א. לפני תביעותיה של האישה, האם, בענייני הרכוש; משמורתו של בנם הקטין של הצדדים והסדרי השהות עימו כמו גם מזונות הקטין – תביעות שנכרכו לתביעת הגירושין שבעניינה נתתי פסק דין בהסכמה.

כפי שצוין בפסק הדין:
הדיון התקיים לפניי בדן יחיד, וסמוך לראשיתו הסכימו הצדדים במפורש – מעבר להסכמה שמכללא, שמעת שהחלו לטעון לפניי – כי אכן כך יהיה ובכלל זאת הסמיכוני ליתן בעקבות דיון זה החלטות בדן יחיד, לרבות החלטות שלולי הסכמה זו היו נצרכות להינתן במותב תלתא ולאחר שמיעת הצדדים לפני המותב כולו.

בהקשר לתביעת המזונות, אציין:
בסעיף 7 לכתב ההגנה שהגיש הנתבע, האב, לבית הדין העלה הוא בקצרה (בשתי שורות מתוך כשלושה וחצי עמודים של כתב ההגנה שהוקדשו לסוגיית המזונות) טענה נגד סמכותו של בית הדין לדון בתביעה זו, שלא בהסכמת הצדדים, וזאת נוכח פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 5988/21.

ברם בדיון שהתקיים לפניי בו' במרחשוון התשפ"ו (28.10.25), דיון ראשון בעניינם של הצדדים שבו פרשׂה התובעת את שמלת תביעותיה, והנתבע מצידו השיב תוך שהוא מציע את עיקרי טענותיו באשר לכל אחד מראשי הטענה ומביע את עמדתו לגופו של עניין, לא בא זכרה של טענת חוסר הסמכות כלל ועיקר, לא במפורש ואף לא במרומז.

משכך יש לקבוע כי הנתבע זנח את טענתו זו והסכים בפועל לסמכותו של בית הדין לדון בתביעת המזונות, וממילא קמה הסמכות וגם ניצבה אליבא דכולי עלמא.

ב. כמתואר בפסק הדין שנתתי, כאמור, מדברי הצדדים בדיון האמור עלה כי נישאו בתשע"ט (2019) וכי להם ילד אחד משותף, כבן ארבע ושבעה חודשים, שיש לציין כי אובחן כמצוי 'על הרצף האוטיסטי' אם כי 'בתפקוד גבוה' ושבגינו משולמת (בפועל, בהסכמה, לידי האם) קצבת נכות.

בדיון הביעה התובעת, בעצמה ובאמצעות באות כוחה, את עיקרי תביעותיה השונות ונשמעו גם עיקרי תגובת הנתבע בנוגע לכל אחת מהתביעות.

הנתבע הביע כבר בתחילת הדיון את הסכמתו לגירושין, כבקשת התובעת – ומשכך ניתן פסק דיני כאמור – והצדדים הסכימו כי הללו יתקיימו בהקדם וההתדיינות ביתר התביעות תימשך לאחריהם.

ג. בדיון עלו כאמור עיקרי התביעות הכרוכות, הוגדרו המחלוקות בעיקריות שבין הצדדים ונשמעו עיקרי תשובת הנתבע לתביעות.

בהתאם לאמור לעיל ייקבע דיון נוסף בכלל התביעות.

עם זאת יש מקום ליתן כבר עתה, החלטות זמניות והחלטות ביניים, החלטות היכולות להינתן בענייננו בדן יחיד אם מכוח סעיף 8(ה1) סיפא לחוק הדיינים, תשט"ו – 1955, אם מכוח סעיף 8(ה)(3) וסעיף 8(ה)(4) לאותו חוק ומכוח סעיף 1(3)(א) לתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), תש"ן – 1990, ומכוח סעיף 4 לאותן תקנות.

ד. חלוקת הרכוש:
עלה מדברי הצדדים, וכמתבקש, כי נדרש מינוי אקטואר לשם הערכת זכויותיהם בנות האיזון על פי חוק.

כן עלה מדבריהם כי יש צורך בהערכת שווי הנכס שבבעלותם (דירה שבה זכו במסגרת 'מחיר למשתכן' ושבנייתה כפי העולה מדבריהם הושלמה בעיקרה אך חסרה את ה'מכה בפטיש' ואת האישורים הנדרשים (טופס 4) לשם אכלוסה) כשלב מקדים לרכישת חלקו של האחד מהם בה על ידי האחר (כשלעת עתה הביעו שני הצדדים עניין זה ברכישת חלקו של זה, מה שיצריך, ככל שיתמידו בעמדותיהם אלה, התמחרות).

עוד עלה מן הדברים כי בבעלות הצדדים שני רכבים, התובעת הציעה כי כל אחד מהם ייוותר ברשות הצד המשתמש בו עתה, אולם בהעדר הסכמה של הנתבע לכך נדרשת הערכת שווי כל אחד מכלי הרכב לשם איזונם (שיכול שיתבצע גם טרם השלמת איזונם של כלל הנכסים המצריכה חוות דעת אקטוארית כאמור).

אף שקיימות בין הצדדים מחלוקות נוספות המצריכות הכרעה בשאלות משפטיות, אין בכך כדי למנוע התקדמות כבר בשלב זה באמור עד כה.

משכך, כבר עתה, טרם דיון נוסף, אני מורה לצדדים ולבאי כוחם לבוא בדברים ולהגיש לבית הדין בתוך שבעה ימים את הצעתם (בתקווה שיצליחו להגיע להסכמה לפחות בשלב זה) באשר לזהותם של אקטואר ושמאי שימונו. בהעדר הצעה מוסכמת ימנה בית הדין אקטואר ושמאי לפי שיקול דעתו, בין שיהיו הם מי שהציע אחד הצדדים ובין שיהיו הם מי שאף אחד מן הצדדים לא הציעם.

בזיקה לכך יגישו הצדדים בתוך שבעה ימים גם את עמדותיהם בשאלת 'מועד הקרע' (אכן מדברי באת כוח התובעת בדיון אפשר להסיק באופן חלקי על עמדתה בעניין, אך אין מדובר בדבר ברור דיו).

כן אני מורה לצדדים להגיש בתוך שבעה ימים את פרטי כלי הרכב שבבעלותם והערכת מחירם לפי 'מחירון לוי יצחק' (החישוב ייעשה ב'מחירון משוקלל' המביא בחשבון את נתוני הנסועה (קילומטראז') והבעלות ('יד')), כמו כן תכלול ההודעה דיווח באשר לתאונות שבגינן נקבע 'ירידת ערך', ככל שהיו כאלה וצילום של הרכב המאפשר להיווכח במצבו החיצוני.

ה. הסדרי השהות (הסדרים זמניים והוראות בדבר תסקיר):
1. כפי שהובהר בדיון יינתן צו תסקיר שבמסגרתו יורה בית הדין לשירותי הרווחה לבחון את עניינם של הצדדים ובנם המשותף וליתן לבית הדין תסקיר הכולל המלצות באשר להסדרי השהות.

שירותי הרווחה יתבקשו שלא לראות את ההסדרים הזמניים שיבואו להלן כבסיס להמלצתם וליתן את ההמלצה כאילו לא נקבעו הללו כלל ואף לא הם ההסדרים שקוימו הלכה למעשה, וכך בדגש באשר לאי־קביעותם של ההסדרים בימי החול וכדלהלן.

2. באופן זמני יתקיימו הסדרי שהות בשבתות במתכונת שבה, בהתאם לעבודת האב בשבתות במשמרות במסגרת 'כבאות והצלה לישראל' ('מכבי אש'), בכל שלוש שבתות רצופות: בשבת אחת שוהה הקטין עם אביו מסיום הלימודים ביום שישי עד שעה לאחר צאת השבת; בשבת אחת לוקח אותו האב מבית האם (כל עוד שני הצדדים מתגוררים ב[...] ואף התחנה שבה משובץ האב היא ב[...]) בשעה 10:00 בבוקרה של השבת ומחזירו בבוקרו של יום א' למסגרת החינוכית; ובשבת אחת שוהה הקטין עם אימו כל השבת.

הסדרי השהות באמצע השבוע יתקיימו במתכונת שבה אחת לשבוע שוהה הקטין עם האב, לרבות לינה, האב ייקח האב את הקטין מהמסגרת החינוכית עם סיום הלימודים ויחזיר אותו למסגרת החינוכית בבוקר המוחרת. בשלב זה לא ייקבע יום קבוע שכן הדבר תלוי במשמרות שבהן עובד האב, המשתנות משבוע לשבוע (במחזור של שלושה שבועות), ונוכח האילוץ לקיים את ההסדר האמור בעת שהאב פנוי ממשמרות יומיים רצופים (כדי לאפשר את לקיחת הקטין מהמסגרת ביום הראשון והשבתו בבוקר שלאחריו בשעה סבירה).

האב יגיש לבית הדין, עם עותק לאם, בתוך שלושה ימים את מערכת המשמרות כדי לאפשר לקבוע כיצד ייושם ההסדר האמור, בשבתות ובימי החול, בכל סבב של שלושה שבועות – בכל אחד מן השבועות.

בהמשך יפעל האב, במידת האפשר, אל מול הממונים עליו ב'כבאות והצלה לישראל' לקביעת משמרותיו בימי החול בדרך שתאפשר את קיבוע הסדרי השהות שבימי החול ליום מסוים מדי שבוע בשבוע.

ו. מזונות זמניים:
כאמור וכפי שהובהר בדיון יקיים בית הדין דיון, ובמידת הצורך כמה דיונים, לשם בחינת טענות הצדדים העובדתיות והמשפטיות והאסמכתאות להן.

עם זאת קיים צורך בפסיקת מזונות זמניים.

יובהר כבר עתה וכפי שהובהר בדיון:

על דרך כלל הנחת היסוד היא כי קצבת נכות המשולמת בגין קטין מיועדת לצרכיו המיוחדים. בכלל זה, מעבר לכיסוין של הוצאות ישירות הנגרמות בשל צרכים אלה, גם פיצוי ההורים, או ההורה שעיקר הטיפול בילד מוטל עליו, בגין הוצאות או הפסדים עקיפים דוגמת הפגיעה ביכולת ההשתכרות המיידית או העתידית (בשל הקושי להשתלם ולהתקדם בעבודה) בשל הצורך להתמסר לטיפול בקטין יותר, יותר שעות ביום או לאורך יותר שנים, מבקטין שאינו סובל מנכות. במקרים מסוימים, ויודגש כי לא תמיד, יש מקום לראות גם צורך של ההורה המטפל בנופש, נוכח האינטנסיביות של הטיפול בקטין והקשיים הפיזיים או הנפשיים הנגרמים בעטיו, יותר מבשל הטיפול בקטין שאינו סובל מנכות, כצורך שהקצבה מיועדת לממנו, וזאת גם נוכח ההבנה כי העדר מילויו עשוי להביא לשחיקה בכוחותיו של ההורה עד כדי פגיעה בקטין.

מפסקי הדין שעסקו בסוגיה זו אציין למשל לדברי בית הדין הגדול (הגר"ד לאו – אז נשיא בית הדין הגדול, הגר"א איגרא והגר"מ עמוס) בפסק הדין בתיק 1309558/1
‏‏ (ההדגשות, וכך גם בציטוטים שלהלן, אינן דווקא כבמקור):

מטרת הקצבה היא לסייע לגידול הילדה הן באופן ישיר והן באופן עקיף בעקבות המטלות והקשיים שחווה המשפחה [...]

קביעתו של בית הדין שהקצבה מיועדת בין היתר למזונות הבת – אף היא לדעתנו שגויה היא.

נחדד ונאמר כי אכן לעיתים יש מקום לטענה כי קצבת ילד נכה או הטבות אחרות שלהן הוא זכאי באות גם לפצות על פגיעה ביכולת ההורים לעבוד ולפרנס כתוצאה של נכות הילד, ובמובן זה עשויה היא לשמש גם למזונות.

אולם [...] 'שעבוד' הקצבה למזונות מן הטעם האמור רלוונטי רק בנוגע לקצבה שמקבל ההורה החייב במזונות. מאחר שהאם אינה חייבת במזונות מן הדין הרי שגם אם נניח שאכן הקצבה מפצה אותה על הפסד הכנסה – אין מקום להפחית משום כך מן הזכאות למזונות, המזונות היו צריכים לבוא לידי האם בעבור הבת גם לולי נפגעה הכנסתה בשל נכות הבת, ועל כן פיצוי על פגיעה כזו, אם נניח שמגולם הוא בקצבה, אינו אמור לשמש למזונות.

בפסק דין נוסף, בתיק 1019169/11‏‏ קבע בית הדין הגדול (הגר"ד לאו – אז נשיא בית הדין הגדול, הגר"א איגרא והגר"א כץ):

מדובר בילדים בעלי צרכים מיוחדים [...]

את הקצבאות נותנת המדינה אחרי ההנחה כי את הוצאות האחזקה הבסיסיות המגיעות לכל ילד משלמים ההורים, והקצבה נועדה רק להוצאות שמעבר לקיום הבסיסי. דגש נוסף יש לתת על הקושי הנוסף כשמדובר בהורה יחידני המטפל בילדים, שיש לו הוצאות נוספות בטיפולם – גם בהשגחה עליהם וגם בליווי שלהם לכל מקום נצרך כמו טיפולים וקניות שונות. במקרה זה הילדים גם נמצאים במעקב העובדים הסוציאליים הקובעים גם הם כמה מתוך הקצבה ישולם למסגרות וכמה אמור להישאר להורה בעבור הטיפול בילדים.

ומודגש: קצבאות הנכות של הילדים אינן ניתנות בהתניה ואינן קשורות כלל וכלל לחובת המזונות.

עוד אציין לדברי בית הדין הגדול (הגר"ש שפירא, הגר"א שינדלר והגר"מ נהרי) בפסק הדין בתיק 1279950/5‏‏ שבו דובר בצורך לבחון את השפעתה של הנכות במבט רחב וכדלהלן:

לא רק בהיבט הצר של גודל הקצבה אל מול גודל ההוצאות הישירות הנוצרות בשל הנכות והקיימות כעת, אלא גם אל מול צפי עתידי סביר של הוצאות כאלה, כשייתכן ששקלול כל ההשלכות – בטווח המיידי ובטווח הרחוק גם יחד – השלכות הכוללות לא רק עלויות ישירות של טיפולים אלא גם תוצאות עקיפות של אובדן הכנסה, המשמעות של העומס יתר שבטיפול בקטין הלוקה בנכות כזו או אחרת וכו' אל מול הקצבה – יביא למסקנה [...]

כן אביא גם מדברי בית הדין הגדול (הגר"א איגרא, הגר"א שינדלר והגר"צ לוז־אילוז) בפסק הדין בתיק 1285294/1‏‏:

מאחר שבית הדין האזורי קבע קביעה עקרונית האומרת כי היות שהביטוח הלאומי משלם קצבת נכות עבור הבן הרי שתשלום זה בא במקום המזונות והאב נפטר כליל ממזונות בנו מלבד מדור ומחצית הוצאות טיפוליות, ומאחר שאנו לא סבורים שהנחה זו נכונה, יש מקום להתערבות [...]

בתקנות הביטוח הלאומי (ילד נכה), תש"ע – 2010, בסעיף 2 לתקנות, הגמלה מוגדרת בזו הלשון: "גמלה לסידורים מיוחדים – גמלה חודשית להשתתפות בהוצאות לסידורים מיוחדים". ובהרחבת הדברים [ראה בפרסומי הביטוח הלאומי] נקבע: "גמלה לילד נכה נועדה לעודד ולאפשר להורים לטפל בילד במסגרת המשפחתית."

מההגדרות הנ"ל נגזר שהגמלה משולמת רק לילד נכה שגדל בחיק המשפחה והיא מועברת להורה המשמורן לצורך הטיפול בו. בהתאם לאמור, הגמלה נועדה להורה המשמורן – לאפשר לו לנהל אורח חיים תקין, כשמטבע הדברים הטיפול בילד הנכה מייצר עומס טיפול כבד ולא שגרתי. לכן, גם כאשר אין צרכים טיפוליים ורפואיים מיוחדים, ההורים של הילד יקבלו את הגמלה בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו בנדון. מכלל הדברים הללו נשמע שהגמלה היא תוספת על ההוצאות הרגילות של כל ילד, ולא במקומן.

הואיל וכך: אין מקום לפטור את האב מחובת תשלום מזונות רגילים בגלל קבלת קצבת הנכות, בהדגשה על שייתכן שללא קבלת הקצבה האב היה מחויב בדמי מזונות גדולים יותר לילד נכה.

(אם כי ראה שם בהמשך שככל שהקצבה משמשת למעשה, חלקית, גם בעבור כלכלת הילד, יש מקום להתחשבות מסוימת בכך.)

יוער אגב כך כי ככל שהקצבה משמשת במלואה או בחלקה למימון מלא או חלקי של הוצאות רפואיות או חינוכיות של הקטין שבדרך כלל מחולקות בין ההורים בשיטת ה'מחציות' – שעה שמדובר בהוצאות העומדות בזיקה לצרכיו המיוחדים של הקטין שבגינם מתקבלת קצבת הנכות – הרי שלעניין חישוב ה'מחציות' אכן יש להביא בחשבון את קיומה של הקצבה, שהרי אין להטיל על האב לשלם מחציתן של הוצאות כאלה שמוציאה האם אם מוציאה היא אותן, או אמורה להוציא אותן, מקצבה המיועדת להן בין השאר (והוא הדין כמובן להפך, כשהאב מקבל את הקצבה והוא שמוציא את ההוצאות).

נוכח כל האמור, על דרך כלל אין מקום לראות את קצבת הנכות כחלק מדמי המזונות.

אכן, ייתכנו חריגים שבהם ישוכנע בית הדין כי צרכיו של הקטין הספציפי, ולו במובנם הרחב, מתמלאים דיים מבלי להיזקק למלוא סכום הקצבה, ואזי יש מקום לראות ביתרתה חלק מדמי המזונות. אולם מאחר שהללו הם החריגים – כל עוד לא הוכח שכך הדבר בענייננו, שומה עלינו שלא לראות את הקצבה כחלק מדמי המזונות.

עוד ייאמר בהקשר זה כי אף אם קיימים 'עודפים' מכוחה של הקצבה, הרי שכפי שהדגשתי בדיון אין הקצבה 'שייכת' למי מההורים אלא מיועדת לקטין. ההורים הם אפוטרופסי הקטין הצריכים לספק את צרכיו, בין השאר באמצעותה של הקצבה, אך אין הם בעליה. ואומנם ככל שצרכיו המיוחדים, כאמור לעיל, אינם ממצים את הקצבה, הרי שלכאורה מדובר בקטין שיש לו אמצעים משלו. אזי יכולה לקום טענה כי ייזון הקטין – באופן מלא או חלקי – מאמצעיו אלה. גם טענה זו – לא מן ההכרח כי תתקבל:

ראשית, ככל שמדובר בקטין שגילו, כבענייננו לעת עתה, נמוך מגיל שש הרי שחובת האב לזונו, על פי דין, אינה עומדת בזיקה כלשהי להיותו של הקטין 'נצרך'. כך גם קטין שירש מאימו או מקרוב אחר הון – חייב האב לזונו ואינו רשאי 'לומר לו' "זון עצמך מנכסיך", וכמבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עא סעיף א).

אוסיף כי לא נעלמו מעיניי דברי יד אהרן (הגהות הטור שם ס"ק ד) שסבר כי יש מקום בנדון זה לומר 'קים לי' כדעת הרשב"א (בתשובותיו חלק ב סימן שצא) החולק על כך. ואף שעל דרך כלל אין אומרים 'קים לי' נגד השולחן ערוך, שכן השולחן ערוך והפוסקים שנקטו כמותו לא ראו את דברי הרשב"א הללו. ובאמת עצם ההנחה שאפשר לומר 'קים לי' נגד השולחן ערוך על יסוד טענת 'אילו ראה דברי פוסק פלוני' אינה מוסכמת, ועיין יביע אומר (חלק י חושן משפט סימן א) שבתוך דבריו שבהם האריך להצדיק הנחה זו הביא מכל מקום מדברי כפי אהרן (אבן העזר סימן ט) שהשיג עליה (ובתוך תשובת יביע אומר שם איירי איהו גופיה גם מדברי שכנגדו החולק עליו, הגרב"צ אבא שאול). אך אף לפי הנחה זו, שהן אמת כי רבים וגם טובים נקטוה לעיקר, הני מילי היכא שאכן נגלו לעינינו דברי חד מן קמאי שוודאי לא היו לעיני מרן בעל השולחן ערוך ומה גם אם לא היו גם לעיני הרמ"א ונושאי כליהם העיקריים. ברם בנידון דידן הנחת בעל יד אהרן כי לא ראו הפוסקים את דברי הרשב"א אין לה יסוד אלא בסברתו שאילו היו רואים דבריו ודאי לא היו מעלימים עין מהם ופוסקים כמהר"ם מרוטנבורג שהוא מקור דברי השולחן ערוך, ואין זו אלא הנחת המבוקש. והא ניחא לו הייתה ההנחה כשלעצמה מסתברת מאוד, אז החרשנו. איברא לאו מילתא היא, הלוא ידענו אם לא שמענו כי דברי הרשב"א בתשובותיו, וגם לרבות בחלק זה (חלק ב), הובאו ביתה יוסף בעשרות מקומות, ומהיכי תיתי לומר שתשובה זו נעלמה מעין הבדולח של הבית יוסף ואף גם זאת מעין שאר הפוסקים שנקטו כוותיה. גם התמיהה איך עזב השולחן ערוך דברי הרשב"א שלא זזה ידו מהם ונקט כמהר"ם מרוטנבורג, שממנה הסיק דמדסברת הרשב"א לא סבירא ליה שמע מינה דתשובתו לא שמיעא ליה – לאו תמיהה אלימתא היא, שהלוא כנודע וכמו שביאר בהקדמת בית יוסף ענד עטרה לראשו תחילה את דברי שלושת הרועים – הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש ואך במקום שלא גילו דעתם או שאחד מהם לא גילה דעתו והשניים חלוקים זה על זה – שם פעמיו לדברי שאר ראשונים, ובאלה אכן נישא ורומם למעלה ראש את דברי הרמב"ן והרשב"א. ובנדון דידן הלוא הרא"ש (כתובות פרק ד סימן יד) הביא דברי רבו מהר"ם להלכה, ומה תימה היא אם שבק השולחן ערוך לדברי הרשב"א ואזל בתריה דהרא"ש.

ועיין במובא בפסק דינו של בית הדין הגדול (שהוזכר לעיל) בתיק 1360470/5‏ מדברי התשב"ץ (חלק ב סימן רצב) שהביא להדיא את דברי מהר"ם מרוטנבורג והרשב"א, ומשמעות לשונו ולשון ספר נֹפך (לרבי אברהם אבן טואה נכד הרשב"ץ, נדפס בשו"ת תשב"ץ מהדורת מכון ירושלים חלק ד, סימן קל), כפי שהראה לדעת הגר"ש שפירא בפסק דין זה, שנקט עיקר להלכה כמהר"ם מרוטנבורג, והביא שם עוד שכן נקט בביאורם מהר"י עייאש (בספר מנהגי ארג'יל סימן יג). עוד ראה לעניין מחלוקת זו והכרעתה כמהר"ם מרוטנבורג בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי חיפה (הגר"י אושינסקי, הגר"ד גרוזמן וחבר בית דיננו דהשתא הגר"א זרביב) בתיק 978773/18‏‏.

שנית, אף כשמדובר בקטין שגילו עולה על שש, לעיקר הדין שחיוב מזונותיו אז הוא רק 'מדין צדקה' או לסוברים כי כך הדבר אף לאחר תקנת הרבנות הראשית לישראל (בין משום שרואים הם את התקנה כמי שאינה מרחיבה את חיוב המזונות שלפני גיל שש אלא רק מאפשרת אכיפה של החיוב שמדין צדקה, בין משום שסוברים הם שהתקנה אומנם הרחיבה את החיוב שלפני גיל שש אבל זאת רק בנוגע לקטינים הזכאים מכל מקום ל'צדקה', וראה לעניין זה ובהקשר דנן גופו בפסק דינו הנ"ל של בית הדין הרבני האזורי חיפה בתיק 978773/18‏‏, ולא כאן המקום להרחיב בסקירת עמדות אלה והנפקויות שביניהן בהקשרים אחרים):

אם אומנם יש לקטין הון המאפשר לו להתפרנס בכבוד שלא על ידי אביו – ייפטר האב ממזונותיו.

אולם שונה הדבר אם לא די באמצעים אלה אלא לפרנסה דחוקה: חיובו של אב במזונות מדין צדקה אכן עשוי לכלול רק את מימונם של צרכים הכרחיים (אם כי יש שיחויב אב במימון צורכי ילדו ביד רחבה יותר מכוחו של דין 'די מחסֹרו' האמור בהלכות צדקה וכפי שהתבאר בפסקי דין רבים). בין השאר נשקלות בהקשר זה יכולותיו של האב. כשאלה הם פני הדברים יש מקום לקבוע כי נוכח דלות אמצעיו של הקטין הרי עודנו 'נצרך' שחלה בעניינו חובת צדקה, ומשחלה חובה זו ומוטלת היא על האב יחויב האב במלוא צרכיו הבסיסיים של הקטין, תוך הועדת 'הונו' העצמי של הקטין למימון צרכיו הפחות הכרחיים שבהם לא יחויב האב, אם משום שבשל היקף יכולותיו שלו לא היה מקום לחייבו בהם בלאו הכי ואם משום שאת הללו אכן יש מקום להותיר למימון על ידי הונו של הקטין אף אם יכול האב לשאת גם בהם.

לכל זה, ואף כהשלמה נוספת לאמור לעיל באופן ספציפי לעניין קצבת נכות שלה זכאי ילד ויעידה, אפנה גם לפסק דינו של בית הדין הגדול (הגר"א איגרא, הגר"א כץ והגר"ש שפירא) בתיק 1076746/2‏‏:

חיובו של האב בעיקר מזונות ילדים אינו מתבטל אם יש לבן רכוש או הכנסות ממקום אחר כדאיתא בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עא סעיף א), אך התם מיירי במזונות עד גיל שש, אך מגיל שש ומעלה פטור [...]

אך במה דברים אמורים? ביש לבן נכסים ויכול להתפרנס מהם, אך אם ניתן לו כסף לצרכים אחרים – אין זה מוגדר 'יש לו במה ליזון'. והנה בנידון דידן גם האב וגם הבן מקבלים קצבת נכות [...] קצבת הנכות הניתנת לבן היא בשל נכותו הקשה ובשל צרכים אחרים הנובעים ממצבו. קצבה זו ניתנת על ידי גורמי הרווחה לצרכיו, אחרי שהדברים עברו בוועדה שקבעה שמדינת ישראל תממן הצרכים היתרים הנובעים ממצבו, אין קצבה זו פוגעת בזכותו לקצבת ילדים ואין היא מפקיעה את החבות ההורית למזונותיו. משכך על האם להשתמש בקצבה זו לצרכיו [...] ומעתה הדר חיובא לדוכתיה והאב חייב במזונות ומדור הבן [...] האב חייב במזונות הבן הקטן, אך שיעור החיוב צריך להיקבע בהתאם ליכולת. ועל כל פנים אין לשום את קצבת הבן עם הכנסות האם.

יוער ויודגש כי מובן מאליו הוא כי אם וכאשר נקבע כי יש בקצבה 'עודפים' היכולים ואמורים לאפשר לקטין רווחה כלכלית מעבר לזו שמאפשרים לו דמי המזונות, שמהם אין האב נפטר, הרי שברור הוא כי חובת האם, אם לידיה מגיעה הקצבה, להשתמש בה, או בעודפיה האמורים, למטרה זו ולא לצרכיה שלה, ובמקרים מסוימים תידרש האם להראות כי אכן כך היא עושה. כאמור לעיל: קצבת הנכות של קטין אינה של האב ואינה של האם אלא של הקטין עצמו.

ז. כאמור, הן משום שלעת עתה הנחת המוצא היא כי הקצבה אינה פנויה למימון צרכיו הבסיסיים של הקטין, הן משום שאף כשפנויה היא קשה לבסס – בוודאי בנוגע לקטין שגילו נמוך משש – פטור ממזונות על יסוד היותו של הקטין 'בעל הון', יש לחייב את האב במזונות.

מכל מקום אף שלעת עתה ההנחה היא שהאב חייב במזונות הקטין ואינו יוצא ידי חובתו זו בהסכמתו כי קצבת הנכות תגיע ליד האם, המטפלת העיקרית בקטין, אין זאת אומרת כי יש לקבל כהנחת מוצא גם את הסכומים שמבקשת האם כי נטיל על האב:

בדיון ביקשה האם להשית על האב "בגלל פערי השכר וחלוקת הזמנים המצומצמת וחוסר היכולת שלו, בגלל עבודתו [...] להתחייב ליותר זמן עם הילד [...] תוך התייחסות לדמי טיפול [...] בסכום של 3,350 ש"ח למזונות". מכתב התביעה המפורט יותר מן הנאמר בדיון עולה כי בכלל סכום זה סך של 1,000 ש"ח שאותו מבקשת האם כ'דמי טיפול'. כל זאת מלבד מדור והוצאותיו שבהם ידובר להלן.

לצרכיו הייחודיים של הקטין מיועדת כאמור הקצבה ולעת עתה כשם שאין עלינו להניח כי נותרים עודפים ממנה כך אין אנו יכולים להניח את ההפך, כי עולים הם עליה. גם האם לא טענה כך. משכך הרי שעוסקים אנו בצרכים הרגילים של קטין, ללא קשר לנכותו. צרכיו של קטין על דרך כלל אינם מגיעים לסכום שבו נקבה האם ואף אינם מתקרבים אליו. ואף כי עקרונית אפשר שתוכיח האם כי צרכיו של הקטין אכן מצדיקים את בקשתה, כשם שאפשר שיוכיח האב להפך כי צרכיו פעוטים הם או כי הקצבה פנויה כולה למימונם, אולם כשם שנקודת המוצא, בשלב של קביעת המזונות הזמניים טרם דיוני הוכחות, אינה יכולה להיות ההנחה שמבקש האב כי נניחנהּ, כך אין היא יכולה להיות ההנחה באשר להיקף הצרכים, שאותה מבקשת האם כי נניח.

ח. את הטענה המבקשת להצדיק את הסכום האמור "בגלל פערי השכר" אין מקום לקבל.

ויובהר:
דין תורה הוא כי האב מחויב לבדו במזונות הקטין. כפי שהבהרתי לצדדים בדיון, נוכח ניסיונו של האב לטעון אחרת, בכל הנוגע לקטין שגילו נמוך משש מדובר בחובה המוטלת על האב במלואה, ללא כחל ושרק, ללא כל תלות בדיני צדקה, וזאת לכל הדעות, כמבואר בגמרא ובשולחן ערוך. גם בנוגע לקטין שגילו עולה על שש הרי שהאב מחויב במזונותיו – מדינא דגמרא 'מדין צדקה', שגם הוא מוטל על האב לפחות יותר משמוטל הוא על האב, ולדעת פוסקים רבים אף מוטל הוא על האב בלבד גם בהעדר פערי שכר בינו לבין האם.

וזאת שלא כעמדתם של שופטי בית המשפט העליון ושל דיינים יחידים, 'נער יספרם', שביקשו לסטות מהפסיקה המקובלת ומן המבואר בפוסקים בעניין זה, עמדה שעליה נמתחה ביקורת חריפה ומוצדקת מאין כמותה בכמה פסקי דין של בית הדין הרבני הגדול. ראו: פסק הדין בתיק 1266707/1‏ (הגר"ש שפירא, הגר"צ בן יעקב והגר"ד אדרי), ועוד, לגופם של דברים, בפסק דינו המקיף של בית הדין הגדול (הגר"ש שפירא שאליו הצטרפו הגר"א שינדלר והגר"מ נהרי) בתיק 1360470/5‏‏ (בפסקה ה ובעיקר מפסקה יא ואילך); בפסקי הדין (של נשיא בית הדין הגדול דאז, הגר"ד לאו ועימו הגר"א איגרא והגר"מ עמוס) בתיק 1264600/1
‏‏, בתיק 1241751/2
‏‏
ושוב בתיק 1248920/3
‏‏; בפסקי הדין (של הגר"א איגרא, הגר"ש שפירא והגר"צ לוז) בתיק 1336548/1‏‏ ובתיק 1308941/1
‏‏; בפסק הדין (של הגר"א איגרא, הגר"ש שפירא והגר"מ עמוס) בתיק 1263444/4‏‏
ובפסק הדין בתיק 1309558/1
‏ (שהוזכר לעיל בהקשר אחר). כן ראו בספרי כנסי הדיינים: במאמר "יסוד חיוב מזונות ילדים ודינם במציאות ימינו ובמשמורת משותפת" (הגר"ד אדרי, ספר כנס הדיינים – התשע"ח, עמ' 90 ואילך), במאמר "חיובי האם והאם במזונות ילדיהם שמדין צדקה" (הגר"ע שחר, שם עמ' 119 ואילך), במאמר "חיוב האם והאם כמזונות ילדיהם" (הגר"א אדרי, ספר כנס הדיינים – התשע"ז עמ' 161), בהערותיי (– הערות העורך) עליהם (ואף בהערה 4 על דברי הגר"א אברג'ל בספר כנס הדיינים – התשע"ח עמ' 401).

כך במשנה תוקף לאחר שנתקנה תקנת הרבנות הראשית שהרחיבה את חיוב האב במזונות על לגיל חמש עשרה ובהמשך עד לגיל שמונה עשרה, תקנה שאף היא הטילה חיוב על האב ולא הטילתו על האם (אם כי לעניין שיעור החיוב קבעה מועצת הרבנות הראשית לפני שנים אחדות כי יש מקום להתחשב גם ביכולת האם, ואין כאן המקום להאריך בדבר).

פשטות לשון התקנה מלמדת כי מהותה היא חיוב משפטי גמור שאינו מושתת על 'דיני צדקה', כך גם ביארו מתקני התקנה עצמם בהמשך במפורש. אולם גם אם נאמץ את הדעה, שאין לכחד כי היא דעתם של כמה וכמה מגדולי הדיינים והפוסקים, שראתה את התקנה רק כמתן יכולת אכיפה וגבייה של החיוב שעיקרו בדיני צדקה, עדיין תקף הוא האמור לעיל כי גם מדין צדקה מוטל החיוב בעיקר, ואולי רק, על האב (ואף לעניין זה ראו בכמה מפסקי הדין והמאמרים הנ"ל).

על כן לצורך הקביעה כי האב חייב במזונות בנו אין אנו זקוקים לבחון את שאלת פערי השכר. וכך ביתר שאת שעה שאף לדברי האב קיימים פערים משמעותיים לטובתו, אלא שלשיטתו אין הם כה גדולים בנטען בדברי האם, וממילא ברור שאף לכשיהיה הקטין בן שש ואף לשיטות הגורסות כי אף לאחר התקנה יש זיקה בין החובה לבין דיני צדקה וכי בדיני צדקה יש מקום לחייב גם את האם – בעניינו ברור הוא כי החובה מוטלת במלואה על האב.

אך בין קביעה זו לבין הסכומים המבוקשים אין דבר וחצי דבר. חובתו של אב במזונות ילדיו היא כידוע 'כפי צורכן' ולא 'כפי כבודו' (וזאת בשונה מחובת בעל במזונות אשתו). למרות הפירוט שהציגה האם בכתב התביעה (ללא ראיות), ברור הוא כי צרכיו הבסיסיים של קטין בגיל זה (וכאמור אין אנו מדברים בצרכים הייחודים הקשורים לנכותו) מגיעים לסכומים שבהם נקבה, כך הן באשר לסך הכולל הן באשר לכל אחד ממרכיביו (למשל 950 ש"ח לחודש לכלכלה בלבד, לא כולל 'אוכל בחוץ', 450 ש"ח מדי חודש בחודשו – או כממוצע – לביגוד והנעלה וכו').

יצוין כי בדיון לא נקב האב בסכום המזונות הראוי לדעתו (אלא שטען כאמור כי יש לראות את הקצבה כבא במקומם של דמי מזונות). אך בכתב ההגנה נקב בסכום של 1,000 ש"ח בלבד בגין כלל המרכיבים, פרט לדמי הטיפול, שבשלהם ביקשה האם לחיי אותו בסכום האמור. האב העריך באופן שונה את עלויותיהם של המרכיבים השונים שפירטה האם תוך שהוא משיג על עצם הכללת חלקם ב'מזונות'.

לעת הזאת, טרם דיון הוכחות, אין אנו יכולים לקבוע מסמרות באשר לכל מרכיב בפני עצמו, אולם הידיעה השיפוטית הכללית מאפשרת לקבוע בוודאות מספקת כי הסכום שביקשה האם מופרז, אם כי נראה גם כי האב המעיט בסכום והעריך את עלויות חלק מן המרכיבים בהערכת חסר.

ואומנם יש מקרים שבהם הרגיל האב את בנו ברמת חיים מסוימת שבשלה, אם יש יכולת בידו, יש מקום לחייבו במזונות מוגדלים שיאפשרו את שמירת רמת החיים שאליה הורגל הקטין. זאת מכוחם של דיני צדקה (בין שחיוב המזונות העיקרי מושתת אף הוא עליהם ובין שעומד הוא בפני עצמו) הכוללים את שמירת רמת החיים שאליה הורגל הנצרך הכלולה ב'די מחסֹרו', וכפי שהתבאר בפסקי דין רבים. כמו כן התבאר בכמה פסקי דין שהגדרת הצרכים הבסיסיים 'כפי צורכן' אף היא תלוית זמן, מקום וחברה וקטין החי וגדל בחברת שפע – אין לראות אספקת 'פת במלח ומים במשורה' כמספקת את 'צורכו'. לעניין זה ראו למשל בדברי בית הדין הגדול בפסקי הדין בתיק 1336548/1‏‏ ובתיק 1308941/1
‏ שהוזכרו לעיל, כן ראה הן באשר להגדרה עקרונית זו והן מכוח גדרי 'די מחסֹרו' בפסקי הדין המקיפים של בית הדין הגדול, שאף הם הוזכרו לעיל, בתיק1241751/2
ובתיק 1360470/5‏.

אך בענייננו מדובר בקטין שלא נטען כי הורגל לרמת חיים גבוהה במיוחד, וככלל קשה לראות קטין כבן ארבע וחצי כמי ש'הורגל' לרמת חיים גבוהה. לא נטען גם, ולפי נתוני מקום מגורי הצדדים בעת שגרו יחד, שהוא גם עתה מקום מגורי האם והקטין, גם אי אפשר לטעון – כי מדובר בקטין החי בחברה שבה המדד לצרכים בסיסיים הוא גבוה באופן חריג.

מן האמור עולה כי גם אם יהיה האב עשיר כקורח – אף שראוי הוא אם כך יהיה כי לא יקמץ בצורכי בנו (וגם זאת נאמר בהסתייגות, שכן 'יש עֹשֶׁר שמור לבעליו לרעתו' וטובתו של קטין אינה להרגילו לשפע מופרז), לא יהיה מקום לחייב אותו בדמי מזונות כאלה המבוקשים עתה. (כאמור, אלא אם יוכח כי לקטין אכן צרכים ייחודיים המצדיקים זאת ושאין הקצבה מיועדת או מספיקה בעבורם.)

ט. אשר ל'חלוקת הזמנים המצומצמת' ככל שמבקשת האם לומר כי בשל כך מוטל עליה נתח גדול יותר של ההוצאות הרי שאין לקבל עמדה זו, מזונותיו של קטין (במובנם המלא של 'מזונות' היינו כולל הלבשה וכו') אינם מגיעים לסכום המבוקש גם כשמדובר בצרכיו במשך כל ימות השבוע כולם.

אם המכוון הוא להשלכה של חלוקה זו, ובדגש על אי־היכולת של האב להתחייב ליום קבוע של שהות עם הקטין, כאמור בהמשך הדברים הרי שעל כך אעמוד להלן.

נוכח כל האמור ולאחר שיקול הדעת אני קובע כי חיובו של האב במזונותיו הזמניים של הקטין יעמוד ביסודו על סך של 1,500 ש"ח. סכום זה לא כולל מדור והוצאות מדור, 'מחציות' ותשלום בגין דמי הטיפול החורגים מן הרגיל ונובעים מאי־יכולת האב להתחייב ליום קבוע שבו ישהה עם הקטין, וכל עוד נמשכת אי־יכולת זו. ככל שיתברר בהמשך, לכשיקבעו המזונות הקבועים, כי יש לקבוע סכום שונה – לכאן או לכאן – יוכל ההורה המעוניין לבקש החזרים או השלמות.

י. בניגוד לדרישה המופרזת לדמי המזונות העיקריים, בהקשר של מדור והוצאותיו העלתה האם דרישה צנועה לכאורה לתשלום של 875 ש"ח לחודש, סכום זה מורכב מ־30% מעלות שכר הדירה הצנוע העומד (לדבריה שלא הוכחשו) על 1,800, לאמור 540 ש"ח.

היתרה – 335 ש"ח נוספים היא בגין אחוז זה מהוצאות המדור שאף פורטו בכתב התביעה ומגיעות על פיו לכ־1,120 ש"ח לחודש. באשר להללו הציג באב בכתב ההגנה עמדה שלפיה הוצאות המדור קטנות במידה ניכרת מאלה שבהן נקבה האם, בין השאר הציג האב חשבון ארנונה המלמד כי עלותה של זו נמוכה משמעותית מהמוצג בדברי האם. יש לציין כי האם לא הציגה אסמכתה בדמות חשבון ארנונה שוטף אלא פירוט זיכויים וחיובים שבסופו יתרת חוב לסוף שנה – מה שקשה להבין כיצד מתיימר הוא להוות ראיה לחיוב החודשי. גם באשר לחשבון החשמל עמד האב, ולכאורה בצדק, על הצגת האם את החיוב הדו־חודשי כביכול חודשי הוא. גם בנוגע לחשבון המים העלה האב טענה דומה אם כי ללא אסמכתה, מאידך גיסא גם טענת האם באשר לגובה חשבון המים החודשי (או הדו־חודשי) לא לוותה באסמכתה מספקת.

עם האמור, בעוד האם עצמה ביקשה להשית על האב 30% מעלות המדור והוצאותיו, האב עצמו ערך, באשר לעלות השכירות, תחשיב לפי יחס של שליש מן העלות – כ־33%. (בכתב ההגנה כתב האב שליש ו־30% לסירוגין כאילו מדובר במונחים זהים, אך את החישוב בפועל ערך לפי שליש. באשר להוצאות המדור, לעומת זאת, ערך תחשיב לפי יחס של 30%.)

באשר לגובה ההוצאות יש לקבל את עמדתו של האב שגובתה באסמכתאות באשר לעלות הארנונה והחשמל. כל עוד לא יוכח אחרת יש ללמוד סתום מן המפורש ולהניח כי כטענת האב, גם באשר לחשבון המים שגתה האם – ודן אני אותה לכף זכות כי אכן מדובר במשגה בלבד – כבחשבון החשמל וראתה את החשבון הדו־חודשי כחודשי. תוצאת האמור לבדו היא כי יש להפחית מהוצאות המדור הנטענות כ־638 ש"ח לחודש, מה שמשקף הפחתה של כ־213 ש"ח מחלקו של האב ומעמיד את חיובו בגין מרכיב זה לכאורה על 122 ש"ח. האב עצמו נקב בסכום של 124 ש"ח בגין כלל הוצאות המדור (ולא נעמוד עתה על הפרוטרוט שמכוחו נוספו שני השקלים אף שהאב סבור שיש להפחית מרכיבים נוספים מחיובו).

בטענת האב להפחתת סכום נוסף בשל מרכיבים שאין לכוללם בהוצאות המדור, לדעתו, כגון 'כבלים', היה מקום לדון ואפשר שאין לקבלה במלואה, ואולי תבוא העת לכך לעת דיון במזונות הקבועים. עם זאת, האב עצמו, הסבור כי יש לחייבו בגין הוצאות אלה בסך של 124 ש"ח, נקב, כאמור, באשר לחיובו בשכירות בשליש מדמי השכירות – מה שהוסיף לחלקו 60 ש"ח נוספים והעמידו על 600 ש"ח.

הלכה למעשה אפוא אם נאמץ את עמדת האב באשר למדור והוצאותיו במלואה יהיה חיובו בגינם 724 ש"ח, ואילו אם ננקוט בדרך של הפחתת החיובים שבין הארנונה, המים והחשמל בלבד – נוכח טענות האב וראיותיהן – מהסך הכולל שבו נקבה האם יהיה חיובו בגין המדור והוצאותיו בסך של 662 ש"ח בלבד.

שקלתי לאמץ לעניין חיוב המזונות הזמני את התחשיב האחרון, שכן באשר להפחתה בגין החשבונות האמורים צודק האב בעליל, ואילו באשר להוספה לחיובו כתוצאה של השתת שליש מעלות המדור עליו, ולא 30% בלבד, שאין מקום לקבוע לגביה קטגורית כי יש לה הצדקה, הרי לפנינו לכאורה הודאת בעל דין מצד האם כי אינה זכאית לה, שאומנם עומדת נגד הודאת האב כי זכאית היא לה, אך במצב של הודאות בעל דין סותרות משני עברי המתרס אין אנו מוציאים ממון.

אכן בשיקול נוסף סברתי כי אין לדון בשאלת חלקו היחסי של האב בעלות המדור במונחי 'הודאת בעל דין', שכן שורשו של דבר אינו בשאלה עובדתית אלא בעניין של שיקול הדעת. אזכיר גם את שנתבאר בפסיקת בית הדין הגדול כי מעיקר הדין ייתכן שהיה נכון לחייב אב במחצית עלות המדור שבו מתגוררת האם עם ילד משותף יחיד, והצידוק לקביעת חיוב בפחות מכך הוא מעין פשרה החוסכת את הצורך בהתדיינות פרטנית ודקדקנית אם גודלו של המדור, מיקומו ואיכותו, שמהם נגזרת עלותו – מוצדקים הם, ומשכך בהתלבטות אם להעמיד את החיוב על 30% או על שליש יש לנטות לכאורה לצד הגבוה, שליש. את ראיית דברי הצדדים כהודאת בעל דין אפשר לשקול אפוא לכל היותר באשר לסכום הגלובלי, ולא באשר לשאלה אם נכון לחשב את עלות המדור לפי שליש או לפי 30%, ומאחר שבהיבט הגלובלי אי אפשר לקבוע כי האם מודה שבגין המדור והוצאותיו זכאית היא לפחות מהסכום העולה מדברי האב, שהרי היא תובעת יותר מכך, דיינו אם נאמץ את עמדת האב כפי שהיא, תוך קבלה – לצורך פסיקת המזונות הזמניים של עמדתו כי יש להפחית מהוצאות המדור סכומים נוספים, אף אם יש מקום לפקפק בעמדה זו, אך תוך העמדת 'רצפת' החיוב על הסכום שבו נקב הוא, ולא נקיטת הדרך של חיוב בגין המדור לפי תחשיבי האם הנמוכים מאלה של האב והפחתת המרכיבים שלגביהם טען האב את טענותיו מסכום זה.

תוצאת האמור היא כי יש לחייב את האב בגין סעיף זה בסכום כולל של 724 ש"ח, כעמדתו של האב עצמו בעניין זה.

יא. כאמור לעיל ביקשה האם לחייב את האב גם בדמי טיפול משמעותיים.

על דרך כלל לא נהוג כיום לחייב בגין 'דמי טיפול' בפני עצמם אלא לכוללם בהערכה הכוללת של המזונות. (ויצוין כי בשניים מפסקיו של בית הדין הגדול שעמדו על המשגה של מי שמבקשים להעמיד את דמי המזונות על תוצאות 'מחשבונים' שונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – פסק הדין בתיק 1241751/2
‏‏ ופסק הדין בתיק 1360470/5‏, ששניהם הוזכרו לעיל בהקשרים נוספים – עמד בית הדין הגדול גם יסודותיו ההלכתיים האיתנים של חיוב דמי טיפול, בצד הנוהג הרווח עתה שלא לחייב בהם בפני עצמם בזיקה לראיית סכומי המזונות המקובלים כפסיקה המשקללת פיצוי מסוים בגין דמי הטיפול, חלף קביעת סכום נפרד בשלהם, מה שלא חושב באותם 'מחשבונים'.)

עם זאת שעה שנדרשת האם לשאת בעול הטיפול ולהתמסר אליו יותר מן המקובל יש מקום והצדקה להביא זאת בחשבון.

גם בדיון הבהרתי לאב כי ככל שאין הוא יכול להתחייב ליום קבוע שאמצע השבוע (ולא כל שכן ליותר מיום אחד כזה) שבו ישהה עם הקטין, וכל עוד נמשך הדבר, הרי שנגרמת לאם פגיעה שעשויות להיות לה גם משמעויות כלכליות (ואף בלעדיהן יש מקום לפיצוי בגינהּ). אין להתעלם גם מסיבתה של חוסר יכולתו של האב להתחייב כאמור שהיא בגין עבודתו (שממנה משתכר הוא משכורת מכובדת למדי אף לטענתו). רשאי הוא האב לבחור את תחום עיסוקו ולהשתכר בכבוד, אך כשהאב נשכר מאותו דבר שבגינו נפגעת האם, כאמור, ו'אוכל את חסרונה', ודאי הוא כי יש מקום לחייבו לשלם לה 'דמי טיפול' ראויים באופן ממוקד בגין הטיפול הכרוך בפגיעה זו, וכך אף אם נקבע, וכפי שהבהרתי בדיון סבורני כי נכון הוא לומר, כי בגיל הנוכחי של הקטין אין הוא עצמו נפגע מקיום הסדרי השהות שלו עם האב לא באותו יום בכל שבוע (כל עוד אכן מתקיימים הללו מכל מקום מדי שבוע בשבוע).

לאחר שיקול דעת אני מוצא לנכון להעמיד את החיוב הזמני בגין מרכיב זה על סך של 500 ש"ח לחודש.

סכום זה יוכל להישקל שנית לעת פסיקת מזונות קבועים, אך יש לקוות כי הדבר יתייתר שכן יש לקוות כי עד אז ימצא האב את הדרך להתחייב אכן לימים קבועים שבהם ישהה עם בנו.

יב. סוף דבר, חיובו הזמני של האב במזונות, לרבות מדור והוצאותיו ולרבות דמי הטיפול שהתבארו לעיל יעמוד על 2,724 ש"ח לחודש. לעת עתה לא יופחת דבר מסכום זה בשל קצבת הנכות שלה זכאי הקטין.

לסכום זה יתווספו 'מחציות' כמקובל, אך לא יחול חיוב מחציות בגין עלויות העומדות בקשר ישיר עם נכותו של הקטין שבגינה מקבל הוא קצבת נכות.

ככל שיתחייב האב לפחות ליום קבוע אחד בכל שבוע שבו ישהה עם הקטין בימי החול, וכל עוד יעמוד בהתחייבותו זו, בנוסף להסדר שנקבע לגבי שבתות, יופחתו מהסכום האמור 500 ש"ח.

יג. המורם מכל מרכיביה של החלטתי זו בפן האופרטיבי הוא כדלהלן:

1. הצדדים ובאי כוחם יגישו לבית הדין בתוך שבעה ימים הצעה באשר לזהותם של אקטואר ושמאי שימונו. בהעדר הצעה מוסכמת ימנה בית הדין אקטואר ושמאי לפי שיקול דעתו.

כמו כן יגישו הצדדים בתוך שבעה ימים גם את עמדותיהם בשאלת 'מועד הקרע'.

עוד יגישו הצדדים בתוך שבעה ימים פרטי כלי הרכב שבבעלות הצדדים והערכת מחירם לפי 'מחירון לוי יצחק' (ב'מחירון משוקלל' ותוך שיעמדו גם על קיומה של 'ירידת ערך' בגין תאונות ככל שישנה ויצרפו תיעוד של כלי הרכב כמפורט לעיל בפסקה ד' להחלטתי).

2. יינתן צו שבמסגרתו יורה בית הדין לשירותי הרווחה לבחון את עניינם של הצדדים ובנם המשותף וליתן לבית הדין תסקיר הכולל המלצות באשר להסדרי השהות, וזאת בלי שההסדר הזמני שנקבע יהווה שיקול לקביעת ההסדרים הקבועים.

הסדרי שהות זמניים יתקיימו כמפורט בפסקה ה' להחלטתי זו.

האב יגיש לבית הדין, עם עותק לאם, בתוך שלושה ימים את מערכת המשמרות כדי לאפשר לקבוע כיצד ייושם ההסדר.

3. האב ישלם לאם בגין מזונותיו הזמניים של הקטין, לרבות מדור והוצאותיו ולרבות דמי הטיפול שהתבארו לעיל, 2,724 ש"ח לחודש.

לסכום זה יתווספו 'מחציות' כמקובל, אך לא יחול חיוב מחציות בגין עלויות העומדות בקשר ישיר עם נכותו של הקטין שבגינה מקבל הוא קצבת נכות.

ככל שיתחייב האב לפחות ליום קבוע אחד בכל שבוע שבו ישהה עם הקטין בימי החול, בנוסף להסדר שנקבע לגבי שבתות, וכל עוד יעמוד בהתחייבותו זו, יופחתו מהסכום האמור 500 ש"ח.

יד. נדרש, כאמור, לקבוע מועד לדיון נוסף בכלל העניינים השנויים במחלוקת בין הצדדים.

באי כוח הצדדים רשאים להגיש לבית הדין בתוך שבעה ימים בקשה מוסכמת בדבר מועדי דיון אפשריים המתואמים ביניהם, וככל שתוגש בקשה כזו יתחשב בה בית הדין (בכפוף לאילוצי היומן). בהעדר בקשה תקבע המזכירות את מועד הדיון ללא תיאום מוקדם עם באי כוח הצדדים.

טו. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת שמותיהם של הצדדים, מספרי תעודות הזהות שלהם ועיר מגוריהם.

ניתן ביום ח' במרחשון התשפ"ו (30.10.2025).

הרב יחיאל חיים פריימן
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה