בפנינו ערעור המבקשת על פסק דין בית הדין בתל אביב בראשות כבוד האב"ד הרב אחיעזר עמרני שליט"א מיום כ"ז שבט תשפ"ה (25.2.25).

בפסק הדין נקבעו דמי המזונות לשני הילדים בסך אלף וחמש מאות ₪ לכל אחד.

תיאור העובדות
הצדדים נישאו כדת משה וישראל ביום ...... ולהם שני ילדים משותפים, א' כבת חמש וד' כבן ארבע. נישואי הצדדים עלו על שרטון והצדדים התגרשו ביום י"א בסיון תשפ"ד (17.6.24).

בדיון מיום כ"ד באדר ב תשפ"ד (3.4.24) גיבשו הצדדים וב"כ בסיוע בית הדין הסכם כולל בו נקבע (סעיף ד) כדלהלן:

החל מתאריך 10.4 ובכל 10 לחודש לועזי ועד לפינוי האישה את הבית ישלם האב למזונות כל אחד מילדיו סך 1000 ₪ לחודש. יובהר כי אין בסך זה כדי לקבוע מסמרות בנושא המזונות ואין בכך כדי לקבוע את סמכות בית הדין בנושא זה. למען הסר ספק האישה לא תפנה בבקשה להגדלת מזונות עד תום התקופה דלעיל.

ביום י"ד באב תשפ"ד (18.8.24) הגישה המבקשת תביעת מזונות בסך אלפיים ושמונה מאות ₪, שעליהם ביקשה להוסיף חמישים אחוז מהוצאות מדור ואחזקתו, וזאת מלבד מחצית הוצאות חינוך ורפואה.

ביום י"א בתשרי תשפ"ה (13.10.24) ביקשה המבקשת כי בית הדין יחייב את האב גם בדמי טיפול בסך אלף וחמש מאות ₪ .

אחר שמיעת הצדדים והצגת מסמכים קבע בית הדין בהחלטה נשואת הערעור מיום כ"ז בשבט תשפ"ה (25.2.25) כי האב יישא במזונות הילדים בסך אלף וחמש מאות ₪ לחודש מלבד הוצאות חינוך וחריגות (מחצית הצהרון הינה 534 ₪ הנוספים לדמי המזונות).

ביום ד' באדר תשפ"ה (4.3.25) ביקשה האם את הבהרת בית הדין כי דמי המזונות הינם עבור כל אחד מהילדים ובהחלטה שהתקבלה בו ביום בית הדין נעתר למבוקש. למחרת ביום ה' באדר תשפ"ה (5.3.25) הגישה המבקשת את הערעור שלפנינו.

טענות המבקשת

א. טעה בית הדין קמא בשיקול הדעת עת פסק את מזונות שני הילדים לרבות דמי מדור ואחזקתו פחות מהמקובל, ובפרט בקטני קטנים.

ב. בית הדין לא התייחס לטענת המבקשת בדבר דמי טיפול.

תגובת המשיב

א. פסק הדין ניתן אחר שבית הדין שקל את מכלול הנתונים, לרבות ממוצע שכרו של האב העומד על כששת אלפים וחמש מאות ₪ בלבד, לעומת שכר האם שהינו קרוב לכפול.

ב. פסיקת המזונות היא עד הגיעם של הקטנים לגיל שמונה עשרה, כאשר לאחר גיל שש חיוב המזונות הוא מדין צדקה, ונמצא שדמי המזונות לאחר גיל שש כוללים דמי מדור מוגדלים, ובית הדין עשה את האיזון הכולל.

ג. הילדים נמצאים רוב היום בצהרון ואף ניזונים שם כראוי, ומשכך אין כל מקום לדמי טיפול.

דיון והכרעה
כאמור, לאור מכלול הנתונים קבע בית הדין כי דמי המזונות יעמדו על סך אלף וחמש מאות ₪ לכל אחד מהילדים.

והנה הדבר ברור כי חובת האב לדאוג למזונות ילדיו הינה באופן אבסולוטי ואין האם חייבת במזונות הילדים כלל, וכפי שנקבע בשולחן ערוך (סימן פב סעיף ח):

'אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן [...] הרשות בידה ונותנת אותם לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות'.

הרי שאין האם חייבת כלל במזונות הילדים.

אכן חוב האב במזונות ילדיו מדינא אינו אלא בקטנים מתחת לגיל שש, אך מעבר לגיל זה אינו חייב לזונם אלא מכוח תקנת חכמים עד שיגדלו (סימן עא סעיף א). ועל פי תקנת הרבנות הראשית (שנת תש"ד) יש לחייב האב במזונות בניו עד גיל חמש עשרה. ושוב תקנו מאוחר יותר (י"ג בסיון תש"מ) להאריך את מועד חיוב המזונות עד גיל שמונה עשרה. וראה עוד בתוקף תקנה זו בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ד אבן העזר סימן טו וחלק ו סוף סימן לה) ובספר משנת הכתובה (פרק לד סעיף מב) ע"ש.

תקנת הרבנות הראשית
הן אמת כי בשו"ת משפטי עוזיאל (חלק ב אבן העזר סימן צב עמוד שס) כתב, שלפי תקנת הרבנות הראשית האב חייב במזונות ילדיו שמעבר לגיל שש כשם שחייב במזונות ילדיו הפחותים מגיל שש, ואין זה מדין צדקה בלבד, אלא בכלל חובת האב במזונות ילדיו ע"ש. ונמצא לדבריו כי חובת האב לזון את בניו עד גיל חמש עשרה (לפחות) הינה חובה גמורה מדינא.

אמנם מרן הראש"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ח סימן כב) כתב להוכיח כי התקנה לא באה להפקיע דין צדקה מהאבות המשלמים מזונות לילדיהם, כרחם אב על בנים, אלא רק לכוף על המתאכזרים, ושכן מוכח גם בפסקי דין רבניים (חלק ב עמוד 92 ועמוד 298, חלק ג עמוד 172, חלק ד עמוד 7, וחלק ה עמוד 336) ולפיכך מזונות הילדים שמעל גיל שש הינם בכלל צדקה ואינם חובה מדינא עש"ב.

ובכל אופן גם חיוב מזונות בניו הקטנים ופחותים מגיל שש, שהינו חיוב מדינא על האב היינו רק בהתאם לצרכיהם ולא על פי עשרו של האב, שדוקא גבי מזונות אשתו דרשינן מדכתיב בעולת בעל, שעולה עמו וחייב לכבדה יותר מגופו, אבל בניו אם נותן להם כדי צרכן ההכרחי - יוצא בזה (סימן עג סעיף ו ח"מ סק"ו ב"ש סק"ה) ע"ש.

חובת האב והאם מדין צדקה
ופסק בשולחן ערוך יורה דעה (סימן רנ סעיף א):

כמה נותנין לעני? - 'די מחסורו אשר יחסר לו'. כיצד, אם היה רעב יאכילוהו היה צריך לכסות יכסוהו [...]

הג"ה: ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן היחיד, אם ידו משגת.

אמור מעתה, כי נחלקו רבותינו בגדרי הצדקה של 'כדי מחסורו אשר יחסר לו', האם זו חובה על גבאי הצדקה בלבד או שזו חובה על כל יחיד ויחיד, אך לכל הדברות ודאי שאין זו חובה על האב בלבד, ולפיכך כאשר אין סיפק ביד האב לקיים לבדו צדקה זו, יש לברר גם את האפשרויות העומדות לאם לדאוג לצרכי הילדים שהרי אף היא מחויבת במצות צדקה זו.

וכן מבואר גם בבית מאיר (סימן פב סעיף ה, ובפתחי תשובה סק"ג) שכתב, דאף שזכות האם אחר שגמלתן לבניה לתת אותם לאביהם או להשליכן לקהל שיטפלו בהם כמבואר שם בשולחן ערוך, מכל מקום היינו דווקא באישה עניה שאין בידה לפרנסם אבל אישה עשירה לאו כל כמינה ע"ש.

וכיוצא בזה כתב מהר"י אייבשיץ בספרו בני אהובה (פרק כא מהלכות אישות הלכה טז) וזה לשונו:

ונראה דודאי אם האישה עשירה אף לאחר כ"ד חודש כופין את האם לזון בניה דהא כופין על הצדקה ואין לך צדקה גדולה מזה. ואם כן היא שיש לה חלב בדדיה ותוכל להניק הרי היא עשירה לדבר זה וכופין אותה כמו שכופים על כל צדקה.

ולפי דרכנו למדנו שאף בילדים הפחותים מגיל שש שוודאי חובת מזונותיהם על אביהם ואין האם חייבת כלל לזונם, אך מכל מקום כשהאב עני, אין האם פטורה מתורת צדקה כשיש בידה יכולת לכך.

מהכלל אל הפרט
אחר כל אלה הדברים, חזקה על בית הדין קמא ששקל את מכלול הנתונים וההכנסות של שני הצדדים, גם לרבות חיוב המזונות שמעבר לגיל שש הכוללים דמי מדור מוגדלים ודמי מזונות מופחתים בהתאם לאמור, באופן שדמי המזונות לאורך כל תקופת החיוב, מכסים את הוצאות הילדים ומדורם הראוי, וזאת מלבד מחצית הוצאות חינוך וחריגות.

בהתאם לתקנות הדיון (תקנה קלה (ב)) אין ערעור אלא על פי טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות, ולאור כל האמור מקום יש בראש להניח הנח'ה סובר'ת לבו של אדם, כפי שיקול דעתו הרמה של בית דין קמא, ומשכך אין מקום להתערבות בית הדין דידן בפסק הדין למזונות, לבלתי היות שם ערו'ב.

דמי טיפול
דא עקא, כי בית הדין קמא לא גילה דעתו בבקשת האם לחיוב האב בדמי טיפול.

והנה, בתביעת מזונות הילדים מיום י"ד באב תשפ"ד (18.8.24) לא ביקשה האם כלל דמי טיפול, ורק ביום י"א בתשרי תשפ"ה (13.10.24) ביקשה לחייב את האב בדמי טיפול בסך אלף וחמש מאות ₪ וחזרה על בקשתה ביום כ"ה בכסלו תשפ"ה (26.12.24) וביום כ"א בטבת תשפ"ה (21.1.25), ונראה כי לא לחינם התעלם בית הדין מהמבוקש וכדלהלן.

כאמור, שני הילדים, א' וד', נמצאים בחזקת האם. והנה, עבור הבת א' אין מקום לחייב את האב בדמי טיפול, שהרי הבת אצל האם לעולם כמבואר במשנה (כתובות קא:):

הנושא את האישה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים ניסת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים, לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה.

ואמרינן עלה בגמרא אמר רב חסדא זאת אומרת הבת אצל האם לעולם, כלומר מדקתני לא יאמר הבעל הראשון שאינו זן את הבת עד שתבוא אצלו, אלא מוליך מזונות הבת למקום אמה - 'שמע מינה הבת אצל אם לא שנא גדולה ולא שנא קטנה' ע"ש.

ומשכך אין מקום לתבוע דמי טיפול עבור הבת, שהרי כן הדין נותן שהבת אצל האם לעולם. ואף עבור הבן ד' נראה שאין לחייב בדמי טיפול, שהרי מבואר בעירובין (פב.) אמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו [...] דאפילו בר שש נמי בצוותא דאמיה ניחא ליה ע"ש. וכיוצא בזה מבואר בכתובות (סה:) ע"ש.

וכן פסק הרמב"ם (פרק כא מהלכות אישות הלכה יז) ומרן הביא דבריו להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן פב סעיף ז) וזה לשונו:

אין מפרישים את הבן מן האם עד שיהיה בן שש שנים, וכופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר שש שנים גמורות יש לאב לומר אם הבן אצלי אתן לו מזונות ואם אינו אצלי איני נותן לו כלום. והבת אצל אמה לעולם, ואפילו לאחר שש.

ולפי זה, מאחר והבן ד' פחות מגיל שש הרי שאף הוא בחזקת האם מדינא, וזו טובת הילד שהרי 'בצוותא דאמיה ניחא ליה' כמבואר שם בגמרא (עירובין פב.) ומשכך אין מקום לחייב את האב בדמי טיפול. ואפשר דהיינו טעמא דבית הדין קמא שאף לא נזקק לדבר, והיה בהני'ח שטובת הבן והבת להיות בחזקת אמם.

אלא שאכתי יש לומר דאף שטובת הילדים להיות אצל האם, אפשר שחוזרת וגובה מהאב דמי טיפול עבור טרחתה בהם.

וכן מבואר בפסקי דין רבניים חלק א' (עמוד 118 בית הדין בתל אביב בהרכב הדיינים הרב א. גולדשמידט הרב ש. קרליץ והרב י. בבליקי זצ"ל מיום י"ז סיון תשי"ג 31.5.1953) שכתבו:

בקביעת גובה סכום המזונות יש להביא בחשבון שהילדה היא בגיל רך וזקוקה לטיפול, ומאחר שהאם עובדת לפרנסתה, יש הכרח למסרה בשעות עבודת האם לטיפול. ומכיון שהאב מחוייב במזונות הילדה, ובכלל המזונות הוא הטפול בה, על כן מוטל עליו לשלם עבור הטיפול.

אמנם לו היה הנתבע מפרנס את התובעת, היה מקום לחייב את התובעת בטיפול זה מתורת חיוב מלאכה שהאישה חייבת לבעלה דוגמת הנקה [...] אולם, מאחר שהנתבע אינו מפרנס את התובעת, הרי אין היא מחוייבת במלאכה. ונפסק בשו"ע בגרושה לענין הנקה (סימן פב סעיף ה) האישה שנתגרשה [...] נותן לה שכרה ומניקתו הג"ה והוא נותן לה שכר הנקה, הרי [...] שמחויבת היא רק במעשה ההנקה, אבל שכר ההנקה מוטל על האב [...] ואם בהנקה כך - מכל שכן בטיפול, שהרי אין כופין את האם לטפל בילדים אחרי תקופת ההנקה
[...]
דבר זה, מפורש הוא בתשובות הרשב"ש (סימן קסח) בנדון אישה מורדת שאין הבעל חייב במזונותיה, וכתב שם: וגם אין עליו מזונות, אבל הוא חייב במזונות בנו ושכר הנקתו "ושכר שמושו", לפי שמעשה ידיה שלה.

וכיוצא בזה קבעו גם בפסקי דין רבניים חלק ב' (עמוד 4 בבית הדין הגדול בהרכב הדיינים הרב י.א.ה. הרצוג הרב ע. הדאיה והרב י.ש. אלישיב מיום כ"ב טבת תשי"ז – 26.12.1956) שכתבו כדלהלן:

כתב הרשב"ש (סימן קסח) כבר הסכימו כל האחרונים ז"ל שלא לכוף לגרש המורדת אפילו בטוענת מאיס עלי, על כן אין לכוף לבעל לגרשה וגם אין לה מזונות אבל הוא חייב במזונות בנו הנקתו ושכר שמושו לפי שמעשה ידיה שלה.

דברי הרשב"ש הם מובנים ומסתברים, כי הרי כל הדיון הוא לענין כלכלת הילד והחזקתו. שבזה אין ספק שהאב מחויב לתת לו די מחסורו אשר יחסר לו. גם זה פשוט לדינא שאין ביד הבעל לחייב את האישה בטיפול הילד אם הוא לא משלם לה מזונות וכמו באומרת איני ניזונית ואיני עושה הואיל והיא מוחזקת בעצמה [...] והואיל וטובת הילד דורשת שיימצא אצל אמו, ואם האם לא תקבל את שכר הטיפול לא יהיה לה האפשרות לטפל בילד, אם כן מה לו לילד ולחשבונותיו של האב. הוא התובע והדורש את שלו.

וראה עוד שם בפסק הדין שאף שבתחילה בחלקו'ת ישית, שרק דמי טיפול לעתיד ניתן לתבוע ולא דמי טיפול על מה שכבר עבר, אך במסקנא כתבו דלא שנא, והאב חייב אף בדמי טיפול לשעבר ע"ש. (פסק הדין הובא גם בקובץ תשובות הגריש"א - חלק א סימן קע ע"ש).

אכן יש המסתייגים מהשתת דמי טיפול על האב, וכפי שכתב בשו"ת מגדל צופים (חלק ה סימן מז) כדלהלן:

כיון שטיפול האם בילדיה הוא מטבע הבריאה, כמו להבדיל מה שרואים אצל בעלי חיים, וקרבת הילדים לאם דרושה להם מטבע הבריאה ויותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, וכיון שהאם מבקשת שהילדים יגדלו אצלה ולא יכנסו למוסד בו יהיו כיתומים מאב ואם, שהרי לאם יש יותר כוחות נפש להתמסר לילדים [...] ויש חילוק בין טיפול להנקה שהאם נותנת אהבה וחום שאי אפשר לשכור והוי כאין מוצא מינקת שמחייבים אותה להניק [...] ויש מקום לומר שרק אחר זמן ההנקה יכולה להשליך ילדיה לקהל אבל בזמן ההנקה שהילד קשור ביותר לאימו, אפילו אינה מניקה אינה רשאית להשליכו לקהל.
[...]
גם על פי תקנת הרבנות, וגם מדין קרוב קרוב קודם, אין מקום לחייב את האב בדבר שכל אם מצד הטבע האנושי עושה, ותעשה גם אם לא ישלמו לה עבור זה, ואך כאשר האב עשיר יכולה האם לדרוש שכר עבור זה [...]

אדם זר מבקש שכר טיפול אבל אין מקום לאם לבקש זאת [...] מלבד ההוצאות עבור מי שישמור עליהם כאשר יוצאת לפרנסתה כמבואר בפסקי דין רבניים (חלק א עמוד 118) עכת"ד.

והניף ידו שנית במגדל צופים (חלק ו סימן פד) ושם העלה דאף באב עשיר אין לחייב בדמי טיפול כדלהלן:

טבע הבריאה שנתנו לאם רגש וכישורים לתת טיפול טוב ילדים יותר מאחרים [...] והיא נקראת אמידה לטפל בהם טוב יותר [...] ממילא עליה לטפל בהם ואין חיוב על האב לשלם דמי טיפול גם אם הוא עשיר. אלא שאם צריכה לצאת לעבודתה והשמירה עולה שכר - בזה מחייבים את האב כאשר יש יכולת בידו, אך עבור הטיפול עצמו אין לחייב את האב אף בעשיר, ולא כמו שכתבנו בחלק ה'.

והנה מנהג בתי הדין אשר שמענו ונדעם, שלא נדרשים לדמי טיפול בפני עצמן, אלא שבהערכת דמי המזונות מגלמים תוספת עבור דמי הטיפול והוצאות נלוות, וכפי שהתבאר בפסק דין בית הדין הגדול (תיק 1241751/2 בהרכב הרדיינים הרב ד. לאו הרב א. איגרא והרב מ. עמוס שליט"א מיום כ"ג טבת תשפ"א 7.1.21) וכדלהלן:

בקביעת המזונות שומה על בית הדין לגלם גם פיצוי מסוים לפחות גם בעבור טרחתה של האם בהכנת המזונות, רכישת ביגוד וכדומה ולא רק את עלות 'חומרי הגלם' למזונות או עלות הביגוד עצמו.

כאמור, לעלות הריאלית של מוצר נוספת תמיד גם עלות של זמן בטלה ושל טרחה שההורים משקיעים [...] עלות 'ארוחת בוקר' או 'ארוחת עשר' של ילד אינה עלות 'נטו' של שתי פרוסות לחם עם ממרח (14 אגורות לפרוסה כפול שתיים ועוד 10 אגורות דמי ממרח זול), אלא כוללת את הזמן והטרחה בקניית הלחם והממרח, הכנת הכריך, המעקב אם הילד אכל את האוכל ואם האוכל מספיק לו, וכן הלאה.

ובלכתך בדרך הזו, ואתה תבא'ר, כי גם בית הדין קמא לא התייחס לדמי טיפול בפני עצמן, אלא גילם את רכיב דמי הטיפול בדמי המזונות שנקבעו בפסק הדין, שהרי בנדון דידן הילדים שוהים רוב היום במסגרת המעון או בצהרון, והאב אף נושא במחצית ההוצאות, ומשכך אין מקום להלקותו בכפליים גם בחיוב הצהרון וגם בדמי טיפול.

והנה ב"כ המבקשת נשען בכל כוחו על פסק דין בית הדין הרבני בנתניה (תיק 1225271/2 מיום א אייר תשפ"ב 2.5.22) בו חויב האב בדמי טיפול בפני עצמן, מעבר לדמי המזונות.

אך אדרבה יד הדוחה נטויה, שהרי בית הדין שם התאמץ להסביר באריכות רבה מדוע נטה קו מהמקובל, וזאת לאור התנהלותו השלילית של האב מול האם מחד ומול בית הדין מאידך, ועל הכל עת הילדים אינם בצהרון, והאם הוכיחה כי עבודתה כמרצה בערבים נפגעה בגין סירוב האב שהילדים ילונו בביתו, ומשכך פסק הדין הנזכר הוא החריג (הנכון למקומו ושעתו), ואין ללמוד משם דבר או חצי דבר לנדון דידן.

לאור כל האמור מחליט בית הדין כדלהלן:
א. הערעור נדחה על כל חלקיו, מאחר ולא נמצאה כל טעות בשיקול דעת בית הדין קמא, כמבואר בזה עליונים למעלה.

ב. אין צו להוצאות ויש להשיב למבקשת את כספי ההפקדה בהתאם לנהלים.

ג. בית הדין סוגר את התיק.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"א בתמוז התשפ"ה (17/07/2025).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה