בתאריך 14/08/2025 הוגשה בקשה לביה"ד לחייב את המשיב בתשלום המשכנתא, ובנוסף לחייבו בקנס מאחר והמשיב עובר על צו מטעם כבוד ביה"ד. תביעות מסוג זה עולות באופן טבעי לכדי ביזיון ביה"ד, ואכן תביעה זו חוסה תחת הכותר של בזיון ביה"ד.

עיון קל בבקשה העלה תמיהה, מאחר ואין תיק רכושי תלוי ועומד בפני ביה"ד. זאת ועוד, נראה שמתנהל הליך רכושי בפני ערכאה מקבילה, וכפי שמציינת התובעת בבקשתה, ובקשה מסוג זה יונקת את סמכותה מכח התיק הרכושי, ועל כן דינה להיות מוגשת בערכאה בה מתנהל התיק. אולם, נוכח אזכורו של צו שיפוטי שניתן ע"י ביה"ד ונטען להפרתו ע"י המשיב, ביה"ד העביר את הבקשה לתגובת המשיב.

בתאריך 25/08/2025 הגיעה תגובתו של המשיב. ואכן, העולה מעיון בתיק ומכּתב התגובה נראה שכתב התביעה של המבקשת לוקה באי דיוקים רבים: החל מהנושא המבוקש, שאינו כלול בסמכות ביה"ד, וכלה באזכורו לשוא של צו שיפוטי שניתן ע"י ביה"ד, שנטען להפרתו ע"י המשיב.

הצו השיפוטי למניעת דיספוזיציה, ניתן ע"י כבוד אב"ד (בעת שבתו בביה"ד אשקלון) הרה"ג ישי בוכריס שליט"א בתאריך י"ד באלול התשפ"ג (31/08/2023), נוכח סירובה של המבקשת להתגרש טרם יוסדר המעמד הרכושי, והחשש שיתנהלו שינויים מרחיקי לכת בתחום הרכושי ע"י המשיב.

נציין, כי בקשה זו של האשה הוגשה כסעד לשלו"ב בתיק צווים (תיק 5/), וביה"ד לא נעתר לבקשותיה הנוספות בענייני הרכוש מלבד צו זה, ובכללן תביעתה למדור ספציפי, בהעדר תיק רכושי, ובשל העובדה כי ביה"ד כבר שלל את זכאותה למזונות אשה, המהווה את הבסיס לזכאות אשה למדור ספציפי.

סקירה קצרה זו משמיטה למעשה את הענף עליו יושבת תביעתה של האשה. זאת ועוד, אף צו הדיספוזיציה שניתן, ראוי לפקוע עם הגירושין שהתקיימו בתאריך ו' באייר התשפ"ה (04/05/2025), ורק נדרשת החלטה שיפוטית להורות על ביטולו מאחר ואין עילה להמשך קיומו.

נוסף לכל זה, הודיעה התובעת מבלי להסתיר, כי בקשה דומה לזו הוגשה לערכאה המקבילה בה מתנהל התיק הרכושי.

ביה"ד מופתע מהתנהלות זו של המבקשת שמגישה תביעת סרק הרצופה אי דיוקים, ועוד מוסיפה שהגישה בקשה דומה לערכאה מקבילה. התנהלות זו אכן עונה לתיק שבכותר, והמבקשת היא זו המבזה את ביה"ד, וטוענת להפרה שכלל לא קיימת וטופלת אשמה על המשיב על לא עוול בכפו. זאת בנוסף להוצאות שנגרם לו. התנהלות זו מחייבת התערבות של ביה"ד למנוע הישנות מקרה זה ותיקון העוול שנגרם למשיב בעטיה של המבקשת. הפתרון החלקי לתופעה זו למצער הוא בחיוב הוצאות, שירפא את שבר הוצאת הממון המיותרת שהייתה כאן מבלי עשיית חשבון לתוצאת ההליך.

שומה על ביה"ד לגדוע תופעות מעין אלו באיבן, ולמנוע מתביעה זו לרחף מעל פני המשיב ולטרוד את מנוחתו, עת הוגדר ע"י המבקשת, שלא כדין, כמבזה את ביה"ד, ולאור זאת לגרור על המשיב חיוב נוסף על התביעה הבסיסית.

נצטט כאן מה שכתבנו בנושא דומה בפס"ד שניתן בביה"ד אשדוד (תיק 1415000/4):

נוסיף הערה יסודית על כל הפרקטיקה שנוצרה בדרך התנהלות של הגשת בקשות חוזרות ונשנות, וכמו כן הגשת תביעות ללא כל הצדקה מעשית להעמדת התביעה – ובמילים אחרות, תביעות שאין אחריהם שום דבר – וכך הוא רק מפני הזמינות של ביה"ד. לדעתי, התועלת שמייצרת פרקטיקה זו קטנה מנזקי המשנה שלה, שכן זה לא מפנה לבעלי הדין את הקשב הנחוץ להקשבה ביניהם, וכן להבין נכוחה את פסיקות ביה"ד, ועוד לפני שמעכלים את המציאות החדשה שביה"ד מניח לפתחם, מיד נערכים לשיפורי עמדות ויצירת הישגים בהתאם לדעתם שנדחתה בביה"ד.

נעיר שהביסוס ההלכתי לכתבי טענות הוא מועט, וביסוד הדין כל כתיבת כתבי הטענות צריך שיהא רק בהסכמת הצדדים, וכפי שפוסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן יג סעיף ב), וז"ל:

"כותבים: פלוני בירר את פלוני ופלוני בירר את פלוני. וכל זמן שלא כתבו, יכולין לחזור בהם; ומשכתבו, אין יכולין לחזור בהם. לפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנים שכר הסופר. הגה: וה"ה אם קנו מידו (נ"י פ"ק דב"מ). וי"א דמשטענו בפניהם אינן יכולים לחזור, אף על פי שלא כתבו (שם בשם הירושלמי). ונ"ל דבמקום שאין דרך לכתוב: פלוני בירר פלוני וכו', משטענו בפניהם אין יכולים לחזור לכולי עלמא. וכל מקום שאינו יכול לחזור, לא יכול גם כן לומר שיוסיפו הדיינים. (ר"י נט"ו ח"ג)."

יסוד הדין מופיע בתשובת הריב"ש (סי' רצח), הביאה הב"י (חו"מ סי' יג), וז"ל:

"שאלתם שתי כתות באו לדין האחת מורשה הבא בהרשאה מסדר טענותיו בכתב ומבקש בפניכם לעשות לו דין באותן הטענות והכת האחרת משיבה ואומרת שאין לדיינים לקבל שום טענות בכתב. תשובה בדין משיבה זאת הכת האומרת שאין לקבל שום טענות בכתב לפי שאין להטריח לנתבע לקחת טופס מטענות התובע ולהשיב עליהם מתוך הכתב ולעשות הוצאות חנם, וגם שיש לדיינים לשמוע טענות הכתות מפיהם שמא מתוך דבריהם ילמדו ויבינו מי מהם טוען באמת ולא שיבואו בטענות מסודרות מפי אחר כאשר בודא מלבו ליפות טענות של שקר בתיקון הלשון אלא ישמעו הדיינים טענות התובע וטענות הנתבע מפיהם ויצוו לסופר הדיינים שישים טענותיהם בכתב כפי אשר סדרו אותם מפיהם לפניהם וזה למען לא יוכלו הכתות לחזור בהם ממה שטענו בפניהם."

הרי לנו שני נמוקים שכתב הריב"ש למניעת קבלת טענות בכתב, ולכאורה נראה דיש נפקא מינה ביניהם. לפי הטעם הראשון, כדי שלא לגרום הוצאות חנם לנתבע בהכנת כתב הגנה, יוצא שאם שני הצדדים הסכימו ביניהם להגיש טענותיהם בכתב מותר לקבלם. ואילו לפי הטעם השני, כדי למנוע טענת שקר בכתב אבל בשמיעת הטענות מפיהם ילמדו להבין מי טוען אמת, יוצא שאף אם שני הצדדים ירצו להגיש טענותיהם בכתב אין לדיינים לקבלם, שהרי הם מצווים על בירור משפט אמת, והסכמת הצדדים לכאורה אינה מספיקה.

עוד נאמר שלפי הדין כל תביעה או בקשה צריכה להיות בהסכמת הצדדים, שכן ישנה כאן הוצאת ממון בעצם הצורך לכתוב כתב תגובה, וא"כ על אף שהנוהג כיום הוא בשליחת תגובות וכתיבת טענות וכתבי תשובה, ועל דעת המנהג עושים כן, מכל מקום יש לצמצם זאת מחמת הוצאות ממון מרובות שלא לצורך. ואם אכן ביה"ד היה מחייב בהוצאות עבור בקשות סרק המאלצות את השני לכתוב תגובות, וכפי האמור בתשובת ריב"ש (סימן תעה) והובאה להלכה בסמ"ע (סימן יד ס"ק כז), כי אז החרשתי, אולם ביה"ד כדבר שבשיגרה אינו מחייב הוצאות אלא רק במקרים בודדים ומסיבות אחרות, כגון סירוב להופיע בדין או הגעה לביה"ד מבלי שהצד השני היה נוכח, וסיבת החיוב הוא מדין "לך ואבוא אחריך", עיין מש"כ בגדר זה בפסקי דין שניתנו בביה"ד באר שבע (תיק 1178541/9 ותיק 1381772/3).

"א"כ, בהעדר הרתעה וחיוב הוצאות, כתיבת טענות ובקשות רבות עולות על שולחננו פעמים רבות, ואינם מבקשות לבשר בשורה, אלא חוזרות על עצמם ואינם מועילות לא לכותביהן ולא לצדדים שכנגד. מציאות זו שומה על ביה"ד למנוע, וכן למנוע דיונים שתכליתן אינה מועילה. לגישה זו ישנו רווח כפול, אף לתובע. ראשית, אף הוא בנסיבות אחרות יכול מהר מאוד ליהפך לנתבע. שנית, אף בשבילו הטרחה של הגעה לביה"ד ושכירות עו"ד לדיון שתכליתו דחיית התביעה אינה מועילה, אלא א"כ עיקר רצונו להטריד את בעל דינו, דבר שביה"ד לא יאפשר."

יעויין מש"כ בזה דברים נכוחים וברורים הגרח"ד הלוי זצ"ל (דבר המשפט הלכות סנהדרין פרק כא), וז"ל:

"וכבר נתבאר דמה שנהגו בזמננו לטעון גם באמצעות מורשים וגם בכתב עיין מה שכתבו הסמ"ע והש"ך ועוד, דהוי כקבלו, והדברים ידועים. והרב ערוך השולחן כתב: יש שכתבו שנכון להב"ד לבקש מהבע"ד שיתנו טענותם בכתב או הב"ד עצמם יכתבו הטענות כדי שלא ינכלו לחזור ולטעון ויגרמו טרדת הדין בחנם וידקדקו בכתיבתם להגיד פעם אחת ולא לשנות בהטענות. (סימן פ, סעיף ה). וכן כתב לענין טענות באמצעות, מורשים ועורכי - דין: אבל המנהג עכשיו בכל בתי הדין שגם הנתבע מעמיד מורשה וכ"ש התובע ובין שהבעלי דין הם עצמם בב"ד ובין שאינם בעצמם בב"ד, ומ"מ אם אינם בב"ד והב"ד רואים שע"י המורשים אין ביכולת לברר הדין על הבירור שולחים אחריהם ובאים בעצמם לב"ד וכן נכון לעשות. (סימן קכ"ד ס"ב). והמנהג בזה ידוע, אבל משפט התורה בעיקרו ויסודו כפי שכתבנו לעיל הוא, שמע בין אחיכם, לא ע"י כתב ולא ע"י מורשים, ואז ושפטתם צדק, ושמיעת טענות הצדדים עצמם שלא באמצעות עורכי דין ולא באמצעות כתבי תביעה והגנה הערוכים ע"י מומחים מראש, היא ערובה נאמנה לבירור צודק של הדין ולהוצאת משפט אמת לאור."

אשר על כן הנני סבור שמכח נימוקים אלו יש לנו לדחות בקשה זו, ואף לא לאפשר דיון שתוצאותיו תהיינה דומות להחלטה זו.

ומכאן לנידון דנן, מקרה זה כאמור מחייב חיוב הוצאות לטובת המשיב בעבור הוצאות הממון שנגרמו לו. זאת, כאשר התביעה הייתה קנטרנית וחסרת סיכוי, תוך הטעיית ביה"ד במצג שווא של צו שניתן על ידו, ורצון לאכוף בקשה שלא כלולה בצו. יסוד החיוב נשען על פסיקת הסמ"ע (סימן יד ס"ק כז) שמציין לריב"ש (סימן תעה), וכמו כן על מנת למנוע הישנות מקרה זה הגורם הוצאות ממון לשווא ועוגמת נפש גדולה למשיב.

יעויין בפד"ר (כרך יד עמוד 14) בדברי הגר"מ אליהו זצ"ל שקרא לתקן תקנות ברורות יותר אודות חיוב הוצאות משפט, והרחיב אודות כן במאמר בתחומין (כרך ג, תשמ"ב, עמוד 245). ואכן בתקנות הדיון נקבעו תקנות מפורטות יותר, ושם בתקנה קיט (1-2) נקבע כי בית-הדין מוסמך לפסוק הוצאות המשפט. הוצאות המשפט כוללות אגרות, הוצאות העדים, תרגום, שכר טרחתו של המורשה וכל הוצאה אחרת שתיראה לבית-הדין.

אמנם, לא נכתב שם במפורש על בקשות סרק, אולם יתכן וניתן לכלול בקשת סרק בלשון התקנה בסופה "וכל הוצאה אחרת שתיראה לביה"ד".

לאור הנ"ל, יש באפשרות ביה"ד לשקול חיוב הוצאות בבקשות סרק החוזרות על עצמן, וגורמות לצד השני להוצאות מיותרות.

נימוק נוסף הינו מדין "עונשין שלא מן הדין", ע"פ המתבאר בשו"ע חו"מ (סימן ב).

אמנם, לא בנקלה ניתן לעשות שימוש בדין "עונשין שלא מן הדין", וכמו שהתבאר בפד"ר ביה"ד באר שבע (תיק 1313311/7), שיש בו עקירה של דיני תורה, וכח גדול זה נמסר לגדולי הדור על מנת להעמיד את הדת על תילה. על כן, שני תנאים יסודיים נאמרו בפוסקים בדין זה: הראשון הוא שהשימוש בדין זה יהיה למטרת מיגדר מילתא במילי דשמיא בלבד, והשני הוא שיש במעשה זה, בגינו רוצה ביה"ד לקנוס ולענוש של מן הדין, פריצה משמעותית הנוגעת לדברים בין אדם למקום העלולה להשפיע על כלל הדור.

אולם, מאחר ותופעת בקשות סרק תוך רמיסת זכויות בעלי דין הינה תופעה רחבת היקף הנוגעת לכלל הציבור, ואם בתי הדין יתייחסו בסבלנות יתירה לתופעה זו, עולה חשש ממשי שייווצר נזק ציבורי גדול, בדמות חשיפת כל אדם להליכי סרק משפטיים, על כן ישנה חשיבות ציבורית למגר או לפחות להקטין ככל הניתן את היקפה של תופעה זו.

לאור זאת, סבור ביה"ד, כי בנידון דידן מתקיימים שני התנאים היסודיים לענוש שלא מן הדין.

ביה"ד מבהיר, כי התביעה בדין הינה מזכויות יסוד הניתן לכל אדם, ועל כן יש לעשות שימוש מושכל וזהיר, לאחר בחינה מעמיקה, בדין "עונשין שלא מן הדין", וכמו גם בחיוב הוצאות משפט בעת תביעה קנטרנית, שהעלנו לעיל בנימוקנו הראשון. שימוש עודף בקנסות על יסוד הנימוקים הנ"ל, כשאין הדבר עומד באמות המידה, עלול לגרום להימנעות מהגשת תביעות. אולם, בנידון דידן, סבור ביה"ד שיש להחילם, כאמור.

נוכח נימוקים אלו, נוסף על הדברים שנכתבו על ידינו בפד"ר בביה"ד באר שבע (תיק 1178541/9 ותיק 1381772/3) בדבר הגדרות היסוד בחיוב הוצאות, העומדות אף במקרה זה וביתר שאת, יש לחייב את המבקשת בהוצאות משפט לצד השני עבור בקשת שווא זו שאינה עומדת בעילת הסף לתביעה שבגינה נפתח התיק, ולסוגרו.

עם חתימת החלטה זו, נסרקה הודעת ב"כ המשיב לביה"ד, כי ניתנה החלטה בבית משפט לענייני משפחה על בקשה דומה וזהה לזו שהוגשה לביה"ד, ותוכנה של החלטה זו הוא חיוב הוצאות לטובת המשיב בסך 2,000 ₪, בגין בקשה שהוגשה בחוסר תום לב.

מסקנות :
א. ביה"ד מחייב את התובעת להעביר לידי המשיב הוצאות בסך 2,500 ₪ תוך 14 יום מהחלטה זו.
ב. יש לקבוע שהצו למניעת דיספוזיציה שניתן בביה"ד אשקלון ע"י כבוד אב"ד בהרכבו הקודם הרה"ג ישי בוכריס שליט"א בתאריך י"ד באלול התשפ"ג (31/08/2023) בתיק 5/ פקע, וכבר אינו בתוקף.
ג. יש לסגור את התיק לאלתר.


ההחלטה מותרת בפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ד' באלול התשפ"ה (28/08/2025)


עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה