א. לפנינו תביעת גירושין של האישה.

בב' באדר התשפ"ה (2.3.25) קיים יושב ראש המותב דאז, הרה"ג יהודה יאיר בן מנחם, דיון ראשון בתביעה, בדן יחיד, ובו ניסה להביא את הצדדים להסכמות, אך לשווא. משכך נקבע מועד נוסף לדיון.

מועדו של הדיון נדחה פעמיים לבקשת הנתבע, בשתי הפעמים נומקה הבקשה בשהותו של הנתבע בשירות מילואים פעיל, בפעם הראשונה נעתר בית הדין משום כך לבקשה, לפנים משורת הדין, אף שהוגשה ללא שתובא בה עמדת הצד שכנגד שלפי האמור בבקשה לא הצליחה באת כוח הנתבע לקבל את עמדתו. בפעם השנייה הייתה הבקשה בקשה מוסכמת וכללה מועדים חלופיים מוסכמים לדיון.

ברם סמוך ונראה למועד הדיון שנקבע, בהסכמה כאמור, הגיש הנתבע באמצעות באת כוחו בקשה שלישית לדחייה שנומקה בשינוי יציאותיו של הנתבע לחופשה מן המילואים. לבקשה זו התנגדה התובעת ובית הדין דחה את הבקשה בהחלטה מנומקת שבה הבהיר כי פקודות מטכ"ל מחייבות את מפקדיו של הנתבע לשחררו משירות המילואים לצורך השתתפותו בדיון.

למרות ההחלטה נמנע הנתבע מהתייצבות לדיון שהתקיים במעמד התובעת ובאות כוח הצדדים. בהחלטה מנומקת שנתן בית הדין בתום הדיון קבע בית הדין מועד נוסף לדיון וחייב את הנתבע בהוצאות המשפט שנגרמו לתובעת בגין דיון זה – חיוב בסכום מינימלי של 380 ש"ח בלבד, סכום ההפסד הריאלי שנגרם לתובעת לדבריה, שלא הוכחשו, בשל הדיון. מחיובו של הנתבע בהוצאות גם לטובת אוצר המדינה נמנע בית הדין למרות בקשת התובעת, אך הבהיר כי לא לעולם חוסן וככל שתישנה התופעה של העדר התייצבות ללא היתר ישקול בית הדין לחייב בהוצאות כאלה בנוסף לחיוב ההוצאות לטובת התובעת.

הדיון הנוסף התקיים בכ"ד בתמוז התשפ"ה (20.7.25), הפעם התייצבו לדיון שני הצדדים ובאות כוחו של כל אחד מהם.

נעיר כי טרם הדיון הגיש הנתבע בקשה לביטול חיובו בהוצאות – בקשה שאותה אנו דוחים נוכח התיאור דלעיל. נציין כי בבקשה העלה הנתבע נגד החיוב גם את הטענה כי לא היה על התובעת לקבל עליה עבודה למועד הדיון (עבודה שלדבריה היא יומית ואינה קבועה) ולבטלה. טענה זו נדחית על הסף ומוטב היה לה שלא תעלה כלל ועיקר: התובעת רשאית וזכאית לעבוד ומסתבר כי אף נצרכת היא לכך לפרנסתה, הפסד יום עבודה בגין דיון קיים הן כשבעל דין מוותר מראש על העבודה הן כשמבטל הוא יום עבודה קבוע או שנקבע מראש. אכן כשמדובר בעבודה שאינה קבועה יש שיכולה לעלות טענה כי בעל הדין לא היה יכול כלל למצוא עבודה ולהשתכר ביום הדיון, משקיבל על עצמו בעל הדין עבודה וביטלה בשל הדיון – מסולקת גם טענה זו; נוכח האמור כי הפסד יום עבודה הוא הפסד גם אם לא נקבעה העבודה מראש כל עוד יכולה הייתה להיקבע, הרי שהדרישה כי יימנע מלכתחילה מלקבל על עצמו עבודה אינה אלא דרישה כי יוותר על הזכות לברר את זכויותיו ולסלק את הטענה, שהתבררה כטענה שאינה נכונה, כי לא יכול היה להשתכר במועד זה.

לבד מן האמור נעיר כי מצופה מבעל דין שבית הדין נהג בו לפנים משורת הדין, שעה שחויב בסכום מינימלי בעוד שורת הדין הייתה להשית עליו גם הוצאות לטובת אוצר המדינה (הן בשל כילוי זמנו השיפוטי של בית הדין הן בשל שכר טרחת באת כוחה של התובעת שבו נושא אוצר המדינה במקרה זה שבו מיוצגת היא על ידי הלשכה לסיוע משפטי) שלא להלין על כך.

מאחר שבהרכב בית הדין בא שינוי לאחרונה עם מעברו של הרה"ג יהודה יאיר בן מנחם לכהן כאב בית דין בבית דין אחר ועם כניסת דיין חדש לבית דין זה, ובשים־לב גם להיות הדיון הקודם דיון בדן יחיד לפני הרה"ג יהודה יאיר בן מנחם בלבד, מצא בית הדין לנכון לשמוע את טענות הצדדים בדיון מראשיתן וממילא התייתר הצורך בשאלת הצדדים, על פי תקנה ע"א לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, לקבל את עמדות הצדדים בשאלה מאיזה שלב יתחדש הדיון.

ב. לגופו של עניין:
התובעת העלתה בכתב התביעה טענות שונות נגד הנתבע, הטענות לא התבררו לפנינו עדיין ובכוונת מכוון נימנע מלפרטן כאן כמו גם מלהעלות את טענותיו הנגדיות של הנתבע. הדבר אינו נצרך בשלב זה, ולא יהיה בו צורך כלל אם ישכילו הצדדים – בדגש על הנתבע – לפעול בהתאם לאמור להלן, ומשכך מוטב ונכון לשמור על כבודם של שני הצדדים ככל האפשר. לימדנו התנא באבות (א, ח) "וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך [...] וכשנפטרים מלפניך, יהיו בעיניך כזכאין, כשקבלו עליהם את הדין" ומאחר שמקווים אנו כי הצדדים יקבלו עליהם את הדין ללא צורך בבירור נוסף של הטענות ובאמצעי אכיפה התלויים בו – מבקשים אנו להותיר את הנייר חלק דיו כדי להותיר את מראיתם "כזכאין", ולהימנע מלהעלות על הכתב את שלא מתחייב להעלותו עליו.

בין שהדין עם התובעת בטענותיה, בין שהדין עם הנתבע ובין שהאמת ממוקמת במקום כלשהו בתווך, התברר לפנינו בדיון וכפי העולה גם מכתבי הטענות כי הצדדים, שנישאו לפני פחות משלוש שנים, פרודים למעלה משנה וחצי; התובעת נחושה בדעתה להתגרש, ואף לולי נחישותה זו ברי כי לאחר פירוד ממושך זה שקדמה לו תקופת נישואין קצרה ממנו – הסיכוי לשיבת הצדדים לשלום בית אפסי הוא; הנתבע מבין אל נכון כפי שעולה מדבריו כי פני הצדדים לגירושין ובנסיבות שנוצרו כמו גם נוכח הטענות שהעלה הוא בכתב ובעל פה נגד התובעת נראה כי גם הוא אינו חפץ כיום בהמשך הנישואין ובשלום בית אלא שמבקש הוא להדגיש כי לכתחילה רצה בשלום בית וכי המצב הנוכחי נגרם שלא באשמתו.

התובעת הבהירה חזור והבהר כי בכפוף למתן הגט מוחלת היא על כתובתה.

משכך, נוכח חוסר התוחלת בהמשך נישואי הצדדים, תוך שלמעשה שניהם כאחד מעוגנים ומנועים מלהמשיך בחייהם ונישואיהם מתקיימים 'על הנייר' בלבד ושניהם אינם רוצים זה בזה, מן הדין על הצדדים להתגרש.

כך כידוע ביאר ופסק רבנו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ח) בשם רבו רבי אברהם בן אשמעאל כי כשאישה תובעת גט וכתובה באומרה שאינה חפצה בבעלה – וקל וחומר כשתובעת גט ומוותרת על כתובתה בכפוף לקבלתו, כבנדון דידן – והאיש מסרב לתת גט אך מודה כי גם הוא אינו חפץ עוד באשתו "כופין אותו לגרש", אלא שממתינים קודם לכן שנים עשר חודש שמא יחזרו בהם, המתנה שאינה נצרכת בענייננו שבו אין מדובר בגחמה בת רגע אלא בפירוד ממושך שחצה את מניין החודשים האמור זה מכבר.

כלפי פירוד כזה שעולה בענייננו אף על שמונה עשר חודש גם כתב, כידוע, רבנו חיים פלאג'י (חיים ושלום חלק ב סימן קיב):

כל שנראה לבית דין שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה – אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחת האשה וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה [...] וכמו כן להפך כשהאשה רוצה להתגרש והאיש אינו רוצה וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים – גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים [...]

והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה – ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית דין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזווג ולכופם לתת גט [...]

ג. בדיון טען הנתבע (באמצעות באת כוחו) כי אף שנכון הוא להתגרש ומבין כי אין מנוס מכך, מבקש הוא לעכב את הגירושין עד לאחר סיום ההליכים הרכושיים המתנהלים בערכאה אחרת. כחיזוק לעמדתו ביקש להיסמך על דברי הרמ"א בסדר הגט (אבן העזר סוף סימן קנד, אות פא): "וישאל הרב אחר הכתובה ושתחזור לבעל הכתובה או תמחול לו כדי שלא יבואו אחר כך לידי קטט מחמת הכתובה ושיאמר הבעל על כן לא גירשה [...]" וכמבואר כבר בסדר הגט שבשו"ת מהר"י מינץ (אות קכג) ובסדר גט ראשון למהר"ם רבי יוזפש (אותיות ריט ורמה).

בהקשר זה העלה גם את הטענה כי מעיקר הדין אין לדון בין גרוש לגרושתו וכדאיתא בכתובות (כח, א) ונפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיט) וממילא מן הדין להכריע בכלל העניינים טרם סידור הגט, וכמבואר בסדר גט ראשון (הנ"ל, אות רכ) כתב: "ויזהירם הרב שלא יהיו קשורים ביחד בשום דבר, אך אם יש איזה חלוקים ביניהם – יפשרו אוהביהם או קרוביהם על ככה [...]"

הנתבע ציין לעניין זה לפסקי דין שהתבאר בהם כי כך יש לנהוג ונקב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1248559/1‏‏ (פורסם).

עוד טען הנתבע כי לשיטתו דינה של התובעת הוא כ'מורדת' ומבקש הוא לתבוע את 'החזרת המתנות' שנפסקה לעניינה של מורדת. הנתבע טען כי מבקש הוא כי גם תביעה זו תתברר בבית דיננו ותוכרע קודם סידור הגט.

ד. את דרישתו של הנתבע יש לדחות כפי שהבהיר בית הדין בדיון עצמו וכפי שיבואר להלן:

אכן על דרך כלל יש לבכר את סיום ההתדיינות שבין הצדדים בכלל העניינים טרם סידור הגט. העדפה זו, בהקשר של מרבית העניינים, נשענת על יסוד אחד, ובהקשר של הכתובה על יסודות נוספים, ונבאר.

עיקרם ורובם של דברי הפוסקים העוסקים בהסדרת ענייני ממון טרם הגירושין עוסקים בסוגיית הכתובה, ואכן הרמ"א שדבריו הובאו לעיל הביא להלכה דרישה זו בהקשר לכתובה והשמיט את הדרישה המקבילה באשר לעניינים אחרים, ולא בכדי:

הכתובה נתקנה, כידוע 'כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה' וככל שיש מקום לגבותה או לדון בכך הרי שראוי הוא לעשות זאת קודם לגירושין, שכן דחיית ההכרעה בעניין הכתובה עד לאחר הגירושין מחמיצה את מטרתה העיקרית של הכתובה. אף במקרה שבו אין אנו מבקשים 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה' אך עדיין ייתכן חיוב בכתובה, כגון במקרים שבהם הדין הוא 'יוציא וייתן כתובה' או אף במקרים שבהם מבקש הבעל לגרש את אשתו וזו מסכימה אך טוענת, או עשויה לטעון, כי למרות הסכמתה או אף רצונה בגירושין יש לראותם כמי ש'יצאו' מן הבעל ולחייב אותו בכתובה, קיים החשש שהובא בדברי הרמ"א להלכה כי אם לבסוף יחויב הבעל בכתובה יביא הדבר להוצאת לעז על הגט מכוחה של אמירה אפשרית של הבעל כי לו ידע שיחויב בכתובה לא היה מגרש את אשתו – אמירה שאף שאין בה לפסול את הגט מן הדין מאחר שהגט ניתן ללא תנאי, יכולה היא להתקבל על דעת בני אדם וליצור לעז דווקא משום שאכן הכול יודעים שתכלית הכתובה היא למנוע מן הבעל למהר ולגרש את אשתו, ודברי הבעל מתאימים לעיקרון של 'כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה' שמשמעו אכן כי אם ידע הבעל שיחויב בכתובה לא יגרש את אשתו. לא זו אף זו: גם לולי הייתה זו תכליתה של הכתובה, מאחר שעל דרך כלל נוצר החיוב בכתובה עם הגירושין ותלוי בהם (בין שאז חל החיוב ובין שהחיוב נוצר ביסודו כבר בעת הנישואין אלא הגירושין הם תנאי לו ומועד פירעונו, ועל כן אין כאן המקום להאריך בשאלה אם כך הוא או כך), הרי שהאמירה "לו ידעתי שאתחייב בכתובה לא הייתי מגרש" סבירה כשלעצמה, ופרט למקרים שבהם הדין הוא "יוציא וייתן כתובה" אף אינה מלמדת על 'סחטנות' פסולה, שהרי זכותו של אדם היא, לכאורה, להימנע מלהביא על עצמו חיובים ממוניים שאינו מחויב בהם עתה.

ובנוסף ללעז, יש היבט אמיתי של עוול אם מחויב הבעל בכתובה, חיוב שיכול היה להימנע ממנו אם לא היה מגרש את אשתו או אם היה דורה ממנה למחול על הכתובה קודם לגירושין, שעה שאין הוא מחויב לגרש מן הדין ושעה שאכן מטרת הכתובה היא למנוע ממנו לגרש.

שונים הם ענייני ממון אחרים:
חיובים ממוניים אחרים שישנם בין הבעל לאישה, ככל שישנם כאלה, לא באו לעולם כדי למנוע את הגירושין, והאמירה "לו ידעתי שאתחייב בממון לא הייתי מגרש" אינה מובנת מאליה, מכוח מהותם של אותם חיובים. יתר על כן, חיובים אלה גם אינם תלויים כשלעצמם בגירושין (ואף כשמדובר בחיובים שמכוחו של חוק יחסי ממון, שמועדם היסודי הוא בעת פקיעת הנישואין, מאחר שהחוק מאפשר לקבוע מועד לאיזון הנכסים ואף לאזנם בפועל גם ללא גירושין, והמקובל הוא שהמועד נקבע על פי מועד הקרע, הרי שבפועל יש לשער כי כשקיים קרע בין הצדדים – וכך הוא בענייננו – לא יושפעו חיובים אלה מן הגירושין), ואין היגיון פנימי באמירה "לו ידעתי שאתחייב לא הייתי מגרש", שהרי ההימנעות מן הגירושין לא הייתה גורעת מן החיוב.

כך אלא אם כן מדובר באדם שיאמר "לו ידעתי שאתחייב בממון, הייתי נוהג כאחרון הסחטנים ומתנה את מתן הגט – אף שגם אני מבין שעלינו להתגרש – בוויתור על מה שמגיע לאשתי מן הדין".

אך לאמירה כזו – אין יסוד לחשוש על דרך כלל משום שסתם בני אדם אינם נוהגים בדרך פסולה של 'סחטנות' ועל אחת כמה וכמה שאינם מעוניינים לצייר את עצמם לאחר מעשה, כשכבר לא יוכלו להפיק את זממם, כמי שנוהגים כך, ולכן אין יסוד לחשוש כי כך יאמר הבעל.

לא זו אף זו, אף אם יאמר הבעל כך – אין יסוד לקבוע כי עלינו לעכב את מתן הגט מחמת החשש כי כך יהיה. כאמור לעיל אף אמירה מקבילה לעניין הכתובה אינה פוסלת את הגט מן הדין, שהרי הגט ניתן ללא כל תנאי, ואין אנו עוסקים גם במקרה שבו מטעה מאן דהוא את הבעל לסבור כי אם ייתן את הגט לא יחויב במה שמחויב הוא מן הדין (מה שעשוי לעיתים להעלות שאלה של 'גט מוטעה'). החשש גם בנוגע לכתובה הוא ללעז שיצא משום שהשומעים יסברו כי יש ממש בדברי הבעל, וזאת משום שבין הכתובה לגירושין אכן קיימת זיקה הדוקה כאמור לעיל. לעומת זאת אמירה של "לו ידעתי הייתי 'סוחט' ממון בתמורה לגט" לא תביא את רוב השומעים לפקפק בטיבו של הגט אלא לפקפק בטיבו של הבעל...

ה. נציין כי במקרה שבו הבעל הוא המבקש להתגרש והאישה מבקשת להכריע בעניין הכתובה קודם לגירושין מן הדין, על דרך כלל, לאמץ את עמדתה של האישה מטעם מהותי נוסף, שכן לא זו בלבד שאם תידון הכתובה לאחר הגירושין עלול להיגרם לעז כאמור, אלא אף כי ככל שזכאית האישה לכתובה מן הדין אזי מועד פירעון הכתובה הוא עם הגירושין, ונמצא שהקדמת הגירושין לדיון בה, שתגרור בהכרח את עיכוב גבייתה פוגעת בזכות מהותית של האישה. ולא זו אף זו: כחלק מהיות תקנת הכתובה מיועדת להגן על האישה מפני גירושין שרירותיים ביוזמת הבעל וליתן לה פיצוי בגינם זכאית האישה לדעת הרבה פוסקים להתנות את הסכמתה לגירושין בפירעונה המיידי של הכתובה אפילו כשלבעל אין מניין לפורעה ומשמעות אימוץ עמדתה של האישה היא מניעת הגירושין כליל. לעניין זה עיין שו"ת הרי"ף (סימן יד וסימן קג); שו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף רנד, ועוד שם בסימן תשעה); תשב"ץ (חלק ג סימן רכג) ובית יוסף (אבן העזר סימן קיט). ואומנם עיין בבית יוסף (שם) שהביא מתשובת הרא"ש שלכאורה משמע שחולק על זה, והאחרונים האריכו לבאר דלא פליגי אלא דהרי"ף איירי באישה שאין עליה חיוב מן הדין לקבל גט (אלא שרשאי הבעל לגרשה ומעיקר הדין קודם חרם דרבנו גרשום היינו אף שלא מרצונה, שמכל מקום אם אין לו לפרוע את כתובתה אינו רשאי לגרשה), והרא"ש איירי באישה החייבת לקבל גט מן הדין. ואין כאן מקום להאריך.

אך בענייננו האישה היא התובעת את הגירושין, ולאחר שהבהירה התובעת מפורשות כי מוחלת היא על כתובתה בכפוף לסידור הגט לא קיימים הטעמים שנזכרו בפוסקים לעניין הקדמת ההכרעה בכתובה לסידור הגט.

ו. אכן טעם נוסף יש להסדיר את כלל העניינים טרם הגירושין, טעם הנוגע הן לכתובה והן לשאר העניינים, והוא כמובא לעיל הרצון למנוע ככל האפשר מגע בין הצדדים והתדיינות ביניהם לאחר הגירושין, זאת כדי למנוע התקרבות ביניהם בעת שכבר יהיו גרושים, העלולה להביאם לידי עבירה.

כאן אין מדובר לא בחשש של עידוד לגירושין שאפשר ונכון היה למונעם באמצעות חיוב הכתובה ובהתאם לייעודה המקורי "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", לא בחשש של לעז על הגט ולא בעוול כלשהו, אלא בשיקול צדדי, חשוב ככל שיהיה, של מניעת מכשול.

שיקול זה מעצם טיבו וטבעו ראוי לו להישקל באופן ענייני תוך שבית הדין בוחן: באיזו מידה אכן עשוי להיגרם מכשול; באיזו מידה מובטחת מניעתו של המכשול אם יוסדרו יתר העניינים לפני הגט; האם לא קיים מכשול, שעלול להיות חמור יותר, בעיכובו של הגט והאם לא יגרום העיכוב לעוול חמור וודאי שגרוע מן החשש הרחוק יחסית של מכשול.

בענייננו מורים כל הפרמטרים על הצורך להקדים את סידור הגט ושלא להמתין להכרעה ביתר העניינים:

אין אנו עוסקים בצדדים ה'נפרדים כידידים', במי שאומנם החליטו להיפרד אך שוררים ביניהם כבוד הדדי ואולי אף סוג של ידידות וחיבה, העשויה להבשיל לכדי מערכת יחסים חדשה תוך מפגשים שלאחר הגירושין במסגרת התדיינות משפטית עניינית העשויה להתקיים גם בין ידידים. בין הצדדים שלפנינו שוררת לפי התרשמותנו הברורה עוינות לא מבוטלת, והחשש שמפגש ביניהם במסגרת התדיינות משפטית שלאחר הגירושין יביא להתקרבות שתביא לידי מכשול נראה חשש רחוק למדי.

במידה שלמרות האמור קיים חשש – מאחר שלצדדים 'נכס משותף' יקר מכול, שאינו ניתן ל'חלוקה' סופית טרם הגירושין, היינו ילדתם המשותפת, הרי שגם אם נעכב את הגירושין עד לאחר ההכרעה בכל העניינים הממוניים, לא נוכל להבטיח כי הצדדים לא ייפגשו ביניהם בכל הנוגע לילדה ואף בהתדיינות משפטית הנוגעת לה. גם אם יוכרעו כביכול ענייני הילדה אף הם טרם הגירושין: ידוע הוא העיקרון המשפטי של העדר 'סופיות' בענייני הילדים; אף מקרי החיים המזמנים בענייני ילדים צורך בהכרעות שיפוטיות פרטניות לשאלות ספציפיות הצצות לאחר הגירושין, לעיתים לאורך שנים – מוכרים הם, ובענייננו עשויות התדיינויות בענייני הילדה להימשך או לצוץ מחדש לאורך שנים רבות שכן מדובר בפעוטה שטרם מלאו לה שנתיים. משכך גם אם ניעתר לדרישה לעכב את הגט עד לאחר ההכרעה בענייני הרכוש לא נשיג את המטרה של מניעת מפגשים בין הצדדים במסגרת ההתדיינות המשפטית, לכל היותר נוכל לצמצם מפגשים אלה.

לאידך גיסא, עיכוב הגירושין – עיכוב שעשוי להיות ממושך, ושעה שענייני הרכוש אינם נידונים לפנינו אין לנו כל שליטה עליו, אין בידינו להעריך את משכו ואין בידינו לעשות דבר כדי לצמצמו – עשוי להביא את הצדדים כמובן למכשולים הלכתיים חמורים הרבה יותר מאלה של קשר מחודש בין בני זוג שכבר התגרשו. ולמען הסר ספק, אין אנו באים להטיל דופי במי מהצדדים שלפנינו, ששניהם נראים כיראי שמים, אבל אין אנו רשאים להעלים עין מהעובדות: מדובר בשני אנשים צעירים, פרודים זה זמן ממושך, 'אין אפוטרופוס לעריות' ויראת שמים אינה מהווה 'תעודת ביטוח' מפני יצר הרע, אדרבה 'כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו'. "הרבה ילדות עושה" אמרו חז"ל (סוטה ז, א), 'ילדות' היא קלות הדעת ושמא אף תסיסת הדם (וההורמונים) המאפיינות אנשים צעירים, והוסיפו "הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה שכנים הרעים עושים" (שם) ואין ספק שבדורנו, שמעלות רבות לו אך לצערנו יתר צניעות אינה אחת מהן, נוכל לומר 'הרבה הפריצות ברחוב עושה', 'הרבה הרשת האינטרנטית עושה' ועוד כהנה וכהנה. עיכוב גירושין של שני אנשים צעירים, פרודים זה זמן רב ועוינים זה לזה, כדי 'למנוע מכשול' של התקרבות ביניהם לאחר הגירושין תוך התעלמות ממכשול שעלול להיגרם מן העיכוב עצמו גובל באבסורד אם לא למעלה מכך.

נוסיף ונאמר גם כי אם חושש הנתבע מהתקרבות בינו לבין התובעת במהלך ההליכים המשפטיים הרי כי בהרבה מן ההליכים הממוניים (פרט לחקירות הדדיות), ובוודאי כשנידונים הם בבית המשפט, יכולה להיחסך הנוכחות של הצדדים במעמד אחד, שכן לא אחת אפשר להסתפק בנוכחות של באות כוח הצדדים בדיון במקומם, אף כשנדרשת נוכחות שני הצדדים באולם אין צורך בדרך כלל בדו־שיח ישיר ביניהם, חקירות הצדדים מתבצעות בדרך כלל בידי באי הכוח ולא בידי עצמם.

אשר לעוול שיגרום העיכוב: קבלת עמדתו של הנתבע עלולה להותיר את שני הצדדים מעוגנים משך זמן רב, וזאת כשמדובר באנשים במיטב שנותיהם היכולים בנקל יחסית לפתוח פרק חדש בחייהם ולהינשא לאחרים. יכול הנתבע לומר שלא אכפת לו להתעכב ולעגן את עצמו, ורשאי הוא אף לומר כפי שאמר בדיון לפנינו כי סבור הוא כי לא יהיה פנוי – מעשית או רגשית – לקשר חדש כל עוד לא יושלמו ההליכים שבין הצדדים, אך אין כל הצדקה כי יעגן גם את התובעת.

בהקשר זה ייאמר גם כי ראוי לשים לב ללשון סדר גט ראשון (הנ"ל, אות רכ) שעל דבריו נסמכת הקביעה כי יש להסדיר את כלל ענייני הצדדים קודם לסידור, "ויזהירם הרב שלא יהיו קשורים ביחד בשום דבר, אך אם יש איזה חלוקים ביניהם – יפשרו אוהביהם או קרוביהם על ככה", אין מדובר בהתדיינות משפטית אלא 'הקרובים יפשרו'. מטבעם של דברים ומהקשרם נראה כי מדובר בעיכוב קל, ואין לבסס על דברים אלה דרישה לעיכוב ממושך של סידור הגט עד להכרעה משפטית בתביעות השונות שהצדדים לא השכילו ולא הצליחו עד כה להגיע להסכמות לגביהן ודעת לנבון נקל כי הקרובים לא יוכלו לפשר ביניהם ולהביא להסכמות כאלה בפרק זמן קצר. ולא כל שכן שאין לבסס על דברים אלה של סדר גט ראשון עיכוב שכזה כשמדובר כאמור בבני זוג צעירים, פרודים במשך זמן ממושך לאחר נישואין קצרים.

ז. בדיון עצמו העלה הנתבע, כאמור לעיל, גם את הטענה כי התובעת היא 'מורדת' ועל כן יש לדון בשאלת החזרת מתנות שנתן לה. מן הדברים השתמע כי סבור הוא כי בעניין זה הכרח הוא לשעות לבקשתו, לדון בתביעתו זו טרם הכרעה בעניין הגירושין ולמצער טרם סידור הגט, שמא לאחר מכן לא יהיה בית הדין מוסמך לדון בטענה זו.

טרם נשיב דבר לגופה של טענתו זו של הנתבע נעיר כי ספק בעינינו מה מידת תום־הלב שבטענה זו שעה שהנתבע לא הגיש תביעת 'שלום בית' או 'מורדת' עד כה ולא העלה את הטענה אלא כשהוברר לו כי ככל הנראה לא יוכל להשהות את הגירושין באמתלאות אחרות. אך מכל מקום לא בשל הפקפוק בתום־הלב לבדו נדחה את טענתו זו של הנתבע אלא משום שלגופו של עניין אף בתביעתו זו אין כדי להצדיק את עיכוב הגירושין. ונבאר.

כפי שהעיר בית הדין לנתבע כבר בדיון, תביעת השבת המתנות היא תביעה ממונית שספק אם מוסמך בית הדין לדון בה שעה שבענייני הרכוש של הצדדים דנה ערכאה אחרת. באת כוח הנתבע השיבה להערה זו בהעלותה סברה כי יישום הלכה זו של השבת המתנות, כמוהו ככתובה וכדין מורדת עצמו על יתר השלכותיו, כלול ב'ענייני הנישואין והגירושין' עצמם ומצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין, אף אם יתר ענייני הרכוש נידונים בערכאה אחרת.

אם נקבל עמדה זו ודאי הוא כי כל האמור לעיל באשר ליתר התביעות נכון גם באשר לתביעה זו – אין כל מניעה לדון בתביעה לאחר הגירושין, שהרי אין מדובר בטענה המצריכה 'כריכה' לתביעת הגירושין האפשרית רק כל עוד זו עודנה תלויה ועומדת וההליכים בה לא תמו.

אכן, אף אם לא נקבל עמדה זו ונקבע כי הדיון בהשבת המתנות מצריך 'כריכה' – ולעניין זה נוכח הפקפוק שהעלינו בשאלת תום־הלב של הנתבע בטענתו זו צריכים אנו לדון אם מדובר ב'תביעה כנה' וב'כריכה כנה', אך מכל מקום ככל שנקבע כי עומדת כריכה זו במבחנים שנקבעו לעניינה של כריכה – אין עילה להשהות את הגירושין לשם הדיון בתביעה זו. משהועלתה התביעה לפנינו טרם הגירושין ונטענה הטענה המרכזית לגביה, גם אם בקליפת אגוז, די בכך כדי לכורכה אל תביעת הגירושין (בכפוף לכלל תנאי הכריכה ולהנחה כי אפשר לכרוך תביעה זו למרות הדיון ביתר ענייני הרכוש בערכאה אחרת), והסמכות שנקנתה בזאת לבית הדין היא סמכות נמשכת המאפשרת דיון גם לאחר הגירושין.

לעניין זה נזכיר ונבהיר כי אף שעד כה לא נפתח תיק 'מורדת' ולא הוגש כתב תביעה, אין בכך כדי לפגוע בכריכה (מעבר לשאלת תום־הלב האמורה) ולהצדיק את עיכוב הגירושין כדי למנוע את הפקעת הסמכות, שכן כבר נפסק לא אחת כי די בהעלאת תביעה בעל פה תוך כדי הדיון כדי לכרוך תביעה זו לתביעת הגירושין כפי שעולה מתקנה לב לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, וכפי שנפסק בבג"ץ 5679/03‏‏ (מדברי נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט א' ברק):

אין חשיבות של ממש לשאלה כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הכריכה, אם על ידי ציון הדבר בכתב התביעה ואם במהלך ההתדיינות בפני בית הדין הרבני. כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת.

וראה עוד בפסקי דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1371959/1‏‏,
בתיק 1207531/1‏‏(שניהם פורסמו) ועוד.

ומשכך בנסיבות ענייננו אין כל הצדקה לעכב את הגירושין בגינה של תביעת השבת המתנות. ואומנם לו הייתה תביעה זו מוגשת מבעוד מועד אפשר שהיה עניינה חלוק מיתר העניינים משום שבו אכן יכול בית דיננו לדון ושמא לא יהיה העיכוב בגינו מרובה כבגין הדיון ביתר העניינים, אך שעה שתביעה זו לא עלתה עד למועד שבו הובהר לנתבע כי ביתר טענותיו אין כדי לעכב את הגירושין ועולה אפוא החשש כי תביעה זו לא באה לעולם אלא כדי להשיג את העיכוב המדובר – אין שורת הדין לאפשר זאת, ואף אם לעצם הדיון בתביעה לא נאמר כי הפקפוק בתוך הלב יביאנו להימנע מלדון בה, לעניין הקדמתה לתביעת הגירושין ודאי הוא שיש לומר כן.

בשאלה אם אכן נתונה לבית הדין הסמכות בתביעה כזו אף כשיתר ענייני הרכוש נידונים בערכאה אחרת נדון ככל שיעמוד הנתבע על תביעתו זו ויפתח תיק מתאים (שכן אף שהכריכה אינה תלויה בקיומו של תיק, דיון בפועל מצריך את קיומו ותשלום אגרה כדין). כבר עתה נאמר מכל מקום כי לטעמנו, לא בהכרח הוא כי אם לא תידון השבת המתנות בבית הדין לא תוכל להידון כלל.

אין ספק אומנם כי הקביעה אם פלונית 'מורדת' היא אם לאו היא מענייני הנישואין והגירושין עצמם, כטענת באת כוח הנתבע, אך יש מקום לבחון אם הנגזרת של השבת המתנות צריכה להידון בהכרח בבית הדין או שמא יש מקום לדון בה גם הערכאה אחרת ככל שהסמכות ביתר ענייני הרכוש נתונה לערכאה האחרת (וככל שאכן ייפתח תיק נאפשר לצדדים לטעון לעניין זה ולהביא אסמכתאות לטענותיהם). בבסיס דין השבת המתנות ב'מורדת' עומדת הסברה "כי אקני לה – אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק – לא אקני לה" (כתובות נד, א). (לא נכחד כי יש גם שביארו דין זה כ'קנס' אך ברי הוא כי למעשה במקום שבו אין אומדנה המצדיקה את ביטול המתנה אי אפשר להוציא ממון מספק מטעם זה, ולכן למעשה יושבו המתנות רק במקום שבו אפשר לקבוע את קיומה של האומדנה האמורה.) משמעותה של סברה זו היא כי במתנה שנותן אחד מבני הזוג לרעהו קיים תנאי מכללא העשוי להביא לבטלות המתנה במקרה של גירושין שנגרמו בשל 'מרידת' מקבל המתנה. סברה זו יכולה שתעמוד גם לפי חוק המתנה, תשכ"ח – 1968, שגם בו, בסעיף 4, קיימת האפשרות של מתנה מותנית, ואין עילה לקבוע כי תנאי שמכללא אינו תנאי לעניין זה. נפנה לעניין זה, הן לגופו של עניין והן לשאלת הסמכות, לדברי בית המשפט העליון בע"א 384/88 אריאלה זיסרמן נ' דוב זיסרמן, מג(3) 205 (1989)‏‏, למאמרו של הרב עו"ד שמעון יעקבי, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, "החזרת מתנות במורדת ומורד וחוק שיווי זכויות האשה" (פורסם בקובץ שערי צדק ט, התשס"ח, עמ' 61) ולדברי בית הדין הגדול בפסק הדין בתיק 1125089/1‏‏ (פורסם, נעיר אחד הדיינים שם התלבט בשאלה אם וכיצד יכולה השבת המתנות להתקיים לפי חוק המתנה שאינו מאפשר חזרה ממנה לאחר שניתנה, ולדעתנו התלבטות זו מיותרת שכן אין החוק שונה בעניין זה מן ההלכה – גם ההלכה אינה מאפשרת לנותן לחזור בו לאחר הקניין, אלא שביטולה של מתנה מכוחו של תנאי – שונה הוא, וכך, בפירוש, אף אליבא דחוק המתנה).

בין כך ובין כך, כאמור, אין הכרח לדון בשאלה המהותית או בשאלת הסמכות בעניין זה טרם הגירושין עצמם, הסמכות – ככל שישנה – תתקיים גם לאחריהם משהועלתה התביעה לפני כן, וככל שאינה ודאי לא תיווצר בשל עיכוב הגירושין, והמהות ודאי יכולה להידון גם אחריהם. ומכיוון שכך הרי שנוכח כל האמור עד כה ברור הוא כי אין מקום לעכב את גירושי הצדדים שלפנינו עד לבירורה של סוגיה זו.

ח. שורת הדין יכולנו לשים קנצי למילין כאן. הכרעתנו נתבארה באר היטב דבר דבור על אופניו, ואף לו הייתה עומדת בניגוד לדברי בית הדין הרבני הגדול בפסק דינו בתיק 1248559/1‏‏ שבאילנו ביקש הנתבע להיתלות – מה בכך? עקרון 'התקדים המחייב' אינו נוהג בדין תורה, ורשאי הוא בית הדין האזורי ואף חייב לפסוק בדין שבא לפניו לפי מיטב שיפוטו ושיקול דעתו ההלכתי גם אם עמדתו שונה מעמדתו של בית הדין הרבני הגדול. מחויבותו של בית הדין האזורי להכרעתו של בית הדין הגדול שרירה וקיימת רק באשר לאותו מקרה עצמו שבו פסק בית הדין הגדול את שפסק ולא באשר למקרים אחרים.

אך למעלה מן הצורך, ואף כדי שלא ליתן לנתבע לשגות באשליה כי נוכח השוני כביכול בין עמדתנו לעמדת בית הדין הגדול יימצא לו מנוס ומפלט מקיום פסק דיננו בערעור שיגיש לבית הדין הגדול, נחדד בקצרה כמה מן ההבדלים שבין נידוננו לנידון דהתם:

בנידונו של בית הדין הגדול נדונו יתר העניינים בבית הדין הרבני ולא, כבנידון דידן, בערכאה אחרת. יכול היה אפוא בית הדין להעריך את מידת עיכוב הגירושין הצפויה עקב ההמתנה לסיום יתר ההליכים ובמידה מסוימת לפחות יכול היה אף לשלוט על מידתו של עיכוב זה ולקצרו באמצעות קיום דיונים תכופים.

בנידונו של בית הדין הגדול דובר בזוג שהיה נשוי שלושים וחמש שנה, הורים לחמישה ילדים שארבעה מהם היו כבר בגירים באותה עת. דעת לנבון נקל כי הללו – גם אם טרם זקנו ושׂבו כבר לא צעירים היו ויכולים היו לומר בבטחה "נער הייתי" בלשון עבר. אף אם צפן העתיד לבני הזוג דהתם מערכות נישואין חדשות, שונה היא מידת הדחיפות של הבאת הנישואין הקיימים לקיצם כדי לאפשר מערכות כאלה כשמדובר בצעירים שכל החיים עוד לפניהם, החפצים – והדגש הוא כמובן על התובעת המבקשת לזרז את הגירושין – גם להביא לעולם ילדים נוספים ויכולים בדרך הטבע לעשות כן.

באותו מקרה, בשלב שבו ניתנה ההכרעה, היה האיש התובע ואילו אשתו היא שביקשה לעכב את הגירושין, על כתובתה לא מחלה כמובן ולא נפסק אף שהפסידה אותה, ומשכך רשאית הייתה מן הדין לעכב את הגירושין עד להכרעה בעניינה ואף עד לפירעונה. גם זאת שלא כבנידון דידן.

ועוד: באותו מקרה, כמתואר בפסק הדין, המשמעות של סידור הגט טרם הכרעה בשאר העניינים, לטענת האישה, הייתה השלכתה של האישה 'לרחוב' בחוסר־כול בגיל ובמצב כלכלי שבו יכולת לפרנס את עצמה הייתה מוגבלת מאוד ושמא לא הייתה לה יכולת כזו כלל ועיקר, שלא כבענייננו שבו מדובר בשני אנשים צעירים, מוכשרים ובריאים שהחיים לפניהם והיכולים לפרנס את עצמם (ומה גם שוודאי הוא שאף בהיותם נשואים – על התובעת, האישה, לא מוטל חיוב לפרנס את בעלה, שלא כבמקרה ההפוך שבו מבקשת האישה, שעל בעלה מוטל החיוב לזון ולפרנס אותה, שלא לאבד את זכותה לפרנסה טרם תקבל את זכויותיה האחרות שיאפשרו לה לעמוד על רגליה לאחר הגירושין).

נציין כי באותו מקרה העיר בית הדין הגדול גם כי יש שהקדמת הגירושין לדיון בשאר העניינים מובנת על ידי הצד המבקש שלא לנהוג כך כהבטחה כי לאחר הגירושין 'יבואו לקראתו' בהכרעה ביתר העניינים, ויש בכך משום הטעיה פסולה כשלעצמה הקרובה גם אל החשש שהובא בפוסקים לעניין הקדמת הגירושין לדיון בכתובה, כי אמור יאמר הבעל לכשיחויב בכתובה כי לו ידע כי יחויב בה לא היה מגרש. בענייננו אין מדובר בכתובה, לא נאמר ולא נרמז לנתבע בדרך כלשהי, כמובן, כי אם יגרש מיידית ינהג בו בית הדין לפנים משורת הדין בענייני הרכוש וברור אף כי אין יסוד לחשוש כי יטעה מעצמו לסבור כך, שהרי יודע הוא כי ענייני הרכוש אינם נידונים בבית דיננו וממילא כי אף לו היה רוצה בית דיננו להבטיח לו הבטחה מעין זו – לא היה יכול לעשות זאת.

לא למותר לציין כי בפסק דין אחר של בית הדין הגדול, בתיק 1153437/10‏‏, פסק דין שאותו נתן מותב ששניים מחבריו היו גם בחברי המותב שנתן את פסה"ד הנ"ל כתב הגר"ש שפירא (אחד מאותם שניים שישבו בדין בשני המקרים!) כדלהלן (ההדגשות אינן במקור):

[...] בסופו של הדיון ביקשה האישה לסדר גט פיטורין, אך בית הדין הביע עמדתו שלא יסדר גט פיטורין לפני מתן החלטה בעניין הכתובה [...]

הנושא עלה גם באחד הדיונים בעניין הסדרי השהות, האישה ביקשה סידור גט, הבעל ביקש הכרעה קודמת בעניין הכתובה (לא שלום בית!) ובית הדין נשאר בעמדתו שלא יסדר גט עד שיסתיים עניין הכתובה. עמדה זו של בית הדין נשענת על דברי הרמ"א בסדר הגט ((אחרי סימן קנד באבן העזר) סעיף פא):

וישאל הרב אחר הכתובה, ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו, כדי שלא יבאו אחר כך לידי קטטה מחמת הכתובה ושיאמר הבעל על מנת כן לא גירשה (הטעם מצאתי כתוב בסדר מהר"י מינץ).

אך אף שאין ספק שלכתחילה חובת בית הדין לסיים כל העניינים שבין בני הזוג לפני סידור הגט. דבר זה אינו דבר מוחלט ותלוי בנסיבות העניין. ואעתיק כאן את שכתבתי בפסק דין אחר שיצא בימים אלו (בתיק 1149772/9) בעניין מקורה של הלכה זו והתנהלות בית הדין הלכה [...]

ג. מועד הדיון בכתובה – עיקר הדין וההנהגה למעשה

בהמשך הדברים בפסק הדין האמור עמדנו על שאלת זמנו של הדיון בסוגיית הכתובה [...]

וודאי שעניין זה צריך להיות נידון לכתחילה עם סידור הגט, שהרי סיום הליך הגירושין יוצר את חיוב הכתובה מייד אחרי שניתן הגט, והוא השלב האחרון בפירוק הנישואין [...] ובהקשר זה יש טעם נוסף מדוע יעשו כן לפני סידור הגט, על פי מה שכתוב בסדר גט ראשון (אות רכ): "יזהירם הרב שלא יהיו קשורים ביחד בשום דבר, אך אם יש איזה חילוקים ביניהם יתפשרו אוהביהם או קרוביהם על ככה." ועיין בקב ונקי שכתב שדין זה הוא על דרך המבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיט סעיף ז וסעיף ח), שאסור שיהיה לבני הזוג קשר אחרי הגירושין, ולכן יפתרו הסכסוכים שביניהם באמצעות מקורבים, ולא על ידי שייפגשו ואפילו בבית הדין [...]

אומנם בעניין זה של הכתובה נראה שראוי לדון יותר קודם הגירושין, כאמור, מפני שתשלום הכתובה הוא למעשה ההליך האחרון הגומר את הפירוד ביניהם. והנה כאמור חובה על בית הדין להשתדל לסיים את כל העניינים שבין בני הזוג לפני הגירושין בין מטעמא קמא – שלא יאמר הבעל "אילו הייתי יודע שכך ייפסק לא הייתי נותן את הגט" וירצה לפוסלו, ובין מטעם בתרא – כדי שלא ייפגשו הצדדים אף בדינא ודייני. אומנם כשיש צורך מסדרים את הגט (וכדברי הבנין ציון), וכן מנהג בתי דין כיום, ופוק חזי מאי עמא דבר. ואין לחלק בזה בין כתובה לשאר העניינים הממוניים, ואין להחמיר בזה דכל המחמיר בזה הווי קולא, ובפרט בבני זוג שאינם מקפידים על שמירת מצוות שכשנפרדו והחליטו להתגרש מרשים לעצמם להתנהג כאילו כבר התגרשו, והדבר נוגע לאיסור אשת איש. (וכל החושב שמחמיר הוא כשנמנע מלסדר גט עד שייגמר עניין הכתובה, הרי הוא מן המתמיהים, ויש לחוש שבכהאי גוונא הוי כמניח בור ברשות הרבים, ואין כאן מקום להאריך.)

רוב בתי הדין, וכמעט כולם, נוהגים כיום כאמור – שלא לעכב את סידור הגט עד תום הדיון בכתובה. וכפי שהמשכתי וכתבתי שם: "מבהירים במפורש בעת סידור הגט שעניין הגט עומד בפני עצמו ואף אם אחד מן הצדדים לא יהיה מרוצה מהפסיקה שתהיה בשאר העניינים שביניהם לא יתבטל הגט בשום מקרה." בית הדין בטבריה לא נהג כאמור – אולי זו גישתו ככלל, ושמא משום מה שכתבתי (שם) בהמשך דבריי "נוהג זה מסיר חשש לעז, אך עדיין אינו פותר את עניין המפגש בין בני הזוג לאחר הגירושין (ועיין שורת הדין שם)", ואולי סבר שבמקרה מסוים זה נכון היה להקדים את הדיון בכתובה.

אכן לדעתנו יש לדון על פי טעמה של הלכה זו, וברוב המקרים עדיף לסדר הגט תחילה, גם כדי שלא לבא לידי תקלה בפסיקה הממונית.

ד. הקדמת הגט לדיון בכתובה כששני הצדדים רוצים, עקרונית, בגירושין וזיהויו של נדון דידן כמקרה כזה

ברי שבמקרים הדומים למקרה שלפנינו כשאין ספק ששני הצדדים רוצים בגירושין, ושני הצדדים יתגרשו בסופו של דבר, אין לאפשר לאחד מהם לעכב את הגירושין לצורך השגת הישגים שאינם מגיעים לו [...]

הקדמת הדיון בכתובה עשויה לעיתים לשרת את המנסה ללחוץ על רעהו לשלם או למחול שלא כדין. לפיכך במקרים כאלה שבהם – נוכח ההבנה ששני הצדדים אינם רוצים זה את זה – אין גם שיקול של עיכוב הגירושין עד לאחר הדיון לשם השגת המטרה המקורית של 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה', יש מקום נכבד להעדפה לדון בכתובה דווקא לאחר הגט, כשאין דיון זה עשוי לשמש אמצעי לחץ [...]

ובהתחשב גם במשקל המועט שיש לתת עתה למניעת המפגשים לאחר הגט, הן משום שמפגשים כאלה יהיו במקרים רבים בכל מקרה, בין בערעור כפי שהדבר לפנינו ובין בדיונים בענייני הילדים וכו', הן משום שהמכשלות שבעיכוב הגט עשויות להיות חמורות יותר [...] במקרה זה חובה הייתה לסדר גט פיטורין דווקא לפני מתן פסק דין לעניין הכתובה, תוך הבהרה שכשרותו של הגט לא תלויה בתוצאות פסק הדין, שכן ברור היה שפסיקה לחיוב בכתובה לא תביא מזור ושלום בית [...]

יושם לב, מלבד לאמירה באשר למנהג הרווח בבתי הדין, גם להטעמתם של הדברים העולה בקנה אחד עם דברינו דלעיל. ונציין אגב כי אותם שני דיינים שהיו חברי שני המותבים – הן המותב שנתן את פסק הדין שבו תקע הנתבע את יתדות דרישתו לעכב את הגירושין הן המותב שמדבריו (בתיק 1153437/10‏‏) ציטטנו – הגר"ש שפירא (שמדבריו ציטטנו) והגר"א שינדלר היו גם שניים מחברי המותב שפסק את הדין בתיק 1149772/9 שנזכר בתוך דבריו אלה של הגר"ש שפירא. עיקר הדיון שם אומנם היה בסוגיה אחרת, אך גם שם, וכפי שציטט והזכיר הגר"ש שפירא, הובהר כי המנהג היום במקרים רבים הוא שלא לעכב את הגירושין עד להכרעה בכתובה וכל שכן ביתר העניינים.

וראה עוד בדברי הגר"ד לאו – אז נשיא בית הדין הרבני הגדול בהחלטתו בתיק 1125604/8‏‏:

מנהג בתי הדין היום שאם רואים שהדיונים הממוניים עלולים להימשך זמן רב אין לעכב את הגירושין אלא יגרש מייד, ובוודאי כשיש חשש כדי שלא יבואו לידי חטא וחששות נוספים, ואחר כך ידונו על דיני הממון שביניהם. והחשש שיאמר הבעל שעל דעת כן לא גירשה, אינו אלא חשש לעז בעלמא, שהרי הוא אומר בשעת הגירושין שמגרש בלא שום תנאי.

ט. סוף דבר:
(1) על הצדדים להתגרש זה מזה ויפה שעה אחת קודם.

בנסיבות העניין ומכל הנימוקים שפורטו לעיל נדחית דרישתו של הנתבע לעכב את הגירושין עד להכרעה ביתר ענייני הצדדים הנידונים בערכאה אחרת.

(2) קביעה זו שרירה וקיימת היא נוכח הפירוד הממושך, חוסר הסיכוי לשלום בית ואף הבנת שני הצדדים גם יחד כי בנסיבות שנוצרו אין מנוס מגירושין, אף ללא צורך בבירור הטענות ההדדיות.

משכך אין בית הדין מוצא לנכון לעת הזאת לעסוק בבירור טענות אלה, בירור שמטבע הדברים עשוי רק להעמיק את המשטמה, לפגוע בכבודם של הצדדים ואולי אף בטובתה של בתם המשותפת שטובתה מחייבת שלא להגדיל את מדורת האיבה שבין הוריה.

ככל שימאן הנתבע ליתן גט במועד שאליו יזומנו הצדדים, אפשר שלא יהיה מנוס מבירור הטענות כדי לקבוע אם ובאיזו מידה אפשר לנקוט אמצעי אכיפה, אם כי ייתכנו אמצעים שאפשר לנקוט בהם בלאו הכי. מכל מקום מקווים אנו שישכיל הנתבע שלא להביאנו לידי כך.

(3) ככל שיבקש הנתבע לעמוד על תביעתו ל'השבת מתנות' מכוח דין מורדת, אפשר יהיה לברר את תביעתו להגדיר את התובעת 'מורדת' גם לאחר הגירושין (בכפוף לפתיחת תיק מתאים), לדון אז בשאלה אם הדיון בנגזרת של השבת המתנות מצוי בסמכותו של בית הדין או שמא מצוי הוא בסמכותה של הערכאה הדנה בכלל ענייני רכושם של הצדדים (ומכל מקום מובהר כי גם בערכאה אחרת יש מקום לבחון את שאלת השבת המתנות, ברובד העקרוני, על בסיס ההנחה שנתינת מתנות מסוימות נעשית בתנאי שמכללא), וככל שייקבע כי הסמכות היא של בית הדין – אפשר יהיה לדון אז לגופו של עניין.

(4) מזכירות בית הדין תפתח לצדדים תיק לסידור גט ותזמן את הצדדים לסידורו במועד הקרוב שיקבע על ידי בית הדין.

ניתן לפרסום בהשמטת שמות ומספר זהות של הצדדים.

ניתן ביום ו' באב התשפ"ה (31.7.2025).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה