה שדברי רבנו ירוחם לא הובאו בשולחן ערוך; הפירוד בין הצדדים במהלך שמונה עשר החודשים האחרונים לא היה מוחלט, לדעתו, ולכן אינו מקיים את דרישות הגר"ח פאלאג'י; בפסקי הדין מקובל שטעמים אלה אינם מספיקים לבדם אלא משמשים סניף לחיוב גירושין והדעה הרווחת היא כי אין בדברי הגר"ח פאלאג'י לבדם כדי להצדיק כפיית גירושין.

עוד טוען הוא כי שגה בית דיננו בהימנעו מקיום דיון הוכחות ובהחלטתו שלא לקבל את נימוקו לאי־התייצבותו בדיון בשל שירות המילואים, תוך שאנו מסתמכים על פקודת מטכ"ל, שלטענת המבקש אינה נוהגת בעיתות מלחמה כעת הזאת.

הטיעונים כולם דחויים, חלקם כמעט מאליהם וחלקם אף אינם רלוונטיים לענייננו מכול וכול:

דברי רבנו ירוחם לא הובאו בשולחן ערוך אומנם אבל לא מצינו בראשונים מי שחלק עליהם, ובניגוד לטענת המבקש – הפסיקה המקובלת בבתי הדין היא כדברי רבנו ירוחם, לרבות הסתמכות עליהם כטעם יחידי לפסיקת גירושין, ובפרט דמסתבר טעמיה. לדעת רבים מן הדיינים אף דברי הגר"ח פאלאג'י מספיקים לפסיקת גירושין, ואף אם יש חולקים על כך אין זה כשמצורפים להם דברי רבנו ירוחם. ובעיקר: אף שדעת רוב הדיינים היא אכן שאין לכפות גירושין על יסוד דברי הגר"ח פאלאג'י לבדם ואף כפייה על יסוד דברי רבנו ירוחם אינה נעשית בנקל – בענייננו אין מדובר בפסק דין לכפיית גירושין, ועל כן אין רלוונטיות לטענה כי לא די בהם לפסיקת כפייה.

הטענה כי במהלך תקופת הפירוד בין הצדדים היו מפגשים ביניהם ולכן אין להחיל עליהם את דברי הגר"ח פאלאג'י אף היא אינה טענה. ראשית, דברי הגר"ח פאלאג'י אינם הטעם העיקרי לפסיקתנו אלא טעם נלווה לדברי רבנו ירוחם; שנית, אין יסוד לטענה כי הגר"ח פאלאג'י עסק רק במקרה שבו לא התראו הצדדים כלל בתקופת הפירוד (ואדרבה משמעות דבריו כי נלאו מתווכי השלום ביניהם היא כי נעשו ניסיונות להביאם לשלום בית, ועל פי רוב תוך ניסיונות כאלה פוגשים הצדדים זה בזה); ולבסוף, יסוד דברי הגר"ח פאלאג'י הוא העדר הסיכוי לשלום בית, כמפורש בדבריו, השיעור של שמונה עשר חודש לא בא בדבריו אלא כפרק זמן שלאחריו ודאי הוא שאין סיכוי לשלום בית, שיעור זה הוא מאומד הדעת ואינו 'הלכה למשה מסיני', ושעה שנוכח בית הדין בעיניו כי אפסו הסיכויים לשלום בית ונראה אף כי הצדדים עצמם מודעים לכך ברורים דברי הגר"ח פאלאג'י בטעמם, אף אם לא חלף פרק זמן זה, יותר משברורים הם כשחלף פרק הזמן אך המסקנה בדבר העדר הסיכוי לשלום בית נזקקת לאומד דעת זה.

מכאן גם לטענת המבקש על אי־קיומו של דיון הוכחות – דיון הוכחות הוא אמצעי, לא מטרה. לו נדרשנו, ואם לא ישכיל המבקש לקיים את פסק הדין ואזי אכן נידרש, לדון בכפיית הגירושין על יסוד טענותיה הנוספות של המשיבה, נידרש לקיים דיון הוכחות בעניינן של טענות אלה. אך שעה שאין אנו עוסקים (עדיין) בכפייה אלא בפסיקת גירושין שלעניינה די בעובדות הברורות והמוסכמות שלפנינו אין כל חובה ואף לא טעם ותוחלת בקיום דיון הוכחות שלא יביא לדבר מלבד בזבוז זמננו וזמנם של הצדדים והגדלת מדורת הסכסוך ביניהם, מה שגם יפגע, קרוב לוודאי, בטובתם של בתם המשותפת.

נוסיף ונאמר: בענייננו אין כלל מחלוקת בין הצדדים על אודות הגירושין עצמם. כך עולה גם מדברי המבקש עצמו בבקשתו הנוכחית. בכך עדיף הוא ענייננו מדברי רבנו ירוחם שבהם אחד הצדדים אומר כי אינו חפץ לחיות עם משנהו אך מתנגד הוא למתן גט מכול וכול. המחלוקת שבין הצדדים שלפנינו היא בשאלה אם יסודר הגט עתה או יידחה עד לאחר הכרעה במחלוקות אחרות שאינן נידונות לפנינו.

הפסיקה על פי דברי רבנו ירוחם והגר"ח פאלאג'י ברורה ומתבקשת בענייננו ביתר שאת, ונוכח טענות המבקש, לרבות אלה שבבקשה שלפנינו, בולטת במיוחד התנהלותו התואמת אחד לאחד להתנהלות שמתאר הגר"ח פאלאג'י של מי שמעכב גירושין מטעמים צדדיים, שגורם עוון ויש על כך עונש מן השמים והקולר תלוי בצווארו.

ו. הטענה באשר לאי־דחיית הדיון בשל שירות המילואים אינה רלוונטית לאחר שבסופו של יום התקיים דיון במעמד הצדדים ונפסק הדין על בסיסו ועל בסיס העובדות הברורות ולא על בסיס טענותיה הנוספות של המשיבה.

לבד מכך ניתנה בעניין זה החלטה מנומקת, והטענה כי פקודות מטכ"ל המחייבות את שחרורו של חייל לצורך דיון לא נאמרו בעיתות מלחמה – היא בדותה הנעדרת תשתית משפטית כלשהי, אף במישור המציאותי נעדרת היא תשתית כלשהי – אכן ייתכן כי בימיה הראשונים של מערכת חרבות ברזל היה מצב שבו האילוצים גברו על הפקודות ועל החוקים ומנעו התייצבות בפועל בבית הדין, אך זה זמן רב שאין הדבר כן, אנשים מתייצבים בבתי הדין ובבתי המשפט גם תוך כדי שריות מילואים כדבר שבשגרה, המבקש עצמו אינו מצוי בחזית המלחמה ואף לא בבסיס הצבאי ברצף אלא יוצא ונכנס ואין כל ספק כי לו רצה להתייצב בדיון היה יכול לעשות כן ומפקדו לא היה יכול ולא רשאי למונעו מכך.

ז. בבקשה שלפנינו מוסיף המבקש טענה מקוממת שלפיה יש להתעלם מעיגונה של המשיבה על ידו שכן גם הוא 'מעוגן' על ידה מלהמשיך בחייו שכן מתנהלים ביניהם הליכים בערכאה אחרת והללו 'מעגנים' אותו מלהמשיך בחייו.

המבקש ובאת כוחו ככל הנראה אינם מבינים מהו עיגון ואף לא ניחנו ביכולת להבחין בין מימוש זכות שבדין לבין התנהלות בעלת מאפיינים של אלימות וסחטנות:

הליכים משפטיים מתנהלים בין אנשים רבים, אכן אין הם דבר נעים ונוח אך אנשים ממשיכים בחייהם במקביל להליכים, ולעיתים במשך שנים רבות. אין הליכים משפטיים – רכושיים – 'מעגנים' אדם, ואם בוחר הוא שלא להמשיך בחייו במובן זה או אחר עד לסיומם – בחירה שלו היא ואין הוא יכול להלין בגינה אלא על עצמו.

אישה החיה בנפרד מבעלה, וודאי שעה שברור הוא שעליהם להתגרש וכי לא ישובו לשלום בית, אך בעלה מסרב ליתן לה גט, אינה יכולה להמשיך בחייה האישיים, להינשא ולהוליד ילדים נוספים, והיא אכן עגונה.

ועוד, נקיטת הליכים משפטיים היא זכותו של אדם, אף אם אינה נוחה לעיתים לצד שנגדו ננקטים הללו; לעומת זאת עיגונה של אישה אינו זכותו של הבעל. כשהעיגון נעשה במטרה להשיג הישגים בהליכים הרכושיים, לרבות במטרה להביא לקיצורם ולסיומם – מה שאינו בידינו, שהרי ההליכים הללו מתקיימים בערכאה אחרת, ואף אינו בידה של האישה אלא אם תתרצה לוותר על זכויותיה שמן הדין או על הזכות לבררן – גובל הדבר, אם לא למעלה מכך, בניסיון לסחיטה.

ח. עוד מעלה המבקש טענה נגד האמור בפסק דיננו שבו נדחתה בקשתו לעיכוב הגט עד לבירור תביעתו לחיוב המשיבה ב'השבת מתנות' מדין מורדת. המבקש מלין על בית דיננו שכתב כי לא פתח תיק במקום להורות לו לפתוח תיק מייד.

מדובר בטענה דחויה ואף מחוצפת:
אין בית הדין אמור להשיא למבקש עצות לפתוח תיק זה או אחר, ככל שרצה יכול היה לעשות זאת קודם הדיון. יתר על כן – בדיון עצמו העיר לו בית דיננו כי אין מקום לדון בטענתו זו שבגינה לא פתח תיק, יכול היה המבקש לבקש אז לצאת להפסקה קלה ולפתוח תיק, אך לא עשה כן.

נוסיף גם כי כפי שהבהרנו בפסק דיננו בהעדר פתיחת התיק אין מדובר רק בבעיה של פרוצדורה ובירוקרטיה, אלא כי העדר פתיחת התיק ואף העדר העלאת הטענה עד כה מלמדים על חוסר הכנות ועל העלאת הטענה רק כדי לעגן את המשיבה.

והעיקר: אף לו פתח המבקש תיק והגיש בקשה, כפי שהובהר כבר בפסק הדין גם הדיון בטענה זו יכול להתקיים לאחר הגירושין ואין בו כדי להצדיק את עיכובם בנסיבות העניין שבהן קבענו ונימקנו כי יש לסדר את הגט מייד ולהמשיך ביתר ההתדיינויות לאחר מכן.

ט. סוף דבר, הבקשה שלפנינו נדחית.

י. בשולי הדברים נוסיף:
הבקשה הגיעה לשולחנו של בית הדין יום קודם לדיון שנקבע לסידור הגט. החלטה זו ניתנת עתה במועד שנקבע לסידור הגט.

מושכל ראשון הוא כי בקשה לעיכוב ביצוע אינה מעכבת בעצמה את הביצוע ולא כל שכן שאינה פוטרת מהתייצבות בבית הדין. למרות זאת עשה המבקש דין לעצמו ולא התייצב היום בבית הדין.

התנהלות זו חמורה ומנוגדת לדין. נראה כי מדובר בהמשך של אי־ההתייצבות בתירוץ של שירות מילואים כשהאיש חומק מהתייצבות ומעגן את אשתו בחסותם של תירוצים שונים ותוך שהוא גם מכלה לריק את זמנה ואת זמנו של בית הדין.

נוכח האמור תינתן החלטה נפרדת של חיוב בהוצאות משפט בגין הדיון דהיום, ובנוסף לכך ייקבע מועד קרוב לדיון באפשרות של הטלת צווי הגבלה על המבקש כדי להניאו מדרכו ולהניעו להתייצב על דרך טובה של התנהלות בהגינות ולא גרימת עגינות.

יא. ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום כ"ז באב התשפ"ה (21.8.2025).


עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה