עניינו של פסק דין זה הוא, בבקשת המבקשת כי בית הדין יחייב את המשיב לשלם לה את דמי הכתובה הקראית שכתב לה.

תיאור העובדות
הצדדים נישאו זה לזה בשנת 1987 כמנהגי הקראים, ומנישואי הצדדים נולדו שתי בנות, כיום בגירות. נישואי הצדדים עלו על שרטון והמבקשת פתחה בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה ביום 24/4/04. המשיב הגיש לבית הדין ביום 21/7/05 תביעת גירושין, וביקש גם לשלול את זכאות המבקשת לכתובה, לנוכח התנהגות המבקשת כמפורט בתביעה.

הצדדים התגרשו ביום 16/3/06 וסוכם בין הצדדים כי בתביעת הכתובה ימתין בית הדין עד להכרעת בית המשפט, מאחר והמבקשת טענה כי הסמכות לדון בעניין הכתובה הקראית מסורה לבית המשפט למשפחה.

לאחר ארבע שנים הכריע בית המשפט לענייני משפחה כי סמכות הדיון בעניין הכתובה מסורה לבית הדין הרבני. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ערעור על החלטת בית המשפט למשפחה, אך הערעור נדחה במדוכ'ה, ואף בית המשפט המחוזי (עמ 101/08 פלונית נ' פלוני (באר שבע), 18/12/2008) קבע כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בכתובה.

לאור האמור הגישה המבקשת לבית הדין הרבני, ביום 30/12/08, את התביעה שלפנינו, לתשלום דמי כתובתה.

והנה, בית הדין דידן כבר פסק את פסוקו בתביעה זו, במותב תלתא כחדא, בהרכב הקודם של בית הדין. בפסק הדין מיום 19/2/10 דחה בית הדין את תביעת הכתובה, מאחר והמבקשת היא זו שפתחה בהליכי הגרושין, ולא הוכיחה כל עילת גרושין, ובית הדין קבע כי מאחר והאישה מרדה בבעלה ולא הוכיחה כל עילה למרידתה, לכן הפסידה המבקשת את תוספת כתובתה וכמבואר בכתובות (נד.) 'כי אקני לה – אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה'.

בשולי פסק הדין, הסתייג בית הדין מהאמור, אך מסקנתו של בית הדין, כי עדיין יש מקום לקבוע מסמרות בפסק הדין, וכדלקמן:

אמנם עסקינן בכתובה של בני עדת הקראים, שלא מאמינים בתורה שבעל פה ולכן יש להסתפק אם להחיל עליהם הלכות חכמים ותקנתם. אולם יש לומר כי ככל הקשור לאומדן דעת במתנה, יש להחיל זאת גם במתנה של קראים, כי הוי אומדן דעת אוניברסאלי וכללי, השייך לכל אדם ללא הבדל דת או עדה. ולכן בנדון דידן יש לומר שהגרוש לא התחייב וכתב תוספת כתובה כמתנה לאשתו למצב בו האשה תיזום גרושין.

זאת ועוד, מאחר ובני הזוג חילקו את רכושם כחוק, נמצא שהאשה זכתה וקבלה יותר מהמגיע לה על פי דין תורה, ולכך אין להוסיף לה תוספת כתובה, מאחר והבעל הסכים להתחלק בשווה בזכויות שנצברו במהלך הנישואין, על דעת שלא תתבע אותו בכתובה.

על פסק הדין הנזכר הוגש ערעור לבית הדין הגדול, וביום 8/3/11 אימץ בית הדין הגדול את הסתייגות בית הדין האזורי, וקבע את הדברים הבאים:

תביעת הכתובה בנדון זה נקבעת על פי המרכיבים המיוחדים הנמצאים בכתובה הקראית, ואין לבחון זכויות אלו על פי כללי ההלכה ותורת ישראל... כל התחייבותו של הבעל בכתובה הקראית ניתנו במסגרת הכללית של דיני הכתובה על פי הדת הקראית, וכל מתנה הנובעת מכתובה זו מבוססת על מסגרת זאת. מאחר ולבית הדין אין ידיעה מה המסגרת של העדה אין הוא יכול להכריע בתוקפם של ההתחייבות בנסיבות הגרושין.

על כן נראה, שאין מנוס מהחזרת התיק לבית הדין האזורי, והם יזמינו אדם הבקי במנהגי הקראים כדי לקבל תמונה ברורה על אופי התחייבות הכתובה.

לאור האמור, הצדדים וב"כ הופיעו ביום 11/9/11 ל'סיבוב שני' בבית הדין. ב"כ המשיב הציג מקורות לטענתו כי זכות האשה לקבלת כתובתה הינה מותנית באופן שאינה מורדת בבעלה, אך מאחר ובית הדין כבר קבע כי האשה מורדת לכן המבקשת הפסידה את כתובתה גם על פי הדין הקראי.

מאידך ב"כ המבקשת טען, כי תביעת הכתובה הקראית מורכבת משני חלקים, מוהר מוקדם בסך 30,000 ₪ שאינו תלוי ומותנה כלל בהתנהגות האשה, ומוהר מאוחר בסך 60,000 ₪ שהוא אכן מותנה בהתנהגות האשה.

בסיום הדיון התקבלה ההחלטה הבאה:

מאחר והמוציא מחברו עליו הראיה, לכן על ב"כ המבקשת להציג הוכחות כי המוהר המוקדם בלתי מותנה, וזאת תוך שלושים יום, ולאחר מכן תינתן החלטה.

לבקשת ב"כ המבקשת, בתאריך 8/1/12 הופיע בבית הדין פרופסור מיכאל קורינאלדי, מומחה בדיני משפחה בכלל, ובענייני הקראים בפרט, ואף כתב ספר ומאמרים בעניין מעמדם האישי של הקראים.

הפרופסור אישר לבית הדין כי אכן הכתובה הקראית מורכבת גם ממוהר מוקדם שאינו מותנה בשום דבר. לדבריו, האשה זכאית לגבותו מיד עם כניסתה לנישואין, אלא שבפועל, לעתים התשלום נדחה ואף פעמים כשבני הזוג חיים בשלום, אין האשה תובעת מוהר זה כלל.

הפרופסור הנזכר, לא גיבה בכתובים את עמדתו שהמוהר המוקדם אינו מותנה, ואדרבה אף אישר בדיון כי מבחינתו זו רק 'סברא פשוטה' שאין האשה מפסדת את המוהר המוקדם, מאחר והבעל כבר היה צריך לשלם את המוהר המוקדם מיידית, ולכך אם לא שילם אותו בזמנו, מוטל חיוב זה לפתחו בעת הגרושין גם כאשר האשה מרדה בבעלה (שורה 248 ושורה 274 ושורה 291 לפרוטוקול).

עוד הוסיף הפרופסור המלומד, כי ברור לו שהתחייבות המוהר המוקדם היא צמודה למדד, מאחר ומזכות האשה היה לגבות מוהר זה מיד.

מאידך, ב"כ הבעל הציג מקורות בפסיקה הקראית הקובעים כי במדה ומרדה האשה בבעלה כי מאסה בו מוטב לו לגרשה ואין לה כתובתה, והפסיקה לא חילקה בדין זה בין מוהר מוקדם למאוחר, וזאת למרות שבדוגמאות אחרות בפסיקה יש התייחסות מפורטת למוהר המוקדם בפני עצמו או למאוחר בפני עצמו.

לדבריו, הדבר מלמד כי במקום שהפסיקה מתייחסת לשניהם יחד, הפסיקה קוראת להם כתובה. נמצא כי אשה המורדת בבעלה מפסדת את כל כתובתה, ומאחר ובית הדין כבר קבע כי האשה מרדה בבעלה נמצא שהפסידה האשה את כתובתה, לרבות המוהר המוקדם.

עוד העיר ב"כ הבעל אודות חיוב ההצמדה שהעלה הפרופסור הנכבד, שאפילו אם נקבל את גרסתו המלומדת כי יש מקום להצמדה, עדיין יש לחלק בין כתובה הנקובה במטבע שנפסל כמו לירות שבזה אולי יש מקום להצמדה, לכתובה הנקובה במטבע שלא נפסל שבזה אין מקום להצמדה כלל, וקל וחומר כאשר הכתובה בשקלים חדשים ולא צוין שיהיו צמודים למדד.

בסיום הדיון קבע בית הדין כי על הפרופסור המומחה להמציא לבית הדין אסמכתאות מהמקורות הקראים לדברים הבאים:

א. האם לאחר שנקבע כי האשה מורדת עדיין זכאית היא למוהר מוקדם.
ב. האם הצמדת הכתובה הינו גם במקום שהכתובה נקבעה בשקלים חדשים.
ג. האם זכות האשה לכתובתה הינה גם במקום שגבתה באיזון הנכסים יותר מהמגיע לה על פי הדין.

בתאריך 12/2/12 התקבלה חוות הדעת שהתבקשה, בה הקדים הפרופסור ואמר כי אין אפשרות לקבל תקדימים מהפסיקה של בית הדין הקראי בימינו, ודבריו מבוססים על שיחות עם חכמי העדה בלבד.

תחילה הגיב לעניין חיוב ההצמדה וכתב, כי מאחר ומנהג המדינה להצמיד כתובה הנקובה בלירות לערכה כיום, בכלל זה יש להצמיד גם כתובה הנקובה בשקלים חדשים לערכה כיום.

בהמשך חוות הדעת הגיב וטען לעניין המוהר המוקדם, כי ללא התראה אין האשה מפסידה כלל את כתובתה וגיבה טענתו במקורות הפסיקה הקראית. והוסיף ודייק ממקרים אחרים בפסיקה כי אכן כשמרדה האשה בבעלה לא הפסידה את המוהר המוקדם שבעינו עומד.

דיון והכרעה
הנה הרואה יראה כי הפרופסור קורניאלדי בחר להשיב לבית הדין רק על תרי מגו תלתא (בבא מציעא לב.) של אותן שלוש נקודות שבית הדין בקש את עמדתו.

בחוות הדעת הנזכרת התייחס הפרופסור לעניין חיוב ההצמדה ולעניין המוהר המוקדם, אך לא התייחס כלל לשאלת בית הדין מהי העמדה הקראית, במקום שכבר גבתה האשה במסגרת איזון הנכסים מעבר למגיע לה על פי הדין, האם עדיין זכאית היא לכתובה.

זאת ועוד, בפתח חוות הדעת הנזכרת הקדים הפרופסור המלומד, כי אין אפשרות לקבל תקדימים מהפסיקה הקראית, ואכן הפרופסור הנכבד לא גיבה את עמדתו כלל כנדרש בהחלטת בית הדין, רק חזר שוב בכתב, על מה שכבר טען בעל פה, כי מנהג המדינה להצמיד את דמי הכתובה, ובכלל זה אף ההצמדה משקלים חדשים לערכה כיום – סתם ולא פירש.

הן אמת, שהפרופסור ציין למה שכתב בספרו "המעמד האישי של הקראים" (עמוד 58-59) כי הכתובה הקראית היתה נקובה בעבר, לפחות עד שנות השמונים, בלירות ישראליות שטעונות שיערוך והצמדה מתאימה.

אמנם עדיין יד הדוחה נטויה, דאפשר שרק בכתובה הנקובה בלירות, דהוה מטבע שנפסל, בזה יש מקום לומר שיש חיוב הצמדה, מה שאין כן בכתובה הנקובה בשקלים, ובפרט בנדון דידן שהכתובה נקובה בשקלים חדשים, ולא פורש שיהיו מוצמדים, ודאי שאין כל מקום לחייב מסברא בעלמא בהצמדת דמי הכתובה.

גם בעניין חיוב המוהר המוקדם כאשר האשה הינה מורדת, עמדתו המלומדת בחוות הדעת הנזכרת לוקה בחסר. ואדרבה, גם מדברי ספר המצוות אדרת אליהו שציטט שם, ושעליו כתב בחוות הדעת כי מבחינת ההלכה הקראית הוא מקביל לשולחן ערוך הרבני, נראה כי כאשר האשה מרדה הפסידה את כל כתובתה.

והנה, טרם הצגת הדברים במקורות הקראיים, מבהיר ומדגיש בית הדין, מודעה רבה לאורייתא (שבת פח.) כי אין בהצגת הדברים כדי להעלות על נס, חלילה, את דברי הקראים. אולם מאחר וההתחייבות בכתובה זו נעשתה כמנהג הקראים, לפיכך כדי לעמוד על כוונת המתחייב הוצרך בית הדין להיעזר במקורות ומנהגי הקראים כפי שהאריכו למעניתם הלא בספרתם, וכפי שקבע בית הדין הגדול, כי רק בדרך הזו יוכל בית הדין להתרשם מכוונת המתחייב.

והוצרכנו להערה פשוטה זו, להוציא מלבן של צדוקים (מכות ה:), וכבר אמרו רבותינו במשנה (עדויות, פרק א משנה ו) ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, אמר רבי יהודה... לבטלה, שאם יאמר האדם כך אני מקובל, יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת. ודון מינה ואוקי באתרין. ומעתה, הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע... וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי. (משלי כב, יז) ודי בזה למבין. ואחרי הודיעך זאת, נפנה לגופם של דברים.

כתב בספר אדרת אליהו (סדר נשים פרק עשירי עמוד קנט, א):

ואם אשה מורדת... ואם מרדה עוד, תיקרא מורדת ואומרים לה שתפסיד כתובתך.

הרי שאדרבה מדברי האדרת אליהו עולה כי אין אבחנה בין המוהר המוקדם למוהר המאוחר והאשה המורדת הפסידה כליל את כל כתובתה.

זאת ועוד, במקום שבו ביקשה ההלכה הקראית לעשות אבחנה בין המוהר המוקדם למאוחר, אכן נקבעה בהלכתם הבחנה זאת, וכפי שכתב באדרת אליהו (שם) בעניין הירושה, וכמו שצוין שם בסמוך בחוות הדעת עצמה.

ולפי דרכנו למדנו שבמקום שההלכה הקראית לא קבעה אבחנה זאת, הרי שהלכה הקראית כוללת את המוהר המוקדם והמאוחר, באופן ששניהם יחד נקראים 'כתובה'. ומעתה יש לפרש את דברי האדרת אליהו "ואם אשה מורדת... ואומרים לה שתפסיד כתובתך" היינו לרבות אף את המוהר המוקדם, וכמבואר.

הן אמת שהפרופסור הנזכר טען עוד, כי ללא התראה אין האשה מפסדת כלל את כתובתה. אמנם בית הדין קובע כי מאחר והמבקשת היא זו שפתחה בהליכי הגרושין, ולא הוכיחה כל עילת גרושין, נמצא שהמבקשת בכלל מורדת דמאיס עלי שאינה צריכה כלל התראה, כמבואר באדרת אליהו שם שכתב:

ואם אשה מורדת שואלין לה מפני מה מורדת, ואם אמרה מאסתיו כופין אותו לגרש, ולא יתחייב לה כתובה, ואם מרדה מפני טענה... מתרין בה שלא תוסיף למרוד, ואם מרדה עוד תקרא מורדת, ואומרים לה שתפסיד כתובתך.

אתה הָראת לדעת, כי יש לחלק בין מורדת דמאיס עלי שאינה צריכה התראה למורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה שצריכה התראה (וראה גם בשולחן ערוך סימן עז סעיף ב). נמצא שבנדון זה אף ללא כל התראה המבקשת הפסידה את כתובתה.

ואם אחרת יקח לו, הפרופסור המלומד בחוות הדעת הנזכרת ציטט עוד מדברי המלומד מורד בק בספרו 'המעמד האישי' ספר המהוה את הקודיפיקציה הקראית, שכתב (תקנה 330):

"לא ידע הבעל על 'עֶרְוַת דבר' לפני הנישואין, אין לחייבו במהר מאוחר בעת הגרושין. היה וטרם בא אליה, אין לחייבו במהר המוקדם אם עדיין לא שילם אותו".

וכתב שם לדייק מדבריו, דמשמע שאם כבר בא אליה, דומיא דהכא, חייב במהר המוקדם בכל מקרה.

אמנם יפה טען ב"כ המשיב, כי מקום יש בראש לחלק בין עֶרְוַת דבר שהיתה 'לפני הנישואין' שבזה יש מקום לחלק בין מהר מוקדם למאוחר וכפי העניין, לבין 'מרידת האשה בבעלה' לאחר הנישואין, שבזה יש לומר שהאשה הפסידה את כתובתה לגמרי.

ואכן נראה נכון יותר לפרש את דברי המלומד מורד בק הנזכר, כדברי ב"כ המשיב, שאשה המורדת בבעלה הפסידה את כל כתובתה לרבות המוהר המוקדם. שהרי לדברי ב"כ המבקשת, המחלק עלינו את השווים ומחלק בין המוהר המוקדם למאוחר, אַךְ בַּחֲלָקוֹ'ת יּ'ָשִׁית לָמוֹ, נמצא שדברי המלומד הנזכר סותרים זה את זה, ומעתה, הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע – סָפוּ תַמּוּ. שהרי כבר כתב (תקנה 238):

"מרדה האשה בבעלה כי מאסה בו מוטב לו לגרשה ואין לה כתובתה."

ומשמעות דבריו כי המורדת מפסדת את כל כתובתה, ומה מקום יש לדיוקים כי אין המורדת מפסדת את המוהר המוקדם, הפך דברים המפורשים שאשה שמרדה בבעלה אין לה כתובתה. ואדרבה, אם נדייק ונחלק בין מהר מוקדם למאוחר, נמצא כי המלומד הנזכר, ה'ן נסת'ר מחמת'ו.

אמור מעתה, מאחר וכבר נקבע בתקנה 238 הנזכרת, כי אשה המורדת הפסידה את כתובתה, על כרחינו לחלק בין עֶרְוַת דבר שהיתה קודם הנישואין דאפשר שבזה פעמים שהבעל ישלם את המוהר המוקדם, למרידה שאחר הנישואין שבזה האשה מפסידה את כל כתובתה, וכמבואר.

ואף גם זאת, בספר גן עדן (עמוד קנ"ב) כתב:

היתה מורדת בבעלה, ואינה רוצה להתקיים או לביאתו... ואם לא רצתה מגרשה ואינו משלם לה מהר כלל.

והנה ההדגשה הנזכרת 'אינו משלם לה מהר כלל' אינה מותירה כל מקום לספק או להשחלת פרשנות אחרת, וברור הדבר כי במקרה של מרידה האשה מפסדת את כל כתובתה, ואין הבעל משלם לה מהר כלל, לרבות המוהר המוקדם.

ולפי דרכנו למדנו, כי לכל הדברות אשה המורדת מפסדת את כל כתובתה, וכפי המבואר באדרת אליהו (שם) ובספר גן עדן (שם), וכן מתבאר מדברי המלומד מורד בק בספרו המעמד האישי (שם).

אמור מעתה כי דברי ההלכה הקראית אכן עולים בקנה אחד, ואינם מחלקים בין מהר מוקדם למאוחר, ומשכך אשה המורדת מפסדת אף את המוהר המוקדם, וכמבואר.

מעבר לאמור מודגש, כי בחוות הדעת הנזכרת אין התייחסות כלל לבקשת בית הדין אודות העמדה הקראית, במקום שכבר גבתה האשה במסגרת איזון הנכסים מעבר למגיע לה על פי הדין, האם עדיין זכאית היא לכתובה.

ואף שהפרופסור המלומד טען בדיון הנזכר, כי חיוב הכתובה הינו מעבר למה שהאשה מקבלת באיזון הנכסים (שורה 267 לפרוטוקול), אך מאחר ולא גיבה את דבריו במקורות מהפסיקה הקראית כנדרש, ואף לא התייחס כלל למבוקש בהחלטת בית הדין, לפיכך ברור הדבר כי מקום בו בחרה המבקשת לקבל את זכויותיה על פי חוק יחסי ממון, הרי שאינה יכולה ליהנות משני עולמות ולקבל בנוסף את דמי כתובתה על פי הדין הדתי. וכבר אמרו רבותינו (ברכות ה:) אין כל אדם זוכה לשני שולחנות.

סיכומם של דברים, חוות הדעת המלומדת שהוצגה בבית הדין, לוקה בחסר – ויסעו ממדבר סיני ויחנו בחס'רות. ומאחר וחוות הדעת אינה נתמכת בתקדימים מהפסיקה הקראית, ואדרבה גם מהדברים המובאים בה יש ללמוד כי במקרה של מרידה האשה מפסדת את כל כתובתה וכמבואר, לפיכך מחליט בית הדין לדחות את המבוקש.

לאור האמור, תביעת המבקשת לקבלת דמי הכתובה הקראית נדחית, והמבקשת אינה זכאית כלל לא למוהר המוקדם ולא למוהר המאוחר.

ניתן ביום כ"א באייר התשע"ב
(13/05/2012)