א. לפנינו בקשת הנתבע לביטול חיוביו בהוצאות משפט ואת קביעתנו בהחלטה מכ"ז באב התשפ"ה (21.8.25) כי עשה דין לעצמו כשבחר שלא להתייצב לדיון.

הנתבע מנמק את היעדרותו מדיון סידור הגט במועד האמור בחבלה שנגרמה לו מנפילה בלילה שלפני הדיון שבעקבותיה פנה בבוקרו של יום הדיון למלר"ד (המרכז לרפואה דחופה, 'מיון') בבית החולים בלינסון, שם שהה לצורך בדיקות והשגחה עד שעות הבוקר המאוחרות.

כן מתפלמס הנתבע עם דברינו באשר להיעדרותו מדיון קודם בנימוק של שירותו במילואים וסירובו, הנטען, של מפקדו לשחררו לצורך הדיון, למרות החלטת בית הדין שבה הובהרה החובה לשחררו וחובתו להתייצב. הנתבע משיג על דברינו שלפיהם פקודת מטכ"ל המחייבת את שחרורו לצורך דיון בערכאה משפטית חלה גם בעת הזאת וכי אין יסוד להבחנה שבבקשה קודמת שלו, בהקשר זה, בין עת שלום לעת מלחמה. לעניין זה מבקש הנתבע להסתמך על סעיף 42 לפקודת מטכ"ל 04.101.

הנתבע מטעים כי היו עילות להיעדרויותיו מן הדיונים וטוען כי אין הצדקה לראותו כמי שמפר החלטות שיפוטיות ועושה דין לעצמו.

עוד מלין הנתבע על מתן פסק הדין בעניינו ועל הנפקת זימונו לדיון סידור הגט במהלך הפגרה ובתקופה שבה שהתה באת כוחו בחו"ל, למרות הודעתה על שהייתה בחו"ל ובקשתה, שהוגשה למזכירות בית הדין, כי לא ייננו החלטות בעת שהותה בחו"ל, כמו גם על קביעת סידור הגט למועד שמרוחק מיום מתן פסק הדין עשרים יום בלבד.

ב. דינה של בקשתו של הנתבע הוא לדחייה.
מדברי הנתבע עצמו עולה כי נחבל בשעות הלילה אך פנה למלר"ד רק בשעות הבוקר, לאמור – ידע הנתבע והבין כי מצבו, גם אם מצריך הוא בדיקה רפואית (בהנחה כי אכן סבר כי מצריך הוא כזו), אינו מחייב פינוי מיידי למלר"ד. למרות זאת בחר לפנות למלר"ד בשעות הבוקר, בידיעה ושמא מתוך כוונה, כי ישהה שם בעת שעליו להתייצב בבית הדין.

את זאת אין לקבל. ככל שנצרך הנתבע לבדיקות רפואיות עקב החבלה שנחבל היה עליו לפנות למלר"ד מיידית. לו כך עשה יש להניח כי היה משוחרר עד הבוקר ויכול היה להתייצב בבית הדין אלא אם אכן היה הצוות הרפואי סובר כי אין אפשרות לשחררו, ואזי אכן לא היה מקום להלין על היעדרותו. ככל שסבר הנתבע כי הבדיקה הרפואית סובלת דיחוי – חייב היה להתייצב בבית הדין ולפנות לבדיקות הרפואיות לאחר מכן. הבחירה לפנות לבדיקות רפואיות דווקא בשעות שבהן היה על הנתבע להתייצב בבית הדין אינה קבילה, ובהינתן כי אין מדובר במקרה ראשון שבו בוחר הנתבע שלא להתייצב (וראה להלן), נתון שאליו יש לצרף גם את רצונו המפורש של הנתבע שלא לקיים את פסק הדין לגירושין שבעניינו הגיש בקשה לעיכוב ביצוע שנדחתה, יש יסוד סביר גם הניח כי לא מדובר רק בבחירה שגויה אלא בבחירה שאינה קבילה, כאמור, שנעשתה בכוונת מכוון.

ג. אשר להיעדרות מדיון קודם בנימוק של שירות מילואים:
הפקודה שאליה הפנה הנתבע, פקודת מטכ"ל 04.101, אינה נוגעת לענייננו במישרין שכן עוסקת היא ב"חופשות לחיילים המשרתים בשירות חובה" ולא בחיילים בשירות מילואים. אכן אפשר שיש מקום להקיש, בזהירות המתבקשת, מן האמור בה אף לענייננו, אלא שאף היקש כזה לא יניב את המסקנה שמבקש הנתבע כי נסיק ממנה, ולהפך.

בפקודה עצמה לא נדון ולא נזכר כלל עניינו של השחרור לצורך התייצבות בערכאה שיפוטית, וממילא ברור הוא כי ההחרגה שבסעיף 42 לה, שעל פיה במצב חירום "יופסקו חופשות חיילים שהוחל מימושן, לא יאושרו בקשות לחופשה ולא ינוצלו ימי חופשה", אינה נוגעת לשחרור זה.

ולא בכדי הוא:
חייל צה"ל אינו חדל להיות אזרח החייב בכל החובות האזרחיות בכלל ובציות לחוקי המדינה ולהוראותיהן של ערכאותיה השיפוטיות בפרט, אלא אם כן הוחרג מחובה מסוימת כזו בפירוש. חובותיו כחייל נוספות על חובותיו כאזרח ואינן גורעות מהן. החופשות השונות המנויות בפקודה הן חופשות שאין צה"ל מחויב להעניקן לחייליו אלא מכוחה של הפקודה עצמה, ועל כן בכוחה של הפקודה גם לקבוע מצבים חריגים שבהם לא יתקיימו חופשות אלה, 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'. לעומת זאת חובת התייצבותו של אדם, וחייל בכלל זה, בערכאה שיפוטית שאליה זומן היא חובה חקוקה. חוקי המדינה מחייבים את החייל אישית ואף את מפקדיו ואת צה"ל בכלל ועל כן אין הפקודה יכולה להחריג מצבים מסוימים ולקבוע כי במצבים אלה לא יחויב החייל להתייצב לפני הערכאה השיפוטית או כי מפקדו יהיה רשאי למנוע ממנו את קיום חובתו זו.

ואכן, המעיין בטבלת החופשות שבנספח לפקודה זו, שבה – שלא כבפקודה עצמה – מוזכרת גם החופשה שלצורך ההתייצבות לפני ערכאה שיפוטית ימצא את השוני הברור והמפורש בין 'חופשה' זו לבין יתר החופשות:

בטבלה שישה טורים: 'סוג', כלומר סוג החופשה; 'פירוט'; 'היקף הזכאות'; 'גורם מאשר'; 'סל הזכאות' ו'הערות'. בטור 'גורם מאשר' מצוין בחלק מן החופשות 'מפקד', בחלק אחר מצוינים תפקידו או דרגתו של המפקד האמור לאשר או שלא לאשר את החופשה, בכמה מן החופשות מצוינים הכללים שבהתאם להם עומדת לחייל הזכאות או שקיימת הפניה לסוג חופשה אחר ולכללים, לרבות 'הגורם המאשר' האמורים בעניינה. (חריגה היא 'חופשת סוף שבוע ארוכה' שלגביה אין גורם מאשר, אך בטור 'הערות' ניתנו הוראות המאפשרות למפקד לסטות מהכללים באשר לזכאות זו, לדחות את החופשה למועד אחר וכדומה.)

שונה מכולן היא 'התייצבות בבית משפט' (היינו, כאמור מפורשות בטור 'פירוט' ובטור 'הערות' כל ערכאה משפטית, ובכלל זה בית הדין) שלגביה נאמר בטור 'גורם מאשר' "יש ליידע את המפקד", ודוק: כאן, ורק כאן, לא נדרש המפקד לאשר או שלא לאשר את היציאה, והחייל אינו נדרש אלא ליידעו.

ד. לא זו בלבד שאין יסוד בדין לסברתו של הנתבע כי ההוראות בדבר חובת התייצבותו של חייל בערכאות שיפוטיות שאליהן זומן תקפות בשגרה בלבד ולא במצבי חירום, ולא זו בלבד שהפקודה עצמה, גם בסעיף 42 לה שעליו ביקש להיסמך אינה גורסת את העדרן המוחלט של חופשות בתקופה חירום אלא שסעיף 42 האמור עצמו מכיר בקיומן של חופשות מסוימות גם בשעת חירום כאמור בס"ק ד' שם (ולא למותר לציין כי לשון הפקודה, כפי שמצוין בשוליה, עודכנה לאחרונה ממש, ב־15 ליולי 2025).

הקשרו ולשונו של סעיף 42 מלמדים כי אין הוא נוגע כלל לחופשות שיש להן מועד מוגדר הנוצר בשל נסיבות (אירועים משפחתיים המזכים בחופשה לפי הפקודה, מצבים רפואיים המזכים בחופשה, חובת התייצבות בערכאה משפטית, כבענייננו, וכדומה) אלא במימוש חופשות שהזכות להן היא למספר מוגדר של ימים אך מועד מימושן עשוי להשתנות, שלגביהן נקבע כי לא יחל או כי אף יופסק מימושן ויידחה למועד אחר בנסיבות של חירום. מטעם זה נצרכו גם הוראות מיוחדות שאליהן מפנה ס"ק ד' הנ"ל באשר לקיצורן של חופשות מסוימות, כמפורט בטבלה שבנספח לפקודה, בשעת חירום, אף שאין הן חופשות שלפי טיבן וטבען אפשר לממשן במועד אחר אלא כאלה שלהן מועד מוגדר (ראה בטבלה לעניין חופשת נישואין, חופשה לרגל לידה של בת זוג וחופשה לרגל אימוץ ילד).

למעלה מן הצורך נעיר גם כי הנתבע לא המציא אסמכתה להנחתו כי ראש אכ"א קבע כי חל כיום מצב חירום לעניין פקודה זו, כפי שנדרש בסעיף 42 האמור, וכי הוא חל על כלל המשרתים או ספציפית על אוכלוסיית המשרתים שעליה נמנה הנתבע, כנדרש בס"ק ב' (שם). הנחתו של הנתבע, או הנחתה של באת כוחו, כי זה הוא המצב מאז תחילתה של מערכת 'חרבות ברזל', לפני קרוב לשנתיים, עד היום, באשר לכלל המשרתים או באשר לאוכלוסיית המשרתים האמורה – אינה מתבססת על מאומה. מכל מקום, כאמור, אף לו הייתה קביעה כזו אין בה ולא בסעיף 42 האמור לפקודה כדי לבטל את חובת ההתייצבות בערכאה שיפוטית, והחופשה לצורך התייצבות כזו אינה תלוית אישורו של המפקד – לא בשגרה ואף לא בחירום, כפי העולה מלשון הפקודה והנספח לה וכמתחייב נוכח היותם של צה"ל כולו, של מפקדו של הנתבע ושל הנתבע עצמו כפופים לכלל חוקי מדינת ישראל.

ה. לא זו אף זו: בעוד הפקודה האמורה עוסקת במשרתי החובה בצה"ל כאמור לעיל, ולעניין משרתי מילואים אפשר לכל היותר להסיק ממנה בדרך של היקש, קיימת פקודה אחרת העוסקת בפירוש במשרתי מילואים. פקודה זו אף היא עדכנית, ואומנם לא עודכנה בשבועות האחרונים ממש כמו פקודה 04.101 הנ"ל, אך אף נוסחה עודכן תוך כדי מערכת 'חרבות ברזל'. מדובר ב'קובץ הוראות הקריאה לשירות מילואים' – הק"א [=הוראת קבע (של) אכ"א] 31-08-01. שם – ב'מהדורה מעודכנת שנה"ע 2024' – בסעיפו הראשון של פרק ד' העוסק ב'חיילי מילואים במצב משפטי מיוחד' נקבע מפורשות:

שחרור חייל לצורך משפט בבית משפט אזרחי – חייל מילואים בשמ"פ [=שירות מילואים פעיל], המציג זימון לבית משפט אזרחי (כבעל דין או כעד, ולא כעורך הדין של אחד הצדדים), ישוחרר משמ"פ באופן שיאפשר לו להתייצב במועד שנקבע בזימון.

נציין כי נוספה שם גם הקביעה "השחרור לא יימנה במניין חופשותיו לפי פרק ז' להלן", החופשות שבפרק ז' בפקודה זו הן מקבילותיהן של החופשות שלהן זכאים משרתי החובה לפי פקודה 04.101, וקביעה זו בדבר אי־הבאת החופשה שלצורך ההתייצבות בערכאה שיפוטית במניינן – אף היא מבטאת את ייחודיותה של חופשה זו ומבוססת על העיקרון כי התייצבות בערכאה שיפוטית ומתן האפשרות לה הם חובות שהן החייל, הן מפקדיו אישית והן צה"ל כמערכת מחויבים בהן, ועל כן שורת הדין היא כי לא ייגרעו מחופשותיו של החייל.

ו. וגם זאת נאמר:

בית דיננו יושב בתוך עמו, אחד החתומים מטה שירת כבר כמה מאות ימים(!) במערכה הנוכחית וממשיך לשרת בה בשירות מילואים פעיל ברצועת עזה. עם זאת, כרבים מאוד מחיילי המילואים בתקופה זו, שירותו אינו רציף והוא יוצא מן החזית ושב אליה לסירוגין. גם שירותו של הנתבע עצמו, כפי שעולה אף מדבריו שלו בבקשות הקודמות, כלל יציאות בהתאם לצרכים שונים.

(נוסיף כי ככל שהייתה מניעה טכנית מיציאה ליום הדיון לבדו, שלא במסגרת יציאות של היחידה כולה, הרי שיכול וחייב היה מפקדו לאפשר לו שלא לשוב ליחידה מעת שתמה היציאה הקודמת ועד לאחר הדיון, שכן הפקודה אומנם מחייבת חופשה רק למועד הדיון אך אין מניעה לאשר חופשה ארוכה יותר לפי הצורך.

אם שתי האפשרויות הן או אישורה של חופשה ארוכה יותר, מה שאינו מנוגד לחוק ולפקודות, או מניעת החופשה לצורך הדיון, בניגוד לפקודות ותוך הפרת החוק – מובן מאליו הוא כי החובה היא לבחור באפשרות העולה בקנה אחד עם החוק והפקודות ולא בזו הכרוכה בהפרתם.

עם זאת נציין גם כי בניגוד לנטען בבקשותיו של הנתבע יודע בית הדין, לרבות מן הידיעה האישית, כי מתאפשרות יציאות גם של חיילים בודדים ולימים בודדים, גם מתוככי החזית העזתית.)

ז. הנתבע מוסיף וטוען כי אף אם היעדרותו מן הדיון, בניגוד להחלטה, בלתי קבילה – ואכן כזו היא – אין לזוקפה לחובתו שכן האשם רובץ לפתחו של מפקדו שלא אישר את יציאתו.

ככל שאכן אלה פני הדברים (ונזכיר כי הנתבע אומנם טען טרם הדיון כי יציאתו לא אושרה אך אסמכתה לכך הוצגה רק בדיעבד בדמות מכתב של המפקד שנכתב לאחר הדיון ושבו נאמר כי לא הייתה אפשרות לשחררו במועד הדיון), הרי שהמפקד המדובר לא רק פעל בניגוד לפקודות אלא עבר לכאורה על סעיף 244 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, המורה כי "העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי", והדוגמה הראשונה לכך בחוק היא "בסיכול הזמנתו של עד", "דינו – מאסר שלוש שנים".

אכן אנו מפקפקים בטענה זו, וגם האמור להלן נכתב גם על יסוד ישיבתו של בית דיננו בתוך עמו והכרתו את המציאות הצה"לית: האפשרות כי המפקד החליט שלא לאשר את היציאה, בניגוד לפקודות, ופעל במודע תוך עבירה על חוק העונשין אינה סבירה ביותר בעינינו. נוטים אנו יותר להניח כי הנתבע, שמצידו ביכר להיעדר מן הדיון נוכח התנגדותו לגירושין, לא יידע את מפקדו באמור בהחלטה בדבר החובה המוטלת על המפקד, לפי הפקודות ולפי החוק, לאפשר את יציאתו, ולא מופרכת בעינינו אף האפשרות כי הנתבע אמר או רמז כי מצידו מוטב הוא כי המפקד לא יאשר את יציאתו וכך יוכל הוא להיתלות באילן גבוה.

אם יעמוד הנתבע על טענתו ויבקש כי נזמן את מפקדו לדיון – נזמן את הלה, ובמידת הצורך אף באמצעות צו הבאה, נחקור אותו על טענתו של פקודו, הנתבע, וככל שנמצא כי צודקת היא נשקול את הסבת חיוב ההוצאות שהוטל על הנתבע בגין הדיון שממנו נעדר בשל אי שחרורו משירות המילואים אל מפקדו האמור בנוסף לפנייה אל הגורמים הרלוונטיים בפרקליטות המדינה ובפרקליטות הצבאית לשם חקירת המפקד גם בידן ושקילת העמדתו לדין בגין הפרת הפקודות ובגין הפרת חוק העונשין גם יחד. אך לעת עתה סבורים אנו כי שלא בדין מבקש הנתבע להסיר את האחריות להיעדרותו מעל כתפיו ולהטילה על כתפי מפקדו.

ח. הן באשר לדברינו האחרונים הן באשר לאמור לעיל (לעניין היעדרותו של הנתבע מדיון סידור הגט בנימוק של שהות במלר"ד לאחר חבלה) נוסיף גם את זאת:

ידוע הוא 'מאמר החכם' "המקרה לא יישנה", או בלשונו של מהר"ל מפראג "המקרה לא יתמיד" (תפארת ישראל פרק טז, ובדומה לכך בנצח ישראל פרק ב "וכבר התבאר פעמים הרבה שהמקרה אינו מתמיד", וכך בסגנונות שונים בדבריו שם בפרק יא ובפרק לא, בגבורות ה' פרק יב ופרק עב, בנתיבות עולם – נתיב העבודה פרק ד ועוד).

והאמת תורה דרכה כי דבר זה כבר משאול המלך למדנוהו, כמפורש בכתוב כי כשנעדר דוד לראשונה משולחן המלך ביום החודש הראשון "לֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא" (שמואל א כ, כו), אך "וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד" (שם כז) אז ידע שאול כי לא מקרה הוא "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם" (שם).

גם אם יכולים היינו בדוחק לקבל את הטענה כי אכן אנוס היה הנתבע על פי דיבורו של מפקדו שלא להתייצב לדיון, ורק 'במקרה' השתלב אילוץ זה עם העדפתו שלו שלא למהר ולהתגרש, או את הסברה כי אכן נאלץ לפנות למלר"ד בבוקר שנועד לסידור הגט וכי רק שיקול דעת מוטעה הביאו להתעכב מן הפנייה למלר"ד בלילה שקדם לו, מה שהיה מביא לשחרורו קודם לדיון, ושיקול דעתו בבוקרו של יום או מכאוביו שתכפו עליו אז הם שהביאוהו לפנות אז למלר"ד ולא לדחות את הפנייה עד לאחר סידור הגט כדרך שדחה אותה מן הלילה ליום, ו'במקרה' השתלבו הדברים ברצונו המפורש והגלוי לדחות את סידור הגט (שבעטיו הגיש בקשה לעיכוב ביצוע שנדחתה), אין הדעת סובלת כי נאמר את זאת וגם את זאת.

לסיום נעמוד על תלונתו האחרונה של הנתבע על מתן פסק הדין בעת שהיית באת כוחו בחו"ל ולמרות הודעתה למזכירות בית הדין כי תשהה בחו"ל ובקשתה כי לא יינתנו החלטות במהלך שהותה זו ועל קביעת המועד לסידור גט לעשרים יום בלבד לאחר פסק הדין, סמוך לשובה מחו"ל.

הטענה מופרכת ותמוהה היא ומוטב היה לה שלא תיטען. בית הדין 'לא עובד' אצל באת כוחו של הנתבע ואין כל סיבה עניינית ולא עילה שבדין כי יימנע ממתן פסק דין בעת שהייתה של זו בחו"ל. מובן מאליו גם כי אין בכך כל פגיעה בזכותו של הנתבע לייצוג או בכל זכות אחרת שלו, שכן הייצוג הוא בשלב של העלאת הטענות, בדיון, ואז אכן היה הנתבע מיוצג היטב. את פסק הדין כותב בית הדין שלא בנוכחותם או בסיועם של הצדדים או באי כוחם ואין כל משמעות לשהייתם בארץ או בחו"ל בעת שניתן פסק הדין.

על פי ההלכה ושורת הדין והיושר משנתברר הדין לבית הדין – צריך הוא לפוסקו מייד ולא להשהותו ולענותו (חושן משפט סימן יז סעיף יא), ואין כל הצדקה כי ייעתר בית הדין לבקשה שלא לעשות כן בשל שהיית מי מבאי הכוח בחו"ל.

אשר לקביעת סידור הגט עשרים יום לאחר פסק הדין, סמוך לשובה של באת כוח הנתבע מחו"ל: בסידור גט אין כל צורך בנוכחותם של באי כוחם של הצדדים, ואף אם מבקשים הם להיות נוכחים בו אין הדבר מצריך היערכות בדמות כתיבת כתבי טענות וכו'. לפיכך אף לו היה סידור הגט מיועד להתקיים בעת שבה עדיים שהתה באת כוח הנתבע בחו"ל לא היה הדבר פוגע בזכות מזכויותיו של הנתבע, לא כל שכן שעה שבמועד שנועד לסידור הגט כבר שבה באת כוחו של הנתבע ארצה.

למעלה מן הצורך נבהיר כי אף אם ביקש או מבקש הנתבע עדיין לערער על פסק הדין, ולצורך כך זקוק הוא לבאת כוחו, מאחר שהכלל הוא שאפילו הגשת ערעור בפועל אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין, אין כל מניעה כי ייקבע המועד לביצוע בעת שבאת כוח הנתבע מנועה מהגשת ערעור. על אחת כמה וכמה שאין מקום להעלות טענה זו שעה שעינינו הרואות כי הצליחה באת כוח הנתבע להגיש בקשה לעיכוב ביצוע טרם מועד סידור הגט (אלא שבקשה זו נדחתה בהחלטה מנומקת של בית דיננו), ונמצא כי אפילו במישור זה לא הייתה כל פגיעה בזכויותיו של הנתבע.

אכן אפשר שלא נוח הוא הדבר לנתבע וכי נוצרה בעקבותיו מעמסה על באת כוחו, אך בכל הכבוד לרצון הלגיטימי היכול להיות לבאת כוח לנפוש בחו"ל ולנוח בשובה ארצה מן הנופש מבלי שתידרש להסתער במרץ על עבודת ההכנה של כתבי טענות במהלך הפגרה – הצורך שלא לעכב ביצוע של פסק דין לגירושין ולהאריך עיגון מיותר חשוב הוא יותר.

(וכל זאת אף אם נניח כי באת כוחו של הנתבע עובדת לבדה ואין עימה, במשרדה או מחוץ לו, עוד עו"דים או טו"רים המעורבים או יכולים לסייע בייצוג בתיק זה או בכתיבת כתבי טענות בו, וכלל איננו בטוחים כי זה המצב.)

לא למותר לציין גם כי מגמתו ורוחו הברורה של חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ״ה – 1995, אף היא תומכת בהקדמת מועד סידור הגט ככל האפשר (אם כי חובה נקבעה בחוק רק בדבר קביעת המועד לסידור הגט בתוך ארבעים וחמישה יום ממתן פסק הדין), ואף מטעם זה ודאי הוא שבדין נקבע המועד שנקבע.

ט. למרות האמור לעיל, לפנים משורת הדין, אפשר שנשקול – לאחר שנאפשר לתובעת להביע את עמדתה בעניין – להפחית מחיובי ההוצאות שהושתו על הנתבע אם יוכיח בהתנהלותו מכאן ואילך, ובדגש על הדיון הבא שייקבע לסידור הגט, כי הפנים את חובת ההתייצבות וסר מן הדרך של התחמקות ממנה בטענות או בתואנות שונות, ו'יוכיח סופו על תחילתו' (או למצער ייצור סופו ספק באשר לתחילתו) כי למרות האמור ייתכן שהיעדרותו מן הדיונים לא הייתה פרי באושים של כוונה לחמוק מבית הדין ולעגן את התובעת בזדון לב אלא אכן כטענתו פרי אילוצים שונים ופעולות שבתום לב.

י. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת שמותיהם של הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום ז' באלול התשפ"ה (31.8.2025).


עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה