לפנינו בקשת ב"כ התובע לקביעת סמכות שיפוט, בעיקר בגין קדימת הזמנים, כאשר תיק הגירושין והכרוך לו נפתחו בבית הדין טרם פתיחת התיקים בבית המשפט.

לאור בקשה זו, בית הדין הוציא החלטתו ביום 2.7.12, בה נאמר כך:

בקשת ב"כ הבעל בענין סמכות הוקראה.

על פניו, העובדות הן כי הבעל פתח בבית הדין תיק לגירושין (תביעה כרוכה) ביום 14.6.12, והתיק הרכושי של האשה נפתח בביהמ"ש רק 10 ימים לאחר מכן, ביום 24.6.12.

ההנחה הבסיסית הרווחת היא כי מועד פתיחת התיק הוא האומדן העיקרי לקביעת הסמכות, והנחה זו תוביל למסקנה כי בית הדין ידון ויכריע בשאלת הסמכות, זאת אף מן ההיגיון וההגינות, לאור מועדי פתיחת התיקים.

לאור האמור, בית הדין ימתין לתגובת הצד השני בתוך 14 יום בשאלת הסמכות, ולאחר מכן יתן ישקול מתן החלטתו בשאלה זו.

ואכן, התקבלה תגובת האשה באמצעות ב"כ.

תגובתה נסמכת בעיקר על העובדה כי הצדדים נישאו בנישואין רפורמיים ולאחר מכן אזרחית, ומשכך בית הדין נעדר סמכות לדון בתיקים הכרוכים לתיק הגירושין. לטענתה, הנישואין הרפורמיים הם חסרי משמעות הלכתית (ומוסיפה שאחד העדים הנישואין לא היה יהודי), וכן טוענת כי בית הדין אינו קונה סמכות לדון בענינים הכרוכים לתיק גירושין, כאשר הצדדים נישאו אזרחית בלבד. בדבריה נסמכת על הבג"ץ הידוע המכונה "בג"ץ בני נח" (בג"ץ 2232/03, ויתואר להלן). כן טוענת להצדקת טענתה לשלילת סמכות בית הדין, כי בית המשפט כבר הוציא כמה החלטות, ואף בזה די כדי לקבוע כי בהתאם להלכת פלמן, אין לבית הדין לעסוק בתיקים אלו אשר בית המשפט כבר פרס עליהם חסותו במסגרת החלטות אלו.

סמכות בית הדין לדון בתיקים שנכרכו לתיק גירושין לזוג שנשאו אזרחית בלבד
ובכן, באשר לטענה הראשונה, נציין כי במהלך הדיון בבית המשפט העליון בתיק בג"ץ הנ"ל ("בג"ץ בני נח"), ניתן פסק דין משלים ע"י בית הדין הגדול (מאת כבוד הדיינים: הרב שלמה דיכובסקי – אב"ד, הרב שלמה בן שמעון, והרב אברהם שרמן), ובו הבהרה שניתנה ע"פ בקשת בית המשפט העליון (בעקבות פסיקתם הראשונה מיום ג' אדר א' תשס"ג, 5.3.03) בו נקבע שבנישואין אזרחיים קיים בעצם סטטוס של נישואי בני נח. מספר שנים לאחר מכן ניתנה החלטת בית הדין נתניה (תיק מספר 764411/1, מיום 3.10.10, החלטה שנכתבה ע"י כב' הדיין הרב אריאל ינאי שליט"א) שתתואר להלן, והמצדדת בפסיקתו של בית הדין הרבני הגדול בסוגיה זו. ויפורט להלן.

להלן נציג את הצדדים המשפטיים, כפי שהוצגו בהחלטת בית הדין הרבני נתניה הנ"ל:

כאסמכתא משפטית לטיעון זה הוא מפנה לפסק הדין בבג"ץ 2232/03 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א-יפו (להלן – "בג"ץ בני נוח", פורסם באתרים משפטים [פורסם בנבו] [2006]), מפי הנשיא אהרן ברק, שאיננו רואה בסיטואציה דומה לשלנו את כריכת עניני הרכוש ככריכה כנה.

כלשונו של הנשיא ברק –

"בן זוג יהודי שבחר להינשא בטקס אזרחי מחוץ לישראל ופונה לבית דין רבני שאינו מכיר בגילויים של סטטוס הנישואין במישור החיובים בין בני הזוג, אינו פועל 'בכנות' אם הוא מבקש להביא גם את ענייני הממון והרכוש בפני בית הדין הרבני. במצב דברים זה, בכריכת ענייני הרכוש טבוע שימוש לרעה בכלי המשפטי של 'כריכה'. בן הזוג הכורך אינו יכול להתכוון, בכנות, להתדיין בפני בית הדין בסוגיה שבית הדין כלל אינו מכיר בה. כפיית התדיינות על בן הזוג בפני פורום המתכחש לגילויים הרכושיים של סטטוס הנישואין, מנוגדת לעקרונות הצדק. בנסיבות אלה, כריכה במטרה להעניק לבית הדין סמכות שיפוט ייחודית אינה יכולה להיחשב כריכה 'כנה'." (שם פיסקה 31).

מנגד, בא כוחה של הנתבעת, מפנה לפסיקת בית הדין הרבני האזורי בטבריה (כבוד הדיינים – הרב לביא – אב"ד, הרב בזק, והרב אריאל, מתאריך ב' תמוז תשס"ט, 24/6/09, בתיק מס' 80581-21-1), [פורסם בנבו], שהכירה בסמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעות רכוש הכרוכות לתביעת הגירושין, למרות שמדובר בנישואין אזרחיים.

בהחלטה זו קבע בית הדין שאין מקום להיתלות בפסק דינו של הבג"ץ הנ"ל כאסמכתא, מאחר ובנסיבות המתוארות בפסק דינו של הבג"ץ, פיסקה 31 נכתבה רק כ'אמרת אגב' של בית המשפט, ואיננה תקדים משפטי מחייב. בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון כשבתו כבג"צ עתרה העותרת כנגד פסיקת בית הדין הרבני להתרת הנישואים האזרחיים. לטענתה, לא היה מקום להתיר את הנישואין, זאת בהיעדר הסכמה של שני בני הזוג וללא עילה מתאימה. במסגרת בירור העתירה ראה בית המשפט העליון צורך לעיין ולברר את טיבן ומהותן של הנישואין האזרחיים, ובעיקר בדרך המשפטית שיש להתיר נישואין שכאלה.

כדברי כבוד בית הדין בהחלטתו –

"סעיף 31 לפסק דינו של הבג"ץ המתייחס לסמכות בית הדין בנושא הרכוש שנכרך בתביעת הגירושין, נכתב כאמרת אגב מובהקת, לאחר שנושא זה כלל לא עלה לדיון מצד העותרת ובירור הנושא לא היה נחוץ לצורך הכרעה באותה עתירה, שכאמור התייחסה לשאלת הנסיבות והעילות הנחוצות להתרת הנישואים האזרחיים בהיעדרה של הסכמה."

בנוסף לכך הוסיף בית הדין והעיר על העמדה שהביע נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס כבוד השופט אהרן ברק, כאמרת אגב בסעיף 31 הנזכר וכתב –

"עם כל הכבוד, עמדה זו מיוסדת על הנחת יסוד מוטעית. את הקביעה ש"בית הדין הרבני איננו מכיר בגילויים של סטאטוס הנישואין במישור החיובים של בני הזוג", וכי "בן הזוג הכורך אינו יכול להתכוון בכנות להתדיין בפני בית הדין בסוגיה שבית הדין כלל אינו מכיר בה" – לא ניתן לקבל!

אדרבה, ההיפך הוא הנכון. בית הדין מכיר במערכת של זכויות וחובות שנוצרו בין בני זוג שנישאו בהליך אזרחי בלבד. אמנם מערכת הזכויות והחובות הנובעות מהכתובה ותנאי הכתובה אינן רלוונטיות, אך מאחר שהמחוקק קבע מערכת של זכויות וחובות ב"חוק יחסי ממון" ובחוקים נוספים, מערכת שהפכה להיות "מנהג המדינה" ביחס לכלל האוכלוסיה. על כן ביחס לבני זוג שנישאו בהליך אזרחי אנו מייחסים להם כוונה ליצור שותפות זוגית ולהתחייב בחיובים הדדים בהתאם למנהג המדינה המיוסד על החוק.

בעת שאחד מבני הזוג יגיש לבית הדין תביעת גירושין, ויכרוך בתביעה זו את תביעתו לחלוקת הרכוש, בית הדין יכיר במערכת החובות והזכויות הנובעות מנישואין אלו. לכן אין יסוד לייחס לתובע חוסר כנות בכריכת הנושא, או שימוש לרעה בהליכי בית הדין ובאפשרות לכריכת תביעה נוספת בתביעת הגירושין. בנסיבות אלו אנו מייחסים לתובע שאיפה לרכז את כל הדיונים בערכאה שיפוטית אחת, ולמנוע את הנזק שבפיצול הדיונים בשתי ערכאות שונות. פיצול שבמקרים רבים מסב לצדדים הוצאות נוספות ועיכובים משמעותיים עד להשלמת ההליכים."

בהמשך ההחלטה הפנה כבוד בית הדין למאמר שכתב חבר בית הדין הגדול לשעבר הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, במאמר שפורסם ב"שורת הדין" כרך ח' עמוד שי"ד, בו נכתב שבנישואים אזרחיים יש לילך כפי מה שנהוג בנישואין כאלה בחיובי המזונות ועניני הרכוש. יש לדמות זאת לסוגיה בבבא מציעא ריש פרק הפועלים – השוכר את הפועלים במקום שנהגו לזון חייב לזונם כפי המנהג. על אף שמעיקר הדין אין כל חיוב על בעל הבית לזון את פועליו, מכל מקום מאחר ובעל הבית שכר את הפועלים בסתם, כוונתו שישלם כפי מנהג המדינה. באם המנהג לזון את הפועל – הרי זה כמתחייב במפורש לשלם גם מזונות.

עד כאן מתוך ההחלטה הנ"ל.

בין השאר הובא שם כך בביאור תפיסת העולם של בית הדין הגדול בסוגיה זו:

נמצא אפוא, שלאור פסיקתו של כבוד בית הדין הגדול מדובר כאן בנישואין אשר המשפט העברי רואה בהם תוקף של "נישואי בני נוח". אמנם הוא קלוש ופחות בהרבה מנישואין שנעשים כדת משה וישראל, והם חלוקים מהם בענייני כתובה ומזונות, אך בהחלט יש לראות בקשר האישי הזה כקשר בר קיימא שיש להתירו באמצעות גט או פסק דין.

משכך, גם התרת הנישואין איננה מפקיעה ומאיינת את הנישואים ביסודם, רטרואקטיבית, אלא רק מכאן ולהבא, ואף יש צורך הלכתי בבדיקת תוקף הנישואין הללו האם אין לחשוש בהם כ"ספק קידושין" כדמו"י.

ואמנם, בבג"ץ שם כתב השופט ברק כך:

"ברוח זו נפסק בפסק הדין הרבני המשלים כי אין הנישואין יוצרים חיוב של מזונות. במצב דברים זה כריכה של עניני הממון לתביעת הגירושין איננה "כריכה כנה". היא כריכה שכל מטרתה אינה אלא שלילית הזכות לחיוב ממוני... זוג הכורך אינו יכול להתכוון, בכנות, להתדיין בפני בית הדין בסוגיה שבית הדין כלל אינו מכיר בה. כפיית התדיינות על בן הזוג בפני פורום המתכחש לגילויים הרכושיים של סטאטוס הנישואין מנוגדת לעקרונות הצדק". (פיסקה 31).

ברם, כבר הוזכרו דברי בית הדין הרבני האזורי בטבריה, כי מדובר כאן באמרת אגב שאיננה מחייבת.

למעשה הכריע בית הדין בנתניה (מאת כב' הדיין הרב אריאל ינאי שליט"א) כך, לאחר אריכות דבריו בביאור מושג "נישואין אזרחיים" והשלכותיו הלכה למעשה:

על פי הבנתו של כבוד הנשיא ברק, אלו נישואין בעלי 'פן חיצוני', ללא 'פן פנימי' של חיובים ממוניים הדדיים מנקודת המבט של המשפט העברי. לדעתו, בשל כך אין לראות בכריכת ענייני מזונות ורכוש ככריכה כנה.

בנקודה זו, ולמקום הזה, מתייצבים אנו עתה לצורך השלמת החיסרון. עניינו של מנהג המדינה על השלכותיו הממוניות לפי המשפט העברי לא נדון בפסק הדין המשלים. באותו עניין לא עמדה בפני בית הדין תביעה לזכויות ממוניות – כמו מזונות או זכויות רכושיות – כתוצאה מן הנישואין האזרחיים. השאלה היחידה שעמדה בפני בית הדין הגדול כעניין שבמחלוקת היתה: "מהי הדרך הנכונה על פי הדין בישראל, 'להתיר' את קשר הנישואין האזרחיים שנוצר – ככל שנוצר – בין איש ואישה יהודים, אשר נישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל". אמרת בית הדין הגדול בפסק הדין המשלים, לפיה כאשר בני זוג לא נישאו על פי דין תורה, לא ניתן להכיר באשה כנשואה לצורך חיוב המזונות, הינה אמרת אגב המתייחסת לחיוב המזונות כמו גם חיובי ממון אחרים מכוח סטאטוס של נישואין כדמו"י בלבד. אמרתו של הנשיא ברק בה הסיק מכך שאין לראות כריכה כנה של עניני מזונות ורכוש בתביעת גירושין בין בני זוג שנישאו אזרחית, כאשר בית הדין אינו מכיר ב'פן הפנימי' של סטאטוס הנישואין האזרחיים, הינה ממילא אמרת-אגב גם היא. כפרפראזה, ניתן לומר על כך, בלשונו של הנשיא ברק: "אלה הן אמרות אגב... אמרות אלה בטעות יסודן, ומן הראוי הוא לסטות מהן" (בג"צ 92 / 1000 חוה בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול מח (2) 221, 251). כפי שהראנו לדעת, על פי דין תורה נישואין אזרחיים עשויים ליצור חיובים ממוניים הדדיים מכוח מנהג המדינה והם מבוססים על דיני החוזים של המשפט העברי. חיובים אלו הינם חיובים על פי הדין האישי.

מוצא דבר:

א. בקשת המבקש מתקבלת. סמכות השיפוט בנושאי הרכוש ומזונות אשה הינה בבית דין זה...

עד כאן מתוך החלטת בית הדין הרבני בנתניה.

בית דין זה מאמץ גישה זו למעשה (כפי שהוצגה ע"י בית הדין הרבני הגדול וכן ע"י בית הדין נתניה), כך שנוכל לקבוע הלכה למעשה כי הסמכות לדון בתביעות הכרוכות לתיק הגירושין מסורה לבית הדין הרבני, בפניו נפתח התיק העיקרי (תיק גירושין) עם כריכותיו, אף אם נשאו הצדדים בנישואין אזרחיים ולא נשאו כדמו"י בנישואין מקובלים.

טענת חוסר סמכות בגין נישואין רפורמיים
באשר לטענה בדבר הנישואין הרפורמיים (שאין להם משמעות הלכתית כטענת האשה) שקדמו לנישואין אזרחיים, נשיב בתרי:

א. בית הדין אינו מוצא כל נפקא מינה בכך, כאשר לאחריהם נערכו נישואין אזרחיים, והם לכשעצמם מורים שהסמכות לדון בענינים הכרוכים נתונה לבית הדין הרבני, כפי המבואר לעיל.

ב. באשר לטענה כי נישואין רפורמיים הינם חסרי משמעות הלכתית ואינם מצריכים גט, יש להשיב כי אמנם לשיטת חלק מהפוסקים אכן זהו הדין (ראה לדוגמה בשו"ת אגרות משה, מאת הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, חלק אבן העזר ד סימן עח ועוד תשובות, וראה אף שו"ת דבר חברון לג"ר דב ליאור שליט"א, חלק אבהע"ז א סימן לח). ברם, יש שחלקו על שיטה זו וסברו כי אף בנישואין רפורמיים יש חשש קידושין ויש לערוך גט בין הצדדים (ראה לדוגמה בשו"ת תשובות והנהגות, מאת הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, חלק ה סימן שכז). ואכן בדרך כלל נהגו בבתי הדין לסדר גט אף לבני זוג שנישאו בנישואין רפורמיים בלבד, כך שעדיין לא נשללת סמכות בית הדין עקב כך (באשר לטענה כי אחד מהעדים לא היה יהודי, בית הדין אינו יכול להתחקות אחר אופן עריכת הנישואין הרפורמיים הנ"ל והאם נכחו באולם עדים נוספים כשרים, כך שלא נתייחס לטענה זו לגופה, ודי בעיקרון שהוצג).

כך שאין בטענה זו כדי לפגום במקור סמכותו של בית הדין לדון בתביעות הכרוכות לתביעת הגירושין.
הטענה לכריכה לא מושלמת
באשר לטענת האשה כי הבעל לא כרך את כל העניינים לפני בית הדין (כגון העובדה שהבעל בחר שלא לכרוך לתביעתו את שאלת מזונות הילדים ומשמורתם, כאמור בתגובת האשה סעיפים 8-9), יש להשיב כי כבר ידועה הפסיקה שאין לראות בהשמטת פרטי תביעה פגם בכריכה, וראה בענין זה דברי כב' השופט מצא בענין זקס (בג"ץ 772/00 זקס נ' בית-הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה, פ"ד נה (2) 49, 54, (28/11/2000) ), ולפיהם:

"אך על פי הפסיקה הקיימת, כריכת חלק מענייני הרכוש בתביעת גירושין אינה שוללת את סמכות בית הדין הרבני לדון בעניינים שנכרכו, אלא אך מאפשרת לבן הזוג השני להגיש לבית המשפט תביעה נגד בן זוגו בענייני רכוש שלא נכרכו בתביעת הגירושין."

לאור האמור, בית הדין קובע כי אין בך כדי לשלול סמכותו של בית הדין בתיקים שכן נכרכו לתיק הגירושין.

טענה לחוסר סמכות בגין החלטות שכבר נתנו ע"י בית המשפט
באשר לטענת האשה כי בית המשפט כבר הוציא מספר החלטות בתיקים שנפתחו לפניו, ובכך נשמטת סמכותו של בית הדין (בהתאם להלכת פלמן), נשיב כך:

מדובר בשלוש החלטות בית המשפט לעניני משפחה בחדרה (ניתנו ע"י רשם ושופטת): החלטה בדבר צו מניעה זמני (מניעת דיספוזיציה), צו עיקול זמני והפניה ליחידת הסיוע של בית המשפט טרם דיון וטרם קדם משפט שנקבע.

ובכן, בית הדין רואה בהחלטות אלו סעד זמני בלבד – החלטות שנתנו טרם קיום דיון – ואין בהן כדי להקנות סמכות בתיקים הנדונים, אשר נפתחו בבית הדין לראשונה, כאמור.

העיקרון הנ"ל כבר הובא במספר החלטות שונות, וראה לדוגמה החלטת בית הדין הרבני נתניה (תיק מספר 832273/2, מאת כב' הדיין הרב אריאל ינאי שליט"א), שכתב כך:

באשר לנושא השני שהועלה בדבר בקשת סעד זמני למתן פסק דין הצהרתי ברכוש – שאין לראות בו כדי לקבוע סמכות שיפוט על ידי הערכאה האזרחית, הדבר נכון באופן עקרוני, ומכל שכן בתיק המסוים שלפנינו, בו לא נידונו עדיין כלל נושאי הרכוש לגופם.

בנושא זה יש להפנות את תשומת הלב לדברים שכתב כבוד בית הדין הרבני בחיפה בהחלטתו בתיק מס' 9840-24-1:

"תביעה על פי סעיף 11 לחוק (חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973) הינה הלכה למעשה בקשה לסעד זמני. כל כולו של סעיף זה עוסק, כפי שמעידה כותרתו, ב"אמצעים לשמירת זכויות", אשר באופן מהותי אינם בגדר סעד סופי. לפיכך, בצדק פסק בית המשפט העליון כי משהוגשה התביעה הרכושית העיקרית לבית הדין הרבני, צריכים גם סעדים לפי סעיף זה להיות נדונים שם, וכמו כל טפל ההולך אחר העיקר.

לא כך הוא כאשר לבית המשפט מוגשת רק תביעה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק, הגם שהיא המוגשת ראשונה. כאמור, זהו סעד זמני בלבד, ואין בו כשלעצמו כדי להכריע בגורל הסמכות לדון בסעדים רכושיים עיקריים, שטרם נתבעו. זאת ועוד: היקף סמכותו של בית המשפט נגזר מן הסעד אשר נדרש בכתב התביעה. לא ייתכן להעמיס בגדרי הסמכות של בית המשפט עניינים שלא נתבעו בכתב התביעה. כאשר נכרך בבית הדין רק חלק מעניני הרכוש, כגון ענינה של דירת הצדדים, ולא נכרכו עניני רכוש אחרים כגון זכויות סוציאליות של הצדדים, מקובל לומר, כי רק אשר נכרך הוא הנמצא בסמכות בית הדין, בעוד שלגבי עניינים אחרים ניתן לפנות לבית המשפט לעניני משפחה. כך גם ביחס לתביעה רכושית שלא נתבעה בבית המשפט, לא ניתן לומר כי היא בסמכותו, אך ורק בשל העובדה כי בית המשפט עוסק בטווח מסויים של רכוש הצדדים. לפיכך, אילו היתה האשה מגישה לבית המשפט ראשונה רק תביעה לשמירת סעדים, לא היינו רואים בכך כל מחסום לסמכות בית הדין לדון בעניני הרכוש שנכרכו על ידי הבעל."

גישה זו של בית הדין האזורי אומצה על ידי כבוד בית הרבני הגדול בית הדין הגדול (בתיק מס' 1700-21-1):

"עמדתו של בית הדין האזורי מקובלת עלינו. המערערת לא תבעה בבית המשפט סעד של חלוקת רכוש. כל אשר תבעה הוא סעד של שמירת זכויות. מעצם טיבו זהו סעד ביניים וההחלטה הסופית בעניינו מתמצית בשמירת זכויות בלבד. כדי להעניק למערערת סעד זה, לא מוטל על בית המשפט להכריע באופן סופי בתביעה לחלוקת רכוש. כל אשר יאמר בית המשפט באשר לזכויות ההדדיות של הצדדים ברכוש שיש להם, לא יהיה בבחינת מעשה בית דין בקשר לחלוקת הרכוש. קביעותיו של בית המשפט תהיינה לכאוריות והן תהיינה מוגבלות לצורך מתן הסעד של שמירת הזכויות. דווקא בגלל היקפו המוגבל של הסעד יש להניח כי לא יתנהל משפט מפורט כמקובל במשפט חלוקת רכוש. לאור שיקולים אלו, שהינם רק בבחינת שיקולים משלימים לטעמי בית הדין האזורי, אין מקום לומר כי הקדמת בקשה לשמירת זכויות רכושיות בבית המשפט לעניני משפחה, שוללת את סמכותו המאוחרת של בית הדין בתביעה לחלוקת רכוש שנכרכה בתביעת גירושין."

אמור מעתה: מלאכתנו כבר נעשתה על ידי אחרים, ודבר שפתים בעניין זה הוא אך למותר.

נעיר עוד כי הקביעות המשפטיות הללו של כבוד בית הדין הגדול בשני נושאים האמורים מיושמות חדשות לבקרים בבתי הדין הרבניים בתיקים משפטיים רבים כנוהג קבוע ורגיל מקדמת דנא.

והדברים מדברים בעד עצמם, וידועים זה מכבר.

מסקנה
אין חולק כי התיקים הכרוכים לתיק הגירושין נפתחו בבית הדין הרבני עוד טרם שנפתחו בבית המשפט לעניני משפחה.

כפי שהורחב לעיל, לא נמצאה עילה חוקית לשלילת ההנחה הבסיסית כי הסמכות תיקבע בהתאם למבחן הזמן, ולא נמצאה עילה חוקית לשלילת סמכותו של בית הדין מחמת העילות שעלו בכתב התגובה של האשה בשאלת הסמכות וכפי שתוארו לעיל.

לאור כל האמור, בית הדין קובע כי הסמכות בתביעות הכרוכות לתביעת הגירושין נתונה לבית הדין הרבני.

ניתן ביום ג' באב התשע"ב
(22/07/2012)
הרב יצחק אושינסקי – דיין