א. לפני בקשת הנתבע להורות על עיכוב ביצוע החלטתו של בית דין זה "שניתנה ביום 7.7.25 [...] והמהווה החלטה אחרונה בשלל החלטות הקשורות אחת ברעותה באשר למינוי מומחה חשבונאי וכן אופן הנשיאה בעלותו [...] ובשים לב לכך כי המבקש המתין להגשת בקשת רשות הערעור כמו גם בקשה זו שכן סבר כי כבוד בית הדין יבטל את החלטתו הראשונית מיום 9.4.25".

במסגרת הבקשה מטעים הנתבע, כרגיל בבקשות ממין זה, כי סבור הוא שסיכויי ערעורו שפירים. לטעמו לא היה מקום למנות מומחה לבדיקת טענות הנתבעת בדבר נכס שבבעלותו בחו"ל ולהטלת שכר טרחת המומחה על כתפי שני הצדדים במידה שווה וסבור הוא כי בית הדין הגדול שאליו הגיש בקשת רשות ערעור יאמץ את עמדתו.

ב. ההחלטה "שניתנה ביום 7.7.25" (להלן: ההחלטה האחרונה) היא החלטתו של יושב ראש המותב הרה"ג דוד בר שלטון שבה נאמר:

לאחר שהוגשה תגובת המומחה (רו"ח בוכניק) שבה הובהר כי מחזיק הוא ביכולות לביצוע הנדרש ממנו בהליך שבין הצדדים, ובהתאם להחלטות הקודמות של בית דיננו מורה בית הדין לנתבע לחתום על הצעת המחיר של המומחה ולהסדיר את תשלום המקדמה בתוך שבעה ימים.

ככל שהנתבע לא יפעל בהתאם לאמור ולא ייתן להתנהלותו זו טעם שיניח את דעתו של בית הדין ישקול בית הדין להשית על הנתבע בגין כך הוצאות משפט בגין הצורך במתן החלטות חוזרות ונשנות בעניין זה ולנקוט הליכי ביזיון בית הדין. כן ישקול בית הדין להורות על גביית התשלום מתוך חלקו של הנתבע בנכסים.

ברקע, כאמור בבקשה, סדרת החלטות שיסודן בהחלטה "הראשונית", כהגדרתו של הנתבע, "מיום 9.4.25" (להלן: ההחלטה הראשונה), החלטה שנתן בית דין זה בהרכבו הקודם – בהרכב מלא.

נצטט חלק מן האמור באותה החלטה:

[...] ביום ב' במרחשוון התשפ"ד (17.10.2023) נתן בית הדין את פסק דינו בתביעת האישה לזכויות בנכס בגרמניה, ולפיו:

בית הדין מבהיר כי [...] לבית הדין לא הוגשה כל ראיה פוזיטיבית המצביעה על כך שהנתבע מחזיק בנכס בחו"ל ואף נהנה מפירותיו ומהשבחתו, הראיה הפוזיטיבית היחידה שצורפה לתיק הינה הסכם מיום 6.1.18 ולפיו הרוכש "התחייב לרכוש" חנות בכתובת הנזכרת שם. נהיר הוא כי התחייבות לרכוש אינה מורה על כך שהרכישה אכן בוצעה, ולמעלה מכך לו בוצעה רכישה שכזו הרי שהיה ביד התובעת להוכיחה במסמכים הנדרשים כמקובל.

במקרה זה תקף הכלל ההלכתי "המוציא מחברו עליו הראיה".

אפשר ומשום כך גם בית המשפט לא כלל נכס זה בפסק דינו למזונות הכולל בתוכו גם התייחסות לרכוש של מי מהצדדים.

לאור האמור הרי שלבית הדין אין מנוס מדחיית התביעה לאיזון הנכס הנ"ל.

התובעת ערערה על פסק דיננו הנ"ל, וביום ט"ו באלול התשפ"ד (18.9.2024) נתן בית הדין הגדול את החלטתו ולפיה הואיל ו"בא כוח המערערת טוען כי יש לו ראיות חדשות מהזמן האחרון [...]" –

בית הדין פונה לבית הדין האזורי אריאל לבחון היטב את טענות המערערת ובא כוחה לראיות חדשות [...]

בית הדין פונה לבית הדין האזורי לעשות מאמץ לקיים דיון בהקדם האפשרי ולחקור את הצדדים היטב על טיב הראיות ולהוציא החלטה בהתאם לחומר המונח לפניו.

בית הדין נענה לבקשת בית הדין הגדול וקבע לצדדים דיון [...] בית הדין אפשר לצדדים לחקור זה את זה [...] על פי הוראת בית הדין הוגשו סיכומי הצדדים לתיק.

בא כוח האישה שב על טענותיו כי מחקירת האיש כמו גם מדוח החוקר עולה כי האיש אכן מחזיק בנכס בגרמניה, ועל כן מבקש כי בית הדין ימנה חוקר לשם בירור העובדות. לעומתו טוען בא כוח האיש כי האישה לא צירפה לתיק כל ראיה חדשה שניתן להיסמך עליה המלמדת כי האיש רכש נכס בחו"ל, ועל כן הוא מבקש כי בית הדין יותיר על כנו את פסק הדין הראשון שניתן על ידו בנושא זה.

פסיקת ההלכה
בתיק זה מילתנו אמורה גם במהלך הדיונים וגם בפסק הדין הראשון שניתן על ידינו ביום ב' במרחשוון התשפ"ד (17.10.2023) כי על התובעת היה לתמוך את טענותיה במסמכים ובראיות [...]

לאחר מתן פסק הדין פנתה התובעת לחוקר וטענה בפני בית הדין הרבני הגדול, הגם שכידוע על פי תקנות הדיון (תקנה קכט) במקרה שכזה הייתה היא זכאית לפנות לבית הדין האזורי ולבקשו לדון בראייתה החדשה [...] על כן בית הדין הרבני הגדול החזיר את התיק לבית הדין דידן כדי לבדוק את ראיותיה החדשות של האישה [...]

מעיון בדוח עולה כי הוא מסתמך על פנייה לחוקרת מקומית (גרמנייה) עלומה [...] לדוח לא צורף כל מסמך רשמי [...] ברור הוא כי בית הדין המצווה על בירור העובדות כדי לדון דין אמת לאמתו אינו יכול להיסמך על דוח המבוסס על חוקרת עלומה ששמעה מאחרים [...]

עם זאת בית הדין סבור כי בדוח שהוצג ישנה לכל הפחות ראשית ראיה לטענות האישה, ועל כן בית הדין המצווה לדון דין אמת לאמיתו מנוע, בשלב זה, מלדחות את טענות האישה, ובפרט שבית הדין פנה אל האיש ושאל אם יהיה מוכן להיבדק במכונת אמת, והאיש התנגד, והגם שלא הגענו למידה שיש לנו אומדנא ברורה על קיומו של הנכס, ואין להחיל בנדון שבפנינו את דברי הרא"ש בתשובותיו (כלל קז, סימן ו) כי יש בפנינו אומדנא דמוכח [...]

מכל מקום נכוחים ויפים לענייניו ראש דברי המרדכי (בבא מציעא סימן רכג) שכתב בשם המהר"ם כי: "כיון דאומר איני רוצה לפרש, ניכר שהוא רמאי ודין מרומה הוא וצריך דרישה וחקירה [...]"

ועל כן, כדי שבית הדין יקיים את המצווה עליו, לדון ולברר את האמת עד תומה, בית הדין קובע:

א. בית הדין ממנה את רו"ח יניב בוכניק למתן חוות דעת בשאלה האם הנתבע שבפנינו הינו הבעלים של נכס בגרמניה [...]

ג. בשלב זה יישאו הצדדים בחלקים שווים בשכר טרחת המומחה, אולם כאמור לעיל בית הדין עשוי להטיל את חיוב שכר הטרחה בצורה אחרת. הכול על פי ממצאי הבדיקה.

ג. הנתבע – המבקש הגיש, לדבריו, בקשת רשות ערעור וסבור הוא כי סיכויי ערעורו להתקבל שפירים ועל כן מבקש הוא את עיכוב ביצוע ההחלטה האחרונה.

אמרתי לעיל כי הטענה בדבר סיכויי הערעור היא "כרגיל בבקשות ממין זה" שכן "כל דרך איש ישר בעיניו" (משלי כא, ב), בית הדין שנתן את ההחלטה וסבור כמובן כי צודקת היא – סבור מטבע הדברים אחרת, כי סיכויי הערעור על החלטתו אינם שפירים. ברם לא נסתפק באמירה כללית זו אלא נפרט ונבאר מעט.

ד. ראשית ייאמר כי אפילו היו טיעוני המבקש נגד ההחלטה (או ההחלטות) בעלי סיכוי ממשי להתקבל מצד עצמם, בנסיבות העניין סביר להניח שהערעור יידחה על הסף, ולמעשה – בהינתן שמדובר בבקשת רשות ערעור ולא בערעור בזכות – כי לא תינתן רשות הערעור כלל ועיקר, וזאת בשל אי עמידה בתנאי־הסף:

ההחלטה האחרונה, שלהלכה הערעור הוא עליה, היא החלטה שכשלעצמה קשה לראות טענה ממשית היכולה להיטען כערעור עליה. ההחלטה פשוטה וברורה: מאחר שנקבע בהחלטות קודמות שימונה מומחה וששני הצדדים יישאו בשכר טרחתו בחלקים שווים, בשלב זה, ומאחר שהמומחה שנקבע הבהיר כי יש ביכולתו לעשות את הנדרש, וזאת נוכח פקפוקים שהעלה המבקש, בבקשה קודמת, בשאלת קיומה של יכולת זו.

קשה עד בלתי־אפשרי לתקוף החלטה ממין זה באופן ישיר, ואכן אף שהמבקש שב לטעון בבקשתו נגד מינויו של המומחה המסוים שנקבע – בשל האפשרות כי לצורך חוות דעתו יידרש להסתייע בחברה שעימה קשור משרדו ולא יבצע את כל העבודה בעצמו או ע"י עובדי משרדו באופן ישיר – עיקרן ורובן של הטענות אינן נגד ההחלטה האחרונה אלא נגד ההחלטה הראשונה. למעשה מכוון הערעור נגד החלטה זו.

אלא מאי? ההחלטה הראשונה ניתנה למעלה משלושה וחצי חודשים לפני הבקשה שלפנינו ולפני בקשת רשות הערעור, ומשכך – חלוטה היא זה מכבר.

המבקש ובאת כוחו מבינים זאת, ככל הנראה, אל נכון, ועל כן מבקשים הם למעשה כי ירשה להם בית הדין הגדול להכניס את ערעורם על החלטתו הראשונה של בית דין זה, ערעור שהדלת הראשית נסגרה בעדו עם היותה של החלטה זו לחלוטה, מבעד לדלת האחורית שתפתח בעבורו – כך מקווים הם – בקשת רשות הערעור על ההחלטה האחרונה.

בבקשה אף מוסבר "כי המבקש המתין להגשת בקשת רשות הערעור כמו גם בקשה זו הראשונית שכן סבר כי כבוד בית הדין יבטל את החלטתו הראשונית". המבקש ביקש מבית דין זה לבטל את החלטתו הראשונה בנימוקים שונים, בין השאר העלה את טענותיו נגד המומחה המסוים שנקבע אך גם טענות נגד ההחלטה הראשונה כשלעצמה, וסבר, לדבריו, כי בית דיננו יבטל את ההחלטה הראשונה.

לפי מהותה של בקשה המוגשת לבית הדין לבטל את החלטתו הראשונה הרי היא בקשה לסתירת הדין, גם אם לא הוכתרה בכותרת זו בפירוש, שהרי אין בית הדין יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו והמסגרת היחידה המאפשרת לו לבטל את החלטותיו שלו עצמו היא המסגרת של סתירת הדין.

נעיר כי רוב טענות המבקש בבקשה האמורה היו טענות שאינן עומדות בתנאי־הסף לבקשה לסתירת דין היינו הצגת עובדות או ראיות חדשות. הטענה היחידה שעשויה הייתה לבוא בגדריה של בקשה לסתירת דין היא הטענה שאינה מכוונת נגד העקרונות שנקבעו בהחלטה הראשונה אלא נגד המומחה הספציפי שנקבע בה, שהטענות בדבר כישוריו לערוך את הבדיקה הנדרשת לצורך חוות דעתו עשויות להיחשב טענות או ראיות חדשות, טענות אלה נדחו מכל מקום בהחלטה האחרונה.

מכל מקום המבקש סבר, לדבריו, כי יבטל בית דיננו את החלטתו. לאור האמור לעיל ברור כי לא היה כל יסוד לסבור כי יבטל בית דיננו את החלטתו המהותית הכלולה בהחלטה הראשונה אלא לכל היותר כי ימיר את המומחה שמינה באחר. אולם המבקש קיווה משום מה, כפי שעולה מדבריו, כי ישנה בית דיננו את עיקריה של החלטתו ולא רק יבחר במומחה אחר.

משנוכח כי לא כך אירע סבור הוא כי יורשה עתה לערער על ההחלטה הראשונה אגב ערעור על זו האחרונה.

ברם כבר אמר בית הדין הגדול את דברו במקרים דומים ורבים, שלאחדים מהם נפנה להלן תוך ציטוט לשונו של בית הדין הגדול:

בפסק דינו בתיק 888828/12‏‏ אמר בית הדין הגדול (ההדגשות נוספו וכך גם בציטוטים הבאים):

כשבועיים לאחר ההחלטה – כמעט שלושה חודשים קודם לערעור – כבר הגיש המבקש לבית דין קמא את בקשתו הראשונה לסתירת הדין [...]

ברי אפוא כי במועד הגשת הערעור חלף זה מכבר המועד שעד אליו יכול היה המבקש לערער על ההחלטה הראשונה, אפילו נניח שמדובר בערעור בזכות, ועל אחת כמה וכמה שחלף המועד שעד אליו יכול היה לבקש רשות ערעור.

אפשר שסבור המבקש כי הגשת בקשה לסתירת הדין לבית דין קמא בולמת את מחוגי שעון העצר המונה את הזמן מעת מתן ההחלטה שלגביה הוגשה הבקשה לסתירת הדין ואף מסיגה אותם אחור.

לא כך הדבר: אין לסברה זו כל יסוד בדין, וברי כי אין לה מקום שהלוא אילו כך היה היו ההוראות בנוגע למועדי הגשת ערעור נעשות 'אות מתה', וכל שהיה נדרש מהמבקש לערער באיחור היה להגיש בקשה, ולו בקשת סרק, לסתירת הדין, ולערער לאחר דחייתה על ההחלטה הראשונה – הדין שאותו ביקש לסתור. משחלף המועד להגשת הערעור, או בקשת רשות הערעור, על ההחלטה 'המקורית', אף אם בינתיים או לאחר מכן הוגשה לבית דין קמא בקשה לסתירת הדין – שוב אין אפשרות לערער את ההחלטה המקורית אלא לכל היותר על ההחלטה שניתנה בבקשה לסתירת הדין לגופה [...]

בעבר נקבע [...] תקנות הדיון החלות בבתי הדין כיום, תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, שונות הן [...] אפשר עתה לערער על החלטה שדחתה בקשה לסתירת הדין. אולם דומה כי מן האמור לעיל יש ללמוד ולהסיק כי יש לקמץ בהרשאת ערעור על החלטה כזו [...]

נדרשת גם דווקנוּת יתר בנוגע לתנאי ועילות הערעור. הללו, על פי תקנה קלה לתקנות הדיון, הן: טעות בהלכה; טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות או פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון [...] תנאי־סף לערעור על דחיית בקשה לסתירת הדין הוא שהמערער יראה כי טעה בית הדין קמא בהלכה, או טעות הנראית לעין בשיקול הדעת, בקובעו כי טענות עובדתיות או ראיות חדשות שהגיש לו המערער, ושאין חולק כי חדשות הן וכי פורטו בבקשה סיבות מניחות את הדעת לאי הבאתן קודם לכן, אינן עשויות לשנות את תוצאת ההליך [...]

וכך אמר בית הדין הגדול בהחלטתו בתיק 1335776/1‏‏:

טענות ערעוריות באופיין – מקומן בערעור ולא בבקשה לסתירת הדין, ואם בחר בעל דין להגישן למרות זאת אל בית דין קמא, והלה בחר להשיב על הטענות למעלה מן הצורך – לגופן, אין הדבר מקנה זכות ערעור או מצדיק רשות ערעור על החלטה זו עצמה ואף אינו מאריך את הזמן לערעור על ההחלטה המקורית.

וכך שוב, גם בהסתמך על שני אלה, בהחלטתו של בית הדין הגדול בתיק 1308370/2‏‏:

הבקשות וההחלטות העוסקות בהבהרת הוראות פסק דין, במתן הוראות בדבר יישומו או בדחיית בקשות לביטולו או לעיכוב ביצוע אינן משנות את היותו פסק דין סופי.

כך בדומה לשנקבע בלא מעט פסקי דין בעניינם של מי שהגישו בקשות לסתירת הדין ולאחר שנדחו ביקשו לערער על פסק הדין המקורי וביקשו כי המועד להגשת הערעור יחושב ממועד דחיית הבקשה לסתירת הדין, ולדוגמה אציין את פסק דינו של המותב שבו חבר החתום מטה מי"ג בסיוון התשפ"א (24.5.2021) בתיק 888828/12 [...] וכך נשנה לאחרונה בהחלטתו של חברי הגר"ש שפירא בתיק 1335776/1 בהחלטה מיום כ"ז בתשרי התשפ"ב (3.10.2021) [...]

פסק הדין [...] סופי הוא, המערערת הייתה רשאית לערער עליו בשעתו [...] משלא עשתה כן אז – בחלוף שלושים יום היה פסק הדין לחלוט [...]

אכן התקבלו החלטות נוספות ועל אלה אפשר לערער במנותק מן הערעור על פסק הדין, שאינו אפשרי עוד. לאמור: אפשר לערער על ההחלטות, אך הטענות שאפשר לטעון בערעור כזה חייבות להתבסס על הקביעות העובדתיות והמשפטיות שנקבעו בפסק הדין ולקבל אותן כמות שהן, אף אם לא היו לרוחה של המערערת. במסגרת הערעור אפשר לתקוף את ההחלטות המאוחרות ולטעון שהללו לא היו צודקות גם אליבא דפסק הדין ועל אף קבלתו, אך אי אפשר לתקוף את פסק הדין עצמו ולטעון שהחלטה פלונית שגויה היא כיוון שפסק הדין שגוי הוא, שכן המועד להעלאת טענה כי פסק הדין שגוי הוא – חלף עבר [...]

ושוב בהחלטה בתיק 1273360/6‏‏:

בלא מעט החלטות שנתן החתום מטה ושנתנו גם דיינים אחרים בבית דין זה הובהר ונקבע כי שעה שניתנת החלטה ולאחריה מוגשת ונדחית בקשה לשינויה של אותה החלטה יימנו הימים להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור מההחלטה המקורית, שכן הגשת בקשה לשינוי אינה עוצרת את מחוגי השעון ואינה מקפיאה את מניין הימים, ולא כל שכן שאינה מסיגה את המחוגים או את לוח השנה אחורנית שעה שהיא מוגשת לאחר שתם הזמן לערעור או לבקשת רשות ערעור על ההחלטה המקורית [...]

בקשה לשינוי החלטה יכולה להיות מבוססת על גילוין של עובדות או ראיות חדשות [...] יכולה בקשה כזו גם להתבסס על עובדות שנוצרו לאחר ההחלטה המקורית [...] כל אחת מהבקשות המתוארות עשויה להתקבל ועשויה להידחות לגופה, ואם כך יהיה ברי כי אפשר יהיה לערער על שייפסק בעניינה [...]

מה שאי אפשר הוא לערער לאחר הפסק החדש על הקביעות שנכללו בפסק הישן כשהטענות בערעור אינן נוגעות לגופן של העובדות או הראיות החדשות [...]

לא למותר לציין כי בלא מעט מהמקרים שבהם ניתנו החלטות בעניין זה היו הבקשות שהוגשו לבית דין קמא כאלה שמן הדין כלל לא היה מקום להזדקק להן באותו בית דין, שכן לא היו אלה בקשות שעסקו בעובדות או ראיות חדשות [...] אלא בהתפלמסות עם קביעותיו של בית הדין ובניסיון חוזר לשכנעו לקבל עמדות שנדחו בפסק הדין, מה שמקומו לכל היותר בערעור ולא בבקשות לסתירת הדין.

בלא מעט מקרים ביקש מי שבקשה כזו שלו נדחתה לערער על הקביעות שהיו בדחייתה שלא היו אלא חזרה על שנקבע בפסק הדין הקודם, ביקש ונדחה בכפליים: הן משום שכלל לא היה מקום להזדקק לבקשתו ומשנזקק לה בית הדין עשה זאת לפנים משורת הדין [...] הן משום שעצם הקביעות אכן נקבעו כבר בפסק הדין המקורי [...] ושעה שעל פסק הדין המקורי אי אפשר לערער – אין טעם לאפשר ערעור על ההחלטה שחזרה על האמור בו.

אף לא מכבר שב וקבע בית הדין הגדול בפסק דינו בתיק 1299084/6‏‏:

הטענה כי טעה בית הדין בפסק דינו הקודם היא טענה ערעורית במהותה [...] ערעור על פסק דינו הקודם של בית הדין קמא כמו גם על החלטות קודמות שלו שבהן נדחו בקשות קודמות של המערער לסתירת הדין – אין מקום להגיש עתה גם משום שהמועד להגשתו חלף עבד זה מכבר.

לעניין זה נציין גם כי אפשר שסבר המערער כי באמצעות בקשתו הנוספת לסתירת הדין וערעורו על דחייתה יוכל להחיות את זכות הערעור על פסק הדין ועל ההחלטות הקודמות, אלא שככל שכך סבר הרי שטעות בידו וכפי שהבהיר בית דיננו במקרים רבים: הליכי סתירת הדין, שאינם מוגבלים בזמן, אינם יכולים לשמש אמצעי להסגתם של מחוגי השעון אחור ולהחייאת זכות ערעור שתמו ימיה, ערעור על החלטה הדוחה בקשה לסתירת הדין יכול הוא שיוגש רק אם עילותיו הן טעות בהחלטה שדחתה את בקשת סתירת הדין כשלעצמה, דרך משל אם נקבע באותה החלטה בטעות כי זכות לסתירת הדין אינה קיימת כלל ועיקר, קביעה שיש בה טעות בהלכה, או אם נקבע בה כי בבקשה לא הוצגו עובדות חדשות והמערער מראה כי קביעה זו עצמה הייתה טעות עובדתית. ולא כך הוא בענייננו.

ה. לבד מן האמור עד כה באשר לסיכוייה של בקשת רשות הערעור המדוברת לעומת האפשרות כי תידחה על הסף מן הפן הפרוצדורלי, נאמר כי גם בפן המהותי נראים סיכוייה של הבקשה דלים למדי.

ההחלטה הראשונה – יסודה, כמתואר בה בפירוט רב, בהוראתו של בית הדין הגדול עצמו שכוונה אל בית דיננו (בהרכבו דאז) מחד גיסא ובהימצאותה של ראשית ראיה לטענת התובעת מאידך גיסא. כך באשר לעצם הצורך למנות מומחה לבחון את טענות התובעת.

הסבור הנתבע, המבקש, כי רבים הסיכויים שבית הדין הגדול יקבע עתה כי ההחלטה בדבר יישום הנחייתו שלו עצמו היא בבחינת 'טעות'?

המרכיב הנוסף בהחלטה הראשונה, שכפי העולה מטענותיו של הנתבע הוא הטורד יותר את מנוחתו, הוא ההוראה כי הצדדים יישאו בשכר טרחתו של המומחה, בשלב זה, בחלקים שווים. (אכן לא ייבצר כי יתברר לבסוף כי היה גרעין אמת בדברי התובעת וכי מה שבאמת לא הניח לנתבע היה דווקא המרכיב של מינוי מומחה שיחקור טענה זו, אלא שהמבקש הטוען שלא כך הוא אינו יכול להרשות לעצמו לבטא חשש כזה.) הוראה זו סויגה בפירוש בקביעה כי ממצאי הבדיקה עשויים להביא לשינויה של ההוראה, קרי להטלת שכר הטרחה על התובעת – אם יימצא כי לא היו רגליים לטענתה.

הוראות כאלה הן דבר שבשגרה. גם אם במקרים מסוימים אפשר לשקול הוראה שונה מהן, הסיכוי כי בית הדין הגדול יתיר את הערעור על הוראה כזו ואף יקבל ערעור כזה לבסוף ויקבע כי הוראה זו היא בבחינת טעות בהלכה או טעות הנראית לעין בשיקול הדעת – נראה קלוש ביותר.

ט. ולבסוף, גם אם יתרחש הבלתי־צפוי, תינתן למבקש רשות הערעור ואף יתקבל ערעורו:

עצם מינויו של המומחה ודאי אינו גורם למבקש כל נזק (ודאי לשיטתו של המבקש הסבור כי חיפושיו של המומחה אחר נכס השייך למבקש והמצוי בחו"ל יעלו בתוהו), ולהלכה אף טוען המבקש כי אינו מתנגד לו אלא להוראה באשר לשכר טרחתו.

שכר הטרחה שהמבקש מתנגד לגביית חלקו ממנו – בר־השבה הוא.

משכך אפילו היו סיכויי בקשת רשות הערעור שקולים או אף שפירים, קשה היה לקבל טענה כי מאזן הנוחות מחייב את עיכוב הביצוע, לא כל שכן שעה שכאמור לעיל נראים סיכוייו של ערעור זה דלים למדי.

אף מטעם זה יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

י. סוף דבר:
בקשת עיכוב הביצוע נדחית.

החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום ה' באב התשפ"ה (30.7.2025).

הרב יחיאל חיים פריימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה