ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב יצחק שמואל גמזו
הרב יוסף יגודה
הרב יצחק רפפורט
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 815202-4
תאריך: י"ב במרחשון התשע"ב
(09/11/2011)
צד א פלוני
בא כוח הצד א עו"ד אריאל דרור
צד ב פלונית
בא כוח הצד ב עו"ד אריאל דרור
הנדון: חלוקת רכוש - כריכה
נושא הדיון: המועד הקובע לענין איזון משאבים

החלטה
מהו המועד הקובע לענין איזון נכסים כאשר במהלך סכסוך משפחתי היה נסיון לשלום בית?

רקע
הצדדים היו נשואים זה לזה למעלה מ-15 שנה. בתחילת שנת 2010 יצרה האישה קשר חריג עם אדם זר (להלן: האדם הזר), שעזר בטיפול בילדי הגן בו עובדת האישה כגננת. הקשר בין הצדדים הלך והתהדק, קשר שלדברי האשה היווה עבורה "קרש הצלה".

בעקבות מערכת יחסים זו הגיש הבעל ב- 2010 תביעה ל"שלום בית" ולחילופין גירושין. על אף שהבעל חשד כי האשה מנהלת קשר אינטימי עם האדם הזר, עדיין עשה ניסיונות להחזיר את מערכת היחסים בינו לבין אשתו לתיקונה ולהפרידה מעל האדם הזר, כל עוד היו לו עדיין תקוות כי אשתו אכן תחזור לחיות עמו חיי משפחה תקינים.

בעת הדיון בתביעה לשלום בית הודיע בית הדין לבעל, כי אשתו לא נאסרה עליו בחיי אישות, על אף שהתייחדה עם גבר זר באופן מחשיד.

לאורך כל הליכי התביעה בעניינם בבית הדין, דחתה האשה את חשדות הבעל כלפיה, אך עם זאת דרשה מצידה לסיים את קשר הנישואין עם בעלה.

בחודש ספטמבר 2011 תבעה האישה גט, והודתה כי לאחרונה היא מקיימת מערכת יחסים אינטימית עם האדם הזר. בעקבות כך הוציא בית הדין החלטה בעניין, והצדדים התגרשו כדמו"י.

הצדדים הסכימו בינם כי רכושם המשותף יחולק בבית הדין בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, וקיבלו על כך בפני בית הדין בקאג"ס.

בדיון שנערך בבית הדין בעניין חלוקת רכוש הזוג, צירף הבעל פירוט שיחות טלפוניות של האישה עם האדם הזר שבו רשומות 51 שיחות שהתקיימו בחודש ינואר 2010, ו-56 שיחות בחודש פברואר 2011, מספר שאינו עומד בשום יחס לשאר השיחות שבוצעו לאנשים אחרים בחודשים האמורים.

לטענת הבעל כבר בשנת 2004 חשד באשתו כי היא בוגדת בו, לאחר שנתפסה על ידו מתייחדת בביתם עם גבר אחר, כאשר דלת הבית היתה נעולה. בתגובה, כדי להוכיח את חפותה, הצהירה האישה בפני הבעל בכתב ידה, כי אם יתברר שעשתה עם אותו גבר מעשה איסור, דבר שלטענתה כלל לא אירע, היא תוותר על חלקה ברכוש המשותף, ו"לא ארצה ממך ולו אגורה", כלשונה (המסמך הוצג בפני בית הדין). בעקבות מכתב זה, טוען הבעל, כי נטה להאמין לאשה, ונראה שמאז חזר הזוג לחיות בשלום בית, עד לפרוץ המשבר בתחילת 2010. אולם עתה, טוען הבעל, לאחר שהתבררו הדברים, חוזר החשוד כי האשה בגדה בו כבר משנת 2004.

טענות הצדדים
לטענת ב"כ האישה יש לקבוע את מועד הגשת תביעת הגירושין כמועד הקובע לאיזון נכסים בין בני הזוג, כמשמעותו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). זאת, היות והזוג חי עד אז תחת קורת גג אחת וניהל חיי משפחה וכלכלה משותפים, ובהתחשב בכך גם שלבעל אין כל הוכחות ממשיות לחשדותיו. גם אליבא דטענת הבעל, אין, לפי הפסיקה, במעשה בגידה של אחד מבני הזוג כדי להוות "נסיבות מיוחדות" החורגות מסעיף 5 לחוק יחסי ממון.

לדברי ב"כ הבעל יש לקבוע את המועד הקובע לאיזון הנכסים לשנת 2004, בו נחשדה האישה לראשונה בעקבות התייחדותה עם גבר זר, או למצער מחודש ינואר 2010, בו החל הקשר הנוכחי של האישה עם האדם הזר. לדבריו, בית הדין יוכל להסתמך בקביעתו זו על סעיף 5א(ב) או על סעיף 8 לחוק יחסי ממון.

דיון והכרעה
עמדת בית הדין היא, כי אין להעניש את האישה על ניאופה בנטילת נכסיה, כדברי הגמרא (כתובות דף קא עמוד ב):
"תני תנא קמיה דרב נחמן: זינתה, הפסידה בלאותיה קיימין. א"ל: אם היא זינתה, כליה מי זנאי? תני: לא הפסידה בלאותיה קיימין. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: זו דברי רבי מנחם סתימתאה, אבל חכמים אומרים: זינתה, לא הפסידה בלאותיה קיימין."

דהיינו, אם היא זנתה, שאריות בגדיה מי זנו?! הגמרא קובעת באופן חד משמעי כי אין מקום לקנוס את האישה בממונה, וכך נפסק גם בשלחן ערוך, אבן העזר סימן קטו סעיף ה. אומנם ישנם יוצאים מן הכלל, כגון מתנות ונכסי צאן ברזל שאינם בעין, היות והם נכרכו בנישואין. אך ככלל, אין להעניש אדם על חלקו בפירוק התא המשפחתי בסנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש, כאשר הכוונה לסנקציות למפרע (כעין זה ראה בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים).

אולם הנידון שלפנינו אינו עוסק בחלוקה בלתי שוויונית בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, אלא בקביעת המועד הקובע לענין איזון הנכסים של בני הזוג.

ההתייחסות לחלוקה על פי חוק יחסי ממון, היא כאל חוזה מחייב המתייחס לנכסים שהצטברו לשני בני הזוג במהלך החיים המשותפים. כך עולה במפורש גם מלשון חוק יחסי ממון, וכפי שהוסכם בין הצדדים, בסעיף 3(א) הפותח את פרק הסדר איזון המשאבים בין בני הזוג: "לא עשו בני הזוג הסדר ממון... יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה" (וראה דברי ההסבר בה"ח, חוק יחסי ממון בין בני-זוג, כח בתמוז תשכ"ט-1969, חוברת 849, עמ' 333). בהסדר כלכלי זה, הנישואין בפועל הם סימן בלבד לתחילת ההסדר והאיזון שבא בעקבותיו. לא הגירושין בפועל ולא הגשת התביעה מהווים סיבה בפני עצמה לזכות לאיזון בנכסים שהצטברו במהלך הנישואין, אלא עצם הקרע וסיומה של ההסכמה בעניין בין הצדדים. גם אם נותר ניהול מוגבל של משק בית משותף, לאחר הקרע הסופי בין בני הזוג, לא תמיד מהווה הדבר סיבה להמשך הזכות לאיזון בנכסים שהצטברו לאחר מועד הקרע ביניהם. מעשים בכל יום שהפירוק המעשי והמעבר למצב של הפרדה רכושית מתבצעת בפועל רק לאחר חודשים ולעיתים אף לאחר שנים ממועד הקרע. קביעה זו מעוגנת אף בסעיף 5א(2) לחוק יחסי ממון.
האומדנא העומדת בבסיס השיתוף הוא, שכל זמן שקיים תא משפחתי הרמוני של בני זוג, הקשר והרצון לחיים משותפים כולל גם שיתוף כלכלי (אם כי לא במובן של "הלכת השיתוף בנכסים" שקדמה להסדר לפי חוק יחסי ממון). ברור שאין כוונה לשיתוף כלכלי המיוחד לבני זוג, כאשר אין ביניהם חיים משותפים. הנאמנות ההדדית לאורך זמן היא הבסיס עליו עומד הרציונל של השיתוף הכלכלי. לכן במקום בו אחד מבני הזוג מפר את נאמנותו בצורה מהותית, הרי שבפנינו עקירה של מציאות השיתוף על כל היבטיו. קרי: הגרעין של הקשר הזוגי הינו דאגה לרווחה הדדית נפשית וגשמית כאחת.

צבירת הממון של כל בן זוג בפני עצמו עשויה להעמיד על פי החוק זכות כלפי בן זוג אחר כאשר מדובר בשיתוף לאורך זמן. אין בכוונת מי מהצדדים, ואין זו כוונת המחוקק, כי בן זוג הנמצא בסכסוך של ממש יצבור רכוש בזיעת אפו ויגיעתו על מנת שיעזוב לאחרים חילו. לאור האמור, אין לראות את מאמצי אחד הצדדים להשכנת שלום בית, כרצון להקים זכויות בנכסים כלפי הצד שכנגד, בה בעת שרצון הצד השני היא לפירוד. הדברים מקבלים משנה תוקף במקרים שבהם הפרת השיתוף נעשית במחשכים תוך כדי חרישת רעה על רעהו, כשאין הצד הנבגד מודע לרחשי לב רעהו.

עיקרון זה מופיע כהלכה פסוקה, בשלחן ערוך אבן העזר סי' קי"ט סע' ב', שם נפסק:
"לא תהיה [האשה] יושבת תחתיו ומשמשתו, ודעתו לגרשה"

מקור ההלכה בנאמר בספר משלי (פרק ג), "אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ", כלומר, ישנה אזהרה שלא לנצל את תמימותו של האחר וליהנות ממתנותיו של השני, הניתנות על סמך הערכה מוטעית שלו. בחלקת מחוקק (שם ס"ק א) הסתפק אם במצב זה נאסרו דווקא יחסי אישות או גם שאר מלאכות הבית שהאישה עושה לבעלה. אולם, להלכה נקט הפרי חדש (שם) שכל צרכי הבית כלולים באזהרה זו, וכן הביא בכנסת הגדולה בשם הראב"ד בספר תמים דעים, הובאו דבריו בהגהות רעק"א (שם) וכן ביאר ג"כ המאירי במסכת גיטין (דף צ ע"א).

מתוך דברי חז"ל ברור, כי כאשר צד אחד גמר בדעתו לפרק את השיתוף המשפחתי, גם אם הגירושין בפועל יהיו לאחר זמן, הרי שאומדים את דעתו של הצד השני כממאן בקיומו של שיתוף משפחתי על כל היבטיו, זאת גם בטרם נודעו כוונות הצד הראשון.

מלאכתו של בית הדין היא לזהות, האם היה קרע המהווה פירוד בין בני הזוג במועד מוקדם למועד תביעת הגירושין. בירור זה נדרש גם לפי חוק הסכמי ממון.

עיקרון זה תואם גם את פסיקת בית המשפט העליון, בע"א 1915/91 אסתר יעקובי נ' עזרא יעקובי, פ"ד מט(3) 529:
"במסגרת הפעלת שיקול הדעת מוסמך בית המשפט לקבוע כי איזון שווי הנכסים יהיה לפי שוויים במועד מוקדם יותר, דהיינו, למשל, עובר לקרע שחל בין בני הזוג. החוק נתן אפוא דעתו למצבים של קרע בין בני הזוג."

ובתמ"ש (כ"ס) 3591/02, ש. צ. נ' ח. צ:
"על בית המשפט לבחון, בין השאר, מתי חל שבר בלתי ניתן לאיחוי ביחסי הצדדים או מתי הגיעו הנישואין לסיומם "דה פקטו"... האם החל להתפתח קשר זוגי בין מי מבני הזוג עם צד שלישי המלמד על ריקון חיי הנישואין מתוכן."

לאור האמור, כאשר אחד מהצדדים פוגע בגרעין הבסיסי של הנאמנות ההדדית ומפתח מערכת יחסים שסופה הפרדה משפחתית ורכושית, תחילת אותו הקשר היא גם נקודת ההתחלה של המשבר. גם אם באותה העת הוא היה ניתן לאיחוי, הרי שסופו יכול להוכיח על תחילתו. אם כל מהותו של אותו קשר חיצוני שיצר אחד מבני הזוג מטרתו הינה זוגיות חדשה וחלופית, שתוצאתו הבלתי נמנעת היא פירוק השיתוף, הרי שנקבע את ראשית הקשר החריג כראשית הקרע. על כן היה מקום לקבוע את מועד "הקרע" מהמועד בו ניכר כי אחד הצדדים גמר בדעתו ליצור זוגיות חלופית, אלא שאין בידנו לבחון כליות ולב ואין לדיין אלא מה שעניו רואות. אין לנו לקבוע אלא על פי ההתנהגות החריגה אשר יש בה משום הכרזה על הפסקת השיתוף.

כמובן, המדובר הוא רק באותו קרע שהביא בסופו של דבר לסיום נישואי הזוג. במקרים בהם מתאחה הקרע והמצב חוזר לקדמותו, אין להוציא את תקופת קרע הזמני מכלל השיתוף, היות וחיי נשואין מטבעם עלולים לסבול מעליות ומורדות. על כן, לא ניתן להתייחס לאמירותיו של אחד מבני הזוג המבטאות רצון לגירושין, כשהן לעצמן, כהבעת רצון אשר די בה כדי להפסיק את השיתוף. כדברי הגמרא במסכת יבמות (דף קט"ז ע"א):
היכי דמי קטטה בינו לבינה, אמר רב יהודה אמר שמואל: באומרת לבעלה גרשני. כולהו נמי אמרו הכי!

דהיינו: מריבה ואף איום בגירושין, אינם מהווים, בפני עצמם, אות לרצון כן לפירוק הנישואין וכל הכלול בהם. יש לבחון כל אמירה שכזו בהקשרה הרחב.

לאור האמור, בנידון דידן, משעה שהוכח שהקשר עם האדם הזר חרג מהנורמות של נאמנות הדדית, ושימש את האישה "כקרש הצלה" לצאת מחיי הזוגיות באופן סופי ומוחלט, הרי שניתן להצביע עליו כמועד הקרע הקובע את סיום השותפות הכלכלית בין בני הזוג. קשר חריג זה החל מחודש ינואר 2010, כפי שהוכח באמצעות פירוט השיחות שהוצג בבית הדין.

לאור האמור, מחליט בית הדין כדלהלן:

א. המועד הקובע לצורך איזון זכויות הצדדים הוא 01/1/2010.
ב. בית הדין מפנה את הצדדים וב"כ לאלתר לרו"ח שיבדוק את זכויות הצדדים ורכושם בהתאם לחוק יחסי ממון ויעביר לבית הדין את חוות דעתו.
ג. הוצאות האקטואריה יחולו על הצדדים שווה בשווה.
ד. בית הדין מחייב את הצדדים לשתף פעולה ככל הנדרש עם האקטואר ולהמציא כל מסמך הנדרש לצורך איזון הזכויות.


ניתן ביום י"ב במרחשון התשע"ב
(09/11/2011)

הרב יצחק רפפורט - דיין הרב יוסף יגודה - דיין הרב יצחק שמואל גמזו - אב"ד