בתאריך 20/10/2025 נסרקה בקשה לביה"ד, בתיק בקשת צד ג' לעיון בצו ירושה, לעיון במסמכי ירושה המצויים בביה"ד, בלשון הבאה:

פסיקתא: הנני מורה לבית הדין הרבני באשקלון להמציא לזוכה צו ירושת המנוחה [פלונית] ת"ז [...].

למעשה פסיקתא זו הוצאה לביה"ד, תחת החלטה שיפוטית של בית המשפט החתומה על ידי רשם הוצל"פ [...]. בצירוף לפסיקתא זו נכתבה בקשה ע"י עורך הדין שהגיש את הבקשה, וכך ניסוחה: "אבקשכם לפעול בהתאם להוראות הצו".

נודה שפנייה זו, ובפרט בצורה הזו, העמידה את ביה"ד במבוכה, מאחר וביה"ד אינו מורגל לקבל פסיקתאות מאף גורם, ובוודאי לא בצורה של צו. תפקיד ביה"ד להוציא פסיקתאות ולא לקבל הוראות.

יש לבחון מה עומד מאחורי בקשה זו של העו"ד ופסיקתא זו של הרשם – האם חוסר ידיעה בסידור הערכאות במדינת ישראל ואי הבנת החוק לאשורו, או שמא גרוע מזה, זלזול מופגן ותחושת עליונות על מערכת שיפוט מקבילה, היא זו שגרמה להגשת הפסיקתא?

זו אינה הפעם הראשונה שבקשות בסגנון כזה מוגשות לביה"ד, תחת צווים המופנים מבית המשפט לבית הדין. נזכיר דוגמאות מתיקים בביה"ד באר שבע שם כיהן אחד מחברי ההרכב:
1. תיק 1118930/1, בצו שהופנה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה.
2. תיק 1405562/1, בצו שהופנה על ידי בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע.
3. תיק 1045311/3 שניתן בבית המשפט השלום בנתניה.

התיק הנוכחי נוסף גם הוא על כולנה.

ללא ספק מדובר בכשל מערכתי החוזר על עצמו, ומורה על חוסר הבנה בסיסי, וטומן בחובו אי כיבוד של ערכאה מקבילה, ולצערנו גם חוסר נימוס.

אין פשר לצו זה. בכל הכבוד, בית המשפט אינו מוסמך ליתן צווים לערכאה מקבילה, ובכלל זאת, לבית הדין הרבני. ניתן רק לשער, מה הייתה תגובת בית המשפט לו היה ניתן צו כזה על ידי בית הדין, המורה הוראה כלשהי לבית המשפט.

אין דרכינו להביא מפסיקות אזרחיות להוכחת הנ"ל, ודי לנו ממה שנביא להלן מתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים. אולם, מאחר ומדובר בצו שהוצא ע"י ערכאה אחרת הכפופה לפסיקות אלו נביא חלק מהפסיקות האזרחיות.

דוגמא לכך בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (נבו 1.1.2024)‏‏, שם נכתב כך (הדגשה לא במקור):

"עצמאות הרשות השופטת היא עקרון יסוד השזור בצופן הגנטי של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (ברק שופט בחברה דמוקרטית, בעמ' 123-122). עקרון זה מצא את ביטויו בסעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה, סעיף המופנה אל כל שופטת ושופט בישראל: "בעניני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין". אין לשופט אלא מרותו של הדין. השופט אינו כפוף לאף אחד, זולת החוק. נשיא בית המשפט העליון אינו יכול להורות לשופט בית משפט השלום בעפולה או לשופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע כיצד לפסוק במקרים שהובאו בפניהם, כי לכל שופט בישראל יש עצמאות שיפוטית מלאה".

תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים קובעות כי עיון במסמכי בית הדין טעון החלטה שיפוטית, ראה תקנות הדיון, תקנה רו עד תקנה רח, וזה לשונן:

"רו. עיון בתיקים
(1) תיקי בית-הדין ניתנים לעיון רק לצדדים או לבאי-כוחם ורק בזמן שהעניין תלוי ועומד, לרבות אם העניין מצוי בערעור או ניתן לערעור.

(2) כעבור התקופה האמורה, או לגבי אדם שאינו צד בעניין, רשאי בית-הדין להרשות את העיון בתיק אם יראה כי למבקש יש עניין צודק בדבר.

רז. קבלת העתקים

(1) כל צד רשאי לקבל העתק של כל החלטה או פסק-דין שניתנו בעניינו.

(2) פרט לאמור בס"ק (1), יחולו על העתק או קבלת העתקים מאושרים ההוראות שבסעיף הקודם.

רח. עיון והעתקה בפיקוח

העיון בתיק או ההעתקה יהיו בין כותלי בית-הדין ובמעמד פקיד בית-הדין, אלא אם כן הורה בית-הדין אחרת."

מהוראות אלו ניתן להסיק, כי מי שלא היה צד לדיון יוכל לעיין או לקבל מידע מתיק בית הדין רק על פי היתר ספציפי של בית הדין, אם שוכנע בית הדין כי יש לו ענין צודק בדבר, וכן, כי העיון יהיה בפיקוח אלא אם הורה בית הדין אחרת.

משעה שהעיון טעון החלטה שיפוטית, והחלטה שיפוטית טעונה 'מרחב מחיה' של שיקול דעת וחשיבה, בשום אופן לא תינתן ההחלטה השיפוטית במסגרת מילוי הוראות צו.

אם הצו היה פונה למזכירות בית הדין, או אז ניתן היה להבין כי כב' הרשם אינו יודע כי העיון במסמכים טעון החלטה שיפוטית, וסבור הוא כי זו החלטה מינהלית – פרוצדורלית בלבד, ומשכך מוציא הוא הוראות. אבל משניתן הצו לבית הדין עצמו, משמע, יודע הוא כי מילוי הצו מותנה בהחלטה שיפוטית, ואם כן מתקשים אנו להבין את הרציונל במתן הוראה לערכאה מקבילה, שזו תוציא החלטה, תוך ציות עיוור להוראות צו.

נדגיש, כי תקנות הדיון קיבלו תוקף של חקיקת משנה – ראו בדבריו של נשיא בית המשפט העליון, השופט א' רובינשטיין בג"ץ 9261/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (‏30.3.2017), פסקה מח (הדגשה לא במקור):

"... ואולם, משנקבעו סדרי הדין בבתי הדין, אף שאינם פורמלית אחת לאחת בבחינת דבר חקיקה או חקיקת משנה – ולטעמי יש לראותם משפטית מהותית כחקיקת משנה – מחויבים בתי הדין לציית להם, ואין אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ... אף השופט המנוח אלון סבר כי "תקנות אלה, שנעשו לאחר דין ודברים מעמיק והתנגדות לא מעטה מצד חלק מנושאי ההלכה, נתקבלו בשעתו כחלק מהותי ומחייב של מערכת המשפט העברי" (הדברים נאמרו ביחס למהדורה הקודמת של התקנות הדיון שנתקנה בשנת תש"ך, ראו אלון, בעמ' 1521-1520). בעיני הדברים פשוטים; יש לראות את תקנות הדיון בהתאמה כבעלות תוקף דומה לזה של תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984."

מעבר לכך, לתקנות הדיון תוקף נורמטיבי של דבר חקיקה, מכוח הוראה של חוק ראשי. ראו תוספת לסעיף 27(א) בחוק הדיינים, תשט"ו-1955:

"עד להתקנת התקנות יחולו הוראות תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – תשנ"ג."

לא למותר להוסיף, כי עד כה טרם הותקנו תקנות המחליפות את תקנות הדיון הנ"ל.

בנוסף, בג"ץ הורה, בכמה מקרים, כי קביעת סדרי הדין בבית הדין הרבני הינה סמכות טבועה.

נצטט כדוגמא, מבג"ץ 3914/92 לאה לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, מח(2) 491 (1994)‏‏ (הדגשה לא במקור):

"האם תפיסה כוללת זו בדבר היקפה של הסמכות הטבועה - הן לעניין רוחבה והן לעניין מגבלותיה - חלה גם לעניין סמכותם הטבועה של בתי הדין הרבניים לקבוע לעצמם סדרי דין? התשובה על כך היא חיוב. בית הדין הרבני הוא ערכאה שיפוטית שהוקמה מכוח דבר חקיקה. "בתי הדין הרבניים שואבים את סמכות שיפוטם, מבחינת המערכת המשפטית של המדינה, אשר העניק להם סמכות זו" (השופט אלון בבג"צ 323/81(המ' 533/81) וילוזני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים [ 25 ], בעמ' 738 ). כמו לכל ערכאת שיפוט, גם לה נתונות סמכויות טבועות להסדרת סדרי הדין."

ובהמשך הדברים, באותו פסק דין, צוטט פסק דין בג"צ 150/59 (ועד עדת הספרדים בירושלים נ' ביה"ד הרבני האזורי בירושלים ואח' [4], בעמ' 114) (הדגשה לא במקור):

"בית-דין שחוק המדינה לא קבע לו סדרי דין ולא התווה דרך לקביעתם, מוסמך, מכוח הסמכות הטבעית שהוא נושא בחובו, לקבוע לעצמו את סדרי הדין שיהיו נוהגים בו. בנדון זה - במידה שחוק המדינה לא הצר את צעדיו ¬בית-הדין הוא אדון לעצמו. אבל תנאי הוא שהסדרים שהוא קובע לא יהיה בהם דבר הנוגד את חוקי המדינה הכלליים שיש להם שייכות לענין... ושיקויימו בהם עיקרי הצדק הטבעי, שקיומם כסדרם וכהלכתם הם חובה על כל גוף הדן ומחליט בענינים משפטיים או מעין-משפטיים..."

המורם מהאמור; תקנות הדיון, שהראינו לדעת את תקפותן – הן מכח האפשרות של בתי הדין הרבניים לקבוע לעצמם סדרי דין, הן כדבר חקיקה מכח הוראה של חוק ראשי, ומטעמים נוספים – קובעות, כי עיון בתיקי בית הדין אינו אפשרי כדבר שבשגרה; הדבר מתאפשר רק בהוראה שיפוטית.

הוראה שיפוטית לא תצא תחת צו.

בנוסף לאמור, יש לבחון את ההשלכות מכח חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, סעיף 2, המטיל חובת סודיות על ענייניו הפרטיים של אדם, ובית הדין הרבני אינו פטור מחובות אלו.

לאור האמור,
דין הבקשה להידחות לאלתר. ואף היה ראוי להטיל הוצאות משפט על המבקש, לנוכח הגשת הבקשה באופן זה, אולם כיון שהמבקש פעל מכוח צו שיפוטי לא נעשה כן.

בקשה עתידית תידון, לכשתוגש ותנומק כמקובל בערכאה שיפוטית. ככל שלא תוגש כמקובל, תחויב בהוצאות.

בית הדין פונה למנהל בתי הדין הרבניים, הרב אליהו בן דהן, שיפעל מול מנהל בתי המשפט להבהיר עניין פשוט זה לערכאות השיפוטיות השונות.

התיק ייסגר.

העתק מהחלטה זו יש להעביר למנהל בתי הדין הרבניים וכמו כן למנהל בתי המשפט.


ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של המבקש והמנוחה.

ניתן ביום ו' במרחשון התשפ"ו (28/10/2025).



עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה