לפנינו תביעה לתיקון הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים ביום 11/09/2008, "כך שיהיה רשום בו שהאישה מנועה להגיש כל תביעה נוספת מעבר לאלו המנויות בסעיף ג' להסכם, לרבות תביעת נזיקין", ולמעט התביעות עליהן הוסכם בהסכם הגירושין.

כן התבקש בית הדין כי עד להכרעה בתביעה יינתן צו זמני האוסר על האישה לנהל תביעת נזיקין כנגד הבעל (לשעבר) בגין התקופה הנוגעת לחיי הנישואין, וזאת לנוכח סעיף "היעדר תביעות" הקיים בהסכם הגירושין אשר אושר ע"י בית הדין.

וזה נוסח הסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים:

"א. הצדדים יתגרשו זמ"ז כהסכמתם.

ב. האשה מוחלת על כתובתה עם סידור הגט.

ג. ענייני מזונות הילדים ומשמורת והסדרי ראיה וחלוקת הרכוש של הצדדים נידונים בבית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון.

ד. מעבר לאמור אין לצדדים כל תביעה זה על זה."

טענות התובע
לטענת ב"כ התובע, משנחתם ההסכם ואושר בביה"ד, הרי שהסמכות לדון בתיקון ההסכם נתונה לביה"ד בלבד. בתביעתו ציין ב"כ התובע, כי:

"הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י, ביום 23.08.86, ומנישואין אלו נולדו להם חמישה ילדים.

הבעל ביקש לסיים את קשר הנישואין בשל התנהגות האשה כלפיו וכלפי הקטינים, ומשהבינה האשה כי הבעל נחוש להתגרש ושסירובה לא יעזור לה – החלה לפנות למשטרת ישראל בטענות שווא. בגין תלונותיה של האשה – הבעל הורשע בהליך פלילי וריצה שמונה חודשים בבית סוהר. (מיום 23.01.08). ביום 01.09.08, השתחרר הבעל והאשה פתחה נגדו בהליכי גירושין."

עוד הוסיף כי:

"ביום 11.09.08 הצדדים חתמו על הסכם גירושין. ההסכם אושר וקיבל תוקף של פס"ד ע"י ביה"ד הרבני באשדוד.

עפ"י סעיפים ג'-ד' להסכם האמור הסכימו הצדדים כדלקמן:
ג. ענייני מזונות הילדים, משמורת, הסדרי ראיה וחלוקת הרכוש של הצדדים נידונים בביהמ"ש לענייני משפחה בראשון-לציון.

ד. מעבר לאמור, אין לצדדים כל תביעה זה על זו.

הצדדים התגרשו בגט פיטורין כדמו"י בחודש פברואר 2009. הבעל נתן את הגט תוך שהוא מסתמך על הסכם הגרושין, ויודע כי למעט ההליכים אשר התנהלו באותה עת בביהמ"ש לענייני משפחה, אין יותר תביעות נגדו...

ברם, ביום 04.05.10 בניגוד גמור להסכם בין הצדדים הגישה האשה כנגד הבעל תביעה נזיקית באשר לתקופת הנישואין... אשר ענייניה הוסדרו בהסכם הגירושין ויש לגביה הסכמה על "היעדר תביעות."

לטענתו, הנתבעת ביצעה מחטף עת התחייבה לשווא שלא לתבוע את התובע וזאת רק כדי לקבל את גיטה. כיום, לאחר שכבר התגרשה בחוסר תום לב משווע – הגישה כנגדו תביעת נזיקין בגין מעשים שביצע, לכאורה, עוד בתקופה בה היו נשואים.

לאור כל הנ"ל, מבקש ב"כ התובע שביה"ד יקבע שסעיף "היעדר התביעות" מחייב את הנתבעת, וכי היא מנועה מלהגיש כל תביעה אחרת כנגד הבעל, למעט התביעות אשר הוסכם עליהם במסגרת הסכם הגירושין.

כאמור, בנוסף לתביעה הנ"ל, הגיש ב"כ התובע גם בקשה למתן צו זמני האוסר על הנתבעת לנהל את תביעת הנזיקין הנ"ל בבית המשפט – וזאת לנוכח סעיף היעדר התביעות הקיים בהסכם הגירושין כדלעיל.

לדבריו, לא יעלה על הדעת שכאשר בביה"ד נחתם סעיף "היעדר תביעות" והבעל מסתמך על כך בעת מתן הגט והדבר מקבל תוקף של פס"ד, יעשו מזה חוכא ואטלולא ו"יצפצפו" על פסק דין זה של ביה"ד הרבני שהבעל הסתמך עליו בעת מתן הגט.

טענות הנתבעת
מנגד, טען ב"כ הנתבעת בכתב תגובתו לביה"ד מיום 28.08.11, כי בדומה לתביעה זו הגיש התובע בקשה למחיקת תביעת הנזיקין, וזאת במסגרת כתב ההגנה שהוגש ע"י הנתבע כנגד תביעת הנזיקין שהוגשה ע"י הנתבעת לביהמ"ש לענייני משפחה בראשון-לציון, ובקשה זו לא נענתה.

לדבריו, ביה"ד חסר סמכות להורות על מניעת דיון בבית המשפט בערכאה אחרת אשר בה מתקיים הדיון בתביעה אשר הוגשה כבר לפני זמן רב. (04.05.10).

עוד ציין כי הנתבע לא הצביע ולו על סיבה אחת אשר תסביר את השיהוי הארוך והלא סביר בהגשת בקשתו לבית הדין (16 חודשים), מאז הוגשה התביעה לביהמ"ש לענייני משפחה.

לגופו של עניין, ציין ב"כ הנתבעת כי הנתבע מנסה להטעות את ביה"ד בטענות כזב. כך למשל ציין כי הנתבעת היא זו שהגישה את תביעת הגירושין, ולא כדברי ב"כ הנתבע כאילו היה זה הנתבע שביקש לסיים את הקשר עם הנתבעת. כך גם הודה הנתבע בעבירות שיוחסו לו, הורשע בפלילים ושהה חודשים רבים מאחורי סורג ובריח, ולא כדברי ב"כ הנתבע כאילו הנתבעת בדתה תלונות שקר על מעלליו ומעשיו הפליליים כלפיה.

מעבר לכך ציין, כי כי לא ברור כלל ועיקר מהיכן שאב התובע את הטענה כאילו תביעת נזיקין בגין הרשעה פלילית על תקיפה חבלנית של הנתבעת – הוא עניין של נישואין וגירושין.

ב"כ הנתבעת הוסיף עוד, כי הנתבע עצמו נהג בניגוד לקבוע בהסכם הגירושין מיום 11.09.08, הן בכך שלא הופיע לסידור הגט שנקבע לצדדים ליום 18.11.08, והן בכך שהגיש ביום 03.02.09 את תביעתו לדמי שימוש ראויים בדירת הצדדים.

ביחס לטענה זו השיב ב"כ התובע, כי אף אם היו טענותיה של הנתבעת נכונות, אין בעובדה כי הנתבע הֵפר, לכאורה, את ההסכם או שלא פעל על פיו, כדי להכשיר את הפרת ההסכם על ידה של הנתבעת.

עוד השיב ב"כ הנתבע כי התביעה לדמי שימוש ראויים שהוגשה ע"י הבעל בהחלט נכללת בגדר ענייני הרכוש אשר לגבם נקבע בהסכם הגירושין מפורשות כי הם נתונים לסמכות בית המשפט, ומשכך אין בטענה זו דבר, וזאת להבדיל מהתביעה הנזיקית אשר אינה משתייכת כלל לענייני המזונות, המשמורת והרכוש, ואשר על כן הגשתה ע"י הנתבעת מהווה הפרה בוטה של הסכם הגירושין.

ב"כ הנתבעת הוסיף כי לעובדת היותה של הנתבעת בלתי מיוצגת בדיוני ביה"ד יש משמעות לעניין חוסר ההבנה וגמירות הדעת של הנתבעת בהסכמתה, לכאורה, לתנאי הסכם הגירושין בכל הקשור לוויתור שלה על תביעות נוספות שאינה יודעת כלל את טיבן.

לסיום הדגיש ב"כ הנתבעת, כי אין באמור בסעיף ד' להסכם הגירושין כדי לחסום את הנתבעת מהגשת תביעה שאינה נובעת מקשר הנישואין, ובוודאי כל אימת שהתביעה הנזיקית אינה קשורה בטיבה ובטבעה לתביעת הגירושין, וכל זאת בנוסף לחוסר סמכותו של ביה"ד הדתי לדון בעניינים שאינם מטבעם וטיבם נובעים ו/או קשורים לקשר הנישואין מצידו ההלכתי.

לאור כל האמור עתר ב"כ הנתבעת לדחות את בקשת ב"כ הנתבע למתן צו המניעה האוסר על הנתבעת לנהל את תביעת הנזיקין בבית המשפט.

בעניין צו המניעה נתן ביה"ד את החלטתו, כבר ביום 07.09.11, בה קבע ביה"ד כי אין לו את הסמכות החוקית להורות על מניעת הדיון בביהמ"ש. מאידך גיסא, לגופו של עניין הורה ביה"ד על זימונם של הצדדים לדיון, ליום 28.11.11, ובו הושמעו עמדות ב"כ הצדדים. בסיומו של הדיון הנ"ל, הורה ביה"ד לב"כ הצדדים להגיש את סיכומיהם לביה"ד. ביום 30.01.12, הוגשו לביה"ד סיכומי ב"כ התובע, וביום 15.03.12, הוגשו לביה"ד סיכומי ב"כ הנתבעת.

הליך הגירושין
בריש מילין נתאר בקציר האומר את עיקרי העובדות וההליכים בין הצדדים בתיק ביה"ד – ממועד פתיחתו ועד לסידור הגט בין הצדדים.

הנתבעת הגישה תביעת גירושין ביום 21.07.08. בתביעתה כתבה:

"אני תובעת את בעלי לגירושין, חד-משמעית, עקב מקרים שקרו במשך שנים והתגברו לאחרונה. אלימות פיזית, מכות, בעיטות, אלימות מילולית, קללות והשפלות, אונס בכוח, וכל זה לעיני הילדים. אני לא רוצה לחיות לצד האיש הזה לעולמים.

אני אשה שומרת מצוות ובעלי היה מקיים איתי יחסים בכוח בזמן נידה – למרות התנגדותי ונגד רצוני, ועל סמך הנ"ל הנני מבקשת לגרשני לחלוטין מבעלי דחוף עקב סכנת חיים."

ביה"ד ליווה את הצדדים החל ממועד הגשת תביעת הגירושין הנ"ל, ועד לסידור הגט בפועל בין הצדדים ביום 16.02.09.

ביה"ד קיים דיונים בין הצדדים במועדים דלהלן: 1) 11.09.08; 2) 28.10.08; 3) 18.11.08; 4) 24.11.08; 5) 09.12.08; 6) 18.12.08; 7) 16.02.09.

בדיון הראשון, אשר התקיים ביום 11.09.08, העלתה הנתבעת טענות קשות על אודות אלימות מילולית, פיזית, מינית ונפשית של הבעל כנגדה. כמו-כן, טענה האשה שהבעל הפסיק לעבוד כבר בשנת 2002. בשלהי הדיון, הציע ביה"ד לצדדים הצעת הסכם גירושין. הצדדים קיבלו את הצעת ההסכם בקגא"ס ובחתימת ידם. ביה"ד, בהחלטתו מיום 11.09.08, אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פס"ד. כמו-כן, הורה ביה"ד על זימונם של הצדדים לסידור גט.

הצדדים זומנו לסידור גט – ליום 28.10.08. האשה הופיעה, והבעל לא הופיע. בהחלטתו מיום זה (28.10.08), הורה בית הדין על זימון נוסף של הצדדים לסידור גט ועל זימונו של הבעל בצו הבאה בשחרור בערבות ע"ס 10,000 ₪ – לרבות ערבות צד ג' על הסך הנ"ל.

הצדדים זומנו שוב לסידור גט – והפעם ליום 18.11.08. גם לדיון זה הופיעה האשה בגפה. בהחלטתו מיום זה, הורה ביה"ד בצו למשטרת ישראל לעצור את הבעל ללא שחרור בערבות ולהביאו לדיוני ביה"ד.

ביום 20.11.08, הגיעה בקשת הבעל לביטול צו ההבאה כנגדו תוך ציון התחייבותו להופיע לדיון ביה"ד, ולתת גט כהסכמת הצדדים. ביה"ד נעתר לבקשתו, והורה על הקפאת צו ההבאה ועל זימון הצדדים לסידור גט ליום 24.11.08.

ביום 24.11.08, התקיים דיון במעמד הצדדים בו הטיחו הצדדים זב"ז האשמות הדדיות קשות וכפי המתואר כבר לעיל.

ביה"ד, בהחלטתו מיום 24.11.08, איפשר לבעל (לפנים משורת הדין) לפעול לגיבושו של הסכם גירושין חלופי הוגן וכולל וזימן את הצדדים לדיון מעקב ליום 09.12.08.

בהחלטה זו ציין ביה"ד כי: "הצדדים חתומים על הסכם גירושין בקניין גמור ובהיעדר גיבוש הסכם כולל – יקבל ביה"ד את החלטותיו בהתאם לכל החומר בתיק."

בדיון שנקבע לצדדים, ליום 09.12.08, שב הבעל וביקש לפנות להליכי פישור וגישור אצל מר [ד' ש'] בעוד האשה שבה וטוענת על סחבת מכוונת מצד הבעל, סחטנות ומשיכת זמן.

יצויין כי לכל אורך דיוני ביה"ד תבעה האשה במפגיע לקבל את הגט לאלתר מידי בעלה.

בדיון הנ"ל, הציע ביה"ד הצעה נוספת להסכם גירושין כולל אשר במסגרתה הועלו גם ענייני הדירה, הכתובה, הזכויות הפנסיוניות, מזונות הילדים, תוכניות החסכון וכיוצ"ב.

ביה"ד בהחלטתו מיום 09.12.08 גילה אורך רוח וזימן את הצדדים לאישור הסכם גירושין ולסידור גט ליום 18.12.08.

הצדדים הופיעו ביום זה, (18.12.08), והצהירו לפני ביה"ד כי לא הגיעו להסכמות בנושא הרכושי. נוכח המשך הסירוב של הבעל למתן הגט בהסכמה הורה ביה"ד בהחלטתו מיום 21.12.08 על זימונם של הצדדים לדיון הוכחות בתביעת הגירושין של האשה.

הדיון נקבע ליום 16.02.09. לדיון זה הופיע הבעל – כשהוא מיוצג (לראשונה) ע"י עו"ד שחף. האשה הופיעה ללא יצוג. נציין כי עד למועד זה – הופיעו שני הצדדים בגפם כשהם אינם מיוצגים ע"י עו"ד.

בפתח הדיון הנ"ל, ציין ב"כ הבעל כי ישנה הסכמה של הצדדים להתגרש וכי כל יתר הנושאים ידונו בביהמ"ש לאחר סידור הגט. כמו-כן, צויין שוב כי האשה מוחלת על כתובתה.

במועד זה הסכימו הצדדים להתגרש על בסיס הסכם הגירושין מיום 11.09.08.

ביה"ד בהחלטתו מיום 16.02.09 קבע בהתאם להסכמתם המחודשת של הצדדים וב"כ כי הסכם הגירושין אשר נחתם ע"י הצדדים ונתקבל בקגא"ס כבר ביום 11.09.08 הוא-הוא ההסכם המחייב והמוסכם על הצדדים. ביה"ד ציין בהחלטתו זו כי הוא מאשר את סידור הגט על בסיס הסכם הגירושין הנ"ל. בהתאם לכך סודר הגט בין הצדדים בו ביום.

דיון והכרעה
בפתח דברינו עלינו להקדים ולציין כי ביה"ד נדרש למאמצים מרובים, לכוחות שכנוע עילאיים ולסייעתא דשמיא – כדי לשכנע את הבעל לתת את הגט ולשחרר את האשה מכבלי עיגונה. ביה"ד השקיע זמן רב ומחשבה מרובה כדי להביא לסידור הגט בהסכמה בין הצדדים.

ביה"ד אף הוקיר והעריך את הסכמתו של הבעל למתן הגט, ובירך על הבאת המזור לצדדים ולבני משפחתם.

ביה"ד דוחה מכל וכל את טענות ב"כ הבעל בכל הנוגע לנסיבות אשר הביאו לגירושי הצדדים.

ביה"ד מקבל את עמדת ב"כ האשה כי האשה היא זו אשר הגישה לראשונה את תביעת הגירושין לאור כל טענותיה המפורטות לעיל. לאורך כל הדרך עמדה האשה על רצונה להתגרש מיידית מן הבעל וציינה לפני ביה"ד כי כל רצונה הוא להתגרש ולחזור לחיים שקטים ושלווים.

הצגת השתלשלות ההליכים כאילו הבעל הוא זה אשר ביקש לסיים את קשר הנישואין והוא זה אשר יזם את הליך הגירושין – חוטאת לאמת וחבל שכך.

במהלך הדיונים, נחשף ביה"ד לטענותיה הקשות והחמורות של הנתבעת כנגד בעלה, ואופן התנהגותו והתנהלותו כלפיה במהלך תקופת הנישואין כמו גם להליכים המשפטיים שננקטו כנגדו, לרבות תקופת המאסר שריצה בגין כתב האישום כנגדו.

לאור כל זאת פעל ביה"ד כאמור במשנה מרץ להביא לסיומה השליו של מערכת נישואין אומללה זו.

עוד נדגיש בריש מילין, למען הסר כל ספק והוצאת כל חשש של לעז ח"ו על אודות הגט שסודר בין הצדדים, כי דינן של כלל טענות ב"כ הבעל ולפיהן "יש לבחון את אינטרס הסתמכות של התובע אשר רק בידעו כי לא תוגשנה כנגדו תביעות נוספות הסתמך על כך והסכים לתת את הגט וברי כי אם היה יודע שתוגש נגדו תביעה נוספת בעתיד – לא היה מסכים להסכם ולא היה נותן לאשה את גיטה", וכי "התובע ישקול הגשת תביעה לביטול הגט ולהכרזתו כגט מעושה" להידחות על הסף, וראוי היה להן שלא ישמעו כלל ועיקר.

ביה"ד הדגיש במעמד סידור הגט (כפי שנעשה בכל סידור גט בביה"ד דנן) – חזור והדגש – כי אין כל התלייה בין סידור הגט וכשרותו ובין ביצועו של הסכם הגירושין בפועל, וכי חלות הגט אינה תלויה ואינה מותנית בשום דבר שבעולם. (יעויין בזאת במאמרו המקיף של הגר"א לביא שליט"א בשו"ת עטרת דבורה ח"ב סימן פו.)

זאת ועוד, בהתאם לסדר הגט הנהוג בבתי הדין מקדמת דנא נקבע שבטרם מצוה הבעל לסופר לכתוב גט, מצהיר הבעל שהגט ניתן ללא תנאים וכך בנ"ד אמר הבעל בעצמו: "הריני נותן את הגט ברצון טוב וללא שום תנאי."

ואולם על אף האמור לעיל, שומה על ביה"ד לבחון בכובד ראש את טענות ב"כ הצדדים אודות שאלת הסמכות מחד גיסא, ואודות השאלה המהותית, לגופו של עניין, מאידך גיסא, כדי למנוע מצב של חוכא ואיטלולא בכל הנוגע להסכמים שנחתמים ומקבלים תוקף של פס"ד ע"י ערכאה חוקית במדינת ישראל.

ביה"ד מוצא לנכון להתייחס גם להערתו של ב"כ הבעל כי "דחיית תביעת הבעל בביה"ד הנכבד תביא לידי כך שאין תועלת בעריכת הסכמי גירושין בכלל, וסעיף היעדר תביעות בפרט. הנזק הוא אדיר, לבעל (לשעבר) ולציבור בכלל". וכפי שיבואר להלן.

סמכות בית הדין
ב"כ הצדדים נחלקו בדבר סמכות ביה"ד לתקן ולפרש את הסכם הגירושין. לטענת ב"כ הבעל, הסמכות לתיקון ההסכם נתונה לביה"ד. מנגד, טוען ב"כ הנתבעת, כי ביה"ד נעדר סמכות לאור הטענות דלהלן.

ראשית טוען ב"כ הנתבעת כי –

"התובע שכח כי ביה"ד אינו צד להסכם, ההסכם הוא בין שני הצדדים היריבים... בסמכותו של ביה"ד הנכבד ליתן פרשנות להסכם אך לא לתקנו ולהוסיף בו הוראות ספציפיות שלא בא זכרן מפורשות בהסכם."

עוד הוסיף כי –

"גם אם העתירה העיקרית בכתב התביעה של התובע לתיקון ההסכם שבין הצדדים נראית תמימה על פניה, באה התוספת בכתב התביעה בעניין הצו הזמני ומבהירה כי כל רצונו של התובע הוא למנוע מהנתבעת לנהל את תביעת הנזיקין נגד התובע אותה הגישה נגדו לביהמ"ש לעניני משפחה בתאריך 4.5.10, 16 חודשים לפני התביעה דנן שהוגשה לבי"ד נכבד זה... דהיינו התובע למעשה מבקש שביה"ד הרבני יוציא פס"ד מתחת ידו המורה לביהמ"ש לעניני משפחה להימנע מלהמשיך לדון בתביעת הנזיקין שהוגשה אצלו, במסגרתה מתנהל דיון ונשמעים בו עדויות והוכחות בביהמ"ש לענייני משפחה כבר למעלה משנה ועשרה חודשים... ומה עם כבוד הערכאות זו כלפי זו?"

עוד ציין כי –

"ביה"ד עצמו הורה כבר בהחלטתו מיום 7.9.11 כי אין לו סמכות חוקית להודיע על מניעת הדיון בתביעת הנזיקין של האשה בביהמ"ש לענייני משפחה."

זאת ועוד, גם בקשת ב"כ הבעל מביהמ"ש לדחות על הסף את תביעת הנזיקין של הנתבעת לא נענתה וכי התביעה עודנה קיימת ומתנהלת בביהמ"ש לענייני משפחה בראשון-לציון.

עוד טען ב"כ הנתבעת כי אין כל הוראה חוקית המקנה לביה"ד את הסמכות להורות לביהמ"ש שלא לדון בתביעת הנזיקין של הנתבעת. ביה"ד גם אינו ערכאת ערעור על החלטת ביהמ"ש לעניני משפחה אשר דחתה את בקשת התובע למחוק את תביעת הנזיקין על הסף.

מעבר לכל הנ"ל ציין ב"כ הנתבעת את השיהוי הארוך והבלתי סביר בהגשת תביעת הבעל וב"כ לביה"ד בנסיון לעצור דיון המתנהל בביהמ"ש האזרחי תקופה ארוכה מאד.

לעומת כל הנ"ל, טוען ב"כ התובע כי –

"גם ב"כ הנתבעת מסכים כי לביה"ד הסמכות לדון בתיקון ההסכם בהתאם לכוונת הצדדים, כדבריו לפרוטוקול ביה"ד מיום 28.11.11: 'ביה"ד יכול לפרש את ההסכם או את אומד דעתם למה התכוונו בעת חתימת ההסכם'."

עוד הוסיף כי –

"טענות ב"כ הנתבעת בנוגע לכיבוד הערכאות כלל אינן רלוונטיות במקרה דנן. הבקשה שהוגשה לביהמ"ש למשפחה – היתה בקשה למחיקת תביעת הנזיקין, התביעה שהוגשה לביה"ד הינה תביעה לתיקון הסכם אשר אושר בפני ביה"ד כך שרק ביה"ד הוא זה אשר יוכל לבחון פרשנות ההסכם ותיקונו בהתאם לפרשנות ביה"ד."

ביחס לשיהוי השיב ב"כ הבעל –

"אף הטענות בנוגע למועד הגשת התביעה לביה"ד דינן להידחות עת הוסבר מפורשות כי זו הוגשה במועד בו הוגשה נוכח מצבו הכלכלי המחפיר של התובע."

לטענת ב"כ התובע, עקב מצבו הכלכלי של התובע –

"לא היה ביכולתו לשלם שכר טרחת עו"ד ואגרות ביה"ד. בנוסף לכך סבל המבקש לאחרונה ממצב רפואי רעוע ואף עבר התקף לב... ונוכח מצב זה החליט (ב"כ הבעל) הח"מ בסופו של יום לייצגו בתהליך זה בהתנדבות ואף שילם את האגרה מכיסו, מכאן שהשיהוי נבע מהיעדר יכולת ולא מהיעדר רצון. בנסיבות אלו ברי כי אין בשיהוי לכאורה כדי לפגוע בזכותו של המבקש לקבל הסעדים המבוקשים."

והנה בבואנו לבחון את טענות ב"כ הצדדים בשאלת הסמכות יש לציין כי סוגיית היקף סמכותו של ביה"ד לאחר מתן הגט מונחת בימים אלו על המדוכה של ביהמ"ש העליון.

ביה"ד דנן ער למורכבות ההכרעה בשאלת סמכותו הנמשכת של ביה"ד לאחר סידור הגט בכלל ובנ"ד בפרט.

בבג"צ 4111/07 ציין כבוד השופט אדמונד לוי –

"בפסיקתינו נדונו פרשות לעשרות בהן התעוררה שאלת קיומה של סמכות נמשכת. מספרם הרב של המקרים שנידונו, ריבוי המשתנים על פיהם נקבע הדבר ומורכבות הניואנסים בהם דיברה הפסיקה קוראים כמו מאליהם לביאורה של הסוגיה."

דומה כי עד למועד כתיבת פס"ד זה לא נמצאה משנה סדורה וחד-משמעית בעניין.

בבג"צ 488/12 מפי כבוד השופט עמית נכתב כי –

"שאלת סמכות בית הדין לאחר מתן הגט טרם הוכרעה באופן חד משמעי בפסיקה וקיימות דעות שונות בנושא (ראו בג"צ 566/81 עמרני נגד ביה"ד הגדול והשוו לבג"צ 4111/07 פלונית נגד פלוני... כמו כן בבג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' ביה"ד הגדול והשוו לבג"צ 7716/05 פלונית נ' פלוני בפסק דינה של השופטת ברלינר. נוכח הסוגיות המתעוררות בהקשר זה הורה בית משפט זה לפי קביעת הנשיא לקיים הרכב מורחב בנושא זה (בג"צ 6929/10 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול. החלטה מיום 7.3.12)."

על אף האמור, נצעד בהתאם למתווה שנקבע בבג"צ 8578/10 חליוה נ' חליוה בהרכב השופטים ט. שטרסברג כהן, ד' ביניש, וא' גרוניס ובו נכתב כי-

"דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה ע"פ מהותה ותכליתה במצבים שבהם ביהמ"ש דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני הזוג באותה סוגיה. עקרון זה הוא חריג לכללי הסמכות הראשונית והוא נותן ביטוי לחובת הכבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט בינן לבין עצמן (ראו בג"צ 9539/00). זאת ועוד עקרון הסמכות הנמשכת נועד מעיקרו להקנות סמכות לשינויה או לביטולה של החלטה קודמת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן... ערכאה שאישרה הסכם ממוני בין בני זוג כפס"ד אינה רוכשת סמכות נמשכת בנוגע לפרשנות ההסכם או אכיפתו (להבדיל מתביעה לתיקון, לשינוי או לביטול הסכם ממוני שאושר כפס"ד אשר ככלל תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם). ההבחנה בין פרשנות, אכיפה, שינוי וביטול הסכם אינה תמיד חדה ועלולה ליתן כוח בידי התובע להשפיע על סמכות הדיון ע"י אופן ניסוח הסעד המבוקש. לפיכך יש לבחון את הסעד ואת אופיו הדומיננטי במשקפיים מהותיים... לפי ההלכה הפסוקה מימים ימימה אין בתביעה שעניינה פרשנות ההסכם כדי להקנות סמכות נמשכת לערכאה שאישרה אותו. זאת ועוד, אין לביהמ"ש לענייני משפחה יתרון ע"פ ערכאה אחרת במתן פרשנות להסכם בין בני הזוג שהרי ההסכם אושר כלשונו בלא שהתקיים דיון מהותי בסוגיות הממוניות הנכללות בו ובלא שביהמ"ש נחשף לעובדות הקשורות בכריתתו."

כך גם בבג"צ 1607/11 מפי כבוד השופטת נאור:

"הכלל שנקבע בפסיקתו של ביהמ"ש זה הינו כי תביעה לביטולו של הסכם בין בני זוג אשר אושר ע"י ערכאה שיפוטית וניתן לו תוקף של פס"ד תוגש לאותה ערכאה אשר אישרה את ההסכם... זהו אף הדין באשר לתביעה לתיקון או לשינוי של הסכם מסוג זה. שונים הם פני הדברים בנוגע לתביעה שעניינה פרשנות הסכם או אכיפתו שכן הערכאה המאשרת את ההסכם אינה רוכשת סמכות נמשכת לדון בתביעה מסוג זה..."

ושם סיים כבוד השופט רובינשטיין:

"אניח למקום אחר (כגון להכרעה בבג"צ 6929/10 שם הורחב ההרכב) שאלות שנגעה בהן חברתי, הקשורות לעירוב התחומין הטבוע בין "פרשנות, אכיפה שינוי וביטול הסכם. יישום ההלכות בתחום זה אינו פשוט וגם ההלכות עצמן מורכבות, כמותן כעצם הסיטואציה של כרכור בין בתי הדין הרבניים לבתי המשפט לענייני משפחה..."

נוכח כל האמור לעיל, ובבואנו לבחון את עומק דעתם של ב"כ הצדדים בנידון ואת אומד דעתם של הצדדים עצמם, נראה כי על אף שהסעד המוצהר המתבקש בתביעה שלפנינו הינו תיקון הסכם גירושין – הרי שבמשקפיים מהותיים ניכר כי יסוד רצונו של ב"כ הבעל הוא שביה"ד יבהיר את סעיף היעדר התביעות ויקבע כי הוא כולל הסכמה לפיה תימנע הנתבעת מלהגיש תביעה נזיקית נגד התובע, וזאת כדי להביא לביטולה או לדחייתה של התביעה הנזיקית התלויה ועומדת כנגד הבעל בביהמ"ש לענייני משפחה.

לאור האמור ביה"ד אינו מוצא הצדקה לתקן את הסכם הגירושין, בגדרי תיקון טעות שכביכול נפלה בו, שהרי לא נפלה בו כל טעות.

ואולם – יחד עם זאת ועל אף כל האמור לעיל מבהיר ביה"ד בזאת – כי בנ"ד ביה"ד היה מעורב בגיבושו של הסכם הגירושין בין הצדדים. ביה"ד הוא הוא אשר הוביל את הצדדים לחתום על המתווה לפיו יסודר הגט לאלתר בעוד תביעות המזונות, המשמורת והרכוש יידונו בביהמ"ש לאחר סידור הגט.

הסכם הגירושין בנ"ד לא הובא רק לאישורו הפורמאלי של ביה"ד אלא ביה"ד הוא זה אשר יצר, ערך וניסח את ההסכם, והוא זה אשר ליווה את הצדדים מיום פתיחת התיק ופעל ללא ליאות להביא לסיומה השליו – ככל שניתן – של מערכת הנישואין האומללה בין הצדדים בהתאם לתביעתה החד-משמעית של הנתבעת.

לבית הדין סמכות להבהיר פסק דין שניתן על ידו. בכלל זה גם פסק דין שנתן תוקף להסכם שבין הצדדים, ובמיוחד בנסיבות דנן. כבר נפסק כי –

"...להבהרה – מעמד מוכר בגדר החלטותיו של בית הדין הרבני. בית דין רבני, שלא כמו בתי המשפט, מוסמך לדון מחדש בתיק שהכריע בו כבר ונתן בו פסק דין. עקרון סופיות הדיון בבתי דין רבניים כפוף לסייגים הקבועים בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג,...

נראה מהתקנות, כי בית דין רשאי לשנות פסק דין שנתן, ובכלל זה גם להבהירו. במקרה דנן, ההבהרה ניתנה בסמכות, בהרכב מלא תוך הכרעת דעת רוב, והישענות על פסק דין אשר ניתן על פי כל הכללים המחייבים" (בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א (2007)).

וכן:
"...ובאשר להחלטות הנוספות, הרי דבר אינו מונע מבית-הדין – לאחר שניתן פסק-דינו, מלהיעתר לבקשתם של הצדדים להבהיר את דבריו. זאת עשה הדיין הנכבד בלא שיצק תוכן חדש ומהותי לפסק-הדין, כי אם אך חידד את שקבע ההרכב הנכבד בהכרעתו. ברי, כי בכך הוא לא חרג מסמכותו (בג"ץ 6250/06 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, בפסקה השמינית לפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר (טרם פורסם, 28.6.07)) " (בג"ץ 5097/09 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2009)).
עיון מדוקדק בכתבי ב"כ הצדדים ובחומר שלפני בית הדין – וכפי שעוד יובהר להלן – אינו מותיר ספק לפני ביה"ד, כפי התרשמותו הראשונית והבסיסית של ביה"ד, כי אכן אומד דעתם של הצדדים היתה כי לא תוגש כל תביעה נוספת של האחד כנגד משנהו זולת התביעות שסוכמו בהסכם הגירושין (מזונות, משמורת ורכוש).

נמצא שבנ"ד (וכפי שעולה מדברי ב"כ הצדדים בעצמם) נראה כי אליבא דכו"ע הסמכות לפרש את ההסכם נתונה לביה"ד, ומשכך – ביה"ד מבהיר כי ע"פ האומדנא הנ"ל ניכר בעליל שכוונת הצדדים הייתה שלא תוגש כל תביעה חדשה לאחר סידור הגט.

אלא שביה"ד מקבל גם את עמדתו העקרונית של ב"כ הנתבעת לפיה אין כל הצדקה בשיהוי הארוך (16 חודשים) בהגשת תביעת הבעל-לשעבר לביה"ד. ביה"ד סבור כי אין בטענות הבעל וב"כ על אודות מצבו הכלכלי של הבעל להצדיק שיהוי כה משמעותי בניהול הליכים כה משמעותיים עבורו. משכך, ביה"ד אינו יכול לתת ידו להשחתת זמנו ועבודתו השיפוטית של בית המשפט.

לאור כל האמור עד עתה ולאור התהיות והמורכבות (גם אצל שופטי בית המשפט העליון) בכל הנוגע לשאלת סמכותו של ביה"ד ולאור השתלשלות ההליכים בתיק והנסיבות היחודיות לתיק זה ולאור ההליכים הממושכים המתנהלים זה מכבר בתביעת הנזיקין של הנתבעת בבית המשפט ולאור כלל כיבוד הערכאות – מותיר ביה"ד את ההכרעה הסופית בנידון תביעת הנזיקין לבית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון.

לגופו של עניין
נוסיף ונדגיש כי על אף שהסכם הגירושין נחתם לראשונה ביום 11.09.08 ואף קיבל תוקף של פס"ד במועד זה, בפועל קיים ביה"ד דיונים נוספים לאור חזרת הבעל מן ההסכם, והגט סודר למעשה רק ביום 16.02.12, עת שבו הצדדים וביקשו להתגרש על בסיס ההסכם הנ"ל. לפיכך, בפועל נכנס ההסכם לתוקפו רק ביום 16.02.09.

מעיון מדוקדק בכתבי ב"כ הצדדים עולה להדיא, כי בעת אישור הסכם הגירושין מחדש (ביום 16.02.09), היו שני הצדדים בעצם כבר מיוצגים באמצעות עורכי דין. ב"כ הצדדים החליפו ביניהם טיוטות לקראת גיבוש הסכם גירושין ובהן התייחסות מפורשת לנושא תביעת הנזיקין.

לעניין זה, מפנה ביה"ד לסעיף י"א למסמך "עקרונות להסכם גירושין" אשר נשלח ע"י ב"כ הנתבעת כבר ביום 16.12.08 ואשר צורף לסיכומי ב"כ הבעל בתיק דנן, ושם צוין מפורשות כי "האשה תצהיר כי אין לה יהיו לה (כך במקור ונראה דצ"ל ולא יהיו לה) כל טענות כספיות בתביעת נזיקין כנגד הבעל."

הנה כי כן – לפנינו ראיה מוצקה כי האשה ידעה גם ידעה על תביעת הנזיקין עובר לגירושיה.

לאור האמור, מביע ביה"ד פליאה נשגבה אודות טענת ב"כ האשה, כאילו עניין תביעת הנזיקין כלל לא היה ידוע לאשה במועד אישור ההסכם, ומשכך לא יכלה לוותר על דבר שלא ידעה אודותיו.

גם אם נניח, כי בעת חתימת ההסכם הראשוני לא היתה האשה מודעת כלל לתביעת הנזיקין, הרי שלאור העובדה כי ההסכם אושרר מחדש ביום 16.02.09 (עת הייתה האשה מיוצגת בעצם), היה על האשה לדרוש במפגיע את מחיקת סעיף היעדר תביעות.

לעניין זה, נצטט את פרוטוקול הדיון בבית הדין מיום 28.11.11:

"ביה"ד לאשה – ברגע שהאשה חתמה על הסכם גירושין האם הייתה לך מחשבה לתבוע אותו אחר כך על תביעת נזיקין.

האשה- לא ידעתי שום דבר מזה. אני לא שמעתי אף פעם על תביעת נזיקין.

ביה"ד- אז מי הסביר לך שיש תביעה לנזיקין.

האשה- עו"ס גבי גולדשטיין. הוא הציע לי מהקושי שלי.

ביה"ד- כמה זמן לאחר הנישואין (צ"ל הגירושין) חשבת על זה.

האשה- שנה אולי. אני הסברתי לו על המצוקה שלי ואז הוא הסביר לי לתבוע אותו תביעה נזיקית.

ביה"ד- אז לא ידעת שהיית יכולה לקבל כסף על התביעה.

האשה- לא.

בכ הבעל- היא קבלה 2500 ₪ במסגרת ההליך הפלילי."

מהנ"ל עולה להדיא כי לטענת הנתבעת היא כלל לא ידעה אודות המושג תביעת נזיקין אלא רק כעבור שנה לאחר הגירושין.

מאידך, בדבריה לפרוטוקול ביהמ"ש מיום 15.09.11 (אשר צורף לסיכומי ב"כ הבעל) טענה הנתבעת כי אכן ידעה אודות זכותה לתבוע את בעלה בתביעת הנזיקין, וכי אכן נתכוונה להגיש את תביעתה לפיצויי נזיקין.

ביה"ד אינו יכול להתעלם מחוסר תום הלב המשתקף מהמו"מ אשר נוהל בין ב"כ הנתבעת לב"כ הבעל מאחרי הקלעים ומן הסתירות בגרסת הנתבעת.

ניכר בעליל כי עסקינן בניצול "עירוב הפרשיות" שבין הערכאות השיפוטיות וב"כרכור" ביניהן שלא מתוך היושרה ותום הלב המתחייבים בהליכי משפט.

משכך, אין מנוס מלקבל את עמדת ב"כ הבעל לפיה הנתבעת ביקשה לקבל את גיטה ולהעלים מהבעל ומביה"ד בחוסר יושרה, בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים את כוונתה לקדם את תביעת הנזיקין כנגד הבעל מיד עם השגת מבוקשה המוצדק והמיוחל, גט הפיטורין מבעלה.

בעניין זה יש לציין כי לא יעלה על הדעת שהנתבעת תקבל את גיטה במהלך מהיר תוך שהיא מסתירה את כוונותיה להמשיך ולתבוע את הבעל בניגוד לרוחו וללשונו של הסכם הגירושין.

לאור הנ"ל מקבל ביה"ד את עמדת ב"כ הבעל כי מדובר ב"מחטף משפטי" הנוגד את כללי היושר וההגינות הנדרשים.

לעניין זה יודגש, כי גם לוּ קיבלנו את עמדתו העקרונית של ב"כ הנתבעת לפיה אין כל קשר בין תביעת נזיקין כנגד עבריין ובין תביעות הנוגעות לענייני הנישואין – הרי שתום הלב וניקיון הכפיים מחייבים להישיר מבט ולהעלות זאת סמוך ונראה לחתימת ההסכם.

למעלה מן הצורך, נציין כי ביה"ד אינו מקל ראש כלל וכלל בכל הנוגע לטענות ולאישומים החמורים כנגד הבעל. ביה"ד זועזע עד עמקי נשמתו מאלימות הבעל כנגד רעייתו – בניגוד גמור להלכה ולמוסר הצרוף ובניגוד להלכות גוברין יהודאין ולהנהגה הנדרשת מכל מי שנברא בצלם אנוש.

בגזר דינו של הבעל (בפסק דינה של כב' השופטת נירה דיסקין, סגנית נשיא ביהמ"ש השלום ברחובות), מיום 17.04.08 נקבע כי: "מדובר בעבירות חמורות שאין להקל ראש בהן ולפיכך, יש לראות בחומרה עבירות אלימות ואיומים במשפחה. אדגיש כי סבורה אני שאין מדובר במעידה חריגה... שהרי מדובר בנאשם שחוזר ומבצע עבירות כנגד אשתו מה שמוסיף נופך של חומרה למעשיו."

במסגרת פס"ד הנ"ל הושת על הנאשם פיצוי כספי לטובת הנתבעת ע"ס 2,500 ₪.

ביחס לטענת ב"כ הנתבעת, כי הבעל בעצמו הֵפר את הסכם הגירושין בכך שהגיש את תביעתו לדמי שימוש ראויים, מבהיר ביה"ד בזאת, כי התביעה הנ"ל הוגשה ע"י הבעל כבר ביום 03.02.09, ועפ"י המבואר לעיל סידור הגט ואישור הסכם הגירושין מחדש נעשו רק כשבועיים לאחר המועד הנ"ל (ביום 16.02.09). נמצא שבעת אישור ההסכם מחדש, כבר הייתה תביעת הבעל לדמי שימוש ראויים תלויה ועומדת בבית המשפט, ומשכך אין כל הפרה מצדו של התובע.

זאת ועוד, מקובלת על ביה"ד עמדת ב"כ התובע לפיה –

"אין בהגשת התביעה לחרוג מהאמור בהסכם הגירושין אשר קובע כי חלוקת הרכוש מתבררת בביהמ"ש, ובמסגרת חלוקת הרכוש יכול הבעל להעלות כל טענה שהוא רוצה לרבות פגיעה ברכוש שלו, בוודאי אם מסכלים לו את היכולת לממש את רכושו."

ביה"ד אכן סבור, כי תביעת דמי שימוש ראויים כלולה בהחלט במסגרת הסוגיות הרכושיות והכספיות הנידונות בין הצדדים ואשר מצויות בסמכותו של ביהמ"ש.

זאת ועוד, ביה"ד דוחה את טענת ב"כ הנתבעת אודות הפרת ההסכם ע"י צד אחד (הבעל) וקובע כי גם לו הייתה הפרה שכזו ע"י הבעל הרי שהיא איננה מצדיקה את הפרתו של ההסכם ע"י הצד השני (הנתבעת).

ואשר על כן – עמדתו של ב"כ הבעל נהירא לן גם בעניין זה.

(במאמר מוסגר נציין, כי תביעה זו נמחקה בהסכמת התובע, ביום 12.11.09, אך הוגשה מחדש לביהמ"ש ביום 18.04.12 – לאור טענות הבעל וב"כ אודות התנהלות הנתבעת אשר עושה כל שביכולתה לסכל את מכירת הדירה.)

המורם מכל האמור:
א. ביה"ד דוחה על הסף, ומכל וכל, את ניסיון הבעל וב"כ להתלות את כשרות הגט בתביעת הנזיקין של הנתבעת.

ב. ביה"ד סבור כי לאור הנסיבות הייחודיות לתיק זה, התהיות והמורכבות בשאלת הסמכות, עיתוי הגשת התביעה ע"י הבעל וב"כ וההליכים הממושכים המתנהלים זה מכבר בתביעת הנזיקין של הנתבעת בבית המשפט ולאור כללי כיבוד הערכאות – ההכרעה הסופית בנידון תביעת הנזיקין מסורה לבית המשפט.

ג. על אף האמור, ביה"ד מוצא לנכון לציין את מורת רוחו מהתנהלות הנתבעת וב"כ כפי המשתקף לעיל מגוף פסק הדין. ביה"ד סבור בהחלט כי תביעת הנזיקין של הנתבעת הוגשה בניגוד גמור לעיקרון תום הלב, ולחובת נקיון הכפיים והיא אינה עולה בקנה אחד עם רוחו ולשונו של הסכם הגירושין בין הצדדים (אשר קיבל תוקף של פס"ד ע"י ביה"ד דנן) ועם כללי הצדק וההלכה.

ניתן ביום י"א בתשרי התשע"ג
(27/09/2012)