לפנינו תביעת האב להפחתת מזונות.

הצדדים גרושים.

המזונות נקבעו בהסכם גירושין מיום 13.10.10 שאושר כפסק דין ביום 14.11.10.

בהסכם הנ"ל נקבע סך 1,500 ₪ בעבור מזונות ילד אחד. כיום הוא בגיל 11.

ב"כ האב מעדכנת כי הקטין נכנס לפני שבועיים לפנימייה באופן קבע.

יש הסכמה בין הצדדים לצמצום דמי המזונות, אך הם חלוקים בגובה ההפחתה.

האב, באמצעות ב"כ, תובע כי יבוטלו המזונות, לאור העובדה שהמדינה מממנת את כל הוצאותיו של הבן, ומבקש לשלם 300 ש''ח לחודש בלבד, וכן מצהיר כי הוצאות רפואיות או חריגות הוא, האב, ישלם בשווה עם האם.

ב"כ האם טוענת כי האשה מסכימה שדמי המזונות יופחתו אך לא עד כדי כך. לטענתה, אמו רוכשת עבורו בגדים והנעלה, הבן מבקר את אמו בסופי שבוע לסירוגין, האם מביאה אוכל וממתקים אליו בביקוריה. האם מוכנה להפחית את המזונות לסך 1,200 ₪. לטענת ב"כ האשה, כיום האשה אף שוכרת דירה, ואילו האב גר אצל הוריו.

ב"כ האב מגיבה: במקרה שלפנינו אין על הצדדים הוצאות. ביגוד והנעלה מוטלות בשווה על שני ההורים.

עד כאן עיקרי טענות הצדדים.

בעניין כעין זה כבר עסקנו בעבר, ונביא להלן מהמקורות שהבאנו בפסק דין הנ"ל, ולאור זאת נכריע.

חובת אב לזון ילדיו כשיש להם נכסים נוספים
בנידון דידן לבן ישנם אמצעי מחיה אף ללא האב, ויש לבדוק כיצד משפיע הדבר על חובתו של כל אב לזון ילדיו, אף במקרה שלא התחייב על כך בפירוש בהסכם הגירושין.

ראשית נפתח בשאלה עקרונית. האם חייב האב במזונות ילדיו במקרה שיש להם תכנית חסכון השייכת להם או נכסים שקבלו ממקום אחר ואין לאב חלק בהם?

הרא"ש (כתובות, פרק ד סימן ד) כתב:

"אבל זן את הקטני קטנים, ועד כמה, עד בן שש. ותנן נמי אם היתה מינקת, פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, דשמעינן מינה דחייב לזון בניו ובנותיו כשהן קטני קטנים. ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, פסק רבינו מאיר דחייב לזונם, דכיון דתקנת חכמים היא, זכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהן, דומיא דמזונות האשה, מדכלל מזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן, אלמא דין אחד."

המהר"ם מרוטנבורג סבר כי חובתו של אב בפרנסת בניו הקטנים היא אף אם יש להם רכוש משל עצמם.

ואולם, לכאורה לא כל הראשונים הסכימו לכך. לשאלה זו התייחס גם הרשב"א (שו"ת הרשב"א, חלק ב סימן שצא), וכך נשאל שם:

"עוד אמרתם שאותו בן הקטן, יש לו נכסים ממקום אחר, והאב אינו רוצה לזונו, אע"פ שהוא קטן. ויש אומרים שעל האב לזונו, דתנאי ב"ד הוא, מדדרש רבה אפתחא דבי נשיאה: אף על פי שאמרו וכו', אבל זן הוא קטני קטנים. ועד כמה, עד בן שש. וסתמא אמרו, לא שנא יש לבן נכסים שנפלו לו מבית אבי אמו, ולא שנא אין לו נכסים אחרים. וכענין אלמנה הניזונית מנכסי יתומים, אף על פי שיש לה נכסים ממקום אחר. ויש מי שאומר שלא חייבו את האב לזונו, אלא כשאין לו במה שיתפרנס. הודיענו הדין עם מי?"

והשיב הרשב"א:

"תשובה, גם בזה הדין עם האב, שלא אמרו אלא מפני שאין לו. ושלשה זמנים יש, כשהבן גדול ויכול להשתדל, אין האב חייב לזונו כלל, ואין כופין אותו, אפילו בכפיית אסיתא. וכל שהוא קטן, כבר שבע כבר תמני ועד שיגדיל, כופין אותו בכפיית אסיתא, ומכריזין עליו עורבא בעי בני, והאי גברא לא בעי בני, לפי שאין הבן עדיין יודע להשתדל. וכשהוא קטן קטנים, כופין אותו בבית דין לפי שאין לו, ואינו יכול להשתדל כלל. אבל כל שיש לו, למה יתחייב האב לזונו. ומה שטען הטוען, שהוא תנאי בית דין, ובא לדמותו למזונות אלמנה, אינו כן, לפי שמזון הבנים אינו מתנאי כתובה וכו'."

על פניו נראה לומר כי הרשב"א חלק על המהר"ם דלעיל (המובא ברא"ש), וסבר הרשב"א שביחס לכל גיל, אם יש לילד מקורות פרנסה או נכסים ממקום אחר, אין האב חייב לפרנסו.

ביאור לסברא זו מצאתי בפסקי דין רבניים (חלק ה' עמוד 342), שם כתבו כך:

"גדרם של דברים נראה דבעיקר יסוד החיוב דאב חייב לפרנס את בנו הוא מגדר צדקה, אלא דבקטני קטנים אפילו האב לא אמיד תקנו חז"ל דחייב בצדקה זו, מאחר דאינו יכול להשתדל בעצמו, אבל בעיקר יסודו הוא דין צדקה, ולכן היכא דיש נכסים לבן, האב פטור."

ואולם, עי' פד"ר ז' עמוד 150, שם כתבו כי לאחר העיון נראה שאין בזה מחלוקת בין המהר"ם לרשב"א, וכו"ע סברי כשיטת המהר"ם (שחיובו לזון בניו אף ביש להם נכסים), אלא שהרשב"א דיבר במקרה שכל חיובו של אב הוא רק מדין צדקה (במקרה שאין האם קיימת, וע"פ שיטת הר"ן דחיובו לבן נובע מחיובו לאם), ועל זה כתב שכשיש לבן נכסים, נפטר האב מחיובו (ואולם, בהמשך פסק הדין, עמוד 152, מובאת דעת מיעוט של הגרח"ג צימבליסט שליט"א שלא קיבל חילוק זה, וסבר שאף במקרה שאינו חייב במזונות האם, מכל מקום חייב במזונות הבנים עד [גיל] שש בחיוב גמור מתקנת חכמים, ולא מדין צדקה. וממילא אף אם יש להם ממון שלהם, חייב לזונם).

ועי' בב"ח (אבהע"ז, סימן עא) שכתב והוכיח ששיטת הרמב"ם היא כשיטתו של המהר"ם מרוטנבורג, עי"ש.

יש לציין עוד כי יש מי שחילק בין מקרים שונים (ספר דינא דחיי לכנה"ג, חלק הלאוין פ"א, דף עח), וכתב שכל דינו של המהר"ם מרוטנבורג הוא רק אודות קטנים עד גיל שש, אולם מגיל שש ומעלה, אם יש להם ממה להתפרנס, אין כופין את האב, אפילו באמיד (ועי' גם בית שמואל, אבהע"ז, סימן עא ס"ק ב).

למעשה נראה כי חיוב האב לזון את בניו קטני קטנים הוא אף אם יש להם נכסים מעצמם (כגון שנפלו להם נכסים בירושה מהסבא, אבי האם), כמובא ברא"ש בשם מהר"ם דלעיל, וכפי שנפסק בשולחן ערוך, אבן העזר סימן עא סעיף א (ועי' בזה עוד בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן רצב). אולם אם הגיעו לגיל שש, אינו חייב לפרנסם אם הם בעכלי נכסים, כמובא בב"ש שם ס"ק ב.

ואכן, בפסקי דין רבניים (חלק ז' עמוד 151) פסקו כך:

"מסקנת הדברים כי חובת האב לזון את בניו הקטנים עד גיל שש אף כשהם בעלי רכוש ויכולים להתפרנס משלהם. אולם אחרי גיל שש, שאז האב חייב לפרנסם מתורת צדקה, החיוב אינו אלא כשאין להם משלהם, אבל כשיש להם רכוש שיכול לפרנסם, אין חובה על האב לפרנסם ולתת צדקה למי שאינו נצרך לכך."

וסיימו: "הלכה זו ברורה ואין חולק עליה."

ואולם, אם הילדים מתפרנסים וניזונים בפועל ממקור אחר הדין שונה. כן מובא בפסקי דין רבניים (חלק ז' עמוד 156, דברי הרה"ג ח"ג צימבליסט שליט"א), וכך חידש:

"ויש ללמוד מזה למעשה, דאם האשה או הבנים עד שש מקבלים מאיזה מקום הקצבה חדשית עבור מזונות, אין זה פוטר את הבעל או האב מלזונם, דההקצבה החדשית נחשבת כיש להם נכסים שעדיין חייב לזונם, אבל אם למשל האשה או הילד סודרו במוסד ושם הם מקבלים מזונות ממש, אין לחייב את הבעל או את האב במזונותיהם, דהא סוף סוף יש להם."

עולה מהדברים הנ"ל כי ביחס לבן שאינו קטני קטנים, והוא מעל גיל שש, יהיה האב פטור מלזונו, אם הבן מתפרנס במוסד בו הוא גדל.

ברם, בנידון דידן קיימת נקודה נוספת מלבד העובדה שלבן ישנה פרנסה ממקור אחר, והיא, שהאב התחייב בפירוש בסך מסוים למזונות הבן, והשאלה העולה לדיון – האם יש להפחית את התחייבותו העצמית של האב כאשר הבן כבר לא זקוק לאותו ממון, או שמא התחייבות זאת הינה בכל מקרה, ואיננה תלויה בצרכיו של הבן בכל רגע נתון.

האב התחייב לגובה מזונות, אך כעת הבן אינו זקוק לכך
בשאלה זו עסקו בפסקי דין רבניים (כרך ט' עמוד 299), שם דנו אודות אב שהתחייב בהסכם הגירושין לזון את הבת עד גיל שמונה עשרה, אך קודם לכן היא החלה לעבוד ולפרנס את עצמה, וכך כתבו:

"בשאלה אם האב הנתבע עומד בהתחייבותו לזון את בתו כאשר היא עובדת ומרויחה לפרנסתה ולצרכיה. ראה פסק הרמ"א בחו"מ סימן ס' סעיף ג: "וי"א דהמקבל עליו לזון חבירו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע". ועיין בסמ"ע שם ס"ק ט"ו שכתב דדוחק לפרש דדברי הרמ"א שמסתפק אם משמעותו כל ימי חייו או כל זמן שצריך, ואפשר לומר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך, סתמא דעתו היה כל זמן שצריך, ואם נדר לו בשעה שאינו צריך, אז דעתו היה כל ימי חייו, וצ"ע. והש"ך בס"ק ט"ו העתיק לשון הסמ"ע."

"לדברי הסמ"ע כשאנו מסופקים בהתחייבותו של המתחייב אם כוונתו היתה לזון אף כשאינו צריך למתחייב, עלינו לבדוק את מצבו של המקבל בשעת ההתחייבות. אם אז היה זקוק להתחייבותו של הנותן, אנו אומרים שכאשר המקבל אינו זקוק כבר לעזרתו של הנותן שוב אין עליו התחייבות, כי אנו אומדים דעת המתחייב שרוצה לתת למקבל עזרה כשיהיה זקוק לאותה עזרה כמו בעת ההתחייבות. אבל אם בעת שקבל עליו הנותן לזון את המקבל, לא היה המקבל זקוק לעזרתו, ובכל זאת התחייב הנותן לזונו, אנו יכולים להסיק כי דעתו של הנותן היה לזונו גם כאשר לא יהיה זקוק לעזרתו, ומפרשים אנו את ההתחייבות, שלכל ימי חייו יזונו."

והוסיפו ביחס לנידון שלפניהם:

"ומכאן לנידוננו, שהאב (הנתבע) התחייב לשלם לתובעת עבור מזונות הילדים סך שלש מאות ל"י (מתוך הסך שש מאות ל"י) עד שיגיעו לגיל שמונה עשרה שנה, יש מקום לדון, דיתכן שחשבו אז שעד גיל שמונה עשרה שנה יהיו זקוקים למזונות האב, כי כן הוא הנוהג המקובל שעד אותה תקופה הילדים זקוקים לעזרת האב, ולכן התחייבותו של האב היתה כל זמן שיצטרכו לעזרתו, וכאשר הבת אינה זקוקה לעזרתו, אין לחייבו להמשיך לשלם הסכום שלש מאות ל"י חודשית."

"אבל ראה טורי זהב שם שכתב על דברי הרמ"א או כל זמן שצריך משמע: צ"ע מ"ש ממי שקבל עליו לזון את בת אשתו, דאמרינן בפרק הנושא דאע"פ שיש לה מזונות, אח"כ צריך לתת לה דמי מזונות. וכתב ע"ז בהגה שם (מבעל חכם צבי) וז"ל: ולע"ד אין כאן קושיא, דשאני התם שקצב חמש שנים, לאפוקי הכא דמיירי במחייב עצמו סתם כמבואר. וכבר אפשר לחלק בענין אחר, דשאני הנושא את אשה וכו' דלאו בדידיה לחוד תליא מילתא, אלא גם בדעת האשה, והיא דעתה אפילו אם לא תצטרך הבת למזונות, משא"כ הכא דהכל תלוי בדעת הנותן, אבל אין צריך לזה כי העיקר כמש"כ לחלק בין קוצב למתחייב סתם וכו'. לדברי חכם צבי בנידוננו שהנתבע התחייב לזון זמן קצוב עד הגיעם לגיל שמונה עשרה שנה, הרי יש במשמעות ההתחייבות שכל אותם השנים ישלם לפרנסתם, אף אם לא יהיו זקוקים לעזרתו כמו במתחייב לזון בת אשתו. וחילוק זה הלא קובע חכם צבי כעיקר להלכה."

"ואף גם לחילוק השני של חכם צבי שתלוי אם ההתחייבות היתה תמורת משהו מהמקבל שאז אין אנו מפרשים את ההתחייבות כמוגבלת בתנאי שיהיה המקבל זקוק לעזרת הנותן, כי לא מפיו של המתחייב לבד אנו חיים. ויתכן שהמקבל לא היה מסכים לתת הסכמתו לתוכן ההתחייבות והגבלתו, והיה דורש שההתחייבות תעמוד בתוקפה בכל אופן גם כשלא יהיה זקוק לעזרת הנותן, אחרת לא היה מסכים לחוזה שביניהם. ולכן בנידוננו הרי כאמור היתה התחייבות האב תמורת הסכמת האשה לקבל גט, ויתכן שהאשה לא היתה מסכימה לקבל גט אלא א"כ יתחייב האב לזון את בתו עד גיל שמונה עשרה בכל המצבים, גם כאשר תעבוד הבת ותרויח כדי צרכיה."

וסיכמו:

"בסיכום, הוברר שלדעת גדולי הפוסקים האב שמתחייב במזונות בתו עד גיל מסויים, עומד בחיובו גם כאשר הבת מרויחה לצרכיה."

ועי' עוד בפד"ר ג' עמוד 329 ואילך, שהביא מסקנה דומה.

ביחס לנידון דידן נראה לומר ששאלת הפחתת מזונות הבן תלויה בתירוצים השונים ובסברות השונות המובאות בפסקי הדין דלעיל. אמנם, באשר לתירוץ הראשון, המחלק בין מי שקצב את התחייבותו למי שלא קצבה. המעיין בהסכם הגירושין יראה כי אף בהסכם המקורי (בסעיף 14) נקצבו המזונות עד גיל 18 שנה או סיום התיכון.

אף לאור האמור באשר לתירוצו השני, האם החיוב תלוי בדעת אחר, נראה לומר כי נידון דידן דומה לאמור בפד"ר שם. שהרי טעמם היה: "ולכן בנידוננו הרי כאמור היתה התחייבות האב תמורת הסכמת האשה לקבל גט, ויתכן שהאשה לא היתה מסכימה לקבל גט אלא א"כ יתחייב האב לזון את בתו עד גיל שמונה עשרה בכל המצבים, גם כאשר תעבוד הבת ותרויח כדי צרכיה". טעם זה שייך אף בנסיבות מקרה דידן, שההסכם על סך של 1,500 ₪ לחודש היה בהסכם הגירושין.

ברם, לביאורו של הסמ"ע (המוזכר בפד"ר שם) קל להבין כי האב לא יהיה חייב בתשלום המזונות הגבוה שקבל על עצמו בהסכם המקורי, שהרי סך זה נקבע כאשר המקבל, הבן, היה זקוק לסך זה, אולם, כיום, כשאינו נזקק לסך זה, אומדן דעת הנותן היא שבכגון זה לא התחייב לזון את בנו בסך כה גבוה.

עוד נוסיף, כי בהסכם הגירושין הנ"ל שבין הצדדים, בסעיף 13 בו נקבעו דמי המזונות, נאמר כי סכום חיובו של אב בסך 1,500 ₪, כולל גם הוצאות מדור ואחזקה, כך שכיום, כשאין הוצאות מדור, ניתן להפחית את דמי המזונות בהתאם.

עוד יש לציין כי בהתאם לאמור בסעיף 19 להסכם הגירושין, כי "האשה תתחייב לפעול לקבלת הנחות והטבות להן תהא זכאית כאם חד הורית וכו'", הרי שהטבה כספית זו, כדוגמת טיפול הבן בפנימייה, עליה להתקזז מחיוביו של אב.

מסקנה:
לאור התירוצים השונים המובאים בפוסקים ולשם פשרה בין שיטותיהם, בית הדין מחליט על הפחתת חיובו של האב בדמי מזונות בנו, מ- 1,500 ₪ לחודש ל- 800 ₪ לחודש.

הפחתה זו הינה החל מתחילת חודש פברואר בשנה זו, אף זאת כפשר בין הסברות השונות שהוצגו לעיל בשאלת פסיקת הפחתת המזונות.

הרב יצחק אושינסקי, דיין

ראיתי את אשר כתב חבר ביה"ד הרה"ג י' אושינסקי שליט"א, והנה ממה שהזכיר בדבריו, וכן מה שציטט מהפד"רים, עדין לא ראיתי דהוא מקום להסתפק בו, אדרבא מעיון בפד"ר ג' עמוד 329 בשם הגאונים הרבנים הדאיה, בן מנחם זצ"ל ויבלחט"א הרב אלישיב שליט"א, כתבו להדיא דאין לקבל טענה דאומדנא ביחס להסכם, עיי"ש.

אמנם בפד"ר י' עמוד 145 ואילך, בשם הגאונים הרבנים ורנר, טנא ואפשטיין, זכר צדיקים לברכה, הביאו דדבר זה הינו מחלוקת בין הט"ז והחכם צבי לבין ההפלאה והחתם סופר, ועיין בשו"ת חת"ס חו"מ סי' ז שהביא דעות לפשר בעניין.

הנה במקרה דנן יש יותר מקום לפוטרו, וזאת משום דהא גם אם לא היה מתחייב בהסכם היה צריך ליתן מזונות לילדו בן ה-11, ואמנם אם היינו מחייבים אותו מעיקר הדין, כי אז בכה"ג הרי היה יכול להפטר, עיין שו"ע סי' עא ובב"ש שם סק"ב. וידוע לכל שענין ההסכם הינו להסדיר העניינים שבין הצדדים, בני הזוג, מבלי לגרום עוגמת נפש וכו', ולכן הקנין לא בא להוסיף התחייבות חדשה. זו סיבה חזקה לדעתי לפוטרו בנסיבות הנוכחיות, ומצאתי מי שהעיר על כך (ברוב מוחלט של המקרים שראיתי לא התייחסו למקרה שבו האב היה חייב מן הדין בשעת בקשתו להפטר מהחיוב, כמו במקרה שלפנינו), וכמו"כ מעיון בתיק לא נראה שהסכום הנ"ל הינו תמורה להסכמת האשה להתגרש. ראוי לציין שלא נעשה קנין על ההסכם, ואף שי"א דלא בעינן קנין בהסכם המאושר כפס"ד, מ"מ בניד"ד זו גם סיבה להפחית מהסך שנקבע בהסכם.

וכפי שכתב חבר ביה"ד הרה"ג י' אושינסקי שליט"א, מדין הפשרה יש להפחית המזונות לסך 800 ש''ח. יש להעיר שהאב בהסכם התחייב לשלם 1/3 מהסך המקורי גם בהיות הבן חייל, וסך זה נוכל להשאיר גם כיום.

במקרה ויהא צורך בקניין לבוש וכדו', הרי הצהיר ב"כ האב שיחולו ההוצאות הללו באופן שווה בין הצדדים, וכאמור מלבד החיוב בסך 800 ₪, מלבד שאר ההתחייבויות האמורות בהסכם עד כמה שיהיו נוגעות למעשה.

לאור האמור, הנני מסכים עם מסקנתו של חברי הרה"ג י' אושינסקי שליט"א באשר לגובה חיוב האב במזונות בנו, בסך 800 ₪.

הרב ישראל דב רוזנטל – דיין

לאור העובדה כי ע"פ חלק מהפוסקים שהובאו בפדרי"ם חיובו של האב הינו ישירות לבנו, ממילא יש לחלק את החיוב כך: 5,00 ₪ לטובת האם, שהרי אף בהסכם הגירושין האב התחייב לשלם שליש מהמזונות בהגיע הבן לשירות צבאי, שזה 5,00 ₪ לחודש, ונסיבות דידן אינם גרועות יותר משירות צבאי, וכ"ש שבשירות צבאי הבן מקבל אף משכורת צבאית מסוימת. בנוסף האב ישלם 300 ש''ח לטובת תכנית חיסכון שתיפתח על ידו על שם הילד. כך שסך חיובו הכולל יהיה 800 ש''ח, בהתאם לחלוקה הנ"ל.

הרב מיכאל בלייכר, אב"ד

בהתאם למסקנתנו האמורה לעיל, אנו מצטרפים לחלוקת סך החיוב, כפי האמור בדברי אב בית הדין שליט"א.

לאור האמור נפסק כך:
האב חייב במזונות בנו בסך 800 ₪, שיחולקו כך: 500 ₪ לחודש ישלם האב לנתבעת, אם הילד, ועוד 300 ₪ לחודש ישלם האב ישירות לבנו באמצעות תכנית חיסכון שיפתח לזכותו ועל שמו של הבן, תכנית זו תהיה סגורה באופן כזה שהאב לא יוכל למשוך ממנה כספים עד הגיע הבן לגיל 18.
ניתן ביום י"ט בשבט התשע"ב
(12/02/2012)