הצדדים הכירו זא"ז בעבר ולאחר זמן נפסקו קשריהם. בתקופת ההפסקה הכירה המשיבה גבר שעמו היתה בקשרי אישות למשך תקופה משמעותית, לפחות מספר חדשים. קשריה עם אותו גבר נפסקו ואז פנתה המשיבה אל המערער לחידוש קשריהם. המערער הסכים לכך, וכעבור זמן קצר הם חזרו גם לקיים חיי אישות.

באותה תקופה תכנן המערער לעבור לפרק זמן לדרום אפריקה, והמשיבה נאותה להצטרף עמו לנסיעה.

בתקופה הראשונה לשהותם בדרום אפריקה נתגלה דבר הריונה של המשיבה לשני הצדדים, ומשום כך הם החליטו לקצר את שהותם ולחזור לארץ לצורך הפלה. לבסוף סרבה המשיבה להפיל והם נשאו זל"ז, ובהמשך נולד הבן. האב הכיר בו כבנו הן בטקס ברית המילה והן ברשום בתעודת הזהות. המערער טען בפני ביה"ד כי המשיבה שכנעה אותו שהבן הוא מיחסים שלה אתו, למרות ששבועות אחדים לפני חידוש הקשר קיימה המשיבה יחסי אישות עם גבר אחר. לדבריו, המשיבה טענה בפניו שביחסיה עם הגבר האחר השתמשה באמצעי מניעה ולכן הבן שנולד אינו אלא ממנו.

בבית המשפט נדונה תביעתה של המשיבה למזונותיה ומזונות הילד, ושם חויב המערער במזונות של שניהם. במסגרת תביעות אלו טענה המשיבה שהבן שנולד הוא של המערער. לעומת זאת, כאשר תבע המערער את משמורת הילד והסדרי בקור, טענה המשיבה שהבן אינו ממנו. בסופו של המהלך בבית המשפט נעשתה בדיקת רקמות שבה נקבע שהמערער איננו האב של הילד וגם נקבע שהגבר שאתו היתה המשיבה בקשר לפני המערער הוא אבי הילד.

בביה"ד הרבני התנהל במקביל תיק גירושין וביה"ד פסק שיש לסדר גט בין בני הזוג, והגט אכן סודר.

לאחר שנקבע עפ"י בדיקת הרקמות שהבן אינו של המערער הגיש המערער תביעה לביה"ד לקבוע שהקידושין שלו עם המשיבה היו "קדושי טעות" והגט סודר לחומרא בלבד. לטענתו, היתה הטעיה מכוונת מצד המשיבה ומשפחתה כלפיו, והודיע אף שהוא יתבע על כך פיצויים.

בדיון בביה"ד האזורי לא טען המערער שהמשיבה הצהירה בפניו שעם האחרים שקיימה יחסי אישות השתמשה באמצעי מניעה. יתר על כן המערער הודה בביה"ד (פרוטוקול מיום ד' תמוז תש"ע שורה 108 – 116), שהיו לו ספקות לפני הנישואין שמא הוולד אינו שלו, אולם "האשה נשבעה וכתבה לו" שהוא ממנו. לאחר שאלות נוספות, נשאל המערער: "היו לך ספקות לפני הנישואין שהולד אינו שלך?" תשובת המערער אני יכול לומר שהיו לי ספקות.

הבאנו את קטע זה מהפרוטוקול, כי זהו הבסיס שעליו ייסד ביה"ד האזורי את נימוקיו. טענת בית הדין היא, כי אם אכן היו למערער ספקות לפני הנישואין וחרף זאת הוא נישא לה, לא יוכל עתה המערער לטעון טענת "מקח טעות". לפי הנאמר בדיון נראה שהמערער ידע שהיה למשיבה קשרי אישות בסמוך קודם לכן עם גבר אחר. המערער הדגיש גם בדיון בבית הדין שהוא שאל פעמים רבות ביחס לאבהותו לילד. בפרוטוקול הנ"ל שורה 109 מצהיר המערער שאת הידיעה שהוולד הוא ממנו, הוא קיבל מהמשיבה ש"נשבעה לו וכתבה לו".

ביה"ד שואל (שורה 112) מתי נכתב המכתב המדובר?

ב"כ המערער משיב: "כל הזמן", כלומר, היה צורך לחזור על מכתב זה פעמים מספר מאחר שהמערער לא האמין לכך בלב שלם ולבו נקפו.

למסקנה עובדתית זו יש לצרף, כי גם למשיבה לא היתה ידיעה וודאית בעניין, והספק האם הילד הוא אכן של המערער קינן גם בלבה.

מעיון בפרוטוקול הנ"ל עולה כי המערער רצה בהפלה ואילו המערערת סירבה. נראה כי רצונו בהפלה מצביע על ספקותיו בנוגע לזהותו של העובר. כך גם הצהיר המערער בנספח לתשובה נספח ב' בסעיף 8.

"בכל הקשור לגילוי המאוחר על כך שאני אינו אביו של בנה של התובעת, אציין כי לאור סמיכות הזמנים שבין מועד התעברותה המשוער של התובעת לבין המועד בו חידשנו את הקשר, לא הייתי משוכנע שאני הוא אביו של העובר, עת סיפרה לי על היותה בהריון. בתחילה בקשתי מהתובעת לעבור הפלה שכן הקשר בינינו רק חודש, ולאור אי הצלחת הקשר בעבר ואי בטחוני בכך שאני אבי העובר לא רציתי להיכנס לקשר ללא עתיד, ואולם משהתובעת עמדה על כך שהיא לא מוכנה לעבור הפלה כשהיא מתחייבת בפני כי אני הוא האב של העובר, קיבלתי על עצמי את האחריות והחלטתי להינשא לתובעת."

בהמשך עדותו מעיד המערער, כי היה "דש מבפנים וזורה מבחוץ", משום שלא רצה שהמשיבה תיכנס להריון.

ביה"ד הלך תחילה בדרך בנימוקיו של המערער, שרצונו היה שתעשה הפלה, והפרסום ברבים שהוא לא התכוון כלל להינשא לה, אלא לנסות מזלו בדרום אפריקה. רק ההריון הוא זה שגרם להם שיחזור לארץ על מנת לעשות הפלה, וכתוצאה מסירובה להפיל נשא אותה. א"כ יש כאן גלוי דעת שהנישואין הם תולדה מההריון ומההנחה שהילד הוא ממנו. לאחר שהתברר שהדבר שקר מתברר כי היו קידושים אלה, לכאורה, קדושי טעות.

אולם, לאחר שביה"ד דן בהרחבה בהנחות שהבאנו, הוא קובע שלא היתה בקידושין אלו משום "טעות". זאת משם שהמערער עוד לפני הנישואין היה מסופק אם הולד אכן שלו. הוא ידע שגם המשיבה אינה יכולה לדעת בוודאות ממי נתעברה ואין בשבועתה ולא במכתביה כל בירור ודאי על כך. הטענה שעולה עתה בערעור, שהמשיבה הצהירה בפני המערער שהשתמשה אצל אחרים באמצעי מניעה, אינה נזכרת בפרוטוקול של ביה"ד האזורי וגם לא בפס"ד. טענה זו מופיעה לראשונה בערעור, בסעיף 6. בסעיף 6 לערעור המערער גם ציין שהוא לא היה בטוח במאת האחוזים שהעובר הוא שלו, והמשיבה היא זו ששכנעה אותו בכך.

במקרה שלפנינו ישנו דין של "טוען וחוזר וטוען". ביה"ד האזורי מציין בנימוקיו שהצדדים השתמשו באמצעי מניעה, וא"כ מה מקום לטענת השכנוע שעם האחרים השתמשה המשיבה באמצעי מניעה.

בכתובות עב ע"ב – עג ע"ב (וכך נפסק בשו"ע), נכתב שגם המקדש את האשה ע"מ שאין עליה מומין ונשא אותה ונמצאו לאחר מכן מומין, היא צריכה גט מספק שמא מחל על תנאו בשעת נשואין. רק באיילונית לא אמרינן שמחל, משום שמום זה אין אדם מתפייס בו, כדברי התוספות שם עב ע"ב. לכן אם המערער בתחילה לא רצה להינשא לה ובכול החליט לעשות כן, משום שהמשיבה הרתה וסבור שהעובר בנו, והיא גרמה לו לחשוב כן, מ"מ כיון שנשאה מחל לפחות מספק. ואין ספק קדושין דין של חומרא אלא שספק קדושין מצריך גט מדינא.

היות שבנדון שלפנינו אין טעות מוכחת בקידושין, אלא זהו מעין גילוי דעת, כפי שביאר ביה"ד האזורי, א"כ לא יהיה הדבר עדיף מתנאי. וכמו שאילו התנה המערער שמקדש על מנת שהעובר הוא בנו, ואח"כ כנס ובעל, אמרינן שמוחל על תנאו (מצד שאין אדם עושה ביאתו ביאת זנות), כך גם מוחל על רצונו בגלוי דעת.

נוכח כל הנ"ל צודק ביה"ד האזורי בנימוקיו. בערעור יש טיעון שהמערער מייחס לו משקל רב, בנוגע לקונספציה שביה"ד מצא לנכון להסביר בה את ההתרחשויות.

יאמר כי לדידן אין צורך בקונספציה, כי גם בלעדיה די בכך שיש לפנינו ראיות והודאות בעל דין מהמערער, שהיה לו ספק בדבר אבהות לפני הנישואין. אם היה לו ספק מדוע כבר אז לא דרש בדיקת רקמות, הרי הוא בוודאי היה מודע לאפשרות הזו.

לאור הנ"ל ברור שהמערער נשא את המשיבה ולקח בכך את הסיכון שגם אם העובר אינו בנו אין זה פוגע ברצון לשאת את המשיבה לאשה.

יש להוסיף, כי המשיבה טענה שהמערער אמר לה לפני הנישואין כי גם אם יש ספק לגבי אבהותו הוא מוכן לראות בילד כבן מאומץ. יצוין גם שחובת ההוכחה על כך שהקידושין הם "קדושי טעות" היא על הבעל המערער, ויש להתחשב בהכחשות של המשיבה.

לדעת ביה"ד האזורי תיאור מהלך העניינים יוצר "אומדן דעת" לכך שהמערער 'שכנע' את עצמו שהוולד אכן שלו, כי היה לו נח להאמין כך. אך תפיסה זו יוצרת אומדנא הנוגדת לאומדנא שאם ידע לא היה נושא את המשיבה לאשה.

לדעתנו כאמור אין צורך בהעמדת הסבר זה. העובדה שלמערער היו ספקות ויכול היה גם לברר ע"י בדיקת רקמות, ולמרות זאת הוא ויתר על כך, מראה שהוא סבר וקיבל "מום", זה והסכים לקדש את המשיבה מתוך רצון ושקול דעת.

לאור האמור נדחה הערעור.

אין צו להוצאות.

הרב חגי איזירר

לפנינו ערעור על פס"ד ביה"ד האזורי. לטענת ב"כ המערער בין היתר:

"המשיבה ידעה על כך שהריונה הוא מגבר אחר, ורק 'חיפשה' לו אב. בפרוטוקול מחדש יוני 2010 טענה המשיבה שנכנסה להריון, ונתנה למערער לגדל את ילדה. רק שהתעקש מרשי (המערער) לראות את ילדו, כי כך חשב, אמרה לו שהילד לא ממנו... המערער לא התכוון כלל להתחתן, ורק בגלל ההריון עשה זאת, ומפנה לעמ' 4 לנימוקי פסק הדין. מבחינה עובדתית מקבל בית הדין האזורי את טענותינו. הבעל הובל במרמה, פשוט התנהגות שלא תתואר... אחר כמה חודשים של נישואין, ברחה האשה עם התינוק שהוא בן כמה חודשים. בכל כוחו ניסה מרשי לראות את הילד, הוגשו תסקירים קשים כנגדה. עד שלבסוף כשראתה שאנה יכולה להפטר ממרשי, שהוא התעקש לראות את הילד, שלפה את טענת המחץ שהוא בכלל לא ילדו. המערער חשב שכל טענה זאת כדי לסלקו מן הילד בלבד. בדיון אחד אמרה שהוא לא האב, ובדיון שני שהוא כן האב. ביקשה מבית המשפט לעבור בדיקת רקמות. בפני בית המשפט מסרה האשה את שם אבי הילד. על סמך אותה בדיקה קבעה בית המשפט, שמרשי אינו האב. האב ששמו נמסר שנבדק גם כן. מאותו רגע שקיבל מרשי את התוצאה, החיים שלו נגמרו. הוא תיפקד עד אז כמוזיקאי. כיום הוא לא מצליח לעמוד על רגליו... רצונו לבטל את הנישואין הללו. היא עשתה רמיה... הערעור מעבר לכך, יש צדק שצריך לקבוע. וכן שתבעה תביעת מזונות מן האב לכאורה. מרשי לא צריך לשאת על גבו את כל הנזק שנגרם. בפסק דינו של בית הדין הגדול, יש גם אפקט של התראה לאחרים. זה מעבר לדיני נפשות."

ביה"ד הגדול העיר במהלך הדיון לפיו כי כל הרכב בית הדין קמא קבע שמקבלים את טענות הבעל, ולמרות זאת בית הדין דחה את תביעת הבעל. כלומר, נכון שהאשה אכן הציגה מצג שווא, אבל שיכנעה את הבעל שהילד שלו. אולם לא ניתן לקבוע על קידושי טעות היות שהספק עדיין כירסם בלבו של הבעל. כלומר בעת הקידושין, ידע הוא שיש כאן משהו מסופק. ולכן אין כאן קידושי טעות.

על כך הגיבה ב"כ המערער, כי לדעתה בדיוק כאן טעה בית דין קמא. לטענתה, אין לקבל את ניתוח בית הדין המתאר מה התרחש בלבו של המערער. רק שוכן מרומים בוחן לב וכליות יכול לדעת זאת, לכן בית דין קמא לא היה צריך להיכנס ללבו של המערער. "צרפנו מכתבים בכתב ידה של האשה, מפנה לנספח כה', כז' לכתב הערעור. הבעל היה במערכת יחסים קצרה עם המשיבה, ובעת שאמרה לו שהיא בהריון. שאל אותה אם זה בטוח ממנו. הראתה לו אישור שנכנסה להריון בחודש ינואר, כאשר הכירו הצדדים בחודש דצמבר. אמרה לו שהנה זאת ראיה שהתעברה ממנו".

לעומתה ב"כ המשיבה טוען, כי לא מיניה ולא מקצתיה. די לעיין בכתב הערעור ובמצורפיו. מפנה לסעיף 6 לערעור. גם בפני בית המשפט הצהיר המערער במסגרת תביעתה למזונות, שלא ידע בוודאות מי האב, ולכן ביקש מהמשיבה לבצע הפלה. וסעיף 4 לערעור סותר את דבריו. אם כך די בכך לבטל את הערעור, שלא ידע המערער שהילד אינו שלו.

השופטת קבעה מזונות עבור המשיבה, כל עוד היא נשואה למערער. כל מטרת המערער בערעור הוא כדי לבטל את חיובו במזונות האשה. המערער חושב הוא שאם יבוטלו נישואין אלו, יבוטל גם חיוב המזונות רטרואקטיבית. בית הדין האזורי לא קיבל את העובדות שטען המערער. בית הדין רק ניתח הדברים בהתאם להלכה. מפנה לעמ' 3 פסקה ד' בנימוקי בית הדין, וכן לשורה התשיעית בעמ' 3 בו מציין בית הדין האזורי שהספק קינן כל הזמן במערער.

לאחר העיון דוחה את הערעור מאחר ולדברי מערער קנן בו הספק עוד מלפני הנישואין, ולמרות זאת לא דרש בדיקת רקמות, ולא התנה שום תנאי בקידושין, וזאת למרות שההריון היה בתקופת התפר שבין עזיבת החבר הראשון ויחסי המשיבה עם המערער. עובדה אשר מעוררת ספק גם אחרי הטעיית המשיבה, בשים לב שגם אצל המשיבה קנן הספק הנ"ל, ויש להניח שהמערער בחר בדרך ההטעיה העצמית, הנגועה מהרצון להינשא למשיבה, בבחינת מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ועל כל פשעים תכסה אהבה. עכ"פ, גם אם נגיד זאת אחרת, היה מהראוי לגלות את דעתו ממש בזמן הקידושין ולהתנות את תוקף הקידושין במהימנות דברי המשיבה שהוא בנו. יצוין שאין בנידוננו שום אומדנא דמוכח ואנן סהדי שלו יצוייר שאילו המערער היה יודע שהריון המבקשת לא ממנו, לא היה מתחתן עמה, שרק אז ניתן לבטל הקידושין. עיין בספר דברי יוסף [כהן].

נמצאנו למדים מכל הנ"ל, שבדברים העתידיים שתמיד אדם מסתפק בהם אם יתקיימו או לא יתקיימו וכן בדברים שכבר עברו אם היה לו ספק בדבר, כמו ההיא דמוציא שם רע ומשום איילונית, אנו אומרים בזה שגילוי דעת לאו מלתא בכל אופן, משום דהו"ל להתנות, ומדלא התנה בתנאי בתנאי כפול כדינו אנו אומרים דגמר לגרשה בכל אופן.

לכן גם בנידוננו, מאחר ועצם העובדה המתוארת בנימוקי פסק הדין:
"העובדות שאין עליהם הכחשה הם כלהלן. כשנתגלה לצדדים דבר היות האשה בהריון היה זה בסמוך לנסיעתם לאפריקה. האשה הצטרפה למסעו של הבעל לאפריקה בסמוך ממש לנסיעה, וכפי שהצהיר הבעל בסיכומיו שרכש לה כרטיס ביום אחד. הצטרפותה של האשה היתה לאחר נתק ממושך בחברות שהיתה ביניהם בעבר. בנתק שביניהם חיה האשה עם גבר אחר, מה שלא הוכחש על ידי הבעל. לבעל היה ידוע שהאשה היתה עם גבר אחר בטרם הצטרפה אליו למסעו, גם לפי הצהרותיו. לאור העובדות הללו ועוד, ביה"ד מגיע לכלל מסקנה, שכשנתגלה להם דבר היותה בהריון, לשניהם היה ספק מי האב האמיתי. לאשה היתה סבירות גבוהה שהאב הוא גבר אחר אבל מידי ספק לא יצאה, ואילו לבעל היה סבירות גבוהה שהוא האב אבל מידי ספק לא יצא. לאורך כל הדרך, לבעל קינן בלבו הספק שמא הוא איננו האב. הספק היה אמיתי ולא נבע מהעלמת מידע על ידי מי מהצדדים. העובדה שלצדדים היה ידוע שזמן התעברותה של האשה (גם לפי מסמכים רפואיים שהוצגו לפנינו, מסמכים אותם הציג הבעל עצמו כנספח ג' לסיכומיו) היה בסמוך לתפר שבין הבעל הנוכחי לגבר האחר שהיתה עמו לפני הצטרפותה למסעו של הבעל, עוררה את הספק לשניהם, והיתה חייבת לעורר בליבם ספק זה."
לכן בוודאי יש להניח לאור האמור, שבוודאי קנן במערער הספק, ולמרות מצג המשיבה שהוא בנו, ידע שהיא בעצמה איננה בטוחה בכך, כשקיימה יחסי אישות עם שני גברים שונים ברצף התפר, בשים לב גם למה שכתבו חז"ל, שעצם החיים המשותפים ללא מסגרת נישואין מעלה ספקות בעניין האבהות, עיין אבן העזר סימן ד, וזאת גם לולא היה לה חבר, ולכן בוודאי שהיה צריך המערער להתנות.

מה גם שהמערער לא העלה את הספק אלא רק לאחר פסיקת בימ"ש במזונות, ולא היה זכר לטענה זו בתקופת הדיונים, למרות שהספק עשוי להשליך על חיוב המזונות ולאור האמור ב'דברי יוסף', כל שיש ספק אובייקטיבי המתברר על יד בדיקות אבהות וכולי האי ואולי היה צריך להתנות.

וגדולה מזו כתב בשו"ת תשב"ץ חלק א סימן קל:
"מיורקא להבחור היקר הותיק אחי נסים י"ז.

שאלת ראובן הטעה אש' אחת שהוציא קול על עצמו שהוא עשיר והי' עני ונתקדשה לו וקדש' בטבעת שנמצאת של נחשת והית' בטבע' אבן והקדושין היו בפני ע"א ואחר שנתקדשה לו ועמד' זמן מרוב' בחזקת מקודשת נכנסה מריבה ביניהם על אשר הטעה אות' מעני לעשיר ולא נתפייסה להנשא לו וראובן זה הלך למדינ' הים והניח אות' עגונה ואמרת כי כל יודעי ספר אמרו משעה.

תשובה, דע אחי, י"א שיש בשאלה זו ג' טענות לבטל הקדושין, האחד על שהטעה אותה מעני לעשיר. והשני שהטע' אותה בכסף שקדש' בו. והשלישי על שקדש' בפני ע"א. והטענ' הראשונ' אינה מספקת לבטל הקדושין דודאי אלו אמר לה בפירוש בשעת מסירת הקדושין הרי את מקודשת לי בטבעת זו ע"מ שאני עשיר או שיש לי כך וכך ממון ונמצא עני או שאין לו ממון היו הקדושין בטלים כדתנן בפ' האיש מקדש (מ"ח ע"ב) ע"מ שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני אינה מקודשת ואפי' ר"ש דפליג בעני ונמצא עשיר משום דהטעה לשבח מוד' בעשיר ונמצא עני אבל בכאן לא קדשה בתנאי זה אלא שהוציא קול על עצמו שהו' עשיר ויש לו כך וכך ממון והיא האמינתו ונתקדש' לו ובכענין זה לא מבטלי' קדושין דהא תנן בפ' האומר בקדושין (ס"ב ע"א) המקדש את האש' ואמר סבור הייתי שהי' כהנת והרי היא לויה לויה והרי היא כהנת עני' והרי היא עשיר' עשיר' וה"ה עניה הרי זו מקודש' מפני שלא הטעתו וכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' אישות וכן היא שאמר' סבור' הייתי שהוא כהן והרי הוא לוי לוי והרי הוא כהן עני וה"ה עשיר עשיר וה"ה עני הרי זו מקודש'. מפני שלא הטעה אות' עכ"ל וטעמא דכל הני משום דדברים שבלב אינם דברים דכי היכי דהיכא דקדיש על תנאי ונמצא הדבר בהפך אע"פ שאמר' בלבי הי' להתקדש לו אינ' מקודשת כדאמרינן בפ' האיש מקדש (מ"ט ע"ב) ופי' בגמ' דטעמ' משום דהוו דברים שבלב ואינם דברים לקיים הקדושין ה"נ אם קדש' סתם ואמר' סבור' הייתי בכך ואינו כן הוו דברים שבלב שאינן דברים לבטל הקדושין."
וכן עיין שו"ת משפטים ישרים חלק א סימן קיז:

"שאלה, מעשה שהיה אשה אחת לא רצתה להנשא לאיש עד שיתחייב לה סך עצום בכתובתה וקודם גלה דעתו שכל מה שיתחייב לה הוא מן השפה ולחוץ והיא קשרה אותו בש"ח בשי"ת בכל או"ה על כל התנאים וגם קודם כניסה לחופה הזכירה התנאים ההם, ועברו ימים ונפל קטטה וגירושין ביניהם ותבעה אותו בכתובתה והוציא הג"ד (=הגילוי דעת). נחלקו בזה מחלוקות רבות יש אמר שהקידושין אינם קידושין וכל בעילותיו ב"ז (=בעילת זנות), ומכח זה רוצה להקל בגירושין שלא לעשות גט מעושה ויש חזק הקידושין אך חייבו בכל הכתובה דלא מהני לה ג"ד. ויש אמר שיבטל הג"ד עכשיו וממילא הקידושין קידושין. ונדרשתי לחוות דעי איזה יכשר וזה אשר השבתי שנת תקמ"א.

תשובה, כמה דיו נשתפך וכמה קולמסים נשתברו על דבר פשוט שאין השכל שופטו כלל, חלילה וחס לחשוב שיש בקידושין אלו שום נדנוד ספק, כי הם קידושין גמורים ככל קידושי בנות ישראל, וחלילה וחס להקל בגט אשה זו שום קולא משאר גיטין ולסמוך על שהקידושין יש בהם איזה ספק כי קדושיה קידושין גמורים. גם כל בעילות של האיש הזה הם בכשרות, גם בנו כשר ככל בני ישראל הכשרים, ואין בו שום ריח פגם, ובחנם בתרו את האיש הדריכוהו מנוחה על לא חמס, כי על מעשה זה וכיוצא בו לא נאמר ראה זה חדש הוא והוא כבר היה לעולמים. כי הלא מעשים בכל יום שכותבים כמה תנאים בכתובה מינים ממינים שונים והתנאים מיהת מה שרגילים תמיד הם שלא ישא אשה אחרת עליה וכו' ושלא יוציאנה וכו', ועם שיש כמה שעברו חוק הפרו ברית התנאים עכ"ז מעולם לא עלה על לב אדם לומר שהקידושין בטלים למפרע עם שהאשה ע"ד (=על דעת) כן נתקדשה שיקיים התנאים הנהוגים, וכן ודאי פשוט הוא שהקידושין נעשים בלי שום תנאי כי אם קידושין גמורים אלא שהתנאים נאחזים ונסבכים בשום דבר כי אם חיובים על הבעל לעשות כן ולשון תנאי בהם הוא לשון מושאל ככל התנאים הגמורים במשנה בנין נוקבין דיהויין וכו' ובנין דכרין וכו' את תהי יתבא וכו' וסיים התנא בכולם מפני שהם תנאי ב"ד ואינו ממש לשון תנאי על שום דבר אלא פי' שהוא חיוב ב"ד על כל הנושא אשה. וכן כל הנושא אשה ומחייב עצמו איזה חיובים היאך יתנהג עמה בירושה או בחלוקה הכל נק' תנאים על הסגנון שכתבנו ואנן סהדי וכל העולם סהדי שמעולם לא עלה על דעת האשה כשמתנה על הבעל איזה תנאים בכתובה שלומר שעל מנת כן תהיה מקודשת וא"ל לא וכו'...

מעתה אחרי שנתבאר שהקידושין הם קידושין גמורים נד"ז לא דמי אלא למ"ש מרן ח"מ סי' רמ"ב ס"י והוא מגמ' דב"ב מעשה באחד שרצה לישא אשה כו' ומאותו מעשה בעצמו יש ללמוד קצת לענין הקידושין דלא תליין כלל במה שפסק לאשתו דאם איתא לא הוה משתמט שום פוסק מלכתוב אההוא מעשה שהקידושין אינם קידושין ומה לנו עוד אחרי שמצינו שנד"ז בעצמו כתבו מרן ז"ל מה לנו להוליד חילוקים חדשים שלא נזכרו בשום פוסק ואין לנו בנד"ז אלא כפסק מרן בדקדוק שהמודעא קיימת ומבטלה דמתנה ואין לה אלא כתובתה..."

לסיכום, יש לדחות את הערעור בכללותו, בשים לב לאמור בדברי הפוסקים, שכל שלא התנה בזמן הקידושין אין לבטל הקידושין, ואין להקשות מדין הטעתה אותו שהיא כהנת שהקדושין בטלים לשיטת התשב"ץ (ולמשפטים ישרים בהכרח מדובר שהתנה), שגילה דעתו בזמן טכס הנישואין, וכן שונה שם המקרה מנידון דידן, שהיא מלתא דעבידא לאיגלויי ואין כל סיבה שלא להאמין לאשה, משא"כ בנידון, שלולא הסכסוך לא היו מגיעים לבדיקת רקמות.

הרב ציון אלגרבלי

לדעתי יש כאן "מקח טעות" באופן ברור, אעפ"י שלצערנו הדור פרוץ, מ"מ מעולם לא שמענו שאדם יסכים לגדל ילד שאינו שלו בחזקת שהוא שלו, וכאשר יש לזה גם השלכות של יוצאי חלציו, ירושה ותשלומי מזונות וכו'. על כן לדעתי יש כאן מקח טעות ברור והקידושין בטלים מעיקרן.

הרב ציון בוארון

לאור הנ"ל ביה"ד מאמץ את הפס"ד נשוא הערעור כדלהלן:

א. דוחים את תביעת מערער להכריז על נישואיהם כקידושי טעות, וסידור הגט שנעשה לצדדים בתאריך 7.4.10 הוא מעיקר הדין ואינו לחומרא בעלמא. וזאת, למרות התרשמות ביה"ד היא שהמשיבה נהגה בחוסר תום לב ובהצגת מצג שווא כלפי המערער ומשפחתו, במהלך חייהם המשותפים ובמהלך הדיונים בבית הדין ובבית המשפט לענייני משפחה.

ב. לאור הנ"ל, איננו מוצאים בסיס הלכתי לתביעת המערער להחזר הוצאות החתונה.

ג. מאחר ותביעת המערער לא היתה קנטרנית איננו מחייבים בהוצאות.

ד. ביחס לפסיקת מזונות האשה עד מועד סידור הגט, עליהם ניתנה הוראת עיכוב ביצוע עד להחלטת ביה"ד, הואיל והדבר נידון בערכאה משפטית אחרת, לכן איננו רואים מקום לנקוט עמדה בשאלה זו. מכל מקום, ראוי להמציא החלטה זו בפני הערכאה שתדון בכך.

ה. פסק הדין ניתן ברוב דעות.

ניתן ביום כ"א בטבת התשע"ב
(16/01/2012)

הרב חגי איזירר – אב"ד

הרב ציון בוארון – דיין

הרב ציון אלגרבלי – דיין

---

---