א. לפניי בקשת המשיבה לביטול החלטתי מי' באב התשפ"ה (4.8.25) שבה הוריתי לה להשיב את ילדי הצדדים הקטינים, כולם, באופן מיידי למקום מגוריהם המשותף האחרון של הצדדים והילדים; קבעתי כי לאחר השבת הקטינים יתאמו הצדדים ביניהם הסדרי שהות, בעצמם או בסיועה של יחידת הסיוע; קבעתי הסדרי שהות זמניים שיחולו בהעדר הסכמה עד לקביעת הסדר ע"י יחידת הסיוע ונעתרתי לבקשת המבקש ליתן צו הרחקה – מן הילדים – נגד המשיבה, שבגדרו נקבע כי לא תשהה במחיצתם, לרבות במסגרת הסדרי השהות שייקבעו, אלא בפיקוחו של אדם נוסף, הכול כמפורט בהחלטתי.

ב. בבקשה שלפניי עתה טוענת המשיבה כי החלטה זו ניתנה בחוסר סמכות וכי משום כך דינה – בטלות, וזאת נוכח פנייתה שלה לבית המשפט לענייני משפחה, שאליו הגישה בקשה ליישוב סכסוך בהתאם לחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה, תשע"ה –2014, (להלן: החוק), טרם פניית המבקש לבית דיננו.

לשיטת המשיבה:

בהתאם להוראות החוק מקום שנפתח הליך ליישוב סכסוך על ידי אחד מבני הזוג – כל הליך בעניינים הקשורים לסכסוך המשפחתי יתברר בפני אותה ערכאה אליה הוגשה הבקשה הראשונה.

ומכאן, לשיטתה, כאמור, כי פניית המבקש לבית דיננו נעשתה שלא כדין והחלטתו של בית דיננו ניתנה שלא בסמכות.

המשיבה מוסיפה עוד:

מעבר לכך: עוד ביום 4.8.25 הוגשה מטעם באי כוח האם לבית המשפט לענייני משפחה בקשה דחופה לשמירת קשר עם קטינים, ובה ניתנה החלטה המחייבת את האב להגיש תגובה תוך שבעה ימים [...] לא יעלה על הדעת כי יתנהל הליך משפטי שלם ובמעמד צד אחד בפני בית הדין הרבני, שעה שקיים ומתקיים במקביל הליך יישוב סכסוך כדין בפני בית המשפט לענייני משפחה – הוא הערכאה המוסמכת על פי דין. התנהלות זו, פוגעת בזכות הטיעון של האישה, ונעשית בניגוד מוחלט להוראות החוק ולהוראות הפסיקה [...]

ג. לא מיותר לציין כי על אף האמירות, פעם אחר פעם, בבקשה שלפניי באשר להיותה התנהלות המבקש וקיום ההליך בבית דיננו בניגוד לחוק או לפסיקה, אין הבקשה כוללת הפניה קונקרטית לפסיקה מסוימת ואף לא מיקוד בהוראת חוק ספציפית. זאת כנראה לא בכדי, שכן כפי הנראה אין כאלה, ועל כן, וכפי שיבואר להלן, דינה של הבקשה להידחות.

ראשית ייאמר כי בהחלטתי צוין בפירוש מפי המבקש כי המשיבה הגישה לבית המשפט בקשה ליישוב סכסוך, ובעניין זה יוער – בזיקה לנספחיה של הבקשה שלפניי שבכללם פנייתה של המשיבה למבקש שבה הוא מואשם בהעלמת מידע זה מבית דיננו – כי מדובר בהאשמת שווא, שכן המבקש נהג בהגינות ויידע את בית הדין בדבר קיומו של הליך יישוב הסכסוך.

לא זו אף זו, מטעם זה הוריתי למבקש, בהחלטתי, כי באשר לגורם שייאות לפקח על שהיית הילדים עם המשיבה תימסר הודעה גם ליחידת הסיוע שעל יד בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה ובהמשך (לכשתיקבע ערכאה מוסמכת) לערכאה המוסמכת. מטעם זה אף הוריתי למבקש בסופה של אותה החלטה כי "יעביר עותק של החלטה זו לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה כנדרש בתקנה 10(ב) לתקנות".

ד. ומכאן לעיקר:
המשיבה 'קובעת' כאמור, כי "בהתאם להוראות החוק מקום שנפתח הליך ליישוב סכסוך [...] כל הליך בעניינים הקשורים לסכסוך המשפחתי יתברר בפני אותה ערכאה אליה הוגשה הבקשה הראשונה", קביעה שעליה חוזרת היא פעמיים בדבריה, באחת מהן תוך הפניה לסעיף 4 לחוק, אלא שהחוק בכללו וסעיף 4 לו בפרט אינו כולל הוראה כזו.

סעיף 4 לחוק האמור מורה אך ורק את זאת:

חלפו התקופות כאמור בסעיף 3(ה), ולא הגיעו הצדדים להסדר מוסכם בהליך ליישוב סכסוך בהסכמה, רשאי הצד שהגיש תחילה את הבקשה ליישוב הסכסוך, להגיש בתוך 15 ימים, תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית שלה סמכות לדון בעניין לפי דין; לא הגיש הצד האמור תובענה כאמור או שהגיש תובענה כאמור רק לגבי חלק מהעניינים שבסכסוך המשפחתי, רשאי הצד האחר להגיש לכל ערכאה שיפוטית שלה סמכות לדון בעניין לפי דין, תובענה בעניין של סכסוך משפחתי שלגביו לא הוגשה תובענה כאמור.

לאמור, בהשלכה לענייננו:

לכשיחלפו התקופות המנויות בסעיף 3(ה) לחוק לעניין עיכוב ההליכים, תקופות שטרם חלפו בכל הנוגע לצדדים שלפנינו, תהיה המשיבה, שהיא בענייננו "הצד שהגיש תחילה את הבקשה ליישוב הסכסוך" רשאית להגיש תובענה בעניינו של הסכסוך לכל ערכאה מוסמכת שתבחר – ויכולה זו להיות בית המשפט שאליו הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך או בית הדין, הגם שאת הבקשה האמורה לא הגישה אליו – במשך חמישה־עשר יום, שבהם לא יהיה המבקש, שלא "הגיש תחילה את הבקשה ליישוב סכסוך" לעשות זאת.

ככל שתנצל המשיבה את הזכות שהעניק לה המחוקק וככל שתבחר אז להגיש את התובענה לבית המשפט לענייני משפחה תיקנה אכן הסמכות לבית המשפט האמור, אם במסגרת ניצול זכותה תבחר לבסוף להגיש את התביעה לבית הדין – תהיה הסמכות של בית הדין, ואם לא תנצל את זכותה כלל ועיקר יוכל המבקש להגיש תובענה לבית הדין או לבית המשפט, ואם כך יקרה ויקדים הוא בהגשת התובענה – תהיה הסמכות נתונה לערכאה שאליה יגיש הוא את התובענה.

כך או כך יהיה בעתיד, את שצופן העתיד אין לדעת, אך בהווה טרם הגישה המשיבה תובענה ואף טרם יכולה היא לעשות זאת שכן התקופות המנויות בסעיף 3(ה) לחוק טרם חלפו.

כיום: (א) אין תובענה עיקרית מן התובענות שבהן עוסקות הוראות החוק האמור באשר לבקשה ליישוב הסכסוך לא לפנינו ולא לפני בית המשפט, שכן בתקופת עיכוב ההליכים לא יכול איש מן הצדדים להגיש תובענה כזאת; (ב) לא נקבעה סמכותה של אחת הערכאות לדון בתובענה.

הגשת בקשה ליישוב סכסוך לאחת הערכאות אינה מקנה לאותה ערכאה סמכות לדון בתובענה עצמה, וסעיף 3(ה) לחוק מורה כי בתקופת עיכוב ההליכים אף לא תדון ערכאה שיפוטית בשאלת הסמכות לדון בתובענה.

ה. הבקשות שהגיש המבקש לבית דיננו היו:
(א) להשבת ילדי הצדדים למקום מגוריהם הקבוע, מקום מגוריהם המשותף עד לאחרונה של הצדדים עצמם, שממנו נלקחו לפי הנטען – מה שלא מוכחש אף בבקשה שלפניי – שלא כדין, היינו שלא בהסכמתו מחד גיסא וללא החלטה של ערכאה שיפוטית כלשהי המאפשרת את נטילתם ממנו ללא הסכמה של שני ההורים, המבקש והמשיבה;

(ב) למתן צו הגנה, להגנת הילדים מפני האם, המשיבה, נוכח טענה שלפחות ראשית ראיה לה נמצאה במסמכים הרפואיים שהגיש, בדבר מסוכנות אפשרית של האם לילדים (בשל מצב נפשי).

שתי הבקשות הן בקשות שרשאית ערכאה שיפוטית לדון בהן אף בתקופת עיכוב ההליכים ורשות זו נתונה לה אף אם בהקשה ליישוב סכסוך הוגשה לערכאה האחרת, ובלבד שלא ניתן סעד באותו עניין עצמו, קודם לכן, על ידי הערכאה האחרות.

הבקשה הראשונה היא בקשה לסעד זמני לשמירת מצב קיים. ויוטעם: שעה שהורה אחד נוטל את הילדים שלא בהסכמת ההורה האחר, שלא כדין ושלא ברשות, ממקומם הקבוע אל מקום אחר, ה'מצב קיים' במובנו המשפטי אינו המצב שנוצר עם מעשהו זה אלא 'מצב' מקום מגוריהם 'הקיים' – הקבוע של הילדים, כפי שנוצר ונקבע בהסכמת שני ההורים, טרם נקיטת מי מהם בצעדים חד־צדדיים.

על בקשה כזו חל האמור בסעיף 3(ז)(1) לחוק:

על אף האמור בסעיף קטן (ה), צד לבקשה ליישוב סכסוך רשאי להגיש, בכל עת, לערכאה שיפוטית המוסמכת לכך לפי דין, בקשה לסעד דחוף בעניין נקבע לפי סעיף 5, לסעד זמני לשמירת המצב הקיים או לעיכוב יציאה מן הארץ.

וזאת גם נוכח הוראות התקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, התשע״ו – 2016, שסעיף 10 להן עוסק בבקשות לסעד זמני לשמירת מצב קיים. סעיף 10(ב) לתקנות אלה עוסק במפורש באפשרות של הגשת "בקשה לסעד זמני לערכאה שיפוטית אחרת מזו שאליה הוגשה בקשה ליישוב סכסוך".

כך לא זו בלבד שלשונו של סעיף 3(ז)(1) לחוק, שצוטטה לעיל, מורה כי בקשה כזו יכולה להיות מוגשת לכל ערכאה מוסמכת על פי דין ולאו דווקא לזו שאליה הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך, אלא אף כי התקנות מלמדות בפירוש על אפשרות זאת.

כל זאת בניגוד מוחלט לדברי המשיבה כביכול קובע החוק שכל הבקשות יוגשו רק לערכאה שעליה הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך.

ו. נוסיף ונאמר כי יש מקום לראות בבקשה המדוברת גם בקשה להבטחת קשר של הקטין עם הוריו. בקשה ממין זה הוגדרה בסעיף 12(א)(3) לתקנות 'בקשה לסעד דחוף', שגם אותה אפשר להגיש לפי סעיף 3(ז)(1) לחוק לכל ערכאה מוסמכת, אלא שבנוגע לה יש לבחון אם אכן קיימת דחיפות במתן החלטה לעניין הקשר שבין הקטין להוריו טרם פגישת המהו"ת הראשונה. בענייננו מאחר שהבקשה חוסה גם תחת הבקשה לסעד זמני לשמירת מצב קיים התייתרה בחינה זו.

אכן בהינתן העתרות לבקשה לשמירת המצב הקיים בדרך של השבת הילדים למקום מגוריהם הקבוע עשוי להיווצר צורך בשמירת הקשר שלהם עם ההורה שאינו מתגורר עתה במקום זה, היינו בענייננו המשיבה.

ההחלטה שנתתי באה לענות אף על צורך זה ככל שקיים הוא, ומאחר שבפן זה מדובר בהבטחת הקשר עם המשיבה עצמה, והמבקש – ביקש כי נורה על כך, הרי שלעניין זה פטורים אנו מן החשש שמא מדובר בצורך שאינו דחוף, שהלוא המשיבה – חזקה כי מעוניינת היא בהבטחת הקשר עימה וכי לא תגרוס כי אינו דחוף (ומה גם שרכיב זה בהחלטה אינו מטיל עליה חובה כלשהי).

ז. תוצאת כל האמור היא כי אין כל ספק כי מוסמך בית הדין לעסוק בבקשה זו וליתן את ההחלטה שאותה נתתי, זאת גם תוך כדי תקופת עיכוב ההליכים וללא כל תלות בשאלה לאיזו ערכאה הוגשה הבקשה ליישוב הסכסוך.

ח. אכן, כאמור לעיל, העלתה המבקשת גם טענה כי:

עוד ביום 4.8.25 הוגשה מטעם באי כוח האם לבית המשפט לענייני משפחה בקשה דחופה לשמירת קשר עם קטינים, ובה ניתנה החלטה המחייבת את האב להגיש תגובה תוך שבעה ימים [...] שעה שקיים ומתקיים במקביל הליך יישוב סכסוך כדין בפני בית המשפט לענייני משפחה – הוא הערכאה המוסמכת על פי דין. התנהלות זו, פוגעת בזכות הטיעון של האישה, ונעשית בניגוד מוחלט להוראות החוק ולהוראות הפסיקה.

אלא שכפי שהובהר החוק והפסיקה אינם מונעים את הגשת בקשת המבקש לבית דיננו, והאמור כי הערכאה המוסמכת על פי דין היא דווקא בית המשפט – טעות הוא, שלא לומר שקר. הגשת בקשה מטעם האם לבית המשפט כשעצמה אינה מונעת מן האב להגיש בקשה לבית הדין – תקנה 14 לתקנות הסדר התדיינויות קובעת:

בקשה לסעד זמני ובקשה לסעד דחוף לפי תקנות 10 ו־12 תוגש לערכאה שיפוטית המוסמכת לכך לפי דין, ובלבד שצד המגיש כמה בקשות יגישן לאותה ערכאה אם היא מוסמכת לכך לפי דין.

מכאן כי לו הגיש האב עצמו בקשה אחת לבית הדין ואת האחרת לבית המשפט היה פסול בדבר, אולם שעה שצד אחד הגיש בקשה לבית הדין והאחר לבית המשפט – אין בכך פסול.

ואומנם לו היה בית המשפט נותן החלטה בבקשתה של האם קודם להחלטתו של בית הדין היה בכך כדי למנוע את בית הדין ממתן החלטה באותו עניין עצמו, נוכח הוראה סעיף 3(ז)(3) לחוק הקובע: "ערכאה שיפוטית לא תיתן צו לסעד דחוף או זמני בעניין שבו ניתן קודם לכן סעד כאמור על ידי ערכאה שיפוטית אחרת", אלא שבענייננו בקשת המבקש הוגשה לבית דיננו קודם שהגישה המשיבה את בקשתה לבית המשפט, והחלטתו של בית דיננו אף היא קדמה להחלטה כלשהי של בית המשפט שבה ניתן סעד כזה, שכן מדברי המשיבה עצמה עולה כי בית המשפט טרם נתן החלטה כזו (אלא החלטה שהורתה על תגובת המבקש בלבד), ולמעשה ביום שבו הגישה המשיבה את בקשתה לבית המשפט "עוד ביום 4.8.25", כבר ניתנה החלטתי.

נמצא כי החלטתי ניתנה כדין ובסמכות.

אדרבה: לפי הוראתו של סעיף 3(ז)(3) לחוק האמור בית המשפט הוא המנוע עתה מליתן סעד בבקשתה של המשיבה, שכן "ניתן קודם לכן סעד כאמור על ידי ערכאה שיפוטית אחרת", היינו על ידי בית דיננו.

ט. טענה נוספת של המשיבה היא כי ההחלטה ניתנה "במעמד צד אחד". טענה זו עשויה הייתה להיות צודקת (אם כי יש מקרים שבהם קיימת הצדקה למתן הוראות זמניות במעמד צד אחד) לולי עמדתי עליה בהחלטתי והבהרתי את היסוד למתן ההחלטה במעמד צד אחד תוך שהבטחתי את צמצומה של פגיעתה בצד האחר, הלוא הוא המשיבה.

הבקשה שהוגשה לפניי הייתה, כנזכר לעיל וכמתואר גם בגוף החלטתי, שלובה בבקשה למתן צו הגנה בהתאם לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991, שעל סמכותנו לתת החלטה בנוגע לה אעמוד להלן. נוכח מעורבותו של עניין צד ההגנה נוצר צורך במתן החלטה בדחיפות ואף במעמד צד אחד וכפי שמתאפשר על פי הוראות החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991. בנסיבות שבהן חלק ממרכיבי ההוראות המעשיות שמתבקשות בחלקה האחד של הבקשה זהים לאלה המתבקשות בחלק העוסק בצו ההגנה אין מקום ליתן הוראות חלקיות בלבד, בענייננו להורות על הגבלת מפגשיה של המשיבה עם הילדים לשם הגנתם, בלי ליתן הוראות משלימות – ולמצער הוראות זמניות – באשר למקום שהותם הקבועה של הילדים ובאשר להסדרים שיאפשרו, למרות מגבלת צו ההגנה, קשר בינם לבין אימם.

הזהירות הנדרשת במתן צו במעמד צד אחד היא מפגיעה בצד שהצו ניתן שלא במעמדו אולם נקיטת דווקנות שלפיה יוגבלו הוראותיי שבנידון דידן רק למרכיב שלגביו ודאי הוא כי מותר ליתן צו המעמד צד אחד הייתה מביאה לתוצאה ההפוכה: מתן הוראות חלקיות בלבד שיתוחמו, בשל היות ההחלטה במעמד צד אחד בלבד, רק להרחקת האם מן הילדים היה בו משום פגיעה ודאית בטובת הילדים, שחזקה כי זקוקים הם לקשר עם אימם, המשיבה, ואף המבקש הסכים כי כך הוא, ואף פגיעה בטובתה של המשיבה עצמה שתוצאה של הוראה כזו היה ניתוקה מהילדים יותר מהנדרש אף אליבא דהמבקש.

משכך קבעתי בהחלטתי את שקבעתי בה וזאת כפי שהובהר בה בפירוש (ההדגשות אינן במקור):

לאחר שבחנתי את החומר הרפואי שהוצג לפניי ושקלתי את מכלול האיזונים, לרבות תוך נתינת המשקל המתאים להיות הבקשה שלפניי בקשה במעמד צד אחד בלבד, ובשים לב להוראות החוק הרלוונטיות, לרבות הוראות החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991, הוראות החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה – 2014, הוראותיהן של התקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ו – 2016, (להלן: התקנות), והוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962.

משכך גם סייגתי וקבעתי בהחלטתי:

[...]

ד. תוקפו של כל האמור לעיל סעיף ב' הוא כסעד זמני עד לדיון שיתקיים כאמור להלן סעיף ו' במעמד שני הצדדים, וככל שלא תתייצב המשיבה לדיון זה – עד למתן החלטה אחרת על ידי הערכאה שתיקבע כמוסמכת לדון בתובענה העיקרית שבין הצדדים או למשך חמישה חודשים מהיום – המוקדם שבשני מועדים אלה.

ה. תוקפה של ההוראה הקבועה בסעיף ג' לעיל יהיה עד לדיון שיתקיים כאמור להלן סעיף ו' במעמד שני הצדדים, וככל שלא תתייצב המשיבה לדיון זה – למשך שלושה חודשים או עד למתן החלטה אחרת על ידי הערכאה שתיקבע כמוסמכת לדון בתובענה העיקרית שבין הצדדים – המוקדם שבשני מועדים אלה.

ו. נוכח מתן החלטה זו במעמד צד אחד (בשל הדחיפות והחשש למסוכנות), תקבע מזכירות בית הדין מועד לדיון באשר לטענות המבקש ולעניינה של החלטה זו ותזמן את הצדדים. הדיון ייקבע מייד לאחר תום פגרת הקיץ (בהתאם להוראות החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991, ולחוק הפרשנות תשמ"א – 1981, באשר לתקופה שימיה האחרונים חלים בפגרה).

ככל שתגיש המשיבה בקשה מתאימה יבחן בית הדין את האפשרות להקדים את מועד הדיון ולקיימו אף במהלך הפגרה.

י. הבקשה השנייה הייתה כאמור בקשה למתן צו הגנה. בקשה זו, כאמור לעיל וכאמור בהחלטתי, מתבססת על החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991. כאמור לעיל הדחיפות הנגזרת ממרכיב זה של הבקשה היוותה גם את השיקול לעניין בחינת מרכיבה האחר של ההחלטה ומתן החלטה בו – באופן זמני, כאמור לעיל – במעמד צד אחד.

לשיטתה של המשיבה, בבקשתה שלפניי עתה, גם ההחלטה בעניין זה ניתנה שלא בסמכות עקב הגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה.

באשר למשגה שבטענה זו אין צורך להאריך, שכן הסעיף 4א לחוק להסדר התדיינויות קובע מפורשות הליכים שעליהם לא יחולו הוראותיו, ובהם, כפי שנקבע שם בפסקה (3) "הליך לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א – 1991".

יא. סוף דבר,
ההחלטה שניתנה – ניתנה כדין ובסמכות.

הובאו בהחלטה זו בחשבון כלל המרכיבים הרלוונטיים ונכללו בה האיזונים הנדרשים נוכח מתן ההחלטה במעמד צד אחד.

אין, אפוא, כל הצדקה ובסיס חוקי לבקשה לביטולה או לטענה כי ניתנה בחוסר סמכות.

דיון במעמד שני הצדדים יתקיים בהקדם, כפי שנקבע כבר בהחלטה עצמה, מייד לאחר הפגרה, וככל שיתאפשר – אם תבקש זאת המשיבה – אף במהלך הפגרה.

יב. החלטתי מותרת בפרסום בכפוף להשמטת שמותיהם של הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום ט"ז באב התשפ"ה (10.8.2025).

הרב יחיאל חיים פריימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה