רקע
הופיעו הצדדים בפני ביה"ד וטענו את טענותיהם.

בתאריך 04/12/2025 הוגשה בקשה לפתיחת תיק 'ביזיון ביה"ד' שעניינה הוא אכיפת פסק דין בדבר הפרת האישה את החלטות ביה"ד שיובאו להלן. ביה"ד העביר לתגובת המשיבה, וזו לא טרחה להגיב לבקשת ביה"ד. בתאריך 09/03/2025 הוגשה בקשת האיש לפיה על פניו לא צריך להמתין לתגובת המשיבה, מאחר וזו משקרת, וכבר שיקרה מספר פעמים לביה"ד בנידון זה ממש, ולא קיימה את החלטת ביה"ד שתובא להלן. ביה"ד קבע דיון.

טענות הצדדים
טענת המבקש

הבסיס לתביעה זו הינו החלטת ביה"ד מתאריך י"ח בכסלו תשפ"ב (22/11/2021) בתיק מזונות ילדים, וכדלהלן:

ביה"ד מבהיר שהקטין [מ'] נמצא בחזקת האם, הגב' [פלונית].

האם הצהירה בפני ביה"ד כי את כספי הקצבה שינתנו לה מהמל"ל היא תפקיד לחשבון על שם הקטין הנזכר לצורך הבטחת עתידו.

חשבון הבנק לא יהיה נתון לשליטת מי מן ההורים ומועד פרעון הפקדון יהיה לאחר שיגיע הקטין הנזכר לגיל 18.

לחשבון בנק זה יוסיף האב את כל הסכום שיצטבר אצלו מכספי הקצבה שקיבל בעבר, סכום העולה לפי הצהרתו לסך של 14,000 ₪.

על רקע הצגת החלטה זו טוען האיש, שפרט לסך של כ-33,000 ₪ שהפקידה המשיבה בחשבון הבנק ע"ש הבן [מ'] [שגם הפקדה זו נמנעה המשיבה מלבצעה עד אשר החלטות ביה"ד הכריחו אותה לעשות כן. ואכן מעיון בתיק עולה שביה"ד הכריח את המשיבה להתחיל בסדרת הפקדות, ולקיים את האמור בהחלטת ביה"ד הנזכרת לעיל] – מכל מקום, טוען האיש שנכון להיום, כחמש שנים לאחר החלטה זו ולדאבון לב, המשיבה טרם הפקידה כספים אלו, ולטענתו החשבון עומד על סכום של כ-84,000 ₪. האיש הציג מסמכים מדויקים של הפקדות מביטוח לאומי, כאשר הקצבה התחילה בסכום של כ- 3,000 ₪ והגיעה עד לסכום של כ- 3,500 ₪, כך שסך ההפקדות מהמל"ל עלה ל-112,067 ₪.

מסך זה הפחית האיש בחישובו סך 30,000 ₪, וכך הגיע לסך 84,067 ₪. כמובן שחישובו מוטעה, והסך צ"ל 82,067 ₪. [נעיר שהבן [מ'] היה אז קטין בן 15 וחמישה חודשים בערך כשיצאה ההחלטה הנזכרת לעיל בדבר הפרשת כספים על שמו, ומשך ההפקדה היה עד הגיעו לגיל 18 כך שמדובר על שנתיים וחצי וקצת יותר.]

האשה טענה בדיון מתאריך ט' באייר התשפ"ו (26/04/2026), כי הפקידה לחשבונו הפרטי של הבן [מ'] סך 33,000 ₪, והאיש לא הכחיש אותה בדיון, ולא טען שמדובר ב- 30 אש"ח בלבד ולא ב-33 אש"ח.

אם כן, לאחר שנפחית 33 אש"ח מסך 112 אש"ח, יוצא אפוא, שהאיש תובע שהאשה תפקיד לחשבונו הפרטי של [מ'] סך 79 אש"ח.

בדיון הנ"ל האשה לא הכחישה את העובדה שלא הפקידה את כל הכספים שקיבלה מהמל"ל לחשבונו של הבן [מ'], אלא רק טענה שאת הסך שלא הפקידה (שלפי החישוב הוא 79 אש"ח) היא לקחה לעצמה ככיסוי ההוצאות של הבן [מ']. האיש טען מנגד שלא היה לה להשתמש בכספים אלו לכיסוי הוצאות הבן [מ'], מאחר שהוא נתן לה בקביעות מזונות בגינו.

עוד נבהיר, שהמבקש שילם לכל אורך הדרך מזונות ילדים עבור הבן [מ'], ובהחלטה מיום ה-02/01/2023 הוחלט שהאיש ישלם 1,466 ₪ עבור כל קטין, ואף עבור הבן [מ'].

על רקע זה מתבררת החלטת ביה"ד נשואת החלטה זו, שמאחר והאיש משלם מזונות עבור הבן [מ'], על המשיבה להפקיד את כספי הקצבה שמתקבלים עבורו לחשבון ייעודי על שמו.

כמו כן, תביעת האיש יש לה מקום, מאחר והוא עמד בהתחייבות לזון את בנו, נדרש מהאישה להפקיד את כספי הקצבה לבן [מ'] עצמו.

נציין, כי כיום הבן [מ'] בן כ-20.

טענת המשיבה
בפן העובדתי, המשיבה מודה שפרט להפקדה של סכום זה (33,000 ₪) היא לא הפקידה כספים נוספים.

על שאלת ביה"ד – מדוע היא לא הפקידה סכום זה, והאם יש מניעה לקיים את החלטת ביה"ד שתעביר עתה סכום זה לחשבונו של הבן, וכפי שתבע האיש, השיבה האישה בשתי טענות:
א. הראשונה, שהיא עשתה שימוש בכספים אלו לטובת הבן [מ'], הן לצורך ה"שוטף" והן לצורך חוגים שהיא מימנה עבורו לסייע לו בקשיים שהוא מצוי בהן.
ב. עוד טענה, שהבן [מ'] מוחל לה על כספים אלו.

לשאלת ביה"ד – אם לא היתה לה שום כוונה לקיים את החלטות ביה"ד, מדוע התחייבה לעשות כן? השיבה – שהיא חשבה כל העת שהבן לא יתבע אותה, מאחר והיא משקיעה בו. וכמו כן, היה לה רצון "היולי" לעמוד בזה, אבל שטף החיים וההוצאות המרובות לא אפשרו לה לעשות כן.

דיון והכרעה
ראשית יש להבהיר הבהרה יסודית על יחסי האיבה בין הצדדים.

בדיון עלה בצורה בוהקת, והיה וניכר לכל אורך הדרך, בתהליכים השונים של הצדדים בפני ביה"ד, שיש יחסים עצימים בין הצדדים.

עמדת ביה"ד הינה שיש להפסיק לאלתר את יחסי האיבה, ולמסד יחסים יותר תקינים. ניתן לדבר בתחילת הדרך על יחסי "הפסקת אש", ובצעדים מדודים ובשלבים, לבסס קשרי תקשורת טובים ומועילים לטובת ילדיהם המשותפים.

ביחס לתביעה המונחת לפנינו, גם כאן יש להגדיר את המסגרת הדיונית טרם החלטה לגופו של עניין. למעשה, לתביעה מעין זו יש שני ראשים, ראש אחד כתביעה בשם הילד, כך שלמעשה התביעה היא של הילד את אימו. ראש נוסף הינו, תביעה לאכיפת החלטות ביה"ד המונחות בפני ביה"ד שיסודו אכיפת פס"ד ושמו של התיק הינו בזיון ביה"ד, דגש זה אינו לתפארת המליצה אלא נושא בתוכו תוכן יסודי, וכפי שנבהיר להלן.

בנקודה זו יש לקבוע, שהראש הראשון שהוצג לעיל, בו המבקש מייצג את בנו בתביעה על אימו – אין לתביעה זו מקום משני נימוקים; ראשית, הבן בגיל 20 ולפי הלכה (וכך הוא אף לפי החוק) בגיל זה יכול הבן לתבוע בעצמו מבלי להזדקק לשירותי אביו. הנימוק השני והפורמלי, לביה"ד אין סמכות לדון בתביעה מעין זו של בן על אימו גם כאשר המבקש תובע בשמו.

על כן, הראש העיקרי לתביעה מעין זו הינו הפרה בוטה של החלטת ביה"ד.

לתביעה מעין זו ישנם ג' שותפים, השותף הראשון והשני, הם הצדדים שנפגעו מחוסר קיום החלטת ביה"ד – המבקש (היינו האב) והבן עצמו. השותף השלישי לתביעה מסוג זה הוא ביה"ד, שהחלטותיו אינם מתקיימות ועל כן ישנו בזיון לביה"ד.

אם כנים הדברים, יש לבחון מהי מידת הפגיעה של כל צד.

הצד של המבקש בדרישה לאכיפת ההסכם הוא בזה שהוא שילם לאישה מזונות עבור תקופה זו, בו בזמן שהאם לוקחת את הקצבה "לעצמה", בנוסף למזונות ששילם לה האיש עבור הבן. ואף אם נקבל את הטענה שהיא הוציאה הוצאות אלו לצורך הבן, כי אז לא היה מקום לקחת גם את המזונות וגם את הקצבה, ולו היה יודע שהיא לוקחת את כספי הקצבה, לא היה מסכים להתחייב במזונות עבור הבן [מ'] ודי לו בקצבה עצמה.

הצד של הבן הינו ברור, ובהיבט זה יש על ביה"ד לבחון האיך לא נפגע הבן מאי-קיום החלטות ביה"ד.

והצד השלישי הינו על רקע בזיון ביה"ד, היינו שעל ביה"ד רובצת החובה לבחון האם התנהלות האם מתיישבות עם החלטת ביה"ד הנזכרת לעיל, נשואת דיון זה, והאם ניתן יהיה לבאר את התנהלות המשיבה כך שלא יסתרו את החלטות ביה"ד.

הנה כי כן, משהנחנו את כלל הגורמים בתביעה זו, ניגש לצד של המבקש לתביעה זו.

ואכן חלקו של המבקש אמור להיות מוגן, מאחר ואין שום בסיס לקבל מזונות עבור הבן [מ'] ובנוסף לקחת את הקצבה כולה לצורך הוצאותיו השוטפות של הבן. ובהינתן וזו טענת האישה, הרי שהיא צריכה להעביר את חלקו של האיש לידיו וסכום זה עומד על כ-44,000 ₪, וכיון שהאישה הפקידה 33,000 ₪ נותרו כ-11,000 ₪. על רקע זה, יש להבהיר שחלק זה יכול האיש להותיר בחיסכון לצורכי הבן וכפי שהוא מבקש מהאישה, אולם יש לצבוע את הסכום הזה על שם האיש.

וביחס לחלקו של הבן וכמו כן לתפקיד ביה"ד, כאן יש לפרוס את התשתית ההלכתית למציאות בה הבן מעל לגיל 15 יש לו ממון משלו, האם ישנה החובה לזון את הבן מעל לגיל זה, וכמו כן מה יהא הדין כאשר בתחילת ההליך זנו את הבן וכעת תובע הבן את חלקו בכספים אלו, וזה החילנו.

א. חיוב מזונות של למעלה מגיל שש כאשר יש לו ממון משלו
פוסק השו"ע (אה"ע סימן עא סעיף א) את דין הגמ' (כתובות דף סה ע"ב) שישנה חובה לאדם לזון את בניו עד גיל שש, וז"ל:

חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו; ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו.

מעבר לחובה לזון שמוזכרת בגמ' הנ"ל, ולא כאן המקום לדון ביסודות חיוב זה, מחדש השו"ע הלכה נוספת שחיוב זה לזון את הבן עד גיל שש קיימת אף אם יש לבן משלו. יסוד דין זה לקוח מדברי הרא"ש (כתובות פרק ד סימן יד) שמביא זאת בשם רבו המהר"ם מרוטנבורג, וז"ל הרא"ש:

אבל קטני קטנים אף על גב דלא אמיד כייפינן ליה בעל כרחיה כדגרסינן בסוף אף על פי (דף סה א) דרש ר' שמלאי אפיתחא דבי נשיאה אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים אבל זן את קטני קטנים ועד כמה עד בן שש ותנן נמי אם היתה מינקת פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה דשמעינן מינה דחייב לזון בניו ובנותיו כשהן קטני קטנים ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם פסק רבינו מאיר דחייב לזונם דכיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפי' יש להם להתפרנס משלהן דומיא דמזונות האשה מדכלל מזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם.

תשובה זו של המהר"ם כתובה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין סימן קסה (רמד)).

אמנם הלכה זו שנויה במחלוקת ראשונים, שכן הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק ב סימן שצא) מכריע אחרת, וז"ל:

ושלשה זמנים יש; כשהבן גדול ויכול להשתדל אין האב חייב לזונו כלל ואין כופין אותו אפילו בכפיית אסיתא. וכל שהוא קטן כבר שבע כבר תמני ועד שיגדיל כופין אותו בכפיית אסיתא ומכריזין עליו עורבא בעי בני והאי גברא לא בעי בני, לפי שאין הבן עדיין יודע להשתדל. וכשהוא קטן קטנים כופין אותו בבית דין לפי שאין לו ואינו יכול להשתדל כלל. אבל כל שיש לו למה יתחייב האב לזונו.

הרשב"א הובא בכנסת הגדולה (הגהות הטור סימן עא אות ג) כחולק על תשובת מהר"ם מרוטנבורג ופסיקת השו"ע. אולם הכנה"ג שם ציין לתשובה אחרת בשו"ת הרשב"א (חלק ב סימן שכא), שם עוסק הרשב"א בחיוב פדיון הבן שאינו מטיל שיעבוד על האב אלא מצוה, והשיעבוד הבא בעקבות החיוב מוטל על הבן. וזה לשונו של הרשב"א:

"אבל בכור שהוכר ויש לו ולא רצה האב לפדותו הוא חייב לפדות את עצמו וכופין אותו ולא את האב. שדבר זה למצוה נאמר ולא לעכוב. וכן נראה לי ממה שאמרו בירושלמי בפ"ק דקדושין גבי מצות הבן על האב. דגרסינן התם מה למצוה או לעכוב, כלומר מה שאמרו שמצות אלו לאב על הבן למצוה בלבד ולא לעכוב או אפי' לעכוב. נשמעינה מן הדא בר גרדא אתא לגביר דאמר ליה פייס לאבא דיסכנן /דיסביני/. אתא אמר ליה ולא שמע ליה הדא אמרה למצוה אין תימר לעכוב הוה ליה מכופניה ע"כ. ונראה שעל כל מצות הבן על האב השנויות שם למולו לפדותו להשיאו אשה ללמדו תורה ללמדו אומנות ולהשיטו בנהר, אמרו כן. ולא על להשיאו אשה ולהשיטו בנהר בלבד. שאם כן היה להם לפרש ולהוציאו להשיאו אשה למצוה או לעכב."

דברי הכנה"ג צריכים עיון, מה ראה להביא דברי הרשב"א הללו ולא ציין לרשב"א שהבאנו (סימן שצא), שם מפורשים הדברים טפי? ואולי בא לחזק את הדבר שאפילו במצוות מה"ת שיש בהן הוצאת ממון, מכל מקום חיובו של הבן קודם, ועל כן אם יש לבן ממון משלו לא ניתן לחייב את האב.

מחלוקת זו בן הראשונים הובאה בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן רצב תיקון ג), וז"ל:

והרשב"א ז"ל כ' בתשובה כל שיש לו נכסים לקטן אין האב חייב לזונו. ואין זה דומה למזונו' אלמנה. שאע"פ שיש לה נכסים ניזונת מנכסי בעל'. לפי שמזונו' האלמנה הם תנאי ב"ד ומזון היתום אינו מתנאי כתובה עכ"ל תשובה וה"ה לבת ניזונת מתנאי כתובה שאם נשאת האם וקבל עליו הבעל לזונה חייב לזונה ולא הפסידה מזונו' שהם תנאי ב"ד. והכי מוכח בפ' הנושא. ומלשונו נראה שאפי' נכסיה שנפלו לו מבית אבי אמו יהא ניזון מהם אף על פי שה"ר מאיר מרוטנבורק ז"ל היה מחייבו כמו שנזכר בספר אהע"ז (סי' ע"א).

יעויין ברמב"ם (הלכות אישות פרק יב הלכה יד) שפוסק בזה הלשון:

כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים.

רבו הביאורים בדברי הרמב"ם הללו מה שבא להשמיענו בתליית החיוב של מזונות הבנים בחיוב של מזונות אשתו. יעויין במגיה למשנה למלך, הרב יעקב כולי (שם), שביאר כך, וז"ל:

א"ה ומדברי רבינו שכתב כשם שאדם חייב וכו' משמע דס"ל כהר"ן דמזונות בניו מדין מזונות אמם נגעו בה דאל"כ למאי הלכתא אקשינהו לימא חייב אדם לזון את בניו.

לשיטתו, הגדרת חיוב מזונות במזונות הבנים יונק מהחיוב לזון את אשתו, וכשיטת הר"ן. כבאורו כותב אף הב"ח (אה"ע סימן עא), עיי"ש, ועיין בשו"ת פעולת צדיק (חלק ג סימן כ) שקילס דברי המגיה למשנה למלך.

אולם יעויין באבני מילואים (סימן עא ס"ק א) שהוכיח מדברי הרי"ף והרמב"ם שלא כהבנת המגיה רבי יעקב כולי, וז"ל:

אמנם לענ"ד נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם דלא ס"ל כהר"ן. דס"פ נערה [ב, א מדפי הרי"ף] כתב הרי"ף וז"ל בת יבמה ובת שני' ובת ארוסה ובת אנוסה כולן עלו בתיקו, הלכך לית להו, דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. והני מילי לאחר מיתה אבל בחיי אביהן חייב לזונן עד שש שנים כדכתבינן לעיל עכ"ל, ומבואר דאפי' בת שניה ובת אנוסה דלית לה לאמה מזונות אפ"ה חייב לזון הבן עד שש שנים, ואפי' את"ל בבת ארוסה שהגיע זמן ולא נשאה בת שניה מאי איכא למימר כיון דשני' אין לה מזונות א"כ ע"כ מוכח דלאו מדין מזונות אמן נגעו בה, וכן כתב הרמב"ם פי"ט מאישות (הי"ד) וז"ל בת היבמה ובת השני' ובת הארוסה ובת האנוסה אין להם מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה, אבל בחיי אביהן הוא חייב במזונותיהן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן עכ"ל, והרי מבואר דאפי' בת שני' דאין לאמן מזונות אפ"ה בחיי אביהן חייב לזון אותם וזו ראי' ברורה דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דלאו מדין אמן נגעו בה.

ולאחר שדחה דבריו בבאור דברי הרמב"ם, כתב הוא לבאר כאופן הבא, וז"ל:

ולכן נראה היקישא דהרמב"ם שכתב כשם שחייב במזונות אשתו היינו דלא נימא דמדין צדקה חיב לזון בניו ובנותיו הקטנים ואי אית להו נכסי לדידהו לא יהי' חייב לזון אותם קמ"ל כשם שחייב במזונות אשתו ואפי' אית להו נכסי לדידהו וכמ"ש הרא"ש פ' נערה (סי' י"ד) ז"ל ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם פסק רבינו מאיר דחייב לזונם כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפי' יש להם להתפרנס משלהם דומי' דמזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם עכ"ל והיינו היקישא דהרמב"ם, ובש"ע דלא כתב הך היקישא דהרמב"ם משום דכתב האי דינא להדיא אפי' יש להם נכסים שנפלו להם תו לא צריך הך היקישא.

הרי לן לשיטת האבני מילואים לימדנו הרמב"ם הלכה אחרת בחיוב האב במזונות הילדים, והיינו כדברי המהר"ם והרא"ש שחייב האב לזון את בניו קטני קטנים אף אם יש להם מהיכן לזון, וכפי שחייב במזונות אשתו אף אם יש לה ממקום אחר.

הבנה זו ברמב"ם שונה מההבנה הראשונה בצורת הלימוד. להבנה הראשונה חיוב האב במזונות אשתו הוא עצמו מהווה את סיבת החיוב כלפי בניו, אולם להבנת האבני מילואים אין כאן סיבת חיוב אחת, אלא כל מה שכתב הרמב"ם בהשוואה למזונות אשתו הוא על דרך הדמיון בין שתי סיבות חיוב אלו, שהן קיימות אף אם יש להן ממי לזון.

דברי הרא"ש הובאו להלכה בטור (אהע"ז סי' עא), שלטי הגיבורים (כתובות יח ע"א אות א), יש"ש (כתובות פרק ד סימן כב), שו"ת מהר"ם לובלין (ח"א סי' עט) בשם המהר"ם מרוטנבורג, וכן פסקו רבינו ירוחם (מישרים נתיב כג ח"ה), דינים והלכות למהר"י ווייל (סי' יא), צדה לדרך (מאמר שלישי כלל שני פ"ד), והשו"ע אה"ע (סימן עא סעיף א), הבאנו דבריו לעיל, והב"ח (שם סעיף א) כתב שכן דעת הרמב"ם, וכן סובר האבני מילואים בדעת הרמב"ם, וכפי שהבאנו לעיל, וכן הכריע הרב משפטי שמואל [קלעי] (סימן צ), עיי"ש, וראה עוד באוצה"פ (סי' עא).

אמנם כך הוא כלפי חיוב מזונות קטני קטנים. אולם, כלפי חיוב מזונות של למעלה מגיל שש, כו"ע יודו שאם יש לבן זה מהיכן לזון וממון משלו, ברור שהאב פטור מחיובו, שכן החיוב למעלה משש באמיד הינו בתורת צדקה. ואף אם נצרף לזה את תקנת אושא, מכל מקום באמיד עומד החיוב על צדקה, ובלא אמיד יש לומר שהתקנה היא להכלימו, וכן כתבו רבים מאחרונים. עיין בית שמואל (סימן עא ס"ק ב), שעל למעלה משש שחיובו מטעם התקנה כלשון השו"ע כתב, וז"ל: "היינו כשאין להם ממון אבל אם יש להם ממון אין שום חיוב עליו וכ"כ ב"ח". וכן כתב בשו"ת מהר"ם (סימן עט) וכן הביא באבני מילואים (סימן עא ס"ק ג-ד).

ב. חיוב מזונות מעל גיל שש מכח תקנת מועצת הרבנות הראשית והשפעתו על נידון דנן
כל האמור לעיל מבוסס על דברי הגמרא ורבותינו הפוסקים. אולם מן המפורסמות שבדור העבר ישבו גדולי חכמי ישראל ודייניהם, ותיקנו תקנה שבאה לחזק את חיוב מזונות הילדים. רבות נכתב אודות תקנה זו ועל אופיה, האם היא המשיכה את החיוב הקיים לפני גיל שש עד להגיעם לגיל חמש עשרה, או שמא חיזקו את חיוב הצדקה שקיים לאחר שש באופן מחייב, הנותן כלים לביה"ד ומשפר את היכולת לכפייה.

לנידון זה ישנה השלכה ישירה על דברינו. שכן, כפי שראינו לעיל, פסיקת השו"ע והאחרונים הינה שעד גיל שש ישנה החובה לזון את הבנים אף אם יש לבן ממון משלו, ואם נאמר שהתקנה האריכה חיוב זה, הרי שנצטרך להתייחס לחיוב המזונות אף לאחר גיל שש כאל אותו אופן שמתייחסים למטה מגיל שש. אולם, אם נאמר שאין זה כך, הרי שנפתח הצהר להבין שלמעלה מגיל שש ישנה החובה לזון, אך אם יש לילד ממון משלו פוקע החיוב לזונו כל והוא יכול ליזון מכספו. לבחון נקודה זו, נעיין בלשונה של התקנה.

בר"ח אדר התש"ד פרסמה מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל בנשיאות הרבנים הראשיים, הגריא"ה הרצוג והג"ר בצמ"ח עוזיאל זצוק"ל, תקנה כדלהלן:

לפנים בישראל אע"פ שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו ובנותיו הקטנים אלא עד הגיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמנינו לא איכשר דרא לצערנו וכפיה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל [...] כשטענו מצד הילדים שבדיני ישראל כופין את האב מתורת צדקה אם הוא אמיד, באה התשובה שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם טענה זו [...] כל המתבונן בצדק ישפוט שהמצב דורש תיקון מתאים. בימינו אלה אפילו ילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה, סכנות מוסריות גדולות צפויות להם (לבנות וגם לבנים) אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי. אין צריך להאריך בדבר המובן לכל מי שעיניו פקוחות על מצב ההווי [...] כדי לצאת מכל המבוכות והסיבוכים יש לנו רק דרך אחת והיא לתקן תקנה כוללת שתחול על הכל. ולאחר שנקבעה תקנה זו על פי הרבנות הראשית לארץ ישראל ומועצתה המורחבת ועל פי בתי הדין הרבניים [...] יהא לתקנה זו כל תוקף ועוז כתקנות שו"ם [...] ויהא זה דין ממש [...] אי לזאת קבענו את התקנה [...] כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין [...] לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו וככל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של שש שנים – כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה.

והנה, לכאורה, מלשון התקנה שנקטה שיש לחייב אב במזונותיהם של בניו מעל גיל שש "בחיוב משפטי גמור", עולה כי מעתה החיוב המשפטי הקיים מדינא עד גיל שש ימשיך גם לאחר גיל שש ועד לגיל חמש עשרה. כך עולה, לכאורה, גם מפסק דין שניתן ע"י כב' הרבנים הראשיים מתקני התקנה והגראמ"י וילקובסקי כשלוש שנים מאוחר יותר (פסק ביה"ד הרבני הגדול מיום כ"ד בניסן תש"ז בתיק 1/15/707, מובא באוסף פסקי דין ורהפטיג ח"א עמ' קנ) שקבעו כי תקנת הרה"ר אינה מוגבלת בשיעור הצדקה בו מחויב האב (עד חומש), כלשונם:

אשר לגוף הענין טען בא-כח המערער, שעפ"י הדין מגיעות מזונות לבנות רק עד הגיל של שש שנים, וכל מה שפוסקים לטובתן של הבנות מגיל העולה על שש עד לגיל של חמש עשרה שנה, בהתאם לתקנת הרבנות הראשית לארץ-ישראל, הרי זה מטעם צדקה בלבד, שהמסגרת שלה היא מוגבלת לחומש ההכנסה [...] אך לפי דעת בית הדין הגדול טענה זו איננה מוצדקת בהחלט; כי מוטעית היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. לפי האמת אין הדבר כן, אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואיננה מוגבלת, אפוא, ע"י ההיקף המצומצם של דיני צדקה, תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים, שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו, שכל המונע עצמו או משתמט מזה, הרי הוא חוטא לגבי ילדיו והורס חיי המשפחה בישראל, ואסור לו לאב לנער חצנו מחובה אבהית זאת ולהטילה על הציבור או על האם.

וכך גם במשפטי עוזיאל (ח"ב חאה"ע סימן צב), שכתב שלפי תקנת הרבנות הראשית, חייב האב במזונות בתו בת הארבע עשרה, ככל מה שהוא חייב במזונות בניו ובנותיו עד גיל שש, ואין זה מדין צדקה בלבד, אלא מדין חובת האב במזונות בניו ובנותיו. וכך ניתן ללמוד גם מתשובה נוספת של הג"ר בצמ"ח עוזיאל (משפטי עוזיאל מהדו"ת סי' עד אות ד), שלאחר שהעלה שכאשר אין לילדים הגדולים מהיכן להתפרנס מחויב אביהם בפרנסתם מדין צדקה, הוסיף כי:

מזה יוצא לדין שבזמן הזה שאין הילדים יכולים להתפרנס בילדותם אפילו בקושי, ולא עוד שאינם רשאים בכך מצד הצבור כולו הואיל וילדים כאלה שהם מחוסרי תלמוד תורה מדע ותרבות נעשים מושחתים בעצמם ומשחיתים את הצבור כולו, והואיל בזמן הזה יש הכרח חיוני ללמד את הבנים עד י"ב או ט"ו שנה כדי להכשירם לעבודה איזו שהיא ולהיות בחברת הצבור לכן הרי זה כמי שאין לו במה להתפרנס ממקום אחר בשום אופן וחייב האב לזונם עד גיל בגרות שיוכלו להתפרנס מעבודתם.

על יסוד זה מצאנו מן הדין והיושר ולתקנת הצבור והישוב ושלום הבית לקבוע מעתה והלאה לחייב את האבות במזונות ופרנסה וחנוך בניהם ובנותיהם עדי הגיעם לגיל של חמש עשרה, ומגיל זה ומעלה מסור הדבר לראות עיני בית דין אם האב אמיד והבן אינו יכול להתפרנס משום מקום אחר מסבת מבנה גופו וכדומה מחייבין את האבות לפרנסם מדין צדקה.

וכך חזר והבהיר בית הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים הגר"ע הדאייה, הגרי"מ בן מנחם והגר"י הדס (בפד"ר ג עמ' 306-307) כי:

לפי תקנות בית הדין שדנין לפיהם בבתי הדין בארץ ישראל [...] הכח ביד בית הדין לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים אף בעברם גיל שש, בהתאם לגדרי דין החיוב של החוב עבור פחותים משש לפי הגמרא והשולחן ערוך.

אולם המדקדק בדבריו של הראשל"צ הג"ר בצמ"ח עוזיאל זצוק"ל שהובאו לעיל (משפטי עוזיאל מהדו"ת סי' עד אות ד) יראה שגם מתקני התקנה לא התכוונו לחייב את האב במזונות ילדיו לאחר גיל שש כפי שהיה הוא מחויב בהם על פי גדרי הלכה קודם הגיעם לגיל שש, דהנה שם בהמשך דבריו כתב כב' הג"ר בצמ"ח עוזיאל כדלהלן:

יוצא מכלל זה בנים שיש להם להתפרנס משלהם כגון שנפלה להם ירושה מבית אבי אמם וכדומה שבית דין מעמיד להם אפוטרופוס את אביו או כל מי שטוב בעיניהם לזונם ולחנכם משלהם שהרי גם בקטנותם עד בני שש כתב הרשב"א בתשובותיו ח"ב סי' שצא בשם יש אומרים והוא הסכים לדעתם שהאב פטור ממזונותיהם לבן אעפ"י שלהלכה פסק מרן ז"ל דעד שש חייב האב לפרנסם משלו למעלה משש ודאי הלכה כדברי הרשב"א לפטור האב ממזונות בניו כשיש לבניו להיות נזונים משלהם.

הרי לן שגם מתקני התקנה לא באו להשוות את חיוב האב במזונות בניו למעלה מגיל שש לחיובו במזונות בניו טרם מלאו להם שש שנים, וכך מצאנו גם לחברי בית הדין הרבני האזורי בת"א־יפו (פד"ר ח"ב עמ' 92) הרבנים הגר"א גולדשמיט, הגר"י קוליץ והגר"ש מזרחי שהעלו שהתקנה לא באה לחייב את האב במזונות ילדיו כאשר יש להם מקורות פרנסה משל עצמם, כלשונם:

אשר לתקנת הרבנות הראשית לארץ-ישראל משנת תש"ד במזונות ילדים מאחרי שש עד חמש עשרה, לא מוזכר בה חיוב במקרה שיש לילד להתפרנס משלו, – ואין לדון על פי תקנה יותר מהמפורש בה. בהקדמתם מסבירים כבוד הרבנים הראשיים לארץ-ישראל את הצורך בתקנה, נוסף לדין צדקה, כי סכנות גדולות צפויות להם [...] אם פרנסתם לא תהיה מובטחת – וזה שייך רק באין לילד משלו, ולפי זה משמעותה של תקנה זו אינה מעין חיוב שלפני שש; לא כאן המשום להכריע בגורלה של תקנה זו והאם אין היא אלא כפיה על החיוב הקיים מתקנת חכמים אחרי שש, שכן לעניינו מספיק לומר שגם מתקני התקנה לא ראו לחייב במזונות הבן כל ויש לו ממקום אחר.

וכן פסקו גם חברי בית הדין הרבני הגדול (פד"ר ח"ד עמוד 7), בהרכב הרבנים הגר"ע הדאייא, הגר"י הדס, והגרי"ש אלישיב זצ"ל כי כאשר יש לילדים משל עצמם אין לחייב את אביהם במזונם על פי התקנה, כלשונם:

גם לפי תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד: לחייב את האב לפרנס את ילדיו עד הגיל של חמש עשרה שנה - נראה שבמקרה ויש רכוש להילדים אין חיוב על האב לפרנס אותם. עיין בסעיף ג' בתקנות הנ"ל:

"לפנים בישראל אף על פי שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו ובנותיו הקטנים אלא עד הגיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמנינו לא איכשר דרא לצערנו וכפיה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל [...] ואירעו מקרים שהאב התאכזר מרוע לב [...] ובתי משפט הממשלתיים פטרו אותם על יסוד שהילדים היו למעלה משש. כשטענו מצד הילדים שבדיני ישראל כופין את האב מתורת צדקה אם הוא אמיד, באה התשובה שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם טענה זו [...] כל המתבונן בצדק ישפוט שהמצב דורש תיקון מתאים. בימינו אלה אפילו ילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה, סכנות מוסריות גדולות צפויות להם אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי.

מתוך הדברים האמורים לעיל יש להניח כי התקנה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו לפרנס את בניו ובנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה - היא לילדים כאלה דלית להו מגרמייהו כלום והם תלויים בחסדי אביהם ולא בילדים שפרנסתם מובטחת.

וכן נכתבו הדברים הללו בפד"ר חלק ג (עמוד 172), וז"ל:

ראה בפסק דין של בית הדין הגדול לערעורים תיק תשי"ט - ארבעים וארבע האומר: גם לפי תקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד לחייב את האב לפרנס את ילדיו עד הגיל של חמש עשרה שנה נראה שבמקרה ויש רכוש להילדים אין חיוב על האב לפרנס אותם עיין בסעיף ג' בתקנות הנ"ל [...], מתוך הדברים האמורים לעיל יש להניח כי התקנה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו לפרנס את בניו ובנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה, הוא לילדים כאלה דלית להו מגרמייהו כלום, והמה תלויים בחסדי אביהם, לא כילדים שפרנסתם מובטחת [...] ומעתה יש לדון שבמקרה דנן אין לחייב את המערער [...] וביתרת הסכום חייבת האישה לשלם עבור הילדה ויש להילדה ממי לגבות ודינה כאילו יש לה ממון.

דברים ברורים ומפורשים מאלו שכתבנו כתבם מר"ן הראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ח אבן העזר סימן כב), וז"ל:

ועיין להרה"ג רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (חאה"ע סימן טו) שהאריך לבסס תוקף תקנה זו להלכה ולמעשה. וראה עוד בתשובת הגרי"א הרצוג שם. וע"פ תקנה זו דנים ופוסקים מזונות כל בתי הדין בישראל. אולם הנה נוסח תקנה הנ"ל הוא בזה"ל: לפנים בישראל [...] והרי בימינו אלה אפי' לילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה, צפויה להם סכנות גדולות מוסריות, אם לא תהיה פרנסתם מובטחת על פי יסוד משפטי וכו'. ע"כ. נמצא שהתקנה הנ"ל לא באה להפקיע תורת צדקה מהמשלמים מזונות לבניהם ובנותיהם כהלכת גוברין יהודאין, שעושים זאת ברצון טוב, וכרחם אב על בנים, אלא כוונת התקנה לכוף על אלה המתאכזרים על בניהם, ומשאירים אותם בעירום ובחוסר כל, ולחייבם לזון ולפרנס אותם כהלכה. ולכן אף בזמנינו אם יש לבן נכסים שאפשר לו להתפרנס מהם אין מחייבים את האב לפרנסם. וכמ"ש בטוש"ע (סימן ע"א). וכן פסקו חברי בית הדין הגדול, הרה"ג רבי עובדיה הדאיה, והרה"ג רבי יעקב עדס, והרה"ג רבי יוסף שלום אלישיב. והובאה תשובתם בקובץ פסקי דין של בתי הדין הרבניים, ח"ד (עמוד ז). ע"ש. וראה עוד בקובץ פסקי דין הנ"ל חלק ב' (עמוד צ"ב) וחלק ג' (עמוד קע"ב). ע"ש. והגם שראיתי להגרב"צ עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב חאה"ע סימן צב עמוד שס), שכתב, ולענין מזונות הבת הצעירה מרים, שהיא כיום בגיל י"ד שנה, יפה ונכון מאד כתב חברי הגאון מהרי"א הרצוג הרב הראשי לא"י, שלפי תקנת הרבנות הראשית, חייב האב במזונותיה, ככל מה שהוא חייב במזונות בניו ובנותיו עד גיל שש, ואין זה מדין צדקה בלבד, אלא מדין חובת האב במזונות בניו ובנותיו, שאסור לו לאב לנער את חצניו מחובה אבהית זו ולהטילה על האם וכו'. ע"ש. ומשמע שהחיוב במזונות עד גיל ט"ו, היא כחיוב האב ממש במזונות בניו עד גיל שש. ולפ"ז אפי' יש לבנים נכסים חייב לזונם ולפרנסם. מ"מ נ"ל העיקר כהוראת בית הדין הגדול הנ"ל. ועמש"כ עוד בזה בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סימן עו עמוד רנז). ושם דנתי גם בענין מעשר כספים, אם מותר ליטול מהם בזמנינו לצורך מזונות בניו ובנותיו שהם למעלה מגיל שש. ע"ש. ואפי' אם תמצא לומר שלא יצאנו מידי ספק בכוונת התקנה הנ"ל, כבר כתב מרן בש"ע אה"ע (סימן קיח ס"ו), כל דבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו על דין תורה. וכ' ע"ז הרמ"א בהגה, וכן כל ספק שיש בתקנה על יורשי האישה להביא ראיה, שאין מוציאים ירושת הבעל מספק. ב"י בשם תשובת הר"ן.

לא כאן המקום להכניס ראשינו בתקנה זו, האם היא ממשיכה את החיוב של לפני שש, והאם סטיה זו שמצינו בדברי רבותינו, לפיה בילד למעלה מגיל שש שיש לו ממון משלו כבר פוקע החיוב מהאב לזונו, באה ללמד על הכלל ולהגדיר אחרת את התקנה או שמא דין זה יוצא מן הכלל שלא בא ללמד על הכלל.

מכל מקום לנידון דנן סגי בהלכה זו שאם יש לילד מעל לגיל שש ממון משלו אין האב חייב לזונו ויש לו לכלכל את עצמו מממון זה, או, לחילופין, לאפשר מציאות בו אביו זנו בפועל, אולם יהא לאביו הרשות ליטול חלק יחסי מממון זה של הילד לטובת פרנסתו.

יעויין בפד"ר (חלק ז עמוד 138) שכספי קצבה מוגדרים כיש לו לילד.

מעתה בנידון דנן, לפי מה שהראנו בדין חיוב מזונות הבן למעלה מגיל שש, הרי שכל ויש לילד ממון משלו פוקע חיוב האב לזון את בניו. נמצא א"כ שכיון שהאם היא זו המפרנסת את הבן אף לעת הזו שהבן למעלה מגיל 20, הרי שכיון שיש ממון לילד מכח הקצבה נראה שכעת ניתן לומר שאם בכוונת הילד לתבוע את חלקו בקצבה, הרי שכנגד יש לאם "תביעת ממון" מדוע היא זנה אותו כשיש לו משלו, ומה שהשקיעה בגידולו וזנה אותו עולה על הקצבה שמקבל הילד. אשר על כן, בהיבט זה ודאי יש לאמא היכולת לקזז את מה ששילמה עבורו תמורת הכסף לו זכאי הילד לקבל מהאם וכפי החלטת ביה"ד, כמובן שעניין זה נכון תוך שאנו עוסקים בגבולות הסכומים שהבן זן מאימו עד גיל גדלות כולל עד שעה זו.

ואם נשאל והרי לא תבעה האישה, ומכח מה ניתן לקזז סכום זה? נקודה זו טעונה ביאור וכדלהלן.

ג. האם משלמים על הנאה אף אם לא קדמה לזה תביעה
נשאל בתרומת הדשן (סימן שיז), וז"ל:

שמעון אוכל עם חמיו ראובן הוא ואשתו ב' שנים יותר על קצבת הזמן שהגביל לתת להם המזונות לאחר החתונה, ועתה בא ראובן ותבע מחתנו שיפרע לו המזונות עבורו ועבור אשתו של אותם שנים היתירות. השיב שמעון לא תבעת ממני כלום כל אותם הימים גם לא אמרת מעולם שדעתך ליטול ממני דמים כי כבר נתת לחתנך הראשון מזונות לו ולאשתו ב' או ג' שנים יותר על השנים שקצבת להם ולא תבעת ולא נטלת מהן כלום, וראובן השיב לא הפסדתי דיני בזה מה שנתתי כבר לחתני מה לך בזה לא רציתי למחול לך, הדין עם מי.

הכריע תרומת הדשן, וז"ל:

ולפ"ז בנ"ד אף אם נתחייב החתן לפרוע דמי מזונות שלו, לא יתחייב לפרוע דמי מזונות אשתו [...] אבל אי לאו בדרך זה חייב שמעון לפרוע לחמיו תשלום מזונות שנתן לו לפי ברכת הבית.

מחדש לנו תרומת הדשן: שחייב החתן לשלם אף אם לא נאמר לו ששהייתו מעבר למסוכם מחייבת תשלום.

היה מקום לחלק בין המקרים, שבזמנו של תרוה"ד היה מורגל לגבות כסף עבור מזונות החתן ולא ראו בזה ביזיון, וכיום הדרך היא לזונו בחינם, אולם תרוה"ד מתייחס לסברא זו ודוחה אותה וז"ל:

אבל בנ"ד שאין דרכו של ראובן להאכיל בשכר מחמת עושרו, איכא למימר דודאי אומדנא דדעתא היא דודאי בחנם האכילו לחתנו ולבתו, דאי הוי שקיל דמים הוי זילותא. נראה דאין לחלק הכי מדעת הכרס ולא אומדנא דמוכח היא כלל, דלית ליה שום זילותא אם אינו נותן את שלו בחנם.

הרי לנו שהנאה זו היא בת-תשלום, ויכול המהנה לתבוע תשלום על כך, ועל מנת להיפטר מתשלום זה צריך אומדנא דמוכח, וכל ואין כזו אומדנא יש לחייב את הנהנה.

יעויין בשו"ת מהר"י בן לב (חלק א סימן עז) שכתב לדייק מדברי תרוה"ד אף יותר מזה, שעל מנת להיפטר מתשלום על הנאה זו ישנו צורך באומדנא כפולה; האחת, שדרך העולם לזון בחינם. והשניה, שנולד מריבה אח"כ בין החתן לאבי אשתו. ובהינתן וישנו צירוף כזה של אומדן כללי וספיציפי למקרה זה, רק אז ניתן להיפטר מתשלום, וז"ל:

ומתוך דברים אלו היה נראה לכאורה ולפום ריהטא דהוא הדין בנדון דידן, שזה האיש ראובן מעולם לא שאל מהנער כלום אם כן נראה שמחל, אלא שראה אח"כ שמת הנער ועזב לקרוביו חילו חשב בלבבו מחשבות להפרע מההוצאות שהוציא על הנער. ולפי דברי הרב הנז' היה נראה לכאורה דלאו כל כמיניה כיון שמחל פעם אחת. וכד מעיינן שפיר אשכחי' דלאו מילתא היא דאמרי, משום דהרב ז"ל תרתי בעי, חדא שיהיה רגילות ומנהג באותה המדינה שהעשירים שנותנים מזונות לחתנם שנה או שנתים יותר על הקצבה שקצבו להם, ועוד שנולד כעס ומריבה ביניהם. הא חדא לחוד – או שנולד כעס ומריבה ביניהם ולא היה רגילות באותה העיר מהעשירים כנזכר, או שהיה רגילות ומנהג העשירים כנזכר ולא שנולד כעס ומריבה ביניהם – לא היה אומר הרב ז"ל דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע.

דברי תרוה"ד הללו נפסקו ברמ"א (אה"ע סימן ע סעיף ח):

ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו, אפ"ה א"צ לשלם לו רק מזונות שלו, ולא של בתו (ת"ה סי' שי"ז).

וכמו כן פסק הרמ"א בחושן משפט (סימן רמו סעיף יז), וז"ל:

האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו. ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור (ת"ה סימן שי"ז).

הלכה זו הולידה הלכה נוספת, ואף היא נפסקה ברמ"א בחו"מ (סימן רסד סעיף ד), וז"ל:

וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו (ר"ן פ' שני דייני גזירות).

המקור לדינו של הרמ"א הם דברי הר"ן (כתובות סג. ד"ה קי"ל כחנן) בשם הרשב"א שלמד כן מסוגיית יורד ברשות. מקור נוסף הביא הר"ן בשם הרשב"א מהירושלמי. יעויין בביאור הגר"א (שם ס"ק יג) שהביא מקורות אלו.

הלכה זו קנתה לה שביתה בכמה מקומות בשו"ע, יעויין בחו"מ (סימן קעו סעיף מד), וז"ל:

אם אחד מהשותפים טען עסק השותפות על בהמתו או נתנו בחנותו בסתם, נוטל שכר בהמתו או חנותו תחלה ואח"כ יחלקו הריוח או ההפסד.

הרי לנו שכל שימוש בשל השני אף אם לא פורשו התנאים לתשלום הוא מחייב תשלום.

וכן מצאנו ביו"ד (סימן קסו סעיף א) בהלכות ריבית, וז"ל:

המלוה את חבירו לא יעשה מלאכה בעבדו, אפילו הוא בטל, ולא ידור בחצירו חנם, ולא ישכור ממנו בפחות, אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא (פירוש שאינה עומדת להשתכר) וגברא דלא עביד למיגר. ואם דר בו כבר, כיון דחצר לא קיימא לאגרא אין צריך לתת לו אפילו לצאת ידי שמים, ואפילו אם הוא גברא דעביד למיגר. ולהרמב"ם, אפילו אם הוא גברא דלא עביד למיגר, הוי אבק רבית וצריך להחזיר אם בא לצאת ידי שמים. (ובחצר דקיימא לאגרא, הוי אבק רבית (לכ"ע) (טור). ועיין עוד בח"ה ריש סימן ע"ב).

ובביאור הלכה זו כותב הב"י וז"ל:

וכתבו תלמידי הרשב"א דבחצר דקיימא לאגרא והלוהו ודר בחצרו דאע"ג דאבק רבית הויא ואינה יוצאה בדיינים מטעם רבית מכל מקום חייב להעלות לו שכר דכיון דקיימא לאגרא אפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממוניה ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו ואפילו ידע בעל החצר שדר בה ושתק לא משמע שיהא דעתו שידור בה בחנם וכן אם אמר לו כשהלוהו דור בחצרי צריך להעלות לו שכר.

הרי לן שאף אם לא התנו שהמגורים בשכר, מכל מקום הדעת נותנת שאין דעתו שהוא בחינם, וכפי דברי תרוה"ד.

עוד יעויין ברמ"א (חו"מ סימן קח סעיף א).

נידון זה של הרמ"א (בסימן רמו שחייב ב"אכול עימי") עורר דיון נרחב בפוסקים, כיון שהוא עצמו פוסק בחו"מ (סימן שסג סעיף י) את דברי התשב"ץ (ח"א סימן קעד), וז"ל:

האומר לחבירו: דור בחצרי, אין צריך ליתן לו שכר (ב"י בשם הרשב"ץ).

יעויין בב"ח (סימן שסג) שכותב שהוא מחלוקת הפוסקים והמע"ה, הביאו הש"ך (שם ס"ק יג), ואף הוא (שם סימן רמו ס"ק ט) נשאר בצ"ע על דברי תרוה"ד עיי"ש. גם הט"ז (סימן רמו סעיף יז) העיר שהוא מחלוקת הפוסקים, אך הוא הסיק כדברי תרומת הדשן. וכן הב"ש (סימן ע ס"ק כח) הכריע כדברי תרומת הדשן, עיי"ש, וכן יעויין בקצוה"ח (סימן רמו ס"ק א-ב; סימן שסג ס"ק ט), וכן יעויין בשו"ת חת"ס (חו"מ סימן קיט) ובכתב סופר (חו"מ סימן כא).

עוד נעיר על סתירה זו.

מעיון בדברי התשב"ץ נראה שאין סתירה בין הדברים. שכן התשב"ץ איירי באופן שבעל הדירה פירש לים, וכפי שמוכח שם מלשונו, ואם כנים הדברים הרי שהוי חצר שלא קיימא לאגרא, ובמציאות זו הוי זה נהנה וזה לא חסר, ובכה"ג לא יחלוק תרוה"ד ואף הוא יפטור. וכאופן זה בישוב הדברים מצינו בדברי הש"ך עצמו בנקודות הכסף (יו"ד סימן קסו) שתרץ את קושיית הט"ז (שם ס"ק ג) שכתב להעיר על דברי הרמ"א הנזכר לעיל מדבריו בחושן משפט סימן שסג שכתב שבדור עימי פטור מלשלם, וא"כ מדוע ביו"ד כתב שיש בזה אבק ריבית! וכך כתב נקודות הכסף, וז"ל:

דבריו תמוהים, דהרי לא נזכר שם בדברי רמ"א אלא דבלא קיימא לאגרא אין צריך להעלות לו שכר, ובזה ודאי אף התלמידי רשב"א מודו, וכדמוכח להדיא מדבריהם שהבאתי בש"ך ס"ק [ה].

הרי לנו שהעמיד דברי הרמ"א סימן שסג בחצר דלא קיימא לאגרא.

וקצת קשה על הש"ך שכן הוא עצמו בסימן רמו (ס"ק ט) הניח דברי הרמ"א בצ"ע הרי שלא קיבל העמדה זו.

יעויין באשל אברהם (ברודא) על מסכת ב"מ פרק איזהו נשך סוס"י ז (דף קמד עמודה ג מדפי הספר), וכן חש בזה בשו"ת איש מצליח (חלק חו"מ סימן יח).

וכדברי הש"ך בדברי התשב"ץ כותב להדיא בבית מאיר (יו"ד שם), וז"ל:

ולענ"ד מעיקרא דדינא תמוהים לי דברי הרמ"א שבסי' שס"ג שהוציא הכי מהרשב"ץ שבב"י שם, והרשב"ץ לא אמר דבריו אלא באדם ההולך למדה"י שחצירו הוי לא קיימא לאגרא כדכתב שם, שמטעם זה אפילו לא הי' אומר לו דור בחצרי הי' פטור, ולהכי דן דמכ"ש אם אמר דור דהכונה בחנם, אבל בחצר דקיימא לאגרא מה"ת [=מהיכי תיתי] וצ"ע.

וכן כתב ליישב את הסתירה ברמ"א הגר"א (שם סימן שסג ס"ק לא) ובשו"ת אמונת שמואל (סימן מד), וכן כתב בספר בני חיי (אלגאזי חו"מ סימן שסג הגהת ב"י). עוד יעויין בספר חוקי חיים (גאגין) בחידושיו לב"ק (דף קכו מעמודי הספר), וישוב זה הביא הרב כנה"ג (הגהות ב"י חו"מ סימן שסג ס"ק טז), וכן כתב ליישב בפשיטות הרב איש מצליח הנ"ל.

עוד נעיר שבקצוה"ח (סימן רמו ס"ק ב) וכן בנתיה"מ (שם ס"ק ה) העמידו דברי הרמ"א בדור עימי בגברא דלא עביד למיגר דאינו נהנה, ולכך פטור (ואף בחצר דקיימא לאגרא אין לחייבו על חסרונו של בעל החצר מאחר ונתן לו רשות לדור בחצירו). ולפי זה אין סתירה בדברי הרמ"א, ובפרט לדברי הש"ך (סימן שסג ס"ק יג) שכתב שהב"ח יודה דבגברא דלא עביד למיגר שפטור מלשלם מאחר שלא חסרו מדעתו, עיי"ש.

הרי לן שעל אף דברי התשב"ץ שפוסק כדבריו הרמ"א היסוד של תרוה"ד נשאר כיסוד מוסד ומחייב.

וכן מסיק לדינא הרב דובב מישרים (חלק א סימן מב), וז"ל:

עכ"פ גם בנדון דידן י"ל דהוי ספיקא דדינא ויוכל המוחזק לומר קים לי ולא יהיה מחויב ליתן לו. אך באמת נראה דדין המבואר בסי' רס"ד דאין יכול לומר עשית בחנם עמדי היא הלכה קבועה ואין שום חולק על זה¹, ובפרט לפי המנהג אין שום סרסור מדבר מקודם שעושה זאת בשביל שכר סרסור, והוי כהותנה בפירוש, ועל כן בודאי מחויב ליתן לו השכר סרסור הנהוג בין הסוחרים ואינו יכול לומר בחנם עשית עמדי, וז"ב.

וכדברי תרוה"ד פוסק בשו"ת רדב"ז (חלק ג סימן תרטו (אלף מא)), וז"ל:

כללא דמילתא דכל המהנה את חבירו סתם במאכל ומשקה וכסות ודירה סתם ולא פירש שהוא דרך מתנה וגם לא פי' שהוא דרך הלואה יכול לתבוע ממנו מה שמהנהו.

עיי"ש מה שכתב עוד כיצד יש לשום את התשלום. וכן מסיק הרב מחנה אפרים (הל' נזקי ממון סימן ג).

ד. הזן יתום ותובע מזונותיו מהיתום
ישנה תשובה נוספת של תרומת הדשן באותו סגנון, ואף היא עוררה דיונים נרחבים.

נשאל תרומת הדשן (סימן שמח):

ראובן הוציא הוצאות על היתומים לצורך פרנסתם ומזונתם שלא ע"פ ב"ד, מי אמרינן כה"ג הניח מעותיו על קרן הצבי או לאו.

אף שם הסיק שחייבים לשלם, אולם כתב שצריך לברר שלא הוציא הוצאות מיותרות אלא כל מה שלצורכם, עיי"ש.

יעויין בית יוסף (חו"מ סימן רצ) שהביא תשובת רשב"א שאף ממנה משמע כדברי תרומת הדשן, וז"ל:

כתב הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' סח) יתומים שסמכו אצל בעל הבית וזן אותם משלהם אם הוציא משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי וזה מבואר ואפילו לחנן (כתובות קז:).

לאחר שהביא הב"י תשובה זו כתב עוד מספר גדרים על פי דברי תרוה"ד הנ"ל, וז"ל:

וכן כתב בתרומת הדשן סימן שמ"ח. וכתב שם דאפילו אחר שאינם סמוכים אצלו שהוציא עליהם לצורך פרנסתם ומזונותיהם שלא על פי בית דין לא הניח מעותיו על קרן הצבי. וכתב דאפילו שיש להם אפוטרופא אפשר דחייבים לשלם וכל זה דוקא שהוציא הוצאות לצורך ולא לבזבז.

נמצא א"כ שלפי דברי תרוה"ד שנפסקו ברמ"א והביאם הב"י וכן דעת הרשב"א, אם אדם זן את חבירו, אף אם לא גילה דעתו לפני כן שבכוונתו לדרוש תשלום, מכל מקום רשאי לגבות ממנו תשלום על הנאתו.

אלא שבדרכי משה על אתר מציין לדברי הב"י (חו"מ סימן קכח) שהביא דברי הרי"ף בתשובה שמובאים בספר התרומות וברבינו ירוחם, וז"ל:

כתב בעל התרומות בשער ס"ה (ח"ב סי' ב) שנשאל הרי"ף (סי' קטז) במי שפרנס יתום בתוך ביתו, וכשהגדיל היתום תבע מה שהוציא עליו כי אמר שבתורת הלואה הוציא, והיתום טוען לא כי אלא בתורת מתנה. והשיב שאין לו על היתום כלום לפי שלא אמר אוציא עליך משלי בתורת הלואה, וכיון שלא אמר לו כן לא נתן לו אלא לגמילות חסדים. כמו שאמרו במי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו שהניח מעותיו על קרן צבי עכ"ל וכתב רבינו ירוחם תשובה זו בחלק אדם נתיב י"ט (ח"א קסו ע"ג).

מדברי הרי"ף משמע שחולק על גישתם של תרוה"ד והרשב"א. וכך לכאורה משמע בב"י שכן מיד לאחר מכן ציין לעיין בתרוה"ד (סימן שיז²).

אף הלכה זו נתקלה בקשיים, ויש סתירות בשו"ע בהקשר להלכה זו.

מרן השו"ע פוסק ביו"ד (סימן רנג סעיף ה):

מי שפירנס יתום, והיה מכוין למצוה, וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו, פטור. הגה: אפילו היה לו ליתום באותה שעה, אם לא שפירש שדרך הלואה פרנסו. ודוקא יתום, אבל אחר, אפילו בסתם, נמי אמרינן שדרך הלואה עשה מאחר שיש לו נכסים (תא"ו). ועיין בחושן המשפט סימן ר"ץ סעיף כ"ה.

פסיקה זו מקורה בדברי הרי"ף שהובאו בספר התרומות הנ"ל.

אולם בחושן משפט (סימן רצ סעיף כה) פוסק אחרת, וז"ל:

יתומים שסמכו אצל בעל הבית וזן אותם משלו, לא הניח מעותיו על קרן הצבי (ועיין ביורה דעה סימן רנ"ג סעיף ה'. והוא הדין אחד שאמר שהלוה ליתומים (תרומת הדשן סימן שמ"ח). אבל אם פרנסן בתורת גמילות חסדים, פטורים) (ספר התרומות שער ס"ה ור"י ני"ט ח"א).

לשון השו"ע הינה כפי דברי הרשב"א, וכן השלים דבריו רבינו הרמ"א בדברי תרוה"ד. ודברים אלו צריכים עיון רב, שכן ישנה סתירה גלויה בין ההלכות, וכמו שהעיר הרמ"א בדרכי משה ובהגהה על דברי מרן לעיין במה שכתב ביו"ד סימן רנג סעיף ה, וכן כתב להעיר בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חו"מ סימן קכח), ז"ל:

מתשובת הרשב"א ז"ל, הביאה רבינו המחבר ז"ל בסימן ר"צ מחודשין כ"א, נראה שחולק על הרי"ף ויש לתמוה על רבינו המחבר ז"ל שבסימן זה ובי"ד סימן רנ"ג כתב תשוב' הרי"ף ז"ל בסתם, ובסימן ר"צ כתב תשובת הרשב"א ז"ל בסתם, ולא זו בלבד אלא שבספרו הקצר בח"מ סימן ר"צ פסק כתשוב' הרשב"א ז"ל, ובי"ד סימן רנ"ג פסק כתשו' הרי"ף ז"ל.

על מדוכה זו וההבחנה בדין אכול עימי לדור עימי ישבו רבים מהפוסקים, מהן בשו"ת רע"א (מהדו"ק סימן קמז), בגדולי תרומה (שער סה ח"ב אות ב), שו"ת המבי"ט (ח"ב סימן ל), שו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן פט), שו"ת קדושת יו"ט (סימן ח), שו"ת מהר"ם אלשיך (סימן ע), שו"ת מהר"ש לבית הלוי (חו"מ סימן מ), חק ומשפט למוה"ר חיים טולידאנו (סימן תמא), שו"ת שאלו לברוך (אהע"ז סימן פח), שו"ת דובב מישרים (ח"א סימן מב), שו"ת מהרש"ם (ח"ד סימן מב), שו"ת דבר יהושע (ח"ג יו"ד סימן לח; ח"ג חו"מ סימן טו), בשו"ת איש מצליח (חו"מ סימן יח), בשו"ת שרידי אש (ח"א סימן קלה ובהוצאת מוסד הרב קוק ח"ג סימן סד), ושו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן יד).

ה. ישובו של רע"א על הסתירה בשו"ע והקשיים העולים מישוב זה
יעויין בשו"ת רבי עקיבא איגר (שם) שכתב שמאחר והרי"ף גילה דעתו בהלכה זו, ומוכח שתרוה"ד לא ראה את דברי הרי"ף, ועל כן נקטינן כדברי הרי"ף ואף תפיסה לא תועיל, וז"ל:

ואף דמדברי תה"ד (סי' שמ"ח) נראה דס"ל דזן יתום גובה ממנו עכ"פ בהיו נכסים ליתום. מ"מ כיון דלא הביא דברי הרי"ף הנ"ל בודאי י"ל דלא היה שמיע ליה. ואולי אי שמיע ליה הוי הדר ביה. וכיון דרבינו ירוחם והב"י העתיקו לדברי הרי"ף בסתימת וקבע כן להלכה בשולחנו הטהור י"ל דלא מהני תפיסה.

ובשאלת הסתירה בשו"ע כתב רע"א (שם, וכן הוא בהגהות על שו"ע סימן רצ סעיף כה) ליישב כך, וז"ל:

ולענ"ד לק"מ דדברי הרשב"א דנקט לדינא בסמכו אצל בעה"ב, דמיירי בענין דמשתדל בכל צרכם דיש לו דין אפטרופס. כדאיתא במתני' גיטין (דף נ"ב ע"א) ובזה כיון דיש לו דין אפטרופס חייבים לשלם לו מה שהוציא בהוצאות מזונותם. וכמ"ש להדיא בתה"ד (סי' שמ"ח) ובפשטות דברי הש"ע חוה"מ הנ"ל מורים כן. דמתחילה כתב (בסעיף כ"ד) דהדין דסמכו אצל בעה"ב יש לו דין אפוטרופס. ואח"כ בסמוך לו (סעי' כ"ה) הביא הדין דהרשב"א דסמכו אצל בעה"ב וזן אותם דלא איבד מעותיו. א"כ נראה דמיירי בגוונא הנ"ל היכא דיש לו דין אפוטרופס. ואין כאן סרך קושיא.

אולם על תירוץ זה יש להקשות מלשון הרשב"א עצמו, ורע"א גופיה חש לקושי זה וז"ל:

ואולם מדברי הרשב"א שהביא הה"מ (פי"ב מהל' אישות) ראיה מיתומים שסמכו, לדין דפרנס אשת חבירו, לא משמע כן.

הרי לן שמלשון הרשב"א משמע שאף באדם אחר דאין עליו דין אפוטרופוס חייב לשלם, והביא ראיה לדין זה מדין יתומים שסמכו על שולחנו, ועל כרחך שהסברא לחיוב ברשב"א אינה בהחלת דין של אפוטרופוס.

ובדרך זו הוסיף להקשות בשו"ת שרידי אש (חלק א סימן קלה, בהוצאת מוסד הרב קוק ח"ג סימן סד) מלשונו של הרמ"א, וז"ל:

ועדיין אינו מיושב מה שכתב הרמ"א בסי' ר"צ סעיף כ"ה, לדברי המחבר ביתומים שסמכו: וה"ה אחד שאמר שהלוה ליתומים, וציין לתרוה"ד סי' שמ"ח, וכן הביא הב"י בסי' ר"צ אות כ"א את דברי התרו"ה [= התרוה"ד]: שאפי' אחר שאינם סמוכים אצלו, שהוציא עליהם לצורך פרנסתם ומזונותיהם שלא עפ"י בי"ד, לא הניח מעותיו על קרן הצבי. וקשה, הא אחר שאינם סמוכים אצלו אין לו דין אפוטרופוס וא"כ אמאי חייבים, הרי לפי דעת הגרע"א ובעל גדולי תרומה צריך להתנות, לפי שיטת הרי"ף?

הרי לן שישוב זה בדעת השו"ע והרמ"א קשה היא מאוד. ואף הכרעתו של רע"א תמוהה שסתם כדברי הרי"ף תוך שלכאורה התעלם מכך שדברי תרוה"ד הובאו באחרונים רבים.

וכפי שכותב מפורש בשו"ת מהר"י בן לב (חלק א סימן עז) שנשאל בזן יתום על שלחנו ודורש תשלום על זה, וז"ל:

איברא דהאי מילתא אינה צריכה לפנים, והלואי כל השאלות היינו מוצאים מפורשות בספרי המחברים כגון זו, ואיני צריך להשיב לשואל דבר כי זיל קרי בי רב מוהר"ר ישראל שחבר תרומת הדשן שהרחיב הדבור בשתי שאלות כגון זו ומשם יוכל המעיין לעמוד על עיקר השאלה הזאת.

וכן מביא בשו"ת מהר"ש לבית הלוי (שם) שאף הוא נשאל בזן יתום, וכך כתב:

דבר זה נשאל לפני המאור הגדול הרב בעל תרומת הדשן ז"ל בשתי תשובות, אחת בסי' שי"ז על מי שזן ופרנס אשה ובעלה על הסתם, ואח"כ תבע מהם דמי ההוצאה, והשניה סימן שמ"ח על מי שהוציא הוצאות על יתומים אם יתפרע מהם, ובשתיהם העלה דחייב לשלם. ומתוך זה היה נראה דבנדון דידן היה חייב כפי דברי הגאון הנז', ומי יבוא אחר המלך את אשר כבר עשהו.

וכן פוסק להדיא בשו"ת מהר"ם אלשיך (שם) בשאלה דומה לנ"ל.

ו. ישוב נוסף ויסודי בסתירת השו"ע
ניתן לומר דרך נוספת ופשוטה בישוב הדברים, תוך דקדוק בלשון השו"ע, ובהקדים ששני חידושיו של תרוה"ד אחד הם.

היינו, חידושו הראשון שהמהנה אדם אחר חייב הנהנה לשלם על כך [מאחר וההנאה בת שווי ולא ניתן להיפטר מתשלום עבור הנאה זו]. וגם אם לא סוכם מראש על תשלום זה ורק נולדה לאחר מכן התביעה לשלם יש חיוב לשלם, שכן יש כאן קבלת דבר השוה כסף. ומשכך מוסיף תרוה"ד לחדש דבר נוסף והוא, שנקודת המוצא הינה שגם אם ניתן לפרש את נתינת הנאה כמתנה, מכל מקום דבר זה עצמו טעון אומדנא ברורה או הוכחה שהנאה זו שהיא בת שווי ממוני ניתנה במתנה וחובת ההוכחה הינה על מקבל ההנאה.

כך הוא בדין אכול עימי שמזמינו לאכול עימו ומבלי לציין שיכול וידרש לשלם, ואדרבה נדמה שהזמנה זו הינה בחינם, מכל מקום כיון שאין הוכחה מוחלטת שמתכוין לתת לו במתנה עליו לשלם עבור הנאה זו, ולא ניתן להיפטר מתשלום על הנאה בת שווי ממוני שקיבל הנהנה בטענה גרידא.

וכן הוא בחתן הסועד אצל חמיו שנדרש לשלם עבור הנאתו, וישנם צדדים לומר שלא צריך לשלם עבור הנאה זו, כיון שהוא אבי אשתו, וגם מכיון שלחתן השני נתן בחינם, נוסף לזה שלא הייתה דרישה מוגדרת שעליו לשלם, מכל מקום כותב תרוה"ד שעל אף הצדדים לומר כן מכל מקום לא ניתן להיפטר מתשלום עבור ההנאה שניתנה, אלא רק באומדנא מוכחת.

וכן מוכרח מדברי תרומת הדשן שכותב שסברות אחרות ממסקנתו, אף אם חוסות תחת הכלל של המוציא מחבירו עליו הראיה, מכל מקום הרי הן סברות כרס. ויש לתמוה על תפיסה זו, שכן סוף סוף ישנו ספק האם בכונתו לדרוש תשלום על הנאה זו או שהתכוין לתת מתנה וכעת חוזר בו, ואף אם הסברא נותנת שהתכוין לדרוש שכר מכל מקום עדיין ישנו ספק ולא ניתן להוציא ממון בספק ואף לא מוציאים ממון מכח רוב, ואיך דוחה זאת תרומת הדשן וטוען שהטוען אחרת הוי סברת כרס! ועל כרחך נקודת המוצא שהנאה זו שהיא בת שווי מחייבת את הנהנה בתשלום, וכל טענה אחרת צריכה הוכחה ברורה עד כדי אומדנא דמוכח, והיה ניתן לצעוד צעד נוסף ולומר שאין הוא נקרא מוציא, שכן נתן הנאה לצד השני שיוצרת שעבוד לתשלום עבור זה. יעויין באמרי בינה (הל' טוען ונטען סימן ז).

ועל פניו בפשטות, הדברים מראים שישנה מחלוקת בין תרוה"ד לרי"ף, אולם אם השו"ע והרמ"א חיברו בין הדברים עלינו ליישב את הדברים ולומר שהרי"ף לא אמר דינו במי שפירנס יתום בביתו דפטור לשלם אלא במקום שידוע וניכר שהכניסו לביתו לשם מצוה, ומשכך, דרישת האדון מהיתום לשלם מהוה סוג של חזרה ממחשבתו הראשונה, וטוען לתנאים חדשים שזן את היתום בתורת הלואה, ובמקרה זה יסכים גם תרוה"ד.

ואכן לשון מרן השו"ע (יו"ד סי' רנג): "מי שפירנס יתום והי' מכוין לשם מצוה", וכן לשון הרי"ף המובאה בספר התרומות: "והוא הי' מתכוין למצוה", מוכיחין כן. וגם דברי רבינו ירוחם ניתן לפרש כן, שכתב: "הזן יתום ויתומה בתוך ביתו", משמע שכוונתו להדגיש שעי"ז מוכח שהכניסו לשם מצוה.

ולפי זה במקום שלא מוכח שעשה כן לשם מצוה או מתנה, הפרשנות הרגילה היא שהנאה זו מחייבת תשלום, ולא ניתן להיפטר מתשלומה על ידי טענות גרידא, וחובת ההוכחה הינה על מקבל ההנאה.

לענ"ד הבנה זו בדברי השו"ע והרמ"א היא היותר פשוטה, מכל מקום יש להעיר שדרך זו בישוב הדברים עלתה זה מכבר על ידי רע"א בתשובה הנזכרת, וכן כתב בגדולי תרומה (שער סה), אולם מיד לאחר מכן כתבו לדחות כן. יעויין בכנה"ג (הגהות ב"י סימן קכח אות כא) שאף הוא הביא ישוב זה ומיד לאחר מכן כתב להעיר שהבנה זו דחאה הגדולי תרומה.

יעויין בשו"ת שרידי אש (חלק א סימן קלה) שהביא את רע"א וגדולי תרומה שדחו הבנה זו, ומכל מקום דבק בהבנה זו בבאור הדברים, וז"ל:

וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי יישוב אחר אלא שהב"י וכן הרמ"א מפרשים דברי הרי"ף, שדווקא במי שפירנס יתום לשם צדקה, או שניכר הי' ממעשיו ומכל תהלוכותיו שהוא מפרנס לשם צדקה, ואח"כ טוען שחזר בו, דאז דעת הרי"ף שצריך להתנות או לכתוב בכתב שהוא [אינו] מפרנסם לשם מצוה, ואם לא עשה כן פטורים היתומים לשלם. אבל מי שפירנס אדם אחר, או אפי' יתומים, בסתם, יכול לתבוע מהם דמי מזונותיו, שבסתם אין אדם מוציא מעותיו לחנם, כמו שכתב הרשב"א בכתובות ק"ז ובנדרים ל"ג. ואפי' החולקים עליו, חולקים רק במי שפירנס אשת חברו, לפי שלגבי אשת אחר צריך להתנות, כדי שלא תהיה סבורה שמפרנסה לשם בעלה, אבל לגבי אחר הכל מודים שאינו צריך להתנות.

וכן יש להוכיח ממה שכתב הרמ"א בחו"מ סי' רמ"ו סע' י"ז, שבאם אמר לחברו: אכול עמי, חייב לשלם לו דמי מאכלו, ושם ג"כ ליכא דינא דאפוטרופוס ובע"כ כנ"ל (ופלא שהגרע"א בקושיותיו על המחבר ביו"ד רנ"ג לא העיר מחו"מ סי' רמ"ו).

ישוב זה בנוי על חילוק שכתבו רבים מהאחרונים, והובא ברמ"א (יו"ד סימן רנג סע' ה) בשם רבינו ירוחם, בין יתום לבין אדם אחר. ויסוד החילוק בנוי על אומדן דעת, דביתום דעתו למצוה, בניגוד לסתם נתינה לאדם אחר שודאי כוונתו לקבל על זה תשלום, יעויין במחנה אפרים (נזקי ממון סי' ג) וכן מהרשד"ם (חו"מ סימן שמה) מהרי"ט (ח"ב אהע"ז סימן כא) שו"ת בית דוד (חו"מ סימן טז) חוות יאיר (סימן קלד) שו"ת איש מצליח (חו"מ סימן יח).

אלא שיש להעיר, שלדברי השרידי אש עיקר החילוק הוא האם מוכח שנתן למתנה או לגמ"ח, ובהיעדר הוכחה כזו, פשוט שעומדת לו הזכות לתבוע חזרה את מה שזן, ואפילו אם הוא יתום. אולם לדברי האחרונים, ביתום ישנו אומדן דעת שנתן במתנה ולא זכאי לקבל תמורה, ואילו באדם אחר אומדן הדעת הוא שזנו בדרך הלוואה, וזכאי לקבל את מה שזנו. ובנקודה זו יש ליישב את מה שהתקשה השרידי אש בדעת רע"א, דהנה הקשה השרידי אש על רע"א איך נעלמו מעיניו של רע"א דברי תרוה"ד בסימן שיז שחייב באכול עימי, ועל כרחך נקודת המוצא שהנאה מחייבת אף אם לא הייתה דרישה לשלם לפני ההנאה, וא"כ כך הוא אף בזן יתום, ולדברינו יש ליישב שכל דברי רע"א איירי רק ביתום, ובנקודה זו קיבל את דברי הרי"ף שביתום יש אומדנא שזנו בחינם ומתוך קיום מצות צדקה, ולכן רע"א כתב ליישב את דברי השו"ע אחרת משאר האחרונים בדעת מר"ן. הוכחה לכך יש למצוא בדברי שו"ת איש מצליח שכתב ליישב בין אדם אחר ובין יתום, וכתב חילוק זה בשם רע"א ולכאורה רע"א כתב ליישב אחרת בין דין אפוטרופוס ובין אדם זר שזן יתום, אלא שלדברינו אתי שפיר, שחילוקו של רע"א הוא רק ביתום ששם ישנה אומדנא שנתן מתנה וכדברי הרי"ף, וכדי ליישב את השו"ע שסותר דבריו ביתום, כתב לחלק בין אפוטרופוס לאדם אחר, ולפי זה ודאי שרע"א יודה שבאדם שזן אדם אחר שאינו יתום זכאי לדרוש תשלום על זה, וכדברי תרוה"ד (סימן שיז) שפוסקו הרמ"א (סימן רמו).

על פי דברים אלו ניתן ליישב את הנודע ביהודה תניינא (חו"מ סוף סי' לד) שכתב, וז"ל:

ומה שרוצה דמי מזונות מהיתומה שהחזיק על שולחנו, זהו מהלכות עמומות והדברים סותרים זה לזה בכמה מקומות, עיין בב"י בחו"מ סימן קכ"ח [מחודש ב'] ובסוף סימן רמ"ו בהג"ה ובסימן ר"צ סעיף כ"ה וביו"ד סימן רנ"ג סעיף ה' ובאה"ע סימן ע' בבית שמואל ס"ק כ"ח, ולכן נלע"ד, אם אין לנו הוכחה ברורה שהאפוטרופוס כיון בתורת צדקה, והאפוטרופוס מוחזק בנכסי יתומים, ישבע האפוטרופוס שהיתה דעתו ע"מ לקבל תשלומין וינכה דמי המזונות ממה שבידו, והכל לפי ראות עיני הדיין איך היתה דעת האפוטרופוס בעת שנתן המזונות.

ויש לתמוה על הנוב"י אחר שהביא שיש מחלוקת ראשונים בזה וכן סתירה בדברי השו"ע האיך בוחר לבכר את סברת תרוה"ד ומחייב לשלם עבור הנאה זו.

יעויין בשו"ת שרידי אש הנזכר לעיל שהקשה כן על הנוב"י, ועוד כתב לחדש שדברי הנוב"י הינם אף להוציא מיד היתום ומבלי שהוא מוחזק בנכסי היתום, וא"כ מתעצמת השאלה איך מתעלם הנוב"י מדברי הרי"ף. ולדברינו אתי שפיר, שיסוד דברי הנוב"י בנוי על דברי תרוה"ד בחילוק בין יתום לאדם אחר וכפי שחילק הרמ"א, ועל פניו היה מקום לפטור את היתום מלשלם, ומכל מקום כתב הנוב"י, שכיון שכאן איירי באפוטרופוס, וכמו כן אין הוכחה שניתן בתורת צדקה, הרי בהיעדר אומדן כזה עומדת לו הזכות לתבוע ממון על מה שזן את היתום. אלא שכיון שהרי"ף איירי ביתום ובמקרה זה פוטר, לכן חייב הנוב"י שבועה. הרי לנו שאף ביתום נחית הנוב"י לאומדנא ולא קבע מסמרות שביתום ברור שניתן במתנה, אלא ביאר שדברי הרי"ף הם מכח אומדנא שכך הוא.

ולאחר העיון מצאתי שכתב כן בשו"ת שמחת כהן (חלק חושן משפט סימן ג), שכתב שחילוקו של הנוב"י הינו לשיטת הרמ"א שפוסק כתרוה"ד וכדברי הרמ"א לחלק בין יתום לאדם אחר ועל כן כיון שהנוב"י איירי ביתום הצריך שבועה, ומכח זה כתב לחדש שלדעת מרן השו"ע לא צריך להישבע, וז"ל:

אבל לדעת מרן בב"י שם שכתב לחלק בין היה לו בידו מנכסיו לאין בידו, ובקטן אפילו אין בידו מנכסי היתום כל שהיה לו נכסים באותה שעה לא איבד זכותו ע"ש, והכא היה לו נכסים והיה לו בידו באותה שעה א"כ אפילו אין לנו הוכחה ברורה שנתכוון לצדקה לא איבד זכותו, ואין לו לישבע דהרי נדון הרי"ף באין לנו הוכחה שכיוון לצדקה.

אלא שיעויין בשו"ת איש מצליח הנ"ל, שביאר דברי הנוב"י שדן בזה כספיקא דדינא, ומאחר ובנידונו האפוטרופוס מוחזק בנכסי היתומה, נאמן שהיה בדעתו על מנת לקבל תשלומין, ורק הטיל עליו שבועה לברר דבריו.

ז. ישוב שלישי בסתירת השו"ע המתאים לנידון דנן
ישוב נוסף בסתירה בין הדברים מביא הרב כנה"ג (הגהות בית יוסף חושן משפט סימן קכח) לחלק בין יש לו ממון של היתום בידו ובין אין לו, וכך לשונו:

אבל הנכון אצלי, דהרי"ף ז"ל מדבר בשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתובעו, אבל אם היה בידו משל היתום יגבה ממנו מה שהוציא עליו. והרשב"א ז"ל מדבר כשיש בידו מנכסי היתום.

ויש לתהות מדין מה מועיל מה שיש בידו משל היתום להכריע בפרשנות המקרה האם התכוין לתת לו במתנה או שמא התכוין להיפרע ממנו; האם הוא בא מדין התפיסה היינו שיש ספק במשמעות הדברים ועל כן ההכרעה היא מדין המוציא מחבירו עליו הראיה, או שמא כאשר אדם מחזיק משל היתום זה מגלה על אומדן דעתו שלא מתכוין לתת לו במתנה וכן משמעות הדברים בב"י בסימן קכח, שכן הב"י הביא את דברי הרי"ף שהכריע שלא ניתן לדרוש מהיתום תשלום על מה שזן אותו מהנימוק שהתכוין למצוה, וכעת חוזר וכותב הב"י לסייג דבריו, וז"ל:

ומשמע שאין דברי הרי"ף אמורים אלא בשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתובעו אבל אם היה בידו משל היתום פשיטא שינכה ממנו מה שהוציא עליו דלא אמרינן בכי הא דלגמילות חסדים פרנסו.

משמעות הדברים בבית יוסף שאם יש בידו אין אני מפרש שזנו בתורת מתנה.

יעויין בשו"ת שמחת כהן (שם) שאף הוא קיבל חילוק זה בדעת השו"ע, ומבואר מדבריו שאין זה מתורת תפיסה. וכן משמעות הדברים בשו"ת שאלו לברוך (אבהע"ז סימן פח ועיין עוד בסימן קנד) שהכריע כחילוק זה.

אלא שמעיון בדברי הפתחי תשובה (חושן משפט סימן רמו ס"ק ג) נראה שלמד שדברי הב"י איירי מדיני התפיסה, שכן כתב לחלק בין אם תפס בשעה שהאכילו ליתום ובין תפס לאחר מכן, ובזה בא ליישב את דברי רע"א (הנ"ל) שכתב שאף תפיסה לא תועיל, וכתב הפת"ש להעיר עליו מלשונו של הב"י המסייג את דברי הרי"ף וכפי שהבאנו לעיל, וז"ל:

והנה מה דמבואר מדבריו דתפיסה בעדים פשיטא דלא מהני, נלע"ד דר"ל תפיסה דאח"כ לאחר שזן אותו, אבל אם בעת שזן אותו היה בידו משל היתום, אפילו בעדים מהני, כמבואר להדיא בב"י חו"מ סימן קכ"ח [שם] שכתב על דברי הרי"ף הנ"ל וז"ל, ומשמע שאין דברי הרי"ף אמורים אלא כשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתבעו, אבל אם היה בידו משל היתום פשיטא שינכה ממנו מה שהוציא עליו דלא אמרינן בכי הא דלגמילות חסד פירנסו, עכ"ל. ולא הוצרך הגאון ז"ל להזכיר זה כי השיב על נידון השאלה דהוה עובדא שתפס משל היתום לאחר שפירנסו, כן נראה פשוט.

הרי לנו שלדברי הפת"ש אף רע"א יודה שאם החזיק לפני שזנו יכול לקזז כספים אלו ממה שזנו³.

אכן יעויין בכנה"ג שכתב חילוק נוסף בישוב בין הדברים, שיש לחלק בין אם תפס בשעה שהאכילו שאז כו"ע יודו שהיתום צריך לשלם עבור מזונותיו, ורשאי בעל הבית לקזז ממה שאצלו, ובין מציאות שרק לאחר שהאכילו היה מוחזק בכספו של היתום עיי"ש ואף לחילוק זה התייחסו האחרונים.

יעויין עוד בשו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרטו (אלף מא) שכתב לחדש שאף בזן אשת חברו אם יש לאישה נכסים משל עצמה יכול להיפרע מנכסים אלו, וז"ל:

ונ"ל דאע"ג דנחלקו במפרנס את אשת חבירו סתם דלדעת הר"ן ז"ל אינו גובה והניח מעותיו על קרן הצבי הנ"מ כשאין לאשה נכסים שאין לבעל רשות בהם אבל אם יש לה נכסים שאין לבעל רשות בהם נפרע ממנה והיא נפרעת מבעלה דסתמא דמלתא על נכסים סמך ולא על הבעל.

ולפי כל החילוקים שהבאנו עד עתה נדמה שבמקרה דנן יודו כולם שהאמא יכולה להשתלם מכספי הקצבה של בנה עבור מה שזנה אותו, שכן היא הייתה מוחזקת בכספים אלו, ואף בשעה שזנה אותו, וכמו כן לא מוכח שזנה אותו בחינם וכפי משמעות הדברים בתרוה"ד ופסיקת השו"ע והרמ"א.

ח. פסיקת השו"ע והרמ"א
נוכחנו לראות בדברי רבותינו האחרונים שהכרעת הרמ"א הינה שעיקר החיוב לשלם, וכן בשו"ע (חו"מ סימן רצ) שפסק שצריך לשלם.

וכמו כן יעויין בשו"ת הרשב"ש (סי' שיט) שחייב את היתום כפי ברכת הבית, וכן ראינו במהר"ם אלשיך (סי' ע), וכן הביא בשו"ת מהריב"ל (חלק א סימן עז), וכן פוסק בשו"ת שאלו לברוך (אה"ע סימן פח), וכן פוסק בשו"ת משפטים ישרים (ח"ב סימן קלד), וכן הוא בשו"ת מהרש"ם (ח"ז סימן קלה) וכן פוסק המבי"ט (ח"ב סימן רכ).

יעויין להלן שכתבנו שכל ויש טענה שבכספים שלו עצמו זנו אותו, לית מאן דפליג שלא ניתן לחייב לשלם ליתום או לבן מכספים אלו.

ט. אב או אם הזנים את הבן
אלא ששאלת היסוד אצלנו הינה מה אומד הדעת של האם עת זנה את בנה. ועל פניו ניתן לחלק בין אדם שזן אדם זר או קרוב במידת מה ששייך לחייבו לשלמו, אולם במקרה אצלינו שזו קרבה גדולה, על פניו קשה להעלות על הדעת שהאם התכונה לזון את בנה על מנת לגבות ממנו.

אכן לענ"ד יש בסברא זו כדי לחזק את ההכרעה שאכן התכוונה לתת לו במתנה ולא לגבות ממנו לאחר מכן. אולם, כפי שהראנו צריך להיות אומדנא דמוכח לדעת תרוה"ד, ולא נראה שלמידת הקרבה ישנה אומדנא דמוכח, יעויין במהר"ם אלשיך (סימן ע) שכתב שאין לקרבה כדי להשפיע על אומדנא זו, והביאו בכנסת הגדולה (חו"מ סימן קכח הגהות בית יוסף אות כ), וז"ל:

ומהר"ם אלשיך בסימן ע' כתב, דלכ"ע חוזר ומשתלם ממנו אפילו הוא קרוב ואפילו פרנסו הוא בעצמו בלי בקשת האיש המתפרנס. וכ"כ מהר"ר עובדיה ספורנו, הובאו דבריו בהרמ"ע מפאנו סימן פ"ט. וכן מתבאר מדברי מורי הרב ז"ל חלק א"ה סימן כ"א.

כמו כן יעויין בשו"ת כתב סופר (חומ סימן כא) שהסיק לדינא, וז"ל:

האומר לחבירו אכול עמי או זן סתם חייב לשלם לו אפילו אב לבתו נשואה ואפילו הי' זן אותה תחלה בתורת חיוב ועברו שני חיובא, ועיין א"ע סי' ע' ובח"מ סי' רמ"ו.

וכן יעויין שו"ת מהרש"ם (חלק ב סימן רלו) בדין אשה שתובעת מבעלה שישלם לה מזונות ב' שנים בעד מה שהחזיקה ילד קטן שלה בהיותה לבדה מבעלה ע"י קטט עיי"ש שחייב את הבעל לשלם ולא פטר אותו לשלם מכח זה שזנה אותו בחינם.

יעויין בפד"ר (חלק ב עמוד 162) מפי כתבו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, מופיע במשפט איש (תשט"ז עמוד רסה), שתמך בתפיסה זו וחייב בעל בתשלום למפרע עבור גרושתו שזנה ילדיו.

וכן יעויין בפד"ר (חלק ח עמוד 325) שחלקו בנידון זה ממש האם אב הזן את בתו רשאי לתבוע ממנה סכום זה כאשר הבת למעלה מגיל שש ויש לה מעבודתה דעת הגרי"ש אלישיב והגר"א גולדשמיט שאף שעסוקים אנו באב כלפי בתו יש לקזז מסכום זה את מה שזנה וכפי המקורות הנ"ל. מנגד דעת המיעוט של מו"ר הגר"ש ישראלי הינה שבאב הזן את בתו⁴ יש אומדנא ברורה שזנה במתנה ובחינם ולא שייך להעלות על הדעת שיחזור ויתבענה.

הרי על פניו נחלקו בנידון זה והכרעה כפי הרוב וכפי שנפסק שם וכפי המקורות שהבאנו. אלא שיש להעיר שאף מדברי הגרי"ש אלישיב ניכר שחיפש אומדנות למקרה שם שהאב אכן התכוין לגבות כסף זה מהבת, ולא הסתפק בהכרעת תרוה"ד ומהר"ם אלשיך על אף שהביאם, ומכאן נראה שבמידת מה הסכים שבאב כלפי ילדיו יש יותר אומדן שנתן במתנה.

אולם נראה שאף אם נקבל זאת מכל מקום לענ"ד במקרה שלנו יודה אף הרב ישראלי שלא ניתן לחייב את האם להשיב את כספי הקצבה, מאחר וטענת האם הינה שאכן לקחה את כספי הקצבה לצורכי הבן והוציאה עוד יותר מזה, ונדמה שבטענה זו לית מאן דפליג (ואף הרי"ף יודה שלא ניתן לחייב במקרה זה) שכן לא הייתה לה כוונה מעולם לזון אותו ולשמר את הקצבה לצורך הבן, ואם אכן תידרש לשלם עבור הקצבה שלקחה ודאי עומדת לה הזכות לתבוע את ההוצאות המרובות שהוציאה עבור הבן. עוד נעיר שנכון להיום הבן הינו בן 20 ועדיין משלמת האם את מזונותיו וצרכיו ולא ניתן להעלות על הדעת שבעוד והוא זן ממנה יתבע אותה הבן על הקצבה ששולמה לה בעבר.

בהקשר לנקודה יש להבהיר שגובה הקצבה המשולמת עבור הבן אינה גבוהה, ואכן עומדת במתחם ההוצאות עבור הבן, ומשכך אין זה רק טענת האישה אלא אומדן נכון של הוצאות שביה"ד מאשר. הערה נוספת הינה שבדיון משנתבקש האב להשלים את מה שהתחייב להפקיד עבור הבן סך של 14,000 ₪ הגיב האב (ובצדק) שהוא מביא לו עוד הרבה מעבר לזה, הרי לנו שביסוד הדברים האב מסכים עם תפיסה זו שלא שייך לבקש ממנו להפריש כספים כל והוא נותן לו עוד מעבר לצרכיו.

מסקנה
לאחר שראינו את דברי תרוה"ד שנפסקו בשו"ע בזן יתום, ניתן לדמות חיוב זה להגדרות החיוב של אב לבניו, וכפי הסוגיות בכתובות שחיוב האב לזון יונקות את חיובן מדיני צדקה או תקנת אושא. אם כך, כפי שמצינו שאם נתבע היתום לשלם מאת האדון או הקרוב שזנו, כך יהא אף באב שזן את בניו ובמקום שיש לו לבן משלו הרי שאין מצווה לזונו.

עוד נעיר לדידי במקום שהאם טוענת שזנה מכספים אלו את הילד וטיפלה בצרכי הילד, הרי שאין ספק שכספים אלו שירתו את הילד ולא ניתן לתבוע זאת מהאם. אולם אף אם ישנו ספק האם האמא התכונה לזון את הבן ולא ליטול על זה כסף או לכל הפחות לקזז, מכל מקום כעת שהנידון הוא להוציא ממון מהאם ניתן איפוא להכריע שמספק לא ניתן להוציא ממון מהאם ולהעבירו לידי הבן.

ואכן זו טענת האם, שבכספי הקצבה היא השתמשה לצורך הבן, ומשכך נדמה שטענת האם היא כפי ההגדרות ההלכתיות שאין היא חייבת לזון משל עצמה כאשר לילד יש משלו, ואכן השתמשה בכספים אלו לצרכיו שלו.

ואם נשאל, סוף סוף ישנו שינוי מהחלטת ביה"ד שקבע שעל האם להפקיד כספים אלו לידי הילד, והכרעתנו אינה כפי החלטה זו. אכן שאלה זו שאל ביה"ד את האישה, והשיבה שכך הייתה כוונתה מראש, להשתמש בכספים אלו לצרכי הילד. ואף הטיעון השני נשמע סביר לביה"ד, שסברה שהוצאות הילד עומדות ברף החיוב של המזונות ששילם לה האב, אולם משראתה שההוצאות עבור בן זה מרובות היא השתמשה בכספים אלו לצורך הוצאותיו וכפי שהדין מאפשר לעשות.

נקודה נוספת בהקשר זה, האמא למעשה חבשה שני כובעים; כובע ראשון שימשה כאמו של הבן שזנה אותו וגידלה אותו כדבעי. וכובע נוסף שימשה כשליחת בית הדין להפקיד מכספי הקצבה לצורכי הבן. נמצא לפי זה שאם הייתה האמא אומרת שהיא רוצה ליטול מהכסף שביה"ד שם בצד לצורך מזונות הילד, ודאי היה על ביה"ד להעביר לאמא כספים אלו משעמד ביה"ד על צרכי הילד, וא"כ במקום לפנות לביה"ד האמא עשתה את זה בעצמה מאחר והיא זאת שהחזיקה את הכסף עבור הבן.

נמצא א"כ שתביעת האיש לבזיון על חלקו מוצדק, וכפי האמור לעיל, ובזה הסתיים דינו של האב.

ביחס לחלקים האחרים ביה"ד אינו רואה בזיון בתוצאה של לקיחת כספים אלו לצורכי הבן [מ'], ועל כן לא ניתן לדרוש מהאם להעביר סכום זה לידיו. ולפי זה יש לקבוע בנידוננו שנסתמה מן הבן האפשרות לתבוע כן במקום אחר, מאחר ולתפיסת ביה"ד כספים אלו שימשו את האם בגידולו של הבן ואף כשהוא גדול, ובהינתן וכך הוא הרי שאין לו מה לתבוע מאחר וכלו כספים אלו.

מוחלט:
א. האם תעביר לידי האב סכום של 11,000 ₪ זאת בנוסף לכ-33,000 ₪ המצויים בחשבון הייעודי, וזאת כקיזוז ממה שהאב שילם לאם עבור מזונות הבן כאשר טוענת האם שהשתמשה בכספי הקצבה לצורך צורכי הילד.
ב.
ג. כספים אלו רשאי האב לקחתם לעצמו או לשלם לילד.
ד.
ה. מעבר לאמור בסעיף א' אין האם חייבת להפריש לצורכי הבן בחשבון נפרד, והבן לא יכול לתבוע זאת ממנה על פי הכרעה בפס"ד זה.
ו.
הרב אברהם הרוש – אב"ד

הרב אב"ד העמיק והרחיב בסוגיות אלו.

אני מצטרף להכרעה, ואתמצת בקצרה את הנראה לענ"ד:
א. אשה הזנה את בנה ודאי עושה כן לשם מתנה ולא על מנת לתבוע זאת, ובזה לא דנו הפוסקים. זאת, אף אם היא גרושה.
ב. אך בנידו"ד ברור שהאשה לא זנה את בנה מכספה במתנה על מנת שאח"כ תשוב ותשלם בתביעה שבנה יתבע אותה. ולכן עומדת לה הזכות לתבוע את מה שהוציאה מכיסה, וממילא יש לקזז זאת מהחוב שהיא חייבת לבן.
ג. לכן למעשה, למרות שהאשה עשתה שלא כהוגן כשלא הפרישה את התשלום כפי שהתחייבה בו בפני ביה"ד, היא פטורה מהתחייבות זו, כיון שהיא זנה מכספה את הבן בסכום עודף אותו היא יכולה לתבוע מהבן, ויש לקזז את החיובים הללו.

הרב אביעד תפוחי – דיין

מצטרף למסקנות.

הרב צבי שינדלר – דיין

ניתן ביום י"ג בסיון התשפ"ו (29/05/2026)

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה


1 דברים אלו שכתב שאין חולק על זה צריכים עיון, מאחר והביא שבדור עימי פטור מלשלם וכדברי התשב"ץ, והביא לדמות אכול עימי לדורי עימי מהב"ח והש"ך, וכפי שאכן כותב בתחילת הדברים דהוי ספיקא דדינא? אלא אם ניישב, שבאכול עימי לא מצינו מי שיחלוק, והעיקרון של תרוה"ד פשוט וללא חולק, והקושי בדור עימי יש ליישבו ומבלי לסתור את היסוד של תרוה"ד, וצ"ע.
[ואולי ניתן ליישב בצורה קצת שונה. בסימנים רמו ושסג התביעה היא על ההנאה מנכסי התובע (אוכל וחצר), אך בסימן רסד התביעה היא על שכר העבודה (כפועל או כקבלן), ולהכי כו"ע מודו, דהספיקא דדינא היא האם אדם שנתן רשות להנות מממונו יש אומדנא שנתן בחינם, אך לא מצאנו בראשונים שאדם שעשה פעולה מבלי שהתנה מראש שיקבל עליה תשלום, שיש לפרש זאת שעשה בחינם. ועל כן סיים הדובב מישרים, שבמיוחד בסרסרות, שהמנהג הוא לא לדבר על שכר הסרסרות קודם עשייה, דהוי כהותנה בפירוש שישלם לו על כך, וחייב לשלם. ואם כנים דבריי, הרי שמסקנת הדובב מישרים היא כדברי הב"ח והש"ך דהוי ספיקא דדינא, ואך לגבי שכר פעולה בזה הכריע דלכו"ע יש לשלם על כך. וממילא אין להוכיח מדברי הדובב מישרים שהכריע כיסוד של תרוה"ד.
אלא שיסוד חילוק זה לא עולה מדברי התשב"ץ ותרוה"ד שהשווה בין הדברים, והנאה שדורשים עליה תשלום היא הנאה שדרך לגבות עליה תשלום, ובדומה לעבודה שדרך ליטול עליה תשלום, ולפי זה אין מקום לחילוק זה. וצ"ע.]
2 אף שניתן לפרש דעת הב"י שבא לרמוז על תשובת תרוה"ד ושאין סתירה בין הדברים, וכפי שהבאנו להלן דרך ליישב בין הדברים, וכן המשמעות הברורה בדברי הרמ"א שהוסיף את דברי תרוה"ד על דברי השו"ע ביו"ד שהביא את לשון הרי"ף, ומכל מקום אף מדברי הב"י הללו משמע לכאורה שלא כדברי רע"א. עוד יש להעיר שהב"י לא הפנה לסימן שמח, שם תרוה"ד עוסק ביתומים להדיא, יעויין עוד בשו"ת איש מצליח (שם) שביאר בדברי הב"י, שלא כיוון לומר שפליגי אלא להורות שישנם חילוקים נוספים וכדברי תרוה"ד, והיינו כפי הישוב שהבאנו להלן בסתירת הדברים לכאורה.
3 לכאורה יש לדחות הראיה שכך למד בדברי הב"י. וניתן לבאר שבתחילה הביא דברי רע"א, שכתב שאף שהדבר נתון למחלוקת ראשונים בין תרוה"ד לרי"ף, אין הדבר בגדר "ספק" (ספיקא דדינא מחמת מחלוקת הראשונים) כך שתפיסת התובע תועיל, אלא נוציא ממנו אף שתפס משום שהפוסקים הכריעו כרי"ף.
ובהמשך לכך כתב הפת"ש, שעל אף שתפיסה לאחר מכן לא תועיל (אם היתה תפיסה בעדים, דבלא עדים יש לו מיגו), וכנ"ל, אך אם היה בידו משל היתומים (אפילו בעדים) בעת שזן אותם, לא נוציא ממנו, מאחר שבזה אין מחלוקת, שהרי גם לרי"ף חייב, דבכי הא לא אמרינן דלגמ"ח פרנסו, כלומר, הפת"ש לא התכוון שאם היה בידו לפני כן זה מועיל מדין תפיסה, אלא שבמקרה כזה אין מחלוקת ואין צורך "לתפוס", ועל כן אפילו שהיה בידו בעדים, זה יועיל, כיון שאין זה מדין תפיסה וכאמור.

4 לכאורה הרב ישראלי יודה באם שזנה את בנה, שאין עליה חיוב לזונו מעיקר הדין. ואף לפי חידושו של הבית מאיר שיש עליה חיוב מתורת צדקה, עדיין הסברא נותנת שחיוב האב קודם, ובודאי לאחר תקנת הרה"ר לישראל, ואם כן, נראה שהוא יודה במקרה דנן, אלא שניתן לדחות שכן שם איירי ביש לו וא"כ אף אבא היה פטור לזונו ביש לו למעלה מגיל שש ובדומה לאם.