הופיע בפנינו פלוני היבם ופלונית היבמה. מבדיקה שערך בית הדין התברר, כי ליבם ישנה מוגבלות שכלית ברמה כלשהי, ומשום כך יש לו אף אפוטרופוס. ביה"ד בחן את מצבו של היבם, והתרשם כי למרות מוגבלויותיו השכליות, הוא עדיין אינו מגיע למצב בו יוגדר לפי ההלכה כ"שוטה", אך משום דעתו הקלושה והחלשה הוא נחשב הלכתית כְּפֶתִי.

בית הדין הסביר ליבם מה היא החליצה ואת הטעם לחליצה זו, והבהיר לו שבמעשה חליצה זה הוא מתיר את היבמה להינשא. היבם, כפי הנראה, הבין זאת ואף השיב לשאלת בית הדין ואמר כי ע"י מעשה זה "היא תהיה מותרת להינשא". לאחר בחינת מצבה של היבמה התברר לבית הדין כי גם היא בעלת דעת חלשה וקלושה, ואף היא נחשבת הלכתית מן הפתאים.

השאלה העומדת בפני בית הדין היא, האם "פתי" כשר לחלוץ. זאת תוך התחשבות בעובדה שמדובר במקרה זה באח יחיד, אשר ללא מעשה החליצה שלו תתעגן האישה היבמה.

ראיתי בספר "משפט הדעת" לגאון הרב משה מרדכי פרבשטיין שליט"א שכתב בשם שו"ת "זיכרון יוסף" (סימן יב טעם ג) שבסוגיית פתי ישנם סוגי פתי רבים וז"ל:

"המין השני פתי בתולדתו ובטבעו מנעוריו ועומד תמיד על עניין אחד ואינם מכירים דברים הסותרים זה את זה... ואישים אלה ודאי הם בכלל השוטים ופטורים מכל המצוות. וישנם מקצת שדעתם אינה משובשת עד שנמצאו הרבה שדעתם צלולה אבל היא דלה וחלושה או רזה מדעת בשכל האנושי והטבעי... ובודאי צריך הבחנה עצומה לדעת האם דעתו צלולה כראוי למעשה ההוא ע"פ דת דין תורתנו הקדושה."

הנה על שאלה זו עמד בשו"ת מהרי"ט (חלק אבה"ע סימן טו) וכתב:

"באחד שבא לחלוץ והיה ערל שפתיים כי לא יכל לדבר ונוטה אל הטיפשות, אבל מבחין בענייני העולם כגון לקנות דברים מן השוק ולעשות מה שאומרים לו על הן, הן, ועל לאו, לאו. ואם היו נראים בו אחד מסימני שטות המוזכרים בגמרא חגיגה דף ג', דשוטה ודאי לא חליץ מפני שאין בו דעת... מיהא דעתא בריא לא בעינן דהא חרש וקטן אע"ג דלית בהו דעתא צילותא הוו כשרים לחליצה אי לאו דממעט חרש לפי שאינו ב"ואמר" וקטן משום דאיש כתיב. וקטנה שהגיעה לעונת הפעוטות חולצת, וטעמא כדכתבו התוס' בההיא דאמר ר' ינאי לפי שאינו בנאמר "ואמר" דבגדול עומד על גבו סגי גבי חליצה דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בחליצה, מיהו גבי שחיטה לרבנן דבעי כוונה לשחוט לא מהני לפי שאין מחשבתו ניכרת דאין מתכוון אלא לחתוך בשר בעלמא. אלמא כל כי האי מילתא כל שהגדולים עומדים על גבו שפיר דמי כל שאין בו מנהג שטות."

היוצא מדעת המהרי"ט דכל שיודע לענות על הן, הן, ועל לאו, לאו, כל שגדול עומד על גביו ומסביר לו ולא נוהג מנהג שטות שפיר כשר לעשות חליצה.
מנהגי שוטה
בגמרא חגיגה (דף ג עמוד ב) ביארו מהו מנהג שטות.

"איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו איתמר רב הונא אמר עד שהיו כולם בבת אחרת רבי יוחנן אומר אפילו באחת מהן."

ובב"י (אבהע"ז סימן קי"ט וסימן קכ"א) כתב שדעת רבינו אביגדור ורבינו שמחה משפירא דס"ל דרק באלו הדברים המפורשים בגמ' בחגיגה וז"ל רבינו שמחה:

"דלא מחזקינן בחזקת שוטה לגרש עד שיראו בה סימני שטות המפורשים בפרק קמא דחגיגה ג', ובירושלמי דמסכת תרומות (פ"א ה"א) ומשמע עד שיראו בה כולם."

אולם הרמב"ם זצ"ל (פרק ט' מהלכות עדות ה"י) פסק וז"ל:

"מי שנטרפה דעתו ונמצא דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אעפ"י שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב".

היוצא, דדעת הרמב"ם דהני שלושה דברים לאו דווקא אלא הוא הדין לשאר דברים הדומים להם.

ועיין בשו"ת "פרי יהושע" (סימן נח) שהביא את דברי מהרש"ם (חלק ה' סימן נ) שהביא ראיה לדברי הרמב"ם מגמ' (כתובות דף עב ע"א) דאם הבעל רוצה שתהא ממלאה ומערה לאשפה, יוציא ויתן כתובה במתניתא תני שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה ואמר רבב"ח אר"י מפני שנראית כשוטה.

וכן בפירוש המשניות לרמב"ם (כתובות פ"ז משנה ג):

"אבל שתהא ממלאה ומערה לאשפה הוא מעשה ממעשה השוטים והמשוגעים וכל זמן שיראה אותה שתעשה מעשים שתחשב בעשייתן שהיא שוטה, יוציא ויתן כתובה". עכ"ל.

היוצא, דדעת הרמב"ם דלאו דוקא סימנים שנאמרו בגמ' חגיגה מעידים עליו כי שוטה, אלא כל סימן אחר שמעיד עליו שאכן הוא שוטה, דינו כשוטה. ומהרי"ט שם (אבהע"ז ח"ב סימן טז) הקשה שם מאחר דאמרינן דאם מבחין הוא בענייני העולם הזה כגון לקנות דברים מן השוק ולעשות מה שאומרים לו על הן, הן, ועל לאו, לאו, דבכה"ג כשר לעשות חליצה. קשה ממש"כ הרמב"ם בפרק ט' מהלכות עדות:

"הפתיים ביותר שאין מכירים דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו עניני הדברים כדרך שמבינים שאר עם... הרי אלו בכלל השוטים... ".

וכן הביא העיטור בשם הרי"ף זצ"ל בתשובה וכתב שם ליישב:

חדא - אע"פ שאפשר שלא יבין עניני הדברים כדרך שאר העם. מ"מ מכיר הוא הדברים שסותרים זה את זה ועונה על הן, הן, ועל לאו, לאו, אלא שיש בו טיפשות בדברים שלבו חפץ כמו פתן חרש יאטום אוזנו, והוא מכלל הטיפשים עיקשי לב, לא מפני זה יהיה מכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם ז"ל.

שנית – מתרץ דלא אמר כן הרמב"ם אלא לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר ויש לחוש שמא נדמה לו באותה שעה שהדבר כן, ואולי מתחלף לו דבר בזולתו. ומאחר שלפעמים אין מכירים דברים שסותרים זה את זה, ואיך יעיד עכשיו על מה שראה בתחילה. אבל כשבאים לדבר עמו במקח או ממכר או בגיטין וקידושין ומסברי ליה וסבר, ואנו מכרים שהבין הדברים, כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא פיקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפויה לפנינו.
וראיה מההוא דפרק מי שמתו, שמכר נכסים ואלפיה דאיכול תמרי ושדי קשייתא בי רבא דמסיק דמסברי ליה וסבר זביניא זבינא והוא הדין לענין גיטין. ואין להקשות ממ"ש הטור ועוד אחרונים דצריך שיבינו שניהם בזה, דבחליצה זו מותרת לעלמא דלא אמרו בגמרא שיכוונו שניהם אלא לאפוקי חליצה מוטעת או יבמה שגדלה בין האחים שהיה לשם שימוש, אבל היכא דמסברי ליה וסבר דבחליצה זו נפטרת ממנו, אין צריך שיהיה בבינת לבו באותה שעה. אלא אע"פ שבשעת חליצה הסיר דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים, שפיר דמי כל שיודע שחליצה זו מתרת.

ותדע שהרי הרמב"ם ז"ל הביא דין חליצה מוטעת ולא הביא דין שיכוונו, אלמא כל שאינה מוטעת זו היא כוונתם. עוד בסדור הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם לא הביאו שיאמרו להם שיכוונו דעתם לכך אלמא לא בעינן כוונה.
גם בספר "גט פשוט" (סימן קכא ס"ק יב) הביא את דברי מהרי"ט והסכים עמו ועוד כתב שם:

"שגם מרן הב"י דקדק ממ"ש ר"פ חרש (יבמות קיג) שמי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בוריים, אע"פ שדלה וחלושה, קידושיו קידושין גמורים וכן בגירושין. ואם דעתו משובשת שאין משיג שום דבר על בוריו, אין קידושיו ולא גירושיו כלום".

ועיין בשו"ת "פרי יהושע" לגאון המפורסם מוהר"י מנחם צבי אייכענשטיין אב"ד סענט-לואיס (סימן נח), שדן בשאלה כעין זאת ואסף וקיבץ כעמיר גורנה מהראשונים עד אחרונים שמדברים בזה והוסיף עוד משלו והביא מערכה מול מערכה דברי האוסרים ודברי המתירים, ומסיק שם להלכה כדברי מהרי"ט והעלה להתיר לעשות חליצה ע"י פתי ולהתיר את היבמה מאחר ומדובר ביבם יחידי דחשיב כדיעבד כמו ביבם חולה שאינו יכול לעמוד, כמבואר בשו"ע (סימן קע"ח סע' יג), ועיין שם שהביא תשובתו לגאוני דורו שהסכימו עמו להתיר.


הראשון שהוא מביא שם, הוא הראשון לציון בן-ציון עוזיאל זצ"ל, ובין דבריו כתב להסביר את דברי רמב"ם וז"ל:

"לענ"ד נראה לומר דמה שפסל הרמב"ם הפתאים לעדות אין זה משום שהוא מחוסר דעה אלא משום מחוסר הבנה כמ"ש ולא יבינו עניני הדברים. אבל דבר התלוי במעשה, אע"פ שצריכה כוונה ומעשה, מעשיו מוכיחים על כוונתו והואיל ואין במעשה זה כגון גיטין וחליצה צריכה הבנה אלא כוונה, גם הפתאים יש להם כוונה לעשות מה שמלמדים אותם כתקנם וכוונתם. זאת ועוד אחר שהרמב"ם עצמו לא החליט דינו אלא כתב ודבר זה לפי שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב."

מסיק שם ב"משפטי עוזיאל" (ח"ב אבהע"ז סי' פח סע' ד) דמצות חליצה בעי כוונת מצוה וכוונת הקנאה ולא סגיא בכוונת מעשה. ובכל זאת נלע"ד דלכוונה כזאת אין הפתי חשיב כחרש או כשוטה, אלא הרי הוא כפיקח וחליצתו כשרה וכדאמרינן.

ומסיק שם למעשה להתיר מאחר ואיירי ביבם יחידי, ואם באנו לחוש לדעת הפוסלים אותו מחליצה, תשאר עגונה כל ימיה, ובמקום עיגון כדאי לסמוך על דעת המרי"ט ורבים דעימיה שמכשירין חליצת הפתאים, ובודאי שגם החולקים על המהרי"ט מודים לדעתו במקום עיגון.

גם בשו"ת "אגרות משה" (אבה"ע חלק א סימן קס"ז) ענה ליה למחבר הרב "פרי יהושע" להתיר והביא שם את קושית "התורת גיטין" וישבה שם וזה תירץ דבריו:

"בענין פתי ביותר אם כשר הוא לחליצה. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם כש"ת מוהר"ר מנחם צבי אייכענשטיין שליט"א הגאב"ד סענט לואיס יצ"ו.

בדבר שרוצה כתר"ה לידע דעתי הקלושה ביבם שאינו עושה מעש שטות ומשיב על מה ששואלים אותו כהוגן על הן הן ועל לאו לאו, רק כאשר מדברים אתו נראה כי הוא מהפתאים ביותר אם יכול לחלוץ והוא רק אח יחיד שהוא מקום עיגון. וראיתי דברי כתר"ה מה שמביא דברי מהרי"ט שהתיר וגם הביא החולקים עליו ומקשים, וגם המתרצים דבריו. ומסקנת כתר"ה להתיר כיון שליכא אלא אח זה.

הנה מה פסק כתר"ה להיתר יפה הורה, ויכול לחלוץ אחר שיסברו לו שבחליצה זו תהיה מותרת לעלמא. כי פתי ביותר אין לו דין שוטה לחיוב מצוה ולכל התורה, ורק לענין עדות פסול מטעם שכתב הרמב"ם בפ"ט מעדות ה"י משום אינו מבין כהוגן מה שראה להעיד וכדביאר מהרי"ט. ודבריו נכונים מאד וראייתו מב"ב דף קנ"ה היא למדת הבנתו שצריך שיהיה מסברי ליה וסבר וסגי בזה ונכונה מאד. ואינו מובן כלל מה מקשה התו"ג בסימן קכ"א סק"ב מהא דהוצרך שם לתלות שדיית הקשייתא בחוצפא יתירא, דהא ודאי אם לא היה במה לתלות והיה זה מעשה שטות היה בדין שוטה שלא היה מועיל אף אם היה סבר גם בעצמו לומר דבר חכמה, ל"מ אם שוטה לדבר אחד הוא בדין שוטה לכל הדברים כדסובר התו"ג בס"ס קכ"א, אלא אף אם אינו בדין שוטה להדברים שאינו שוטה להם כדביארתי באורך באיזה תשובה, מכל מקום הא כיון שעושה דרך שטות אפילו בדבר אחד יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר כמפורש בתוספות חגיגה דף ג'.

וטעמם פשוט דל"ד לנגיחה דבמין אחד דאמרינן ששונא רק מין זה אבל בדעת כיון שחזינן שדעתו משובשת בדבר אחד הוא בחזקת משובש לגמרי דמסתמא אין לומר שרק לדבר אחד דעתו משובש, ולכן הוצרך לומר שיש לתלותה בחוצפא יתירה. וכ"ש אם נימא כהתב"ש סימן א' ס"ק נ"א דא"א שיהיה שוטה באחת וחכם בשאר דברים שאם לא היה במה לתלות היה בידן שוטה בהכרח. אך דברי התב"ש תמוה מאד דלא נכחיש המציאות שרואין הרבה פעמים שוטים שהם שוטים רק לדבר אחד, וגם מש"כ שמשמע זה מתוס' חגיגה, הא אדרבה מפורש בתוספות להיפוך דרק שאנו מחזיקין אותו בחזקת שוטה לכל דבר שפירושו שהוא רק ככל החזקות דבסתמא כל שלא בדקנו אותו או שא"א לבודקו הוא שוטה לכל דבר, דאל"כ לא שייך לשון יש להחזיקו כיון דהוא בהכרח. אך עכ"פ גם רק מצד שמחזיקין אותו בסתמא לשוטה לא היה מועיל מה שמסברי ליה וסבר אם לא שיש לתלות בחוצפה יתירא.

וא"כ יש ראיה מפורשת דבלא עשה מעשה שטות מועיל מה שמסברי ליה וסבר שיהיה כפיקח לקנינים וה"ה לגיטין וקידושין וחליצה ואף שהוא פתי ביותר, אם עכ"פ מסברי ליה וסבר, דהתליה בחוצפא יתירא אינו דבר חכמה אלא שמסלק שלא להחשיבו במעשה שטות... ולכן פשוט וברור לע"ד כדברי מהרי"ט שהפתי ביותר אם אך מסברו לו וסבר שיכול לחלוץ ואין לחוש כלל על החולקים עליו ולעגן אשה שהרבה שקדו חכמים לטובתה. אך כמובן אם הוא במדה זו דהא א"א לצייר זה בכתב כדאיתא ברמב"ם פ"ט מעדות ה"י. ועיין בחת"ס ח"ב דאה"ע סימן ב' בראש דבריו. אבל ודאי כתר"ה הוא חכם ומבין מדעתו וידון כמו שעיניו רואות, ואם משיב כהוגן ומסברי ליה וסבר שלא עשה מעשה שטות, יסמוך על מהרי"ט שהלכה כדבריו כדלעיל ויסדר החליצה ויהיה שלום על ישראל, ידידו המברכו בכוח"ט בסשצ"ג, משה פיינשטיין".

וכן הגאון הרב צבי פסח פראנק זצ"ל הסכים עמו להלכה וכתב אף שהתו"ג הקשה על מהרי"ט, הרי עכ"ז מסיים "ומי יבא אחר המהרי"ט", אדרבא, הרי דעת "התורת גיטין" דקם דינא כמהרי"ט.

ועיין עוד שם בדברי הגאון זעליג ראובן בענגיס זצ"ל בעל מחבר ספר "לפלגות ראובן" (ראב"ד דעדה החרדית בירושלים), שכתב:

"ואני מישרים אשפוט כי בענין כזה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כי גם אלה הדברים לא כל אפי שוין בהמציאות כי יש שוטה במאה אחוז ויש בפחות הרבה".

סוף דבר
אחר שבדקנו הן את היבם והן את היבמה, הסברנו להם את מעשה החליצה וכן את מהות החליצה והכוונה שיש בחליצה וחלצה, הרי שבכך נפטרת האשה ונהיית מותרת ורשאית להינשא.

ביה"ד בחן את היבם והיבמה, והם השיבו על הן הן, ועל לאו לאו, ונתברר לעיני ביה"ד כי הם מבינים מה הם צריכים לעשות ולשם מה עושים חליצה.

לפני ביה"ד נעשתה חליצה לצדדים ובסיעתא דשמיא נעשה הכל כהוגן, ויהי רצון שלא יבואו בנות ישראל לחליצה, אמן.
הרב מיכאל עמוס – אב"ד

אנו מצטרפים לפסק דינו של כב' האב"ד הגר"מ עמוס שליט"א
הרב שניאור פרדס – דיין דיין הרב אריאל ינאי – דיין

אנו פוסקים כאמור.

ניתן ביום י"ד באלול התשע"א
(13/09/2011)