לפנינו תביעת גירושין וכתובה של המבקשת הגב' [פלונית] מבעלה מר [פלוני].

בתיק זה ניהל ביה"ד דיונים רבים ופעל לגיבוש הסכמות בין הצדדים אך ללא הצלחה.

להלן נסקור את פרטי השתלשלות התיק מיום פתיחתו ועד הלום.

הצדדים נשואים מיום 28/8/90. מנישואין אלו נולדו לצדדים 4 ילדים: [ש'] (9/10/91) [ד'] (24/3/94) [י'] (5/10/97) [ש'] (21/11/01). הצדדים מתדיינים בביה"ד החל משנת 2003.

בכתב התביעה הראשוני אשר נתקבל בביה"ד ביום 10/09/03 התלוננה האשה על אלימות נפשית ומילולית קשה מצד הבעל כנגדה וזאת בנוכחות ילדיהם המשותפים.

לדבריה בעבר אף הוגשה כנגדו תלונה במשטרה על אלימות פיזית. האשה קבלה בתביעתה על התפרצויות הזעם של הבעל ועל התנהגות גסת רוח ומתעמרת כלפיה וכלפי הילדים.

לטענתה, הנתבע נותן גיבוי מוחלט לקטינים גם כאשר הם מדברים כלפיה בעזות פנים.

עוד הוסיפה כי רק לאחר החלטתה לפתוח בהליכים משפטיים החל מסתמן שינוי חיובי בהתנהגותו, ואולם נסיונות היעוץ אשר מומנו על ידה לא צלחו, והנתבע אף התחמק מפגישות שנקבעו עם יועצת הנישואין. התובעת חזרה וציינה את דברי הבעל לפיהם "אין לו כסף" ואשר על כן הוא אינו יכול לערוך קניות, לממן יעוץ נישואין וכיו"ב. לאור האמור לעיל תבעה האשה באמצעות באת כוחה עו"ד שירי מלצר "ליתן פס"ד לגירושין ולחייב את הנתבע לגרש את התובעת בגט פיטורין ובמידה ויסרב לעשות כן מרצונו לכפות עליו את מתן הגט ולהטיל עליו את כל הסנקציות הקבועות בחוק לגבי סרבן גט."

יצוין בזאת כי בתצהיר מיום 12/8/03 לפני ב"כ העלתה האשה טענות קשות אודות מצבם הפיננסי של הצדדים. לדבריה, המשיב הוא היחיד המנהל את חשבון הבנק והוא המחזיק בפנקס הצ'קים. "המשיב אינו נותן לי כסף להוצאות אחזקת הבית וכלכלתו והוא יודע לשיר רק פזמון אחד "אין לי כסף " לפיכך אני נאלצת לשלם לבדי מכספי את כל הוצאות הכלכלה של הבית וכו' איני בוחלת בשום עבודה על מנת להתפרנס..."

הצדדים זומנו לדיון ליום 10/12/04 וביה"ד הורה לשרותי הרווחה להגיש תסקיר אודות המשפחה.

ב-11/1/04 נתקבל בביה"ד תסקיר של העו"ס רוני מנור מהמחלקה לשירותים חברתיים במו"א באר טוביה. בסיכום התסקיר נכתב:

"בני הזוג נשואים 14 שנים. לאורך כל חיי הנישואין היו תקופות קשות כולל פירוד של כמה חודשים.

מי שיזם את תביעת הגירושין היא האשה שמביעה רצון חד משמעי להתגרש לעומת הבעל המביע התנגדות ומבקש לשמור על שלמות המשפחה. מאז תביעת האשה לגט נכנסו בני הזוג לטיפול זוגי במטרה כפולה: הבעל מעונין לשקם את חיי הנישואין בעוד האשה מביעה חוסר אמון ומבקשת להגיע לגט בהסכמה. ברור לכל בני המשפחה כי במידה שיפרדו ההורים ישארו שלשה ילדים (הקטינים) במשמורת האם בעוד הבן הבכור יהיה במשמורת האב."

לדברי האשה בתסקיר הנ"ל היא איבדה את בטחונה העצמי לאור מסכת ההשפלות והעלבונות שספגה מבעלה. לטענתה, היא הולכת ומאבדת את סמכותה ההורית וזאת עקב התנהגותו של הבעל כ"אבא טוב על חשבון אמא".

מאידך גיסא, לדברי הבעל האשה עצבנית וממורמרת עקב המצוקה הכלכלית לאור העובדה שמשכורתו אינה מספיקה למלא את הצרכים והרצונות של האשה. הוא מציין את קשיי ההורות של אשתו. לטענתו, רוב המריבות והכעסים ביניהם קשורים לילדים וכי אם אשתו תלמד קורס הורות יש סיכוי רב לשיקום היחסים.

בדיון ראשוני שהתקיים בביה"ד ביום 10/02/04 (לפני כבוד הדיינים אב"ד הרב כהן, הרב בראור והרב צדוק) הודיעו הצדדים על נכונותם להמשיך בטיפול ויעוץ זוגי וביה"ד הורה בהחלטתו על המשך טפול זוגי כמבוקש.

ב-27/06/04 טענה האשה כי הטיפול הזוגי לא עוזר בעוד הבעל טוען כי הוא מאמין שיחול שיפור. ביה"ד בהחלטתו מהיום הנ"ל הורה על זימון הצדדים לדיון בהרכב מלא ועל עריכת תסקיר עדכני ע"י שרותי הרווחה.

בדיון מיום 26/12/04 הודיעו הצדדים על היותם בהליכי יעוץ מטעם משרד הרווחה והעלו בעיות אודות מצבם הכלכלי ואודות מוסדות החינוך של ילדיהם. בדיון זה צפה הסוגיה ההורית בה התמודדו ההורים בנוגע לחינוך ילדיהם. ביה"ד בהחלטתו מהיום הנ"ל עודד את הצדדים להמשיך בשתוף הפעולה עם גורמי הרווחה וסייע לצדדים בהחלטות מעשיות בנוגע לחינוך ילדיהם. עוד הביע ביה"ד בהחלטתו הנ"ל הערכה לדרך החינוך של האב אשר נוהג בתבונה ובזהירות עם בנו הגדול.

בעדכון אשר נתקבל בביה"ד משרותי הרווחה ביום 2/1/05 נכתב ע"י העו"ס רוני מנור כי הצדדים מטופלים במחלקת הרווחה במו"א באר טוביה וכי יש שיתוף פעולה ושינוי של ממש ביחסי הצדדים אלה שיחד עם זאת ישנו חשש של האשה מנסיגה של בעלה.

בדיון מיום 3/7/05 הטיחו הצדדים האשמות קשות האחד כנגד משנהו. ב"כ האשה עו"ד שירי מלצר קבלה על אלימותו המילולית של הבעל וכן על כך שבאפריל 2005 היה נסיון אונס מצד הבעל וכן איומים קשים על חיי האשה וכו'.

מאידך גיסא, טענה ב"כ הבעל עו"ד מיכל אופיר כי הבעל מכחיש את כל המיוחס לו וכי הוא אוהב את אשתו. לדברי הבעל, האשה היא זו שאיימה לשרוף את הבעל ולא כנטען.

לטענתו, הוא מוכן לעשות הכל למען שלום ביתו. ב"כ האשה ביקשה כי הצדדים יופנו לפסיכולוג והצדדים הסכימו לכך.

ביה"ד בהחלטתו מהיום הנ"ל הורה על הפניית הצדדים לפסיכולוג פרטי שיגיש את חוו"ד אודות מצבם של הצדדים וכן על קבלת תסקיר ועדכון אודות ההליך הטיפולי שעברו הצדדים במסגרת שרותי הרווחה שע"י מו"א באר טוביה.

במכתב של פק"ס לסד"ד רוני מנור אשר נתקבל בביה"ד ביום 15/9/05 הודיע פקיד הסעד על רצונה של האשה להקפיא את תביעתה לאור החלטת הצדדים לשקם את מערכת היחסים ביניהם. לאור זאת דחה ביה"ד את הדיון אשר נקבע לצדדים ליום 29/1/06.

ב-8/3/06 נתקבלה בקשתה של ב"כ המבקשת לקביעת מועד לדיון הוכחות לאור כשלונו של הנסיון להשבת שלום הבית של הצדדים על כנו. לאחר דחיות חוזרות ונשנות זומנו הצדדים לדיון ביום 17/4/07. בדיון זה שבה ב"כ האשה על טענת האשה לחדש את תביעת הגירושין שלה לאור כשלון היעוץ אותו קיבלו, בעוד ב"כ הבעל מציינת כי הצדדים מצויים בעיצומו של הליך יעוץ אצל הגב' מרגלית מאדר ועל כן עתרה שביה"ד יבקש את חווות דעתה של יועצת הנישואין.

ביה"ד בהחלטתו מיום 21/5/07 הורה על זימון חוות דעתן של אנשי המקצוע שטיפלו בצדדים – העו"ס יפה טמיר משירותי הרווחה בבאר טוביה ויועצת הנישואין הגב' מרגלית מאדר.

ביום 1/7/07 נתקבל הדו"ח של העו"ס יפה טמיר אודות הטיפול הזוגי שניתן לצדדים.

לדבריה, בני הזוג הגיעו אליה החל מתאריך 12/03 לטיפול זוגי והם אכן הגיעו לשיחות שבועיות במשך שנתיים וחצי בהתמדה ובשקידה ראויה לציון.

בחוו"ד היא מציינת את הקושי הרב במשימה שהוטלה לפתחה לאור העובדה כי עמדת הצדדים היתה ברורה כבר מתחילת הטיפול. האשה בקשה להתגרש בעוד הבעל מעוניין בשמירת התא המשפחתי.

העו"ס מציינת כי במהלך תקופת הטיפול היו תנודות קיצוניות בין תקופות של "ירח דבש" לבין תקופות של מאבקים קשים ונתק.

לטענתה נקודות הליבה של מחלוקת הצדדים הינם סביב הגישות השונות בחינוך הילדים, ניהול התקציב המשפחתי, הבילוי בשעות הפנאי והיחסים האינטימיים.

לדברי העו"ס לאורך כל תקופת הטיפול עשה הבעל מאמצים ניכרים לשנות את דרכיו ופעל רבות לרצות את אשתו. הוא הפסיק להשתמש בשפה בוטה ומשפילה, עזר בעבודות הבית וכו'.

מאידך גיסא, כתבה העו"ס שהאשה נסוגה במהלך התקופה הנ"ל 3 פעמים מרצונה לתקן את הזוגיות וחזרה לדרוש גירושין על רקע של חזרה לויכוחים, התעוררות מחודשת של חוסר האמון והכעס על המצב הכלכלי הקשה.

עוד הוסיפה העו"ס כי האשה בקשה לאורך כל התקופה להתרחק מהבעל באופן גופני והביעה חוסר אהבה וחוסר משיכה גופנית. היו תקופות שישנה בחדר נפרד והדבר העלה את רמת המתח ביניהם ואף הוביל לתלונות במשטרה על הטרדה ושימוש באלימות. כתוצאה מהנ"ל החליטה העו"ס לסיים את העבודה עם בני הזוג.

בסיכום חוות דעתה כתבה העו"ס יפה טמיר:

"מדובר בבני זוג שמתחילת חיי הנישואין פיתחו דפוסים שהיו מאופיינים בחוסר אמון, בתחושות כעס ובחוסר הבנה של האחד לצרכיו הרגשיים של השני. [פלונית] צברה במהלך השנים חוויות של דחיה, חוסר התחשבות ואף התעמרות מצד בעלה ובעקבות זאת פיתחה כלפיו עוינות, טינה ועלבון שהיו באים לידי ביטוי כדחיה וחוסר יכולת לחוש אהבה ואף חיבה. [פלוני] התקשה להיענות לצרכיה הרגשיים של [פלונית] הוא חוה אותה נוקשה, ביקורתית דורשנית ותובענית והגיב בהתבצרות בעמדותיו ובביטויי כעס לא ישירים. [פלונית] מתקשה לעזוב את המערכת הזוגית בגלל הילדים שלהם מערכת יחסים טובה יותר עם האב (מדובר ב-3 בנים). ל[פלוני] קשה מאוד לוותר על רעיון המשפחה השלמה והוא דבק במחשבה שנישואין גרועים טובים מפירוק המשפחה. לאור הנסיון הטיפולי שלי והידיעה שיש לי על מספר נסיונות טיפוליים נוספים שנעשו עם בני הזוג איני רואה שיש מקום להמשך טיפול זוגי במקרה זה."

ביום 7/8/07 נתקבלה בביה"ד גם חו"ד של יועצת הנישואין ומנחת ההורים גב' מרגלית מאדר. בחוו"ד היא מציינת כי מזה כ-5 שנים מצויים בני הזוג בטיפולה. לדבריה, בשנה האחרונה חלה ירידה משמעותית ביחסים ביניהם אשר מקורה בקשיים כלכליים, קשיים בחינוך הילדים ובתקשורת ביניהם. היועצת מתארת בחוו"ד את הגישה הסלחנית שנקט האב כלפי ילדיו ואת הקואליציה שנוצרה במערך המשפחתי בין האב לילדיו.

לטענתה, חוסר התיאום בין בני הזוג יוצר מאבקי כוח ללא שליטה של בני הזוג עד כדי עזיבת הבית ע"י [פלונית] מתוך יאוש.

בסיכום חוו"ד כותבת יועצת הנישואין כדלהלן:

"בני הזוג חייבים להגיע להבנה שורשית על שיתוף פעולה מלא בהחלטות, הבנה בחלוקת תפקידים יעילה ולא שוויונית, גיבוי מלא הדדי, עידוד ומחמאות הדדיות כדי להגיע להעצמה הורית בחינוך הילדים והצבת גבולות ברורים."

בהמלצתה לביה"ד היא כותבת כי "יש לחייב את אפרים בשיתוף פעולה מלא אם הוא מעונין בהמשך הקשר עם [פלונית]."

בשלב זה עברו הדיונים בעניינם של הצדדים להרכב דנן.

בדיון שהתקיים בביה"ד ביום 30/12/07 טענה האשה כי כל נסיונותיה להשבת שלום ביתה כשלו ועל כן היא תובעת גט מבעלה. הבעל מאידך גיסא טען כי אין לו מושג מה רוצה ממנו האשה.

לדבריו, אין כל סיבה הגיונית לפירוק המשפחה וכלשונו "היא מתהפכת ושוב פעם זה מסתדר".
לדברי האשה, זה מספר חודשים אין חיי אישות בין הצדדים לאור התנהגותו של הבעל וכלשונה "אני מעדיפה למות ולא להיות אתו". בחקירת הבעל, טען כי כל רצונה של האשה הוא כסף.

לדבריו, הוא עובד שעות רבות כדי לכלכל את בני ביתו. בדבריו הוא מכחיש את הטענות אודות קללות וגידופים כלפי אשתו אם כי הוא אינו מכחיש כי דיבר כלפי האשה בכעס לאור התנהלותה הבזבזנית.

כמו כן, לטענתו לא נהג כלפי האשה באלימות פיזית וכי התיק שנפתח נסגר מחוסר ענין.

עוד הוסיף כי לפני תחילת הטיפולים הזוגיים אכן נהג באלימות מילולית ואולם מאז אין כל אלימות מילולית וההיפך הוא הנכון.

עוד הוסיפה, "הלכתי למקוה בעבר כתוצאה מהשפלות וההתקפות והקללות לא יכולתי להיות אתו יחד באותו חדר. גם באותו יום של המקוה היו השפלות ובכל זאת הלכתי."

ביחס לטענות לפיהן הוא מנע מהאשה לצאת את הבית בערבים השיב הבעל בחקירתו כי בסה"כ ביקש ממנה להתחשב בו ובשעות עבודתו הקשות ולהימנע מעזיבת הבית מידי ערב.

לדבריו, לא יתכן שאשה שמטופלת בילדים תעזוב את ביתה מידי ערב בתואנות שונות. בהמשך חקירתו קבל הבעל על התנהלות האשה ביחס לילדים, על חוסר הסבלנות והסובלנות ועל הנוקשות אותה היא מפגינה כלפיהם.

בסיום חקירתו שב הבעל וטען כי המבקשת היא אשתו ואם ילדיו וכי הוא עדיין אוהב אותה ומוכן לעשות כל הנדרש לשם השבת שלום ביתו. ביה"ד בהחלטתו הורה על זימון הצדדים לדיון נוסף.

ב-20/02/08 פנתה המבקשת לבית המשפט וביקשה צו הגנה כנגד בעלה.

בדיון שהתקיים בין הצדדים ביום 21/2/08 בביהמ"ש נקבע כי – "הוסכם בין הצדדים מבלי להודות בכל טענה כי הבעל לא יכנס לחדר בו נמצאת המבקשת והמבקשת לא תכנס לחדר השינה בזמן הימצאו של המשיב". בהחלטה זו קבעה השופטת עוד כי "אין מקום להדרש במסגרת הליך זה ליתן צו הגנה כנגד המשיב".

ב-28/2/08 הגישה המבקשת תלונה במשטרה כנגד בעלה בגין מעשה מגונה ותקיפת בן זוג.

ב-9/3/08 הגישה המבקשת בקשה לצו הגנה כנגד בעלה בביהמ"ש לענייני משפחה בקרית גת. וזאת לאור טענתה כי בליל ה-28/2/08 נכנס המשיב לחדרה בשעה 5.00 בבוקר חנק אותה והטרידה מינית.
בהחלטת ביהמ"ש מה-9.3.08 נתנה השופטת אשקלוני צו האוסר על המשיב להיכנס לבית הצדדים ב[...] וזאת עד לדיון במעמד הצדדים אשר נקבע ל-12/3/08.

ב-12/3/08 התקיים דיון בביהמ"ש בנ"ל. המבקשת טענה כי בעלה מייסר אותה וכי היא בודקת אפשרות עזיבה לאשדוד. לטענתה, המצב הוא בלתי נסבל והבעל ממשיך להטריד אותה מינית.

המשיב בתגובתו הכחיש את כל הטענות כנגדו. לדבריו, האשה מעולם לא היתה מאוימת על ידו וכל דבריה הינם עלילת שוא כדי לקדם את תביעתה לגירושין. בהחלטתה מהיום הנ"ל קבעה השופטת הגב' אשקלוני כי "לאחר ששמעתי את הצדדים ומבלי לקבוע מסמרות לענין הבקשה שלפני ובשעה שהמבקשת הביעה רצונה להחליף את דלת החדר בו היא ישנה וכן הסכים המשיב כי בבית יותקנו מצלמות ע"פ שיקול דעתה של המבקשת אני סבורה כי בנסיבות אלה אין ממש בהמשך קיום הליך זה". עוד הוסיפה כי לאור כוונת האשה לעזוב את דירת הצדדים ובכדי לאפשר אורח חיים סביר עד למועד העזיבה הרי שההחלטה מיום 21/2/08 תעמוד על כנה ובנוסף קבעה כי המשיב ימנע בכל דרך מלהטריד את המבקשת בכל מקום בו היא נמצאת.

ב-17/3/08 שבו הצדדים וב"כ והופיעו לדיון בביה"ד.

בדיון זה שבו הצדדים על עמדותיהם הנ"ל. בתגובה לטענות האשה וב"כ אודות ההטרדות המיניות מצד הבעל השיבה ב"כ הבעל כי לא היו דברים מעולם. לדבריה, האם דובבה את הבת שתעיד כנגד הבעל ומעניין כי הילדים לא שמעו כלום אודות "התקיפה" כביכול. ביה"ד זימן את הצדדים לדיון הוכחות בעילות הגירושין. לאחר דחיות חוזרות של הדיון נקבע לצדדים דיון ליום 17/6/08.

במועד זה חקרה ב"כ האשה את הבעל. יוער בזאת כי הצדדים הכחישו זה את זה בצורה גורפת אודות ההתרחשויות הנטענות בביתם. לטענת האשה היא סובלת מקללות, השפלות, הטרדות מיניות. כמו כן הוסיפה כי כבר בתחילת הנישואין היו בעיות באופן ובתדירות של חיי האישות. וזה לשונה "בתחילת הנישואין הוא בקושי נגע בי, והייתה בלנית שהדריכה אותי והייתי הולכת למקוה והוא היה נרדם בסלון. הוא היה יוזם מריבה כדי שלא יהיו חיי אישות והיינו ביחד בערך פעמיים בחודש ואם היינו רבים זה היה יכול להימשך 3 חודשים". האשה ציינה כי נושא זה הפריע לה והיא התביישה לדבר על כך עם בעלה. אולם מה שגרם להרס חיי הנישואין זו ההתעללות מצידו של הבעל אשר זלזל והשפיל אותה וגרם לילדים להשפיל אותה כאשר היה אומר עליה בפני הילדים "זאת אמא, זאת זבל" וכו'.

מאידך גיסא, לדברי הבעל – דברי האשה הינם שקר וכזב וכי הוא עשה הכל כדי לרצות אותה.

חקירת הבעל ע"י ב"כ האשה נמשכה גם בדיון שנקבע לצדדים ליום 6/7/08. בדיון זה הודיעה האשה כי עזבה את בית הצדדים ועברה לגור עם אמה באשדוד וזאת עד שתמצא דירה להשכרה. עוד הוסיפה כי הבעל המשיך להטרידה מינית. הבעל בתגובתו הכחיש את טענות האשה וטען כי כל מטרתה היא להכפיש את שמו. לדבריו ב-11/6/08 חגגו הצדדים יחדיו את מסיבת יום הולדתה של האשה ואף קיימו יחסי אישות בעוד האשה צועקת חמס וטוענת כי מזה כשנה וחצי לא הלכה כלל למקוה וכי היא אינה מסוגלת לסבול אותו וכלשונה "איך אתן לו להתקרב אלי". לאור ההכחשות הגורפות בין הצדדים ולאור קבלת הצדדים בקנין והסכמתם לפנות לבדיקת פוליגרף הורה ביה"ד בהחלטתו מהיום הנ"ל על הפנייתם לבדיקת פוליגרף בשימת דגש על השאלה האם התקיימו בין הצדדים יחסי אישות בהסכמה במהלך התקופה האחרונה בכלל ובתאריך 24/6/08 בפרט.

ב-4/9/08 טענו הצדדים אודות אי ביצוע בדיקת הפוליגרף. לטענת הבעל הרב [...] התנגד לבדיקה זו בעוד האשה טוענת כי הבעל הוא זה אשר נמנע מלבצעה. לטענת ב"כ הבעל עקב בעיית לב שיש לבעל הוא מנוע לעת עתה לעבור את הבדיקה. תוך כדי דבריו קבל הבעל על נסיעת האשה למשך שבוע ימים לאילת. בדיון זה המשיכה ב"כ האשה בחקירת הבעל ואולם הבעל בחקירתו הכחיש את כל המעשים אשר יוחסו לו. ביה"ד בהחלטתו מיום זה הורה לבעל לפנות לקרדיולוג שיבחן את מידת כשירותו לעבור בדיקת פוליגרף. כמו כן, ביה"ד איפשר לבעל לעשות כל אשר לאל ידו להשיב את שלום ביתו ואולם מאידך גיסא המליץ לצדדים לגבש הסכם גירושין הוגן במידה ושלום הבית לא יצלח.

ב-27/11/08 הגישה ב"כ הבעל סיכומי ביניים המאשרים את מצבו הרפואי של הבעל. לאחר דין ודברים בין ב"כ הצדדים ולאחר דחיות דיונים עקב הרכב חסר זומנו הצדדים להמשך דיון חקירות אשר נקבע ליום 2/2/09.

בדיון זה הודיעה האשה כי מזה 7 חודשים היא מתגוררת בדירה שכורה באשדוד עם 2 ילדיה הקטינים בעוד 2 ילדיה הבוגרים מתגוררים עם האב ב[...]. עוד אמרה כי – "איך אוכל לחיות עם אדם שמשפיל אותי, שאני לא ראויה לכלום, לא לגדל ילדים אלא לגדל חתולים, מחק את הרגשות שלי". בדיון זה שב הבעל על דרישתו להשיב את רעייתו אל חיקו. מאידך גיסא, שבה האשה על טענותיה והוסיפה כי אהבתו אליה הינה חולנית, אובססיבית. בדיון זה חקרה ב"כ הבעל את האשה אודות מכלול טענותיה, כמובא בפרוטוקול הדיון מיום זה. בחקירתה טענה האשה כי אינה יודעת על כך שכתב האישום כנגד בעלה נמחק. ביחס לטענות כאילו שידלה את הילדים שיעידו נגד בעלה במשטרה השיבה האשה בשתיקה. לדברי האשה לא התקינה מצלמות בביתה מהסיבה הפשוטה שלא היה לה את הכסף הדרוש לשם כך. עוד נחקרה האשה על יחסה המורכב עם ילדיה, על נסיעותיה לבתי מלון ועל נסיעתם המשותפת של הצדדים לאירועים. ביה"ד הורה לצדדים ולב"כ להגיש את סיכומיהם המפורטים תוך 60 יום מהמועד הנ"ל, ולאחר מכן נעתר ביה"ד לבקשתם המשותפת של ב"כ הצדדים והורה על מתן אורכה להגשת הסיכומים כמבוקש.

ב-24/5/09 נתקבלו בביה"ד סיכומיה של ב"כ האשה, בהן פירטה את העילות לחיובו של הבעל וכפייתו לגט ולחייבו בתשלום כתובה של האשה. לדבריה העילות הינן:

א. אלימות פיזית ומינית של הנתבע כלפי התובעת כולל תלונות במשטרה, צווי הגנה וכיו"ב.

ב. אלימות נפשית ומילולית של הנתבע כלפי התובעת וכלפי הילדים.

ג. ניסיונות רבים לשלום בית בעבר אשר לא צלחו וחוסר סיכוי לשלום בית בעתיד ובשימת דגש על כך שעל אף הצהרותיו של הנתבע בדבר רצונו בשלום בית הרי שהנתבע מעולם לא הגיש כל תביעה לשלום בית ולא עשה שום מהלך אמיתי בכיוון, דבר המהוה חיזוק נוסף לטענות התובעת ומוכיח כי מדובר בטענה "מן הפה אל החוץ בלבד.

ד. חוות דעתן של העו"ס טמיר ושל היועצת מאדר תומכות באופן מלא בעמדת התובעת לפיה אין כל מקום להמשך נשואי הצדדים.

ה. העובדה כי הנתבע מתחמק מבדיקת הפוליגרף הינה נדבך נוסף התומך בטענות התובעת.

בשולי סיכומיה ציינה ב"כ האשה כי מדובר במערכת יחסים עכורה אשר קיימת באופן מלאכותי בלבד. אין כל אהבה, חברות או אמון בין הצדדים ולפיכך אין כל בסיס להמשך נישואי הצדדים הקיימים "על הנייר בלבד".

ב-17/6/09 נתקבלו בביה"ד סיכומיה של ב"כ הבעל בהן קבעה כי תביעת הגירושין שהוגשה ע"י האשה הינה שקרית וכי האשה לא הצליחה להוכיח אף לא אחת מטענותיה המפורטות בכתב טענותיה.

לדבריה, יחסי בני הזוג ידעו אומנם עליות ומורדות כחיי כל זוג אחר אך לא היה שום דבר חריג המצדיק את חיובו של הבעל בגט. הבעל מעולם לא הרים יד על האשה, נהג בה בכבוד ופרנס אותה מעל ליכולתו.

לדבריה, האשה היא זו שהתמידה בהתנהגות קלוקלת המוצאת את ביטויה בעזיבת הבית, באורח חיים בזבזני ולא אחראי. על אף האמור היא מציינת כי האשה הינה אשה טובה והבעל אוהב אותה בכל מאודו. אשר על כן הבעל בהיותו איש משפחה למופת, בעל ואב מסור מאין כמוהו מוכן לעשות הכל ולפרוץ גבולות על מנת להגיע לשלום בית ולחיות את שארית חייו עם אם ילדיו האהובה. כמו כן היא שבה על עמדת הבעל לפיה הבעיה העיקרית של האשה היא בעיה כלכלית ורצונה לחיות חיי מותרות, דבר שהבעל אינו יכול להעניק לה, לאור מצבו הבריאותי והכלכלי.

ביחס לתביעת הכתובה – כתבה ב"כ הבעל כי האשה שנטשה את הבית הינה מורדת הן מתשמיש הבית והן מתשמיש המיטה ויש לקבוע שהינה כזאת.

ביחס לבדיקת הפוליגרף שבה ב"כ הבעל וטענה אודות מצבו הבריאותי הלקוי של הבעל ועל חוסר אמינותה של בדיקה מעין זו. לדבריה, הרי הכלל הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", והרי אין לאשה ולו ראיה קלה על עילה כלשהיא לגירושין, התלונות שהוגשו במשטרה הינן כוזבות וביהמ"ש לא נעתר לבקשותיה של האשה לצו הגנה. זאת ועוד, האשה לא ניצלה את זכותה להתקין מצלמות.

בשולי סיכומיה ציינה ב"כ הבעל כי הבעל מאמין בכנות ולב שלם באפשרות לחזור לשלו"ב ואשר על כן היא עותרת לדחות את תביעת האשה לגירושין, לקבוע כי האשה היא מורדת ועליה לחזור מדרכיה הקלוקלות ולקבוע כי על הצדדים לחזור לשלו"ב.

ביום 2/8/09 נתקבלה בביה"ד תגובת ב"כ האשה לסיכומי ב"כ הבעל, וביום 9/8/09 הוגשה לביה"ד תגובת ב"כ הבעל לסיכומי ב"כ האשה.

והנה, אחר העיון הראוי במכלול הפרוטוקולים, ההחלטות, חוות הדעת, התסקירים, סיכומי ב"כ הצדדים ובכל החומר הרב שבתיק הצדדים עולה התמונה דלהלן.

אין חולק כי חלפו כ-8 שנים מאז תביעת הגירושין הראשונה אשר הוגשה ע"י האשה לביה"ד.

אין חולק כי הצדדים טופלו שנים רבות ע"י מסגרות הרווחה השונות וע"י יעוץ נישואין מקצועי.

אין חולק כי מאז חודש 6.08 עזבה האשה את בית הצדדים מיוזמתה ועברה להתגורר בשכירות בעיר אשדוד יחד עם שניים מילדיה הקטנים [...] בעוד האב ושני הילדים הגדולים [...] נשארו לגור בבית הצדדים ב[...] ובעצם – זה כשלוש שנים שהצדדים מתגוררים בבתים נפרדים ובפירוד זוגי מוחלט.

אין חולק כי בתיק זה הוגשו ע"י האשה תלונות במשטרה כנגד בעלה על תקיפה, איומים, מעשים מגונים והטרדה מינית (ביום 17.4.05, ביום 5.6.05 וביום 28.2.08).

כמו כן, הוגשו ע"י האשה בקשות למתן צווי הגנה מפני הבעל בביהמ"ש לענייני משפחה בקרית גת (ב-21.2.08 וב-12.3.08).

אין חולק כי לאורך הדיונים הרבים שקיים ביה"ד בעניינם של הצדדים הוצגו עמדות סותרות ומנוגדות מן הקצה אל הקצה כאשר כל צד מכחיש בכל תוקף את דברי הצד השני.

יצוין בצער כי במהלך הדיונים נוכח ביה"ד כי האמת אינה נר לרגלי שני הצדדים גם יחד.

אין חולק כי כמעט לכל אורך התנהלות התיק תבעה האשה נחרצות לקבל את גיטה בעוד הבעל מצהיר מעל כל במה כי הינו מוכן לעשות הכל כדי להשיב את שלום ביתו על כנו.

והנה, משקלול חוות דעתם של גורמי המקצוע שטיפלו בצדדים שנים רבות עולה התמונה דלהלן.

לפני ביה"ד תסקירה של העו"ס יפה טמיר מיום 25.6.07 (אשר טיפלה במשפחה החל משנת 2003) בו קבעה חד משמעית כי "לאור הניסיון הטיפולי שלי והידיעה שיש לי על מספר נסיונות טיפוליים נוספים שנעשו עם בני הזוג איני רואה כל מקום להמשך הטיפול הזוגי בין הצדדים".

לפני ביה"ד גם חוות דעתה של יועצת הנישואין הגב' מרגלית מאדר מיום 7.8.07 (אשר טיפלה בצדדים במשך 5 שנים) בה היא מציינת את חוסר התיאום בין בני הזוג ואת מאבקי הכוח ביניהם.

לפני ביה"ד גם תסקירו המשלים של פקי"ס לסדרי דין רוני מנור (המטפל במשפחה משנת 2003) מיום 31.5.09.

בסיכום התסקיר הנ"ל נקבע כי –

"לאחר מספר שנים של דבורי [פלונית] על פרידה מבעלה היא בצעה זאת... [פלוני] לא משלים עם השינוי הדרסטי בחייו ובעצם ממשיך לחכות לחזרתה של [פלונית]... נראה לי שהמשך האוירה שמנסה האב להשרות כאילו יש סיכוי להחזיר אחורנית את הגלגל רק מאריכה את הקץ."

לפני ביה"ד גם מכתביה של המבקשת לביה"ד בהן היא מגוללת את עמדתה אודות מערכת היחסים העכורה עם בעלה ומסכמת 19 שנות נישואין אומללים בהם לא קבלה לטענתה את כלל חיוביו של הבעל כלפיה בשלושת המישורים של "שארה, כסותה ועונתה לא יגרע".

יצוין כי במכתבים הנ"ל ובדיוני ביה"ד כתבה והשמיעה האשה ביטויי גנאי חריפים ביותר כלפי בעלה אשר כל השומען תצילנה שתי אוזניו.

[להלן חלק מ"פניני" האשה כלפי בעלה: נוכל, רמאי, שקרן פתולוגי, ממזר, חיה, יצור נאלח, אכזר, רשע אשר כל כינויי הגנאי שבעולם לא יספיקו עליו, נחש רע מעללים וכיו"ב].

מעבר לכך, האשימה האשה את הבעל באלימות מילולית, נפשית ופיזית, בנסיון אונס ובהטרדות מיניות בלתי פוסקות.

נציין בזאת כי זה זמן רב לא נתקל ביה"ד בגילויי שנאה, עוינות ותיעוב כה תהומיים מצד אשה כלפי בעלה.

ואולם מנגד, הכחיש הבעל את כל הנטען כלפיו למעט הודאתו באלימות מילולית ובסגנון דיבור בוטה כלפי רעייתו (עיין פרוטוקול מיום 30.12.07).

והנה, בבואנו לבחון את הטענות ההדדיות שהעלו הצדדים וב"כ האחד כנגד משנהו נראה לענ"ד כי האשה לא הרימה כדבעי את נטל הראיה המוטל עליה וכי אין די בתשתית הראייתית אשר הונחה לפתחו של ביה"ד לבסס את עילותיה הקשות של האשה בתביעת הגירושין שלה כנגד בעלה.

ביחס לטענת האשה אודות אלימות פיזית ומינית של הנתבע כלפיה – הרי שלאור הכחשותיו הגורפות של הבעל ולאור החלטות ביהמ"ש אשר דן ופסק בעניין נראה כי טענות אלו לא הוכחו כנדרש. (יעוין בזה ברמ"א אבהע"ז קנ"ד, ובנו"כ).

ביחס לטענת האשה אודות אלימות נפשית ומילולית של הנתבע כלפי התובעת וכלפי הילדים – נראה מחד כי על אף הודאתו של הבעל בכך שנקט באלימות מילולית בתחילת הדרך כלפי האשה הרי שיש לציין בזאת את חוו"ד של גורמי המקצוע אשר צוינו לעיל ואשר העלו על נס את השתדלותו של הנתבע לשפר את התנהגותו.

וכן כתבה העו"ס טמיר: "לאורך כל תקופת הטיפול עשה הבעל מאמצים ניכרים לשנות את דרכיו ופעל רבות לרצות את אשתו. הוא הפסיק להשתמש בשפה בוטה ומשפילה, עזר בעבודות הבית וכו'..."

העו"ס אף ציינה את העובדה כי האשה היא זו שנסוגה במהלך תקופת הטיפול מרצונה לתקן את הזוגיות וכי האשה בקשה להתרחק מהבעל באופן גופני והביעה חוסר אהבה וכו'... היו תקופות שישנה בחדר נפרד והדבר העלה את רמת המתח ביניהם..."

מדברי העו"ס נראה כי התנהלותה של האשה ופעולותיה הדורסניות שכללו תלונות במשטרה וכו'... הם הם אשר הביאוה לסיום הטיפול שלה בצדדים.

לאור האמור, ולאור הצהרותיו של הבעל כי הוא מוכן לעשות הכל להשבת שלום ביתו ולתקן את דרכיו ככל שידרש – היה מקום לומר כי אין לקבל את הטענות אודות אלימות מכל סוג שהוא.

אלא – שעל אף האמור לעיל – הרי שבנסיבות המפורטות לעיל נראה כי יש בסיס מוצק וחד משמעי לטענות האשה על כך שהיא מואסת בבעלה באמתלה מבוררת.

התמונות הקשות שעלו מחיי הנישואין של הצדדים ומהתקופות הקשות שעברו על הצדדים יחדיו כזוג נשוי ובנפרד – כזוג פרוד – בשנים האחרונות – אינן מותירות ספק אודות התהום הפעורה ביניהם, ועל כך יש לתמוה האם לנצח תאכל חרב?

ביה"ד מתרשם מעל לכל ספק כי נקעה נפשה של האשה מנישואיה ועל אף שהתנהלותה של האשה כלפי בעלה בשנים האחרונות הייתה דורסנית עד כדי כך שמבחינתה כל האמצעים כשרים להשגת גיטה גם במחיר עזיבה חד צדדית חוזרת ונשנית של ביתם המשותף ופגיעה בשמו של בעלה בהגשת תלונות ותביעות חוזרות ונשנות אודות אלימות מינית, אונס וכיו"ב תוך הפרה בוטה של המחויבות שלה כלפי בעלה עד אחרון הגדיל בדמות השקר לביה"ד אודות יחסים אסורים כביכול שקיימה עם גבר זר – הרי שאין בכל הנ"ל להקהות את תחושת ביה"ד כי עסקינן במערכת נישואין כושלת מיסודה, לה חברו הבדלי מנטאליות ותפישות עולם שונות בתכלית מחד, וקשיי תקשורת זוגית ובעיות הוריות וכלכליות מאידך גיסא אשר הביאו את האשה לסלידה עמוקה מבעלה.

לביה"ד אין ספק כי הצדדים גם יחד תרמו למצב החמור אליו נקלע התא המשפחתי, וכי גם אם לא נקבע מסמרות אודות האחראי למשבר הרי שאין מנוס מהקביעה כי על הצדדים להתגרש זה מזו בהקדם האפשרי.

ביה"ד נוכח לדעת שהבעל "השכיל" להשניא את עצמו על האשה במעשיו ובהתנהגותו כלפיה ובכך הביא במו פיו וידיו לקיצה של מערכת נישואין זו.

עיון מדוקדק בכל החומר שבתיק מעלה כי יסודו של הקרע בין האשה לבין בעלה נעוץ בדפוסי התנהגות אשר היו מאופיינים מראשית הנישואין בחוסר אמון, בתחושות כעס וחוסר הבנה של האחד כלפי צרכיו הרגשיים והפיזיים של השני. (נזכיר בזאת כי כבר בתסקיר הראשון 11.2.04 נכתב "בני הזוג נשואים 14 שנה. לאורך כל חיי הנישואין היו תקופות קשות כולל פירוד של כמה חודשים).

הקשיים בן בני הזוג נגעו כמעט בכל התחומים הקשורים לחיי זוגיות ומשפחה. ביה"ד נחשף להבדלי מנטאליות תהומיים בין הצדדים, לבעיות תקשורת, בעיות בחינוך הילדים, בעיות בחיי האישות וביחסים האינטימיים בין הצדדים, ולמצב כלכלי קשה אשר גרר מריבות סביב ניהול התקציב המשפחתי ועוד.

קביעות אלו מושתתות על שמיעת הצדדים באופן בלתי אמצעי ועל סמך העדויות בתיק והן מאוששות בחוות הדעת של גורמי המקצוע השונים אשר טיפלו במשפחה לאורך השנים.

הקשיים הנ"ל ודפוסי ההתנהגות של הצדדים התפתחו לכדי עוינות מופגנת, טינה ועלבון צורבים ולמצב בו הוברר לביה"ד מעל לכל ספק כי האשה מואסת בבעלה מאיסות מוחלטת באמתלה מבוררת, וכי בשום פנים ואופן לא ניתן לגשר על הפערים.

נוסיף ונציין כי ביה"ד נהג באורך רוח יוצא מן הכלל כדי לבחון את עמדות הצדדים באופן אחראי ובצורה מקצועית ומקיפה וכדי להביא את הצדדים להבנות ולהסכמות סביב עתידם המשותף.

אלא שלמרבה הצער, נראה לביה"ד כי הבעל מתבצר בדרישתו ל"שלום בית" תוך שהוא מגלה אטימות מופגנת למצוקתה של האשה עד שנראה לביה"ד כי דרישתו של הבעל לשלו"ב לוקה בחוסר כנות ונגועה בחוסר תום לב.

יודגש כי עד עתה לא טרח הבעל להגיש תביעה מסודרת לשלום בית ולא עשה כל מעשה המוכיח את כנות דרישתו לשלום בית.

בדיוני ביה"ד טען הבעל כי הוא מנסה להשפיע על האשה באמצעות גורמים רבניים שונים, ואולם בפועל נראה כי הבעל מתעתע באשה ובביה"ד ועל אף הזמן שביקש הבעל – וקיבל – לא נראה כי נעשה דבר בעניין.

לביה"ד נראה שהבעל עצמו אינו מאמין בשלום בית (ראה דבריו לפרוטוקול כי "היא רוצה לשרוף אותי חי") ויש לביה"ד חשש סביר שהוא מונע ממניעים של נקמה גרידא כתוצאה ממהלכיה החד צדדיים של אשתו וברי כי אין לתת לכך יד.

מעבר לכך, שמע ביה"ד הודעות קוליות שהשאיר הבעל (לאחרונה ממש) בתא הקולי של האשה בה הוא משפיל אותה, מכנה אותה בשמות גנאי נוראיים ומייחס לה מעשים שפלים.

התנהגות זו מחזקת את דברי גורמי הרווחה בתסקירים כי ישנה חזרה של הבעל לדפוסי התנהגות קודמים אשר היוו את הבסיס למשבר הקשה בין הצדדים.

נהיר כי אשה ניתנה לחיים ולא לצער ואין עליה לסבול מילות גנאי והשפלות קשות זאת בפרט לאור העובדה כי הבעל חזר והדגיש לפני ביה"ד כי אין לו כל חשש שאשתו נתנה עיניה באחר.

גם התחמקותו של הבעל מבדיקת הפוליגרף עליה סוכם בביה"ד אינה מאששת את טענותיו בלשון המעטה.

והנה, על אף שאין אפשרות לקבוע בראיות חותכות מי מהשניים דובר אמת כאשר כל אחד מהצדדים מציג את זווית הראיה הסובייקטיבית שלו – נראה לביה"ד כי בטענות האשה על אלימות מילולית ונפשית ניכרים דברי אמת והכאב שהביעה הוא כאב אמיתי ועמוק.

אלימות נפשית קשה לא פעם ומסוכנת לעיתים אף יותר מאלימות פיזית. רמיסת כבודו של אדם, הפיכתו לאבק אדם, לסמרטוט, ל"אפס" גרועה יותר במקרים רבים מאשר אלימות פיזית.

הבעל אינו מודע לחומרת הדבר ואיננו יכול לתפוס מה גרם לאשתו למאוס בו.

ויעוין בזה בתשובת הרשב"ש סי' צ"ג ובדברי הגר"א אלפאנדרי (סדר "אליהו רבה" תשובה י"ג) שהעלה דבכה"ג שהאשה יושבת בנפרד וברור שלא נתנה עיניה באחר ואין תקוה שתשוב לבעלה וכל מגמת בעלה לעגנה ולהתעלל בה "נראה לענ"ד שהדין נותן לכפות לגרש אליבא דכו"ע".

והנה, בדין "מאיס עלי באמתלה מבוררת" המבואר בשו"ע אבהע"ז סי' ע"ז מצינו מחלוקת בראשונים האם כופים בעל לגרש את אשתו בכה"ג.

לדעת הרמב"ם כופין את הבעל לגרש את האשה לפי שאינה כשבוית חרב להיבעל לשנאוי לה. (יעוין ב"יביע אומר" ח"ג אבהע"ז סי' י"ח אות ב' שציין סיעת ראשונים הפוסקים כרמב"ם – הרשב"ם, סמ"ג לאוין פ"א, מרדכי, מהרם מרוטנבורג ס"ס תתקמ"ו בשם רש"י ועוד, וע"ע במ"ש המהר"א בן טוואה בשו"ת חוט המשולש סי' ל"ה)

אלא שראשונים רבים חלקו על הרמב"ם. בשטמ"ק כתובות סד. הביא דכתב רבינו יונה דאע"ג דאין כופין לתת גט במאיס עלי היינו כפיה בשוטים אבל ביה"ד מודיעים אותו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ') האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא ור"ת ז"ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו אלא שאם ימלך – בי"ד נותנים לו עצה לגרש לאלתר."

ויעוין בזה בשו"ת עזרת כהן לגראי'ה קוק זצ"ל תשובות נ"ה–נ"ו ובמאמרו המקיף של הגר"ח איזירר שליט"א בשורת הדין כרך ב' (עמ' סד–קי"ח) שהאריך בבירור שיטות הראשונים והפוסקים בזה והעלה שם שלרובא דרובא של הראשונים יש לחייב גט במאיס עלי באמתלה מבוררת דהאשה חשיבא בכה"ג כאנוסה. ובפרט בכעין נ"ד שהבעל ציין לפני ביה"ד כי אין לו חשדות שהאשה נתנה עיניה באחר הרי שבכה"ג יש מקום לקבל את טענות האשה גם לשיטות החולקות על הרמב"ם וסיעתו.

והנה, בחלק מבתי הדין נהגו לחייב גט במאיס עלי עכ"פ מדינא דמתיבתא המובא ברמ"א אבהע"ז ע"ז, ג' ויש לדון שיש לפסוק כך רק לאשכנזים שכן המחבר לא הביא את דינא דמתיבתא.

ובהרבה בתי דין פוסקים כי בטענת מ"ע באמתלה מבוררת – על הצדדים להתגרש זה מזה.

ויעוין בזה באורך בשו"ת יביע אומר ח"ג חלק אבהע"ז סי' י"ח ויע"ש אות י"ג שאפילו לפוסקים דס"ל שאין כופין במאיס עלי בכה"ג הרי שמצוה מוטלת על הבעל לגרשה ומכ"ש כשיש חשש שע"י שהייתו תצא האשה לתרבות רעה.

ועוד כתב שם וז"ל:

"וגם אני בעוניי אומר דבזה"ז שאחסור דרי בארצות החופש והדרור ואיש הישר בעיניו יעשה ורבתה החוצפה בעולם והנסיון הורה שכאשר עוזבות את בעליהן בטענת מאיס עלי ואשתהויי אשתהו מבלי לפוטרם בגט הולכות ויושבות עם גברים אחרים וגם בוש לא יבושו גם הכלם לא ידעו ומרבין ממזרים בעולם ובכה"ג אמינא קלקלתן תקנתן דמ"ש הרמב"ן (כתובות ס"ג:) "וח"ו לא הייתי חולק על תקנת הגאונים לכופו להוציא ולא עוד אלא שאני קורא תגר על האומרים שאין ראוי לילך אחר תקנתן אלא בדין התלמוד אלא ראויים הם לשמוע להם ולעשות כתקנתם אלא שעכשיו ראוי לחוש הרבה בדבר שלא לנהוג כן שכבר בטלה מפני פריצות הדור" ע"כ, היינו בזמנו שאף שהיו מעיזות לומר מאיס עלי אבל לא הגיעו לשיא החוצפה לשבת עם גבר זר מבלי גט כאשר עלתה בימינו בעוה"ר. אבל בעקבתא דמשיחא כי השתא ראוי להתחשב מאוד בתקנת הגאונים ומכ"ש שהיא צעירה ויש חשש ממשי שתצא לתרבות רעה ואין סיכויים כ"כשתחזור לבעלה שנראה שהרוצה לעשות מעשה לכופו להוציא יש לו על מה שיסמוך שהרי חזרה חששת הגאונים פן תצא לתרבות רעה למקומה והכל לפי העת והזמן..." (וע"ע בשו"ת היכל יצחק חלק אבהע"ז סימנים ב',ג',ד' ובמ"ש בשו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' כ"א וח"ה סי' כו' וע"ע במ"ש בשו"ת שמע שלמה ח"ג סי' י"ט).

והנה, בגדר מאיס עלי דנו הפוסקים – ראשונים ואחרונים – האם בעינן מאיסות מחיי אישות דווקא או כל שתובעת גירושין ואינה רוצה בו סגי. (עי' במ"ש הגרח"ד צימבליסט פד"ר כרך ט' עמ' 184- 181).

ויעוין בזה בשו"ת מהרי"ק שורש ק"ב, שו"ת מהרשד"ם סי' מ"א ובשו"ת צמח צדק (ליובאוויטש) סי' רס"ב ובמ"ש באוצר הפוסקים סי' ע"ז, בשם שו"ת מהר"א ששון סי' קפ"ו שהסתפק בזה והעלה שם "ומ"מ המכוון אצלי שכל איני רוצה בו, שנאתיו, לא נקרא עוד בעלי וכו' הויא כמאיס עלי". (ויעוין בזה באורך בשו"ת עטרת דבורה לגר"א לביא שליט"א סי' ל"ז).

וכ"ש בנ"ד שהאשה הצהירה בכל הזדמנות שהיא נגעלת ומואסת בבעלה וכי היא אינה מסוגלת לראות את הבעל ועאכ"ו שאינה מסוגלת ליבעל לו, (ע"ע פד"ר ה' ע"מ 157).

ולמעשה הרבה ראשונים נקטו דדווקא שמואסת בבעלה ממש הוא דמחויב לגרשה ועכ"פ אין צורך שתאמר שאינה יכולה ליבעל לו דווקא (ע"י תשובת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קל"ח, תשובות הרשב"א ח"א סי' תקע"ג, תשובת מהרי"ט ח"ב אבהע"ז סי' מ') ומדבריהם עולה שאינה צריכה לתלות את המאיסות בעניין מסוים אך יש צורך שיהא ניכר לביה"ד כי דבריה נכונים. וכ"כ בשו"ת מהרי"צ החדשות סי' קע"ב שאף בטוענת שעשה עימה מריבה והוציא עליה שם רע – מ"מ צריכה לטעון שמואסת בו ואף שיש אמתלה לדבריה מ"מ צריך שיהא ניכר לביה"ד שאכן מואסת בו.

ויעוין בזאת בפד"ר כרך כ' בפס"ד של הגר"מ אליהו זצ"ל, הגר"מ טופיק והגר"ש דיכובסקי שליט"א (עמ' 203–197) שדי בכך שביה"ד השתכנע שמאיסותה של האשה כנה ואמיתית ושאיננה נותנת עיניה באחר וא"צ בירור גמור שדבריה נכונים וזאת ע"פ דברי התוס' רי"ד בכתובות ס"ד "דכיון דבעלה מאוס בעיניה – אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן ואפילו אשה כשרה אי אפשר לה להיבעל לשנאוי לה ואע"פ שאין שום מום ניכר בו הרבה פעמים אשה מואסת בבעל וזה דומה לאדם שאינו יכול לאכול מאכל ששנאוי לו ונתעב אליו".

וכפי שצוין כבר לעיל – בנ"ד נראה לביה"ד שהאשה מואסת בבעלה באופן כנה ואמיתי כך שברור לביה"ד גם שלאור העילות ומשקעי העבר אין כל סיכוי שהאשה תסכים לחזור לבעלה.

וע"ע בזאת בחזו"א אבהע"ז ס"י ס"ט ס"ק ט"ז דהכל תלי לפי ראות עיני הדיינים ואכמ"ל.

עוד נציין בזאת לפד"ר כרך י"ב בפס"ד של הגר"ע יוסף שליט"א, הגר"י קאפח והגר"מ אליהו זצ"ל שציינו בנידונם – דהוי כעין נ"ד – "חזקה גדולה היא שלא מתוך נחת עוזבת אשה את דירתה המרווחת והולכת עם ילדיה (בנ"ד – מחצית מילדיה) לגור בדירה שכורה קטנה... וחזקה שלא הייתה בורחת אלמלא הלחץ והמצוקה הפיזית והנפשית שגרם לה בעלה, יע"ש, ועע"ש שחזקה זו היא היא האמתלא המבוררת לטענתה "מאיס עלי" והדברים תואמים גם לנידונינו.

והנה, על אף שבנידונינו תבעה האשה כתובתה יעוין בזאת ביביע אומר ח"ה סי' י"ג ובאוצה"פ סי' ע"ז ובמ"ש בפד"ר כרך ו' דכל דלא חיישינן לענ"ב יש לה דין מאיס עלי על אף שתובעת כתובתה. (ע"ע בזה במ"ש בעזר משפט סי' ו' עמ' מ"ז וע"ע פד"ר י"ד ובמ"ש החזו"א אבהע"ז פ"ט, ד').

נציין כי ביחס לאמינותה של האשה עלה בביה"ד פקפוק וזאת לאור העובדה שלקראת סוף הדיונים התקבל בביה"ד מכתב של האשה בזה"ל:

"יש לי ידיד גרוש, דתי בחור נאה שמציע לי את ידו כבר תקופה ארוכה, רוצים אנחנו וכו' בחיים תקינים מלאי ריגושים וכו' לא חסר לי עוד רבות עד שאמעד, הנני מרגישה כבר שינוי רב בהשקפה, בלבוש ובריחוק מכל מיני דברים. קורצים לי מאוד חיים חדשים הפיתויים כה קרובים ומוחשיים, וכבר כמעט שמעדתי, לא חסר עוד זמן רב עד שזה יקרה חלילה וכו'."

ביה"ד זועזע מתוכן המכתב, המעיד לכאורה על הידרדרותה המוסרית והרוחנית של האשה (אשר יתכן כי צערה וקשיי הנישואין הביאוה לכך).

לפי הנ"ל היה לכאורה מקום לפסוק כי מצוה על הבעל לגרשה וזאת על פי המבואר בשו"ע אהע"ז סי' קט"ו ס"א: "אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית".

ושם בס"ד נפסק:

"איזו היא דת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, ואלו הם הדברים שאם עשתה אחד מהם עברה על דת יהודית, יוצאה לשוק או למבוי מפולש וכו' וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים וכו' או שהיתה משחקת עם בחורים וכו' ואם רצה לקיים אותה אחר כך אין כופין אותו להוציאה ומכל מקום מצוה עליו שיוציאנה."

ועיין בחלקת מחוקק ס"ק י"ח שמביא מחלוקת הראשונים בזה אם יש מצוה לגרשה או רק כשפרוצה ביותר. ועיין בית שמואל ס"ק י"ט. ולדינא משמע שמצוה עליו לגרשה.ועיין שם בט"ז כי יש מצווה לגרשה אפילו בלא התראה.

ובנידונינו האשה כתבה כי יש לה קשר אינטימי עם ידיד ועלולה להגיע לזנות, ועיין בית שמואל סי' קט"ו סק"א שמגדיר מהו "עוברת על דת יהודית" כאשר "עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו" א"כלדבריה נחשבת כ"עוברת על דת יהודית ". ועיין פתחי תשובה סי' קט"ו ס"ק כ"א שהביא את דברי תשובות ה"פנים מאירות" ח"ב סי' י"ב ומהר"י הלוי סי' ל"ט שיש להאמינה על כך שהינה עוברת על דת לענין דמצוה לגרשה אף שאין הוכחות על כך.

אלא שסופר הדיינים אמר כי האשה אמרה לו שקיבלה יעוץ לספר את הדברים הנ"ל לביה"ד כדי שיזרזו את מתן הגט ואכן – בדיון בביה"ד האשה הודתה ששיקרה והתנצלה לפני ביה"ד על כך.

מכתב זה עורר בנו חשש מסוים, כי האשה באה לביה"ד ומעלה טענות קשות כלפי בעלה ואומרת שמואסת בו וזועקת קשות כלפיו ויתכן שאין זו אלא הצגה מן הפה ולחוץ בעצת יועציה, שהרי הודתה כי שיקרה לביה"ד בעצת ידיד ויש לחוש שכך היא דרך התנהלותה.

וממילא – יש לחוש שמא אין דבריה אודות מאיסות בעלה אמיתיים וכי עיניה נתנה באחר.

אלא שעל אף כל האמור – נראה לביה"ד מעל לכל ספק סביר כי גם אם האשה כשלה ע"פ עצת יועציה במעשה חמור ושקרי זה הרי אין היא מאבדת בכך את חזקת אמינותה הראשונית שהרי כבר מתחילת הדיונים דיברה נגד הבעל קשות וניכר כי אכן מאסה בו באמת.

נוסיף ונציין כי בתיק זה התקיימו בביה"ד ויכוחים לא שכיחים בין הבעל לאשה כאשר שני הצדדים מכחישים זה את זה באופן קיצוני ב"עובדות".

ביה"ד נכנס לפרטי העובדות ונדהם להיווכח כיצד בכל פרט ישנה הכחשה גורפת בין הצדדים וזאת גם בדברים מהותיים ובסיסיים שבין בני זוג אשר היה ניתן לומר עליהם את הכלל "חזקה אין אדם מעיז בפני חבירו" או "חזקה אין האשה מעיזה בפני בעלה".

אין ספק כי ויכוחים אלו כפי שהוצגו בבית הדין היו וביתר שאת גם בבית וכפי שאכן נראה מהמסמכים של שירותי הרווחה ומעדות הבן שאמנם נזהר מאד בכבוד הוריו אולם מבין דבריו ניכר כי בין בני הזוג היו מריבות קשות מאד בחיי נישואיהם אשר העיבו קשות על כל מהלך חיי נשואיהם, וגם אם אין אנו באים להכריע באופן מוחלט על מי מהצדדים מוטל האשם העיקרי למצב המשפחה הרי שניתן לומר שאנו נוטים לקבל את גרסת האשה כי מאיסותה בבעלה נגרמה כתוצאה מהתנהגות הבעל כלפיה באלימות עכ"פ מילולית וגם בכך שלא התנהג כלפיה כדרך כל האדם בחיי אישות ובפרט בתחילת חיי נישואיהם.

גם סגנון התנהגותו וצורת דיבורו של הבעל אל אשתו בעת האחרונה כאשר משאיר לה הודעות טלפוניות (שהושמעו בביה"ד) מוכיחים את יחסו הזול והמשפיל כלפיה.

נהיר כי מי שבאמת ובתמים חפץ עד מאוד בשלום בית – אינו מתייחס אל רעייתו כאסקופה הנדרסת.

ולהלכה נראה, כי כאשר ביה"ד רואה כי הצדדים מרוחקים זה מזה וחיים משותפים תחת קורת גג אחת הינם דבר בלתי נסבל לשניהם אזי ברור שיש מצוה על הבעל לגרש את אשתו משום "גרש לץ ויצא מדון". ואין נפקא מינה לעניין זה מי הוא האשם במריבה אלא היות והצדדים רבים ביניהם ולפי ראות עיני ביה"ד אין סיכוי שיחיו בשלום ובכבוד כפי שראוי להיות בחיי בני זוג אזי מצוה על הבעל לגרש את אשתו.

דהנה בשו"ע אהע"ז סי' קי"ט ס"ד נפסק: "אשה רעה בדעותיה... מצווה לגרשה", ופירשו החלקת מחוקק והבית שמואל שם, אשה רעה בדעותיה – שהיא בעלת מריבה, מצווה לגרשה אפילו בזיווג ראשון. [ואמנם, בשו"ת הרשב"ש סי' תי"א כתב, שהדין הנאמר בגמ' כי אשה רעה מצווה לגרשה, היינו שיש בה דבר ערווה ופריצות [וכן הוא בספר חוט המשולש ס' נ"ד טור א' שבסוף שו"ת הרדב"ז, וכ"כ מהר"י הלוי אחי הט"ז בסי' ל"ט], אולם רוב הפוסקים עליהם אנו נשענים מכריעים כי גם באשה שהיא "בעלת מריבה" מצווה לגרשה,יעוין במס' עירובין מ"א ע"ב, גליוני הש"ס יבמות ס"ג ע"ב, גט פשוט סי' קי"ט ס"ד ס"ק ט"ו].

ובגמ' במס' יבמות שם וברמב"ם פ"י מגירושין הכ"ב מובא כי המקור למצווה זו ממה שנאמר "גרש לץ ויצא מדון" [משלי כב, י]. ועיין בגליא מסכת אהע"ז סי' ט"ז שפירש את דברי הרמב"ם שכתב "אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה מצווה לגרשה שנאמר גרש לץ ויצא מדון", "ש"גרש לץ" נאמר על אשה לא צנועה, "ויצא מדון" נאמר על "רעה בדעותיה" שהינה בעלת מריבה ומדון.

ונראה, כי כמו שיש מצוה לגרש אשה רעה משום "גרש לץ ויצא מדון" [ולפי דברי הגליא מסכת לומדים זאת מ"ויצא מדון"], ומשום שקשה מריבה בתוך ביתו של אדם, אשר לבד מהאיסורים ש"בין אדם לחבירו" הנגרמים מכך, מצינו בראשונים שכתבו לגבי אנשים השוהים תחת קורת גג אחת ויש ביניהם קטטה את הלשון ד"אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", עיין בתשובה לרב פלטוי גאון המובאת בתשובת מהר"ם ב"ב סי' שס"ח מהד' פראג, ובמרדכי כתובות סי' רע"ג, הגהות מרדכי שם אות קפ"ו, מגיד משנה אישות פי"ג הי"ד. ולשון קשה זו מצינו בגמ' ביבמות דף קי"ב ע"א לגבי שוטה, שלא תיקנו חכמים נישואין לשוטה משום "שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". [ברמב"ם פ"י מגירושין הכ"ג כתב לגבי שוטה ד"אין כח בבן דעת לדור עם השוטים", נמצינו למדים שהראשונים אשר נקטו את הלשון "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת" לגבי אנשים שיש ביניהם קטטה הכונה בזה שאין כח לאנשים לדור תחת קורת גג אחת כאשר יש ביניהם קטטה] כך גם כשבני זוג מרוחקים זה מזו וחייהם המשותפים תחת קורת גג אחת הינו דבר בלתי נסבל יש מצוה על הבעל לגרש את אשתו משום "גרש לץ ויצא מדון". ואין נפקא מינה לענין זה מי הוא האשם במריבה, כי אם כשהצדדים רבים ביניהם ולפי ראות עיני ביה"ד אין סיכוי שיחיו בשלום ובכבוד כפי שראוי להיות בחיי בני זוג יש לפסוק כי מצוה על הבעל לגרש את אשתו. [גם אם הגורם המרכזי למריבה הינו הבעל יש לו מצוה לגרשה, אולם חז"ל לא אמרו כי מצוה בזה לגרשה מפני שאדרבה בזה מצוה על הבעל לשנות את אופיו ומידותיו ואז יוכל לחיות עם אשתו. אבל כאשר בני הזוג רבים ביניהם תקופה ארוכה ולא נראה כי ניתן להשלים ביניהם ודאי שיש לגרשה משום "ויצא מדון"].

ואמנם, הגט פשוט (סי' קי"ט, ד) כתב בזה"ל: "אשה רעה וכו' מקשטא ליה תכא וכו', ובכל האי גוונא אפילו היא אשתו ראשונה מצוה לגרשה, אבל אם הקדיחה תבשילו אפילו במזיד לאו אשה רעה מקרייא". ומבואר מדבריו כי דווקא כאשר האשה מפנה לבעלה את גבה בזמן הסעודה נאמר דמצוה לגרשה, מפני שאז נחשב הדבר לחוצפה גדולה והעזה מצידה ולא על כל דבר רע שאשה עושה לבעלה. ועיין בבן יהוידע שמבאר את דברי הגמ' ביבמות שם, שהאשה רצתה להגיש לו אוכל כדי שיהיה מזומן לה לבזותו, אבל סתם אשה שאינה נותנת אוכל לבעלה אינה נחשבת "כאשה רעה" לענין דמצוה לגרשה אף שודאי אינה עושה את המוטל עליה. ובמהר"ל כתב שאשה שמגישה לבעלה סעודה ומראה לו חיבה יחד עם גידופים גרועה מאשה שאינה מגישה לו אוכל כיון שבאופן זה צערו גדול יותר. וכן מוכח ממש"כ המהר"ל והבן יהוידע שם פירוש נוסף בדברי רבא ביבמות שם "מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבא" שהאשה מביאה אותו לחשוב כי היא משתוקקת לחיי אישות וכשהוא מתקרב אליה היא דוחה אותו וזהו צער גדול בשבילו. ומשמע, שסתם אשה המורדת מתשמיש אינה נחשבת כ"אשה רעה" ועיין ציץ אליעזר חי"ד סי' צ"ח.

ואם כן, ניתן לכאורה להוכיח שלא כדברינו אלא אף כשיש מריבה גדולה אין מצוה בגירושין כי אם ב"אשה רעה".

[והנה בפשטות המצוה לגרש אשה רעה שגורמת לבעלה צער ומריבות נאמרה רק כשהאשה גורמת למריבות בלי סיבה מוצדקת מצידה, אבל כאשר יש לה סיבות למריבות עמו אין מצוה לגרשה. והיה נראה להביא ראיה לדבר, מ"מורדת" המצערת את בעלה ומונעת אותו מתשמיש שאינה נחשבת כ"אשה רעה" שמצוה לגרשה, שהרי חז"ל עשו תקנה להמתין י"ב חודש מלגרשה. ונראה הטעם, כי שם מדובר שמצערת את בעלה בגלל מריבה מצידו או שקילל אותה וכדו', וכלשונו של הרמב"ם בפי"ד מאישות ה"ט והשו"ע באהע"ז סי' ע"ז ס"ב. וכ"כ התוס' רי"ד בכתובות ס"ג ע"ב בזה"ל: "אלא מכוונת לצערו מפני שכעוסה עליו" ועל כן אין לבעל מצוה לגרשה (עיין בספר "משפט השלום" להרה"ג יקותיאל כהן פרק עשירי). אולם על פי הנ"ל יש לדחות ראיה זו די"ל שאשה המורדת מתשמיש סתם אינה נחשבת כ"אשה רעה" לעניין דמצוה לגרשה.

אולם אף שדחינו את הראיה הנ"ל ממורדת, ולדברי הגליא מסכת שיובאו להלן אכן יש מצוה לגרש אשה מורדת, נראה בפשיטות כי המצוה לגרש אשה רעה אינה אלא כאשר היא עושה את הדברים האמורים לעיל ברוע וזדון ליבה, אבל אם עושה זאת בגלל שבעלה ציער אותה עכ"פ צער גדול אין מצוה לגרשה. ועיין בתשו' חת"ס אהע"ז סי' ר"ג שכתב, שכאשר יש לאשה תכונות טובות מסוימות לא נאמר עליה כי מצוה לגרשה כיון שיש בה גם תועלת עיי"ש ובהגהות יעב"ץ יבמות שם. ולפי"ז ברור שכאשר אין באשה רוע גמור שהרי אינה מצערת את בעלה לחינם לא נאמר הדין דמצוה לגרשה.]

אולם עיין בתשובת גליא מסכת הנ"ל בד"ה והנה הרמב"ם שכתב וז"ל:

"דמשום דרבא ואביי פליגי שם בסוגיא באיזה בחינה נקראת אשה רעה וכו', ורבא פליג ואמר דאפילו דמקשטא ליה תכא ומהדרה ראשה, ומפרש"י שלא לאכול עמו ומצערתו. עכ"פ לשיטות רבא הוה בבחינה מועטת בכלל אשה רעה ממילא וכו'."

ובהמשך בד"ה נחזור לעניינו כתב בזה"ל:

"ויפה כתב הח"מ סי' ע"ז ס"ק ט"ו על דברי רמ"א בענין מורדת דאין להתיר לישא אחרת, דאם רוצה לגרשה אף האידנא יכול לגרשה בע"כתוך י"ב חודש אם רוצה ליתן לה כתובה, ולא אמרו י"ב חודש אלא לענין שאז פטור מכתובה ע"ש באריכות שמבאר איך אפשר שהאשה תצער אותו במניעת תשמיש ע"ש. ונראה פשוט שדבר זה יש ללמוד מדברי רבא דאמר אשה רעה מצוה לגרשה, וסברא דרבא דאף בבחינה קלה ומועטת שמצערתו שלא לאכול עמו, ומכש"כבמורדת שטוענת בעינא ליה ומצערנא דאין לך רעה גדולה מזה."

ולדבריו, גם אשה שמונעת תשמיש [ולא מקשטא ליה תכא וכו' כפירושו של המהר"ל הנ"ל ] נחשבת כ"אשה רעה" שמצווה לגרשה, ומה שחז"ל אמרו כי יש להמתין י"ב חודשים, היינו לענין כתובה. וכשיטתו שמגדיר את דברי רבא מקשטא ליה תכא וכו' כבעלת מריבה קלה. ולדבריו נראה כדברינו לעיל כי גם במריבה קלה המתמשכת בין הצדדים אף שלא באשמת האשה נאמר ש"מצווה לגרשה."

אולם גם לפי הגט פשוט ושאר הפירושים הנזכרים לעיל נראה, כי מה שחז"ל הגדירו "אשה רעה" – מקשטא ליה תכא וכו' דמצוה לגרשה, היינו משום שדוקא באשה רעה שרבה עם בעלה ועושה דברים רעים במיוחד נראה כי אין סיכוי לשלום ביניהם בגלל מידותיה של האשה, אבל אם לא עושה דברים רעים כל כך יתכן שישלימו ביניהם או אולי גם אם לא ישלימו ניתן יהיה ליהנות מתכונות טובות אחרות שיש בה וכעין דברי החת"ס. אבל כאשר המריבה נמשכת ואין בין הצדדים קשר הרבה זמן ולא נראה כי ניתן להשלים ביניהם ובמצב נמשך זה נגרם עיגון וסבל לשני הצדדים גם יחד ודאי שיש מצוה לגרשה משום "ויצא מדון".

ועיין בתשובת הר"ן סי' י"ז שכתב בזה"ל:

"דאמרינן כל המגרש אשתו הראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, הני מילי ברוצה לעמוד תחתיו והוא משלחה בעל כרחה וכו', אבל בנדון שלפנינו שהיא אינה רוצה לעמוד בקשוה למחקה ולשוא צרף צורף אין נדנוד עבירה בגירושיה דכל כי האי גוונא גרש לץ ויצא מדון".

א"כ, מצינו את הלשון "גרש לץ ויצא מדון" גם כאשר האשה רוצה בגירושין ואין מריבה קשה ביניהם. ואמנם הר"ן לא אמר על כך ד"מצווה לגרשה" דאדרבה אמרינן לו שיפייסנה, אולם כאשר יש מריבה קשה כבנידונינו שהבעל אינו יכול ומסוגל לפייס את האשה נראה כאמור לעיל כי מצוה לגרשה מטעם "גרש לץ ויצא מדון".

מעבר לכל האמור לעיל יש לצרף את מ"ש בשו"ת חיים ושלום להגר"ח פאלאגי ח"ב סי' קי"ב, שכאשר בני זוג רבים ביניהם ולביה"ד נראה כי אין תקנה לשלום ביניהם יפרידו ביניהם כדי שלא יגיעו לחטאים. (ויעוין בזה ביביע אומר ח"ג הנ"ל מ"ש בזה).

ובנידונינו שהצדדים כבר כ-3 שנים בנפרד ממש נראה כי גם מטעם זה יש מצווה על הבעל לגרש את אשתו כאשר שני בני הזוג חיים בנפרד ללא בן זוג, דבר שאינו ראוי. וכן מצינו בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן ט"ו שכתב בזה"ל:

"ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום. וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לב"ד, יהיה הרשות להב"ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב"ד בדעתן כדין התורה."

[ונציין בזאת, כי בבירור ההלכתי בתיק זה הועלה העניין של "עוברת על דת", כיון שהאשה מקללת את הבעל ומבזה אותו גם בפני ביה"ד, כאשר האשה טוענת כנגד בעלה כי הוא מבזה ומגדף אותה, וביה"ד שמע הקלטות בהם נשמע הבעל מקלל את אשתו ומשפיל אותה בכינויי גנאי, ובשו"ע סי' קט"ו ס"א נפסק כי "מצוה לגרש אשה עוברת על דת משה ויהודית". והרמ"א שם פסק שהמקללת בעלה בפניו נחשבת כעוברת על דת יהודית ודלא כב"י. עיין ב"ש ס"ק ט"ז.

אולם גם לדעת הרמ"א, בנידונינו יש לדון שאין על האשה דין של "עוברת על דת יהודית" כיון שלא קיללה את בעלה בשם. עיין פתחי תשובה סק"י. [בשורת הדין ח', עמ' שצ"ד הביא דעות ראשונים ואחרונים הסוברים שלאו דוקא בקללה בשם, עיי"ש].

ובבאר היטב ס"ק י"ד כתב בשם תשו' לחם רב סי' נ"ב שאם הבעל מכה את האשה או מצערה הרבה אזי אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה. וי"ל שהוא הדין דאין מצוה לגרשה. ובנידונינו האשה גינתה את בעלה בכינויי גנאי בגלל הסכסוך הקשה שביניהם.

זאת ועוד, בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קמ"ה כתב, שקשה לדון בעתים הללו בשביל קללת יולדיו מפני שכיום פרוצים בה עיי"ש, ועיין ציץ אליעזר ח"ז סי' מ"ח.

והעולה על כולנה, כי הפוסקים דנו שאין דין "עוברת על דת" כאשר גם הבעל מתנהג כך. עיין בשו"ת יביע אומר ח"ג אהע"ז סי' כ"א שהאריך בזה. ועל כן, אין לפסוק על גירושין מצד חוסר צניעותה של האשה בלבושה ובהתנהגותה מכיון שלא נראה כי הבעל נמצא ברמה רוחנית גבוהה יותר.

אולם אין ספק כי סגנון דיבורו של הבעל לאשתו מחזק את דברי האשה כי הינה מואסת בו.]

נציין עוד, כי לקראת מתן פסק הדין, קרא ביה"ד שוב לצדדים, האזין לרחשי ליבם ושוחח עם הבעל, כדי לשכנעו למתן גט בהסכמה.

ביה"ד התרשם שהבעל מבין שאין כל סיכוי לשלום בית וכי אין מנוס מגירושין וכי כל התעקשותו של הבעל שלא לגרש את האשה הינה לשוא, ובכך מעגן הוא הן את האשה והן את עצמו.

ביה"ד שמע את ההודעות הקוליות שהשאיר הבעל בפלאפון בתא הקולי של האשה בהם האשים את האשה שאינה מתנהגת בצניעות בלשון המעטה וד"ל [ויתכן מאד כי אינו חפץ בה באמת אלא שמעוניין להנציח את חיי הנשואין הגרועים לשניהם ובכך גם ינקום באשה כפי שטענה האשה], ואף אם אכן הבעל מעוניין בשלום בית הרי שנוכח הנסיבות המפורטות באורך לעיל יש לזרזו לגירושין, וברור כי הנ"ל מחזק גם את האמור בנימוקים דלעיל וכי על הצדדים להתגרש בהקדם.

לאור האמור, יש להחליט כי על הבעל לגרש את אשתו ואם לא יעשה כך יש להטיל עליו "צווי הגבלה" מדין הרחקות דר"ת. וכמ"ש הלבוש באהע"ז סי' קל"ד ס"ד בזה"ל:

"אם רואים בי"ד לפי ראות עיניהם שיש תקנת האשה בדבר, כגון שטוענת מאיס עלי וכה"ג שיראה להם שאין זיווגם עולה יפה, ואעפ"י שאין האיש מאותם שכופין להוציא, מ"מ יכולים ביה"ד להטיל חרם ביניהם על כל איש ואשה לגזור באלה חמורה שלא יהיו רשאין לדבר עמו ולישא וליתן עמו."

והיינו, שכאשר יש עיגון לצדדים, ותקנתם לפי ראות עיני ביה"ד הינה גירושין, והבעל מתעקש ולא מסכים לתת גט, יש מקום להטיל עליו הרחקה דר"ת.

תביעת הכתובה של האשה
לאור קביעת ביה"ד כי האשה הינה מורדת בטענת מאיס עלי (עי' חזו"א סי' ס"ט אות ד' שכל שיש רגל"ד וניכרים דבריה שהוא מאיס עליה – אף אם תובעת כתובה לא הפסידה דין דמאיס עלי) הרי שהאשה אינה זכאית לכתובה (יעוין אבהע"ז סי' ע"ז, ב', ושם בנו"כ).

ויעוין בזה מ"ש באורך בשו"ת יביע אומר ח"ה סי' י"ג אות ז' דלענין הפסד כתובתה נאמנת היא לומר "מאיס עלי" להפסיד כתובה מיד אליבא דהרמב"ם והשו"ע דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ושם ציין לדברי החזו"א סי' ס"ט סוף אות ד' הנ"ל וז"ל:

"ומ"מ נראה דלחובתה מהימנא לומר מאיס עלי אע"פ שתובעת כתובתה. הלכך – אע"פ שלא הכריזו עליה איבדה מיד את כתובתה". ודון מינא ואוקי באתרין.

ויעו"ש דכ"ש לפי מ"ש הגאון חקרי לב בדעת הרא"ש שאף התובעת כתובה יש לה דין מאיס עלי וכמ"ש גם בלחם רב בדעת הרא"ש.

וסיים היביע אומר שם "ובודאי שקשה מאוד להוציא ממון מן הבעל המוחזק שיכול לטעון קים לי כדברי כל הפוסקים הנ"ל".

ויעוין בזה עוד במ"ש בשו"ת עזר משפט סי' ו' ובשו"ת עטרת דבורה סי' ל"ו ואכמ"ל.

לאור כל האמור פוסק ביה"ד בזאת כי –

א. על הבעל לגרש את אשתו בהקדם האפשרי. אם לא יעשה כן, יקיים ביה"ד דיון אודות מתן "צווי הגבלה" כנגד הבעל מדין הרחקות דר"ת.

ב. על מזכירות ביה"ד לזמן את הצדדים לסידור גט בהקדם האפשרי.

ג. הבעל פטור מלשלם את כתובת האשה.

ניתן ביום ה' באייר התשע"א (09/05/2011)