העובדות
הצדדים נשאו בשנת 1986, ב-11/87 רכשו דירה בעלות של 30,000 ₪. הם שלמו 4000 ₪ מכספיהם והיתרה, 26,000 ₪, שולמה באמצעות הלואה שנלקחה ע"י הצדדים.

בשנת 1986 לקחו הלוואה נוספת בסך של 15,000 ₪.

כל אותו זמן עד מועד הגרושין התגוררו הצדדים בדירה שכורה.

ב-1/7/90 חתמו הצדדים על הסכם גירושין שאושר בביה"ד ונותן לו תוקף של פס"ד.

לאחר הגירושין המשיך התובע לגור בדירה המושכרת תקופה קצרה עד שעבר להתגורר בדירה הקנויה עד היום במשך 21.5 שנה כאמור.

ובנוסף ממועד הגירושין התובע פרע בעצמו את כל חוב המשכנתא בשתי ההלוואות שלנקחו.

בנוסף, לאחר הגירושין הוציא התובע את האשה מחוב המשכנתא על שתי ההלוואות.

משעת הגירושין ועד היום לא היתה שום תביעה מצד האשה מכל סוג שהוא כולל דמי שימוש. התביעה נוצרה בעקבות רצון התובע למכור את הדירה, ונאמר לו שהדירה רשומה עדין בחציה ע"ש האשה.

כשפנה לאשה שתבצע את העברת חלקה בדירה על שמו סירבה בטענה שמעולם לא ויתרה על חלקה בדירה.

לדברי התובע, הסיכום ביניהם שנכתב בהסכם הגרושין היה שהיא מוותרת על חלקה בדירה והוא ישא בכל תשלומי המשכנתא.

סלע המחלוקת בין הצדדים נסוב על פרשנות סעיף 1 בהסכם הגירושין שתוכנו כדלהלן:

"הבעל נשאר בדירה עם כל הרהיטים שיש לנו בבית והאשה מוותרת על הדירה ועל הרהיטים".

לטענת התובע, הכוונה שהאשה מוותרת על חובה בדירה שבבעלותם, ואילו טענת האשה, שהכוונה לדירה ששכרו, והיא מוותרת על זכות המגורים בדירה ועוזבת אותה.

הדיון ההלכתי
יש לדון מי נקרא המוחזק בחצי הדירה הרשומה על שם האשה.

היה מקום לטעון שכיון שהאיש גר בדירה ונהג בה מנהג בעלים והאשה לא ערערה ולא היתה מחאה ויש לו טענה שהאשה העבירה את חלקה בדירה אליו, הוא נקרא המוחזק כמבואר בשו"ע חו"מ סימן קמ סעיף א.

אולם אין הדבר כן משני טעמים:
א. אין באי מחאתה ראיה לחזקתו שהרי חלקה רשום בטאבו על שמה ומוכיח את בעלותה ואין לך מחאה גדולה מזו.

ב. הכלל הוא שכדי להוציא מחזקת מרא קמא צריך, בנוסף לחזקה, טענה המסבירה באיזה אופן נקנה הנכס.

לדבריו הטענה היא שהיא הקנתה לו את הדירה ע"י הסכם הגירושין, אולם כיון שפרשנות ההסכם לכאורה מוטלת בספק א"א להסתמך עליו כדי להחשיבו כטענה המצטרפת לחזקתו.

לסיכום, אין לתובע חזקה וטענה הלכתית שתגדיר אותו כמוחזק בנכס.

אם כן נמצא שיש כאן מצב הלכתי שהאשה מוגדרת מוחזקת על חלקה והאיש מוגדר כתופס בחלקה. במצב כזה שיש ספק של מי הבעלות – האם של בע"ד או של התופס בקרקע – יש לדון על פי המבואר במסכת כתובת כ, א בסוגית בר שטיא "דבר שטיא זבין נכסי אתו בי תרי אמרי כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרי כשהוא חלום זבין, אמר ר' אשי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא".

מבואר מהסוגיא שכיש ספק אפילו של תרי ותרי לגבי הבעלות על הקרקע והאחד מרא קמא והשני תופס בקרקע, ההכרעה שחזקת מרא קמא גוברת ונותנים לו את הקרקע.

וע"כ בנדון דידן נקודת המוצא של הדיון ההלכתי שהאשה נחשבת מוחזקת בחלקה מכח דין מרא קמא.

יד בעל השטר על התחתונה
כיון שהכרענו שהאשה מוחזקת בחלקה, נמצא שהאיש בא להוציא ממנה מכח הסכם הגירושין שבידו.

אם נניח שהלשון מסופקת אזי חל כאן הכלל של יד בעל השטר על התחתונה שנפסק להלכה בשו"ע חו"מ סימן מב, סעיף ה "אם כתוב בו מאה שהם מאתיים או מאתיים שהם מאה אינו גובה אלא מאה שהוא בפחות שבשניהם שיד בעל השטר על התחתונה".

נמצא שהאיש אינו יכול להוציא מהאשה מכח השטר.

הדין בספק שאינו שקול ונוטה לצד בעל השטר
בנד"ד אין הספק שקול ונוטה חד משמעית לטובת בעל השטר מהסיבות הבאות:

א. הלשון – "האשה מוותרת על הדירה", לשון ויתור זהה ללשון מחילה (עיין שו"ע חו"מ, ס' רעח סעיף ח-ט ובספר שורת הדין, הסכם ממון, קנז).

טענת האשה שהכוונה שמחלה על זכות המגורים בדירה השכורה אינה מתקבלת שהרי אין לה בה שום זכות שעליה לוותר ולשאלת ביה"ד על מה ויתרה לא נתנה תשובה ברורה.

ב. טענת האשה נסתרת מהרישא של הסעיף שנכתב בו "הבעל נישאר בדירה" דהיינו מוותרת על זכות המגורים, א"כ מה הצורך לחזור על ויתור זה בסיפא של הסעיף.

אמנם כתוב בריש הסעיף שגם הרהיטים נשארים בדירה ובכ"ז בסיפא נכתב שהאשה מוותרת עליהם ולכאורה נפרש שה"ה לגבי הויתור על המגורים יש חזרה.

אולם יש לחלק שדוקא בנוגע לרהיטים היה צורך לחזור ולפרש שהאשה מוותרת עליהם משום שהשארת הרהיטים בדירה אינה מוכיחה על ויתור, מה גם שהצדדים גרו בדירה שכורה והיו אמורים לפנות את הרהיטים בסיום השכירות, לכן היה צורך לחזור ולפרד שהאשה מוותרת עליהם.

במקרה כזה דן הב"י בחו"מ סימן מב, מחודש ב', ומביא שם את מהרי"ק בשורש ז שכותב "כשהלשון תלוי ומסופק, יד בעל השטר על התחתונה ואפילו כשבלשון משמע קצת כדברי בעל השטר".

אומנם בכנה"ג הקשה (הגהות ב"י, טו) שמוכח מתשובת הרשב"א (ח"ב, סימן שב) שהביא הב"י בסימן מב ופסק אותה הרמא שם שנראה שחולקת.

וזה לשון הרמ"א שם סעיף י' בשם הרשב"א "וכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר וסתמא משמע כך לפי דעת השומעים דנין אותו כך אפילו ליפוי כח בעל השטר".

מכאן למד הכנה"ג בשם ספר בני שמואל שדעת הרשב"א הנ"ל שדוקא כשמשמעות השטר שווים לתרי אנפי אז יד בעל השטר על התחתונה, אבל כל זמן שנוטה דברי השטר לסיוע לתובע אז יד בעל השטר על העליונה".

שער המשפט בסימן מב, סעיף ו' הביא את דברי הכנה"ג ורצה ליישב שגם מהרי"ק יודה שבמקום שבסתם משמע כך לפי דעת השומעים יד בעל השטר על העליונה.

והוסיף שכך משמע בב"י שהביא את לשון תשובת הרשב"א הנ"ל ללא חולק.

לסיכום, יש הבדל אם הלשון נוטה קצת לטובת בעל השטר שידו על התחתונה לבין אם הפרשנות הפשוטה לפי הבנת הקוראים לטובת בעל השטר שאז ידו על העליונה.

בנוסף רעק"א בהגה על השו"ע חו"מ סימן מב, סעיף ה' כותב "בלשון מסופק ואיכא אומדנא לאחד מן הצדדים אזלינן בתר אומדנא, תשובת ראנ"ח, ח"ב (מים עמוקים) סימן ק".

ונביא את לשון הראנ"ח בהרחבה בתשובה הנ"ל:

"יצא לנו שהלשון מסופק ואיכא אומדנא לאחד מן הצדדים אזלינן ביתר אומדנא אע"פ שסתם הלשון הפך האומדנא כההיא דנקי נדר דמסתם הלשון בין הוא בין יורשין אין משביעין אותה ואלא כיון דחכמים תקנו שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אית לן למימר שלא נתכוון לעשות שלא כדברי חכמים ומפקינן לישנא ממשמעותיה".

מבואר מדבריו שאפילו כשהלשון נוטה לצד המוחזק, אם יש לנו סיבה ע"פ אומדנא לפרש הדברים כדברי בעל השטר אזי שידו על העליונה, כפי שמבאר את דברי המשנה והגמ' בכתובות דף פו, שאע"פ שבפשט הלשון הבעל פוטר את אלמנתו משבועה לצורך גביית כתובתה, מכח אומדנא אנו מפרשים שאין הכוונה ליורשים וצריכה להשבע כדי ליטול כתובתה.

נראה לי מכח שני המקורות הנ"ל שבנד"ד יד התובע על העליונה מכח הסכם הגירושין:

א. מצד שפרשנות הלשון בפשוטה מוכיחה כדברי הבעל כפי שבארנו לעיל.

ב. מצד שהאומדנא כאן לטובת הבעל.

הדין במקום שחלק מהשטר בטל, האם יד בעל השטר על התחתונה
פסק השו"ע בחו"מ סימן מ"ב, סעיף ט': "לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בכל כי הני גווני דלעיל שאין השטר בטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו לא".

ועי' בכנה"ג סימן מב, הגה"ט מא שהוסיף "וה"ה כשעוקר חלק ממנו (כלומר שיד בעל השטר על העליונה) אבל דעת הרשב"א שאפילו כשעוקר חלק ממנו יד בעל השטר על התחתונה" מהריב"ל ס"א, כלל יט סי קה.

נמצא שיש מחלוקת האם גם בעקירת חלק מהשטר אומרים יד בעל השטר על העליונה.

נ"מ לנד"ד, שאם נפרש את הלשון מוותרת על הדירה הכוונה לזכות המגורים בדירה המושכרת בטל חלק זה בשטר משום שלא נתנה לו דבר, ורק פרשנות שהכוונה לדירה שקנו תיתן משמעות לסעיף זה בשטר.

נמצא שלדעה הראשונה בכנה"ג יד בעל השטר על העליונה משום שמתבטל סעיף בשטר.

בנוסף לפרשנות הלשון בשטר יש לצרף אומדנות וראיות נוספות שכוונת ההסכם היתה להעביר את חלק האשה בדירה לאיש:

א. הגרוש נשאר לגור בדירה במשך יותר מ-21 שנה עד היום ונהג בא מנהג בעלים שיפץ והרחיב אותה על חשבונו והאשה עד היום לא תבעה את חלקה או דמי שימוש על השנים הנ"ל.

ב. הוציא את האשה מחיובה בתשלום המשכנתא ושילם לבדו את התשלומים עד תומם.

לסיכום – ההכרעה בפרשנות הסעיף בהסכם הגירושין – "האשה מוותרת על הדירה" מתיחסת לדירה שקנו הצדדים ולא לדירה בשכירות.

האם לשון מוותרת על הדירה נחשבת לשון קנין
למרות שהכרענו שהויתור בהסכם מתיחס לדירה הקנויה, יש בעיה עם הלשון, שהרי לשון וויתור פרשנותו מחילה כפי שכתבנו לעיל ולא לשון קנין וקיימא לן כפי שנפסק בשו"ע חו"מ סימן רמא, ג שא"א להקנות בלשון מחילה.

ע"כ יש צורך לברר האם נעשה קנין על חלקה של האשה לאיש.

קנין מתקן לשון
מקור הדברים במסכת כתובות דף פג, א: "האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום".

הסביר רשי שם שהחסרון "דאין כאן לשון מתנה".

ממשיכה הג"מ "אבעיא להו קנו מידו מהו, רב נחמן אמר מגופה של קרקע קנו מידו".

רש"י פירש שהבעיא מתיחסת לברייתא של האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו, נ"מ שבשני שותפים שהאחד הסתלק או מחל על חלקו ועשו 'קנין סודר' חל הקנין.

מאידך התוס' ד"ה קנו מידו הקשו על רש"י "והלא לכ"ע מפקר לה" כלומר אין בכח הקנין לתקן הלשון שהרי פירוש דבריו שמפקיד השדה לעולם נמצא שאין בקנין מתיחס לשותף.

גם בנד"ד הרי מדובר בבעל ואשה שנחשבים כשותפים בנכס, ובהנחה שנעשה קנין, חלותו תלויה במחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל.

אולם נראה שיש לחלק שדוקא בשני שותפים שאין להם זיקה וקשר סוברים תוס' שפרשנות הלשון היא הפקר לעולם, בעוד שבהסכם הנעשה בין בעל ואשה וכותרתו הסכם גרושין המסדיר את נושא הממון בין הצדדים ודאי הכוונה שהויתור מתיחס לבן או בת הזוג.

בנד"ד יש הוכחה הנוספת לכך מלשון ההסכם שנאמר שהיא מוותרת על הדירה והרהיטים כשם שכלפי הרהיטים הכוונה שהויתור לבעל כפי שמוכח מתחילת ההסכם כך גם בויתור על הדירה הכוונה לבעל.

לסיכום – ודאי לשיטת רש"י לשון ויתור ומחילה עם 'קנין סודר' הכוונה לקנין לשותף, בן זוג, וגם לתוס' נראה שיסכימו שבהסכם גרושין בין בעל ואשה יחול הקנין.

אמנם דין זה בנוי על 'קנין סודר' שהיה אחר הוויתור שתיקן בלשון, אולם בנד"ד לא מוזכר לא בפרוטוקול ולא בהסכם עצמו ובאישורו ע"י ביה"ד שהיה 'קנין סודר', וע"כ יש להסתפק אם היה 'קנין סודר', וע"כ נמשיך לדון על הצד שלא היה 'קנין סודר'.

האם החתימה על ההסכם נחשבת כ'קנין סיטומתא'
המקור ל'קנין סיטומתא' בג"מ ב"מ דף עד, א: "האי סיטומתא קניא... ובאתרא דנהיגו למקני ממש קנו".

וכך פסק השו"ע בסימן רא דין זה "ואם מנהג המדינה שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח, וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו וכן כל היוצא בזה".

המנהג היום במדינה שהחתימה על החוזה עושה קנין וודאי גם על הסכמי גרושין וכך פסקו בפד"רים (פד"ר ח"ד עמ' 198, 289, ח"ה עמ' 259, 311, ח"ט ע"מ 228 ועוד).

האם גם לשון ויתור ומחילה מקובלת כ'קנין סיטומתא'
אומנם יש לחלק שכל דין סיטומתא דינא כלשון קנין המקובלת ונהוגה במדינה בצרוף חתימה קונה כלשון השו"ע "כדרך התגרים" דהיינו שכותבים שבעל הנכס מעביר את בעלות הנכס לידי הקונה תוך ציון פרטי הנכס גוש וחלקה ומתחייב לחתום על כל המסמכים הדרושים.

אולם בנד"ד לשון "מוותרת על הדירה" ללא ציון פרטי הנכס קשה לומר שזו לשון מקובלת ונהוגה במדינה, למרות שלשון זו מצויה בהסכמי גרושין ואף עו"ד משתמשים בלשון כזו בהסכמי גרושין וכוונתם לקנין. (ועי' בפד"ר חלק יב עמוד 291 שדן בדבר).

האם גם סיטומתא מתקנת לשון גרועה כ'קנין סודר'
גם אם נניח שלשון כזו אינה לשון קנין הנהוגה במדינה יש לדון האם דין סיטומתא כדין 'קנין סודר' שמתקן הלשון כפי שהבאנו לעיל.

בענין קנין אתן פסק השו"ע חו"מ סימן רמה סעיפים א, ב, כדלהלן: "אבל אם כתב בשטר אתתנו לו, אע"פ שהעידו עדים עליו, לא זכה המקבל, ואפילו קנו מידו. ויש אומרים שאם קנו מידו מהני לשון אתן".

בהסבר דעת הי"א המובאת בשו"ע כתב הרב המגיד בפרק ט' מהלכות מכירה "ואפשר לדעתם דטפי עדיף קנין משטר"

ובסברת הדבר לחלק בין לשון אתן בשטר שאינה מועילה ובין לשון אתן בקנין שמועילה כתב נתיבות המשפט סימן רו, ב, שכל שאמר אתן לך מתנה, וקבלנו ממנו 'קנין סודר', זה כאילו אמר מעכשיו היינו שאני נותן לך מתנה, ובגלל הקנין משתנים דבריו, ואינו לשון אתן אלא לשון נותן.

עפ"י דבריו מבוארים דברי המגיד משנה שההבדל בין אתן בשטר שאינו מועיל לאתן ב'קנין סודר' נעוץ בעובדה ש'קנין סודר' כוונתו מעכשיו וממילא מתקן לשון אתן לנותן.

סברה נוספת שבכח 'קנין סודר' לתקן הלשון נלמדת מדברי רש"י בכתובות פג, א (שהבאנו לעיל) אבעיא להו קנו מידו מהו ופירש רש"י את הצד ש'קנין סודר' יועיל "או דילמא אין חליפין באים אלא על דבר שיש בו ממש שזה קונה את הסודר ומקנה לו החפץ במכר או במתנה ועל גופה של קרקע קנו מידו, ומתנה גמורה היא".

מלשון רש"י נלמד ש'קנין סודר' אלים וחזק וע"כ יש להניח שמתייחס לגוף הקרקע ומתקן הלשון.

לסיכום המעלה של 'קנין סודר' שבכוחו לתקן הלשון:

א. נחשב קנין מעכשיו ולכן מתקן לשון עתידות של אתן לנותן.

ב. בא רק לצורך הקנאת גוף החפץ או הקרקע.

נראה ששתי מעלות אלו אינן שייכות ב'קנין סיטומתא'

א. אינו קנין מעכשיו שהרי ניתן לקנות בשטר גם לאחר זמן אם השטר קיים כמבואר ברמב"ם הלכות גרושין ט, ה בפרט שבנד"ד לשון מעכשיו לא תתקן הלשון, שהרי החסרון אינו כמו באתן ונותן, דהיינו לשון עתיד, אלא לשון ויתור ומחילה ולא לשון הקנאה.

ב. החתימה על הסכם הגירושין אינה באה רק לצורך הקנין אלא מטרתה לתת הסכמה וראיה לחוזה או להסכם ורק בנוסף באה לתת חלות של קנין בניגוד ל'קנין סודר' שבא רק ליצירת הקנין ואותם אנחנו מפרשים שמתקן הלשון.

נמצא ש'קנין סיטומתא' ע"י חתימה אינו כ'קנין סודר' שבכוחו לתקן הלשון.

האם יש בכח פס"ד לתקן הלשון

הסכם הגירושין הנ"ל אושר בביה"ד ונותן לו תוקף של פס"ד ויש לדון האם יש לו דין של 'קנין סודר' שמתקן הלשון ועדיף מסיטומתא

פס"ד אינו מעשה קניין כשלעצמו בפרט בהסכמי גירושין המוסכמים על הצדדים ובית הדין לא נזקק לפסוק ולהכריע ולהעביר ממון מאחד לשני או להוריד התובע לנכסי הנתבע, וע"כ אין פס"ד נחשב כקניין אולם אע"פ שפס"ד אינו מעשה קניין בעצמו כ'קנין סודר' ניתן לומר שיפעל את אותה פעולה של 'קנין סודר' בתיקון הלשון כ'קנין סודר'.

יסוד הסברה של תיקון בלשון כ'קנין סודר' בנוי על אומדנא שאע"פ שאדם אמר וכתב לשון גרועה שאינה לשון קנינית, אם עשה קניין נחשב הדבר מלתא אלימתא אומדים דעתו שכוונתו להקנות את הקרקע באופן המועיל ומעשה זה מתקן הלשון.

יש לומר שכשהצדדים מבקשים מבית הדין לתת להסכם הגרושין תוקף של פס"ד נחשב הדבר כמלתא אלימתא ואומדים דעתם שכיוונו להקנות באופן המועיל .

תוספת הלשון להחלטת בית הדין לתת להסכם תוקף של פס"ד משמעותה לתת חיזוק להסכם שיהיה לו תוקף חוקי והלכתי ועל כן כחו כ'קנין סודר' בתיקון הלשון (ועיין פד"ר י עמוד 374).

לסיכום:
אע"פ שפס"ד אינו קניין יש בו כוח לפעול כקניין סודר בתיקון הלשון ובצרוף החתימות שדינם כקניין סיטומתא יוצרים קניין גמור (כפי שהבאנו לעיל מהסוגיא בכתובות פג)

האם בשטרות הולכים אחר הכתוב או אחר הכוונה
השו"ע בסימן סא, סעיף טז, פסק את דברי רבינו ירוחם במישרים (נתיב כג סעיף י) שדן בהתחייבות לזמן גביית הכתובה וזה לשונו:

"כתב הרשב"א בתשובה כי אע"פ שכתב לה המתנה לחוד שתגבה האשה בין בחייו בין במותו, ודאי יראה שאין נזקקים לדינא, ואין מגבין אותה בחיי הבעל כלל, דלא כתב לה רק להיות לקיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקשות... וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו, שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד, וראיה בעל מנת שאראך מאתיים זוז (קדושין ס,א) דלא נתכוונה זאת אלא להראות משלו וכו'".

וכך פסק השו"ע חו"מ סימן סא, סעיף טז בזו הלשון:

"יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר לשון הכתוב בו, אלא אחר הכוונה".

האם דין זה מתיחס רק לפרשנות תנאים או גם להתחייבויות וקנינים
היה מקום לצמצם את חידושו של ר' ירוחם והשו"ע דוקא לתנאים ולא להתחייבויות וקנינים בגוף השטר.

אמנם מעיון מדברי ר' ירוחם שהבאנו נראה שדבריו אינם דוקא בתנאים שהרי הביא את הרשב"א ונידונו שם הוא מועד התחייבות גביית הכתובה ולא בתנאי חצוני שאינו קשור לחיוב.

ראיה נוספת מהגר"א שם (סימן סא, סעיף לט) שכתב שהכלל בזה שדין לשון השטרות כדין לשון הנדרים ומפנה לסימן מג, סעיף כח, ששם מובאים דברי ר' ירוחם נתיב ד חלק ד', שכל זמן הכתוב בשטר כגון עד הפסח או עד הקציר דנים אותו כמו נדרים, והרי שם מדובר על זמן החיוב ולא רק על התנאים.

הבנת הנחל יצחק בדברי רבינו ירוחם
מצאתי בספר נחל יצחק הלכות הלואה סימן סא, ענף ג', שדן באריכות בדברי ר' ירוחם הנ"ל ומסקנתו שם בכוונת דבריו: "שאין ללכת אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה היכא דהוי אומדנא דמוכח דזה מהני אע"ג דהוי בממונות שבינו לבין חבירו".

ובהמשך דבריו בד"ה לפי זה:

"וכיון דחזינן דברשב"א ס"ו דיכולים אנו לדון אומדנא מדעתנו ולא אשכחן פלוגתא בזה כלל ע"כ הדין נותן שגם אומדנא מעליא הנראה לפי דעתנו ג"כ מהני כמו שכתב המחבר הכא... וכ"ז אם הוי אומדנא דמוכח, אבל אם ליכא אומדנא דמוכח רק שנראה כך מתוך כוונת הענין שבגללן נעשה עיקר הענין שבינו לבין חבירו זה לא מהני".

מבואר מדבריו שהכלל בזה שהולכים אחר הכוונה ולא הלשון זה כאשר ברור באומדנא דמוכח שכוונתו היתה באופן מסויים אע"פ שאינו בכלל הלשון.

ולענ"ד הכוונה שבאופן זה נחשבים הדברים כבליבו ובלב כל אדם וכאילו נאמרו וע"כ בכוחם לשנות הדיבור. וכפי שכתב קצות החושן בחו"מ סימן יב, סעיף א' בשם מהרי"ט.

ע"פ יסוד זה נראה שכשאנשים כותבים בהסכם גרושין לשון מחילה או ויתור ברור שכוונתם להקנאת חלקם, רק שאינם בקיאים בלשון ההלכתית, וע"כ נחשב כאילו אמרו לשון קנין.

לשון זה מאוד נפוצה ונתקלים אנו בלשון כזו גם בהסכמים המנוסחים ע"י עו"ד.

אומדנא זו בפירוש הדברים ודאי נכונה בפרשנות הסכם המקבל תוקף של פס"ד והצדדים מבינים שהוא מחייב וודאי כוונתם להקנאה גמורה ולא רק למחילה וויתור שאינם מועילים.

ועיין בפד"ר ח"י עמ' 374 ואילך שכך נקטו מטעמים נוספים.

לסיכום:
א. בפרשנות לשון ויתור ומחילה בהסכם גרושין המקבל תוקף של פס"ד יש אומדנא דמוכח שהכוונה להקנאה גמורה והחתימה נחשבת ל'קנין סיטומתא'.

ב. פס"ד מתקן לשון גרועה (ויתור, מחילה) כ'קנין סודר'.

בנוסף יש לצרף את הספק שמא היה 'קנין סודר' בהסכם זה שמועיל לתקן הלשון כפי שבארנו לעיל.

מסקנה
פרשנות ההסכם היא שהאשה הקנתה את חלקה בדירה לאיש, וע"כ חייבת להשלים את תהליך העברת הדירה לאיש ולחתום על כל מסמך שיידרש לכך.

(-) הרב דוד בר שלטון - דיין

בפנינו תביעת הבעל לחייב את גרושתו לקיים את התחייבותה להעביר את חלקה בדירה ע"ש הבעל כפי שהתחייבה בהסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים לפני 22 שנה.

העובדות
הצדדים התחתנו בשנת 1986 וגרו בדירה שכורה בנצרת עילית עד למועד הגירושין. בחודש 11/87 רכשו הצדדים דירה בחיפה במחיר 20,000 $ שהיה שווה במועד הרכישה ל-30,000 ₪. הצדדים מימנו את רכישת הדירה ע"י לקיחת משכנתא ע"ס 26,000 ₪ כשברשותם היה סכום של 4,000 ₪. הדירה לא הייתה ראויה למגורים ולכן המשיכו הצדדים לגור בדירה השכורה. בשנת 1989 נטלו הצדדים משכנתא משלימה ע"ס 15,000 ₪ כדי לממן את שיפוץ הדירה. חייהם המשותפים של הצדדים לא עלו יפה, והצדדים החליטו להתגרש. בתאריך 1.7.90 חתמו על הסכם גירושין. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ואושר ע"י בית הדין ביום 23.7.90. הצדדים התגרשו.

בהסכם הגירושין נכתב:

"1. הבעל נשאר בדירה עם כל הרהיטים שיש לנו בבית האשה מוותרת על הדירה ועל הרהיטים.

2. האשה ביום הגט תיקח את הבגדים שלה וכל הדברים ששיכים לה כולל מכונת הכביסה ותצא מהבית והכל מסודר בינינו".

נכון למועד הגירושין האשה עזבה את הדירה השכורה בנצרת עילית. הבעל העביר על שמו את שתי הלוואות המשכנתא שהיו, האחת ע"ס 26,000 ₪ והשנייה ע"ס 15,000 ₪, ואף החליף את הערבים שהיו ממשפחתה לערבים ממשפחתו, ושילם את המשכנתאות לבדו. הבעל המשיך להתגורר בדירה השכורה ולאחר זמן קצר עבר לגור בדירה הקנויה בחיפה לאחר שגמר את השיפוצים. במשך השנים הבעל הרחיב את הדירה ושיפץ שיפוצים נוספים. הבעל גר בדירה עד היום במשך 22 שנה לערך. נכון להיום החליט הבעל למכור את הדירה אלא שאז גילה שאינו יכול למכור את הדירה הואיל ומחציתה רשומה על שם גרושתו. ולכן פנה לגרושתו ע"מ שתעביר את מחצית הדירה הרשומה על שמה על שמו כדי שיוכל להשלים את מכירת הדירה, אלא שאז נתקל בסירוב מצד האשה.

טענות הצדדים
נושא התביעה שבפנינו הוא פרשנות לסעיף 1 שבהסכם הגירושין. "הבעל נשאר בדירה עם כל הרהיטים שיש לנו בבית האשה מוותרת על הדירה ועל הרהיטים". לטענת הבעל כוונתם בהסכם הגירושין היתה שהאשה מוותרת על הדירה הקנויה ולכן תובע אותה כעת לקיים את ההסכם ולהעביר את הזכיות שלה בדירה על שמו. עוד טען הבעל במהלך הדיון כי בזמן הגירושין הציע לאישה להעביר את המשכנתאות על שמה ולה תהא הזכות בדירה הקנויה, והאשה השיבה שאינה מעוניינת בדירה הואיל והדירה בחיפה. מאחר שכל משפחתה גרים בת"א אין לה עניין לגור בחיפה רחוק ממשפחתה, האשה הודתה בדברים אלו.

לעומתו טוענת האשה שהכוונה בסעיף 1 היא שהיא מוותרת על הזכות לגור בדירה השכורה ואילו על הדירה הקנויה מעולם לא וויתרה.

יש לציין שהצדדים גרושים 22 שנה בלא שהיה קשר ביניהם. כל אחד נישא בשנית והקים משפחה חדשה. הבעל שילם לבדו את המשכנתאות במשך השנים ונכון להיום גמר לשלמם. הבעל אף שיפץ את הדירה ואף הרחיבה ומצד האשה לא הייתה שום תביעה לחלוקת הדירה או לדמי שימוש.

בדיון שהתקיים נשאלה האשה מדוע לא תבעה במשך השנים לחלק את הדירה אם לפי דבריה לא ויתרה על חלקה בדירה. על שאלה זו לא ענתה תשובה ברורה. גם הבעל נשאל מדוע לא תבע את האשה במשך 22 שנים לקיים את ההסכם אם לפי דבריו האשה ויתרה על הדירה. על כך ענה כי עד היום לא אצה לו הדרך כיון שגר בדירה ורק כעת שבא למכור את הדירה התעוררה הבעיה.

אצרף חלקים רלוונטיים מהפרוטוקול.

ב"כ המבקש: הבקשה שלנו היא לחייב את המשיבה לממש את חובתה בהסכם הגירושין שנחתם לפני 22 שנה ולהעביר את כל הזכויות בדירה על שם המבקש. בנוסף, בעת הגירושין לא הייתה דירה בבעלות הצדדים. הייתה דירה בשווי 30,000 ₪ ומשכנתא בשווי 30,000 ₪ ובעצם את כל האפס הזה, לקח המבקש על עצמו. כל זה מבלי לגרוע בזכותו של המבקש על פי ההסכם לקבל את מלוא הדירה, הרי שגם לפי כל שאר הנסיבות, ההתנהגות של הצדדים, הערך של הבית, הנתק המלא שהוא קיצוני לגבי כל התקופה. לא כל זוג הולך בעת הגירושין לעו"ד שמנסח בעבורו הסכם מפורט ונהיר. הרבה זוגות לא הולכים לעו"ד, כאשר אין מה לחלק, הרי ילדים לא היו. לא נצבר רכוש משותף. האיש שילם לבד את המשכנתא משנת תש"ן עד תשע"ב, לבדו. הוא התחיל לשלם את המשכנתא מתחילה ועד היום. בהמשך הוא לקח על עצמו עוד משכנתא ושילם הכל לבד. ממש בסמוך לגירושין, הוא הוציא את המשיבה מהמשכנתא בהתאם להסכם.

ב"כ המשיבה: חברי מנסה ליצור יש מאין. הוא מפנה להסכם הגירושין, ואין כאן ולא ראשית התחייבות של האשה להעביר את זכויותיה על שם הבעל. הטענה העיקרית שלנו שההסכם נערך על הדירה שהם שכרו וגרו בה. כאשר כתוב שהבעל נשאר בדירה, הרי לא יכול להיות שהבעל נשאר בדירה שהם עדיין לא גרו בה. הכוונה הייתה לדירה השכורה. מדובר בבעל שהתעמר באשתו.

ב"כ המשיבה: לא ניתן להוציא ממנה דירה מכח סברא. לא כתוב בהסכם שהיא מוותרת על הדירה שהם רכשו נטל ההוכחה מוטל עליו. זה לא כתוב בהסכם והוא לא יכול לקחת את זה ממנה בסברא.

בית הדין: זה מכח הלכת השיתוף. למה היא לא פנתה לבית הדין במשך 22 שנה ?

המשיבה: כי הייתה מאוימת על ידו. היא יצאה מהנישואין הללו בטראומה גדולה.

בית הדין: אנחנו מבינים שהיא לא פנתה כי היא סברה שהדירה רשומה על שמו. היא נזכרה לפנות כאשר הוא ביקש לבצע את הרישום.

בית הדין: אם לפי דברייך חצי מהדירה שלך, למה לא תבעת דמי שימוש כל השנים ?

המשיבה: למרות שהתביעה שלהם לא בתום לב, אני הייתי תמימה לחלוטין, לא ידעתי איך הוא רכש את הדירה. אני עברתי ממנו התעללות ולא רציתי לחזור לאותה תופעה, אבל ברגע שהוא התקשר אלי וביקש ממני לחתום על הסרת שמי מהדירה, פניתי.

דיון
הנה לפני שנבוא לדון על עצם השאלה אציין שהרושם שהתקבל לבית הדין הוא שגם האשה בזמן הגירושין הבינה את סעיף 1 להסכם כמי שמוותרת על הזכויות בדירה הקנויה ולא ועל הזכויות בדירה השכורה כך עולה מהתנהגות הצדדים, הבעל והאשה גם יחד:

א. עצם העובדה שהבעל התגורר בדירה והעביר את המשכנתאות על שמו והחליף את הערבים שהיו ממשפחתה ושילם את המשכנתאות לבדו במשך 22 שנה והאשה לא עשתה שום פעולה הקשורה לדירה, מוכיח שכך הייתה כוונתם בהסכם בגירושין "האשה מוותרת על הדירה" – הכוונה על הדירה הקנויה.

ב. גם העובדה שהאשה לא תבעה את הבעל במשך 22 שנים לחלק את הדירה – השיהוי הנ"ל מוכיח שגם האשה הבינה וחשבה שכמו שהבעל הוציא אותה ואת הערבים מהמשכנתאות כך הוציא אותה גם מהרישום על הדירה כפי שהסכימו וחתמו בהסכם הגירושין. ורק היום, משפנה אליה הבעל בבקשה להעביר את חלק הרשום על שמה על שמו, הבינה שבעצם הבעל לא העביר את כל הדירה על שמו ובעצם "קפצה" על ההזדמנות לנסות ולקבל כספים מהבעל ולכן סירבה לחתום לו.

דין מרומה
ואם אילו פני הדברים הרי שיש כאן דין מרומה שמצווה על הדיין להוציא דין לאמיתו כפי שמובא בשו"ע חוש"מ סי' טו' סעי' ד' כדעת הרא"ש בסנהדרין פד' עמ' א'.

פרשנות להסכם הגירושין
הנקודה העיקרית העומדות בפנינו היא פרשנות להסכם הגירושין.

ראשית יש להדגיש, שכל ההסכם מנוסח בצורה שאינה משפטית ובניסוח שאינו ברור אבל כוונת הדברים ברורה. וכשכל ההסכם מנוסח בצורה שאינה ברורה ודאי שרוח הדברים קובעת.

לדעתי, הייתי מקבל את עמדת הבעל בפרשנות לסעיף 1 שבהסכם הגירושין "הבעל נשאר בדירה עם כל הרהיטים שיש לנו בבית האשה מוותרת על הדירה ועל הרהיטים":

א. אם נניח שכוונתם הייתה שהאשה מוותרת על זכות המגורים בדירה השכורה, הרי שאין התייחסות בהסכם הנ"ל לדירה הקנויה ונמצא שהעיקר חסר מהספר, שהרי כל רכושם הוא הדירה הקנויה וכיצד יתכן שאין התייחסות לזה בהסכם גירושין.

ב. בנוסף כיצד אפשר לומר שהאשה מוותרת על הדירה השכורה, הרי היא אינה שלהם ועל מה יש לה לוותר ואם נאמר שהכוונה שהאשה מותרת על זכות השימוש בדירה השכורה הרי זו טענה שאינה מתקבלת על הדעת. א"כ נמצא שיש לפרש את הסכם הגירושין שהאשה מוותרת על חלקה בדירה הקנויה.

לשון השטר או כוונת הדברים
ידועה דעת רבנו ירוחם, הובא בב"י חוש"מ סו"ס סא, שהיכן שהשטר אינו ברור אזלינן בתר הכוונה. וכדבריו פסק מרן בשו"ע חוש"מ סי' סא' סעי' טז' "יש מי שאומר שתנאי שאדם מנתה עם חברו אין הולכים אחר לשון הכתוב אלא בו אלא אחר הכוונה". א"כ בנ"ד אף שלשון ההסכם אינו ברור ואין משמע ממנו על איזה דירה ויתרה האשה, מ"מ ע"פ מכלול הדברים שהזכרנו לעיל מסתבר שהאשה ויתרה על הדירה הקנויה וגם בנ"ד יש ללכת אחר הכוונה.

לשון מוותרת אינו קניין
אולם אף שהעלינו שיש לפרש את ההסכם שהאשה מוותרת על חלקה בדירה הקנויה מ"מ הואיל ומחצית הדירה רשומה גם היום על שמה ואין בהסכם הגירושין קניין או התחייבות להעביר את מחצית הדירה השייך לאשה לבעל, לכאורה נמצא שעדיין מחצית הדירה שייכת לה. ואילו היה כתוב בהסכם האשה מתחייבת להעביר את הדירה ע"ש הבעל היה מקום לחייבה לעשות כן מכח התחייבות שבהסכם, אולם לשון ההסכם הוא האשה מוותרת על הדירה שהוא לשון סילוק או לשון מחילה וא"כ אין כאן קניין. ואף שקי"ל מחילה א"צ קנין חוש"מ סי' יב' סעי' ח' הרי שזה שייך במחילת חוב אבל לא כשצריך להקנות מחלקו לאחרים כפי שפסק מרן חוש"מ סי' רמא' סעי' ג' ע"ע בסמ"ע ס"ק יא' ובנתיבות חידושים ס"ק ז' ח'. וא"כ אף שיש להניח שהאשה ויתרה על חלקה בדירה מ"מ דבר זה לא התבצע בפועל, הואיל ולא נעשתה שום פעולת קניין מצד האשה, ולכאורה עד היום חלקה קיים לה מכח הרישום בטאבו. וא"כ א"א לחייבה להעביר את חלקה בדירה ע"ש הבעל הואיל ובלשון ההסכם נכתב האשה מוותרת שהוא אינו לשון הקנאה.

וא"כ יש לדון כיצד ע"פ הלכה יזכה הבעל בחלק האשה הרי לא הקנתה לו אלא רק ויתרה ולשון ויתור אינו הקנאה.

ואין לומר שעצם הדבר שהבעל גר בדירה הרי זו חזקה וכקניין מצידו לזכייה בחלקה, כיון שלא שייך מוחזק בקרקע דבחזקת הבעלים היא עומדת כפי שכתב הנתיבות חידושים חוש"מ סי' רמא' ס"ק ח' ועל האשה היה להקנות בקניין את חלקה לבעל.

הסכם גירושין שלא נעשה בו קניין
נמצא שיש עלינו לברר האם הסכם גירושין שנכתב בלשון שאין בו הקנה או התחייבות ולא נעשה קניין האם הוא תקף.

הנה מעשים בכל יום בבתי הדין כשמופיעים זוגות שברצונם להתגרש מתוך הסכמה ומציגים לבית הדין הסכם גירושין אין בית הדין נוהג לעשות להם קניין לקיים את ההסכם וזה מכמה סיבות.

א. בית הדין סומך על חתימות הצדדים בהסכם מדין סיטומתא.

ב. כל עניין הקניין הוא בעיקרו גמירות דעת שהצדדים הסכימו למכור ולקנות וא"כ הצדדים המופיעים בבית הדין ומבקשים לאשר להם הסכם גירושין אין לך גמירות דעת גדולה מזו, שכוונתם שאם בית הדין מאשר את ההסכם ונותן לו תוקף של פסק דין שהרי הוא תקף ומחייב שהרי זה הוא רצונם שיהא ההסכם תקף ומחייב. וכאן יפים דברי החזון איש בבא קמא סימן יח' ס"ק ו' שכתב שפסק דין דינו כמו קניין.

וא"כ נמצא שגם הסכם שנכתב בלשון שאין בו קניין או התחייבות מחייב מכח גמירות דעת שנעשית בפני בית הדין לא פחות מקניין עצמו.

כשיש פרשנות להסכם נחשב כאילו הדבר מפורש
הנה בנ"ד אחרי שביארנו שכוונת הצדדים הייתה מעל לכל ספק שהאשה מוותרת על חלקה בדירה הקנויה אף שההסכם נכתב באופן שאינו משפטי ואינו ברור מ"מ ודאי שזו כוונתם. יש לדון לומר שנחשב הדבר כמי שכתבו במפורש בהסכם שהאשה מתחייבת להעביר את חלקה בדירה ע"ש הבעל עובר לגירושין ויש לחייב את האשה לקיים את ההתחייבות. הואיל והצדדים ניסחו את ההסכם בעצמם ולא ע"י גורם משפטי, יש להניח שכך מיצו את כוונתם במילים הפשוטות שלהם. ואילו היה ההסכם מנוסח בלשון משפטית ובכ"ז היה נכתב בו לשון ויתור היה אולי מקום לדון שאין סעיף זה תקף הלכתית. מ"מ הואיל וכל ההסכם אינו מנוסח משפטית אלא בלשון פשוטה של "עמך ישראל", יש לראות את כוונתם כמי שמפורשת בהסכם.

נמצא שכל עניין נידון דידן הוא פרשנות להסכם הגירושין וכל שאנו מבינים את כוונת הצדדים בהסכם הרי שההסכם קיים ותקף ככל הסכם גירושין רגיל .

בסיכום
א. הואיל ופרשנות ההסכם היא שהאישה מוותרת על חלקה בדירה הקנויה נחשב הדבר כמי שכתוב שהאשה מתחייבת להעביר את חלקה בדירה ע"ש הבעל וההסכם תקף ככל הסכם גירושין אחר, ויש על האשה להעביר את חלקה בדירה ע"ש הבעל כפי שעולה מהסכם הגירושין.

ב. בנוסף גם אם נאמר שאין להחשיב את כוונת הצדדים כמי שכתובה במפורש בהסכם, מ"מ אזלינן בתר כוונת הדברים, ויש כאן גמירות דעת לקיים הסכם שנערך בפני ב"ד ויש לראות כאן כמי שהיה כאן קניין מחייב.

העולה מכל האמור
פרשנות הסכם הגירושין ברורה ותקפה ועל האשה להעביר את חלקה בדירה ע"ש הבעל כמתחייב בהסכם הגירושין.

(-) הרב איל יוסף – דיין

ראיתי מה שכתבו חברי בטוב טעם ודעת, ואני מצטרף לדברי חברי.

(-) הרב דניאל אדרי – אב"ד

מסקנה
לאור האמור, על האשה לחתום על כל מסמך שיידרש בכדי להעביר את הדירה על שם התובע.

ניתן ביום א' באייר התשע"ב
(23/04/2012)