בפנינו ערעור המבקש להשיג על החלטת בית הדין בירושלים בראשות כבוד האב"ד הרב אוריאל לביא שליט"א מיום ב' אלול תשפ"ד (5.9.24).

בהחלטה הנזכרת קבע בית הדין כי הצדדים עדיין נשואים אזרחית, ומשכך, בטרם יוסדרו גירושין אזרחיים נישואי כל אחד מהם הם עבירה על החוק, עבירת ביגמיה.

תיאור העובדות
הצדדים נישאו כדת ביום.... נישואין שניים לאיש וראשונים לאשה, ולהם ארבעה ילדים משותפים. במהלך הנישואין התגרשו אזרחית בלונדון (בשנת 2000), אך חזרו ונישאו שוב אזרחית באנגליה (בשנת 2003) (שורה 45 לפרוטוקול מיום כ"ה אדר תשפ"ב 28.3.22).

ביום כ"ב בשבט תשפ"ב (24.1.22) הגיש המבקש בבית הדין תביעת גירושין כרוכה, ובסופו של דבר הצדדים הסכימו להתגרש, אך המשיבה ביקשה כי הגירושין יהיו מכח המסגרת המצומצמת של סעיף 4א (ה) לחוק שיפוט בתי דין רבניים תשי"ג – 1953, באופן שאין לבית הדין סמכות שיפוט בעניינים הכרוכים לגירושין, כאשר מאידך המבקש ביקש להתגרש בהתאם לסעיף 1 לחוק, באופן שסמכות בית הדין לדון בכל התביעה הכרוכה, כפי שמפורש בסעיף 3 שם.

בהחלטה מיום כ"ו באדר ב תשפ"ב (29.3.22) הורה בית הדין על הגשת סיכומים, ובהחלטה סופית מיום ח' בתמוז תשפ"ב (7.7.22) קבע בית הדין כי סמכות הדיון בכל הנושאים הכרוכים קמה וגם ניצבה לבית הדין.

המשיבה הגישה ביום י"ח בתמוז תשפ"ב (17.7.22) ערעור על החלטת בית הדין הנזכרת, ומשכך קבע בית הדין האזורי ביום ג' בתשרי תשפ"ג (28.9.22) כי החלטתו תלויה ועומדת עד להכרעה בערעור. עם זאת, הצדדים יתגרשו בהתאם להסכמתם כאשר בשלב זה יקבלו מעשה בית דין בלבד ללא תעודת גירושין, עד להכרעה בערעור.

בהתאם לאמור, הצדדים התגרשו כדת ביום י"א בתשרי תשפ"ג (6.10.22), ובית הדין חזר והורה בהחלטה שהתקבלה בו ביום כי יקבלו רק מעשה בית דין, וכפי שנקבע בעבר.

ביום ו' בחשון תשפ"ב (30.10.22) דחה בית הדין הגדול את הערעור ואימץ את סמכות בית הדין בתביעה הכרוכה, אך בגין תקלה טכנית ההחלטה לא נחתמה כדין. בית הדין הניף ידו שנית כדבר האמור בהחלטה חוזרת מיום ט' בחשון תשפ"ג (3.11.22). המשיבה לא השלימה עם ההחלטה, וביום י"ט בחשון תשפ"ג (13.11.22) פנתה לבג"ץ, בהליך שעדיין תלוי ועומד.

ביום ה' בחשון תשפ"ג (30.10.22) ביקש המבקש לקבל את תעודת גירושין, שהרי בית הדין קבע ביום ג' בתשרי תשפ"ג (28.9.22) כי תעודת הגירושין תעוכב עד ההכרעה בערעור, ומאחר והערעור נדחה אין מקום לעכב את תעודת הגירושין.

בית הדין בקש את תגובת המשיבה, ובסופו של דבר ביום י"ט בחשון תשפ"ג (13.11.22) התקבל בערכאה אחרת צו ארעי המורה להימנע מהנפקת תעודת גירושין עד מתן החלטה אחרת בתיק. (צו דומה ניתן שוב גם ביום י"ח טבת תשפ"ג (11.1.23)). משכך קבע בית הדין ביום כ' בחשון תשפ"ג (14.11.22) כי ההליך יעוכב עד ההכרעה בעתירה.

המבקש פעל שלא כדין והצליח לקבל ביום כ"ו באייר תשפ"ד (3.6.24) תעודת גירושין מדיין חילופי, אך התעודה בוטלה בהחלטה מיום כ"ו בתמוז תשפ"ד (1.8.24) ובהחלטה חוזרת מיום ז' באב תשפ"ד (11.8.24).

ביום י"א באב תשפ"ד (15.8.24) ביקש המבקש כי בית הדין יתיר לו להינשא אף ללא תעודת גירושין, כשם שבית הדין מתיר לאיש נשוי להינשא לאחרת בהיתר מאה רבנים, וקל וחומר במקום שהמבקש כבר התגרש.

בהחלטה נשואת הערעור מיום ב' באלול תשפ"ד (5.9.24) קבע בית הדין כי בשלב זה מעמדם החוקי של שני הצדדים הוא כנשואים אזרחית, ובטרם יסדירו את הגירושין האזרחיים נישואי כל אחד מהם הוא כעבירה על החוק, עבירת ביגמיה, ומשכך הבקשה שבית הדין יאשר את הנישואין נדחית על הסף. על החלטה זו הערעור שלפנינו.

טענות המבקש
א. בית הדין קבע תחילה כי תעודת גירושין תעוכב עד הכרעה בערעור, ומאחר והתקבלה החלטת בית הדין הגדול, דין הוא שיותר למבקש להינשא.

ב. מאחר ומעמד המבקש כנשוי הינו מחמת הנישואין ברבנות, הרי שאחר הגירושין אין מקום לעכבו מלהינשא מחמת עבירת ביגמיה, בשעה שהחוק בארץ לא מכיר בנישואין אזרחיים.

ג. למרות החלטת ערכאה אחרת המורה על עיכוב תעודת הגירושין, היה לבית הדין להתיר לו להינשא, כמו בהיתר נישואין הניתן על ידי כבוד הנשיא בהיתר מאה רבנים שאף ללא כל גירושין מתיר להינשא, וקל וחומר בזה שהמבקש כבר התגרש.

ד. המבקש הציג חוות דעת לפיה ככל שהצדדים התגרשו כדת, גם הנישואין האזרחיים באנגליה באו לסיומן, לרבות תביעת הרכוש שהוגשה שם, ומשכך אין מקום לעכב את נישואיו.

תגובת המשיבה
א. בהתאם לחוק, משעה שהוגשה תביעה לגירושין אזרחיים לבית משפט מוסמך במדינת חוץ בטרם סודר הגט, בית הדין אינו מוסמך לדון בגירושין האזרחיים. (סעיף 4א (ב) ( 2) לחוק שיפוט בתי דין רבניים).

ב. גם בפסיקה נקבע כיוצא בזה 'אין להנפיק תעודת גירושין, הצדדים עדיין נשואים אזרחית על כן הוא לא יכול להתחתן' (בג"ץ 5387/13 מיום 9.9.14 - ובג"ץ 11156/08 מיום 15.609). 'אין לבית הדין סמכות לתת היתר נישואין במקום שהמניעה היא הדין האזרחי' (בג"ץ 235/68).

ג. כבר במעמד סדור הגט ביום י"א תשרי תשפ"ג (6.10.22) נקבע כי לא תינתן תעודת גירושין, והמבקש לא ערער על כך.

ד. חוות דעת הנזכרת לא הוגשה כלל לבית הדין קמא, ומשכך אין לבית הדין לקבלה. לגופו של ענין, חוות הדעת נשענת על דברי המבקש עצמו בלבד. ובכל אופן, כל זמן שלא הסתיימו הנישואין האזרחיים בארץ, גם הנישואין האזרחיים באנגליה בתוקף.

דיון והכרעה
כאמור, בית הדין האזורי קבע בהחלטה נשואת הערעור כי הצדדים אסורים להינשא עד אחר הגירושין האזרחיים.

והנה המבקש עתר לבית הדין דידן ביום ו' בתשרי תשפ"ה (8.10.24) בבקשה כי בית הדין יתיר לו להינשא למרות הנישואין האזרחיים, וכמו בהיתר נישואין הניתן בעת הצורך על ידי כבוד הנשיא בהיתר מאה רבנים.

לאחר הדיון ביום י' באייר תשפ"ה (8.5.25) ביקש המבקש כי בית הדין יתיר לו לקבל תעודת גירושין. ושוב ביום כ"א בתמוז תשפ"ה (17.7.25) עתר המבקש כי בית הדין יקבע שהמבקש יקבל תעודת גירושין, מיד עם ביטול הצו על תנאי.

ב"כ המבקש הדגיש בבקשתו האחרונה: 'המערער בכל שלב לא ביקש מכבוד בית הדין להנפיק לו תעודת גירושין בניגוד לצו אלא רק היתר להינשא בטקס דתי ... המערער אינו מבקש לקבל תעודת גירושין ... אלא הכרה שיפוטית והיתר להינשא' (סעיפים 48-49 לבקשה מיום כ"א בתמוז תשפ"ה 17.7.25).

אכן ב"כ המבקש לא זכר דברי עצמו ובקשתו ביום י' באייר תשפ"ה (8.5.25): 'ערעור המבקש כי אין לעכב לבני הזוג את הנפקת תעודת הגירושין שעה שעל פי הדין האנגלי הצדדים נחשבים כגרושים' (סעיף 4 לבקשה). נמצא כי ב"כ המבקש בשנותו את טעמו, זה שלוש פעמים, שלוש לשונות בחר-דל.

תעודת גירושין
כאמור, ביום י"ט בחשון תשפ"ג (13.11.22) התקבל בערכאה אחרת צו המורה להימנע מהנפקת תעודת גירושין עד למתן החלטה אחרת, ומשכך קבע בית הדין קמא בהחלטה מיום כ' בחשון תשפ"ג (14.11.22) כי התעודה תעוכב עד הכרעה בעתירה.

לאור האמור, אין כל מקום למחזר שוב ושוב טענות חוזרות אודות קבלת תעודת הגירושין. ואף שבית הדין קמא הורה תחילה כי אחר החלטת בית הדין דידן בשאלת הסמכות תינתן תעודת גירושין, אך מאחר והצו שניתן בערכאה אחרת מאוחר יותר מרחף על הצדדים, לפיכך דחה בית הדין קמא את הבקשה לקבלת תעודת גירושין.

ומעתה כל החלטות בית הדין עולות בקנה אחד, ולא כפי שעלה על לבו של ב"כ המבקש (סעיף ח לערעור) באומרו כי בית הדין ה'ן נסת'ר מחמת'ו.

והנה בחוק שיפוט בתי דינים רבניים (סעיף 4א (ב) (2)) נקבע כדלהלן:

"הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג לבית משפט מוסמך במדינת חוץ בטרם ניתן גט פיטורין, לא יהיה בית הדין הרבני מוסמך לדון ולהכריע בגירושין האזרחיים."

בנדון דידן, המשיבה הגישה תביעת גירושין אזרחית ביום כ"א באדר תשפ"ב (24.3.22) והצדדים התגרשו רק ביום י"א בתשרי תשפ"ג (6.10.22) ומשכך בהתאם לאמור בית הדין אינו יכול לדון ולהכריע בתביעת הגירושין האזרחית.

ואף שתביעת הגירושין שהגיש המבקש בבית הדין ביום י"ב בשבט תשפ"א (25.1.21) קדמה לתביעת הגירושין האזרחית שהגישה המשיבה שנה אחר כך, מכל מקום תביעת המשיבה הוגשה בטרם ניתן גט פיטורין, ומשכך בהתאם לאמור, אין לבית הדין להכריע בגירושין האזרחיים.

מעשה בית דין
הן אמת כי בדרך כלל, מוסמך בית הדין להתיר הן את תוקפם ההלכתי של הנישואין על ידי מעשה בית דין, והן את תוקפם החוקי של הנישואין על ידי תעודת גירושין.

מעשה בית דין הינו פסק דין המאשר כי הבעל גרש את אשתו. שהרי בעבר הגט עצמו היה נמסר לאשה כמבואר בכתובות (פט.): 'הוציאה גט ואין עימו כתובה גובה כתובתה'. אולם בזמן הזה אין נותנים את הגט לאשה, וכדברי הרמ"א (סדר הגט אות פו): 'ונהגו עכשיו שהרב המסדר הגט גונזו אצלו ואינו נותנו ביד האשה, ואין לשנות'. ומשכך כיום האשה מקבלת מעשה בית דין להוכיח שהתגרשה כדת (וראה עוד בבית שמואל סימן קמב סק"ז בשם הט"ז, ובפתחי תשובה סדר הגט סק"ח, ואכמ"ל).

עם זאת, כדי להפקיע את תוקפם החוקי של הנישואין, בית הדין נדרש גם לתעודת גירושין וכפי שמופיע בשולי התעודה 'תעודה זו לצורך רישום בלבד. לשם נישואין יש להציג נוסף לתעודה זו גם את מעשה בית הדין' (וראה גם תיק 283925/5 ותיק 1010027/1, ואכמ"ל).

אמור מעתה, אין בכוחה של תעודת הגירושין להפקיע את הנישואין ההלכתיים, כשם שאין בכוחו של מעשה בית דין להפקיע את מעמדם האישי של הצדדים על פי חוק.

ומאחר ובנדון דידן עוד בטרם התגרשו הצדדים הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט האזרחי, לפיכך בית הדין אינו מוסמך להפקיע את מעמדם האישי של הצדדים הקבוע בחוק על ידי תעודת הגירושין, ולכן אף שהצדדים התגרשו כדת וקיבלו מעשה בית דין, לא ניתן להנפיק עבורם תעודת גירושין.

והנה ב"כ המבקש יצא לדון בדבר חדש באומרו כי הגם שתביעת הגירושין של המשיבה קדמה לסידור הגט, ומשכך לכאורה אין לבית הדין סמכות לדון בגירושין האזרחיים, וכפי שנקבע בחוק: "הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג לבית משפט מוסמך במדינת חוץ בטרם ניתן גט פיטורין, לא יהיה בית הדין הרבני מוסמך לדון ולהכריע בגירושין האזרחי", וכדבר האמור.

מכל מקום לדעתו יש לפרש את כוונת המחוקק בטרם הוגשה תביעת גירושין לבית הדין הרבני ולאו דווקא סידור הגט בפועל, ומאחר ותביעת המבקש קדמה לתביעת המשיבה הרי שבית הדין מוסמך לדון גם בגירושין האזרחיים (סעיף 6.3.4 לתגובה מיום כ"א בתמוז תשפ"ה 17.7.25).

עוד טען ב"כ המבקש כי הסכמת המשיבה להתגרש שוללת נכון להיום את משמעות המילה 'בטרם' שכן קיים גט (?), ומשכך בית הדין קנה סמכות להכריע גם בשאלת הגירושין האזרחיים (סעיף 6.3.6 שם).

והרואה יראה כמה כירכורין עשה הב"כ המלומד לדבריו, ונדחק להשחיל פרשנות מסולפת לדברים פשוטים וברורים. ואף שכעת הצדדים גרושים כדת, מכל מקום מאחר והתביעה האזרחית הוגשה קודם סידור הגט, לא יוכל בית הדין להכריע בדבר הנישואין האזרחיים, וכל דברי הב"כ המלומד אינם אלא מקש'ה אח'ת.

היתר נישואין
והנה, ב"כ המבקש ביקש עוד היתר נישואין אף ללא תעודת גירושין, שהרי בסמכות כבוד נשיא בית הדין להתיר נישואין לאדם נשוי אחרי חתימת מאה רבנים, וקל וחומר שיש להתיר נישואין לאדם גרוש, ובכך לדבריו, תיפתר עבירת הביגמיה.

אמנם לאור האמור יד הדוחה נטויה, שהרי הצדדים עדיין נשואים אזרחית ואין בסמכות בית הדין להידרש כלל לדבר, ואף סמכות כבוד הנשיא להיתר נישואין אינה על פי דין אלא על פי החוק, ומשכך מוגבלת היא להוראות החוק בלבד.

וכיוצא בזה קבע כבוד נשיא בית הדין הגדול בעבר הרב שלמה משה עמאר שליט"א (תיק 6649-12-1 מיום כ' באייר תש"ע 4.5.10), וכדלהלן:

"מקור הסמכות של נשיא בית הדין הגדול לאשר פסק דין להיתר נישואין, אינו בהלכה כי אם בחוק. אמנם רגישות לעניין ריבוי נישואין קיימת בהלכה זה דורי דורות, ועקב רגישות זו נקבע חרם דרבינו גרשום אצל האשכנזים והונהג חיוב שבועה שלא לשאת אשה שניה בלא היתר בית דין בעדות הספרדים ...

המחוקק האזרחי, שאינו מכיר עד גמירא את מנהגי העדות ודרך פסיקת דייני בתי הדין הרבניים בישראל לעדותיהם, סבר כי ראוי מנקודת המבט של משפט המדינה שלא להסתפק בפסק דין של בית הדין הרבני, ולהצריך לעניין זה פיקוח של הרב הראשי לישראל המשמש כנשיא בית הדין הרבני הגדול.

תפקיד פיקוח זה נועד בעיקרו על מנת להשגיח 'כי דבר ההזדקקות למוסד של היתר-נישואין על-ידי בתי-הדין הרבניים לא יהיה בעוכרי המטרה שלשמה נקבעה העבירה של ריבוי נישואין, היא המטרה לחזק, בשל טעמים סוציאליים וכלל-מדיניים, את היסודות המונוגמיים בחיי החברה' (ד"נ 69/ 10 רחל בורונובסקי נ' הרב הראשי לישראל הרב נסים, כה (1) 7, 31).

המחוקק האזרחי נתן את אמונו ברב הראשי לישראל מתוך הבנה וציפיה, כי הוא יקפיד שלא לתת את האישורים המבוקשים ממנו, אלא במקרים בלתי רגילים, כאשר שורת הצדק מחייבת זאת ותוך התחשבות באינטרסים של האשה ובמעמדה. אין מדובר במעמסה כבדה, מאחר וממילא ומלכתחילה זוהי גישתם של בתי הדין הרבניים בישראל."

משכך פני הדברים, גם הוראת כבוד הנשיא להיתר נישואין הניתנת כאמור על פי החוק בלבד, אינה יכולה להתיר את עבירת הביגימה ככל שישנה, וכפי שכבר נקבע בבג"ץ (301/63 מרים שטריים נ' הרב הראשי לישראל הרב נסים) וכדלהלן:

"הכלל הוא שאין הבעל יכול לשאת אשה שניה כל עוד הנישואין הקודמים לא הופקעו, פרט במקרים יוצאים מן הכלל, בהם תופס האישור הניתן על ידי הרבנים הראשיים (לפי סעיף 5 או סעיף 6) אולם ה'אישור' כמו ה'היתר' אינם יכולים להינתן כשמבחינה משפטית אין מכשול אובייקטיבי שהנישואין הקודמים יתפרקו ....

על הרבנים הראשיים לשקול, אם מתן 'האישור' מתיישב עם מטרת החוק האוסר ביגמיה. לעיניהם צריך לעמוד העקרון היסודי שהתרת ביגמיה אפשרית רק בנסיבות בהן האשה, משוללת הכוח להביע את דעתה או את הסכמתה, לפרק את הנישואין על ידי גט. קיימות הנסיבות – יתנו את האישור, אינן קיימות – אין הם רשאים לתתו."

סיכומם של דברים
כתב הערעור שלפנינו, מתחילתו עד סופו, אינו אלא מקש'ה אח'ת שהרי הגירושין האזרחיים אינם בסמכות בית הדין, ומשכך לא ניתן להתיר למבקש לשאת אחרת ו/או לקבל תעודת גירושין כמבואר בזה עליונים למעלה.

לאור האמור מחליט בית הדין:
א. בית הדין דוחה את הערעור, ואף לא נמצאה כל סיבה המצדיקה את הגשתו.
ב. על המזכירות להעביר למשיבה את כספי ההפקדה שהפקיד המבקש בסך 10,000 ₪ לטובת הוצאות המשפט.
ג. בית הדין מורה לסגור את התיק.

ניתן לפרסם את פסק הדין אחר השמטת שמות ומספרי זהות של הצדדים.

ניתן ביום כ"ט בתמוז התשפ"ה (25/07/2025).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה