הדיון להיום נקבע בהמשך להחלטת בית הדין מיום כ"ד מרחשון תשע"ב 21.11.2011, שבה הופיע מתווה ברור לפיו על הצדדים וב"כ היה לפעול.

במסגרת החלטה זו נתבקשו הצדדים להמציא הצעותיהם להסכם בהיעדר הסכם בתוך 45 יום.

החלטה זו לא כובדה.

הבעל וב"כ נתבקשו להמציא לבית הדין בתוך 30 יום אסמכתאות הלכתיות לביסוס עמדתו שהאשה הפסידה כתובתה בגין הסכמתה למעשה הבעל כדבריו.

גם החלטה זו לא כובדה.

ההחלטות הנ"ל באם היו מתבצעות היה בהן כדי לקדם את ההליכים.

למרות זאת, התחשב בית הדין ובהסכמת הצדדים שוחח עם כל אחד מהצדדים וב"כ בנפרד, בשיחות הללו הציע בית הדין מספר הצעות פשרה כדי לגשר בין עמדות הצדדים, ההצעות לא התקבלו.

בדיון שהתקיים חזרה האשה על עמדתה לפיה היא דורשת להתגרש לאלתר, בגין בגידתו של הבעל עם אשה אחרת והבאת שלושה ילדים ממנה, וכן עקב התנהגותו האלימה כלפיה.

מאידך, הבעל חזר על עמדתו בדיון הקודם בו הביע את רצונו בשלום בית.

ב"כ הבעל הוסיף לטעון, שתביעת האשה נובעת מהתערבות משפחת האשה בסכסוך ואם יבודדו את האשה היא תסכים לשלום בית.

כהוכחה לדבריו, טוען כי האשה פנתה מספר פעמים ושוחחה עם הבעל בענייני הילדים ובהזדמנות זו הבעל בקש ממנה לחזור לחיי שלום בית בלי התערבות המשפחה.

האשה הכחישה מכל וכל ניסיון שנעשה להדברות וטענה בכל תוקף שלא תחזור לבעל.

בית הדין נעתר לבקשת ב"כ הבעל, ואכן שוחח ביחידות עם האשה.

בשיחה זו הביעה האשה עמדה נחרצת ביותר לגירושין נוכח סלידתה מבגידת הבעל עם נשים זרות.

בית הדין הפציר באשה לנסות מהלך שכזה, אולם האשה נותרה איתנה בעמדתה.

ב"כ הצדדים האשימו זא"ז באי-היכולת להגיע לפשרה.

ב"כ האשה טענה שהבעל וב"כ לא הציעו הצעה שתתן פיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לאשה בגין התנהגותו הבוגדנית ודרשה לחייבו בכתובה בסך מיליון ₪ ובפיצויים. כפשרה הסכימה להעברת חלקו של הבעל בדירה ולקבל מחצית מזכויותיו ממקום העבודה.

הבעל וב"כ התנגדו בכל תוקף, וטענו שהם מסכימים לחלוקה שווה בדירה ומחצית הזכויות בהתאם לחוק יחסי ממון.

עוד עלה בדיון, בקשת האשה וב"כ לחייב את הבעל בתשלום מחצית המשכנתא, לדבריהם האשה משלמת את חלקה והבעל מסרב. ב"כ הבעל טען שהעניין נידון והוכרע בבית המשפט. ב"כ האשה הציגה את החלטת בית המשפט ממנה עולה כי אין החלטה שכזו. ב"כ הבעל הציע להגיע להסדר עם הבנק להקפאת החוב עד שיוסדרו ענייני הרכוש. האשה וב"כ התנגדו.

ב"כ הבעל העלה בדיון את בקשתו לביטול צו המניעה שניתן לאור סירובה של האשה לבדיקת הפוליגרף כפי שנקבע בהחלטת בית הדין.

עמדת בית הדין שיש לחייב את הבעל במתן גט בנסיבות הללו.

להלן נימוקינו:

א. הבעל הודה בדיון הקודם שהוא חי עם אשה אחרת, ויש להם שלושה ילדים משותפים.

האשה הזרה אף תבעה את הבעל בבית המשפט להכרת אבהות.

טענת הבעל וב"כ שהאשה ידעה על כך והסכימה, אינה נראית הגיונית ואינה מתקבלת על הדעת.

לאשה עומדת חזקת כשרות ולכל הפחות חזקה הנובעת מרוב, שרוב הנשים אינן מסכימות שבעליהן ינהלו עמן חיים כפולים, כך שטענה זו ללא ראיה מוצקה דינה להידחות. לבעל וב"כ אין ראיות מוצקות מלבד מלה כנגד מלה.

גירסת האשה שטענה שידעה על כך בדיעבד ובהפתעה, לאחר שהגיע מכתב מבית המשפט ובו תביעת האשה הזרה על בעלה, ולכן נקטה מיד בצעד זה של תביעת גירושין, נשמעת אמינה יותר מזו של הבעל. ואולם, אף אם מפאת הזהירות נסייג את הדברים ונאמר שהאשה אכן ידעה על קשר בעלה עם האשה הזרה ועל הולדת שלושת הילדים ממנה, מכל מקום לא נוכל להרחיק לכת ולקבל את טענת הבעל שאשתו גם הסכימה לכך. זאת כאמור בהעדר המצאת הוכחות מוצקות.

ב. בית הדין ציין בהחלטתו הראשונה מיום כ"ד מרחשון תשע"ב 21.11.2011 שגם מבלי להיכנס לשאלה האם הדבר נעשה בהסכמה או לא, התנגדותה הנחרצת של האשה עתה, לא מותירה פתח של תקוה לשלום בית. שכן לבעל נוצרה מחויבות גם לצרתה של האשה וגם לילדיה - דבר הבא על חשבונה וחשבון ילדיה.

בית הדין התרשם כבר אז והשתכנע בדיון היום, שהאשה מאסה בבעלה בגין בגידתו, כך שנתמלאו שלושת הטעמים המוזכרים בפוסקים לעילת חיוב גט ברועה זונות.

עילה ראשונה - יאבד הון, התקיים בבעל זה שיש לו צורך לפזר משכורתו לעוד אשה וילדים, והעובדה שאינו מצליח לשלם את חלקו במשכנתא מדברת בעד עצמה.

עילה שנייה - שמפסיד עונתה. לטענת האשה מתקיימת וסביר להניח כך.

עילה שלישית - מאיסות שיש לאשה בבעל כזה. לדעת רבים מן הפוסקים, יש לכל הפחות לחייב בגט במקרה זה.

ראה טושו"ע (סימן קנד סעיף א) ברמ"א. ובערוך השולחן שם (ס"ק טז). כי הנה בגמ' ביבמות (דף סה.) איתא, א"ר אמי, שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה. ואף דקי"ל כרבא דאמר (שם) נושא אדם כמה נשים והוא דמצי למיקם בסיפוקייהו. כבר כתב הריטב"א (שם), שבמקום שהמנהג שלא לישא רק אשה אחת, אף רבא מודה שיוציא ויתן כתובה כי אשה על דעת כן נשאת. וא"כ כל שכן היכא שמכניס צרתה בזנות דאומדן דעת דמוכח טובא דעל דעת כן לא נשאת לו. ועיין בתשובות הרשב"א (סי' תרצג) והובא ברמ"א (סי' קנד ס"ג) איש שרגיל לכעוס ולהוציא את אשתו מביתו כופין אותו להוציא כי על ידי זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה מתשמיש. ע"ש. ובהמשך הסימן בסעיף כב כתב הרמ"א, וז"ל: אבל מי שאינו מקיים עונה יכולים להחרימו, או שיקיים עונה או שיגרש. והקשו מפרשי השו"ע פסקי הרמ"א אהדדי, שהרי הרמ"א לעיל בסעיף ג' כתב, שבמונע תשמיש כופין אותו לגרש וא"כ למה לנו להחרים. ועיין בשו"ת דבר אליהו לרמאן (סי' עג) שנתקשה גם כן בקושיא זו, ויצא לחלק דבשלמא בסעיף ג' שאינו מונע ממנה עונתה בפירוש רק שע"י הכעס יוצאת מביתו ומימלא נתבטל ממנה העונה והוי כמו הנושא אשה על אשתו דמימלא נתבטל העונה לכך יוציא ויתן כתובה, אבל כשמונע ממנה העונה בלבד בלי שום סיבה אחרת די לנו להחרים שלא יבטל ממנה ומימלא יקיים עונתה, אבל אם הביטול בא מסיבה אחרת מה יועיל לנו החרם הרי ע"י הסיבה נתבטל העונה. ואין לנו לומר שנחרים שלא יכעוס עליה, זה אינו, כי על זה לבד אין החיוב על בית הדין להחרים כי אם הוא בטבע כעסן בודאי יעבור. וא"כ בנידון דידן שע"י הזנות שלו מבטל עונת אשתו בודאי כופין אותו להוציא. ואין לומר שנחרים עליו שלא יזנה, שהרי מושבע ועומד הוא שלא לזנות. ולכן, היכי שהביטול בא מחמת דבר אחר יוציא ויתן כתובה. וכל שכן, שאינו יכול לכופה שתדור עמו, כמ"ש הרמ"א (שם בסעיף א) בשם האגודה, במי שרועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה בדבר, יש אומרים שכופין אותו להוציא. וטעמו, משום רועה זונות יאבד הון, וסופו לא יהיה בידו לפרנסה. ואמנם, ראיתי לרב חכם צבי (סי' קלג) שאין דעתו נוחה בטעם זה של האגודה, שיהא הבעל נדון על שם סופו כבן סורר ומורה דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה. ע"ש. ונראה בישוב טעמו של האגודה, דהנה פסק מרן השו"ע (אה"ע סי' ע ס"ג) דאם הבעל עני ביותר ואין לו ליתן לה כלל כופין אותו להוציא, וכתב ע"ז הרמ"א שם, וי"א שאין כופין אותו להוציא מאחר שאין לו. וכתב הבית מאיר (שם) שדעתו להלכה כדעת השו"ע. וזה לשונו: טעם הי"א הוא שמדמהו לבעל חוב שאין לו לשלם. ולענ"ד אינו דומה, דשאני הכא דאגידה ביה וכשיגרשנה תנשא לאחר שיזונה וזה בידו הוא והוה כבידו לשלם. עכ"ל. ועל פי סברא זו ניחא טעמו של האגודה, דהנה מבואר בחו"מ (סי' עג) דהמלוה את חברו לזמן, אין לו יכול לתובעו תוך הזמן, ואם רואה שמבזבז נכסיו יכול לתבעו ומחוייב להחזיר לו אף תוך זמנו. ובנדון דידן, הוה כמבזבז נכסיו כי בודאי יאבד הון, לכן תוכל לתבוע ממנו שיגרשה ויתן לה כתובתה אף קודם שיאבד הון כי בודאי לא יהיה לו ממה לפרנסה. ואין לומר שתמתין עד שלא יהיה לו לזונה ואז יגרשה, זה אינו, חדא דאז לא יהיה לו במה לפרוע כתובתה ועוד הרי בגד בה ואין לך מאיס עלי יותר מזה.

ועוד נראה להביא ראיה מדברי הרמב"ם (ספ"ח מהל' אישות) שכתב וז"ל: וכן אם היא אומרת סבור הייתי שהוא כהן וכו' ודייק מזה החתם סופר (סימן פב) שבין איש ובין אשה שוין בזה אע"ג דגבי דידה שייך למימר טב למיתב וכו' אף על פי כן כל שגילה דעתו מקודם לכן ונמצא להיפך אינה מקודשת. והאריך שם וסיים, וא"כ לכאורה בנדון שלפנינו לפי ראות עיני המורים יובנו הדברים מסתמא לא תתרצה האשה להתארס עם איש מארץ רחוקה אי לאו שהטעה אותה שהוא עשיר ולמדן וכו'. ע"ש. ועיין בחו"מ (סימן רז) דבכמה דברים אזלינן בתר דברים שבלב וגלוי דעתא בעלמא. א"כ בנידון דידן דכל ישראל מוחזקים בחזקת כשרות ונודע ששום בת ישראל לא תרצה להתקדש עם רועה זונות ואומדנא דמוכח כהאי כבר כתבו התוס' בקידושין (דף מט: ד"ה דברים) דאומדנא דמוכח גמור לא בעי תנאי. א"כ לכאורה יש לפקפק בעיקר הקידושין דהאי איתתא . אך לא באנו למדה זו ח"ו להמציא חדשות כהאי. אמנם, עכ"פ זה ברור לנו דזה גרע משאר מומין באיש שכופין אותו לגרש וכל שכן בזו.

ועוד נראה טעם שמחוייב לגרשה עפ"י דברי המהרי"ו והובא ברמ"א (שם) דהעובר על דת כגון שמאכילה דבר איסור כופין אותו להוציא, וכאן בנ"ד קרוב הדבר בעיני שאם חשוד הוא על נשג"ז הוא חשוד לאותו דבר וחשוד ג"כ להכשילה באיסור נדה הגם שתלוי גם בדעתה שלא תתרצה יש לחוש ג"כ שמא יבעלנה באונס. הגם שיש לחלק בשלמא בנשג"ז תקיף יצריה אבל כבנידון דידן באשתו לא תקיף יצריה מחמת שיש היתר לאיסורה לאחר שתטבול, זה תינח דוקא באדם כשר דמותר מה"ט להתיחד אבל באיש פרוץ בעריות כהאי בודאי אסורה להתיחד עמו.

אחר זמן ראיתי להגר"א בביאוריו (סי' קנד אות סז) על דברי הרמ"א שכתב, אבל אם יש לו אשה בעבירה לכו"ע כופין בשוטים. כתב הגר"א וז"ל: דמפורש בהדיא בכתובות וכנ"ל. וכל דמפורש בהדיא ודאי כופין בשוטים וכן הנך דסעיף א וסעיף ג וסעיף י. עכ"ל. ומדלא חילק וכתב סתם, כוונתו על כל הסעיף הן על דברי השו"ע והן על דברי הרמ"א בשם האגודה. וכן הביא לנכון ראיה זו בספר מחנה חיים סופר ח"ב (חאה"ע סי' מה ד"ה וראה זה). ע"ש. וכ"כ בספר דבר אליהו לרמאן (סו"ס עג). ע"ש.

והנה אף שדברי האגודה נאמרו ברועה זונות שמופקר לגמרי ופרוץ בעריות אבל בנידון דידן שמתוך הקטטה הלך וחי עם אשה אחרת, אולי נאמר דבכהאי גוונא לא שייך דינו של האגודה, זה אינו דזיל בתר טעמא, והטעם שכופין רועה זונות להוציא, מבואר בחידושי האגודה בפרק הבא על יבמתו, שהוא מקור דברי הרמ"א הנ"ל, וכתב שם, איבעית אימא קרא, דכתיב, לא תקח נשים על בנותי, ואיבעית אימא גמרא דאמרינן והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו ובזה כתיב ורועה זונות יאבד הון, ואיבעית אימא סברא דגרע מכל הני דפרק המדיר. ע"כ. וכולהו איתנהו באיש זה, שחי עם אשה אחרת באיסור ובהפקרות, ומאבד עליה הון, וגרע מכל הני דפרק המדיר, מפני שעקר לכל תנאי האישות שביניהם. וה לשון הערוך השלחן (סימן קנד ס"ק טז) ואע"ג שבשאר העבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש, מ"מ ברועה זונות כופין אותו, דודאי נוגע לה לעונתה, דמאיס בהיתר ומים גנובים ימתקו, ובודאי שמאוס עליה ואפשר שגם סכנה יש בדבר, ולא מבעיא לרמב"ם שסובר שכופין אותו לגרש בטוענת טענת מאיס עלי אלא גם לחולקים במאיס עלי, מודים בזה, והרי מבואר בש"ס דמורד מתשמיש כופין אותו לגרש, וכל שכן ברועה זונות דגרוע טפי כמובן, וכל זה כשנתברר הדבר בירור גמור. עכ"ל. ובנידונינו גם כן, בודאי שמואס בהיתר, ומים גנובים ימתקו לו, ובהיפקרא ניחא ליה, ועל כן מנע ממנה עונתה, ומימלא דגם מאוס הוא בעיני אשתו.

וסברא ואומדן דעת גמורה היא, שגם בעיקר חיי האישות אינה סומכת עליו, שמאחר ומחפש מים גנובים ורודף אחריהם הרי הוא מואס בהיתר ומונע עונתה וכמ"ש בערוך השולחן הנ"ל, ובודאי שאין לה סמיכות דעת עליו גם בענין זה. וקים להו לחז"ל שאין האשה יכולה לסבול חיי נישואין כאלה, כי מי שבא הבעל למידה זו הרי הוא בליעל בלי עול ובלי מסגרת, וכל שכן שאינו יכול לשאת בשום אחריות. ועינינו הרואות שאנשים שחיים בצורה שכזו מיום אל יום יורדים הם מדחי אל דחי עד שמגיעים אל שאול תחתית, ובמצב כזה הוא נמאס ונתעב בעיני אשתו בתכלית המיאוס. נמצא, שלא על העתיד שלו אמרו לכופו לגרש אלא על המצב בו הוא שרוי כעת.

והנה אף שמצינו לבית יוסף בריש סי' קנד שכתב, מצאתי כתוב בשם ספר האגודה בפרק הבא על יבמתו (סי' עז) וכו'. וסיים הבית יוסף וז"ל: ומכל מקום נראה לי שאין לסמוך על דברי ספר האגודה ורבינו שמחה והאור זרוע לכפות להוציא על דבריהם כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים. עכ"ל. אפשר שגם הב"י לא כתב כן אלא לענין כפיית גט ולא לעניין חיוב גט. וכבר כתב המהרי"ט (ח"א סי' קיג) שכפיה הוא דבר חמור וראוי לכל אחד לברוח ממנו כבורח מן הנחש. וכבר האריכו הפוסקים למעניתם בחומר כפיית גט שלא כדין.

אלא שעדיין צריכים אנו לדון לפי מה שכתב החכם צבי הנ"ל, שגם לדעת האגודה צריך התראה כדי לחייב את הבעל לגרש בכתובה, ואפילו אם רצון האשה לצאת בלי כתובה, אין כופין אותו לגרש אלא אחר התראה דלא יהיה איסורא קל מממונא. וכתב עוד, דכל שכן אם הרועה זונות בא לשוב בתשובה, גם לאגודה לא כייפינן ליה, אם לא שעבר על קבלתו פעם ושתיים, דדבר פשוט שאין דבר העומד בפני התשובה. ע"כ. והפת"ש (שם סק"ה) הביא דברי הנודע ביהודה (תנינא סי' צ) שכתב ג"כ כעין הדברים הללו. ע"ש. ומכל מקום יש לומר שלא אמרו להצריך התראה אלא במקום שיש סיכוי שע"י ההתראה יחזור בו מדרכיו הרעים וישוב בתשובה, על כן אין לנו למהר לכופו לגרש עד שיתרו בו תחילה אולי ישוב וינחם מדרכו הרעה, אבל במקרה כזה ששנה ושילש באיוולתו ונקשר עם אשה זו בקשר אמיץ והוליד ממנה שלשה בנים ואף תובעתו להכרת אבהותם ובסופו של יום יתכן ויחוייב אף במזונותיהם. ברור לנו שלא תועיל ההתראה מאומה כי גם אם הוא רוצה לעזוב את האשה הזרה ולשוב מדרכו הרעה, הילדים שביניהם קושרים אותו לאשה זו ואינם מניחים לו. ובכהאי גוונא לכולי עלמא א"צ להתרות בו. זאת ועוד, שאפשר שגם החכם צבי שחלק על האגודה, לא חלק אלא לענין כפיית גט, ועל זה דוקא הצריך החכם צבי התראה אבל לענין חיוב גט גם החכם צבי יודה שא"צ התראה. וכמ"ש כיו"ב בשו"ת שמע שלמה עמאר (ח"א חאה"ע סי' יד). ע"ש. וע"ע במש"כ בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו חאה"ע סי' קו). ע"ש. ובמש"כ עוד בזה בשו"ת משפטי שמואל ורנר (קמא סי' כז). ע"ש. ובמש"כ בפסקי דין בתי הדין הרבניים (ח"ח עמ' 254). ע"ש. וע"ע בשו"ת מחנה חיים סופר (ח"ב חאה"ע סי' מו) שהאריך בביאור שיטת האגודה הנ"ל. ע"ש. וע"ע במש"כ בקובץ זכור לאברהם (שנת תש"ס-תשס"א עמ' תרסח ואילך. ע"ש.

ג. הבעל מאשים את האשה בכך שאינה מסוגלת לגדל את הילדים, מאידך האשה מאשימה את בעלה שהוא מתעלל בבתו ואף הגישה על כך תלונה במשטרה.

ד. בנוסף טען הבעל שהוא חושד באשתו שמתרועעת עם גברים זרים. לאור טענה זו, היה מקום לקבוע שבכך הוא אסר אותה על עצמו מדין שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ועל כן יחוייב לתת לה גט (יעויין ברמ"א אבה"ע סימן קט"ו סעיף ו, ובפת"ש שם, וכן בסימן קע"ח סעיף ט, ובפת"ש שם). במקרה אשר לפנינו, החשש 'שמא עיניו נתן באחרת' ושלכן הוא מעלה טענה זו כדי להיפטר מאשתו למרות החדר"ג, אינו קיים. זאת משום שאשתו היא התובעת את הגירושין ומבקשת לחייב את בעלה בגט, כאשר הוא מסרב לגרשה ועותר לשלום בית. ואם כן, הרי שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ויחוייב לתת לה גט. אולם, יעויין בפד"ר ח"ח עמוד 260, שם הסיקו שאם הבעל טוען שחושד שאשתו זנתה אך אינו בטוח בזה, אינה נאסרת עליו.

ה. בין הצדדים קיימת איבה עמוקה הבאה לידי ביטוי במאבקים על הילדים ועל הרכוש. הצדדים מאשימים זא"ז באלימות והתלוננו על כך במשטרה שהתערבה ואף הוציאה צו מניעה זמני, כך שרצון הבעל בשלום בית במצב הקיים אינו נראה בר ביצוע וכפי שציין זאת בית הדין בהחלטתו הנ"ל.

ו. בית הדין מתרשם, שרצון הבעל בשלום בית, אינו משקף את המציאות והוא מונע מהתניתו שהאשה תסכים להסכם גירושין בתנאים שלו.

לאור האמור מחליט בת הדין כדלהלן:

א. הבעל חייב לתת גט לאשה.

ב. האשה רשאית לפתוח תיק לסידור גט.

ג. בית הדין קורא לצדדים וב"כ, לשקול בכובד ראש הצעת בית הדין לפיה, האשה תישאר להתגורר בדירה עד הגיע הקטינה לגיל 18 שנה. הבעל יעביר את חלקו לטובת הילדים שווה בשווה, וכאשר תגיע הבת הקטינה לגיל 18, האשה תוכל להמשיך ולהתגורר בכפוף להסכמות עם הילדים. האשה תוותר על כתובתה וזכויות הבעל ממקום עבודתו. לחלופין, יציעו הצדדים וב"כ הצעות ברוח ההצעה הנ"ל ויעבירו לבית הדין בתוך 30 יום.

ד. באשר לבקשת האשה לחייב את הבעל במחצית חוב המשכנתא. בית הדין שמע את הצעת הבעל וב"כ להגיע להסדר עם הבנק להקפאת החוב.בית הדין מעביר הצעה זו לתגובה עניינית של הצד השני בתוך 14 יום.

ה. עם קבלת תגובת האשה וב"כ יתן בית הדין דעתו על בקשה זו.

ו. באשר לבקשת הבעל להסרת צו המניעה - מאחר ועמדת בית הדין שיש לחייב את הבעל בגט, אין מקום בשלב זה להיעתר לבקשה זו.

ז. עם זאת רשאי הבעל להגיש בקשה להיכנס לדירה על מנת לקחת חפציו, ועליו להגישה לבית הדין עם עותק לצד השני לתיאום המהלך.

ח. בית הדין יבחן עמדתו מחדש באם תועלה הצעה סבירה המניחה דעת בית הדין להסכם גירושין כולל, ובו נושא הדירה.

ט. באשר לתביעת הכתובה - על הבעל וב"כ להמציא לבית הדין בתוך 30 יום אסמכתאות הלכתיות שבנסיבות מקרה זה האשה מפסידה כתובה ותוספת ולהעביר עותק לתגובת הצד השני.

י. על האשה וב"כ להמציא תגובה בצירוף אסמכתאות הלכתיות בתוך 30 יום נוספים.

יא. עם קבלת החומר הנ"ל יתן בית הדין דעתו על שאלה זו.

ניתן ביום כ"ב בטבת התשע"ב
(17/01/2012)