רקע
בתאריך 10/05/2026 נקבע דיון לצדדים בתיק דנן לשעה 09:45, התובעת וב"כ הופיעו בזמן לדיון, אולם הנתבע וב"כ לא הופיעו בזמן, ורק לאחר שביה"ד יצר קשר עם ב"כ הנתבע הודיע הנתבע שהוא היה סבור ששעת הדיון הינה 11:30. יובהר שבשעה זו כבר לא היה אפשרי לקיים דיון עקב דיון אחר שהיה לב"כ התובעת, ועל כן איחור כה רב גרם בפועל לביטולו של הדיון.

ב"כ התובעת עומד על חיוב הוצאות וביקש שיקבע דיון נוסף. בהתאמה, ב"כ האיש התנצל והסביר ששכח את שעת הדיון. בהחלטתו, הורה ביה"ד על הגשת סיכומים.

טענות הצדדים
טענות התובעת
ב"כ התובעת עומד על חיוב הוצאות כפי המבואר ברמ"א (חושן משפט סימן יד סעיף ה).

טענות הנתבע
ב"כ הנתבע חזר על טענתו בהרחבה שמוכח שהוא שכח שכן הוא ידוע כדייקן מאוד ומגיע מיד לדיונים כחצי שעה לפני, זאת בנוסף לטרדה העצומה שהוא מצוי בה דבר שיתכן והוביל לשכחת הדיון, ב"כ הנתבע פירט מגוון סיבות שמביאים לטירדה זו חלקם דברים אישיים שיכול והובילו לטעות שאירעה, בה החליף את שעת הדיון בשעה מאוחרת יותר.

דיון והכרעה
בעניין הוצאות משפט, יש כמה יסודות לחיוב הוצאות, ותמיד יש לבחון את המקרה לאור יסודות אלו ולבחון האם הוא עומד בגדרים אלו.

בפן העובדתי איחור זה גרם לביטול הדיון. כמו כן, אי קיום הדיון נעשה בגרמת הנתבע וב"כ. על פניו הגדרות החיוב על ביטול הדיון מתקיימות, ועל רקע זה יש לשקול חיוב הוצאות שנגרמו בעטיו של ב"כ הנתבע.

לדברי ב"כ התובעת עלות דמי הטרחה לדיון זה שלא התקיים עומד על סך 1,000 ₪ + מע"מ. ונכון לתת לתובעת את מבוקשה שלא להפסידה בתשלום דמי טרחה לשווא.

א. יסודות החיוב מדין לך ואבוא אחריך
יסוד זה של חיוב הוצאות נשען על דברי המרדכי במסכת סנהדרין (פרק זה בורר רמז תשז), וז"ל:

אמנם אם ראובן אמר לשמעון נלך לב"ד הגדול ואמר שמעון ואני אבא אחריך לאותו ב"ד הגדול אם יחזור ראובן ויטעון על שמעון ויאמר אני פזרתי מעותי על שהלכתי לב"ד נגדך ולא באת אני שואל ממך יציאותי רבינו מאיר מחייב את ראובן לשלם כל יציאותיו אף על פי שלא נדר לו.

עיין בחדושי אנשי שם איך שהעמיד את דברי המרדכי, וכן בשער משפט (סימן יד ס"ק ב). הרמ"א (חו"מ סימן יד סעיף ה) פוסק כדברי המרדכי הללו.

יסוד זה מובא גם בתשובת הרא"ש (כלל קד סי' ו) והשו"ע פוסק כן (סימן שלג סעיף ח), וז"ל:

אמר לאומן: עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן, ואחר כך אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד, יפסיד, חייב.

וכן הוא בפועלים שהלכו וראו את השדה לחה וכו' שכתבו התוס' (בבא מציעא עו: ד"ה אין להם) שחייב בעה"ב לשלם אף אם לא הלכו, כל שבגללו כבר אינם מוצאים מי שישכור אותם, ונמצא שהתבטלו ממלאכה, ומבואר שם בתוס' שהחיוב הוא משום דינא דגרמי, ובעניין זה עיין מה שהאריכו המפרשים על דברי השולחן ערוך (סימן שלג סעיף א).

יסוד החיוב בשני דינים אלו הינו על פי דברי המרדכי בלך ואבוא אחריך, וכפי ביאורו של הקצוה"ח (סי' רז ס"ק ד). וכן מובא ברמ"א (סימן ר סעיף ז) מתשובת הרא"ש (כלל קב סי' א), וז"ל:

פתח לו המוכר חבית יין, וכשמדד לו החצי רוצה הלוקח לחזור ולא ליקח יותר, והמוכר אומר שהמותר יחמיץ, צריך הלוקח ליקח כולו או לקבל אחריות על המותר, אם יתקלקל שישלם לו כל החבית כפי מה שהיה שוה בשעה שקנאו.

ועיין שם בסמ"ע ובנתיבות. ומכאן למד הנתיבות (סי' ר ס"ק יג) הלכה, וז"ל:

ויש ללמוד מכאן, דאם אמר אחד לחבירו הבא לי סחורה פלונית ידוע שדמיה קצובין ואקנה אותה, ואח"כ לא רצה לקנות דמשלם לו יציאותיו, דדמי להך דהכא, וגם דמי להא דסימן [י"ד סעיף ה' בהג"ה] בא"ל לך ואני אבוא אחריך דחייב מצד גורם היזק.

עוד יעויין בפת"ש (חו"מ סימן יד סעיף ה) מתשובת חות יאיר (סי' קסח) שכתב:

ומזה פסקתי במי שכתב לחבירו שיבוא עם בנו החתן וקבע לו זמן חתונה יום פלוני, וחבירו השיבו שיהיה כן ושיבוא, ולא בא, וזה הוציא הוצאות החתונה, שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס, חייב לשלם לו היזקו, ע"ש.

וכן בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת אה"ע סימן צ), הביאו הפת"ש (אה"ע סימן קנד ס"ק ה), וז"ל:

ובר מן דין עכ"פ יכולים ליקח כל אשר נמצא בידו ולהחזיר לה עבור הוצאותיה מעלזוס לכאן ומכאן לשם, כיון שע"פ דבריו באתה שהבטיח שתבוא ויתן לה גט, ועכשיו שחוזר בו צריך להחזיר הוצאותיה, דלא גרע מהאומר לחבירו "לך ואני אבוא אחריך" והלך והשני לא הלך אחריו שצריך לשלם כל הוצאותיו כמבואר בחו"מ סי' י"ד סעיף ה' בהג"ה.

עוד הביא הקצוה"ח (שם) מדברי הסמ"ע (סימן לט ס"ק מו) באומר לחבירו שיכין שטר וילוה לו, אם חזר בו מההלוואה צריך לשלם לו הוצאות השטר מדינא דגרמי. וכן משמע בחידושי רעק"א (שם) שציין לסימן שלג (סעיף ה), והיינו דין חזרת פועל בדבר האבוד, שהטעם מפני שסמך עליו, וכמ"ש הריטב"א.

ומכח זה התקשו קצוה"ח (שם) והנתיבות (סימן רז ס"ק ח) בדברי הטור (סימן רז סעיף כד), וז"ל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל (כלל ס"ו סי' ט), ראובן היתה לו פרה והיה ירא לשוחטה שמא תמצא טריפה, אמר לו שמעון שחוט אותה ואם תמצא טרפה אתן לך בשביל בשרה כך וכך ואם תמצא כשירה כך וכך, ונתן שמעון משכון ביד שליש ושחט ראובן את הפרה ונטרפה כו', וראה שמעון הפסד וחזר בו וכו'. תשובה, יראה לי שמקח זה נעשה בלא קנין כי לא היה כאן אלא דברים בעלמא ויכול שמעון לחזור בו, אף על פי שנתן משכון ביד שליש בשביל זה לא נגמר המקח, חדא דמעות אינו קונה, ועוד אפילו אי הוי מעות קונה נתינת המשכון אינו קונה, ע"ש.

תמהו הקצוה"ח והנתיבות, מדוע לא חייב מדין "לך ואני אבוא אחריך"? ולהלן נביא את ישובו של קצוה"ח.

יעויין באמרי בינה (דיינים סימן כא) שכתב שלכאורה "לך ואבוא אחריך" תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהוציא הוצאות לסעודת אירוסין, אלא שהביא את המקנה (סי' נ) שכתב לחלק בין זרעוני גינה שפטור ובין הוצאות סעודת אירוסין, שבזרעוני גינה לא היה לו לזרוע עד שיתברר טיב הזרעים, בניגוד לסעודת אירוסין שאינו יכול לשנות מהנוהג ולא היה עליו להמתין. ולפי"ז, כותב האמרי בינה שהיסוד הוא האם עשה הוצאות אלו על פי דעתו או שמא היה מוכרח לעשות כן.

רע"א בתשובה (קמא סי' קלד) התקשה אף הוא מאי שנא בין זרעונים והוצאות סעודה לבין לך ואבוא אחריך, וכתב ליישב שבזרעונים והוצאות אירוסין הוא עשה על דעת עצמו ולא נאמר לו לעשות, אולם ב"לך ואבוא אחריך" נאמר לו לעשות כן ומכח זה הלך, ועל כן חייב שם. ולפי"ז נאמר שאם מפרש שהולך להוציא על פיו הוצאות¹, ודאי יודה הראב"ד שצריך לשאת בהוצאות, ויצא א"כ נפק"מ לדינא אם פירש להדיא שהולך להוציא הוצאות על פיו. דברי רע"א הובאו בפת"ש (חו"מ סימן רט ס"ק יא), וחילוק זה גם כתב בדברי מלכיאל (חלק ה סימן קכה).

אולם יש להדגיש שב"לך ואבוא אחריך" לא סגי באמירה גרידא, אלא צריך אמירה ועשיית מעשה על פיו. כן מבואר בנתיבות המשפט (ביאורים סימן שלג ס"ק ג) שכתב להוכיח את היסוד שלו שבחזרת פועלים בדבר האבד הוי תקנת חכמים, ואל"כ צריכים להיות פטורים, וז"ל:

תדע דתקנת חכמים היא, דהא ודאי במוכר סחורה ולא קנו מידו [וחזר בו הלוקח], אף שהפסיד הסוחר ע"י זה אפ"ה פטור, וכאן חייב, אלא ודאי דתקנת חכמים היא בפועל [ועיין מה שכתבתי לעיל בסימן ש"ו סעיף ג' אות ו'].

המקרה שדיבר בו הנתיבות הוא באמירת הלוקח גרידא, ובזה לא ניתן לחייבו בהוצאות המוכר אף אם הפסיד בעקבות כן דהוי גרמא.

יסוד חיוב זה של לך ואבוא אחריך נאמרו בו ג' ביאורים: ביאור ראשון הוא מדינא דגרמי, וכך יש שלמדו בגר"א (סימן יד ס"ק ל-לא). ביאור נוסף הוא על יסוד דיני ערבות, וכך למדו האמרי בינה (דיינים סי' כא) והגרא"י קוק בבאר אליהו (סי' יד ס"ק כא). ביאור נוסף, ואף הוא הובא בגר"א, הוא שהחיוב מדיני סרבנות לרדת לדין, ודבר זה נלמד בגמ' בב"ק דף קיב ע"א לחייב הוצאות פתיחא.

ב. חיוב הוצאות על יסוד "לך ואבוא אחריך" באונס
לעיל הבאנו את שאלת הקצוה"ח על תשובת הרא"ש, מדוע לא חייב אדם שהתחייב בדיבור לשלם דמי הבהמה אם תימצא טריפה ונמצאה טריפה, והרא"ש פטרו מלשלם כיון שלא נעשה קניין. הקשה קצוה"ח, מדוע לא ניתן לחייבו מדין לך ואבוא אחריך.

בקצוה"ח יישב שכיון דרוב בהמות כשרות הוי אונס, ופטור באונס. הרי שפטר לך ואבוא אחריך באונס.

לכאורה הפטור מחיוב הוצאות על יסוד לך ואבוא אחריך בעת אונס תלוי ביסוד החיוב. אם החיוב הוא משום גרמי, הרי שבדין גרמי אין לחייב כאשר הוא אנוס. דהנה פשוט שלדעת תוספות בב"ק (דף כז ע"ב ד"ה ושמואל) שאף אדם המזיק באונס פטור, וודאי יש לפטור גרמי באונס. אמנם הרמב"ן (ב"מ פב ע"ב ד"ה ואתא) חולק וסובר שאדם המזיק גם באונס חייב, ובקונטרס דדינא דגרמי (ד"ה וכן אני אומר) כתב שהגורם לנזק הוא כמזיק ממש וחייב באונס. אולם עיין בש"ך (סימן שפו סק"א) שכתב שרוב הראשונים חולקים על הרמב"ן וס"ל שגרמי אינו חיוב גמור כדברי הרמב"ן אלא הוא קנסא מדרבנן, וממילא גרמי באונס ובשוגג פטור. וראה עוד בש"ך (שם ס"ק ו) שגם המהרש"ל סובר כמוהו שגרמי באונס פטור, וכמו כן יעויין בערוך השולחן (חו"מ סימן שפו ס"ק ט-יא), והנה אף תוס' בב"ב (כ"ב ע"ב ד"ה זאת אומרת) שהסתפקו אם גרמי בשוגג חייב, דשמא קנסו אותו כמו בהיזק שאינו ניכר, רק הסתפקו גבי שוגג, אולם באונס וודאי שפטור. אולם אם החיוב הוא מצד ערב, הרי שגם באונס יהיה חייב, וכן הוא בכנסת הגדולה (חו"מ סימן יד הגהות ב"י אות לא) שכתב לחייב באונס ועל פניו מפני שלמד שגדרי החיוב הוא מדין ערב, וכ"כ בפסקי דין רבניים (חלק ג עמוד 31): "ולסברא זאת דהחיוב אינו מדין מזיק אלא מדין התחייבות יש מקום לדון ולחייב גם באונס כמש"כ הכנסת הגדולה", אלא שהוסיפו שדעת רוב הפוסקים היא שחיוב "לך ואני אבוא" הוא מדין גרמי ולכן באונס יהיה פטור.

אולם יש להעיר על דבריהם. מחד, לא ברור כלל מהיכן הוציאו שרוב הפוסקים למדו שזה מדין גרמי. לכאורה נראה שרוב הפוסקים למדו שזה מדין ערב, ויש שלמדו כך אף בדעת הגר"א, ולפי זה לדבריהם ייצא שגם באונס יהיה חייב. מאידך, ניתן לומר שגם אם נלמד שזה מדין ערב, הרי התחייבותו לא הייתה מפורשת אלא אומדנא בדעתו, וקשה לומר שכוונתו להתחייב היתה גם על אונס.

והנה בכנסת הגדולה (הגהות ב"י אות לא) כתב שהרמ"א מחייב ב"לך ואני אבוא" גם כשנאנס ולא בא, והוא מסתמך על שו"ת הרמ"א (מהד' זיו סוף סימן יב דף עז-ח) שכתב שגם אז חייב בהוצאות כי הוא "מציל עצמו בממון חברו" שחייב לו, וז"ל הרמ"א:

ועל דבר ההוצאה שתבע הבעל מאבי אשתו שגרם לו לפזר ממון שבא הנה ליום שהיה קבוע להם ואביה איחר פעמיו ולא בא. נראה בזה הדין עם הבעל וכו' ואע"פ שטען האב וכן העידו עליו שמשי פראג וכו' שהיה אנוס בדבר והוצרך להשתדל וכו' מ"מ הוצאות הבעל לא נפטר דלגבי דידיה לא מיקרי אנוס² אלא היה כרוצה להציל עצמו בממון חברו שחייב לשלם לו.

אולם כבר כנסת הגדולה עצמו ציין לתשובה אחרת של רמ"א (סימן פו) דלכאורה משמע לא כך, דשם כתב:

...צריכה לשלם, דמה שטוענת שהיא אנוסה צריכה לברר מאחר שעדים אומרים שלא באת לימים מוגבלים.

בפשטות ניתן לחלק בין סוגי אונסים שונים מצד רמת האונס שבהם, ובאונס גמור ודאי פטור. ואכן בישועות ישראל (סימן יד סעיף ה) הביא משו"ת הרמ"א עצמו (סימן יב וסימן פו) שפטר כשנאנס, וכן הביא גם את הרמ"א שם (סימן יב) שכאמור חייב לשלם כאשר בעל דין נעדר מחמת שהיה עסוק בביטול הפסד ממון עליו, אך ב'ישועות ישראל' הנ"ל כתב:

לע"ד צ"ע בדין זה טובא ונראה דאין מוציאין מיד המוחזק ובאונס גמור ודאי פטור.

לעיל הבאנו מהנוב"י תניינא (אה"ע סימן צ), הובאו דבריו בפתחי תשובה (אה"ע קנד ס"ק ה) בדין בעל שהבטיח לתת לאשתו גט במקום וזמן מסוים והיא הוציאה הוצאות ובאה, ובסוף הוא סירב לתת גט, פסק הנוב"י שעליו להחזיר הוצאותיה כי "על פי דבריו באה" ולא גרע מהאומר לחברו "לך ואני אבוא אחריך". עוד כתב, שצריך שההטעיה תהיה בזדון, ולא כי חשב שיש סיבה לגרשה ובסוף התברר לו שחשד בה בטעות.

כאן המקום להזכיר את דברי הרמ"א (חו"מ סימן שפח סעיף ה) שמחדש שאם אדם מסר חבירו לאנס כדי להציל ממונו פטור מלשלם לו על נזקו, ובטעם הדבר כותב הרמ"א דלא מקרי מסור אלא במתכוין להזיק, ואף מפסיקה זו ניתן להסיק שחיוב הבא כתוצאה מגרמי צריך שיהיה בו כונה להזיק ובשוגג או באונס אין חייב. אלא ששם מביא הרמ"א דעה נוספת החולקת, וכמו כן יעויין בש"ך (שם ס"ק כו) שתמה על המהר"ם מלובלין שנקיט כדעה זו והיא דעה יחידאה ואין הלכה כמותה וכן הביא מהרמ"א בדרכי משה שהביא שרבים מהפוסקים לא פוסקים כן, דומה שמחלקותם אינה ביסוד הדין של חיוב גרמי בשוגג אלא בשאלת החיוב במסור על רקע רצון להציל ממונו, ועיין עוד שם בגר"א³ ואכמ"ל.

זאת ועוד גם אם נחייב בהיעדר כוונה להזיק, מכל מקום אין זה שולל פטור של אונס או שוגג דיש מקום לחלק בין שוגג ואונס לבין אינו מתכווין להזיק, דבאינו מתכווין אף שאין כוונה להזיק יש כוונה למעשה, ואילו בשוגג אין כלל כוונה למעשה.

כמו"כ יעויין בפתחי תשובה (חו"מ סימן יד ס"ק טו) שהביא שו"ת חוות יאיר (סימן קסח) "במי שכתב לחבירו שיבוא עם בנו החתן וקבע לו זמן חתונה יום פלוני וחבירו השיבו שיהיה כן ושיבא ולא בא וזה הוציא הוצאות החתונה", ופסק: "שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס חייב לשלם לו הזיקו". חזינן משני עמודי הוראה אלו שאין לחייבו בהוצאות כאשר לא הגיע מתוך אונס.

וכן ראיתי שפוסק הגרי"ש אלישיב (משפט איש כרך שנת תשט"ז עמוד כז), עיי"ש. ומכלל דבריו למדנו שתיים: האחת שפוטר באונס, והשני שללא האונס יש מקום לחייב מדין לך ואבוא אחריך.

הרי לנו שלרוב הפוסקים לא ניתן לחייב הוצאות על יסוד דין "לך ואבוא אחריך" במקרה של אונס, ולכל הפחות ניתן להכריע כפי דברי הישועות ישראל שלא ניתן להוציא ממון במציאות אונס.

ג. שכחה פשיעה או שוגג על גבול האונס
על רקע הדברים הנ"ל יש לנו לבחון האם טענת שכחה היא טענת שוגג או אונס או שמא יש בה פשיעה ובהתאם לזה יש לבחון האם ישנה עילת חיוב מדינא דגרמי על רקע טענה זו.

בעניין זה ישנה סתירה בין הסוגיות וכפי שנביא להלן.

נחל מהסוגיות המראות ששכחה הינה אונס ולא פשיעה. ראיה ראשונה מביאים הפוסקים מהנפסק בשו"ע (או"ח סימן קח), שם בסעיף ז פוסק מרן שאם לא התפלל תפילה במזיד הרי שאין לה תשלומין, ובסעיף ח כותב מרן וז"ל:

מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה; וכן מי שהיה טרוד בצורך ממונו שלא יבא לידי הפסד, ועל ידי כך הפסיד מלהתפלל; וכן מי שהוא שכור ולא התפלל, כולם חשובים אנוסים, ויש להם תשלומין.

הרי לן ששכחת תפילה הוי אונס וכפי סיום דברי השו"ע וכן כתב לדייק המג"א (שם ס"ק יא).

ראיה נוספת ציין לה המג"א הנ"ל מהנפסק בשו"ע (או"ח סימן תקכז סעיף ז) וז"ל:

מצוה על כל אדם לערב, ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד (והוא הדין עם הארץ שאינו יודע לערב) (א"ז); אבל מי שאפשר לערב ולא עירב, אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר, נקרא פושע ואינו יוצא בו.

גם מכאן נלמד ששכחה הוי אונס או לכל הפחות שוגג.

ראיה נוספת ציין המג"א הנ"ל משו"ע (או"ח סימן תקל"ח סעיף א) שם פוסק מר"ן שמי ששכח זיתים בכלי שלהם ונכנס הרגל וייפסדו אם לא יתקנם עד אחר הרגל, יכול לסוחטן במועד והוי דבר האבד, הרי שגם מכאן מוכח ששכחה הוי אונס ולא מזיד.

עוד מובא במשנה בפרק כלל גדול (שבת פרק ז משנה א) שהשוכח עיקר שבת נחשב לו כשוגג.

עוד נעיר על פסיקת הרמב"ם (עדות פרק יב הל' א), והשו"ע מביאו (חו"מ סימן לד סעיף כד) שסייג פסול עדים מחמת עבירה של חילול שבת:

וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת או ביום טוב, צריכים להודיעו שהיום שבת, שמא שוכח הוא.

עיי"ש בש"ך (ס"ק ח) שרמז לזה ששכחה הוי אונס או שוגג.

ראיה נוספת הביא המג"א מהגמ' ב"ק (דף כו ע"ב) היה לו אבן מונחת בחיקו ושכחה לענין ד' דברים פטור דה"ל שוגג, וכ"פ בשו"ע (חו"מ סימן תכ"א סעיף י)⁴.

ואכן יעויין בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן כח) שסמך על ראיה זו, ומכריע ששכחה הוי שוגג. וכמו כן יעויין בשו"ת מהרש"ך (ח"ב סי' ר) ומקור ברוך (סי' נ"ב⁵) שהכריעו מכח זה ששכחה הוי אונס.

אלא שאל מול ראיות אלו כתוב בגמ' במסכת ב"מ (דף מב ע"א):

ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אמר ליה: הב לי זוזאי! - אמר ליה: לא ידענא היכא אותבינהו. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: כל לא ידענא - פשיעותא היא, זיל שלים.

וכן פוסק הרמב"ם (פ"ז מהל' שאלה ופקדון הלכה ד), וכן פוסק השו"ע (חו"מ סימן רצא סעיף ז) עיי"ש.

ואכן ישנם אחרונים שהוכיחו מגמ' זו ששכחה הוי פשיעה יעויין בשו"ת שער אפרים (סימן כח) הערה מבנו של המחבר, וכן בשו"ת משפט צדק (ח"א סי' ל"ג) ובשו"ת פני משה (ח"א סי' נ"ט).

והאריך בנידון זה בשו"ת נחפה בכסף (חו"מ סימן כג) עיי"ש.

ד. הגדרות היסוד בסוגי החיובים על רקע שכחה
מספר ישובים ישנם לסתירה זו בין הסוגיות ועל פי חילוקים אלו יש לבחון את הכרעת הדין שלפנינו.

ישוב ראשון ופשוט ניתן ליישב על פי דברי הר"ן פרק כל הנשבעין (שבועות דף כח ע"ב בדפי הרי"ף) שמחלק בין זמן קצר לזמן ארוך, היינו שבזמן קצר לא מסתבר ששכח והוי פשיעה, אולם בזמן ארוך יש לתלות ששכח אם אכן טוען כך.

ובהתאם לישוב זה יש לבחון מציאות זו בפנינו, שנקבע דיון סופי לאחר שינוי מתאריך 19/03/2026 לתאריך 10/05/2026 הרי שמרחק זמן של כחודשיים האם הוי זמן קרוב או רחוק. זאת ועוד, במקרה שלנו יכול היה העו"ד להיכנס בכל זמן למערכת ביה"ד ולהיזכר ביום הדיון ובשעת הדיון.

כמו כן יעויין בתשובת הרשב"א (ח"א סי' תר"ע) הובא בב"י (סימן לד מחודש ז) שחולק על הר"ן, עיין בקצוה"ח (סימן כח ס"ק ח), ולהלן נעיין בזה קימעא.

ישוב נוסף ניתן להביא מפסיקת מהרש"ל (ים של שלמה ביצה פרק ב סימן ו) שחילק בין תשלומין לשאר עניינים, הובאו דבריו במג"א (סימן תקכז ס"ק ו). המג"א לא קיבל את חילוקו ע"פ דברי הב"י (או"ח סימן קח), ועל כן חילק חילוק אחר בין שני סוגי שכחה – שכחה מחמת עצלות ושכחה מחמת אונס, וז"ל:

ואם שכח מחמת עצלותו שלא היה חרד על דבר ה' ולא מחמת אונס נקרא פושע דשוכח נקרא פושע לענין תשלומין של ממון וק"ו בדבר איסור (יש"ש) וצ"ע דבסי' ק"ח ס"ח אי' דשוכח מקרי אונס וה"ה לענין ממון כמ"ש הב"י שם וצ"ל דשוכח מחמת עצלות שאני.

בהתאם לישוב זה יש לבחון את המקרה שלנו, על רקע שכחת שעת הדיון האם הוי שכחה מחמת עצלות או שכחה מחמת אונס. על פניו שכחה זו הינה מחמת עצלות, שכן מיד עם היוודע על הדיון לב"כ הנתבע היה עליו לכתוב לעצמו את יום הדיון ואת שעת הדיון ומשלא עשה כן פשע, מנגד ניתן לטעון שכיון שידע על יום הדיון ורק סבר ששעת הדיון היא שעה אחרת משנקבע הרי ששכחה מסוג זה ניתן לומר שליבו אנסו וצ"ע.

המכנה המשותף לשני התירוצים הנ"ל שהם מתייחסים לעצם השכחה ומחלקים בה בין אונס לפשיעה.

אולם ישנם ישובים נוספים, שם העיקר הוא לא השכחה עצמה אלא בהינתן וקיימת מציאות של שכחה ולא ניתן לשלוט עליה הרי שהשכחה עצמה היא אונס, ועל כן המיקוד הוא לא בשכחה אלא בהיסח הדעת שקדם לשכחה והשאלה האם ישנה אחריות על היסח דעת זה על אף השכחה, ישוב מעין זה מובא בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן ב) וז"ל:

וא"ל מאן לימא לן דשכחה הוה שוגג דלמא שכחה הוה מזיד גבי אדם כדאמרי' גבי שומרי' כל לא ידענא פשיעות[א] הוא. הא לית' דהא אית' בפ' כיצד הרגל אמר רבא היתה אבן מונחת לו בתוך חיקו והכיר בה ושכח לענין נזק חייב לענין ד' דברים פטור ופירש"י לענין ד' דברים פטור אף על פי דהכיר בה הוה שכחה שגגה ולא פשיעה הרי קמן ששכחה הוה שגגה. ויש לחלק בין שומר שאמר לא ידעתי אנה הנחתיו ובין שארי שכחות וק"ל.

מבואר בדבריו ששכחה הוי שוגג אולם בשומר ואפילו שומר חינם רובצת עליו אחריות לדאוג שלא ישכח מהחפץ ויפשע בשמירתו עליו ואם שכח חייב, אולם חיוב זה הינו מחיובי השמירה ולא ניתן להחיל חיוב זה במקומות אחרים.

וכן כותב בשו"ת אור שמח (חלק ב סימן טו) וז"ל:

לדעתי תלוי באשלי רברבי, דפירושו דכל לא ידענא פשיעותא הויא, הכוונה שאין הפשיעה בשעה שהניח, שמסתמא הניח במקום המשתמר, רק הפשיעה הוי בשעה ששכח, והוי שומר שפשע, ולא אשכחן דחייב על הפשיעה רק שומר, אבל אינש דעלמא פטור גם על הפשיעה.

עוד יעויין בישועת ישראל (חושן משפט בעין משפט סימן נה ס"ק א) שכן כתב⁶.

יעויין בביאור הדברים בטוב טעם בדברי הגרא"מ ש"ך בספרו אבי עזרי (הלכות שכירות פ"ג הלכה כ) עיי"ש.

ישוב נוסף מצינו, והוא מרחיב את האחריות אף למקומות שאינם מדיני השמירה, וכן כותב בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ב סימן סט) וז"ל:

ונראה בירור הדברים דכל היכא דהויא מילתא דרמיא עליה מעיקרא אי שכח הוי פושע. אבל מילתא דלא רמיא לא הוי פושע וכעין הך דשבועות מ"א ובח"מ סי' פ"א. וגם הא במילתא דלא רמיא גם אח"כ אינו נאמן כענין ברי לי ששחטתי יפה בי"ד סי' א' ס"ג ובכל כה"ג כמבואר בפוסקים. ולזה גבי שומר שקבל על עצמו לשמור הדבר הו"ל מילתא דרמיא והוי פשיעה. וכן שבת דכתיב זכור את יום השבת שנצטווה על הזכירה לזה מיקרי פושע כששוכח ולא אנוס. וכל כה"ג. רק בתינוק שנשבה דלא ידע מקודם כלל. בזה ס"ל למונבז ור"י ור"ל דפטור דהוי שפיר אנוס. ומיושב בזה ג"כ דברי התו' דשבת ד' שהזכרנו דשאני שבת דכתיב זכור ומוטל עליו לזכור והוי פושע טפי. ובלא"ה לק"מ די"ל דבפסחים נ"ט איירי בנאנס מלהביא קודם התמיד קרבנו וע' בחיבורי ח"א סי' מ"ג מ"ש בענין מילתא דלא רמיא [ואחר זמן רק בא לידי שו"ת שבות יעקב ומצאתי שחילק כעין זה בח"ב סי' קמ"ח אף שאינו כן].

הנה כי כן העמיד אותנו הדברי מלכיאל על יסוד העניין, והוא האם היתה מוטלת עליו האחריות שיזכיר לעצמו על מנת שלא ישכח והוא אף במציאות שאינו שומר, ותמיד יש לבחון מהי מסגרת האחריות של הנטען לחיובו.

יסוד דבריו מונחים בדברי הנמוק"י (ב"ק דף י ע"ב מדפי הרי"ף) בביאור הסוגיא באדם ששכח שיש לו אבן בחיקו וז"ל:

ולפיכך לא דמי נמי להיתה אבן מונחת לו בחיקו ושכח ועמד ונפלה דפטור מד' דברים [שם] דהתם לא מצינן למימר אפילו תחלתו בפשיעה כלל דאי בתר שעת הנחה אזלינן כיון שיכול להזהר בה בההיא שעתא לאו פושע הוא ואי משום דשכח אנוס הוא לגבי שכחה כדאמרינן [שבועות דף כו א] גבי שבועה לבך אנסך אבל הכא גבי רוח מצויה פושע הוא וחייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא הרמ"ה ז"ל ...

אמר המחבר ולפי' הרמ"ה ז"ל נ"ל ברור דמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו ובין כך ובין כך עברה לו השעה שאינו נקרא מזיד ופושע אלא הרי הוא בכלל [ברכות דף כו א] טעה ולא התפלל שמתפלל שתים לתשלומין וכן מי שנתחייב לחבירו בשבועה שיתן לו מעות יום פלוני ונזכר בעוד היום גדול ואומר בלבו עדיין יש לי פנאי והלך לעסקיו ושכח עד שעבר היום הרי זה כאנוס ומיהו לענין תפלה יש לחוש יותר מפני שאמרו חז"ל [שבת דף ט ב] לא (יעמוד) [ישב] אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לדין שמא יעבור וכיון שזה אינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור כשעושה הרי הוא כפושע כנ"ל.

הרי לן שמציאות השכחה היא ודאי אונס, ועל כן אין זה הנידון וכל מה שיש לדון הוא האם כשעשה את המעשה הראשון היה עליו לחוש לשכחה, ומבאר הנמוק"י שבשכח שיש לו אבן בחיקו בשעת ההנחה לא היה כלל חשש כיון שהיה יכול להיזהר בה ורק לאחר מכן נולד האונס כתוצאה משכחה.

אכן יעויין בשו"ת שער אפרים הנ"ל שסבור ששכחה הוי פשיעה, ומכל מקום כתב לדחות את הראיה מהגמ' בב"ק באופן דומה לנמוק"י וז"ל:

אבל יש לחלק דדוקא שם הויא שכחה שוגג ולא פשיעה דלא אסיק אדעתיה שישכח ואפי' שישכח לא אסיק אדעתי' שבנפילה זו מחיקו שיזיק לחבירו אבל בנ"ד היה לו לאסוקי אדעתיה שישכח ובשכחה זו תיכף יעבור על זמן איסורא וא"כ י"ל ששכחה זו היא פשיעה.

ובאופן דומה לזה כתב ליישב בפירוש העמק דבר (דברים פרק כו פסוק יג) וז"ל:

דאע"ג דקיימא לן שלהי פ"ב דב"ק דשכחה הוא אונס, אינו אלא עד שלא נתחייב בשמירתה, כגון שהניח אבן בחיקו עד שלא היה שם אדם, ואח"כ בא אדם אצלו, והוא שכח שהאבן בחיקו, ועמד ונפל האבן והזיק פטור מד' דברים, אבל אם הניח האבן אחר שהיה שם אדם ושכח אח"כ, באמת חייב בד' דברים.

הרי לן ששאלת היסוד הינה האם ברגע הראשון ישנו מעשה היזק שיכול להביא לידי תוצאת היזק אם ישכח שאז ודאי חייב, אולם אם בשעה ראשונה לא היה מציאות של היזק ורק לאחר מכן נוצר היזק כתוצאה משכחה במציאות כזו פטור.

אלא שעל אף הדברים יש לבחון האם הגדרות אלו ניתן להחיל על המקרה שלנו. יסוד הספק הוא האם הרחבת הדברים נשענת על הגדרות במעשה היזק היינו שמעשה שיוביל בהכרח לנזק אם ישכח מוגדר כמעשה היזק, או שמא המשמעות הינה רחבה יותר, לומר: שכיון שמציאות השכחה הינה הכרח ועל כן עומדת לאדם אחריות מתבקשת שלא יביא לידי מציאות שהשכחה מביאה לידי אי עמידה באחריות ממעשיו, ובמילים אחרות האם זה הלכה מהלכות נזיקין שצריך שיהא מעשה היזק בתחילת העניין או שמא אף ללא מעשה מוגדר של היזק ניתן לחייב כל ובמסגרת אחריותו כלול עניין זה שלא יוביל לשכחה. והנפק"מ היא במקרה שלנו בו מתבקש מעורך הדין לעמוד באחריות מעשיו ולכתוב לעצמו את יום הדיון ושעת הדיון, ומשלא עשה כן זה עצמו פשיעה כשידוע שיכול וישכח אם לא ירשום לעצמו ויגרום הוצאות לצד השני באי הגעתו כתוצאה משכחתו.

לענ"ד מדברי הנמוק"י ניתן להוכיח שאין זה הלכה מהל' נזיקין אלא שאלה רחבה יותר, והיא מה כלול בתחום אחריותו ומה הציפיות. שכן הנמוק"י הוכיח שבתפילה ישנה חומרה רחבה יותר לא להסתפר קודם התפילה שמא ימשך ועוד הלכות, ועל כרחך מצופה ממנו שלא להביא את עצמו לשכחה וחידש מכאן שבתפילה אף שכחה יכול ותהיה פשיעה מאחר והיה עליו לתזכר את עצמו לא לשכוח.

וכך למד בדברי מלכיאל הנ"ל, שיסוד העניין הוא רחב ושאלת היסוד הוא מה מצופה מהאדם. לדבריו, כאן בעורך דין ששכח את שעת הדיון – הרי שסטה מתחום אחריותו ולא עשה את המוטל עליו לכתוב לעצמו לאלתר את שעת הדיון ולסגור שעה זו ביומנו האישי, ומשלא עשה כן הוי רשלנות. אף שיש מקום לשכחה מכל מקום היה עליו להימנע מלהגיע למציאות זו של שכחה, עיי"ש שלמד כן מדברי הנמוק"י. משכך, לדעת הדברי מלכיאל יש מקום לחיוב הוצאות במקרה דנן.

אלא שיש לדון בהבנת נתיה"מ (סימן רצא ס"ק יד) שכתב לחדש שהגמ' בב"מ העוסקת בשומר חינם שלא ידע היכן הניח אינה דין מדיני השומרים כפי שביאר לעיל האור שמח, אלא רחבה יותר וחייב אף אם אינו שומר. והנפק"מ שהביא שם היא האם יהא פטור בבעלים ולדעת הנתיבות יהא חייב אף אם הוא בבעלים וז"ל:

לפי מ"ש המחבר הטעם דהוי פשיעה, א"כ אם היה בבעלים פטור דפשיעה בבעלים פטור. אמנם לפענ"ד נראה דפשיעה זו מטעם מזיק היא דאפילו בבעלים חייב, ודמי להא דמבואר בסימן ש' [סעיף א'] גבי מי שהפקידו אצלו בשתי כריכות זה מאתיים וזה מנה, דחייב ג"כ דהוי פושע, וחייב אפילו בבעלים... אלא ודאי דפשיעה זו מטעם מזיק היא דאפילו בבעלים חייב. והטעם נראה, דאפילו מי שאינו שומר כלל חייב בכה"ג, כגון אם ילך ראובן לבית שמעון ויקח מעות של שמעון ויקברם בקרקע, ואף שיכוין לטובת שמעון כדי שלא יגנב שלא נעשה עליו גזלן, וישכח באיזה מקום קברו, דודאי חייב ראובן לשלם, דכיון שעשה מעשה בחפץ חבירו וע"י מעשיו ניזק חפץ חבירו, מזיק גמור הוא, וה"נ השומר הזה שלקח החפץ ממקום המגולה והטמינו במקום שאי אפשר להמצא וניזק ע"י מעשיו, חייב לשלם.

בדברי הנתיבות הללו יש לדון, האם הוא חלק מהגדרות מעשה היזק היינו שמעשה לקיחת חפץ מרעהו מוגדר כמעשה היזק אם ישכח, או שמא ישנה כאן הרחבה נוספת ששכחה אינה מהוה פטור אם היה עליו להישמר ולא לשכוח, ובנידון דנן היה על עוה"ד לתזכר את עצמו על יום הדיון ושעתו וזה חלק מאחריותו.

לענ"ד בדברי הנתיבות משמע כאופן הראשון שהוא דין בהגדרות היזק, היינו שעל מנת לחייב בתוצאה של שכחה צריך שיקדם לזה מעשה היזק, וכפי הדוגמא שהביא שם הנתיבות שנכנס אדם ולקח חפץ מיד חבירו והניח אצלו ולאחר מכן שכח היכן הניחו הרי שמעשה הלקיחה שהוביל לשכחה מוגדר כמעשה היזק ומכח זה מחייב הנתיבות ולפי זה במציאות שלפנינו שאין מעשה היזק שקדם לשכחה הרי שלפי הנתיבות יהיה פטור מחיוב הוצאות.

נידון דומה יש לדון בדברי השבות יעקב (חלק ב סימן קמח) שהנה אף השבות יעקב התייחס לסתירת הסוגיות, וכך כתב ליישב וז"ל:

ומה שהביא שם בתשובת שער אפרים סי' הנ"ל ראיה מהא דאי' בש"ס דב"מ בעובדא דהאי גברא כל לא ידענא היכן הנחתי פשיעותא היא וכן הסכמת כל הפוסקים א"כ ה"ה שכח' דמיקרי פשיעה אי משום הא לא תברא דשאני התם שהפקידו אצלו וראוי ליזהר בפקדונות מאוד כאשר הזהירו חז"ל להניח אצל אוצרו ותכשיטו בענין שיהא מופקד שפיר ולכתוב בפנקסו וזה שלא עשה כן להניחו במקום שפגע לו עד שלא ידע מקומו לכך הוי פשיעה גמורה משא"כ בשאר כל הדברים שכחה הוי אונס או עכ"פ שוגג ולא פשיעה.

מדברי השבות יעקב נראה שמגדיר שגם אם נאמר ששכחה הוי אונס מכל מקום יש לבחון מה נדרש בתחום אחריותו, ועל כן כל מקום שנדרש ממנו להזכיר לעצמו על ידי רישום ואם לא עשה כן זה עצמו הפשיעה ולא השכחה שהיא מוגדרת כאונס, ולפי הבנה זו במקרה שלנו אי רישום שעת הדיון הוי פשיעה, אלא שמדקדוק דבריו של השבות יעקב נראה שצריך מקור להגדיר את אחריותו ובהיעדר מקור כזה לא ניתן לחייב, ועל כן כאן חייב רק מדיני השומרים ששם אכן התפקיד העיקרי המצופה מהשומר הוא השמירה ועל כן שמירה במקום שיכול וישכח בזה אי הרישום הוי פשיעה ושומר חייב בפשיעה.

מלשונו של השבות יעקב לא ניתן להוכיח, אולם אם אכן ההבנה היא שהוא מרחיב את החיוב ולא רק מדיני השומרים, כי אז יש לתהות מדוע בהניח אבן בחיקו לא היה עליו להזכיר לעצמו⁷, ומכאן נראה שאף השבות יעקב סבור שהגדרה זו היא הלכה מדיני השומרים.

יעויין בדברי מלכיאל הנ"ל שאחרי שהביא דבריו כתב שמהשבות יעקב כתב כעין זה, מכאן שלמד שדברי השבות יעקב הוי מדיני השומרים, ואילו מדבריו שלו נראה שהיסוד שלו חורג אף מעבר לדיני שומרים. וכמו כן יעויין בראש דוד לרב חיד"א (פרשת האזינו ד"ה ומורי הרב) לומד בדעת השבות יעקב שהוא מדיני השומרים עיי"ש.

מכל הדברים הנ"ל נראה שנדון זה הנמצא לפנינו שנוי במחלוקת אחרונים. לדעות ששכחה הוי מזיד ודאי יהיה חייב, שכן אנחנו פוסקים שהוצאות הינו חיוב מכח גרמי, ובפשיעה הקרובה למזיד חייב. ואף לדעת הדברי מלכיאל יש מקום לחייב, מאחר ועיקר העניין הוא היסח הדעת הקודם לשכחה, ובמציאות זו יש להסתכל מהו תחום אחריות הנטען. במקרה כשלנו ודאי שחלק מתחום אחריותו של עורך דין הוא רישום שעת הדיון לאלתר, ומשלא עשה כן הוי רשלנות שיש מקום לחייב עליה.

אלא שבמקרה שלנו לא ניתן לחייב, מאחר וישנן דעות באחרונים ששכחה הוי אונס, ומכח דינא דגרמי לא ניתן לחייב באונס. זאת ועוד, לפי חלק נכבד מהפוסקים נראה, שאף אם נאמר ששכחה הוי פשיעה, מכל מקום על פשיעה מסוג זה יש לחייב רק בדיני השומרים, ועל כן אצלנו שאינו שומר לא ניתן לחייב, ואף לפי הישובים האחרים שהבאנו לעיל יש מקום לספק. נמצא א"כ, כשמדובר בהוצאת ממון לא ניתן לחייב מדין המוציא מחבירו עליו הראיה.

ה. טענת שכחה
לעיל הבאנו שלרוב הפוסקים שכחה הוי אונס, אלא שיש לדון האם אדם נאמן בטענת שכחתי כטענת פטור, יעויין ברשב"א בתשובה (סימן תר"ע) מובא בב"י (סימן לד מחודש ז) וציינו לדבריו לעיל, שכתב לחדש שאדם שבאו עדים והעידו שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג הייתי. ומבאר שם הרשב"א שהטעם הוא שאם כן אין לך חשוד בשבועה שתמיד יכול לטעון שכחתי. וא"כ על פניו טענה זו של שוגג הייתי ושכחתי אינה טענה לפטור. ואין לומר שדברי הרשב"א הינם בגדר השכחה עצמה שאינה שכיחה, שכן הבאנו לעיל ששכחה הוי טענת אונס והוי מציאות שכיחה, אלא על כרחך שעיקר הגדר ברשב"א הוא על טענת שכחה שהוי טענה גרועה.

וכן כתב בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן ב) וז"ל:

והנה באמת לא נעלם מעיני תשובת הרשב"א הובא בב"י סי' ל"ד על א' שהעידו עליו שעבר על שבועתו וכו' עד וטען שוגג הייתי אינו נאמן להכשיר עצמו לומר שוגג הייתי ושכחתי אך אין הראי' דומה לנדון והמשכיל יבין את זאת מעצמו ואינו מהצורך להאריך כי אדרבא משלילת לשונו ג"כ מוכח שם ששכחה הוי שוגג.

הרי שעיקר הדברים הם לא על הגדרת השכחה עצמה אלא על טענת השכחה, ועל כן יש לדון האם טענה זו קבילה ויכולה להיות טענת פטור.

אלא שכבר הבאנו לעיל שעל דברי הרשב"א חולק הר"ן ומחלק בין שכחה לזמן קצר, שאז אינו נאמן לשכחה, לזמן ארוך שאז נאמן, יעויין מה שכתב בקצוה"ח (סימן כח ס"ק ח) ושם בנתיה"מ (ס"ק ח) ובמשובב נתיבות (שם) וכן בקהלות יעקב (מס' שבועות סימן כז), ואכמ"ל.

רבים מהפוסקים עסקו במחלוקת הרשב"א והר"ן ונזכיר מעט מיסודות הדין הנצרכים לענייננו. יעויין בתומים (סימן צב ס"ק א) שכתב לצמצם את דברי הרשב"א ולהעמידם רק במקום של חשוד ולא במקום מלקות וז"ל:

ולדברי רשב"א יש לומר דגבי עדים לא שייך שעת מעשה ותמיד אמרינן שכחו, רק הני מילי למקטליה או להלקותם, אבל לעשותם חשוד לא אמרינן כן, דמה לנו לתגר הזה ולהכשירו מכאן ולהבא לעדות ולשבועה ולומר דשכח, סתמא לא שכח, אבל להלקותו אי אפשר דלמא שכח.

וכן נקט הנתיבות (סימן כח ס"ק ח) וז"ל:

והעיקר בדברי הרשב"א כמו שכתב התומים [שם] לחלק בין מלקות דיכול לומר שוגג הייתי, דהא לכך בעינן התראה לר' יוסי בן יהודא, דלא ניתנה התראה רק לחלק בין שוגג למזיד [מכות ו' ע"ב], מה שאין כן לענין לפוסלו לשבועה אינו נאמן לומר שוגג הייתי, וזהו כונת הרשב"א בלשונו שמוכיח זה, דאם כן לא מצינו חשוד אפילו בשבועת העדות דיכול לומר אישתלי כמו שמצינו בהתראה בכתובות [ל"ג ע"א] דיכול לומר אישתלי, ואי נימא דגם לענין חשוד יכול לומר אישתלי כמו בהתראה, לא מצינו חשוד בשבועת העדות, אלא ודאי דאף דלענין מלקות נאמן לומר אישתלי מטעם דבעינן התראה תוך כדי דיבור, ואחר כדי דיבור גזירת הכתוב הוא לענין מלקות ומיתה, אבל לענין חשוד אזלינן בתר אומדנא, וכל שיש אומדנא דהוא רשע נפסל לשבועה.

מבאר הנתיבות שכל מקום שמועיל אומדנא איננו סומכים על דבריו כשטוען שכחתי ולא בטענות לגופם שיש מקום לטענת שכחתי.

בדומה לדברי התומים והנתיבות יש לבחון האם טענת שכחה אינה טענה קבילה לעצם טענת הפטור, או שנאמרה רק במקום שצריך נאמנות למקום אחר שאז מחדש הרשב"א כיון שראינו אותו עובר על שבועתו לא ניתן לקבל טענתו על בסיס שכחה ולהכשירו ולהופכו לאדם נאמן גבי עדות, אולם אין זה אומר שטענה זו אינה מתקבלת כשלעצמה. וכן כתב להדיא בשו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן קמח) וז"ל:

גם אין מקום לומר דאין יכול לומר שכחתי מהא דמבואר בחושן משפט סי' ל"ד מי שבאו עדים שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג הייתי או אנוס הייתי והוא מדברי הרשב"א שסיים בטעמו שא"כ אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לומר ולטעון שכחתי עכ"ל וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק י"ג וכה"ג כתב הרשב"א לענין שוחט שאין יכול לומר כן מה"ט כמבואר בב"י בי"ד סי' קי"ט וכ"פ שם בש"ע בי"ד וכ"כ בספר התרומות סוף שער מ"ו

אי משום הא לא תברא חדא דהרי הר"ן פ' כל הנשבעין חולק ארשב"א בזה וס"ל דיכול לומר שכחתי אם הוא זמן מה שיכול לשכוח וכ"כ מהרש"ל פ"ט דב"ק סימן מ"ז להדיא גבי שבועה וכ"כ הש"ך בח"מ סימ' ל"ד ס"ק ז' ע"ש

ועוד נ"ל דגם הרשב"א לא קאמר הכי אלא להורע כח נאמנותו לענין עדו' ולענין שחיטה דלא יוכל לומר כן כדי שלא יתן יד לפושעים כמו שסיים בטעמו שא"כ אין לך חשוד שיוכל לומר שכחתי וכ"כ ה"ט שם גבי חשוד אבל בשאר דברים י"ל דגם הרשב"א מודה שנאמן לומר שכחתי וכן מוכח להדיא בש"ס דפ' אלו נערות דף ל"ג ע"א אמר רבא תדע נתרי בה אימת נתרי בה מעיקרא אמרי אשתלי וכו' ובודאי הרשב"א לא יחלוק על סתמא דש"ס שם אלא ודאי דהחילוק כמ"ש ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה בכ"ג סי' צ"ד בהגהות ב"י סעיף כ"ט ממ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' עדות שאם ראהו קושר ומתיר בשבת צריך להודיע שהוא שבת שמא שכח ונכנס בשביל זה לדוחקי' ולפמ"ש לק"מ דודאי לכתחלה יש לו להודיע למנוע אותו מעבירה אבל היכא שכבר עבר לא מכשרינן מה"ט כדי לנעול דלת בפני החשודים שיאמרו לעולם שכחנו⁸ ועיין עוד שם בכ"ג מה שכתב ג"כ בשם תשובת האחרונים ע"ש. וא"כ לפי חילוק זה היה נ"ל לומר דבנדון שלפנינו נאמן לומר שכחתי.

הרי לן שמסיק שאף לדברי הרשב"א נאמן לטעון שכחתי לגופם של דברים ורק במקום שצריך נאמנות למקום אחר, טענה זו אינה קבילה לסמוך עליה למקום אחר, וא"כ לפי זה במקרה דנן ניתן לקבל טענה זו.

עוד נבהיר שבמקרה דנן נראה שאכן ב"כ הנתבע שכח מאחר והגיע לאחר זמן, ודומה שכיון להגיע רק נשכחה ממנו השעה. וכמו כן ביה"ד שאל את הצדדים האם הינם מעוניינים לקיים את הדיון בשעה מאוחרת, וב"כ התובעת הגיב שאינו יכול מפני התחייבויות שיש לו, ואת זאת לא יכול היה לצפות ב"כ הנתבע.

מהכלל לפרט
במקרה דנן, בא כוח הנתבע לא הגיע בזמן לדיון וטען ששכח את שעת הדיון, ואכן היה מצופה שדבר כזה לא יקרה ויש לעשות הכל כדי שלא יישנו מקרים מעין אלו.

אולם, באשר לחיוב הוצאות על הנתבע – נראה שאין מקום לחייב, שכן נאמנים עלינו דברי ב"כ הנתבע שנעלמה ממנו שעת הדיון ועקב הטרדות שמצוי בהן, ובפרט על רקע התקופה הלחוצה שמציין לה ב"כ הנתבע, ומדובר בעורך דין שדברים מעין אלו לא קורים לו ותמיד מקפיד להגיע מבעוד מועד לדיון. והראנו לדעת ששכחה היא דבר שכיח שקורה לכולם והוי אונס או שוגג, וכיון שסיבת החיוב הוא מדינא דגרמי, ובשוגג וקל וחומר באונס פטור, הרי שבהיעדר עילה לחיוב על פי ההלכה יש לפטור את המשיב לשלם הוצאות אלו שטוען להם ב"כ התובעת.

מאחר ואלו פני הדברים, ניתן לומר שהנתבע אנוס בנסיבות מקרה זה על אי-קיום הדיון המתוכנן, ולא ניתן לחייבו בהוצאות הצד השני.

הכלל בזה הוא כפי שכתבנו בתחילת דברינו, שכל מקרה נידון לגופו.

הרב אברהם הרוש – אב"ד

כבוד האב"ד הרה"ג אברהם הרוש שליט"א האריך במשא ומתן בעיון ובבקיאות כדרכו המופלאה. אכן, סוגיה זו מן הסוגיות הרחבות והעמוקות, שאינן מתמצות בנקל, ועוד יש מקום לשאת ולתת בה מכמה פנים, מ"מ לענין ההכרעה שבפנינו דעתנו כדעת הרב שליט"א, ואנו מצטרפים למסקנתו.

הרב אביעד תפוחי – דיין                     הרב צבי שינדלר – דיין
פסה"ד מותר בפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ח בתמוז התשפ"ו (13/07/2026)

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה


1 יש לעיין בזה, שכן עדיין ישנה הבחנה בין מציאות בה צוה לו לעשות, או לפחות אמר לו, לבין הודיע לו בלבד. ולפי"ז, אף במפרש השני שהולך להוציא אין ראייה, ומסתמא גם באירוסין מודיע מראש שהולך לעשות סעודה, אלא שסו"ס עשה מדעתו ולא עפ"י צווי האשה. אך יל"ע, שכן אם המנהג לעשות כן, הוי כאילו ציותה אותו, ואם מפרש שהולך לעשות כפי המנהג כי אז דומה ממש לצמחים שלא צמחו, וצ"ע.
2 לשון זו ברמ"א צ"ע, שכן על פניו נראה שאין מכאן ראיה לחיוב במקום אונס, ולהיפך הרמ"א מחייב מפני שלגבי דידיה לא הוי אונס, הרי שבאונס פטור, אלא אם נאמר שלמד כנה"ג ברמ"א שזו הגדרה בחיוב הוצאות במקום אונס, שזה לא מוגדר כאונס אלא המציל עצמו בממון חבירו וחייב והיינו אף באונס, וצ"ע.
3 לא כאן המקום להאריך בפארותיו ומעליותיו של תורת גרמי רק נעיר ששיטת הגר"א (חו"מ סימן שצו סעיף ח וסימן שפו סעיף ב וכן אצלנו) הינה ייחודית בדעת הרמב"ם, וכן למד בדעת השו"ע.
היינו, דעת הרמב"ם שכל הגורם להזיק ממון חייב, ולא כתב את חילוקי הראשונים בן גרמא לגרמי. ועיקר החילוק ברמב"ם בגדרי החיוב של גרמא וגרמי תלוי בכוונה להזיק, ועל כן חייב בדוגמאות המובאות בש"ס וכדלהלן:
א. זורק כלים ובא אחר וסילק הכרים חייב כאילו שברו בידו.
ב. שורף שטרות ומוחל ופוגע בשעבוד חבירו.
ג. דוחף מטבע לים ומרקע דינרים וצורם אוזן פרתו.
ד. בנזקי אש לבהו ולבתו הרוח חייב אף שאין ברוח כדי ללבותו (ולא כר"א שפטר בגרמא).
ה. פורץ גדר בריאה חייב גם על מה שהזיקה הבהמה, ופרצוה לסטים פטורים אם יצאה והזיקה.
ומכאן למד הגר"א שכל גרמא חייב אבל רק אם נתכוון להזיק, חוץ מכאשר כח אחר מעורב כמשסה כלבו ושולח בערה ביד חש"ו וכדו' פטור בכל גווני.
ולכן לבה עם הרוח חייב דנתכוון להזיק (ובזורה מוץ והזיק פטור דלא נתכוון), וכן פורץ גדר בפני בהמה חייב שנתכוון שתזיק, אבל פרצוה לסטים לא נתכוונו שתצא הבהמה כלל.
יעויין בסמ"ע (סימן שפ"ו ס"ק א) וכן במאירי (ב"ק דף נו ע"ב) שכך נראה שלמדו ברמב"ם.
אולם בקצוה"ח (סימן שפ"ו ס"ק ב) ומהרשד"ם (חו"מ תס') חולקים ומבארים את הרמב"ם כשאר הראשונים, ואולי סובר כרמב"ן.
ולפ"ז לשיטת הגר"א בדעת הרמב"ם פשוט שפטור בשוגג ואונס.
ולכן דיין שטעה וא"א להחזיר פטור, וכתב הרמב"ם משום דלא נתכוון להזיק, וכן פוסק מרן השו"ע (חו"מ סימן כה סעיף א). ואילו הרמ"א שם חולק ומסיק כדברי הרא"ש. יעויין בגר"א שביאר שהמחבר לשיטתו שפוסק כדעת הרמב"ם ועל כן בעינן כונה להזיק בגרמי.
ולכן אף שפסק הרמב"ם בלבהו ולבתה הרוח שחייב מדינא דגרמי, מנפץ פשטנו והלך והזיק פטור דלא נתכוון להזיק.
אולם (בנתיבות ו' בשם התומים) חולק וסובר בדעת השו"ע שרק בדיין פטרו בשוגג כדי שיסכימו לדון, אבל גרמי בד"כ חייב כמזיק.
עוד נעיר מהנפסק בשו"ע (חו"מ סימן רלב סעיף כא ע"פ הרמ"ה שהובא בטור) במי שמכר זרעים מקולקלים, שאם ידע מהפגם חייב בהוצאות הזריעה ואם לאו פטור. יעויין בגר"א שבאר לדרכו דרק במתכוון חייב בגרמי. ויש שפרשו - דכשלא ידע הוי גרמי באונס.






4 ומה שמצאנו שחייב בנזק הוי גזה"כ מפצע תחת פצע, וכפי המופיע בגמ' בב"ק (דף כו ע"ב) לחייב שוגג כמזיד ועל האונס כרצון, ואצלנו הוי דינא דגרמי ובשוגג או באונס פטור ועל כן דינו כשאר ד' דברים.
5 עיין בדבריו שכתב שאף בשומרים שכחה הוי אונס, אולם ביחס לגמ' בב"מ - כל לא ידענא פשיעה הוי, מבאר שם שהפשיעה אינה בגין השכחה אלא בגין זה שהשומר אינו יודע מה מצב הדבר הנשמר ובכה"ג חייב, עיי"ש, ולא כאן המקום להאריך בגדרי השומרים.
6 יש להעיר שישנם הבדלים מועטים בהגדרות החיוב אף לשיטות שציינתי. דלעבודת הגרשוני נראה ששכחה הוי שוגג ומכל מקום על השומר מטלת האחריות אף במקום שכחה. ואילו באור שמח נראה ששכחה הוי פשיעה שיש שחייב עליה רק בשומר. ובישועות ישראל נראה שלמד שעיקר הוא לא השכחה דהוי שוגג ועל כן המחייב הוא היסח הדעת שהביא לידי שכחה וחייב מדיני השומרים.
7 אף שאנחנו הבאנו דרך לישוב הדברים, אולם נראה שהשבות יעקב לא חש צורך להשיב על זה, ועל כן ניכר שהוא למד שרק בדיני השומרים חייב על שכחה אם היה עליו להזכיר לעצמו.
8 לכאורה עולה מדברי השבות יעקב, שיש לנעול דלת בפני החשודים, ועל פניו כאן בפני עו"ד שלא יוכלו לטעון שכחתי, ולנצל זאת כשהם צריכים ולכאורה יש לחשוש שזה ייתן פתח לעו"ד מעכשיו שבכל פעם שירצו, מכל סיבה שהיא, לא יגיעו לדיון ויטענו ששכחו.
נראה שזה אינו ראשית יש לחלק בין פעם אחת לפעמיים וכפי החלוקה בגמ' כלפי עירוב שבפעם שניה כבר הוי פשיעה שנית טענה זו וכמו מקרה זה אינו שגרתי ולא שכיח ועל כן איני רואה מקום לגדור ולחוש.