הופיע בפנינו המבקש פלוני בבקשה לקבל היתר נישואין.

המבקש סיפר בפני בית הדין, כי אמו נישאה בראשונה בארץ כדמו"י והציג את כתובתה. מנישואין אלו נולדו לה שני בנים.

עוד סיפר המבקש, כי אמו התגרשה בחו"ל בניו-יורק בג"פ כדמו"י, אולם אין עמו כל מסמך המעיד שגירושין אלו אכן נעשו כדמו"י. לאחר מכן, סיפר המבקש, כי אמו נישאה בשנית, גם בנישואין אזרחיים וגם כדמו"י, ומנישואין אלו נולד הוא ואחיו. אחיו נישא לפני מספר שנים באמצעות הרבנות המקומית ברעננה. בבדיקה בתיקו של האח לא נמצא כל מסמך המעיד על כך שאמו אכן נתגרשה כדמו"י.

המבקש לא רק שלא הביא עמו כל מסמך המעיד על גירושי אמו מבעלה הראשון, אלא שאף על נישואיה לבעלה השני, לא הגיש כל מסמך.

אֵם המבקש הופיעה גם היא בפני בית דיננו, והעידה שאכן כך היו הדברים, שנישאה כדמו"י לבעל הראשון ובידה שטר כתובה, ושלאחר מכן התגרשה ממנו כדמו"י. אולם גם היא לא הביאה עמה כל מסמך המעיד על גירושין אלו. לטענתה, בפעם השניה שנשאה, קודם נישואיה לקחו ממנה את מסמך הגירושין (מעב"ד) ורק לאחר מכן נישאה בשנית, בחו"ל בניו-יורק בבית הכנסת ששמו "בית ישראל". מבעלה השני היא נתגרשה בביה"ד בת"א בשנת התש"ן. אם המבקש הצהירה שלאחר הגירושין הגרוש הראשון המשיך להתגורר בניו-יורק והיה נוהג לבקר את ילדיו בביתה.

בתיק הגירושין (מבעלה השני), נמצאת תעודת הגירושין, וכן "מעשה בית דין" המעיד על גירושיה מבעלה השני. ב"מעשה בית דין" נכתב כי האשה רשאית להינשא לכל אדם לאחר צ"ב יום לבר מכהן וחתום ע"י שני דיינים. גם נמצא פסק דין שחתום על ידי שלשה דיינים שבו נכתב כי הצדדים זוג נשוי ולהם שני ילדים, ובסוגרים נכתב "לאשה ילדים נוספים מבעל קודם שגירשה, ולאחר ששמענו את הצדדים פסקנו כי אין בית הדין מתנגד שהצדדים יתגרשו כהסכמתם".

גם בבקשה שהגישו בביה"ד הרבני בתל-אביב לפתיחת תיק גירושין בנישואים שניים, הצדדים לגירושין כתבו כי הם נישאו כדמו"י.

האשה העידה כי כל השכנים במקום מגוריה ידעו שהיא התגרשה מבעלה הראשון כדמו"י. משפחת בעלה היא משפחה חרדית (בעלה לשעבר הוא נו"נ לאדמו"ר חשוב), וודאי לא היו נותנים לו להתגרש שלא כדמו"י. כמו כן העידה האם, כי גם בעלה הראשון נישא לפני כעשר שנים, וסיפר לה כי הוא נישא כדמו"י. האשה אמרה כי כב' הרה"ג הרב אריה רלב"ג שליט"א (אב"ד פלעטבוש ברוקלין) אמר שייסע בידה למצוא מסמכים המעידים כי נתגרשה כדמו"י, מבעלה הראשון.

בית הדין פנה לכב' הרב רלב"ג שליט"א. הנ"ל גבה עדויות על גירושי הצדדים מפי שלשה עדים שומרי תורה ומצוות. האחד העיד כי כולם הכירו את הזוג הנ"ל וכי הם התגרשו כדמו"י. לדבריו, הדבר עשה רושם בגלל שלמרות היותם לא דתיים בכל זאת הקפידו על הגט ועשו הכל כדי לקבל גט כשר, והדבר היה חשוב להם. הגרוש גם הוא גר בניו-יורק, גם לאחר שגרושתו נשאה בשניה. משפחתו של הבעל היתה חרדית ולכן הקפידו על כך שהגירושין יהיו כדמו"י.

גם העד השני העיד כי הם ידעו שהזוג התגרשו כדמו"י, גם בעלה השני של האשה שלא היה דתי, היה ישראלי שמאד הקפיד ובדק קודם שנישא לה שיש לה גט כשר שמקובל בארץ. לא עלה על הדעת שייפרדו בלי גט, והדבר ידוע שהם התגרשו בגט.

העידו גם שתי נשים, האחת בִּתוֹ של כ"ק האדמו"ר מברצ'ר שאמרה שודאי שהם עשו גט כשר, הדבר היה ידוע לכולם, שהם הלכו לביה"ד הרבני על מנת להתגרש. כשנפרדו הקפידו שיהיה גט כדין וכשר והם היו ידועים כזוג גרוש. מיד לאחר עריכת הגט עד שהתחתנה היה ידוע ופשוט לכל שהיא גרושה.

גם בת אחותו של האדמו"ר מברצ'ר העידה כי זכרה שהזוג התגרשו, וכולם ידעו שהם התגרשו בגט כשר.

כל העדויות הללו התקבלו בפני בית דין של שלשה.

ועתה עמדה וגם נצבה השאלה האם אשה זו נאמנת לומר שנתגרשה כדמו"י בכדי שבנה מן הנישואין השניים יוכל להנשא כדמו"י.

א. אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר כשבעלה הראשן באותה העיר.
תחלה נדון דין אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר באותה העיר שנמצא בה בעלה.

הנה הרא"ש כתב בתשובה (כלל מד סי' ב):

"שאלתה אשה שהיתה בחזקת נשואה ונישאה לאחר ואין לה לא גט ולא עדות וראיה שנתגרשה מן הראשון ואומרת לו גרשתני כדי שתשאר עם השני אם היא נאמנת בכך או תצא מזה ומזה.

תשובה, אם היה הראשון בעיר כשנישאת לשני מותרת לשני כיון שנישאת לו בפני בעלה, דאמרינן בשלהי גיטין (דף פט ע"ב) אמר רב הונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ואם לא היה בעלה בעיר אסורה לשניהם".

ועיין רא"ש (נדרים פי"א ס"ח) שכתב וז"ל:

"ועוד נ"ל טעם טוב דהלכתא כרב המנונא דאפילו למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא נתנה עיניה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה, אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גירשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה, להיותה באיסור אשת איש כל ימיה".

ומרן בשלחנו הטהור (סי' י"ז סע' ב) הביא את דברי הרא"ש להלכה וז"ל: "כתב הרא"ש דכל שהוא בעיר כשנתקדשה לאחֵר מיקרי בפניו".

הרמ"א שם הביא את דברי מהרי"ק (שורש עב) וריב"ש (סי' קכז) שחלקו על דברי הרא"ש וכתבו דבעינן בפני בעלה ממש [ולא סגי באותה העיר]. אולם בח"מ (סק"ז) כתב שמהרי"ק שם כתב: "ועל מה שכתב דלשון בפניו אין מוכיח דלישתמע בפניו ממש...". משמע דס"ל דלאו דוקא בפניו ממש.

גם הריב"ש בסימן קכ"ז, אשר ממנו הוציא הרמ"א את דבריו, כתב לגבי אשה שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים ועל זה כתב שצריכה לבוא לפני ב"ד שתאמר כן בפני בעלה. אבל המקבלת קידושין כשבעלה בעיר אף אם נאמר דמה שקיבלה שלא בפני בעלה לאו כלום הוא. מכל מקום כשבא בעלה והיא מחזקת בקידושין ואומרת שנתגרשה ממנו למה לא תהיה נאמנת, דהרי ידעה בשעת קבלת קידושין שבעלה יבוא מיד לביתה ותוכרח להעיז בפניו, אם לא שנאמר דמיד כשבא בעלה לביתה חוזרת מדבריה ואומרת לא גרשתני, ובזה אפשר לא פליג הרא"ש, ומנ"ל לחלק השוים מאחר שלא נמצא מחלוקת להדיא.

ובספר "ראש פינה חלקת השדה" בשם ספר "עצי ארזים" כתב גם כן, דמכל מקום יש להשוות דעת מהרי"ק עם דעת הרא"ש, דשם מיירי בטענת גבורת אנשים, דכיון דיודעת שצריכה להיות עוד יחד עם בעלה, לכן יש ריעותא אם אינה אומרת בפניו ממש, משא"כ באומרת גרשתני, אין זה ריעותא ולכן יש לומר דאפילו שלא בפניו ממש. וכן בספר "גבורת אנשים" לבעל הש"ך (אות ג') כתב ג"כ שאין כאן מחלוקת, וכעין שכתב בספר "עצי ארזים".

ועיין בגר"א (סקי"א) שהביא ראיה מגמ' גיטין (סד ע"ב) ובס"ק יב כתב, דטעמם של החולקים דכל שלא בפניו ממש אינה מתבוששת כמו שכתב בנדרים (דף סב.), "הנודר... אלא בפניו", ופירוש בתוס' דהרי דתנן בפניו ממש, ואמרינן בירושלמי (פ"ה ה"ד) מפני הבושה. אבל כבר חלקו על זה כל הפוסקים וכתבו שאין צריך אלא בידיעתו.

והנה בנד"ד הבעל מודה לדבריה האם, בכה"ג ג"כ אמרינן אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.

ב. כשהבעל מסייע בידה אחר שהתחילה ואמרה נתגרשתי
כתב בב"ש (אה"ע סי' יז סק"ב):

"כתב הרמב"ם (פי"ב מהל' גירושין ה"ד וה"ה) כשהבעל אומר לא גרשתיך והיא אומרת גרשתני, נאמנת. ואם הבעל אומר גרשתיך והיא מודה לו, אינה נאמנת, ולא אמרינן בכה"ג אין האשה מעיזה כיון דהוא מסייע. ואם היא אומרת גרשתני ואח"כ מסייע לה ואומר גרשתיך, אין מפורש הדין".

ובח"מ (סק"ב) נסתפק בזה, אולם בב"ש כתב דלפי הטעם שכתב הרמב"ם (בהל' גירושין שם, ה"ה) דאם אומר גרשתיך, יש לומר שבגט פסול גירש. לפי זה אפילו אם היא התחילה ואומרת גרשתני והוא אומר גרשתיך, עדיין יש לחוש שמא גט פסול היה ואינה מגורשת. אלא באומר לא גרשתיך. ולפי זה גם אם קיבלה קידושין מאחר – אינה מקודשת, אא"כ אומר לא גרשתיך, דאם לא כן אכתי יש לחוש לגט פסול היה.

וב"באר היטב" (סק"ב) תמה וחלק על הב"ש והח"מ וזה תורף דבריו, דלפי דבריהם מדוע אמרה הגמ' בגיטין (פט ע"ב): "ואידך כי איתמר דרב המנונא בפניו, שלא בפניו מעיזה ומעיזה", למה לי שלא בפניו הא אפילו בפניו נמי משכחת ליה, אם מסייע לה או ששתק ולא מכחישה. גם בגיטין (פד ע"ב) ובכתובות (כב ע"ב) נאמר: "ומי חציפה כולי האי, והאמר רב המנונא: האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה". וכן בנדרים (צא ע"א) "לא אזלי שפיר", ודומיהם רבים. גם נעלמו מעיניהם מה שכתב הרמב"ם (פרק טז מהל' אישות הלכה כו-כז):

"האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה...

אמר לה הבעל כן היה גירשתי ונתתי כל הכתובה עיקר ותוספת וכתבת לי שובר ואבד שוברי, מתוך שיכול לומר לא גירשתי ולא יתחייב בתוספת, הרי זה נאמן ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר ונשבע הוא שבועת הסת על התוספת".

מוכח מדברי הרמב"ם שאף כשהוא מודה לה על הגירושין, וכל מה שמכחישה הוא על הכתובה, הרי שעל הגירושין היא נאמנת.

אולם הראב"ד חלק וכתב:

"אני אומר שלא אמרו נאמנת, לא שתנשא לכתחילה ולא לגבות כתובה, אלא שתופסין בה קידושין או שמא אם נישאת לא תצא, וא"ת תינשא לכתחלה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה".

וברב המגיד כתב שהראב"ד כתב שדברי רבנו "במות טלואות הם" וכבר הקריבו עליהם קרבן הרבה מפרשים ז"ל, והוכיחו בראיות שהיא נאמנת אף לינשא ועיקר.

הטור והב"י הביאו דבריו (באה"ע סי' ק) דמפורש שם להדיא דאם התחילה להעיז לומר גרשתני ואפילו הבעל אומר אח"כ ג"כ גרשתיך דמגורשת ולא חיישינן לגט פסול. על כן נראה לי היכא דהיא התחילה להעיז פניה, נאמנת אף שמסייע אח"כ או שותק, דהא היא לא ידעה אם יסייע לה בעל או ישתוק ואיך מחתא נפשא לספיקא ומעיזה פניה.

ועיין פ"ת (ס"ק ז) דכתב דגם בספר "בית מאיר" כתב דמיד שהתחילה לומר גרשתני בפניו, כבר הותרה ושוב אינו מזיק הודאתו, ומכל מקום מה שתמה ה"באר היטב" על הב"ש לא קאמר הב"ש דאינה מגורשת כלל רק דאינה מגורשת ודאי אלא ספק דהא אפילו בהתחיל הבעל לומר גרשתיך היא ספק מגורשת כדאיתא בסימן קנ"ב סעיף א'. מכל שכן כשהיא אמרה תחילה בפניו גרשתני ואח"כ הודה לה דהויא על כל פנים ספק מגורשת.

ג) אלא דעדיין יש לברר מ"ש רמ"א דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא – אינה נאמנת אלא לחומרא דאיתרע חזקה דאינה מעיזה.

וכתב על זה בב"ח, ונראה דהא דקיימא לן דבזמן הזה איתרע חזקתה אינו אלא דלכתחילה לא תינשא לאחר אלא אם כן הראשון יתן לה גט. אבל אם כבר נישאה לשני ולא קיבלה גט מבעלה הראשון, מותרת לשני. שהרי הרא"ש (תשובה כלל מד סימן ב) פסק על אשה שנישאה לאחר כשהיה הראשון בעיר דמותרת לשני כיון שנישאה לו בפני בעלה. והרא"ש היה אחרי הרמ"ה זמן רב, אלמא דס"ל להרא"ש דלא אמר הרמ"ה אלא לכתחילה לא תנשא האידנא דנפיישי חוצפה אם נישאת לא מפקינן לה מהך טעמא.

אולם בח"מ (ס"ק ד) חלק על הב"ח וכתב דראית הב"ח מזה שהרא"ש לא הביא דברי רמ"ה אינה ראיה, ואדרבה, הרא"ש פסק בכלל הנ"ל דנאמנת להנשא לכתחילה, על כל פנים דלא כרמ"ה וא"כ לדידן דחיישינן להא דרמ"ה מנא לן לחלק בין לכתחילה לדיעבד.

ובב"ש כתב דברי הח"מ שחולק על הב"ח וכתב בשם ה"בית הלל" דבזמן הזה המנהג הפשוט שהרב המסדר הגט הוא גונז הגט אחר נתינת הגט, ותו אינה נאמנת דהא אפשר לברר.

וב"בית מאיר" (ס"ק ב) כתב:

"ויראה לענ"ד דהיכא דיש אמתלא המוכח שאומרת אמת אף בזמן הזה נאמנת, כדאיתא (סי' קנד סע' ז) בהגה שניה דחד דינא וחד טעמא הוי. וחומרת שניהם (היינו הטוענת בפני בעלה כי אין לו גבורת אנשים וכן הטוענת בפני בעלה גרשתי), מהרמ"ה ז"ל נפקו... כן נראה לי לדינא".

ועיין בסימן קנד בפ"ת (ס"ק כ) דכתב בשם ספר "גבורות אנשים" (סימן סח) שכתב דהוא הדין בשאר שום אמתלא או רגלים לדבר נאמנת ואין צריך אומדנות דמוכיחות, וברגלים לדבר קצת סגי, וכמו שכתב באגודה פרק הבא על יבמתו עיין שם.

וא"כ בנידון דידן, דיש עדים שהאם הוחזקה כי התגרשה כדמו"י, קול זה היה ביניהם והחזיקו אותה כגרושה כדמו"י ואמרו שלא עלה על הדעת לחשוב שלא נתגרשה כדמו"י, א"כ איכא אמתלא ורגלים לדבר שאומרת אמת, תו ליכא למיחש לסברא דבזמן הזה דנשים חצופות לא מיהנא.

ועוד דאצלנו עברה ונישאה, וכתב הב"ח דבדיעבד יש להקל וכ"כ בספר "עזרת נשים" דבדיעבד יש להקל.

ועיין עוד בשו"ת "יביע אומר" (ח"ז סי' ז) שהעתיק כן להלכה וז"ל:

"והואיל להרא"ש והרשב"א אינם מחלקים בין הדורות הראשונים לזמן הזה, ראוי לעשות כדבריהם ועוד אפשר שאף מהר"מ לא דיבר אלא באשה הניכרת ומוחזקת לחצופה ולא בכל הנשים".

וכ"כ הב"ח דבעברה ונישאת לא תצא. וכ"כ הרדב"ז (חלק ג' סימן תז) וכתב ה"ערוך השלחן" (סי' יז סק"ח). ואף שהח"מ כתב דאין חילוק בין לכתחילה לדיעבד העיקר כהב"ח והרדב"ז דכתבו דלא להוסיף עלה. ומעתה בנידון דידן אין לך דיעבד גדול מזה להכשיר בניה לבוא בקהל ובפרט במקום שהבעל מודה.

וכ"כ בשו"ת "אגרות משה" דאין להחמיר לגבי הילדים שהנידון בהם רק באיסור לאו ואיסור כזה שהתורה הקלה בספקא.

ד) עוד טעם יש לצרף להתיר את המבקש להנשא, שהרי מרן פסק בסי' קנב סע' א (ע"פ גמ' ב"מ דף קלג וקלד):

"הבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת ואפילו הודית לו שגירשה, אינם נאמנים".

וכתב בב"ש (סק"ב) מ"ש ספק מגורשת היינו דלאחר מותו חולצת ולא מתייבמת, גם אם זינתה אחר שאמר גרשתי, והבנים ספק ממזרים.

וראיתי בשו"ת "מנחת יצחק" (ח"ב סי' צב) שהביא דברי הרדב"ז בתשובה (סימן שני אלפים של"ה) שחידש דכיון דכל הטעם דהבעל אינו נאמן אף דיש לו מיגו, דאי בעי יכול לגרש אותה עתה, מכל מקום כיון דכל המגרש יש לו קול – על כרחך אם איתא דגרשה קלא הוי ליה למילתא, בזה יש לומר דהיכא דלא שייך הא דאית ליה קלא שפיר מהימן.

ועיין בפ"ת (סק"י) דהיכא דבאמת איכא קול שגירשה במקום פלוני, אף דאין לסמוך על הקול לחוד להוציאה מחזקתה, מכל מקום בכהאי גוונא יש לסמוך על דברי הבעל. וכ"כ בתשובת חתם סופר (בילקוטים סימן סט) רק שסיים מפני שאנו מדמים נעשה מעשה וגם חיישינן בזמן הזה דאיכא חדר"ג שלא לגרש בעל כרחה, אם כן לא הוי בידו.

וכותב ב"מנחת יצחק":

"ומכל מקום ראיתי באחרונים דנקטו חידושו של הרדב"ז והפ"ת לצד גדול בהלכה להקל".

ועוד הוסיפו דהוא הדין אם יש אומדנא דמוכח שנתגרשה, כגון כשיש לבעל חזקת כשרות וכבר נשא אשה אחרת, אומדנא כזו מוציאה החסרון דליכא קלא דנתגרשה ושפיר מהימן הבעל לומר גרשתי.

גם בזה לא שייך החשש של "החתם סופר" דבזמן הזה ליכא מגו משום חדר"ג שלא לגרש בעל כרחה, דכיון שהבעל כבר נשא אחרת אם חשדתה ליה במשקר הוא על כורחך לא איכפת ליה באיסור חדר"ג, וכמו שכתב בזה בתשובת "הרי בשמים" (מהד"ת סי' עג).

אם כן בנידון דידן, שהתקבלו עדויות כי היה קול בעיר והוחזק שאכן הבעל גירש את אשתו כדמו"י וגם בעלה השני שנשא אותה ביקש לדעת כי הגירושין שלה תופסים גם בארץ, בודאי יש לצרף לזה להאמין לבעל שגירשה.

ומוסיף ה"מנחת יצחק":

"ואף שהבעל מכאן ולהכא ולא למפרע אם כן בנוגע לילדים לא יהיה נאמן בנידון דידן, זה אינו, דודאי דשעה שנשא אחרת אמר שגירש את הראשונה וכבר שהעידו העידם שיצא וידעו כולם שנתגרשו".

ועוד מוסיף ה"מנחת יצחק" דיש לומר גם דבזמן הזה דיש חדר"ג, א"כ בבעל שקידש אשה הוי ליה כאשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין, מאחר בזמן הש"ס והוי ליה כאומר גרשתיך אף שלא אמר במפורש.

ה) עוד יש לצרף טעם אחר להתיר, כמו שהביא בשו"ת "מנחת יצחק" (אבהע"ז ח"ב סי' צד אות ט) ע"פ מ"ש הרדב"ז (בתשובה ח"ד סי' רמה) שהובא ב"פתחי תשובה" (סי' קנב סקי"ד), שכתב דהיכא דהיתה בחזקת גרושה כמה שנים אפילו אין שום עדים בדבר מותרת להנשא בצירוף הצדדים אחרים, ואף אם אין ידוע מתי נתגרשה.

וכתב שם שאכן מדברי ה"אור זרוע" (הל' יבום וקידושין סי' תרנז) שדן שם לענין יהודי אחד שאמו היתה מינקת בבית יהודי ונתעברה ממנו ומקודם היתה נשואה לאחר ואין עדים על גירושין שלה ולא על מיתתו, רק היתה בחזקת גרושה מבעלה, וגם בחזקת שמת, ומכח אותה חזקה נישאה לבעל השני אחר המעשה.

ובכל זאת הר"י החמיר בזה דשמא לא דקדקו או שמא אחרי כן בא הגט לידה. והר"ח כהן הקיל מטעם שאותה חזקה שהיו מחזיקים זה קודם מעשה חזקה היא, ומאחר והיתה לה חזקת היתר קודם נישואין ואין אנו יודעים מאימתי התחיל ההיתר קודם הנישואין בתר הסוף אזלינן. וכמו שהביא ראיה לזה מהש"ס מכמה דוכתי ומטעם דהאשה אומרת דבאותה שעה גרושה היא, דהיא נאמנת אפילו ברוב פסולים לגבה, דהלכה כאבא שאול וכר"ג וכר"א (בקידושין עד ע"א) ועיין בב"ש (סי' ד סקכ"ז).

וב"חזון איש" (הל' פו"ר סי' ח סק"א) ביאר דברי ה"אור זרוע" וזה תורף דבריו, ותימא אטו קלא מששא אית ביה, וכיון דהיא בחזקת אשת איש והבא עליה בחנק והולד ממזר, ומבואר שם באור זרוע דשאלת הולד היתה אחר כמה שנים כשכבר הגדיל והביא הולד ראיה שאמו היתה פנויה קודם לידתו, שהרי בקול זה נשאת אח"כ לשני.

וביאר ב"חזון איש":

"האשה המתגרשת בעיר אחרת ושבה לעירה ואומרת נתגרשתי צריכה להביא ראיה, כדתנן כתובות (כב ע"א), וכשמביא ראיה לפני בית דין אין הבא לישא אותה צריך לשאול את פי הבי"ד, אלא כיון שיצא הקול שנתברר בבית דין ולא נשמע ערעור ולב כל בני העיר בטוחים שהבי"ד יודעים שמחזקת עצמה לפנויה ואינם מוחים, זהו חזקת הנהגה שכל העולים עושין על פיה. וכההוא בקידושין פרק א, מלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות. היתה בעיר אחרת והיתה מוחזקת שמה באשת איש והביאה עדים שבעירה היא מוחזקת כגרושה והרי זו גרושה ונישאת על פיהם. אמנם פעמים שמחזקת עצמה לגרושה ומודית שלא ביררה עוד היתרה לפני ב"ד שבעיר והקול מתחזק בעיר באופן בזה שעדיין צריכה להביא ראיה לדבריה".

ונידון ה"אור זרוע" הוא שלא ידוע על הקול אם היה חזקת גרושה כדין ובעדי גירושין או הקול באופן שני שכתבנו שעדיין לא נתברר לפני בית דין שבעיר גירושיה, ולזה דן ר"ח הכהן כיון שנתברר שנישאת אח"כ בעיר בלי ערעור ש"מ שהיה ידיעה ברורה לפני ב"ד. ואף שהנישואין היו אחר לידת הבן ואיכא למימר שנתגרשה אח"כ וע"י גירושין הניחוה להינשא. ועל זה דן ר"ח ז"ל דכיון שנתגרשה ולא ידעינן הזמן, אין לפסול הולד.

וא"כ הוא הדין בנידון דידן, שהעידו עדים שהיה קול בעיר שנתגרשה כדמו"י וכל השכונה החזיקה אותה כגרושה, כמו שנתקבלה עדות העדים, ואח"כ גם נישאה, ולא נשמע ערעור בכל העיר ובטוחים שהתגרשה כדמו"י ויודעים שהחזיקה עצמה כפנויה עד שנישאה ואינם מוחים – זוהי חזקת הנהגה שכל העולם עושין על פיה.

אלא שב"מנחת יצחק" כתב לערער על הוחזקה גרושה בזמנינו, בשם כמה אחרונים שכתבו דהא דחזקת מגורשת מילתא היא אינו אלא בימיהם שלא היו חוקי גרושי הערכאות וממילא כל מי שיצא הקול שהתגרשה, התגרשה בוודאי כדמו"י, שאם לא בזה במה נתגרשה, מאחר שלא היה אז כלל שום דבר אחר בעולם שהיו קורין לו גירושין. משא"כ בדורינו שנתפשטו גירושי הערכאות כל כך עד שבעיני האנשים האלה גירושין אלו הם עיקר, ולא גט של תורה, מאחר שאם יזדמן להם שידוך עם מי שאינו מקפיד על גט של תורה, אינם משגיחים כלל על גט של תורה ומסתפקים עצמם בגירושין שהיא גרושה מבעלה, דהיינו שהיא נתגרשה בערכאות מאחר שבעיני העולם כל שנתגרשה בערכאות כבר נחשבת לגרושה. וא"כ נפל היסוד של חזקת גרושה.

הנה כל טענה זו לא שייכת בנידון דידן, שהרי כל העדים שנתקבלה עדותם בבית הדין בחו"ל העידו כי הם הוחזקו כגרושים כדמו"י ונעשה גט כדמו"י, ולא עלה על הדעת שיעשו גט שלא כדמו"י מאחר שמשפחתו של הבעל היתה חרדית, וגם הבעל שנישאה לו בשנית הקפיד שהגט יהיה כשר כמו בארץ ישראל, דהיינו הקפיד על גט כדמו"י כי הוא היה ישראלי.

סוף דבר, בהצטרף שלושת הטעמים שכתבנו לעיל, א. דפשטה ידה וקיבלה קידושין בעיר בפני בעלה, ב. וטענת בעלה כי גירש את אשתו כדמו"י, ג. והוחזקה כגרושה, מותר למבקש שהוא בנה של האשה הנ"ל להנשא כדמו"י.

הנראה לענ"ד כתבתי, וצור יצילנו משגיאות אמן.

הרב מיכאל עמוס ¬– אב"ד

אנו מצטרפים לפסק דינו המנומק של כב' האב"ד הגר"מ עמוס שליט"א



אנו פוסקים כאמור.

ניתן ביום ב' בשבט התשע"ב
(26/01/2012)