'אכן, כשזה מדין צדקה יש לברר גם את אפשרויותיה של האם, שכן גם האישה מחוייבת מדין צדקה. ובמקרה שגם היא אמידה יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה שמדין צדקה שעל האב והאם כאחד. במקרה דנן, שהילד כבר למעלה משש, אין החיוב מכוח התקנה אלא מדין צדקה בלבד'.

לדינא העיקר כהוראת בתי הדין הנ"ל(שהוא מדין צדקה), ועוד יש להאריך.

גם אם האישה מרויחה כמו הבעל ודורשת מזונות לילדים מעל גיל שש יש לחייב הבעל והאישה ג"כ לפרנס את הילדים שלהם מדין צדקה, ואם הוא אמיד כופין אותו, וכן כשהיא אמידה ויש לה רווחים טובים.

מעל גיל שש שנים חיוב האב במזונות בניו ובנותיו הוא מדין צדקה והואיל וגם האישה חייבת במצוות צדקה הרי א"כ חייבת במזונות ילדיה מעל גיל שש שנים מדין צדקה כמו האב, אשר ע"כ שעתה נשים עובדות ותופסות מעמדים גדולים בחברה כלכלית ומשכורתם אינה נופלת משל גברים ולפעמים יותר שצריך לחייבם במזונות ילדיהם מעל גיל שש דהרי גם נשים חייבות במצות צדקה וכן העלה בשורת הדין כרך ד' עמ ע"ב דיש לאם חיוב כללי של צדקה.

לאחר דיון החליטה המועצה שהן אם החיוב מצד התקנה והן אם החיוב מצד צדקה, היות שתנאי החיים השתנו והמציאות כיום היא שגם האם נושאת בעול פרנסת הבית, על היושבים על מדין להוסיף לשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים את היכולת הכלכלית של האם.

מדובר בזעזוע מהותי וחוסר איזון של כל מבנה המשפחה.(ההדגשה במקור) הפירות ניתנו לבעל תמורת פירקונה (שהיא חובת הבעל לפדותה אם נשבתה). לפי המצב החדש, חובתו בפירקונה נותרה בעינה, אולם תמורתה – הפירות – נשללה ממנו. אין כאן איזון משאבים, אלא אדרבה הפרת האיזון העדין שעליו בנויה המערכת המשפחתית(הדגשה שלי). אי אפשר לבודד את נושא הפירות ולהתעלם מתנאים אחרים שבהם עדיין הבעל חייב חיוב מלא. האם על דעת כן כל אחד מוכן לקבל עליו את המנהג החדש?
[...]
חזרנו לטענתנו הראשונה שהפקעת זכות הפירות מהאיש מצד אחד וחיובו בריפוי אשתו מצד שני הם עוול משווע, ואיננו יכולים להכיר בו.
[...]
לא יעלה על הדעת שנאחז את החבל בשני ראשים: מצד אחד נזכה את האישה בשיתוף נכסים מלא, ופירותיה יהיו שייכים לה; ומצד שני נחייב את הבעל לפדותה ולרפאותה (ונוסף על כך גם חיוב המזונות לילדים יהיה מוטל רק עליו). אילו היו הבעלים יודעים שמשמעותו של שיתוף הנכסים הוא אי-סימטריה לרעתם, לא היו מוכנים לשיתוף כזה, ואדעתא דהכי לא היו מוחלים על זכויותיהם. נמצא שאי אפשר לומר שהמנהג למעשה משנה את ההלכה העקרונית בנדון דידן.

ברם, מסתבר הדבר דהלכה זו של הט"ז דכולי עלמא היא, גם להרמב"ם והתוס' ויש הבדל בין חיוב, הנובע מתקנת חז"ל לבין חיוב אשר הוא קיבל על עצמו. חז"ל כאשר באו להטיל חיוב על אב לפרנס את בנו הקטן או על בעל לפרנס את אשתו, תיקנו גם שיהיו לאב זכויות במציאתו ובמע"י (וכמו"כ בבעל שיזכה במע"י של אשתו, כמבואר בכתובות נ"ח, כי תיקנו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה), שאם לא כן יבוא הדבר לידי מורת רוח מצד הנותן כלפי המקבל, כי עליו הטילו רק חובות ואין לו שום חלק בזכויות.

לנוכח חוסר האיזון הנ"ל, היוצר עוולות קשות, ומייצר שיטת משפט חסרת היגיון וחסרת צדק שהינה תוצר של הכלאת שתי שיטות משפט שונות בתכלית, זאת ההלכתית וזאת האזרחית, קבע ביהמ"ש העליון בפסק דין דרמטי, בבע"מ 919/15 כי בכדי לצמצם את חוסר האיזון, יש לקבל את הפרשנות המצמצמת של פוסקי ההלכה, המעמידה את חיוב המזונות מעל גיל שש, מכח תקנת הרה"ר, כדין צדקה בלבד, ומשכך, שני ההורים חייבים באותה מידה לפי יחסי הכנסותיהם ויחסי זמני השהות, הלכה המתאימה לחיוב המזונות האזרחי כאמור בחוק המזונות סעיף 3א.

ע"פ המצב הקיים חלה חובת דמי מזונות הקטין על האב, גם כאשר הקטין בחזקת אמו, ללא התחשבות הולמת ביחס ההכנסות בין האב לאם. כך קורה שאב העובד כשכיר צריך להמציא לידה של האם חלק ניכר משכרו, גם אם האישה מרוויחה ממקורותיה שלה סכומים שווים ואף רבים יותר מזה של הבעל לשעבר.

מצב זה מחמיר עוד יותר באותם מקרים שבהם הגבר בונה בית חדש, והכסף שהוא ממציא לידי אשתו לשעבר, הריהו למעשה על חשבון אשתו ובניו החדשים.

במקרים רבים, ובמיוחד בילדים שלמטה מגיל שש הרי שהאב נאלץ למורת רוחו, להשאיר את הילד בחזקת האם, וגם- משום שהילד בחזקת אמו- לשלם לידה את דמי המזונות, החזקת הילד בידי האם הופכת במקרים רבים כאלה לאמצעי המביא כספים ומשמש ככלי נקם כנגד הבעל לשעבר.

לעיתים גם אין בקרה כי כל הכספים המשולמים כמזונות לקטין אמנם יוצאו על הקטין לצרכיו.

מכל הסיבות הללו באה הצעת התיקון לחוק, במטרה לחלק את המעמס הכספי בפועל בין שני ההורים ביחס הולם להכנסתם הריאלית ובאופן שלא יפגע באופן חד צדדי בילדים מנישואים שניים.

"לגוף חיוב מזונות הבן עד י"ח, כבר פסקתי ופרסמתי שלענ"ד יסוד חיוב המזונות היום אינו על התקנות הקודמות ולא על הרב הרצוג ולא על הרב גורן. בשעתו לפני הקמת המדינה הסמכות לתקן תקנות כאלו היו בידי הרה"ר בהסכמת המועצות העירוניות המקומיות. ולכן חזרו גם על הקהילות הקטנות כגון נס ציונה ועפולה וכי"ב שיסכימו לתקנה זו של מזונות עד י"ב [נדצ"ל טו] שנה, אבל כיום כשב"ה יש כנסת המייצגת ייצוג גמור את כל תושבי המדינה. ומייצגת גם את היהודים שומרי הדת שגם הם הסכימו לתקנה שיתקנו שחל על האב לזון את ילדיו עד גיל י"ח. ולזה מספיק שהרבנות תסכים, כדי שלא נגיד שזה מנוגד להלכה היהודית, כל מועצת הרה"ר חזרה על כך בהסכמה כללית גם בתקופת נשיאותי ביחד עם כבוד הראשל"צ הרב אליהו שליט"א, והסכימו על כן כל הנציגים הדתיים שבכנסת שזה מוכיח שאין זה בניגוד להלכה וזה מחייב את כל היהודים לזון את ילדיהם עד גיל י"ח, והחיוב הוא גם על ילדים חצופים מסכנים שאין להם מה לאכול והאב חייב בפרנסתם. ואין כל הגבלה בתקנות הנ"ל. וכאמור בשו"ע על תקנות הקהילות שתקפן כתקנות ביה"ד הגדול".

בשולי דברים אלה ואף שכאמור איננו זקוקים להאריך במה שביארנו כבר בפסקי דין רבים, חובתנו מכל מקום להתייחס לפסקה אחת שבדעת המיעוט. הדיין שבדעת המיעוט כתב:

לאחר שהסקנו שחיוב מזונות קטני קטנים הינו מדין צדקה לרבים מהפוסקים, יש לדון עד כמה ניתן לחייב את האם מדין צדקה במזונות הילדים, במאמר זה לא נעסוק בסוגיא זו ממקורותיה בהרחבה, אלא נלך בדרכם של גדולי הדיינים, שסוברים כי חיוב ההורים שווה בדיני צדקה ואילו את ההרחבה במקורות חז"ל עליהם הסתמכו הגדולים דלקמן נשאיר למאמר בפני עצמו.

עמדתו העקרונית של דיין זה נדחתה פעמים רבות בפסקי דין מנומקים של בית דיננו. למרות זאת ממשיך הוא להחזיק בה, וזו זכותו אף אם טועה הוא, אך איננו יכולים להחשות על האמירה כי דבריו הם "בדרכם של גדולי הדיינים" – דברים שאינם אמת. נעיר כי אותו דיין אף סובר כי האם חייבת במידה שווה לחיובו של האב אף במזונות קטני קטנים, שלעניינם מודה הוא כי אותם גדולי הדיינים לא סברו כך, אין הוא נרתע מלחלוק עליהם אלא שבמקום שנוח לו משתמש הוא ככסות באמירה כי דרכו היא דרכם תוך שהוא מצטט דברים מטעים, ואת ההטעיה חובתנו לשרש. גדולי הדיינים הן בדורנו והן בדורות הקודמים לא פסקו מעולם כדעתו של דיין זה, ואף לא נקטו עקרונית בעמדתו – בניגוד לדבריו שכביכול נקטו בה אלא שלמעשה לא נקרה לפניהם מקרה שבו הכנסות ההורים דומות הן. חלק גדול מדברי גדולי הדיינים שאותם הוא מביא בהמשך אינם אלא אמירות כי החיוב לאחר גיל שש הוא חיוב מדין צדקה, גם לאחר תקנת הרבנות הראשית – סברה שאכן רבים מגדולי הדיינים בעבר ובהווה סברו וסוברים אותה, אך – מלבד שאינה מוסכמת (ומתקני התקנה עצמם לא כך סברו על כל פנים), ומלבד שההקשר שבו נאמרו הדברים במקרים רבים הוא מסוים מאוד (כגון, כאמור לעיל, בהקשר לקביעה שאם יש לילדים משלהם אין חובת מזונות) – אין כאן אמירה שלפיה גם האם חייבת בצדקה זו, וכל שכן שאין אמירה המשווה את חיובה לזה של האב. גם אותם מגדולי הדיינים שמדבריהם הביא שכתבו שיש חובה מדין צדקה גם על האם לא כתבו – וזאת בניגוד לנאמר ואף מודגש בדבריו – כי חיובה שווה לחיובו של האב.

טעותו של דיין זה היא שבראותו כי אותם גדולים כתבו כי מצוות צדקה מוטלת גם על האם הסיק שמשמעות הדברים היא חלוקה שווה בין ההורים (או ביחס ישיר להכנסות כל אחד מהם), אלא שלא שם ליבו שלא כך היה, ברי כי אותם גדולים היו נצרכים לפרש מדוע נדו מההלכה הפשוטה ש'משפחת אב קרויה משפחה' ושמחמתה צד האב קודם בחיוב הצדקה לקרובים לצד האם. בדבריו מתפלמס אותו דיין בשאלה אם מדברי שו"ת חוט השני, שעליהם הושתתו דברי הגר"א שפירא שמהם הביא, יש ללמוד שחיוב הקרובים שמצד האב קודם לחיוב האם עצמה או רק כי קודם הוא לחיוב הקרובים (באותה דרגה) שמצד האם, אולם אינו שם ליבו שגם אם נניח כטענתו עדיין משקבע חוט השני את שקבע הרי גם אם נאמר כי האם בשל דרגת קרבתה חייבת בצדקה לבנה יותר משחייב בה אבי האב או אחי האב, שאומנם משפחת אב הם אבל בדרגת קרבה רחוקה יותר, עדיין כשמדובר בדרגת קרבה זהה יחול החיוב על משפחת האב יותר, ומכאן שבין האב והאם – חיוב האב גדול יותר. לא זו בלבד שאין בדברי אותו דיין מענה לדברים ברורים אלה, אלא שאף אם היה בדבריו מענה כלשהו לא היה בכך להצדיק את עמדתו המייחסת לגר"א שפירא, שלא אמר את אותו מענה, התעלמות מהעיקרון שבדברי חוט השני שעליו ביסס הוא עצמו את דבריו. אלא שהיא הנותנת שהגר"א שפירא לא בא לומר שחיוב שני ההורים הוא שווה, ואף לא היה צריך לבאר שאינו שווה שהרי המושכל הראשון הוא שרק האב חיוב במזונות ובנוסף לכך כך מבואר בדברי חוט השני שמהם הביא, כל שבא הוא לומר הוא שיש חיוב מסוים גם על האם ועל כן אם היא אמידה – למרות החיוב העודף המוטל על האב גם עליה לשאת בחלק מן החיוב, חלק – כן, אבל חלק שווה – מאן דכר שמיה?

אם סבור מי מבין דייני בית הדין האזורי, כי שני ההורים צריכים לשאת בחיוב מזונות הילדים וחיובם שווה כפי הרוח הנושבת מפסיקת בג"ץ הרי שמדובר בדיין שבדעת המיעוט, שאכן סבור כך כפי שגילה דעתו בפסק דין זה וברבים אחרים, אולם הערעור הוא כמובן על פסק הדין כפי שנפסק, בדעת הרוב, ודעת הרוב – לא כך סוברת.

"רק לשקר דרושים תומכים כדי להצליח [...] האמת, לעומת זאת, תמיד תנצח בסופו של דבר, אפילו אם יקח הדבר זמן [...] בסופו של דבר תשיג האמת את הכבוד והערכה, אפילו של אלו שלא מוכנים לקבלה.

האמת היחידה שהלכה לאיבוד, בלי כל אפשרות להחזירה, היא אותה האמת שאין למחזיקיה האומץ לדבר בגלוי לב עבורה.

האמת לא הובסה מעולם מכל התנגדות, היא הובסה רק כשחבריה היו מדי חלשים מלהגן עליה", עכ"ל הטהור.

"הן אמת אחרי כל השקלא והטריא שדנתי בה לעיל ובירור הגדרים ההלכתיים וההנהגה המחייבת למעשה את מי שדן על פי דין תורה, אין אנו יכולים להתעלם מזעקת אבות רבים הקורסים תחת הנטל שיצרו מציאות החיים, הקִדמה והעושר בדורנו, מציאות שהעלתה את רמת החיים וממילא את הצרכים של ההורים והילדים בפועל – צורת התזונה, השפע והזמינות של מוצרי המזון, הלבוש ושאר הוצאות חומריות המצויות כיום. כך גם העלאת רמת המדור ממה שהיה בעבר, שהרי חז"ל קבעו שבית הוא ד' על ד' אמות; בעבר הקרוב אנשים גרו בדירת חדר או שני חדרים, ועד לפני שנים לא רבות דירת שלושה חדרים הייתה דירה מפוארת, אך כיום הגענו למצב שהדירות הממוצעות הן בנות ארבעה חדרים ודירות של שלושה חדרים כמעט אינן נבנות – דבר שגורם להוצאות גדולות לתשלום בעבור המדור. משכך שיעור החיוב של 'כדי צרכם' הוא גבוה, וכפי שכתב בית דין קמא בפסק הדין המעורער, שאחרי שקבע את גובה ההוצאות ההכרחיות לפרנסת הילדה חייב את האב בסכום פחות ממנו. וכבר ידוע שבפסיקת הרשויות השיפוטיות (בין בתי הדין ובין בתי המשפט) נקבע כבר לפני כארבעים שנה סכום מזונות שהוא סכום הוצאות שלא צריך הוכחה, סכום שעלה במשך השנים ואינו כולל הוצאות מדור והוצאות חינוך ועומד בפסיקה היום על סך של 1,300–1,600 ש"ח. יש לציין שסכומים אלו נקבעו באופן שרירותי ולא על סמך בדיקה עניינית ואובייקטיבית. יוקר המחיה עלה במשך השנים בכלל ובשנים האחרונות בפרט, ועל כל פנים במציאות החיים של רוב הציבור במדינת ישראל הוא שיעור שהוא 'כדי צרכם'.

מצד אחד, הרבה פעמים סכום זה אינו מספק את צרכי הקטינים וגם אם עובדת שמשכורתה היא משכורת ממוצעת והמגדלת את הילדים צריכה להוסיף על סכום זה, ומשכורתה מספיקה בקושי, אם היא מספיקה, לכיסוי צרכיה. ההוצאה לקיום שני בתים היא תמיד יקרה יותר, שהרי 'ברכת הבית ברובה'. כפי שהבהרנו בדברינו לעיל, תקנות חז"ל שחייבו את האב במה שחייבוהו ופטרו את האם, בנויות על ההנחה שמה שיחסיר האב – ישלים הציבור, וכפי שנקבע שהאם יכולה 'להשליך' את הילדים על הציבור, ועל כל פנים האחריות לא נופלת עליה, אך כיום הציבור הסיר את אחריותו והטילה על ההורים, וברור שקצבת הביטוח הלאומי היא זעומה ואין בה כדי לתת תמיכה אמיתית לאם.

עם זאת מאידך גיסא תנאי החיים השתנו מאז שנקבעו תקנות הרבנות הראשית בשנת תש"ד, לפני למעלה משמונים שנה, למציאות השוררת כיום. ונבהיר את הדברים:

באותה תקופה של לפני שמונים שנה, בנסיבות ותנאי החיים, כמעט ולא היה מצוי שאישה תעבוד לפרנסתה ותשתכר, רוב הנשים, וכמעט כולן, היו עקרות בית. ולרובן לא הייתה אפשרות להשתכר. כמו כן במציאות זו, לפני שהונהגה הלכת השיתוף שנוצרה בפסיקה המשפטית, והרבה לפני שחוקק חוק יחסי ממון, הנשים היו בדרך כלל עניות ללא אפשרות להשתכר, ובמקרים רבים רוב הרכוש או אף כולו היה רשום על שם הבעל ושייך לו והאישה הייתה יוצאת מהנישואין כשידה על ראשה, לפיכך הוזכר בפסקי בתי הדין באותה תקופה שמנהג בתי דין לחייב הבעל בפיצויים (מנהג שפסק כשהתחילה לנהוג הלכת השיתוף, והנשים קיבלו חלק מהרכוש שנצבר, וכתבתי בזה במקום אחר). מציאות זו הכריחה את הרבנות הראשית ואת נציגי הציבור באותה עת לתקן תקנות להגדיל את החיוב ההלכתי של האב כדי שהילדים לא ירעבו ללחם (כפשוטו) במציאות ששררה.

במשך השנים ההתפתחות הטכנולוגית, השכלתן של הנשים ושינוי אופי החברה, וכן עליית יוקר המחיה, גרמו שנשים רבות יצאו לשוק העבודה והחלו להשתתף בפרנסת הבית, בתחילה כסיוע לבעל ובהמשך באופן משמעותי ומרכזי. מאידך גיסא, הונהגו הלכת השיתוף ואחר כך חוק יחסי ממון המחלק באופן שווה את נכסי בני הזוג עם פקיעת הנישואין. ואפילו הכי בשנת תשל"ו, כשהוארך חיוב המזונות עד גיל שמונה־עשרה, נשים רבות עדיין לא עבדו, והיה מקום להאריך את התקנה.

אומנם כיום המצב השתנה מן הקצה אל הקצה: רוב הנשים עובדות, במקרים לא מועטים הכנסתה של האם עולה על הכנסות האב, ושני בני הזוג חולקים את הרכוש שנצבר על פי חוק יחסי ממון.

ויש לעיין אם עלינו לשקול את המצב ולתקן תקנות בהתאם אם לאו, שהרי המצב המשפטי וחיוב האב נקבע על פי הדין האישי שהחיוב מדיני 'אבן העזר' ומהתקנות, ובין תקנות חז"ל ובין תקנות הרבנות הראשית הטילו החיוב על האב. וחיוב זה רחב מדיני צדקה, כפי שביארנו ואילו האם חייבת רק מדין צדקה שהוא מהלכות 'יורה דעה', ואין לכפות על הצדקה רק ב'אמידה' כפשוטו של המונח 'אמיד', ולא בגדר 'אמיד' שבו מחייבים את האב, ובדיני צדקה אלה ייתכן שקרובים אחרים קודמים לחיוב וכפייה, ומהיכי תיתי לחייב את האם?

והנה חוק המזונות קבע שחיוב המזונות הוא על האב והאם, נטל את החיוב מהציבור והטילו על ההורים והקרובים. בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 קבע גם הוא (אם כי תוך עיוות ההלכה) שהחיוב יהיה על האב והאם כפי הכנסותיהם. רוב הדיינים נבוכים בעניינים אלו וכפי שציין בזמנו הגר"י רוזנטל בשנת תשל"ט בפסק דינו (פד"ר יא עמוד 215–216) והבאנו את הדברים לעיל (פסקה כד).

כפי שביארנו לעיל בתוך דברינו, החובה המוסרית לדאגה למזונות הילדים היא של שני ההורים כדאמרינן בקראי, ולכן כאמור הקשה הרמ"ך מדוע פטרו את האם. הסברנו בתוך דברינו שהטעם שהטילו את החובה רק על האב הוא מפני שהמציאות והנוהג היו שהאב הוא המפרנס ולא האם, כי לאם אין לה משלה, והסברנו עוד שלאישה נשואה לא היה לה ממה לפרנס את עצמה ואת ילדיה. אך ברור שמציאות זו השתנתה בשנים האחרונות, כשגם הנשים שותפות באופן מרכזי ומשמעותי בפרנסת המשפחה, ופעמים שהן המפרנס העיקרי. חובת האב אינה מדאורייתא אלא מתקנת חז"ל ותקנות הרבנות הראשית שנתקנו על פי המציאות ששררה בעבר, דבר שהשתנה. אכן אף אם בטל הטעם עדיין התקנה לא בטלה.

נוסיף ונאמר: לפי מה שכתבנו לעיל דעת מהר"ם מרוטנבורג ודעת הרשב"א היא שדין 'אמיד' הוא בכל קרובים ולאו דווקא באב, לדעת הרשב"א החיוב של האב הוא מדין צדקה ולכן יש להשוות לו גם את חיוב האם, לדעת מהר"ם מרוטנבורג הגדרת 'אמיד' בחיוב של צדקה לקרובים, אינה כהגדרתה בדיני צדקה בעלמא וכפי שכתבנו לעיל. ולפיכך יש מקום להרחיב את חיוב האם למעלה משיעור חיובה שנקבע בשולחן ערוך 'יורה דעה'. עם זאת לא ברור שכל הראשונים והאחרונים מסכימים להגדרה זו של 'אמיד'.

ויש להוסיף עוד שלפי דברי התשב"ץ (חלק ב סימן קלב, הובא לעיל פסקה יב) שכתב:

שכיון שהנכסים אלו שנפלו ביד הזרע היו של אב דבר תורה ומכח תקנה זו נפלו ביד הזרע הזה לא הפקיעו זכות האב בתקנתן [...] דלא עבדינן ביה תרתי לעקור ממנו נחלה דאורייתא ולחייבו במזונות כאלו היו נכסים שנפלו לה ממקום אחר.

גם נכדו רבי אברהם אבן טואה בספר נפך (סימן קל, וכמובא לעיל) הסביר תקנה זו והסכים עימו:

אבל ירושת הזרע חצי הנדוניא הוא מן התקנה, היפך הדין, שהדין הוא הבעל יורש את אשתו, ובאה התקנה והסירה לו החצי ונתנה אתו לזרע. ולכן אין ראוי שילקה הבעל בשתים, שהחצי הסירו אותו ממנו ונתנו אותו לזרע ועדיין יהיה הוא חייב במזונותיו, וכזה כתב אדוני זקני הרשב"ץ ז"ל בפירוש התקנות.

ולדבריהם: היכא דתיקנו תקנה לטובת הילדים הפקיעו את חיובו של האב למזונות הילדים, כי היכי דלא לילקי בתרתי. ומשכך, כיום שהמנהג הוא לחלק הרכוש על פי חוק יחסי ממון, והוא תקנת הציבור, וברוב המקרים מתרבה ממון האם מעבר המגיע לה על פי דין תורה, יש לומר כסברת רבני אלג'יר [בתקנותיהם ובביאורן] דלא נימא דילקה האב בתרתי, מחד גיסא חייב באיזון משאבים ונותן מממון השייך לו על פי דין, ומאידך גיסא מחייבים אותו ופוטרים את האם ממזונות הילדים כעיקר הדין. וכדבריהם התם יש לומר אף כאן שכשהאם מקבלת מחצית הרכוש עם הגירושין אין מקום להשאיר חיובו של האב במזונות גדול משל האם, וילקה בתרתי. ויש לומר דבכהאי גוונא יש להטיל חיוב מוגדל על האם ולחייבה בתשלום מזונות היכא דהיא אמידה בגדרי אמידות של האב, ולא רק שלא נחייב את האב, אלא נחייבה גם בתשלום מזונות לאב במקרים שהיא אמידה כמו שהאב אמיד [אם הילדים אצלו], דהמציאות הנהוגה צריך שתהיה לה השלכה גם על חיובי האם. אך הדבר מצריך תקנה מיוחדת וכעין תקנת מזונות הילדים משנת תש"ד והתקנות שבאו בעקבותיה לעניין חיוב האב במזונות.

"לאור כל זאת, מן הראוי שיתכנסו מועצת הרבנות הראשית לישראל, הדיינים ורבנים המעורים בנושא (ואין אני רוצה לקבוע מסמרות אם רק דייני בית הדין הרבני הגדול יהיו השותפים להתקנת תקנות אלו, כפי שהם ממונים בתקנות אחרות או כלל הדיינים העוסקים בשפיר ושליה של הלכות אלו), העוסקים בעניינים אלו למעשה ויתקנו תקנה מחודשת להגדיר את חיוב האב והאם במציאות שנוצרה וחלוקת נטל מזונות הילדים ביניהם באופן שיתאם למצב הכלכלי והחברתי דהיום. הדבר יוכל להיעשות, כגון על ידי הפיכת חיוב המזונות של אם כעין חיובו של האב, מכוח תקנת הקהל שתתוקן על ידי הרבנות הראשית בצירוף הדיינים והרבנים דלעיל, ויש בכוחם לתקן תקנה זו אחרי קביעת המחוקק, המייצג את דעת העם או על כל פנים רובו. לדעתי דעה זו ודרך חלוקה שכזו בין האב והאם רווחת ומקובלת בפועל בכלל הציבורים על עדותיהם ומגזריהם השונים, ועל דעת כולם מקובל שבמציאות דורנו יש להטיל חיוב גם על האם ולחלק בינה לבין האב את הוצאות מזונות ילדיהם. זאת, בפרט בציבור החרדי שבו האם פעמים רבות היא שיוצאת לעבוד והיא המפרנסת הראשית בפועל. כל זאת כדי להתאים את ההלכה וההנהגה למציאות ימינו.

לצערנו ואולי לבושתנו, אין אפשרות הנראית לעין לכנס כיום פורום במתכונת הפורום שקבע התקנות בשנת תש"ד, ובפרט שגם אז היו מי שאמרו שאין סמכות לתקן תקנות, אך לדעתי אין הדברים כן, וכמו שכתב מורי ורבי הגר"א שפירא, שהחלטת הרבנות הראשית צריכה להיות שאין הדברים סותרים דין תורה. ואם יעשו כן ויתקנו, העם יבוא על מקומו בשלום.

ואף אם יאמר מי שיאמר שדייני ורבני הדור הזה אינם במעמדם וגדולתם התורנית של מי שתינו את התקנות הקודמות, ומאידך גיסא יש מי שיאמר גם שהציבור החרדי (וגם ציבורים אחרים) אינו מרגיש עצמו כפוף לרבנות הראשית ולדייני בתי הדין, איברא פסיקת המזונות בפועל מוטלת על דייני בתי הדין ולא על ראשי הישיבות וגדולי התורה שרובם אינם מודעים כלל לקורה בפועל בבתי הדין, ולא עליהם העול לפסוק ולדאוג לתקנת הציבור, ולא כפי שהיה בעבר שהגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף זצ"ל, שהיו דיינים בפועל וגם אחרי פרישתם בעת שנהיו מקובלים על הציבור החרדי, ידעו היטב על הקורה בין כותלי בית הדין ואת העול והחובה המוטלים עליהם. והרי קיימא לן 'יפתח בדורו כשמואל בדורו'. ועיין מה שכתב התשב"ץ בתשובה (חלק ב סימן ח) על חובת הדיינים. בין כך ובין כך על כגון דא אמר הירושלמי (סוטה פרק ז הלכה ד) והביאו הרמב"ן בפרשת כי תבוא (דברים כז, כו) ש"ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" – "זה בית הדין של מטן" "שבידם להקים" כלשון הרמב"ן, ועליהם להקים.

לעניות דעתי דחיית הדברים והתמהמהות יגרמו בסופו של דבר להפקעת סמכות בתי הדין, ובפרט כשבפועל דייני בתי הדין נבוכים בזה. וחשוב לזכור גם כי לא לעולם חוסן, והאפשרות הקיימת כיום, לפי סעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, לדון בבית הדין הרבני ובבתי המשפט במזונות ילדים על פי 'הוראות הדין האישי' – שאצל היהודים היא ההלכה היהודית, הולכת ומתערערת בשנים האחרונות, וכבר קמו כמה וכמה הצעות חוק לשינוי המצב ולקביעה כי החלוקה תהיה על פי הוראות החוק בלבד, ללא הפנייה אל הדין האישי. ואף ידוע כי במשרד המשפטים עובדים בשנים האחרונות על הצעת חוק רחבה ל"זכות הילד לתמיכה כלכלית", המבטלת את ההפנייה אל הדין האישי, דין ההלכה היהודית, וקובעת קריטריונים שאינם מתחשבים במרכיבי ההלכה השונים. על כן, מי שסמוך ובטוח כי אין ולא יהיו כל סיכוי וקונסטלציה פוליטית שחוק שכזה יעבור, ואנו יכולים להמשיך ולהישאר בשלנו שלווים ושאננים להמשיך, ללא חשש מיום סגריר, הרי הוא טועה. כבר כיום קשה להסביר ולהצדיק בפני חברי כנסת ואנשי ציבור דתיים או מסורתיים, ועל אחת כמה וכמה חילונים, את ההצדקה לכך שרק האב או בעיקר האב הוא זה שנושא בנטל מזונות ילדיהם המשותפים של בני הזוג.

אם לא נדאג לתקן את המצב על פי כללי ההלכה ולהתאים את חלוקת מזונות הילדים למצב החיים הכלכלי הקיים בתקופתנו, ונאמר לעצמנו חלילה "שלום עליך נפשי ולא יאונך שום רעה", אנו עלולים להתעורר בוקר אחד ולגלות שמשכו מתחת לרגלינו את סמכות בית הדין לדון בחלוקת מזונות הילדים בין ההורים על פי דין תורה. ידוע לי כי בשיחות שהתקיימו בין הייעוץ המשפטי של בתי הדין הרבניים ומשרד המשפטים הובעה מצידם נכונות להימנע משינוי סעיף זה, לכל הפחות כלפי בתי הדין הרבניים, ובלבד שתצא תקנה מצד מועצת הרבנות הראשית וחֶבר בית הדין הרבני הגדול אשר תחיל כחיוב שניתן יהיה לאוכפו הלכתית אפשרות לחלוקת נטל הוגנת ועד כמה שניתן שוויונית של מזונות הילדים, התואמת למצב הכלכלה המשפחתית בת ימינו (בכפוף לחיוב האב במזונות הכרחיים או 'כדי צרכם' עד גיל שש). לכן אין לנו ברירה אלא לראות את המציאות נכוחה, לאזור חלצינו, ולכנס את מועצת הרבנות הראשית באופן הכינוס המתאים אשר יוכל לתקן תקנה אשר תחייב חלוקת מזונות הן על האב והן על האם באופן שיתאים ויהלום את המצב נכון להיום בהתחשב בשינויי המצב והעיתים.

גרירת רגליים בעניינים אלו והימנעות מהתקנת תקנות מעשיות שיגדירו גם את חיוב האם תגרומנה שיתקיימו בנו דברי הגמרא (חגיגה ד, א) "איזהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנים לו", ודוק בדברים: לא כתוב "המאבד מה שיש לו", אלא "מה שנותנים לו", הטיפול בנושא מזונות הילדים שהיה בסמכות בתי הדין ולאט לאט מופקע מהם, וספק אם אפשר לומר שהמנעות מתקנה מעשית אין לו חלק במדיניות של עויני בתי הדין להפקיע את הסמכות מבתי הדין".

---

---