הדיון שלפנינו עוסק בנושא סמכות השיפוט בנושאי המשמורת, הסדרי הראיה והרכוש, למעט עניינו של פירוק השיתוף בדירה, לגביו קיימת הסכמה בין הצדדים שהסמכות באותו עניין מסורה לערכאה האזרחית.

להלן סקירת ההליכים המשפטיים שהתקיימו בין הצדדים ועיקרי טענותיהם:

האישה – (להלן "המבקשת") הגישה בבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק שיתוף בדירת הצדדים ביום ה-9/10/2011; בקשה למתן צו הגנה ביום ה-11/10; ותביעה למזונות קטינים, משמורת והסדרי ראיה ביום ה-3/11. בנוסף הגישה שם התובעת בקשות לצווי עיקול וצווי מניעה בנושא הרכוש.

הבעל (להלן "המשיב") הגיש בבית הדין הרבני תביעת גירושין ביום ה-9/11 אליה הוא כרך את ענייני הרכוש, המשמורת החינוך והסדרי הראיה. כאמור, המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים נוגעת לסמכות השיפוט בענייני הרכוש, המשמורת והסדרי הראיה. באי כוחם של הצדדים שטחו את טיעוניהם בדיון שנערך לפנינו ביום ט' בטבת, 4/1, ולאחר מכן הגישו את סיכומיהם המפורטים.

טענות הצדדים
לדברי המבקשת, מאחר שבנושאי הקטינים והרכוש היא הגישה כתבי תביעה בבית המשפט לפני שהמשיב הגיש תביעות באותם נושאים בבית הדין הרבני – על בית הדין למנוע את עצמו מלדון בהם, מאחר שסמכות השיפוט נקנתה לבית המשפט. אמנם התביעה בנושא הרכוש שהוגשה לבית המשפט נגעה לפירוק השיתוף בדירה ולא למכלול ענייני הרכוש ואיזון המשאבים שבין בני הזוג, אולם אין לראות בכך כל חסרון. זאת משום, שעל שאר הזכויות הממוניות הגישה המבקשת צווי סעד לשמירת זכויות ועיקולים, והקנתה בכך את סמכות השיפוט בהם לבית המשפט. לדברי באת כוחה של המבקשת, הסיבה שבגינה היא לא הגישה תובענה לאיזון משאבים, נעוצה בעובדה שטרם הבשילו התנאים הקבועים בחוק אשר מאפשרים את ביצוע איזון המשאבים. מועד פקיעת הגירושין טרם הגיע. פירוד של שלושה חודשים כפי שהיה בשעת הגשת התביעה – איננו מאפשר את ביצוע האיזון.

בנוסף, מאחר וחלקו הארי והמהותי של הרכוש, קרי דירת הצדדים נידון בבית המשפט, ממילא יש לדון שם גם בשאר ענייני הממון, בבחינת הלך הטפל אחר העיקר. ובכלל, פיצול דיונים בנושאי הרכוש בין הערכאות השונות פוגם ביעילות הדיון בהם. לדבריה, יש לתת עדיפות לריכוז של אותם נושאים תחת קורת גג שיפוטית אחת ולא לדון בהם לחצאין בשתי ערכאות השיפוט. לדעתה, אף יש לראות בהפרדת נושאי הרכוש תוך הגשת תביעה נפרדת בחלק מהרכוש לערכאה אחרת – חוסר כנות, דבר שיש בו כדי לפגום בכריכת התובענה הזו לתביעת הגירושין הראשית.

המשיב, אמנם מכיר בכך שנושא פירוק השיתוף בדירה מסור בידי בית המשפט, מאחר שהמבקשת הקדימה והגישה שם תביעה מסודרת לפני שהוא הגיש את תביעותיו בנידון לבית הדין. ברם, בנוגע לשאר הזכויות הממוניות, מאחר שלא הוגשה שם תובענה לאיזון משאבים אלא רק בקשות לצווי סעד לשמירת זכויות, אין בכוחן של הבקשות הללו לרכוש סמכות. צווי סעד, כשמם כן הם: סעדים זמניים בלבד. אלו הם סעדים שכל עניינם חסימת הברחות ומניעת ביצוע פעולות חד-צדדיות על ידי אחד מבני הזוג. אין לראות בהם הכרעה שיפוטית אופרטיבית לגופו של דבר, או כזו שנוגעת לחלוקתן של הזכויות עצמן.

גם בנושאי המשמורת והסדרי הראיה, טוען בא כוחו של המשיב, כי יש לבית הדין סמכות לדון בהם. מאחר שהתביעה הכרוכה בהם הוגשה על ידי מרשו בשמם של הקטינים לפיכך יש לראות בתביעה זו כתביעה עצמאית ונפרדת מזו שהגישה המבקשת בבית המשפט האזרחי. לדבריו, למרות שהמבקשת הגישה בבית המשפט תביעת משמורת על הקטינים מתוקף היותה האפוטרופסית הטבעית של הקטינים, עדיין אין בכך כדי לחסום את הקטינים מלתבוע באופן עצמאי את ענייני המשמורת והסדרי הראיה באמצעות האפוטרופוס הטבעי השני שלהם, האב, המשיב דנן. ב"כ המשיב מוצא לטענותיו תימוכין בפסיקה האזרחית שערכה את ההבחנה הזו, ומשכך, לדעתו, אין לבית הדין מלמנוע עצמו מלדון בנושאים הללו.

דיון והכרעה
עמדתה של המבקשת בנושאי המשמורת והקטינים – מתקבלת. סמכות השיפוט בהם נקנתה כבר בערכאה האזרחית.

עמדתו של המשיב בנושא חלוקת הזכויות הממוניות ואיזון המשאבים – מתקבלת. סמכות השיפוט בהם מסורה לבית דין זה. פירוק השיתוף בדירת הצדדים מסורה בידי הערכאה האזרחית.

נפתח בנושא השני, בנושא הרכוש. כפי שכבר כתבנו במספר החלטות בעבר, עמדתנו הבסיסית היא שאין לראות בכוחן של הגשת בקשות לשמירת זכויות או בבקשות לצווי סעד אחרים כדי להקנות סמכות שיפוט. לא מדובר בהגשת תביעה ראשית בנושא הרכוש, אלא לכל היותר במתן "עזרה ראשונה" לחסימת פעולות חד-צדדיות העלולות לבוא מצדו של אחד מבני הזוג. כך גם בנוגע לבקשה למתן פסק דין הצהרתי ואף במתן פסק דין הצהרתי – אין בהם בדרך כלל הכרעות אופרטיביות לגבי ביצוע בעין של איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, כך שניתן יהיה לראות בהם כמקנים סמכות שיפוט לערכאה האזרחית לגבי ביצוע בפועל של האיזון. מדובר בהחלטה או בסעד זמני המאופיין בשמירת המצב המשפטי נכון ליום הגשת התובענה של המבקש או המבקשת. החלטה או צו שכזה כוחם יפה כדי לחסום הברחות כספיות או ביצוע פעולות חד-צדדיות. זהו ייעודם וזוהי מטרתם, ותו לא. אין לראות בהם כהכרעות אופרטיביות הנוגעות לחלוקת הזכויות הממוניות בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג. בנושא זה מן הראוי יש להפנות את תשומת הלב לדברים שכתב כבוד בית הדין הרבני בחיפה בהחלטתו בתיק מס' 9840-24-1:

"תביעה על פי סעיף 11 לחוק הינה הלכה למעשה בקשה לסעד זמני. כל כולו של סעיף זה עוסק, כפי שמעידה כותרתו, ב"אמצעים לשמירת זכויות", אשר באופן מהותי אינם בגדר סעד סופי. לפיכך, בצדק פסק בית המשפט העליון כי משהוגשה התביעה הרכושית העיקרית לבית הדין הרבני, צריכים גם סעדים לפי סעיף זה להיות נדונים שם, וכמו כל טפל ההולך אחר העיקר. לא כך הוא כאשר לבית המשפט מוגשת רק תביעה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק, הגם שהיא המוגשת ראשונה. כאמור, זהו סעד זמני בלבד, ואין בו כשלעצמו כדי להכריע בגורל הסמכות לדון בסעדים רכושיים עיקריים, שטרם נתבעו. זאת ועוד: היקף סמכותו של בית המשפט נגזר מן הסעד אשר נדרש בכתב התביעה. לא ייתכן להעמיס בגדרי הסמכות של בית המשפט עניינים שלא נתבעו בכתב התביעה. כאשר נכרך בבית הדין רק חלק מענייני הרכוש, כגון ענינה של דירת הצדדים, ולא נכרכו עניני רכוש אחרים כגון זכויות סוציאליות של הצדדים, מקובל לומר, כי רק אשר נכרך הוא הנמצא בסמכות בית הדין, בעוד שלגבי עניינים אחרים ניתן לפנות לבית המשפט לענייני משפחה. כך גם ביחס לתביעה רכושית שלא נתבעה בבית המשפט, לא ניתן לומר כי היא בסמכותו, אך ורק בשל העובדה כי בית המשפט עוסק בטווח מסוים של רכוש הצדדים. לפיכך, אילו הייתה האשה מגישה לבית המשפט ראשונה רק תביעה לשמירת סעדים, לא היינו רואים בכך כל מחסום לסמכות בית הדין לדון בענייני הרכוש שנכרכו על ידי הבעל."

גישה זו של בית הדין האזורי אימץ כבוד בית הרבני הגדול (בתיק מס' 1700-21-1), ונצטט מדבריו:

"עמדתו של בית הדין האזורי מקובלת עלינו. המערערת לא תבעה בבית המשפט סעד של חלוקת רכוש. כל אשר תבעה הוא סעד של שמירת זכויות. מעצם טיבו זהו סעד ביניים וההחלטה הסופית בעניינו מתמצית בשמירת זכויות בלבד. כדי להעניק למערערת סעד זה, לא מוטל על בית המשפט להכריע באופן סופי בתביעה לחלוקת רכוש. כל אשר יאמר בית המשפט באשר לזכויות ההדדיות של הצדדים ברכוש שיש להם, לא יהיה בבחינת מעשה בית דין בקשר לחלוקת הרכוש. קביעותיו של בית המשפט תהיינה לכאוריות והן תהיינה מוגבלות לצורך מתן הסעד של שמירת הזכויות. דווקא בגלל היקפו המוגבל של הסעד יש להניח כי לא יתנהל משפט מפורט כמקובל במשפט חלוקת רכוש. לאור שיקולים אלו, שהינם רק בבחינת שיקולים משלימים לטעמי בית הדין האזורי, אין מקום לומר כי הקדמת בקשה לשמירת זכויות רכושיות בבית המשפט לענייני משפחה, שוללת את סמכותו המאוחרת של בית הדין בתביעה לחלוקת רכוש שנכרכה בתביעת גירושין."

באשר להצטדקותה של המבקשת על אי-הגשת תביעה לאיזון משאבים מאחר וטרם בשלו התנאים לעריכת האיזון – טיעון זה דינו להידחות. אין דינה של הגשת תביעה כדין פסיקה וחלוקה בפועל באמצעות עריכת איזון המשאבים. התנאים שנקבעו בחוק לצורך ביצוע האיזון אינם חוסמים את אפשרות הגשת התביעות לגביהן אף טרם שהבשילו התנאים הקבועים בחוק. את ההבחנה הברורה הזו קבע המחוקק בעצמו בסעיף 5א(ה) לחוק יחסי ממון בין בני זוג:

"בקשה לביצוע איזון משאבים לא תידחה או תימחק בשל כך שטרם חלפה שנה מיום שנפתח הליך כאמור בסעיף קטן (א)(1)(ב), ובית המשפט או בית הדין רשאי לעכב את הדיון בבקשה כאמור."

באשר לנושאי המשמורת והסדרי הראיה: במקרה הנוכחי התביעות בעניינם הוגשו לראשונה לבית המשפט ולכן הסמכות לדון בהם נקבעה שם. דרישת בא כוחו של המשיב לקבוע את הסמכות בבית הדין מכוח הגשת תביעה עצמאית כביכול של הקטינים על ידי אביהם – היא בעצם דרישה לביצוע "מחטף סמכויות", או למצער דרישה לניהול כפל דיונים באותו נושא תוך כרכור בין שתי ערכאות השיפוט השונות, ללא בסיס משפטי. תופעה זו פסולה כשלעצמה ומביאה לבזבוז משאבים מיותרים לצדדים המתדיינים ולערכאות השיפוט. תביעה עצמאית שכזו עשויה לבוא במידה ובמשורה ובמקרים נדירים, רק כאשר קיים חשש של ממש כי הסכם שנערך בין ההורים מביא לפגיעה בזכויותיהם של הקטינים.

בדרך של הכללה ניתן לומר כי מקרים שכאלה ייתכנו, ולעיתים רחוקות, רק בסיומם של ההליכים המשפטיים שנערכים בין הצדדים, ולא בראשיתם!

דוגמה מובהקת לכך: טול מקרה שבו שני ההורים כורתים ביניהם הסכם גירושין, ומתעורר החשש שבגלל לחצים שונים הבאים מכיוונו של אחד מהצדדים, או בשל רצון משותף של שני הצדדים לחיסול הסכסוך, הם כורתים ביניהם הסכם גרוע המקפח זכויות של הקטינים, בלא שהערכאה שאישרה את ההסכם "דנה ופסקה" בעניין תוך בחינה מהותית של שאלת טובת הקטינים. במקרה שכזה מאפשרת הפסיקה האזרחית הגשה של תובענה עצמאית על ידי הקטינים באמצעות האפוטרופוס שלהם, כדי לתקן את העוול שנגרם להם. הסיבה לכך ברורה, לא ניתן לכבול את הקטינים להסכם גרוע שנערך בין הורים, שאצה להם הדרך לסיים ביניהם את הסכסוך הקשה בעוד שטובת הקטינים נמצאת מבחינתם בחשיבות פחותה, אם לא גרוע מכך.

נציין בהקשר זה דברים שכתב בית המשפט העליון בבג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, נח(2) 550, 563:

"...הלכה פסוקה היא כי ככלל, קטינים אינם כבולים לתוכן הסכמים שנערכו בעניינם במסגרת הליך גירושין בין ההורים, ואין הם קשורים לערכאה השיפוטית שנבחרה על-ידי הוריהם. הטעם לכך נעוץ בחשש כי במסגרת מאבק הגירושין עיקר מעייניהם של ההורים נתון לסידור ענייניהם האישיים, והם עלולים – ולו מבלי דעת או בהיסח הדעת – שלא להקפיד במידה מספקת על הבטחת האינטרסים של ילדיהם ועל טובתם. מטעם זה נפסק כי הסכם גירושין בין הורים שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין, יחייב את הקטינים רק כאשר ברמה הדיונית עניינם של הקטינים נבחן לגופו כעניין עצמאי ונפרד מיתר סוגיות הגירושין, וברמה המהותית שוכנעה הערכאה המוסמכת כי ההסכם בין ההורים משרת את טובת הקטין. מובן שאין חולק כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם, וכי על דרך הכלל הם המוסמכים לייצגם. עם זאת החשש הוא כי במסגרת הליך הגירושין, כשנוצר ניגוד עניינים בין ההורים לבין עצמם, עלול להיווצר ניגוד עניינים בין ההורים לבין ילדם באופן שהאינטרסים של הקטין עלולים להידחק לקרן זווית ולהיפגע. בהתחשב בכך נפסק כי בהיעדר דיון מהותי בטובת הקטינים בנפרד מעניינם של ההורים בהליך הגירושין אין לראות בקטינים כצד להסכם שבין ההורים הן מבחינת תוכנו הן מבחינת הערכאה השיפוטית שנבחרה במסגרתו (ראו: דברי הנשיא שמגר בע"א 411/76 שר נ' שר [6]; פסק-דינו של השופט אור בע"א 289/82 דאובה נ' דאובה [7]; פסק-דינו של השופט חלימה בע"א 544/82 חממי נ' חממי [8]; פסק-דינו של השופט אילן בע"א 16/98 מאיר נ' מאיר [9]. והשוו לעמדה שלפיה כדי לחייב את הקטינים בהסכמות שבין ההורים במסגרת הליך גירושין יש צורך בתביעה פורמאלית נפרדת בשמם של הילדים: גישתו של השופט ברנזון בע"א 404/70 עברון נ' עברון [10]; דברי הנשיא לנדוי בע"א 527/72 דוידסון נ' דוידסון [11]). יצוין כי בנסיבות מתאימות, ובכפוף לשיקול-דעתה של הערכאה המוסמכת בדבר, ניתן להורות על ייצוג עצמאי לקטין בנפרד מהוריו במקרים שבהם ייצוג כאמור נדרש על-מנת שהאינטרסים של הקטין ייוצגו כדבעי בטרם יחויב בהסכם הגירושין שבין ההורים.

לא נעלם מעינינו כי ההלכה שלפיה הסכם אגב גירושין אינו מחייב את הקטינים אלא בהתקיים התנאים שפורטו לעיל, נפסקה בנוגע למזונות קטינים. עם זאת אין סיבה שלא להחילה גם בנוגע להחזקת ילדים: ראשית, מטבע הדברים, החשש מפני ניגוד אינטרסים בין ההורים לבין הילד במסגרת הליך הגירושין מתעורר לא רק בנוגע למזונות הילדים אלא גם בנוגע להחזקתם ולהסדרי ראייתם. שנית, האמנה בדבר זכויות הילד משנת 1989, שנקלטה למשפטנו הפנימי בשנת 1991, הכירה בזכותו של הילד להישמע בכל הליך משפטי הנוגע לו. אמנה זו ולצדה חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מחזקים את ההכרה בקטין כבעל-דין עצמאי, בעל זכויות ואינטרסים נפרדים משל הוריו. בהתחשב בכך ראוי לקבוע כי הסכמים בין הורים לעניין משמורת הקטין ולעניין הערכאה השיפוטית שתדון בסוגיה זו לא יחייבו את הקטין אם טובתו לא נבחנה במעמד הצדדים כעניין העומד לעצמו בנפרד מיתר סוגיות הגירושין (ראו עמדת השופטת פרוקצ'יה בבר"ע (י-ם) 1016/99 אנגלמן נ' אנגלמן [15] וכן בג"ץ 78/03 כץ נ' בית-הדין הרבני הגדול [12]."

עינינו הרואות כי חידוש משפטי זה, אשר רואה בקטין כגורם עצמאי לצורך תביעת מזונות או משמורת, מתייחס אך ורק למציאות שבה עניינם לא נדון בנפרד מעניינים של ההורים.

כמובן שיש לסייג את הדברים ולומר ברורות, כי במושכל ראשון גם בסכסוכים קשים בין בני זוג אל לנו לחשוד בהסכם המובא לפנינו לאישור ככזה שיש בו כדי לפגוע בזכויותיהן של הקטינים. שני ההורים – חרף המחלוקות הקשות ומשקעי העבר – מוחזקים בעינינו ככאלה שטובת הקטינים לנגד עיניהם!

קל וחומר שאין מקום להטיל חששות כאלה על ידי ערכאה משפטית אחת, כאשר נושא הקטינים נדון לגופו בערכאה המשפטית המקבילה. זאת אחר שאותה ערכאה משפטית קיבלה חוות דעת מקצועיות של גורמי הרווחה, וההחלטות שניתנו על ידה נקבעו בהסכם מסודר שאושר כפסק דין.

במקרה כזה, מתן אור ירוק להגשת תביעה עצמאית של הקטינים לערכאה המקבילה תהווה חצייה של קו אדום התוחם את כלל כיבוד הערכאות ההדדי שעליו אמונה מערכת המשפט. לא יעלה על הדעת שערכאה אחת תשמש כערכאת ערעור על רעותה, באמצעות מתן אפשרות גורפת להגשת תובענות עצמאיות על ידי הקטינים. התיחום בדבר הוא חד וברור: נושא שנדון או קנה סמכות בערכאה אחת – על רעותה למשוך הימנה את ידה, ואל לה להיגרר אחר גחמותיו של צד כזה או אחר. כידוע, כללי הכיבוד ההדדי כבר נקבעו בבג"ץ פלמן (בג"ץ 8497/00, אירה פייג-פלמן נ' ג'אורג' פלמן נז (2) 118), והדברים ידועים לכל בר בי רב העוסק בדין האישי.

יוער עוד כי כדבר שבשגרה וכחובה משפטית בסיסית, קיימת הקפדה בכל ערכאה משפטית לבדוק ולבחון את טיבו של הסכם הגירושין המוגש לפניהם לאישור. ראשון במעלה נבדק עניינם של הקטינים, ונבחן האם לא קופחו זכויותיהם בהסכם. לעולם לא יאושר הסכם גירושין כ"חותמת גומי" ללא בדיקה ובחינה.

עם זאת, הנחת המוצא שלנו אומרת, כי על פי רוב טובתם של הקטינים תעמוד לנגד עיניהם של שני ההורים, חרף הסכסוך הקשה השורר ביניהם. על כך ראו שם בהמשך פסיקת הבג"ץ 2898/03 דלעיל:

"ככלל, הנחת המוצא היא כי ההסכם שנערך בין ההורים נעשה מתוך ראיית טובתו של הילד. חזקה על ההורים שפעלו כשטובת הילד נגד עיניהם. לפיכך, גם כאשר מוגשת תביעה בשם הקטין לערכאה המוסמכת, יש לקיים בדיקה פרטנית אם קיימת הצדקה מנקודת ראותו של הקטין לסטות מן ההסכם בין ההורים. הערכאה המוסמכת תוודא שאין ההורה מנצל את מעמדו כאפוטרופוס בהליך הנפרד על-מנת להתחמק מהתחייבויותיו בהסכם. מכל מקום, במקרה הראוי תשקול הערכאה המוסמכת אם יש למנות לקטין אפוטרופוס לדין או ליתן לו ייצוג עצמאי, לפי העניין."

מן הכלל אל הפרט, לנידון דידן:

בתיק שלפנינו ההליכים הם בראשיתם, וליתר דיוק לא נערכו בכלל דיונים פרונטאליים לגופו של עניין, לא בפני בית הדין ולא בפני בית המשפט בו הוגשה התביעה לראשונה. האפשרות להגשת תביעה עצמאית בשמו של הקטין אינה קיימת כאן, ומן הראוי היה למשיב שלא היה מעלה טיעון זה מעיקרא.

מוצא דבר
1. עמדתה של המבקשת בנושאי המשמורת והקטינים – מתקבלת. סמכות השיפוט בהם נקנתה כבר בערכאה האזרחית.

2. עמדתו של המשיב בנושא חלוקת הזכויות הממוניות ואיזון המשאבים – מתקבלת. סמכות השיפוט בהם מסורה לבית דין זה.

3. פירוק השיתוף בדירת הצדדים מסור בידי הערכאה האזרחית.

4. מזכירות בית הדין תואיל לסגור את תיקי המשמורת והסדרי הראיה.

הרב אריאל ינאי, דיין

אנו מצטרפים לדברי חברנו.



הוחלט כאמור.

ניתן ביום ב' בשבט התשע"ב
(26/01/2012)