ב"ה
בית הדין האזורי תל-אביב - יפו
בפני כבוד הדיינים:
הרב יצחק אלמליח
הרב יהודה שחור
הרב שלמה תם
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 458040/1
תאריך: ט'' בתמוז התשע"א
11/07/2011)
צד א פלונית
בא כוח הצד א עו"ד שושנה גלס
צד ב פלוני
בא כוח הצד ב עו"ד עידו דיבון
הנדון: גירושין וחלוקת רכוש
נושא הדיון: חלוקת רכוש

פסק דין
א. מבוא
הצדדים נישאו זל"ז בתאריך 7.6.1972 ולהם שתי בנות בגירות (בגילאי 35 ו-30 בערך). הבעל יליד 1949 והאשה צעירה ממנו בכשנה. הבעל עזב את הבית בחודש 2/1999 והוא גר עם בת זוג ממנה נולדה לו בת ילידת 8/2001.

תביעת הגירושין הוגשה בתאריך 4.6.2002. בתאריך כ"ו שבט תשס"ג 29.1.2003 החליט ביה"ד שחלוקת הרכוש הינה בסמכות ביה"ד ושהצדדים יתגרשו לאחר שתוכרע חלוקת הרכוש.

הערעור על החלטה זו לביה"ד הרבני הגדול נדחה ועתירה על החלטה זו לבג"ץ (בגץ 5747/03 פלוני נ' פלונית (2004) , נח (5) 776) נדחתה גם היא.

המחלוקות שבין הצדדים מתייחסות בין היתר לזכאותו של הבעל בפנסיה של האשה ולשאלה האם היה ביניהם שיתוף, לזכאות האשה לכתובה, לטענות האשה על בגידותיו של הבעל, לטענות הדדיות על הברחת כספים, אופן חלוקת הרכוש (4 דירות, מספר למונית, אוספים, תכולה ורכוש כספי נוסף), התחשבנות בגין העבר בעניני הפנסיה ושכר דירה ורכוש שהתקבל מההורים.

ביה"ד קיים דיונים רבים, שמע את הצדדים והעדים, עיין במסמכים ובסיכומים ולהלן הכרעת ביה"ד.

ב. טענות הצדדים על משיכת והברחת כספים ע"י בן הזוג
האשה טוענת שהבעל גנב את כספיה, פתח חשבונות בנק על שמו ולא רק עבור העסק שלו ולחשבון שפתח בשנת 1996 בבנק המזרחי על שמו הוא הבריח מכספי האשה בסביבות כחצי מליון ₪. התכתובת עם הבנק לא נעשתה לבית אלא לתא דואר פרטי ששכר.

לדבריה, הכנסות הצדדים היו מעבדותה הקשה של האשה (בעיקר בצה"ל ממנו השתחררה בדרגת סגן אלוף) ומכספים שקיבלה מאביה. הבעל לא עבד ולא היו לו הכנסות ולא פרנס את האשה והבנות והוא חי חיים כפולים ובזבז את כספי האשה לצורך חיי ההפקר שלו עם בת זוגו, למימון תווי קניה, חיי מותרות ומתנות לבת זוגו והילדה שנולדה לו ממנה (לרבות תדלוק רכב נוסף שלו או של חברתו). הבעל לא הפקיד כספים לחשבון המשותף בבנק אוצר החייל ולא המציא לכך שום הוכחה והזרמת הכספים לחשבון בבנק מזרחי שלו, היתה מכספי האשה שהיא הכניסה לחשבון המשותף. כספי בת זוגו הנוכחית הופקדו בחשבון שעל שמה ולא בחשבון של הבעל בבנק המזרחי והרואה חשבון בעדותו בביה"ד העיד שאין רישום על הכנסת שיק של 80 אלף ₪ מבת זוגו של הבעל ובניגוד לטענת הבעל. כמו כן, הבעל לא הוכיח שקיבל כספים מאמו וזה גם לא אפשרי כי לאמו לא היו כספים והיא נתמכה על ידי האשה והטענה שהוא הפקיד כספי מכירת חנות האשה אינה נכונה והחנות נמכרה שנים רבות קודם לכן בסביבות שנת 1987 וכפי שמוכיח חוזה המכירה.

האשה מוסיפה שבחודש 8/1991 היה לאשה קרן חסכון השתלמות בסך 38 אלף ₪ והבעל טען שהוא ניהל עניני הכספים שלהם בבנקים והודה בדיון שהוא פדה את כספי הקרן שלה ללא ידיעתה וחתם בשמה בבנק. לדבריה, הברחות הכספים גברו כשהאשה הודיעה לו בשנת 1996 שהיא רוצה להתגרש. היו העברות כספיות ישירות מהחשבון המשותף לחשבון הבעל בבנק המזרחי, היו משיכות מזומן רבות מהחשבון המשותף שחלקם נועדו לבזבוז עם חברתו ובמקביל היו גם הפקדות מזומן רבות לחשבון שלו בבנק המזרחי. לאחר כל הבזבוזים שלו עם חברתו נותרו לו בבנק המזרחי 491 אלף ₪ והוא הוציא אותם במזומן בשנת 2002. האשה מציינת שהבעל עזב את הבית בחודש 2/1999 ועשה לאשה מסיבת הפתעה בדצמבר 2000 ליום הולדתה ה-50 ואסר על האשה לספר למשפחתה שהוא עזב את הבית וזאת כדי "להרדים" את האשה ולרוקן את הכסף המשותף.

הבעל מכחיש טענות האשה וטוען שהוא לא הבריח כספים ומציין שבכתב התביעה של האשה היא לא ציינה שהבריח כספים. לדבריו הוא לא פתח חשבונות בנקים נפרדים מלבד החשבונות הקשורים לעסק שלו (ששמו: [...] בע"מ) ומלבד החשבון בבנק המזרחי שפתח בשנת 1996. לטענתו בחשבון שהוא פתח בבנק המזרחי הוא הפקיד כספים בשקים ובמזומן וכן הפקיד שם כספים מאמו (כל כספי מכירת חנות האמא שלו) ואח"כ הוא הפקיד שם כספים של בת זוגו הנוכחית. הבעל מודה שהוא הוציא כספים מהחשבון המשותף והוא מסכים להחזיר לאשה מחצית מכספים שהוא מודה שהוצאו מהחשבון המשותף ולדבריו מגיע לאשה מחצית מסך של 171 אלף ₪ אך במקביל על האשה להשיב לו מחצית מסך של 421 אלף ₪ שהאשה הבריחה.

שני רואי חשבון, האחד מטעם האשה והאחד מטעם הבעל בדקו את ההתנהלות הכספית והגישו דו"ח והעידו בביה"ד והבעל צרף חוו"ד של רואה חשבון נוסף מטעמו. כל צד מסתייע בדו"ח של הרואה חשבון שמטעמו להוכחת טיעוניו ומזים את הוכחות וטיעוני הצד השני המסתייעים בדו"ח רואה החשבון שמטעם הצד השני.

לפי העולה ממצאי הרואה חשבון שמטעם האשה: בחודש מאי 1996 פתח הבעל חשבון בבנק מזרחי על שמו וממאי 1996 ואילך הצטברו בחשבון כ-500 אלף ₪ והוא משך אותם בתחילת שנת 2002. האשה משכה מהחשבון המשותף בשנת 2002 סך של 421 אלף. בשנים 1993 ו-1994 יצאו מהחשבון המשותף בסביבות 48 אלף ₪ לשנה בממוצע (באשראי, מזומן ושיקים) ובשנים 1995 עד 2001 בממוצע 181 אלף ₪. התקבולים בחשבון המשותף היו ממשכורת האשה ואח"כ מהפנסיה שלה ומעבודתה בקנטרי קלאב, היוון של 25 אחוז מהפנסיה של האשה, וכן פיצויי פיטורין ודמי מחלה שהופקדו בחשבון בשנים 1995 ו-1996 בסך כ-624 אלף ₪, דמי שכירות מהדירות והמונית ובסביבות 100 אלף דולר שקבלה האשה מהוריה. מדוחות החברה של הבעל למס הכנסה בשנים 1994 עד 2000 עולה שהבעל לא קבל שכר מהחברה.

האשה טוענת שבדיקתו של רואה החשבון הנ"ל מוכיחה טענותיה שהבעל הבריח כספים רבים.

הבעל טוען שדו"ח זה אינו מוכיח כלל שהוא הבריח כספים. הבעל המציא חוו"ד של רו"ח מומחה מטעמו משנת 2006 ולפיה הדו"ח שהמציאה האשה לא מבוסס על מסקנות ברורות אלא רק על מגמות, יש טעויות בדו"ח זה, לא נכללו בו משיכות באשראי של האשה, אי אפשר לקבוע מי משך את ההמחאות והמזומן. כמו כן, גם לפני 1996 הם לא הסתפקו בהוצאות מחיה של 48 אלף ₪ בשנה.

בנוסף לכך נטען בחוות הדעת מטעם הבעל הנ"ל כי הדו"ח מטעם האשה מצביע על כך שהחל מחודש 2/1996 גדלו המשיכות בצורה משמעותית. לדברי הבעל, האשה נתלית בנתון זה כדי לטעון שהבעל הגדיל את המשיכות עקב היותו עם בת זוגו. הבעל טוען כי הגידול במשיכות משנת 1996 נבעה משנוי בדפוס ההתנהגות והמחיה של האשה. לדברי הבעל, הוצאות האשה גדלו בשנת 1996 כשהאשה פרשה מצה"ל והפסיקה לקבל מצה"ל מימון רכב, אוכל, ביגוד ונופשונים.

האשה טוענת שהמשיכות גדלו בשנת 1996 משום שהבעל החל לבלות ולחיות עם בת זוגתו כשהאשה בקשה להתגרש ולא עקב פרישתה מצה"ל משום שפרישתה הרשמית מצה"ל היתה אומנם בשנת 1996 אך היא יצאה לחופשת פרישה מצה"ל כבר ב-9/1994 ודפוסי ההתנהגות שהשתנו עקב הפרישה מצה"ל היו צריכים להשפיע כבר ב-1994 ולא ב-1996.

לפי העולה מממצאי הרואה חשבון השני שמטעם הבעל (משנת 2008) עולה שהאשה פרשה מצה"ל ב-2/96 והוכנס לחשבון המשותף 681 אלף ₪ בגין זכויותיה מהעבודה: מענק פרישה, פדיון ימי מחלה, מענק שחרור והוון קצבה עתידית. מחברת [...] לא משכו הבעל והאשה משכורת בשנים 1993-2000. נכנסו לחשבון כספי שכירות נדל"ן ומונית. היו חודשים בהם בני הזוג הפקידו לבנק סכומים העולים על הכנסתם המוצהרת. חלק ממשיכות האשראי של הבעל נעשו למימון הוצאות של הבעל והאשה וילדיהם, רכישת כרטיסי חיוג מחו"ל לישראל לבת של הצדדים ומימון הוצאות לבת לרבות שכ"ל ודמי מחיה בחו"ל. מחשבון הבעל בבנק המזרחי נמשכו בחודש 2/2002 כ-491 אלף ₪. סכום זה כולל (באלפי ₪): הכנסות מריבית - 174, העברות מבנק אוצר החייל - 115, תקבולים מגחלת -10, תקבולים מהאם - 15.5 (על פי ספחי שיקים), הפקדות בשקים - 46, הפקדות במזומן – 131. לפי הנתונים שמסר הבעל חנות הוריו נמכרה בשנת 1994 בסך 150 אלף דולר. תמורת החנות שולמה במזומן ואמו העבירה לו כספים בסך 40-50 אלף דולר וחלקם שימשו לכלכלת המשפחה וחלקם נכנסו לבנק המזרחי. זה גם מסביר מדוע נכנסו לחשבון המשותף כספים שמעבר להכנסותיהם המוצהרות. כמו כן, הוצאות המחיה עד שנת 1995 לא היו רק 4,000 ₪ לחודש כפי שעולה מחוות הדעת של רואה החשבון מטעם האשה. הדבר אינו מתאים לטבלאות המחיה של מס הכנסה. לפי דברי הבעל, גם מלאי החברה שלו ורכביה נמכרו במזומן ושמשו למחיית הצדדים. היה גידול בהוצאות משנת 1995 בגין שיפוצים בדירת הצדדים [ב], פרעון משכנתא 35-40 אלף דולר בשנת 1995 מכספי מענק הפרישה של האשה, קניית מכונית לאשה בשנת 1995, קנית רכב לבת ב-15 אלף ₪ ונתוח פלסטי לאשה ב-15 אלף ₪ ומשנת 1996 שפוץ דירת המגורים, בשנת 2001 מימון חתונת הבת והוצאות נוספות.

הבעל טוען שחוו"ד זו של הרו"ח מטעמו מוכיחה את טענותיו שהוא לא הבריח כספים. הבעל מוסיף שחתונת הבת בשנת 2001 מומנה כולה ע"י הורי האשה בלבד וכן האשה הוציאה אלפי ₪ במזומן לצורך עריכת יום הולדת לבעל וכמו כן, האשה בשנת 2002 שכרה חוקר פרטי לעקוב אחרי הבעל ושילמה 10,000 ₪ ואמרה לבעל שהיא לוקחת הכסף כדי להלוות לאביה.

האשה טוענת שטיעוני הרו"ח שמטעם הבעל שההוצאות גדלו עקב רמת חיים גבוהה של הצדדים אינה נכונה. הבעל התנהג בבית כקמצן, האשה צבעה את ביתם בעצמה וכפי שהבת כתבה, הבעל רצה לזכות בהטבה של 50 ₪ ולשם הוא פתח קו טלפון על שם אביו שנפטר. המימון לשכ"ל של הבת היה ברובו הגדול ממילגות ורק מעט מאד מהמשפחה וכפי שכתבה הבת וכרטיסי החיוג מחו"ל היו בסכום קטן ביותר. חתונת הבת מומנה ברובה ע"י הקבוץ של הבעל ומשפחתם מימנה רק 25 אלף ₪. לדבריה הגידול בהוצאות נבע ממימון חיי ההפקר של הבעל עם זוגתו הנוכחית והעברת הכספים לחשבון הבנק שלו.

הבעל טוען, שהאשה רוקנה את החשבון המשותף בתאריך 7.6.2002 ולקחה בס"ה 421 אלף ₪ ועליה להשיב לבעל מחצית. הבעל מציין שצו העיקול ניתן בתאריך 4.6.2002 והאשה רוקנה הכספים ב- 7.6.2002 ורק ב: 9.6.2002 הגישה האשה לבנק את צו העיקול. הבעל מוסיף שמאחר ומדובר בכספים שהיו בחשבון המשותף, הצורך של האשה להחזיר מחצית היה קיים גם אם לא היה בין הצדדים שיתוף (ולטענת הבעל יש בין הצדדים שיתוף).

האשה טוענת שהיא משכה 400 אלף ₪ שהיא הכניסה לחשבון לאחר שהיא נוכחה שהבעל הוציא כחצי מליון ₪. לטענתה, 120 אלף ₪ מתוך כספים אלו היו בקרן חסכון-השתלמות שלה והבעל הורה לבנק בחודש 2.2001 להעביר כספים אלו לחשבון המשותף בניגוד לעמדת האשה והבנק בטעות העביר זאת. גם שאר הכספים שהיא משכה מהחשבון שייכים לה כי הם הוכנסו לחשבון ממשכורתה וכד' והיא משכה כספים אלו בידיעת הבעל.

ג. טענות האשה בענין התנהגות הבעל כלפיה וקשריו עם נשים אחרות
האשה מאשימה את הבעל בקיום חיי זנות והוללות עם נשים אחרות.

לדבריה, לצורך עיסוקיו המיניים היה לו חדר פרטי שאסור היה להכנס אליו והוא הסתייע בטלפון פרטי ותא דואר פרטי בעסוקיו המיניים.

הרבה שנים לפני שהכיר את מאהבתו הנוכחית הוא הציע את עצמו כג'יגולו ("נערת לווי" ממין זכר). הבעל עסק ועוסק בתועבות וחיי זנות, הפקר ושחיתות ודרש מהאשה לדרדר את עצמה לחיי זימה ותועבה ולהשמע לסטיותיו המיניות החולניות ורצה שתעשה ניתוח להגדלת חזה. כבר בשנת 1979 לרגל יום הולדתו ה-30 הוא רצה שהאשה תצפה כאשר הוא מקיים יחסים מיניים עם אשה זרה בנוכחות אשתו. האשה מצאה בארנקו מכתב ממוזיאון אירוטי בגרמניה בו צויין כמה נהנו ממעשיו עם הבחורה שהיתה עמו שם ואשה ששמה [ש'] כתבה לו במכתב מתאריך 27.2.91: "חושבת עליך בכחול, שיהיה לך פורים שמח ורטוב, גמר גמירה טובה".

האשה מציינת שיש קלסרים עמוסים המתעדים את מעשי הבעל ואחד מהם שהיה בחדרו הפרטי הוצג לביה"ד ובו מוינו סטיותיו המיניות של הבעל: מין בין גברים, בין נשים, עם חיות, חלופי זוגות, בעלי אברי מין חריגים בגודלם וכו'. קלסרים נוספים הבעל לקח. היתה לבעל כספת שנפתחה בהוראת ביה"ד והיה שם אוסף תמונות עירום של הבעל בקיימו יחסי מין עם נשים אחרות. אירועים אלו היו לפני כ-30 שנה. באחד הארועים שהוצג בביה"ד צולמה אשה זרה בעירום בתוך רכב הטרנספורטר שהיה לו בתחילת שנות ה-80. כמו כן, הופיעה בביה"ד אשה אלמנת צה"ל שהיתה חברה של האשה והיא העידה שבליל הבחירות בשנת 1984 היא ביקרה בביתם ובשעה מאד מאוחרת הבעל החזיר אותה לביתה וכשנסע עמה הוא הציע לה לנסוע אתו לים "ולעשות חיים" והיא כמובן סירבה.

האשה טוענת שהתנהגות מופקרת זו נמשכה שנים רבות ולאחר מכן בשנת 1996 הכיר הבעל את מאהבתו הנוכחית עמה הוא חי היום ויש לו ממנה בת מחוץ לנישואין. הבעל נסע עמה לחו"ל כבר בחודש 1.1996 והסתיר זאת מהאשה ואמר שהוא נוסע בעניני הרכוש ועם גברים בלבד. היו נסיעות משותפות נוספות של הבעל עם המאהבת לחו"ל בשנים 1997,1999 ו-2000. הבעל ניסה להסתיר את קשריו עם המאהבת. בשנת 1997 נסעו הבעל והאשה לחו"ל וכשהאשה חזרה, הבעל אמר שהוא נשאר לצרכי עסקים ואז הצטרפה אליו מאהבתו לחו"ל. מאוחר יותר החלה האשה לחשוד בבעל שהוא מבריח כספים ושיש לו מאהבת. הבעל ניסה להכחיש זאת ולבסוף הוא הודה בכך בדיון בביה"ד בתאריך 7.1.2003.

בנוסף לכך מאשימה האשה את הבעל בהתנהגות משפילה כלפיה. לדבריה הבעל העליב, השפיל וקלל אותה וצעק עליה בכנויי גנאי והלבין את פניה ברבים והכנוי החביב עליו כלפיה היה: "זבל".

כדוגמא מציינת האשה שכשהיא הצליחה לשכנעו להשתתף בקורס מחשבים במקום עבודתה, עשו בקורס תרגול באינטרנט ואז הבעל הזמין את משתתפי הקורס לגלוש עמו באתרים פורנוגרפיים והוא בייש בכך את האשה במקום עבודתה.

שנים רבות הוא רדה באשה וחי על גבה ומימן פילגש בכספי האשה וחי חיי ניצול קר, התעללות מינית ונפשית והתעמרות נוקבת. כתוצאה מהתנהגותו, נקלעה האשה למצב נפשי קשה ונאלצה לקבל טיפול פסיכולוגי. בסביבות מרץ אפריל 1996 האשה ביקשה מהבעל להתגרש והבעל שבאותה תקופה היתה לו כבר את המאהבת הנוכחית, הוריד "דמעות תנין" ואיים על האשה שאם הם יתגרשו הוא יתאבד.

הבעל מודה בקשר שלו עם בת זוגו הנוכחית החל משנת 1996 אך הוא מכחיש קיום קשרים עם נשים אחרות ומציין שהאשה עצמה מאשרת שהדברים שבהם היא מאשימה את הבעל נתגלו לה רק בשנת 2002. הבעל טוען שהעדה שהעידה בביה"ד שהוא הציע לה ללכת לים אינה דוברת אמת.

הבעל טוען שהאשה היתה שותפה מלאה לבעל בעניני המין ורק כיום היא טוענת שזה חיי תועבה וזימה.

הבעל מציין שהאשה עצמה טענה שהבעל כפה עליה לנסוע למרחצאות לא צנועים בגרמניה ששם מתרחצים ערומים והאשה הודתה שהיא התרחצה שם בעירום מלא. הבעל מציין האשה טוענת שהוא כפה עליה לבצע נתוח להגדלת חזה ודבר זה מוכחש מהמכתב שהאשה כתבה ובו נאמר שהבעל התנגד לבצע הנתוח. האשה טוענת שלבעל היה אוסף פורנוגרפי והיא עצמה במכתבה מיום 25.11.1999 משבחת את הבעל שהוא אוסף קטעי עתונות (פורנוגרפיים).

ובהתייחס להתנהגותו כלפי האשה, טוען הבעל, שהמשבר ביניהם נוצר בשנים 1992-1996 כאשר האשה השקיעה את עצמה רבות בצבא וכמעט לא היתה בבית והבעל חש שהאשה מתרחקת ממנו.

ד. מחלוקת הצדדים האם היה ביניהם שיתוף
האשה עבדה שנים רבות בצבא הקבע עד שחרורה בשנת 1996 בדרגת סא"ל. היא צברה זכויות בעבודה ובהם הפנסיה. אחת מהמחלוקות הרכושיות העיקריות שבין הצדדים ואולי העיקרית שבהם היא בשאלה האם היה בין הצדדים שיתוף, כאשר ההשלכה העיקרית הנובעת משאלה זו קשורה לזכויות הבעל בפנסיה של האשה. הצדדים נישאו בשנת 1972 והבעל טוען שיש ביניהם חזקת שיתוף המקנה לו שיתוף בזכויות שצברה האשה. האשה טוענת שלא היה ביניהם שיתוף. להלן פירוט הטיעונים.

האשה טוענת שהיא עבדה במסירות כל השנים ופירנסה את הבית וטיפלה בבית ובילדים והבעל רוב השנים לא עבד ולא תרם למשק הבית, דאג רק לנוחיותו ורק ניהל את כספי האשה וחי חיי הפקר ואף נטל על עצמו לשמש כ"ג'יגולו" ("נערת ליווי" ממין זכר). האשה שירתה בצה"ל בשנים 1996-1970 והתמידה בעבודה. עבדה גם כשהיתה חולה ללא נצול ימי המחלה שהגיעו לה וקבלה בפרישתה 87 אלף ₪ בגין ימי מחלה שלא נוצלו.

בהתייחס לבעל טוענת האשה שהבעל לא עבד רוב השנים ולא הביא משכורת חודשית, לא פירנס את האשה והבנות ולא התאמץ למצוא עבודה הוגנת (וחיפש בשנות ה-70 עבודה כ-"ג'יגולו"). מיום הנישואין בשנת 1972 עד שנת 1979 הוא החליף 3 מקומות עבודה, בשנים 1979-1981 היה מובטל (ומכחישה טענתו שהיו לו הכנסות שבהם מימנו לדבריו חובות לרכישת הקוטג'), בשנת 1981 הוא הקים חברה (חברת [...]) מכספים שחלקם הושקע ע"י אבי האשה. העסק לא היה רווחי כי הבעל היה עסוק בחיי ההפקר שלו. היו לו הפסדים כל השנים, היה לו שותף שאביו (של השותף) שהיה ניצול שואה היה בעל אמצעים ואבי שותפו הזרים כל הזמן כספים רבים כדי שהעסק המפסיד לא יקרוס. העסק חוסל בשנת 1992 בהפסדים גדולים.

אחרי 1992 הבעל סרב לבקשת האשה למצוא עבודה ואף תלה על חדרו כתבה מהעתון המשבחת בטלה מהעבודה וכיצד העבודה מביאה התקף לב. אדם שניסה ליישמו בעבודה אמר לה לה שהבעל אינו רוצה לעבוד. הבעל הסכים לשלוח קורות חיים לחפוש עבודה רק עקב הפצרות האשה והוא שלחם למקומות ניהול שלא מתאימים להכשרתו.

בנוסף מציינת האשה שהבעל דרש שכספי האשה יועברו לחשבון המשותף והוא העבירם אח"כ לחשבון שעל שמו בלבד. הבעל רכש מהחשבון המשותף כרטיסי פיס והזכויות בפיס הוא העביר לחשבון שלו. כבר ביולי 1982 פתח הבעל חשבון בנק באוצר החייל על שמו בלבד והיה לו שם חשבון נוסף והחשבונות לא נסגרו כשחברת [...] נסגרה. וב-1996 הוא פתח על שמו בלבד חשבון נוסף בבנק המזרחי.

הבעל הודה שבשנת 1981 הוא פתח תא דואר פרטי ומיקומו היה ליד הבית ולא ליד מקום עבודתו בחברת [...].

בשנת 1993 הוא התקין בהחבא בבית קו טלפון חסוי על שמו. אחד החדרים הוא סגר והגדירו כחדרו הפרטי ואסר על בני הבית להכנס אליו ועשה על הדלת סימנים בלתי נראים כדי לוודא שלא נכנסים לחדר.

האשה טוענת שהבעל הבריח כספים רבים ושהוא ניהל את כספי המשפחה וניתבם כרצונו וכפי שפורט לעיל וזה מוכיח שהוא דגל בעקרון ולפיו: "שלי-שלי, שלך-שלי" ולא בעקרון השתוף. הבעל לקח מהרכוש המשותף חצי מליון ₪ ואף על פי כן, הוא הודה בביה"ד שהוא הגיש לאשה הצעה לחלוקת הרכוש ולא יכל להסביר בביה"ד מדוע הוא השמיט מההצעה את הכספים שהבריח. וזה מוכיח שהוא מלכתחילה לא חשב שיש ביניהם שיתוף.

האשה צרפה מאמרים ופסקי דין ולפיהם חזקת השיתוף מבוססת על שותפות המבוססת על אהבה של בני הזוג ביניהם וכאן לא היתה אהבה ולא אמון, הבעל לא עבד ופירנס ורק בזבז כספי האשה בהחבא. חזקת השתוף מבוססת על צדק חברתי שכל אחד תרם לחיים המשותפים, כל אחד בדרכו: כגון, אחד עובד והשני מטפל בבית ובילדים וכד'. וכאן לא היה שיתוף מסוג זה. האשה טיפלה בבית ובילדים ועבדה והבעל ברוב השנים לא עבד. אין שיתוף כשהסתבר בדיעבד שהחיים היו מבוססים על שקר, מרמה, גניבה וניצול לרעה של הצד השני והמקרה שלפנינו הוא דוגמא לחיי נישואין של שקר, מרמה, גניבה וניצול לרעה של האשה. כמו כן, כשחיי הנישואין אינם תקינים והבעל חי חיי זנות ובוגד באשה אין שיתוף.

האשה מסכימה שביה"ד יפסוק לפי חזקת השיתוף אך לטענתה בין בני הזוג לא היה שיתוף כמפורט לעיל.

עד כאן טיעוני האשה.

הבעל טוען שהיה שיתוף בין הצדדים. הבעל שולל טענת האשה שהוא לא עבד. לטענתו בשנים 1972 עד 1979 הוא עבד כשכיר ואין חשיבות לכך שהוא החליף מקומות עבודה. בשנים 1979 עד סוף 1981 הוא עבד כסוכן ראשי בחברה והשתכר הרבה ובכך הם מימנו חובות לרכישת הקוטג'. בשנת 1982 הוא הקים את חברת [...] והחברה הפסיקה פורמלית לפעול בשנת 1992 אך היתה עד שנת 1995 פעילות שלא באמצעות החברה. הבעל טוען שהוא במקביל חפש עבודה וניסה למוצאה בעשרות מקומות וכפי שציינה האשה ביומנה ובמכתביה ורק בשנתיים האחרונות לפני פרישת האשה הבעל לא עבד וטיפל בבית, בילדים, באשה וברכוש המשותף (השכרת הדירות והמונית). האשה כתבה ביומן שלה שהעסק שיגשג והרווחים הושקעו בדירות ורק אח"כ העסק התדרדר. וגם בדיון אמרה האשה שהעסק שיגשג והיא האמינה בכך וסברה שהדירות נרכשו מהכנסות העסק והודתה בדיון שיכול להיות שהבעל מכר מלאי אחרי שהחברה נסגרה ולא שללה שמכר עד שנת 1996. הבעל טוען שהוא חרוץ, סוחר בנשמתו והרכוש לרבות הדירות, נרכשו מעבודתו וכפי שמשתקף גם ביומנה של האשה ומכתביה (פירוט בענין יומן האשה יובא להלן).

הבעל שולל טענת האשה להעדר שיתוף כי הוא הבריח נכסים. הבעל טוען שהוא לא הבריח נכסים ודוקא האשה הבריחה כספים. לדבריו, גם אם בן הזוג מבריח כספים זה לא מפקיע את חזקת השיתוף אלא רק מהווה עילה להחזיר חצי ממה שלקח. כמו כן לגבי הפנסיה של האשה שנוצרה בשנת 1996 כשפרשה לגימלאות, אין רלוונטיות כלל להברחת כספים שהיא טוענת שנעשו לאחר מכן, כמו כן, האשה הודתה שהברחת הכספים נודעו לה רק בשנת 2002 ולכן זה לא סותר למפרע את כוונת השיתוף.

הבעל טוען שלא היתה ביניהם הפרדה רכושית. רוב הרכוש המשותף רשום על שם שניהם (דירות), חלקו על שמו (המספר למונית) וחלקו על שם האשה (הפנסיה). המונית נרשמה על שמו בלבד כי הוא זכה בהגרלה של משרד התחבורה. הוא פתח חברה עם שותף וכשהשותף עזב הוא רשם אח"כ 50% מהחברה על שם האשה. לצדדים היה חשבון בנק משותף. חשבונות הבנקים הנפרדים היו רק לצורך החברה (לקבלת אשראי וכד'). התא-דואר היה לצורך עסקי הבעל, בעיקר עבור החברה, החשבון בבנק המזרחי שעל שמו נפתח רק בשנת 1996 כי הוא הכניס בו כספים של אמו ואח"כ של בת זוגו ובכל מקרה זה לא סותר את השיתוף עד שנת 1996.

הבעל שולל טענת האשה להעדר שיתוף בגלל בגידותיו. הבעל טוען (בסעיף 17 לסכומיו) שטענות האשה שהבעל בגד בה מופרכות. הקשר שלו עם האשה עמה הוא חי כיום ונולדה לו ממנה בת, החל רק בשנת 1999. האשה מאשרת שרק בשנת 2002 נודע לה על הקשר עם אותה אשה. דברים אלו לא רלוונטים כלל לענין השיתוף שקשור לכוונות הצדדים קודם לכן.

ולענין טענתה שהוא בגד בה גם לפני 1996: גם אם היה לבעל "סטוץ" כזה או אחר במהלך עשרות שנים (דבר שהבעל מכחיש), אין זה מפקיע את השיתוף. הבעל מציין שלפי פסיקת הבג"ץ, בגידות אינם עילה לבטל שיתוף.

הבעל מוסיף וטוען שמן הסתם יש חזקת שיתוף והם חיו יחד מ-1972 עד 2/1999 והטוען שאין שיתוף נטל ההוכחה עליו. האשה לא הוכיחה שלא היה שיתוף ואדרבה הבעל הוכיח שהיה שיתוף, בעבר הפסיקה הדגישה יחסים טובים בין בני הזוג וכיום מספיק שיגורו יחד ושאין קרע ופירוד ממשי כדי שיהיה שיתוף. ויש שיתוף גם אם אחד הרוויח והרכוש רשום על שמו אלא אם כן הוכח שכוונתם אחרת.

האשה כתבה יומן וכן כתבה לבעל מכתבים והבעל טוען שהדברים שכתבה האשה מוכיחים את טענותיו. לדבריו היא ציינה זוגיות נפלאה שנמשכה עשרות שנים ובכתב התביעה סעיף 20 כתבה שכשהיא פרשה מצה"ל בשנת 1996 היא רצתה להקדיש את זמנה הפנוי לבעלה.

האשה הודתה שבשנת 2001 כשנתיים אחרי שהבעל עזב את הבית היא רצתה טפול זוגי וזה מוכיח שהבעל לא התעלל בה. בחודש 2/1999 לאחר שהבעל עזב את הבית כתבה האשה ביומנה שהבעל היה ונותר אהבת חייה וכן כתבה בטויים נוספים. ביומן פירוט עובדתי רחב שמצביע על אמיתות הדברים והיא כתבה ביומן בשנת 1999 שהאידיליה היתה עד לפני 3 שנים ויש לכך חיזוק מהודעת האשה שרק אח"כ נודע לה על מעללי הבעל. הבעל הביא ציטוטים מהיומן שבהם לטענתו האשה מאשרת זכאות הבעל למחצית הרכוש לרבות הפנסיה כשהמשפחה מתפרקת. כגון: אני מאבדת מחצית מהרכוש וההכנסות, אני מרויחה במתנ"ס את מה שאצטרך לוותר מהפנסיה שלי. הייתי משתחררת מהצבא בגיל 40 והבעל רצה שתהיה משכורת מובטחת כל השנים.

הבעל מוסיף וטוען שהאשה הודתה בדיונים שכאשר היא כתבה את הדברים הם שיקפו את האמת, כפי שהיא ידעה אותם בזמן שנכתבו והאשה אישרה שהיומן משקף את הדברים כפי שראתה עד פרוץ המשבר והיא שינתה את דעתה רק בשנת 2002 והיא הודתה שיכול להיות שבזמנו היא חשבה שהדירות נקנו מרווחי הבעל. כמו כן, האשה אמרה בדיון: לא דברנו על חוזי שתוף אלא על אמון וכשיש חשבון משותף אנשים מאמינים אחד לשני וכל אחד מאמין שאף אחד לא ישתמש לרעה בנכסים המשותפים.

טיעוני האשה: האשה טוענת שהבעל התנהג עמה כדיקטטור ורמס את אישיותה עד כדי כך שאישיותה נמחקה והיא היתה במשבר נפשי ובמצוקה וכששהתה במעון לנשים היא קבלה טיפול פסיכולוגי וגם אח"כ הלכה לטפול נוסף והיה לה מעין פיצול אישויות שבצה"ל היא היתה מפקדת בכירה בדרגת סגן אלוף ובבית היא היתה כנועה לבעל- "מעין סמרטוט". האשה היתה מוכה מנטאלית ומינית ופיתחה סימפטומים של אשה מוכה שהתעללו בה נפשית במשך שנים והיא איבדה את אישיותה. האשה טוענת שהיא כתבה את היומן והכתבים מתוך משבר נפשי זה, שהביא אותה למצב שבו היא תתעד דמיונות שבאמצעותם היא תתחנף לבעל שהוא הדמות המענה והמכה ומתוך תקוה שעל ידי כך ישתפרו היחסים בבית. האשה מציינת שבאותה תקופה היא לא ידעה על בגידותיו.

הבעל טוען שיש לקבל את המכתב והיומן כאוטנטיים ולא את טענותיה כיום כשיש לה אינטרס רכושי.

[במאמר המוסגר נציין שהאשה המציאה לביה"ד חוו"ד מהפסיכולוגית שטיפלה בה כדי לתמוך בטענותיה הקשורות למשבר הנפשי, אך האשה לא הסכימה להבדק ע"י פסיכולוגית שמונתה ע"י ביה"ד וביה"ד החליט שלא להסתמך על העדות וחוות הדעת של הפסיכולוגית מטעם האשה].

המחלוקת העיקרית שבין הצדדים הקשורה לחזקת השיתוף מתייחסת לזכאות הבעל בפנסיה של האשה. האשה שירתה בצה"ל מתאריך 10.1970 עד 1966. האשה טוענת שהיא קבלה בעבר כ-5900 ₪ לחודש ולטענתה על ביה"ד לקבוע שאין שיתוף וכל הפנסיה שלה ושאר זכויותיה מעבודתה שייכות רק לה. הבעל טוען שהאשה קבלה בעבר פנסיה של 7000 ₪ לחודש ולטענתו היה ביניהם שיתוף ולכן הוא זכאי למחצית הפנסיה של האשה הן בגין העבר (החל מחודש 6.2002 שאז הפסיקה האשה להכניס הפנסיה לחשבון המשותף) והן בגין העתיד.

ה. הכרעת ביה"ד במחלוקת הנ"ל
כל אחד מבני הזוג רואה בצורה שונה את מערכת היחסים שביניהם הן בפן האישי והן בפן הרכושי.

אין מחלוקת בין הצדדים שהאשה בשנת 1996 הכניסה לחשבון המשותף כ-600-700 אלף ₪ שקבלה כשפרשה מעבודתה ושהאשה הוציאה מהחשבון המשותף בסביבות 400 אלף ₪ בשנת 2002 ושהבעל פתח ללא ידיעת האשה בשנת 1996 חשבון פרטי בבנק המזרחי שבו הצטברו עד 2002 בסביבות 500 אלף ₪ והבעל משך כספים אלו בפברואר 2002. כמו כן מוסכם בין הצדדים שהבעל החל להכיר את מאהבתו הנוכחית בשנת 1996 ונסע עמה מספר פעמים לחו"ל ובשנת 1999 הוא עזב את הבית ונולדה לו בת מהמאהבת בשנת 2001. האשה לא ידעה על כך שלבעל יש מאהבת ושיש לו כספים בחשבון בנק נפרד ודברים אלו נודעו לה בשלב מאוחר יותר, כנראה שרק בשנת 2002.

בהתייחס לקשריו של הבעל עם נשים אחרות, האשה מאשימה את הבעל בחיי זימה והפקר במהלך כל השנים הכוללים בין היתר חומר פורנוגרפי רב שהיה ברשותו, הצעה לאלמנה בשנת 1984 לנסוע לים "לעשות חיים", שהייה פעמים רבות בגרמניה במועדון עם מאות גברים ונשים ערומים, קשר בשנת 1991 עם בחורה בשם שחף והצעתו לשמש כנערת לווי ממין זכר. הבעל מכחיש קשר עם נשים אחרות לפני 1996 ומכחיש מרבית ההאשמות דלעיל ולגבי חלקם הוא טוען שזה היה בשתוף פעולה עם האשה, בהסכמתה או ביוזמתה.

ובאשר לענינים הכספיים: טענות האשה על כך שהבעל הבריח כספים צויינו כבר בכתב התביעה שלה (בסעיפים 34,35,42). האשה טוענת שהבעל לא עבד ולא הזרים כספים לחשבון המשותף ושהיא הכניסה הכספים לחשבון המשותף. הבעל הוציא בהחבא מהחשבון המשותף כספים רבים ובחלקם הוא מימן את חיי ההפקר שלו עם מאהבתו וחלקם הוא הבריח לחשבון הבנק בבנק המזרחי שפתח על שמו. היא הוציאה כספים מהחשבון כשנוכחה לדעת שהבעל הבריח כספים רבים. הבעל מכחיש הטענה שהוא הבריח כספים וטוען שהוא הרויח כספים מעבודתו ושעיקר הכספים בחשבון בבנק המזרחי היו מאמו ומחברתו והוא מוכן להחזיר לאשה מחצית מסך של 171 אלף ₪. ועל האשה להשיב הכסף שהיא הבריחה מהחשבון.

לאחר שביה"ד שמע בדיונים רבים את טיעוני הצדדים והוכחותיהם לרבות עיון בחוו"ד המקצועיות ושמיעת העדויות של רואי החשבון מגיע ביה"ד למסקנות דלהלן:

מהנתונים שבפנינו בענין חברת [...] עולה שהיא היתה בהפסדים והפסיקה פעילותה בשנת 1992 ובשנים לאחר מכן לחברה לא היו הכנסות והבעל לא קבל כספים מהחברה. הבעל טוען שגם אחרי 1992 היו לו הכנסות מעסקיו כאשר הפעילות נעשתה שלא באמצעות החברה. טענה זו לא הוכחה.

האשה טוענת שבמרבית השנים הבעל לא עבד ולא רצה לעבוד. לפי הנתונים שבפנינו בשנות השבעים הבעל עבד כשכיר והחליף כמה מקומות עבודה. בשנות השמונים הוא הקים את חברת [...] שהיתה בהפסדים. הבעל טוען שהוא ניסה למצוא מקום עבודה חדש והאשה טוענת שהבעל לא רצה לעבוד. הכתבה מהעתון המעודדת שלא לעבוד ושהעבודה מביאה להתקף לב היתה תלויה על חדרו של הבעל וזה תומך בעמדת האשה.

יתר על כן, בתאריך כ"ט ניסן תשס"ג 1.5.2003 העיד חברו של הבעל בביה"ד שהבעל זמן רב לא עבד, ושהאשה ביקשה שהחבר ישפיע על הבעל לקבל עבודה, וכשפנה החבר לבעל ענה לו הבעל שאין לו צורך בחיפוש עבודה, יש לו מישהי אחרת שמפרנסת אותו וזה היה באמצע שנות ה-90 וגם לפני כן והוא התכוון לכך שאשתו מפרנסת אותו. העד ציין שנסיונותיו לשכנעו לחפש עבודה וסרוב הבעל לחפש עבודה כי אשתו מפרנסת אותו, לא היו ארוע חד פעמי וזה היה לפחות 3-5 פעמים.

עדות זו מחזקת טיעוני האשה שבמהלך השנים היא זו שעבדה קשה והביאה את ההכנסות למשפחה, הבעל לא התאמץ לחפש מקום עבודה וסמך על כך שאשתו מפרנסת אותו. הבעל הסתפק בכך שהוא ניהל את הענינים הכספיים של בני הזוג, הן את הטיפול בכספים שהכניסה האשה מעבודתה והן את הטיפול בהשכרת הדירות והמספר למונית.

הבעל טוען שבחשבון הפרטי שהוא פתח בבנק המזרחי בשנת 1996 הוכנסו בעיקר כספים מאימו ומחברתו לחיים, אך הנתונים שבפנינו מראים שהיו כספים רבים שיצאו מהחשבון המשותף, חלק גדול מהם יצאו במזומן. כספים אלו הגיעו בסופו של דבר לחשבון של הבעל, חלקם הגדול במזומן. הבעל הוכיח שאמו העבירה לחשבונו כ-15 אלף ₪, אך לא הוכיח שמאמו הועברו סכומי כסף נוספים, הבעל גם לא הוכיח שחברתו לחיים הזרימה כספים לחשבונו הפרטי. הבעל לא הצליח להסביר את העברות הכספים מהחשבון המשותף לחשבונו הפרטי אך הוא הסכים להחזיר לקופה המשותפת רק 171 אלף ₪.

לגבי רוב הכספים שהוצאו מהחשבון המשותף אין תיעוד במסמכים למה הם שימשו. מהנתונים שבפנינו עולה שהכספים שהוצאו החל משנת 1996 עולים בהרבה על הכספים שהוצאו בשנים שלפני כן. הבעל מנסה לתלות זאת בכך שהוצאות המחיה של האשה גדלו כשהיא פרשה מעבודתה. האשה טוענת שהיא פרשה רשמית מעבודתה בצה"ל בשנת 1996 אך בפועל היא כבר היתה בחופשת שחרור בשנת 1994.

אם הגידול בהוצאות היה נובע משנוי בדפוסי החיים של האשה זה היה צריך לבא לידי בטוי מאז שהפסיקה בפועל לשרת בצבא ולא מאז ששוחררה באופן רשמי. הרבה יותר מסתבר שההוצאות גדלו כי בשנת 1996 האשה רצתה להתגרש. ואז בסתר הבעל פתח חשבון בנק לעצמו, התחיל לחיות בסתר עם מאהבת, נסע עמה לחו"ל כמה פעמים וסביר מאד שגם כשהוא ומאהבתו היו בישראל, הוא הוציא עליה כספים לא רק למחיה אלא גם לבילויים. כאשר לבעל היתה בת זוג אחרת הוא הרשה לעצמו להזרים כספים מהחשבון המשותף לחשבון הפרטי, הוא טיפל כל השנים בכספים המשותפים ואשתו סמכה עליו ולא בדקה את הפעילות הכספית. חלק מהכספים בוזבז על ידו לצרכי המחיה והבלויים עם מאהבתו וחלק מהכספים נשארו בחשבונו והוא הוציא מחשבונו בחודש 2/2002 כ-490 אלף ₪. גם אם היינו מקבלים את טענת הבעל שעד שנת 1996 היו לצדדים הכנסות נוספות, מעסקיו של הבעל שלא באמצעות חברת [...] או הכנסות הנקראות "שחורות", עדיין הכנסות אלו צריכים היו להגיע ולהשאר בקופה המשותפת.

לאחר כמה שנים האשה נוכחה לדעת שהבעל הבריח כספים רבים (ומנקודת מבטה אלו אף כספים שלה מעבודתה ולא כספים משותפים) ואז בחודש יוני 2002 הוציאה האשה מהחשבון המשותף כ-420 אלף ₪.

יש לציין שהכספים שהוכנסו לחשבון המשותף לא היו רק מעבודת האשה ומהפנסיה שלה אלא גם מהשכרת 3 הדירות והמספר למונית בהם טיפל הבעל. אין לנו נתונים כמה כספים מהשכירות הכניס הבעל לחשבון המשותף עד שנת,2002 האם כולם, רובם או חלקם, והאם חלק מהם שימש למחייתו, לבילויים עם מאהבתו או שהוכנס לחשבונו הפרטי.

הבעל טוען שהוא זכאי למחצית הכספים המשותפים וההכנסות המשותפות הן לגבי הכספים מהשכרת הדירות, והן לגבי הכספים שהוכנסו לחשבון המשותף. טיעון זה יכול להצדיק שימוש בכספים אלו לצורך מחיית הבעל. אך הוצאות נוספות שמוציא הבעל לבילויים עם מאהבתו, אינם צריכים להתבצע מהקופה המשותפת וצריכים להיות על חשבונו (יש גם מקום לדון כשהבעל עזב מיוזמתו את הבית לגור עם מאהבתו האם הוא זכאי לממן את הוצאות שכר הדירה שלו מהכספים שמכניסה האשה לקופה המשותפת). כמו כן, ודאי שעליו להחזיר לקופה המשותפת כספים שהוא העביר לחשבונו הפרטי.

כאמור, אין לנו נתונים ברורים על גובה הכספים שהוציא הבעל מהקופה המשותפת, לבילויים עם המאהבת שלו וכד'. ביה"ד מחליט שמכח הספק לא לחייב את הבעל בהחזר כספים אלו. אך ודאי הוא שעליו להחזיר לקופה המשותפת את הכספים שהוא לקח מהקופה המשותפת והצטברו בחשבונו. כספים אלו הצטברו בחודש 2/2002 לסך של 490,996 ₪. מסכום זה יש לנכות תקבולים שקבל הבעל מאמו בסך של 15,590 ₪ והסכום הוא 475,406 ₪. על הבעל להחזיר לאשה מחצית מסכום זה דהיינו 237,703 ₪ צמוד למדד מחודש 2/2002.

בחשבון המשותף היו כ-420 אלף ₪. מתוך סכום זה, כ-300 אלף ₪ הוכנסו על ידי האשה לחשבון המשותף והיתרה של כ-120 אלף ₪ היו בחשבון חסכון-השתלמות שעל שמה והבעל העבירם לחשבון המשותף שלא בהסכמתה. האשה הוציאה בחודש 6/2002 421,000 ₪ מהחשבון המשותף.

האשה טוענת שכספים אלו שייכים לה והם נובעים מעבודתה. לגבי הסך של 300 אלף ₪ אנו סבורים שמאחר והאשה הכניסה אותם לחשבון המשותף, מחצית שייכת לבעל. ולגבי הסך של 120 אלף ₪, אלו כספים של האשה מעבודתה שלא הכניסה לחשבון המשותף. אך הבעל טוען שיש לו זכויות בהם מכח חזקת השיתוף. כפי שיפורט להלן, ביה"ד מכריע שיש לבעל זכויות מכח חזקת השיתוף. לפיכך גם סכום זה על האשה להחזיר לקופה המשותפת. לפיכך, על האשה לתת לבעל מחצית מהסך של 421,000 ₪ דהיינו 210,500 ₪ צמוד למדד מחודש 6/2002.

הצדדים חלוקים האם חזקת השיתוף חלה עליהם. יש מקום להפריד בין התקופה שעד 1996 לבין התקופה משנת 1996 ואילך. במחצית הראשונה של שנת 1996 אירעו כמה דברים משמעותיים בין בני הזוג. בתאריך 25.1.1996 נסע הבעל לראשונה, ביחד עם מאהבתו הנוכחית לחו"ל. אין אנו יודעים כמה זמן לפני הנסיעה ביחד לחו"ל החלה מערכת היחסים שביניהם. הקשר עם אותה מאהבת המשיך. היו נסיעות נוספות לחו"ל בשנים 1997 ואילך ולאחר מכן אף נולדה לבעל ולמאהבת בת משותפת. בסביבות כחדשיים לאחר נסיעת הבעל עם מאהבתו לחו"ל, האשה אמנם לא ידעה על כך שיש לבעל מאהבת אך היא לא יכלה לסבול את מערכת היחסים הקשה שבין בני הזוג והיא ביקשה להתגרש. הבעל איים עליה שהוא יתאבד אם הם יתגרשו. בחודש מאי 1996 פתח הבעל חשבון בבנק מזרחי על שמו. חשבון בנק זה לא נועד לעסקיו של הבעל אלא כדי לאפשר לו להבריח כספים מהאשה. הבעל במהלך השנים ניהל בבנק את החשבון המשותף בו נכנסה המשכורת והפנסיה של האשה וכן שכר הדירה מהדירות המשותפות והמונית שהבעל טיפל בהשכרתם. הבעל ראה צורך להפעיל חשבון בנק משלו בו יוכל להבריח מהאשה את הכספים ויוכל לממן את הוצאותיו עם המאהבת ולהשאיר לו בבנק כספים נוספים לעת מצוא.

גם אם חלק מהמרכיבים לעיל היו קיימים, היה מקום לדון האם במצב זה יש בין הצדדים חזקת שיתוף. בהצטרף כל הנתונים דלעיל ביחד במחצית הראשונה של שנת 1996 אין ספק שנוצר קרע ממשי בין בני הזוג שודאי שלא ניתן להחיל עליו לפי החוק את חזקת השיתוף. בהתחשב בנתונים דלעיל אנו סבורים שיש לקבוע את התאריך שממנו ואילך אין חזקת שיתוף מ-31.3.1996 בסמוך לתאריך שבו דרשה האשה מהבעל להתגרש.

ברם, ההשלכות של העדר השיתוף מאפריל 1996 ואילך הינן זניחות ביותר. ההכנסות העיקריות של בני הזוג משנת 1996 ואילך (הן ההכנסות שעד שנת 2010 והן ההכנסות העתידיות) היו מהשכרת הדירות והמונית והפנסיה שקיבלה האשה מצה"ל. הדירות והמונית היו לצדדים כבר לפני 1996 (והדירות גם רשומות על שם שני בני הזוג). גם הפנסיה של האשה נובעת מעבודתה בצה"ל שעד 2/1996 ולכן לגבי הכנסות אלו שאלת השיתוף מחודש אפריל 1996 ואילך אינה רלוונטית כלל. מעבר להכנסות הנ"ל לא נוצרו ע"י הבעל הכנסות נוספות, והאשה לאחר פרישתה מצה"ל עבדה בקאנטרי קלאב אך הכנסותיה לא היו גדולות (ומדובר גם בתקופה קצרה) והזכויות שצברה האשה הינן קטנות ביותר ולכן שאלת השיתוף משנת 1996 ואילך היא יחסית זניחה.

לעומת זאת, שאלת השיתוף שעד 2/1996 הינה משמעותית ביותר. עד לתאריך זה לבעל לא היו הכנסות שיצרו זכויות ששאלת השיתוף רלוונטית לגביהם. מאידך, האשה שירתה כקצינה בצה"ל בדרגת סגן אלוף שנים רבות וצברה שם זכויות רבות והבעל תובע בהם זכויות מכח חזקת השיתוף. זוהי בודאי אחת המחלוקות העיקריות שבין הצדדים ואולי אף העיקרית שביניהם.

עיקרי הטענות של הצדדים בהתייחס לתקופה שעד 3/1996 הם כדלהלן:

האשה טוענת שכאשר אחד מהצדדים עובד והשני מטפל בבית ובילדים יש תרומה משותפת. אך במקרה דנן הבעל לא עבד ולא הכניס כספים והאשה עבדה, הכניסה כספים וטיפלה בבית ובילדים. הבעל במהלך כל השנים גם לפני 1996 בגד באשה עם נשים רבות ואף הציע עצמו כג'יגולו. הבעל ניהל בנפרד את עניני הכספים, פתח ת"ד פרטי כבר בשנת 1981 ופתח חשבון בנק פרטי על שמו כבר בשנת 1982 ודברים אלו לא היו לצרכי העסק.

הבעל טוען שכל עוד אין קרע ופירוד ממשי יש חזקת שיתוף כל עוד לא הוכח אחרת וחובת ההוכחה על הטוען שאין שיתוף. ובהתייחס לטענות האשה הבעל טוען שהוא עבד ברוב השנים והוא לא הבריח כספים ושהוא לא בגד באשה לפני 1996 (וכמו כן, בגידות והברחת כספים אינם עילה לביטול השיתוף). היומן של האשה ומכתביה מוכיחים שהיא עצמה סברה שהיה שיתוף בין הצדדים ורק בשנת 2002 היא החליטה שאין שיתוף ואין להחיל זאת רטרואקטיבית.

לגבי היומן והמכתבים שכתבה האשה אנו סבורים שיש לבחון את האמור בהם בהתייחס למערכת היחסים ששררה בין בני הזוג. הנתונים שבפנינו מצביעים על כך שבאותם השנים האשה למעשה היתה מעין "עיוורת" שלא ראתה את המציאות האמיתית. האשה לא התעסקה בעניינים הכספיים ונתנה לבעל לנהל אותם. כדוגמא נציין שכספים שהגיעו לאשה מעבודתה והיו רשומים על שם האשה, הבעל הורה לבנק להעבירם לחשבון המשותף והבנק ביצע זאת. העסק של הבעל היה בהפסדים והבעל הצליח להטעות את האשה שהעסק משגשג והיא הוטעתה לחשוב כך עד שהתברר לה האמת שהעסק צבר הפסדים רבים. כמו כן, הבעל הבריח כספים רבים מהחשבון המשותף והאשה לא היתה מודעת לכך. בנוסף, הבעל ניהל מערכת יחסים עם מאהבת שכללה נסיעות משותפות לחו"ל ואף לידת בת משותפת לאחר מכן והאשה לא היתה מודעת לכך.

האשה רצתה להתגרש. רצונה להתגרש לא נבע מכך שלבעל יש מאהבת קבועה שהרי הוא העלים זאת ממנה. היא רצתה להתגרש עקב מערכת היחסים ששררה בין הצדדים במהלך השנים והתנהגותו המשפילה של הבעל כלפיה. האשה אמרה לבעל שרצונה להתגרש והוא איים עליה שאם הם יתגרשו הוא יתאבד (ובאותה תקופה היתה לו מאהבת). האשה נסוגה מדרישתה להתגרש והרגישה אף צורך לפייס את הבעל. ניתן אולי לדון ממה נבע ה-"עוורון" של האשה. האם מתמימות יתר, מתסמונת של אשה מוכה נפשית, ממשבר נפשי פסיכולוגי או אולי מסיבה אחרת. בכל מקרה אי אפשר להתעלם מ:"עוורון" זה שהקרין גם על מה שכתבה האשה ביומנה ובמכתביה.

משום כך אנו סבורים שלא ניתן לקבוע שהיומן והמכתבים מהווים הוכחה אקטיבית מוחלטת לכן שהיה שיתוף בין הצדדים עד שנת 1996.

[במאמר המוסגר נציין כי ציטוטים שצויינו ע"י הבעל ודאי שאינם מוכיחים כוונת שיתוף מצד האשה. כגון: הבעל מצטט שהאשה אמרה בדיון שכשיש חשבון משותף אנשים מאמינים אחד לשני וכל אחד מאמין שאף אחד לא ישתמש לרעה בכספים המשותפים. אמירה זו משמעה שהאשה מאמינה שהבעל לא יבריח כספים מהחשבון המשותף (כספים שהאשה הכניסה מעבודתה והבעל בסופו של דבר הבריח אותם). הדברים מתייחסים למה שקיים בחשבון המשותף אך אין כאן הצהרה על שיתוף בזכויות האשה שרשומות על שמה ולא הוכנסו לחשבון המשותף.

ישנם קטעים נוספים שניתן לפרשם בכמה אופנים וממילא אין בהם הוכחה לכוונת שיתוף מצד האשה. ברם, אנו סבורים שעקב המצב המיוחד בו היתה האשה, בכל מקרה אין בדברים שנכתבו הוכחה אקטיבית מוחלטת על קיום חזקת שיתוף בין הצדדים וכאמור לעיל]

טענות האשה שבמרבית השנים הבעל לא עבד ולא פירנס את הבית הינן נכונות וכפי שצויין לעיל. עדות החבר של הבעל שהבעל אמר לו כמה פעמים שהוא לא מחפש עבודה כי יש מישהי שמפרנסת אותו (אשתו), מחזקת טיעונים אלו של האשה.

כבר בשנות ה-80 הראשונות היו לבעל תא דואר פרטי וחשבון בנק פרטי שהוא לא שיתף בהם את האשה.

הבעל טוען שהם היו לצרכי העסק. האשה טוענת שתא הדואר וחשבון הבנק היו ליד הבית ולא בסמוך למקום העסק, ולא נועדו לעסק. והאשה מוסיפה שלבעל היה טלפון פרטי וחדר פרטי שאסור להכנס אליו. העובדה שהבעל הבריח כספים מהאשה לפחות משנת,1996 אינה תורמת לאמינות הבעל ומחזקים טיעוני האשה הנ"ל.

האשה טוענת שהבעל בגד בה גם לפני שנת 1996 וכפי שפורט לעיל. הבעל מכחיש זאת.

מנקודת מבטה של האשה, האשה מתקוממת. מצד אחד ישנה אשה שעבדה כל השנים קשה והכניסה הכספים למשפחה, טיפלה וגידלה את הילדים. מצד שני הבעל התבטל מעבודה כי יש מי שמפרנס אותו, השפיל את האשה, הבריח כספים וחי עם מאהבת. הבעל פרק את המשפחה לרסיסים, האשה נהפכה לשבר כלי ונותרה לה כהכנסה שוטפת את הפנסיה שלה. במציאות זו האשה זועקת מנהמת לבה כיצד מהין הבעל לאור מעלליו לתבוע ממנה חלק מהפנסיה שלה בבחינת "כבשת הרש".

ברם, על אף כל האמור לעיל אנו סבורים, שלאור הפסיקה המקובלת כיום, ההוכחות שהביאה האשה לא הגיעו לכך שהיא הרימה את נטל ההוכחה, להעדר חזקת שיתוף עד שנת 1996.

כמו כן אנו סבורים שלענין שאלת השיתוף אין צורך להכריע במחלוקת שבין הצדדים האם הבעל בגד באשה גם לפני שנת 1996 עם בנות זוג מזדמנות. שאלה זו יכולה אולי להיות רלוונטית לענין זכאות האשה לכתובה ו/או פצוי.

משום כך אנו סבורים שלפי החוק יש בין הצדדים חזקת שיתוף עד לתאריך 31.3.1996. הבעל זכאי למחצית הזכויות שצברה האשה מעבודתה מיום הנישואין ועד 31.3.1996. הפנסיה של האשה הוכנסה לחשבון המשותף עד חודש 5/2002. והבעל זכאי לקבל את חלקו בפנסיה מחודש 6/2002 ואילך.

ו. 4 הדירות שעל שם בני הזוג והמספר למונית שעל שם הבעל
על שם שני הצדדים רשומות 4 דירות:

א. הקוטג' ברחוב [א] שנקנתה בסביבות שנת 1976 ובה גרו הצדדים ביחד. בחודש 2/1999 עזב הבעל את הדירה והאשה ממשיכה להתגורר בה.

ב. דירת 2 וחצי חדרים ישנה ברחוב [ב].

ג. דירת חדר ברחוב [ג].

ד. דירת חדר ברחוב [ד].

דירות ב', ג' ו-ד' מושכרות כאשר הבעל מטפל בהשכרתם.

האשה טוענת שהדירה [א] והדירה [ב] שייכות לשני הצדדים בשווה ויש למוכרם ולהתחלק בכסף ואילו הדירות [ג ו-ד] שייכות לה בלבד על אף היותם רשומות על שם שני הצדדים משום שהמימון להם היה מאביה שנתן להם בתקופה בה נרכשו הדירות כמאה אלף דולר. האשה שוללת טענת הבעל שהדירות נקנו מרווחי החברה שלו (חברת [...]) כי לדבריה לחברה זו לא היו רווחים אלא הפסדים. האשה מעדיפה לקנות מהבעל את חלקו בדירה ברח' כסופים בה היא גרה בשנים האחרונות.

הבעל טוען שהדירות נקנו מהכנסותיו, כל 4 הדירות רשומות על שם שניהם והם שייכות לשניהם ויש לבצע בהם פירוק שיתוף. בסכומיו מציע הבעל כיצד מומלץ לבצע את פירוק השיתוף.

על שם הבעל רשום מספר למונית (מס' [...]) שהבעל קנה אותו בתחילת שנות ה-90 במסגרת הגרלה. האשה טוענת שהמספר למונית שייך לה כי הוא נרכש מכספים שלה והוא נרשם על שם הבעל בגלל שהבעל הוא זה שזכה בהגרלה באפשרות לקנות המספר. הבעל טוען שהמספר למונית רשום על שמו והוא מוכן לשיתוף האשה במונית כמו שהוא זכאי לשיתוף בפנסיה של האשה.

לגבי שתים מהדירות אין מחלוקת בין הצדדים שהם שייכות לשני בני הזוג. לגבי שתי הדירות, שבמחלוקת ביה"ד סבור שטענת האשה שאביה מימן את קנית הדירות שרשומות על שם שני הצדדים יכולה להוות עילה לטענת האשה שהיא זכאית להחזר כספים אלו. על כן נדון בנפרד. אך ביה"ד מחליט שלא לקבל טענתה שמשום כך דירות אלו שייכות לה וכפי שיובהר להלן. לפיכך גם דירות אלו יהיו שייכות לשניהם.

ובאשר למונית, המונית רשומה על שם הבעל. האשה טוענת שמאחר והמספר נקנה מכספיה הוא צריך להיות שלה. ביה"ד אינו מקבל טענה זו של האשה ומכריע שהמונית שייכת לשני הצדדים.

נמצא אם כן שלצדדים 4 דירות ומספר למונית ויש לבצע בהם פירוק שיתוף וכל צד יקבל מחצית שווים. ביה"ד סבור שבמסגרת פרוק השיתוף יש לתת לאשה זכות ראשונית לקנות חלק הבעל בדירה [א] שבה היא גרה בעשור השנים האחרונות ללא הבעל, במחיר שיקבע ע"י שמאי. במקביל, לבעל תהיה זכות ראשונית לקנות את חלקה של האשה במספר למונית במחיר שיקבע ע"י שמאי (השמאי של הדירה או שמאי אחר) (כמו כן, תנתן לבעל זכות ראשונית לקנית חלק האשה באוספים כפי שיפורט להלן).

ולגבי כל אחת מ-3 הדירות האחרות: כל אחת מהדירות תמכר למרבה במחיר כאשר לכל אחד מהצדדים תהיה זכות ראשונית לקנות חלקו של הצד השני במחיר המירבי אותו ניתן להשיג מקונה צד ג' (כמו כן, תהיה גם אפשרות שכל צד יקבל דירה כנגד דירה שיקבל הצד השני בכפוף לתשלומי איזון שיכסו את ההפרש בשווי של הדירות).

ז. הכספים למימון קנית הדירות ורכוש שקבלו הצדדים מהוריהם
האשה טוענת שבשנים 1988-1991 היא קבלה מאביה 100 אלף דולר על חשבון הירושה העתידית ובכסף זה היא קנתה את שתי הדירות ברחוב [ג] וברחוב [ד]. האשה המציאה מכתב מאבי האשה ובו מפרט אביה את הכספים שנתן. טיעון זה הועלה בסעיף 31 לכתב התביעה של האשה וההתייחסות אליו בדיונים היתה בעיקר בדיונים מיום ו' שבט תשס"ג 9.1.2003, כ"ב אייר תשס"ד 13.5.2004 ו-כ"ז תשרי תשס"ו 27.10.2005.

האשה טוענת שמאחר ושתי הדירות הנ"ל ניקנו מכספיה הם שייכות רק לה אע"פ שהם רשומות על שם שני בני הזוג. לחלופין טוענת האשה שאם טענתה זו לא תתקבל, היא תובעת שיוחזרו לה כספי הירושה הללו.

בנוסף טוענת האשה שלגבי הדירה ברחוב [ב] הבעל מימן את הקניה בסך 135 אלף דולר מכספי האשה ועליו להחזיר לה סכום זה.

האשה מציינת שאם הבעל אף היא הורישה בחיים ל-3 ילדיה את זכויותיה בדירה ברח' [ת' ח'] בה היא התגוררה בשנת 1986 ויש לבעל 1/3 דירה ואי אפשר להפלות בין בני הזוג.

הבעל טוען שאבי האשה נתן רק כ-100 אלף ₪ ולא 100 אלף דולר. הכסף ניתן טיפין טיפין והוא שימש למותרות כנסיעות לחו"ל ובילויים. הכסף לא ניתן לאשה אלא לשני בני הזוג. הדירות ניקנו לא מכספי אבי האשה אלא מהרווחים של החברה שלו (חברת [...]).

לדברי הבעל, אמו של הבעל נתנה לבני הזוג במשך השנים הרבה יותר כספים ממה שנתן אבי האשה ולא שייך להתחשבן על כך. בדירה ברחוב [ת' ח'] אמו גרה עד לפטירתה לפני כשנתיים ולאחר פטירתה הדירה אמורה להיות מחולקת ל-3 הילדים. כשם שהירושה העתידית של אם האשה תהיה רק לאשה ולא לבעל, כך גם ירושת אם הבעל שייכת רק לבעל ולא לאשה.

כמו כן טוען הבעל, שלפי החוק גם אם קבלו מאבי האשה 100 אלף דולר וקנו דירות על שם שניהם, זה שייך לשניהם ונחשב כמתנה של אחד מהם לשני ואי אפשר לחזור מכך שנים אחורה.

לדבריו, זכות הבעל בדירות לא רק מכח השיתוף אלא גם מכח הרישום בטאבו. וכשכל אחד מקבל כספים חיצוניים כירושה ואחד הכניס לקופה המשותפת זה שייך לשניהם.

אבי האשה כתב פירוט לתשלומים שהוא נתן ולפיהם בתקופה מ-9/1988 עד 12/1991 הוא נתן סך של 211,383 ₪. הבעל בסיכומיו טוען שאבי האשה נתן רק 100,000 ₪.

אנו סבורים שהסכום שאבי האשה נתן הוא כפי הפירוט הנ"ל בסך 211,383 ₪. חיזוק להכרעתנו זו קיים מאי אמינות של טיעוני הבעל בעניני הכספים שהבריח וכפי שפורט לעיל. חיזוק נוסף לכך קיים מכך שבדיון בתאריך ט"ו חשון תשס"ו 17.11.2005 כשהאשה טענה שאביה נתן 100 אלף דולר הודה הבעל שנתקבלו כספים מאבי האשה והוא לא זוכר כמה, אולי 25-30 (הכוונה לאלפי דולרים). הבעל בעצמו הודה שהוא לא זוכר כמה אלא שהוא משער שזה היה סדר גודל של הכספים. יתירה מכך, הסכום של 211,383 ₪ לפי שערי הדולר לתקופה המדוברת מתאים לטיעון האשה שמדובר על כ-100 אלף דולר. הערכות הבעל בדיון שאביה הכניס כ-25-30 אלף דולר אינן מתאימות לטיעונו בסיכומים שניתנו כ-100 אלך ₪, לפי שערי הדולר באותה תקופה.

עלינו לציין כי דעתנו שיש לקבל את הנתונים שהמציאה האשה מבוססת בעיקר על אי אמינות טיעוני הבעל כמפורט לעיל, והנתונים שהוספנו, מהווים רק חיזוק לכך.

מהנתונים שבפנינו עולה שבלשכת רישום המקרקעין נרשמה בתאריך 8.7.1986 פעולת ירושה שבה קבל הבעל (וכן שני האחים שלו) חלק בנדל"ן בגוש [...] חלקה [...].

סיכום הנתונים שבפנינו הוא: אבי האשה נתן בשנים 1988 עד 1991 סך של 211,383 ₪ והבעל קבל ממשפחתו בירושה חלק בנדל"ן בשנת 1986. האשה טוענת שהכספים שנתן אביה מימנו קנית שתי דירות של הצדדים ולכן הם שייכים לה, כשם שהבעל קבל בירושה נדל"ן והוא שייך לו (ולחילופין, באם תדחה טענתה, היא דורשת לכל הפחות החזר הכספים ששילם אביה). בנוסף תובעת האשה מהבעל החזר 135 אלף דולר שבהם מימן הבעל את קנית הדירה [ב]. הבעל טוען שמה שהוא זכאי לקבל בירושה שייך לו, כמו הירושות העתידיות שתקבל האשה, ושתי הדירת שייכות לשניהם בשווה הן מכח השיתוף והן מכח הרישום והאשה לא זכאית להחזר כספים.

לאחר העיון סבור ביה"ד שיש לדחות שתים מתביעות האשה ולקבל טעוני האשה באופן חלקי בלבד ורק לגבי התביעה החילופית. לגבי הכספים שמימנו את קנית הדירה [ב]: לפי הנתונים שהבאנו לעיל, מאד מסתבר שעיקר המימון של קנית הדירה היה מכספים שהרויחה האשה וזאת מבלי לבדוק עובדתית האם הסכום שנקבה האשה נכון או לא. אולם זו היתה המציאות שבה חיו בני הזוג במהלך השנים. האשה עבדה קשה והרויחה וכספיה שימשו למחיה השוטפת ולהשקעה בנכסים שנרשמו כמשותפים. בנקודה זו צודקת עמדת הבעל שבכל מקרה אין להחזיר את הגלגל אחורנית לפיכך ביה"ד דוחה טענת האשה להחזר כספי מימון הדירה [ב] (כהערת אגב נציין שגם אם היינו מקבלים טענת האשה היה מקום להחזיר רק מחצית הכספים ולא כולם כי הכספים מימנו דירה שמחציתה שייכת לאשה).

לגבי הכספים שהעביר אבי האשה בסך כ-211 אלף ₪: כספים אלו מימנו את עיקר קנית שתי הדירות ברח' [ג] ורח' [ד]. ביה"ד אינו מקבל את טיעוני הבעל שרווחי החברה שלו מ[...] הם מימנו את קנית הדירות. הבעל הטעה בעבר את האשה והיא חשבה שרווחי חברת "[...]" מימנו הקניה, אולם לפי הנתונים שבפנינו ביה"ד דוחה טיעוני הבעל בנקודה זו (התייחסותנו לרווחי/הפסדי חברת "[...]" פורטו לעיל).

האשה דורשת שהדירות יהיו רק שלה. לטענה זו יש לה לכאורה צידוק כי כאן מדובר לא בכספים שנוצרו לצדדים בתקופת החיים המשותפת מעבודת האשה אלא מכספים שאביה נתן בשנים 1988-1991. טענה זו אף מקבלת חיזוק מהעובדה שבשנת 1986 בתקופת החיים המשותפים קיבל הבעל בירושה ממשפחתו נדל"ן. יש להבחין בין זכויות ירושה בנדל"ן שכל צד קבל לאחר הפירוד בין הצדדים (או יקבל בעתיד) שלגביהם ודאי שהצד השני לא יכול לטעון לזכויות. אך כאשר אנו מתייחסים לרכוש שקבל כל צד ממשפחתו באותם שנים בתקופת החיים המשותפים מתבקשת ההשוואה בין הצדדים שלא יתכן שהרכוש שקיבל הבעל ממשפחתו ישאר רק שלו והרכוש שקיבלה האשה ממשפחה באותם שנים יהיה משותף.

משום כך לכאורה היה עלינו לקבל טענת האשה לתת לה את מלוא הבעלות בשתי הדירות הנ"ל. ברם, על אף האמור לעיל סבור ביה"ד שיש לקבל טיעוני האשה רק באופן חלקי (לגבי הטענה החילופית). משפחת האשה אמנם נתנה כספים אך בסופו של דבר בכספים אלו רכשה האשה דירה שנרשמה מחצית על שם הבעל. משום כך סבור ביה"ד שהבעלות בשתי הדירות הנ"ל תשאר מחציתה גם לבעל והאשה תהיה זכאית לקבל מהבעל רק את ההחזר הכספי בגין מחצית מהכספים שאביה נתן (ביה"ד מודע לכך שהחזר מחצית הכספים צמוד למדד שווה הרבה פחות משווים כיום של מחצית משתי הדירות והכרעתנו היא לתת לאשה רק מחצית מהכספים ולא מחצית מהנדל"ן).

לסיכום: ביה"ד דוחה תביעת האשה לקבל החזר כספים בגין מימון הדירה [ב]. ביה"ד דוחה תביעת האשה שהבעלות בדירות ברח' [ג] וברח' [ד] יהיו רק שלה וביה"ד קובע שהבעלות תהיה לשני הצדדים בשווה והאשה תקבל רק החזר כספי של מחצית הסכום שאביה נתן צמוד למדד.

הסכום שאבי האשה נתן הוא 211,383 ₪. הסכום ניתן במהלך השנים 1988 עד 1991 וביה"ד מחליט שהבעל יחזיר לאשה מחצית הסכום דהיינו 105,691 ₪ צמוד למדד. הסכום ניתן בתשלומים רבים, חלקם גדולים וחלקם קטנים, וביה"ד מחליט שההצמדה למדד תהיה לחודש 5/1990 (בערך אמצע התקופה).

ח. דמי השכירות מהדירות והמספר למונית
במהלך השנים הבעל טיפל בהשכרת שלשת הדירות והמספר למונית. החל מחודש 6/2002 הפסיק הבעל לקבל חלק מהפנסיה השוטפת של האשה והוא לא העביר לחשבון המשותף את דמי השכירות מהדירות והמונית.

האשה טוענת שהחל משנת 1998, חלק משכר הדירה לא הופקד בחשבון המשותף. מהשכרת המספר למונית היתה הפסקה בהפקדות לחשבון המשותף מחודש 5/1998 ועד חודש 9/2001 ובמקביל הופקדו שקים בחשבון הבעל בבנק המזרחי. הבעל הכחיש שמקור השיקים מדמי השכירות אך לא נתן לכך הסבר אחר. דמי השכירות מהדירה ברח' [ד] הפסיקו להכנס לחשבון אחרי 1.12.2001 ודמי השכירות מכל הרכוש הפסיקו להכנס לחשבון אחרי 1.3.2002.

האשה טענה שהיא רצתה להיות שותפה בהשכרת הנכסים והבעל סירב. משום כך לטענתה טירחת הבעל בהשכרת הנכסים צריכה להיות על חשבונו. האשה אף מצאה שוכרים טובים יותר מהשוכרים שמצא הבעל אך התברר שהבעל כבר השכיר הנכסים. לבעל לא היו הוצאות בגין השכרת הדירות. באם הבעל עשה שיפוצים בדירה, האשה מסרבת להשתתף בכך כי זה נעשה בלי הסכמתה. סכומי הכסף שקיבל הבעל מהדירות והמספר למונית גבוהים יותר ממה שכתב לביה"ד וממה שדיווח הבעל לרשויות והבעל אף נחקר על כך במס הכנסה. האשה טוענת שהיא זכאית לקבל מהבעל את חלקה בשכר הדירה הן בגין שנות העבר והן בגין העתיד עד שהרכוש יחולק.

(לדבריה יש שתי דירות שהיא טוענת ששייכים רק לה ולכן השכ"ד מהם שייך כולו לאשה ולגבי דירה נוספת, השכ"ד שייך לשני הצדדים). האשה טוענת שיש לחשב את השכ"ד לפי השכ"ד הראוי ופירטה כמה לדעתה צריך להיות החישוב של שכר הדירה.

הבעל טוען שעד חודש 5/2002 דמי השכירות שהוא קיבל הוכנסו לחשבון המשותף. הצדדים גרו ביחד בקוטג' המשותף ברח' [א] והבעל עזב את הקוטג' בחודש 2/1999 ומאז גרה בה האשה לבדה. הבעל טוען שמאז הוא שילם למגוריו שכ"ד בסך כ-4,000 ₪ לחודש ועל האשה שגרה לבד בקוטג' לתת לבעל מחצית מדמי השכירות בגין מגוריה בקוטג'. הבעל מסכים לשלם לאשה מחצית מדמי השכירות שהוא קיבל מחודש 6/2002 אם הוא יקבל מהאשה שכ"ד בגין הקוטג' בה גרה האשה.

ובענין גובה השכ"ד טוען הבעל שהוא מוכן לשלם מחצית ממה שהוא קיבל בפועל כדמי שכירות ויש לקחת בחשבון שהיו תקופות שבהן לא כל הדירות הושכרו. כמו כן, הבעל טוען שיש לנכות מדמי השכירות הוצאות שהיו לו בגין הדירות: אחזקת הדירה, שיפוצים, הוצאות השכרה: נסיעות, טלפונים, צילומים ועוד. כמו כן, הבעל זכאי לנכות 10% מדמי השכירות כשכר טירחתו עבור הטיפול בהשכרת הדירות.

לאחר העיון סבור ביה"ד כדלהלן: האשה טענה ששתים מהדירות שייכות רק לה וגם המספר למונית שייכת רק לה. ביה"ד קבע שכל הדירות והמספר למונית שייכות לשני הצדדים. משום כך ביה"ד דוחה תביעת האשה לקבל את כל דמי השכירות משתי הדירות הנ"ל. לפיכך, על הבעל לתת לאשה מחצית מדמי השכירות של 3 הדירות והמספר למונית שהושכרו.

הבעל טיפל בהשכרת הדירות והמספר למונית. האשה רצתה להיות מעורבת בהשכרה אך בפועל היא לא שותפה בכך. ביה"ד דוחה תביעת הבעל לקבלת שכר טירחה עבור השכרת הנכסים.

ולגבי הדירה המשותפת בה גרו הצדדים והבעל עזב בחודש 2/1999: הבעל לא חוייב לעזוב את הדירה. לבעל היתה מאהבת משנת 1996 והבעל החליט לעזוב בשנת 1999 את הדירה המשותפת והעדיף לגור עם מאהבתו. האשה היתה זכאית למדור. לאחר שנת 2002 הבעל המשיך לגור עם מאהבתו הנ"ל ועם התינוקת המשותפת שנולדה לו ממאהבתו אך הוא ביקש לאפשר לו להגיע ולהכנס מידי פעם גם לדירה המשותפת ולחדר העבודה שלו. האשה טענה שהיא מסרבת לכך ושזו התעללות נפשית לאפשר לבעל שחי עם אשה אחרת והוליד ממנה בת, לגור בקביעות אצל מאהבתו וכאשר מתחשק לו הוא חוזר לפעמים לביתו. ביה"ד קיבל את עמדת האשה ומנע מהבעל לחזור לפרקים לביתו. בנסיבות אלו אין ספק שבמהלך השנים האשה היתה זכאית למדור שליו בדירה ואין שום הצדקה שהיא תממן לבעל מחצית מדמי השכירות הראויים לדירה בה היא גרה, או שתשתתף בשכר הדירה שהבעל שילם. משום כך דוחה ביה"ד תביעת הבעל שהאשה תשלם לו דמי שכירות בגין מגוריה בקוטג'.

ברם, האמור לעיל מתייחס לתקופה שעד עכשיו. בפס"ד זה (להלן) קובע ביה"ד כי כיום הצדדים חייבים להתגרש ואין לעכב את סדור הגט בגין השלמת פירוק השיתוף וסיום ההליכים הרכושיים. משום כך קובע ביה"ד שמכאן ואילך עד שיבוצע בדירה בפועל פירוק שיתוף, תשלם האשה לבעל, מחצית משכר הדירה הראוי בגין הדירה ברח' [א].

לסיכום, הבעל ישלם לאשה מחצית מדמי השכירות בגין 3 הדירות והמספר למונית הן בגין העבר והן בגין העתיד. האשה תשלם לבעל מחצית מדמי השכירות הראויים לדירה ברח' [א] מכאן ואילך.

ולגבי גובה דמי השכירות: הבעל יגיש דו"ח לביה"ד לגבי כל אחת מ-3 הדירות ולגבי המספר למונית כמה דמי שכירות הוא קיבל לגבי כל תקופה ותקופה. הבעל יפרט באלו תקופות הנכסים לא הושכרו. כמו כן, הבעל יפרט אלו הוצאות היו לו בהקשר לאחזקת הנכסים והשכרתם.

במקביל ימונה שמאי שישום את השווי למכירה של כל אחת מארבעת הדירות המשותפות והמספר למונית (לצורך פירוק השיתוף בנכסים) והשמאי גם יקבע מהם דמי השכירות הראויים של 3 הדירות האחרות והמספר למונית החל משנת 2002 ועד היום. יש לפרט את דמי השכירות הראויים בממוצע לגבי כל שנה בנפרד. לאחר קבלת הדו"ח מהבעל לגבי ההשכרות בפועל וקבלת דו"ח השמאות, יוכל כל צד להגיש עמדתו בענין פירוק השיתוף בנכסים וחישוב דמי השכירות ותנתן אח"כ לכל צד זכות תגובה. ולאחר מכן יכריע ביה"ד בענין.

ולגבי זהות השמאי: הצדדים יגיעו להסכמה על זהות השמאי (אפשרי גם ששמאי המונית יהיה שמאי אחר משמאי הדירות). בהעדר הסכמה על שמאי מוסכם יקבע ביה"ד מי יבצע את השמאות.

ט. האוספים
הבעל צבר אוספים רבים. לדברי הבעל האוספים כוללים: אוסף טלכרט, אוסף שעונים, אוסף שטרות, אוסף צלחות קוקה קולה, חוברות "טלכרטים", אוסף תמונות של ארץ ישראל וגרמניה שקבל מאביו, בקבוקים עם אגורות ישנות, תמונות של ה"ביטלס" עם חתימות שלהם ופסלי עץ.

לטענת הבעל האוספים עלו הרבה פחות ממאה אלף דולר ואין להם שווי כספי רב, הם ניקנו ע"י הבעל במזומן משנת 1996 ואילך ובהסכמת האשה. האוספים כיום אצל האשה ובינתיים הם מתקלקלים (כגון השעונים עם הבטריות).

הבעל תובע את האוספים לעצמו. ואם לדעת האשה הם שווים מאה אלף דולר הוא מסכים שהאשה תשלם לו 20 אלף דולר ותקח האוספים לעצמה.

הבעל מוסיף שיש טבעות ששייכות לאם הבעל שנפטרה לפני כשנתיים-שלש ונשארו אצל האשה. יש לו לגביהם ערך רגשי רב והוא רוצה אותם.

האשה טוענת שהבעל הוציא כסף רב לרכישת אוספים. להערכתה שווים מאה אלף דולר והיא מבקשת שתבוצע הערכת שמאי. האשה טוענת שהכסף ששימש לרכישת האוספים הוא כסף שלה ולכן האוספים שייכים לה. האשה אינה מתנגדת שלבעל תהיה זכות ראשונים לרכישת האוספים.

ובהתיחס לפרטי האוספים טוענת האשה: אוסף הקוקה קולה ניתן לאשה מקצין בטחון של קוקה קולה, לאשה אין ענין בו והיא נתנה אותו לבעל. אוסף תמונות ה-"ביטלס" האשה אספה כתלמידת בית ספר והוא שייך רק לאשה. אוסף השטרות: מאבי האשה. אוסף האגורות והבקבוקים: האשה קבלה מהוריה אך היא מוכנה להתחלק בו עם הבעל. לדבריה הבעל לקח ומכר שרשראות כסף וזהב שהוא קנה. האשה לא תובעת את שווים אך היא תובעת שבמקביל, תכשיטי הבנות וטבעות מזהב של הסבא המנוח של האשה ימסרו לה. הם כיום בכספת. טבעת אחת האשה קבלה מאם הבעל ללידת הנכדה הראשונה של אמו והיא עברה לבתם כשהיא ילדה. יש טבעת וזוג עגילים שאם הבעל נתנה לנכדותיה ויש פתק ממנה. באם ביה"ד יחליט להחזיר את הטבעת לבעל, האשה מבקשת שהפתקים ישארו לנכדות.

לאחר העיון סבור ביה"ד כי האוספים נרכשו מכספים משותפים שמקורם ברובם ממשכורת האשה ומדמי שכירות. משום כך, הם שייכים לשני הצדדים. אוסף הקוקה קולה ינתן לבעל, אוסף תמונות ה"ביטלס" ינתן לאשה, הטבעת שעברה לבתם - תשאר אצל בתם, זוג העגילים ינתן לבנות. הטבעת הנוספת תנתן לבעל ובזכות הנכדות לקבל צלום העתק של הפתק שצורף לטבעת.

שאר האוספים שייכים כאמור לשני הצדדים. ימונה שמאי להערכת שווים. לבעל זכות ראשונית לקנות חלקה של האשה באוספים לפי מחיר השמאי, וישלם לאשה מחצית שווים. באם הבעל לא ירצה לקנותם במחיר השמאי, הם ימכרו למרבה במחיר (או שביה"ד ישקול אפשרות שתבוצע חלוקה בעין בין הצדדים, אוסף כנגד אוסף וכד' עם תשלומי איזון).

י. תכולה – חפצים ומטלטלין
הבעל טוען שכשהאשה הרחיקה אותו מהדירה באמצע שנת 2002, הוא לא הצליח לקחת את חפציו שהוזנחו בגג והיו חשופים לשמש וגשם ורק לאחר שביה"ד הורה לאשה, הוא הצליח לקחת את חפציו אולם יש ציוד שהוא עדיין לא קבל ויש גם לחלק את פרטי התכולה המשותפים.

כמו כן, הבעל תובע את קלסרי העבודה, התכתובות עם הבנקים והחומר הקשור להשכרת הדירות ופניותיו לחפוש עבודה. בנוסף תובע הבעל את השעון וכלי העבודה (בנוסף לכל הנ"ל יש את פרטי האוספים שנדונו לעיל בפרק נפרד).

האשה טוענת שהמטלטלין בחלקם התקלקלו והוחלפו (כגון: טלויזיות ומקרר), מכונת הכביסה התקלקלה והבעל יכול לקחתה. המדיח והמיקרוגל בנויים בארונות ולא ניתן למוכרם.

לאחר העיון ביה"ד מחליט כדלהלן:

הבעל זכאי לקבל את המסמכים שהוא תובע: קלסרי עבודה, תכתובות עם הבנקים והחומר הקשור להשכרת הדירות ופניותיו לחפוש עבודה. ברם, האשה זכאית לקבל צלום – העתק של כל המסמכים הנ"ל. במימון תצלומי המסמכים ישאו שני הצדדים בשווה.

בענין השעון שתובע הבעל יוכל ביה"ד לטפל בתביעה לאחר קבלת תגובת האשה.

תכולת הבית והמטלטלין לרבות כלי העבודה שהיו לצדדים בחודש 6/2002 וקיימים היום, שייכים לשני הצדדים. דברים שהתקלקלו ו/או הוחלפו ונקנו במקומם דברים חילופיים מחודש 6/2002 ואילך, שייכים למי שקנאם בלבד. לבעל תהיה זכות ראשונית לקבל את כלי העבודה ולתת לאשה מחצית משווים כיום. לאשה תהיה זכות ראשונית להשאיר אצלה את תכולת הבית (ריהוט, מכשירי חשמל וכד') שנשארה מחודש 6/2002 ולתת לבעל מחצית משווים כיום. באם תהיה מחלוקת בין הצדדים לגבי השווי כיום של התכולה הנ"ל ישקול ביה"ד להכריע בכך ע"פ שיקול דעת רחב ו/או למנות מומחה שיעריך את השווי כיום.

בשולי הדברים נציין שהאשה היתה זכאית למדור בבית וכפי שהובא לעיל ומשום כך היא היתה זכאית להשתמש במטלטלין שבבית (רהוט ומכשירי חשמל וכד'). פירוק השיתוף בהם יבוצע לפי שווים כיום.

יא. רכוש כספי נוסף וכלי רכב
הבעל טוען שיש לחלק את כל מה שצברו הצדדים מיום הנישואין ועד חודש 6/2002 לרבות חסכונות וזכויות סוציאליות. וכן הוא תובע מחצית מזכויות האשה מעבודתה במתנ"ס שם החלה לעבוד לאחר פרישתה מהצבא לרבות פיצויי פיטורין, בטוח מנהלים, חסכונות, קרנות וכד'. הבעל מציין כספים שידוע לו שיש לכל אחד מהצדדים ותובע שכל צד יפרט כמה היה לו ויבוצע איזון. הבעל מציין שהמסמכים להוכחת טענותיו נמצאים בבית בו גרה האשה.

בתיק ביה"ד ישנם מסמכים על כספים שעוקלו בחודש 6/2002. האשה טוענת שלאחר שהיא משכה כ-400 אלף ₪ בחודש 6/2002, נשארו בחשבון ועוקלו כחצי מליון ₪.

האשה טוענת שאין שיתוף בין הצדדים ולכן הכספים שנובעים מעבודתה (שהם רוב הכספים), שייכים רק לה. האשה תובעת פירוק השיתוף בכלי הרכב.

עמדת ביה"ד: כפי שקבענו לעיל, היה שיתוף בין הצדדים עד לתאריך 31.2.1996. משום כך, הבעל זכאי למחצית הכספים שנצברו בגין עבודת האשה שעד 31.3.1996. כספים אלו כוללים הן את הכספים שהיו בפועל בתאריך 31.3.1996 והן את הכספים שהתקבלו לאחר מכן בגין העבודה של האשה שעד 31.3.1996.

עד לתאריך 9.2.2002 שימשו חלק מכספים אלו למחיה השוטפת של הבעל והאשה (וחלקם שימשו להוצאות שהוציא הבעל לצורך חברתו לחיים, למחיה, ובילויים וכד'), חלקם שימשו לצורך הוצאות מיוחדות משותפות (כדוגמא נציין שהרו"ח מטעם הבעל דווח שבאמצעות מענק הפרישה של האשה מצה"ל, שילמו הצדדים 35-40 אלף דולר ופרעו את יתרת המשכנתא של הדירה [ב] שרכשו בשנת 1993). לדעת ביה"ד, הצדדים יתחלקו ביתרת הכספים שנשארה) לגבי הכספים שכל צד הוציא ו/או הבריח התייחסנו לעיל בנפרד).

ובענין כלי הרכב: אין לנו פרטים מדוייקים אלו כלי רכב היו לצדדים בתאריך 9.6.2002, מי מהצדדים החזיק בהם, מי הבעלים הרשום שלהם והאם הם ברשות מי מהצדדים כיום. באופן עקרוני אנו סבורים שיש לבצע בהם פירוק שיתוף לפי שווים בתאריך 9.6.2002 (מי מהצדדים שהשתמש ברכב משנת 1996 עד חודש 6/2002 לא ישלם לצד השני על כך דמי שימוש).

לפיכך מחליט ביה"ד כי: יתרת הכספים שנשארה לצדדים בתאריך 9.6.2002 הן בחשבונות משותפים והן בחשבונות של כל צד בנפרד ומקורה בזכויות שנצברו עד לתאריך 31.3.1996 שייכת לשני הצדדים בשווה.

באם תהיה מחלוקת בין הצדדים כיצד "יתורגם" העקרון הנ"ל לשפת המעשה, כל צד ימציא נייר עמדה בו הוא יפרט מה הם הכספים שנשארו לצדדים (בחשבונות משותפים ונפרדים) בתאריך 9.6.2002 והאם מקור כל כסף הוא מזכויות שנצברו לפני 31.3.1996 או אח"כ וכיצד יש לחלקם. לאחר מכן יגיב כל צד על עמדת הצד השני. לצורך הגשת נייר העמדה יוכל כל צד לבקש מביה"ד צווים לבנקים ומוסדות נוספים לגלוי כספים וזכויות וכד'. הבעל טוען שהמסמכים להוכחת טענותיו נמצאים בבית האשה. ביה"ד מחליט לאפשר לבעל לעיין במסמכים אלו לפני הגשת נייר העמדה. ביה"ד ישקול באם להעביר הנתונים הנ"ל לבדיקת מומחה (רו"ח, אקטואר וכד') ובמידת הצורך יכריע ביה"ד לאחר מכן בדברים הנצרכים.

ולגבי כלי הרכב: יבוצע פירוק שיתוף לפי שווי כלי הרכב בחודש 6/2002 ע"פ המחירון של לוי יצחק. בנייר העמדה הנ"ל יפרט כל צד אלו כלי רכב היה לכל אחד מהצדדים בחודש 6/2002 ומה היה אז שוויו ולאחר מכן יבוצע פירוק שיתוף וכל צד יקבל מחצית מהשווי (כדוגמא: אם לאחד הצדדים היה רכב ששוויו ב: 6/02 היה 80 אלף ₪ ולשני רכב ששוויו 60 אלף ₪, ישלם הראשון לשני מחצית ההפרש, דהיינו, 10,000 ₪).

יב. תביעת האשה לקבלת דמי הכתובה
האשה תובעת כתובתה ותוספת כתובתה והצמדתם ומציינת שהכתובה נמצאת בתיק ביה"ד וסכום הכתובה הנומינאלי בשנת 1972 היה 100 אלף ל"י שהם כיום לאחר הצמדה סכום גבוה בהרבה.

הבעל טוען שבתביעת הגירושין לא מוזכרת התביעה לכתובה, הכתובה לא הוצגה בביה"ד וענין הכתובה לא נדון בביה"ד. באם האשה תגיש תביעה לכתובה יש לקיים בכך דיון נפרד.

בגוף התביעה טוען הבעל שהאשה לא זכאית לכתובה, היא תבעה גירושין והיא מואסת בבעל. הסכום שבכתובה ללא הצמדה אפסי וזניח ואין מקום לשדרג את הכתובה לאור הדירות שנרכשו מהכנסות הבעל ונרשמו גם על שם האשה.

האשה בתגובה מבקשת לתקן את כתב התביעה ולהכניס בו גם את תביעת הכתובה. לטענת האשה ניתן לתקן את כתב התביעה גם בשלב הסיכומים, במידה והדבר נחוץ לעשית צדק. לדבריה החומר שבתיק הצדדים מוכיח שהאשה זכאית לכתובה.

לאחר העיון מחליט ביה"ד לדחות בקשת האשה להכניס כיום את עניני הכתובה לתביעה הנוכחית. באם האשה רוצה לתבוע כתובה והצמדתה ו/או פיצוי בגין הכתובה בזכותה לפתוח תיק ולהגיש תביעה ולאחר שיוגש כתב הגנה יחליט ביה"ד על המשך ההליכים בתביעה זו. ביה"ד מציין שבנגוד לטענת האשה שהכתובה נמצאת בתיק ביה"ד, בחפוש כיום בתיקי הצדדים לא נמצא העתק הכתובה.

יג. גירושין
בעבר קבע ביה"ד שהצדדים יתגרשו לאחר שתוכרע חלוקת הרכוש. לאחר מכן הבעל ביקש שלא לעכב את סידור הגט והאשה דרשה שקודם לכן יטופלו עניני הרכוש. בפסה"ד הנוכחי מכריע ביה"ד בעניני הרכוש. בחלק מהדברים ההכרעה "מתורגמת" לכסף וכדומה ובחלק מהדברים נקבעו עקרונות (כגון פירוק שיתוף בדירות, זכאות לפנסיה ועוד) כאשר "תרגום" העקרונות לפן המעשי כרוך בהליכים נוספים (שמאי, אקטואר ועוד).

מקצת מהדברים נותרו עדיין פתוחים וזקוקים לבירור נוסף (כגון: דמי השכירות).

בשלב זה של ההליכים, על אף שפסה"ד הרכושי אינו חלוט, מרבית המחלוקות העיקריות הוכרעו לכל הפחות בפן העקרוני. ההליכים הרכושיים התמשכו עד היום זמן רב. השלמת ההליכים הרכושיים תקח זמן נוסף (ויתכן וגם יוגש ערעור על פסה"ד). בנסיבות אלו אנו סבורים שאין כיום הצדקה לעכב את סדור הגט. הצדדים חיים בנפרד שנים רבות. הבעל חי עם אשה אחרת ואף הוליד ממנה בת. השלמת ההליכים הרכושיים תוכל להתבצע לאחר סדור הגט ולכן סבור ביה"ד שכיום הצדדים חייבים להתגרש ואין לעכב את סדור הגט בגין השלמת פירוק השיתוף וסיום ההליכים הרכושיים.

כמו כן, באם האשה תפתח תיק לתביעת כתובה/פצוי ידון ביה"ד בתביעה זו אך כמובן שאין בכך הצדקה לעכב כיום את סדור הגט והבירור יוכל להעשות לאחר סדור הגט.

יד. מסקנות:
לאור כל האמור לעיל יש לפסוק כדלהלן:

(1) הבעל [פלוני] והאשה [פלונית] חייבים כיום להתגרש. אין לעכב כיום את סדור הגט בגין השלמת פירוק השיתוף וסיום ההליכים הרכושיים ובגין עניני הכתובה. דברים אלו יטופלו לאחר סדור הגט.

(2) הבעל ישלם לאשה 237,703 ₪ צמוד למדד המחירים לצרכן מחודש 2/2002 (הפירוט לעיל באמצע פרק ה').

(3) האשה תשלם לבעל 210,500 ₪ צמוד למדד המחירים לצרכן מחודש 6/2002 (הפירוט לעיל באמצע פרק ה').

(4) לפי החוק יש בין הצדדים חזקת שיתוף מיום הנישואין בתאריך 7.6.1972 ועד לתאריך 31.3.1996.

(5) הבעל זכאי למחצית תקבולי הפנסיה שתקבל האשה בעתיד וכן למחצית תקבולי הפנסיה שקבלה האשה מחודש 6/2002 ואילך שהצטברו בגין שירותה בצה"ל מיום 7.6.1972 ועד 31.3.1996 (לגבי תקבולי פנסיה בגין זכויות שנצברו לפני 7.6.1972, אין הבעל זכאי למחצית).

(6) על שם שני הצדדים רשומות 4 דירות:

א. הקוטג' ברחוב [א].

ב. דירת 2 וחצי חדרים ברח' [ב].

ג. דירת חדר ברח' [ג].

ד. דירת חדר ברח' [ד].

כמו כן, על שם הבעל רשום מספר למונית (מספר [...]).

בארבעת הדירות והמספר למונית הנ"ל יבוצע פירוק שיתוף וכל צד יקבל מחצית משווים.

(7) במסגרת פירוק השיתוף בארבעת הדירות והמספר למונית הנ"ל. תנתן לאשה זכות ראשונית לקנות חלק הבעל בדירה ברח' [א] שבה היא גרה, במחיר שיקבע ע"י שמאי. במקביל, לבעל תהיה זכות ראשונית לקנות את חלקה של האשה במספר למונית במחיר שיקבע ע"י שמאי (השמאי של הדירה או שמאי אחר) (כמו כן, תנתן לבעל זכות ראשונית לקנית חלק האשה באוספים כפי שיפורט להלן).

ולגבי כל אחת מ-3 הדירות האחרות: כל אחת מהדירות תמכר למרבה במחיר כאשר לכל אחד מהצדדים תהיה זכות ראשונית לקנות חלקו של הצד השני במחיר המירבי אותו ניתן להשיג מקונה צד ג' (כמו כן, תהיה גם אפשרות שכל צד יקבל דירה כנגד דירה שיקבל הצד השני בכפוף לתשלומי איזון שיכסו את ההפרש בשווי של הדירות).

(8) הבעל יתן לאשה 105,691 ₪ צמוד למדד המחירים לצרכן לחודש 5/1990 (בגין הכספים שנתן אבי האשה).

(9) הבעל ישלם לאשה מחצית מדמי השכירות של 3 הדירות (ברח' [ב], רח' [ג] ורח' [ד]) והמספר למונית שהוא טיפל בהשכרתם. התשלום יהיה בגין התקופה שעד היום ובגין התקופה העתידית עד לבצוע פירוק השיתוף בפועל לגבי כל נכס ונכס.

(10) האשה תשלם לבעל מחצית מדמי השכירות הראויים לקוטג' המשותף ברח' [א] החל מיום מתן פס"ד זה ועד לבצוע פירוק השיתוף בפועל בקוטג' זה.

(11) לגבי גובה דמי השכירות (שצויינו לעיל סעיף (9)), הבעל יגיש דו"ח, ובמקביל ימונה שמאי (בהקשר לאמור בסעיפים (9) ו- (10) דלעיל) וכל הנ"ל כפי שפורט לעיל בפרק ח' (בסופו). הצדדים יגישו עמדתם וביה"ד יכריע בענין.

(12) פירוק השיתוף באוספים יהיה כדלהלן:

אוסף הקוקה קולה ינתן לבעל, אוסף תמונות ה"ביטלס" ינתן לאשה, הטבעת שעברה לבתם-תשאר אצל בתם, זוג העגילים ינתן לבנות. הטבעת הנוספת תנתן לבעל ובזכות הנכדות לקבל צלום-העתק של הפתק שצורף לטבעת.

שאר האוספים שייכים לשני הצדדים. ימונה שמאי להערכת שווים. לבעל זכות ראשונית לקנות חלקה של האשה באוספים לפי מחיר השמאי, וישלם לאשה מחצית שווים. באם הבעל לא ירצה לקנותם במחיר השמאי, הם ימכרו למרבה במחיר (או שביה"ד ישקול אפשרות שתבוצע חלוקה בעין בין הצדדים, אוסף כנגד אוסף וכד' עם תשלומי איזון).

(13) פירוק השיתוף בתכולה יהיה כדלהלן:

הבעל יקבל את המסמכים שהוא תובע: קלסרי עבודה, תכתובות עם הבנקים והחומר הקשור להשכרת הדירות ופניותיו לחפוש עבודה. ברם, האשה זכאית לקבל צלום – העתק של כל המסמכים הנ"ל. במימון תצלומי המסמכים ישאו שני הצדדים בשווה.

בענין השעון שתובע הבעל, יוכל ביה"ד לטפל בתביעה לאחר קבלת תגובת האשה.

תכולת הבית והמטלטלין, לרבות כלי העבודה שהיו לצדדים בחודש 6/2002 וקיימים היום, שייכים לשני הצדדים. דברים שהתקלקלו ו/או הוחלפו ונקנו במקומם דברים חילופיים מחודש 6/2002 ואילך, שייכים למי שקנאם בלבד. לבעל תהיה זכות ראשונית לקבל את כלי העבודה ולתת לאשה מחצית משווים כיום. לאשה תהיה זכות ראשונית להשאיר אצלה את תכולת הבית (ריהוט, מכשירי חשמל וכד') שנשארה מחודש 6/2002 ולתת לבעל מחצית משווים כיום. באם תהיה מחלוקת בין הצדדים לגבי השווי כיום של התכולה הנ"ל ישקול ביה"ד להכריע בכך ע"פ שיקול דעת רחב ו/או למנות מומחה שיעריך את השווי כיום.

(14) יתרת הכספים שנשארה לצדדים בתאריך 9.6.2002 הן בחשבונות משותפים והן בחשבונות של כל צד בנפרד ומקורה בזכויות שנצברו עד לתאריך 31.3.1996, שייכת לשני הצדדים בשווה.

באם תהיה מחלוקת בין הצדדים כיצד "יתורגם" העקרון הנ"ל לשפת המעשה, כל צד ימציא נייר עמדה בו הוא יפרט מה הם הכספים שנשארו לצדדים (בחשבונות משותפים ונפרדים) בתאריך 9.6.2002 והאם מקור כל כסף הוא מזכויות שנצברו לפני 31.3.1996 או אח"כ וכיצד יש לחלקם. לאחר מכן יגיב כל צד על עמדת הצד השני. לצורך הגשת נייר העמדה יוכל כל צד לבקש מביה"ד צווים לבנקים ומוסדות נוספים לגלוי כספים וזכויות וכד'. הבעל טוען שהמסמכים להוכחת טענותיו נמצאים בבית האשה. ביה"ד מחליט לאפשר לבעל לעיין במסמכים אלו לפני הגשת נייר העמדה. ביה"ד ישקול באם להעביר הנתונים הנ"ל לבדיקת מומחה (רו"ח, אקטואר וכד') ובמידת הצורך יכריע ביה"ד לאחר מכן בדברים הנצרכים.

(15) לגבי כלי הרכב: יבוצע פירוק שיתוף לפי שווי כלי הרכב בחודש 6/2002 ע"פ המחירון של לוי יצחק. בנייר העמדה הנ"ל (שצויין בסעיף (14) לעיל), יפרט כל צד גם אלו כלי רכב היה לכל אחד מהצדדים בחודש 6/2002 ומה היה אז שוויו ולאחר מכן יבוצע פירוק שיתוף בכלי הרכב וכל צד יקבל מחצית מהשווי (כדוגמא: אם לאחד הצדדים היה רכב ששוויו ב: 6/2002 היה 80 אלף ₪ ולשני רכב ששוויו 60 אלף ₪, ישלם הראשון לשני מחצית ההפרש, דהיינו, 10,000 ₪).

(16) באם האשה רוצה לתבוע כתובה והצמדתה ו/או פיצוי בגין הכתובה, בזכותה לפתוח תיק ולהגיש תביעה (ולצרף לתביעה העתק של הכתובה) ולאחר שיוגש כתב הגנה יחליט ביה"ד על המשך ההליכים בתביעה זו.

(17) לצורך ישום העקרונות שבפס"ד זה שלא "תורגמו" לסכומים כספיים וכדומה (כגון: הפנסיה, סעיף (5) דלעיל), ישקול ביה"ד במידת הצורך מינוי מומחה (רו"ח/חשבונאי/אקטואר וכד').

(18) סכומי הכסף העיקריים שכל צד צריך כיום לתת לצד השני פורטו בסעיפים 2, 3, ו-8 של המסקנות. בנוסף לכך על כל צד לתת לצד השני כספים בגין הפנסיה ו/או ודמי השכירות (כמפורט בסעיפים 5, 9, ו-10 למסקנות). בנוסף לכך יבוצע פירוק שיתוף בארבעת הדירות, בכספים וברכוש הנוסף שפורט.

(19) אין צו להוצאות.

ניתן ביום ט' בתמוז התשע"א
(11/07/2011)
הרב יצחק אלמליח - אב"ד
הרב שלמה תם - דיין
הרב יהודה שחור - דיין