לפנינו תביעת אב להפחתת מזונות.

הצדדים התגרשו לפני 4.5 שנים, ביום 22.4.07.

בהחלטת בית הדין מיום 22.4.07 נקבעו מזונות שני ילדים בסך 2,500 ₪. כיום הילדים בגילאי 9 ו-7.

האב טען בתביעתו כי הוא תובע הפחתה משמעותי בחיובו בתשלומי המזונות. האב התחתן מחדש לפני כשלוש שנים, ויש לו שלושה ילדים מנישואיו החדשים, וכן הוא מגדל שני ילדים שאינם שלו, מאשתו החדשה. אשתו החדשה מקבלת מזונות מביטוח לאומי. לטענת האב הוא לא מצליח לעמוד בתשלומים הנצרכים. לפרנסתו הוא עובד כמסגר ולומד חצי יום. מהכולל בו הוא לומד הוא מקבל 800 ₪, מעבודתו כמסגר הוא מרוויח כ- 4,800 ₪ 'בחודש טוב', כטענתו. אשתו הנוכחית אינה עובדת. האב מבקש להפחית את תשלומי המזונות, ולחייבו לשלם 500 ש''ח בעבור שני ילדיו נשוא התביעה.

הנתבעת השיבה כי היא מגדלת את הילדים לבד, יש לה הרבה חובות, ואילו התובע מצידו אינו משלם את המזונות שנפסקו. בחצי שנה הראשונה שלאחר הגירושין התובע לא שילם את המזונות, ולאחר שהיא פנתה לרב שלו ועד שהתחתן הוא שילם 1,800 ₪ כל חודש. לאחר נישואיו השניים, התובע שילם בתחילה מזונות באופן מופחת ולא קבוע וזאת תמורת ביטול עיכוב יציאה מהארץ עבור נסיעתו לאומן. אך לאחר מכן, מזה שנתיים הוא כלל אינו משלם את דמי המזונות. עקב כך פתחה הנתבעת כנגדו תיק בהוצל"פ, ולוותה ממשפחתה כספים. הנתבעת מרוויחה כ-6,000 ₪ לחדש, ומשלמת שכירות בסך 3,750 ₪ לחודש. לטענתה, על הבעל לעבוד שעות נוספות כדי לפרנס ילדיו, וכן כי חובתו של האב לזון את ילדיו קודמת לחובתו לזון את ילדי אשתו.

התובע הגיב כי בתחילה שילם כפי שנפסק, אך כיום, לאחר שהתחתן, הוא אכן אינו משלם מזונות מזה שלוש שנים, וזאת משום שתשלומים אלה קשים עליו. לדבריו, הנתבעת מרוויחה כסף רב הרבה מעבר למה שהיא מצהירה. לדבריו, הוא מעוניין לשלם חלק מהמזונות, אך הוא דורש את הפחתתם. האב מדווח כי הוא מתראה עם הילדים כפי שמבקש, והנתבעת אינה מונעת ממנו זאת. אך לטענתו קשה לו ליזום פגישות עם הילדים בדחיפות רבה, מעבר לכמות הפגישות המתקיימות כיום בפועל.

עד כאן העובדות הנצרכות להכרעת הדין.

דיון והכרעה
בנידון דידן עסקינן בילדים שאינם קטני קטנים, דהיינו מעל גיל שש.

נפתח בדיון בשאלת חובתו של אב בפרנסת ילדיו הקטנים, שאינם קטני קטנים (מעל גיל שש), ובהחלת הדינים ביחס לנידון שלפנינו.

חיוב אב במזונות ילדים קטנים, מגיל שש עד גיל מצוות
בגמרא בכתובות מט ע"ב מובא כי ילדים מעל גיל שש, האב אינו חייב מן הדין לזונם, ואולם יש לו חובה לזון אותם מצד תקנת חכמים (תקנת אושא המובאת שם בגמרא), זאת עד שיגדלו. וז"ל הגמרא, שם:

"אמר ר"ל, באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו קטנים וכו', כי אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדייא, ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מניה ת' זוזי לצדקה."

ואמנם אין הלכה כתקנת אושא זו, כמובא בגמרא בכתובות שם, דאין הלכה כתקנה זו, ולכן אין כופין עליה, אבל בכל זאת מייסרין אותו בדברים אם אינו רוצה לזון בניו אלה.

דין זה נפסק גם בשו"ע (אבה"ע, סימן עא סעיף א), ועוד מובא שם כי אם האב מסרב לזון את בניו מעל לגיל שש, גוערים בו ומכלימים אותו ומפצירים בו שיזון את ילדיו, ואם עדיין הוא עומד בסירובו לזון את בניו, מכריזים עליו בציבור ואומרים "פלוני אכזרי הוא, ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו" (בגמרא מובא שאומרים לו שהוא גרוע מעורב שזן את גוזליו), אך למעשה אין כופין אותו לזון את בניו שמעל גיל שש.

ויש להעלות שאלה בעניין תקנת אושא לגבי פסיקת ההלכה בעניינה. ברמב"ם ובשו"ע שם, נפסק: "ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו". בפשטות הכוונה היא לתקנת אושא. וכן כתב הבית יוסף על דברי הטור שם, שמגיל שש ואילך מצוה לזונן, שהמקור הוא מתקנת אושא. ולכאורה צ"ע, שהרי הובא כבר לעיל שמדברי הגמרא בכתובות (שם) אין ההלכה כתקנת אושא, וכן כתב רש"י שם: "ת"ש דלית הלכתא כוותיה, אלא מימר אמרינן ליה ואולי יכלכלם ויזון אבל מיכף לא כפינן ליה".

שאלה זו נידונה בפד"ר ז (עמוד 153), וכן כבר הקשה על כך בחידושי מהר"ל מפראג על הטור. וכתבו שכנראה זוהי גם כוונת הגר"א בביאורו שם (ס"ק ב) שכתב: "בתקנת חכמים – צ"ע", וכוונתו, שהרי אין הלכה כתקנת אושא, וממילא אין כאן תקנת חכמים.

והוסיפו וביארו שלא כל הפוסקים סברו כרש"י בזה:

"אכן נראה דהרמב"ם פירש הגמרא לא כפירש"י, אלא כך פירש: 'ת"ש דהלכתא כתקנת אושא', והיינו ממה דחזינן התם באמוראים שהיו מפצירים בו ומכלימים אותו עד שיזונם ואם הוא אמיד כופין אותו וכל זה הוא מתקנת אושא ולא סתם מדין צדקה, והא דבאינו אמיד אין כופין אותו, היינו משום דכך היתה התקנה שלא לכופו (באינו אמיד) אלא להכלימו אם לא ירצה. וכן מבואר בפרישה דעל מה שכתב שם הטור דאם אינו רוצה אין כופין אותו אבל מפצירין בו, כתב בשם מורו ורבו, הוא המהרש"ל, וז"ל: אבני גדולים משש ואילך קאי, ומשום תקנת אושא וכו' ולא התקינו אלא כה"ג להכלימו אם לא ירצה".

ולבסוף הוסיפו כסיכום:

"נמצא לפי המבואר דשתי תקנות תקנו באושא, א. עד גיל שש שזה חוב גמור וכופין אותו ויורדין לנכסיו ואפילו אינו אמיד, ואפילו באופן שאינו חייב במזונות האם, וכנ"ל; ב. אחרי שש שחייב לזונן מדין התקנה, אבל אין כופין אותו אלא גוערין בו ומכלימים אותו, ואם הוא אמיד כופין אותו".

עוד מובא בגמרא שם, שכל הנ"ל מדובר באב שאין לו מספיק כסף לפרנסתו ולמזונות ילדיו, אך אם האב הוא אמיד (דהיינו שיש לו גם כסף הראוי לתת לבניו בתורת צדקה שזה יספיק לצרכיהם), אזי יוציאו מהאב בעל כרחו את תשלום מזונות הילדים, משום צדקה, ויזונו אותם בכספים אלו, עד שיגדלו הילדים (גיל מצוות), וכן נפסק בשו"ע שם.

עד מתי חייב לזון בניו הקטנים מכח תקנה זו?
בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון, כרך ג, אה"ע סימן י) כתב שתקנה זו היתה לזון את הילדים מגיל שש עד שיביאו ב' שערות, כמבואר ברש"י שם (מט ע"ב, ד"ה כשהן קטנים, ובר"ן שם). ואולם ברמב"ם (פי"ב מאישות הי"ד) כתב: "מכאן ואילך (מגיל שש ומעלה) מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים". וכעין זה כתב גם הטור (סימן עא) "ומשש ואילך מצוה לזונם עד שיהיו גדולים", ולא כתבו שחיוב זה הוא עד שיביאו ב' שערות.

גם השו"ע (אבה"ע סימן עא סעיף א) נקט בלשון זו: "ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו" (ועי"ש בביאור הגר"א ס"ק ב שכתב על דין השו"ע "וצ"ע", ועי' אבני מילואים בזה). וכתב שם שבפשטות נראה לומר שלא חולקים ראשונים אלו על רש"י והר"ן הנ"ל, ו"עד שיגדלו" שאמרו היינו עד שיביא ב' שערות, שזהו גיל י"ג שנעשה גדול ומביא ב' שערות, וכמו שביאר כך הגהות מימוניות בדברי הרמב"ם (שם אות ט), והפרישה בדברי הטור (שם סק"א), ד"עד שיגדלו" דנקטי היינו שיביאו ב' שערות.

הטלת מזונות ילדים על אב שאין לו כדי מחייתו
בנידון שלפנינו, משכורתו של האב אינה מספקת למזונות חמשת ילדיו בריווח. האם יש בכך כדי להפחית מעליו את דמי המזונות שנקבעו לפני שנים מספר, עת היו לו שני ילדים בלבד?

ביחס לאב שאין לו כדי מחייתו, כתבו בפד"ר ג (עמוד 303, ערעור) כך:

"הנה באשר לערעור על שביה"ד בהחלטה המעורערת קבע רק סך שלושים וחמש ל"י למזונות עבור שני הילדים כולל חנוך וזה לא מספיק כלל, אף שלכאורה זו טענה מוצדקת, בכ"ז אין אנו מוצאים שיש לנו להתערב בשקול דעתו של ביה"ד האזורי על יכלתו של הבעל בעת הזאת, אחר שהמציא להם מסמכים על רווחיו ועל חובותיו, ולפי החשבונות הנ"ל יוצא שנשאר לו ממשכורתו כפקיד בדואר אחר סלוק החובות הרובצים עליו בכל חודש בערך רק כשמונים ל"י לחודש, ואם שגם לפי החשבון הזה, אחר שביה"ד חייב אותו רק בשלושים וחמש ל"י עבור פרנסת הילדים, עוד נשאר עבורו לבד כארבעים וחמש ל"י לחודש, אולם כיון שחי כעת בנפרד אחר שאשתו עזבה את הבית ועליו לדאוג לכל הצרכים הקשורים עם החזקת הבית ולפרנסת עצמו, נראה שהסכום הנשאר עבורו הוא ג"כ סכום מינימלי."

והוסיפו:
"גם מדברי ב"כ התובעת לפנינו ומדבריה של התובעת ושל ב"כ לפני ביה"ד האזורי, נראה שעמדו ע"ז שמבלי שישתחרר הבעל באיזה אופן מעול חובותיו אין לו אפשרות לתת לילדיו, ובפרט כשחיים בנפרד, כפי צרכיהם."
וביחס לאב שרובצים עליו גם חובות נוספים, כתבו:
"מה שטען ב"כ המערערת בישיבת ביה"ד האזורי הנ"ל לפי הרשום בפ"כ דף ג': 'אפי' יוכיח שיש לו חובות זה לא פוטר אותו מלתת לילדים את צרכיהם', זהו נגד ההלכה הברורה (ראה בשו"ע חו"מ סי' צ"ז סעי' כ"ג וסעי' כ"ד) שחובות שיש על הבעל לשלם קודמים לחוב שעליו לפרנס את אשתו ובניו הקטנים, עיי"ש."
אך לאחר מכן הוסיפו (עמוד 305):
"אבל לפי טעם זה ודאי שעל ביה"ד לדון מחדש על יכולתו הכספית של הבעל ביחד לסכום חיובו למזונות ילדיו לעתיד, ולפי הברורים שיהיו לפניו הן על מדת רווחיו אם הוגדלו, והן על מדת חובותיו שהוקטנו בינתיים וכנ"ל."
ועי' גם בפד"ר יא (עמוד 331) שכתבו בתוך הדברים:
"אם כן, הדבר היחידי שעלינו לדון בו הוא אם לפי רווחיו של הבעל הסכום שחויב בו למזונות הבת הוא מעבר ליכולתו. כתוצאה מהבירור שהיה לפנינו נראה שאין זה כלל סכום מוגזם, בהתחשב עם המשכורת הכללית שהוא מקבל במשך כל השנה".

הלכה למעשה
נמצאנו למדים כי אין לחייב אב במזונות ילדיו, כל עוד הכנסתו אינה מאפשרת זאת.

בנידון שלפנינו, מאז החלטת בית הדין מיום 22.4.07 שחייבה את האב במזונות ילדיו בסך 2,500 ₪ לחודש, האב נשא אשה והוליד ממנה שלושה ילדים נוספים.

משכך, אכן יש מקום לעדכן את גובה החיוב של האב, לאור טענותיו כי הכנסתו הנוכחית אינה מאפשרת לו לכלכל את חמשת ילדיו בריווח.

בית הדין מקבל כדבר פשוט את טענת האם כי חיובו של האב לפרנסת ילדיו, קודמת לחיובו לפרנסת ילדי אשתו הנוכחית, שהרי אלה אינם ילדיו. כן הובהר כבר לעיל כי חיובו של אב לילדיו, אף מעל גיל שש, הינו מעבר לדין צדקה הרגיל.

היות ואף להצהרת האב, הכנסתו החודשית היא כ 5,000 ₪ לחודש, כך שיש ביכולתו לפרנס בסך זה את כל חמשת ילדיו, בחלקים קטנים יותר, וממילא ניתן להגדירו כ"אמיד" לצורך דין חיובו בפרנסת בניו מעל גיל שש.

לאור האמור, בית הדין נעתר לבקשת האב להפחתת מזונות, ומחייב אותו בסך 1,500 ש''ח לחודש בעבור מזונות שני ילדיו. זאת מיום התביעה, קרי – מחודש ספטמבר 2011.

במידה והאם טוענת שהאב מרוויח מעבר למה שהצהיר בבית הדין, ובידיה הוכחות על כך, הרי היא רשאית לפנות לבית הדין לקיום דיון נוסף בענין.

בנוסף, על האם לעדכן את בית הדין האם האב עומד בתשלומים החודשיים הנ"ל שנקבעו.
הרב יצחק אושינסקי, דיין

הנני מצטרף לסכום המזונות שנקבע וברצוני להוסיף על האמור דבר מה. עדיין יש לדון האם החיוב לשני ילדיו הראשונים עדיף על שלושת ילדיו השניים. מחד גיסא יש לומר שילדיו הראשונים קודמים, שהרי כבר התחייב להם ע"י פסק בית דין וגם הורגל לתת להם, ודינם כדין "מכירי כהונה" ו"מכירי עני", כמבואר במסכת גיטין דף ל וברמב"ם פרק ז מהלכות מעשר, הלכה ו. אולם מאידך גיסא יש לומר שהילדים השניים עדיפים, היות והם פחותים מגיל שש, וחיובו לזון אותם הוא מדינא, ואילו הראשונים שהם למעלה משש חיובו לזון אותם רק מדין צדקה. כמו כן, היה מקום לומר שהילדים השניים עדיפים, שהרי לשיטת הר"ן חיובם נגרר אגב אימן, וכך נוקט באגרות משה אבן העזר חלק א סימן קו להלכה כשיטת הר"ן, וזה לשונו:

"וגם נלע"ד ברור לפ"ז דבר חדש, שאם האם דרה יחד עם בניה, אף שהם יותר מבני שש ברצון האב יתחייב לזון גם בניו, דלא גרעי מארחי ופרחי, כיון שדרים אצלה והם ארחי ופרחי קבועים שהאב קבעם אצלה ואין יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תתן להם מזונות".

לאור האמור יש לפשר בדבר, ויש לקבוע את הסכום כאמור לעיל.
הרב מיכאל בלייכר, אב"ד

בעקרון בהתאם למפורט לעיל, הנני מצטרף להחלטה על גובה המזונות בתנאים הנוכחיים, וכנז"ל, רק בנוגע לנימוקים שהוזכרו ע"י כבוד האב"ד הגר"מ בלייכר שליט"א, בזה איני מסכים, דלא שייך כאן כלל ענין 'מכירי כהונה' ו'מכירי עני', דהא לא מרצונו נותן, וגם לא שייך לחייב אדם ליתן צדקה מדין מכירי עני וכו' למי שאינו רוצה או שטוען שאינו יכול, ולדעתי ז"פ של"ש כאן הך דינא דמכירי עני.

כמו כן ענין 'ארחי ופרחי', ראה בספרו של הגרש"ב ורנר זצ"ל משפטי שמואל ח"א סימנים ט, י, מה שכתב על זה, ודבריו ברורים.

יש להוסיף שהחיוב הוא הן מדין צדקה והן מדין תקנת חכמים, ויכולתו ומשכורתו של האב הינה ראויה ומספקת לפרנס את בניו כולם, הן מאשתו הראשונה והן מאשתו השניה.
הרב ישראל דב רוזנטל, דיין

לאור האמור, מוחלט כך:
א. בית הדין נעתר לבקשת האב להפחתת מזונות, ומחייב אותו בסך 1,500 ₪ לחודש בעבור מזונות שני ילדיו. זאת מיום התביעה, קרי – מחודש ספטמבר 2011.

ב. במידה והאם, המשיבה, טוענת שהאב מרוויח מעבר למה שהצהיר בבית הדין, ובידיה הוכחות על כך, הרי היא רשאית לפנות לבית הדין לקיום דיון נוסף בעניין.

ג. בנוסף, על המשיבה לעדכן את בית הדין האם האב עומד בתשלומים החודשיים הנ"ל שנקבעו.

ניתן ביום ט"ז בכסלו התשע"ב
(12/12/2011)

הרב מיכאל בלייכר – אב"ד

הרב יצחק אושינסקי – דיין

הרב ישראל דב רוזנטל – דיין

---

---