לפנינו ערעור ברשות על החלטת כב' ראש אבות בית הדין הרבני האזורי בתל אביב מיום כ"ז אלול תשס"ט בה נכתב:

"לאחר עיון בכל החומר שבתיק, קובע ביה"ד כי עקרונית לביה"ד סמכות עניינית לדון במכלול הבעיות בתיק זה. אולם ברור שאין בהחלטה זו דחיית כל טענות ב"כ המשיבים או קבלת כל דברי המבקשים באופן גורף ויש להחליט על כל טיעון לגופו".

להלן עובדות המקרה ככל שהן נחוצות לענייננו.

הקדש "קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות מצטיינים בלימודיהם" נוסד על ידי אלמנתו גב' פשה רבינוביץ וארבע בנותיו בשטר הקדש שנחתם ביום י' בטבת תשט"ו ע"י המקדישות ואושר בפני ביה"ד הרבני בת"א. קודם לכן, ביום 13.10.53 נחתם לגבי אותו נכס שטר הקדש נוטריוני על שם "קרן ר' יצחק גברילוביץ". העובדה כי ישנם שני שטרי הקדש העלתה את השאלה האם מדובר בהקדש דתי או בהקדש ציבורי. עניין זה הוכרע זה מכבר בפסק דינו של כב' השופט חלימה מיום 03/03/81 בתיק הפ (תא) 587/78 שקבע כי הסמכות לדון בבקשת המבקשים שבפניו לפטר את נאמני ההקדש, אינה מסורה לביהמ"ש אלא לבית הדין הרבני. כב' השופט חלימה מגולל את פרטי פרשה וקובע כי בקשת המבקשים סותרת את בקשתם מביה"ד האזורי למנות נאמנים להקדש, ואת התנהלותם מול ביה"ד האזורי ובאמצעותו במשך שנים רבות.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 240/81), שנמחק לאחר שהצדדים הגיעו להסכם פשרה ביום 26/08/84. בסעיף 1 להסכם נכתב:

"המערערים מוחקים בזאת את הערעור בלא צו להוצאות ומסכימים כי פסק הדין בערכאה קמא ישאר בעינו וכי הסמכות היחידה בכל עניין הנוגע לניהול הקדש "קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות המצטיינים בלימודיהם" תהיה נתונה לביה"ד הרבני בתל אביב-יפו".

בסעיף 2 להסכם נכתב:

"לנאמני ההקדש – המשיבים (להלן: "הנאמנים") יצורפו שני נאמנים נוספים ומספר נאמני ההקדש יעמוד על שבעה. בעקבות הצירוף האמור יכהן ד"ר אלמוני בתפקיד של נאמן כפול וכוחו יהא ככוח שני נאמנים. לאחר איו"ש של ד"ר אלמוני ימונו שניים מתוך שבעה נאמני הקדש על ידי המערערים או יורשיהם, באישור בית הדין הרבני בתל אביב-יפו, כפי שנעשה בעבר".

הסכמת הצדדים קיבלה תוקף פסק דין על ידי סגן הרשם בבית המשפט העליון.

ביום 09/03/93 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי כב' השופט א' גורן בתובענה של המבקשים – קודמיהם של המערערים לפנינו – להכריז כי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בתוקף. הדבר התבקש לאור הודעת נאמני ההקדש למבקשים מיום 01/06/90 על ביטול ההסכם.

השופט גורן נעתר לבקשה שבפניו וקבע כי ההסכם שנכרת בביהמ"ש העליון בתוקף. בנוסף קבע כב' השופט כי מינויו של משיב 7, הרב צבי דרבקין, לנאמן, בטל.

על פסק הדין הוגש ערעור לביהמ"ש העליון בטענה כי המשיבים-המבקשים בערכאה דלמטה, לא ביקשו כלל לבטל את מינויו של הרב דרבקין לנאמן. ביהמ"ש העליון ביטל את ביטול המינוי, וכתב בפסק דינו: "למותר להוסיף כי אין בפסק דיננו כל הבעת דעה ביתר השאלות שהעלה בא כוח המערערים, לרבות שאלת הסמכות העניינית למנות ולבטל מינויים של נאמני הקדש".

בהקשר זה יש לציין כי גם המבקשים פנו לביה"ד הרבני בת"א בבקשה שיבטל את מינויו של הרב דרבקין לנאמן. משמע כי גם הם הכירו בסמכות ביה"ד בעניין זה.

בשנת 1991 נתגלע סכסוך נוסף בין הצדדים, והפעם בקשר למינויו של הרב משה פרנק לנאמן נוסף. המערערים שבו ופנו לביהמ"ש, אך עתירתם נדחתה. על כך הוגש ערעור, ובמסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה נוסף שבו הצדדים שבו ואשררו את ההסכם הקודם, והוסיפו מספר סעיפים שעניינם הגדלת מספר הנאמנים, והגדלת כוחו של ד"ר אלמוני שיהיה שקול מעתה כשלשה נאמנים. ההסכם קיבל תוקף פסק דין ע"י שופטי ביהמ"ש העליון.

גם בהסכם זה נכתב כי מינוי הנאמנים יעשה על ידי ביה"ד הרבני. ביה"ד נעתר למבוקש וביום י"ח חשוון תשנ"ז נתן תוקף פסק דין להסכמת הצדדים. בנוסף ביה"ד קבע כי הסמכות לדון בכל ענייני ההקדש מסורה לו. על הקביעה הזו האחרונה הוגש ערעור לביה"ד הגדול. ביה"ד הגדול בחר לא לדון בערעור לגופו משום שלא היתה לו באותה עת נפקות מעשית.

ביום 17/11/2002 הגישו המשיבים בערעור בקשה לביה"ד האזורי לביטול הסכמי הפשרה שנכרתו עם המערערים. המשיבים בבקשתם טענו כי עו"ד פלוני עשה מספר פעולות שגרמו נזק להקדש, ואף ניסה לגזול את כספי ההקדש.

אחת מהפעולות היא שינוי רישום בעלות בנכס ששייך להקדש כך שחלק ממנו ירשם על שם המקדישות. שינוי הרישום בוטל בסוף על ידי הממונה על המרשם שנעתר לבקשת ההקדש, ועל כך הגישו המערערים ערעור לביהמ"ש המחוזי שנדחה בהחלטתה של כב' השופטת גרסטל, שקבעה באופן חד משמעי כי מדובר בהקדש דתי ולא בהקדש ציבורי. עוד נקבע שלהקדש דתי ישנה אישיות משפטית עצמאית ואין מניעה לרשום מקרקעין על שמו של ההקדש. ערעור על פסק דין זה נדחה על ידי ביהמ"ש העליון ביום י"ב בסיון תש"ע 25/05/10 (ע"א 2364/04 יאלי הרן ואח' נ' הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות מצטיינים (2010); להלן – ענין הרן). נקבע שם כי הקדש דתי יכול להירשם כבעל זכויות במקרקעין.

טענות הצדדים
מעיון בכתב הערעור וכתב התשובה והדיון בפנינו עולה כי נקודת המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא מהו המבחן לקביעת הסמכות לדון בבקשת המשיבים שהוגשה לבית הדין האזורי. זאת, משום שמדובר בבקשה לביטול הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין ע"י בית המשפט העליון ועניינם מינוי נאמנים, ובפירוט מינויו של ד"ר אלמוני לנאמן בעל זכות הצבעה כפולה בהסכם הראשון, ומשולשת בהסכם השני. לטענת המערערים, המבחן הוא מבחן הסעד, והסעד המבוקש הוא ביטול הסכם שאינו נכלל באמור בסעיף 53 לדבר המלך במועצתו שם נקבע כי לביה"ד סמכות שיפוט בכל עניין הנוגע ליצירתו או לניהולו הפנימי של הקדש דתי שנוצר לפניו. ביטול הסכם, לטענת המערערים, אינו עונה על אחת מההגדרות הללו. המשיבים מצידם טוענים כי המבחן הוא מבחן העניין, והעניין שבא לפתחו של ביה"ד הוא ביטול מינוי נאמן מכח הסכם. וביטול מינוי נאמן הוא דבר שבסמכות ביה"ד.

עוד נטען על ידי ב"כ המערערים, כי סמכות ביה"ד הרבני נובעת מהסכמת הצדדים בהסכם הפשרה הראשון לפני ביהמ"ש העליון, והסכמת הצדדים לא מקנה לביה"ד סמכות לדון בבקשת המשיב לביטול מינוי נאמן, אלא רק בעניינים הנוגעים לניהול ההקדש. ב"כ המערערים מפנה לאמור בפס"ד של השופט גורן, שקיבל קביעה זו, שסמכות ביה"ד מקורה בהסכמת הצדדים.

עוד נטען כי ביה"ד הרבני אינו מוסמך לבטל הסכמים שקיבלו תוקף פס"ד על ידי ביהמ"ש העליון, משני טעמים, משום שלפי ההלכה המשפטית המקובלת, יש להגיש תובענה לביטול הסכם לערכאה שאישרה את ההסכם, והיא לטענת המערערים, ביהמ"ש העליון, או ערכאה אזרחית אחרת. ומשום שהחלטה של ביהמ"ש העליון היא כהלכה פסוקה, וביה"ד הרבני אינו יכול לפעול בניגוד לאמור בה. ב"כ המערערים מפנה לאמור בבג"ץ בבלי.

ב"כ המשיבים בכתב התשובה מגולל את פרשת ההקדש לפי נקודת ראותו, ומאריך בפרק העוסק בזהות המקדישים ומטרות ההקדש, כמו כן מפרט את העילות לבקשה לביטול ההסכמים שהוגשה לביה"ד האזורי, ומבקש בסיפא של כתב התשובה שביה"ד הגדול ידון בכך.

על אתר נאמר כי אין בכוונתנו לעסוק בבקשה לגופה, אלא רק בשאלת הסמכות שבה עוסק הערעור שלפנינו.

ובאשר לטענות שבערעור, משיב ב"כ המשיבים כי בניגוד לאמור בפסה"ד של השופט גורן, אין בכוחה של הסכמת הצדדים להקנות סמכות עניינית, והסמכות מסורה לביה"ד מכח דבר המלך במועצתו. כמו כן נטען כי ביה"ד אינו כפוף להוראות חוק הנאמנות גם לא מבחינה קוגנטית. ולכן הסמכות הבלעדית לדון במינוי או ביטול מינוי נאמן מסורה לביה"ד הרבני. ב"כ המשיבים מביא מספר מובאות משפטיות התומכות בדבריו.

דיון והכרעה
בין הצדדים קיימות אינספור מחלוקות בכל הקשור לעניני ההקדש. פסק הדין בענין הרן שם סוף פסוק לחלק מן המחלוקות רבות שנים בין הצדדים. ראשית, נקבע שם כי אין להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי שההקדש שעל שמו רשומות הזכויות במקרקעין שבמחלוקת הוא הקדש דתי שנוצר בפני בית הדין הרבני בשנת 55. עוד נקבע בפסק הדין כי אף בהתעלם מהנתונים עליהם ביסס ביהמ"ש קמא, ובצדק, את מסקנתו הנ"ל, אין המערערים רשאים להעלות כיום טענות כנגד סיווג ההקדש. זאת, כיוון ששאלת סיווג ההקדש הוכרעה בפסק דינו של השופט א' חלימה בבית המשפט המחוזי בת"א מיום 3.3.81 בה"פ 587/78, שבו נדחתה על הסף תובענה שהוגשה לפיטורי נאמני ההקדש. בית המשפט המחוזי קבע כי אינו מוסמך לדון בתובענה, כיוון שהיא נוגעת לאופן ניהולו של הקדש דתי ומתבקש בגדרה ביטול מינוים של נאמני ההקדש שמונו על ידי בית הדין הרבני (להלן: פסה"ד הראשון). משהסכימו המבקשות המקוריות בהסכמה שקיבלה תוקף של פס"ד בבית המשפט העליון כי פסה"ד הנזכר יישאר בעינו, קיבלו הן על עצמן, למעשה, את הכרעתו של בית המשפט המחוזי כי ההקדש הוא הקדש דתי. זאת ועוד, כפי שנקבע בפסה"ד הראשון, המבקשות המקוריות היו מנועות מלהעלות טענות המתבססות על שטר ההקדש הראשון כנגד סיווג ההקדש. זאת, כיוון שהן עצמן (יחד עם יתר המקדישות) בחרו להתעלם משטר ההקדש הראשון ופנו לבית הדין הרבני בשנת 1955, חתמו בפניו על שטר ההקדש השני, ומכוח הוראת בית הדין הרבני אכן נרשמו הזכויות במקרקעין בהתאם לשטר ההקדש השני. כיוון שמדובר בהקדש דתי שנוצר בפני בית דין רבני לפני כניסתו לתוקף של חוק הנאמנות, הסמכות הייחודית לדון בנושאים הנוגעים "ליצירתו או להנהלתו הפנימית" של ההקדש הדתי נתונה לבית הדין הרבני, וזאת מכוח סימן 53(3) לדבר המלך. לגבי עניינים אחרים, שאינם נכללים בגדר יצירתו או הנהלתו הפנימית של ההקדש הדתי, נתונה הסמכות החוקית לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית לפי סעיף 40(2) לחוק בתי המשפט.

משמעות דברים אלה היא, שסמכות בית הדין הרבני לדון בעניני הניהול הפנימי של ההקדש – ובכלל האמור למנות נאמנים ולפטרם – נובעת ע"פ החוק מכתב ההקדש עצמו שכונן בפני בית הדין הרבני. סמכות בית הדין אינה נובעת מפסק דין זה או אחר של בית המשפט המחוזי או בית המשפט העליון. אף שפסקי דין אלו הכריעו במחלוקות שבאו בפניו בדבר מהותו של ההקדש – אזרחי או דתי, אין הם מקור הסמכות של בית הדין הרבני.

אמת נכון הדבר, במסגרת פסקי דין שניתנו בשני ערעורים שהובאו בפני בית המשפט העליון הוסכם בין צדדים לאותם ערעורים על מינוי נאמנים נוספים להקדש ולהסכמות אלו ניתן תוקף של פסקי דין, והשאלה המהותית שבפנינו היא מהי הדרך המשפטית הנכונה להביא לשינוי אותן הסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין.

שני הצדדים מסכימים כי הכתובת לשינוי אינה בית המשפט העליון. המערערים טוענים, כי הסמכות לכך מסורה לבית המשפט המחוזי ואילו המשיבים טוענים כי הסמכות מסורה לבית הדין הרבני.

על פי פסיקת בית המשפט העליון, הדרך לביטול פסק דין שניתן בהסכמה מחמת עילה חוזית היא בהגשת תביעה "בפני בית-המשפט המוסמך" וככלל בית המשפט המוסמך הוא "בית המשפט אשר נתן את פסק הדין" בהסכמה. ואולם לכלל זה יש חריג. אם בית המשפט שנתן את פסק הדין המוסכם הוא בית המשפט העליון, בין בשבתו כבג"ץ ובין בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, על בעל דין המבקש את ביטולו להגיש תובענה לערכאה הדיונית המוסמכת וזאת משום שהליכי בית המשפט העליון אינם מיועדים ואינם מתאימים לשמיעת תובענה רגילה שבה יש להשמיע ראיות ולחקור עדים. ראו: ע"א 9344/04 ד"ר דניאל אנגל נ' עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ (2006) (פורסם באתרים משפטיים).

בעניננו לא ניתן לומר כי הערכאה הדיונית המוסמכת היא בית המשפט המחוזי. כזכור, השופט חלימה קבע בפסק הדין הראשון כי הסמכות הענינית לדון בעניני הניהול הפנימי של ההקדש היא לבית הדין הרבני. בגדרו של הערעור על פסק הדין האמור, הסכימו הצדדים כי פסק הדין הראשון יישאר בתוקפו וכי יתווספו שני נאמנים להקדש. להסכם זה ניתן תוקף של פסק דין ע"י סגן הרשם של בית המשפט העליון. חזקה היא כי בתיתו תוקף של פסק דין להסכם, לא התכוון סגן הרשם לחרוג מסמכותו העניינית של בית המשפט האזרחי אשר במקרה זה, כך נקבע וכך הוסכם, אינו מוסמך למנות נאמנים להקדש או לפטרם. לכל היותר ניתן לומר, כי סגן הרשם הפעיל סמכות שבגררא של בית המשפט על מנת להביא לסיום בדרך מוסכמת את הסכסוך שעמד באותה עת בפני בית המשפט העליון.

באותה אספקלריה יש לראות את פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 3262/94 שאישר הסכם נוסף אליו הגיעו בעלי הדין שבפניו ועיקרו חזרה על ההסכם הראשון בשינויים, שלפיהם מספר הנאמנים יהיה תשעה וכוחו של ד"ר אלמוני יהיה ככוח של שלושה נאמנים. בשני ההסכמים צויין כי מינוי הנאמנים ייעשה ע"י בית הדין הרבני. גם כאן אין לומר כי בית המשפט העליון התיימר לקחת לעצמו סמכות לא לו, לעסוק בעניני הניהול הפנימי של ההקדש המסור לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. הווה אומר: עניין לנו בסמכות שבגררא ולא בהפעלת סמכות עניינית. הסכמתם של הצדדים אינה יכולה ליצור סמכות עניינית לבית משפט כאשר זה לא הוסמך לכך על פי החוק (ראו: בגץ 8638/03‏ ‏ סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ''ד סא(1) 259; השוו: עתמ (ב"ש) 239/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש (2007); פורסם באתרים משפטיים)

פסק דינו של השופט גורן אינו מהווה מחסום לקביעותנו כאן. הוא עסק אך ורק בשאלת התוקף החוזי של הסכם הפשרה הראשון על פי הנתונים העובדתיים שהיו נכונים לאותה עת, וקביעותיו לענין הסמכות הינן קביעות אגביות שלא יצרו מעשה בית דין בין הצדדים. לעמדתנו זו ניתן למצוא תימוכין בדברי בית המשפט העליון בערעור על פסק הדין של השופט גורן, שציין כי "למותר להוסיף כי אין בפסק דיננו כל הבעת דעה ביחס לשאלות שהעלה בא כוח המערערים, לרבות שאלת הסמכות העניינית למנות ולבטל מינויים של נאמני ההקדש". יחד עם זאת, משקבע בית המשפט העליון בענין הרן כי ההקדש דנא הוא הקדש דתי, הרי ברור כי לבית הדין הרבני מסורה הסמכות הראשית להכריע בענין.

לאור האמור, איננו צריכים להכריע בשאלה האם לביהמ"ש סמכות מקבילה מהנימוקים שבפסק דינו של השופט גורן, אם כי על פני הדברים בנדון שלפנינו, כאשר הוסכם בין הצדדים שאישור המינוי של ד"ר אלמוני יעשה על ידי ביה"ד, לא צריך להיות חולק על כך שגם בקשה לביטול המינוי צריך שתידון לפני ביה"ד, משום שההסכם בביהמ"ש היה רק הסכם מסגרת לגבי דרך המשך ניהול ענייני ההקדש, כאשר הערכאה שמלווה את הצדדים ונותנת תוקף מעשי להסכמות היא ביה"ד הרבני. בכגון דא ברור שכאשר עולה טענה על מידת התאמתו של אדם לשמש כנאמן ההקדש, שומה על ביה"ד האזורי להידרש לכך, משום שהוא הממנה נאמנים, והפה שאסר הוא הפה שיתיר.

אם נבחן את התהליך ואת אומדן דעת הצדדים, אין ספק שהכוונה היתה שביה"ד הוא זה שיפקח על תפקודם של הנאמנים, ובכלל זה הנאמן ד"ר פלוני, משום שבפני ביהמ"ש לא עלתה שאלת כשירותו והתאמתו של ד"ר פלוני לתפקיד, והוסכם רק לשוב לביה"ד האזורי שיאשר את המינוי. ביה"ד אינו "חותמת גומי", בודאי לא כאשר מדובר בהקדש בו יש לביה"ד אחריות ציבורית, והוא משמש גם כנאמן-על של הציבור שאמור ליהנות ממימוש מטרות ההקדש. במסגרת בקשה למינוי נאמן, צריך ביה"ד לבחון את מידת התאמתו לתפקיד, ולפיכך כאשר מוגשת בקשה לביטול המינוי, ביה"ד ורק ביה"ד צריך לעסוק בכך.

לפיכך אין גם צורך לעסוק בשאלה המשפטית העקרונית, האם המבחן לקביעת סמכות הוא מבחן הסעד או מבחן העניין, משום שבנדון דידן, העילות לביטול ההסכם כפי שהן מפורטות בכתב התשובה וכפי שהוסברו בבית הדין האזורי הן בעצם עילות לביטול מינויו של עו"ד פלוני ממשיכו של אביו ד"ר אלמוני מכח ההסכם. אין ספק שסעד זה יכול שינתן על ידי ביה"ד הרבני. יש לראות את הסברי המשיבים משום תיקון לכתב התביעה המקורי, ומשכך מתייתר הצורך להכריע בשאלה זו, כאמור (ראו והשוו: תקנה סו לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים: "מצא בית-הדין שיש אי-התאמה בין כתב-התביעה ובין טענות התובע שבעל-פה, רשאי הוא לקבל את הטענות שבעל-פה או לדחות את שמיעת המשפט כדי לאפשר לתובע לתקן את כתב-תביעתו ולשולחו לצד השני או לבטל את התביעה").

בכפוף לאמור, הערעור נדחה.

ניתן ביום ב' במרחשון התשע"ב
(30/10/2011)